ביטול חמץ – מקורות
לימוד: מסכת פסחים פרק ראשון (משנה רש״י תוס' | ד. "בעו מיניה"-ד: | ו: -ז.)
דאורייתא ודרבנן
בית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף ב עמוד א
והוא שאמר שבזמן הזה בודקין את החמץ כלומר שמחפשין אותו בכל מקומות שבבית שיש להעלות על לב שיהא מצוי שם חמץ ופירשו גדולי הרבנים כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וחכמי התוספות צווחים עליהם והלא אמרו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה ר״ל אף בחמץ הידוע שמאחר שבטלו אינו שלו וא״כ האיך עובר בבל יראה ובל ימצא וא״ת שלא יבטל הרי אין הבדיקה פוטרתו מלבטל שהרי אמרו הבודק צריך שיבטל! ומתוך כך פירשו הם בודקין את החמץ שמא אף על פי שיבטל ימצא וישכח ויאכל ממנו ויבא לידי שגגת כרת שאין הביטול מועיל להפקיע את הכרת מן האוכלו במזיד, שלא נאמר ענין ביטול אלא להפקעת בל יראה ובל ימצא ומצד שאינו שלו אבל לענין אכילה הרי שלו ושאינו שלו שניהם שוים לחיוב אכילה.
ואף על פי שפירושם נכון אין צורך לדחות פירוש ראשון, שאע״פ שדיו בבטול אין זה אלא עצה בעלמא לבטלו ולהפקירו עד שלא יהא קרוי חמץ שלו אבל עיקר הענין הוא הבדיקה וההוצאה מן הבית לבערו מן העולם שהרי מצד שאדם רגיל בו החמירה תורה באיסור חמץ יותר משאר איסורין לבערו ואף על פי שהנזיר רגיל ביין ולא הצריכוהו בכך נזיר שאני שמצות יחיד היא ולבו עליה ועוד שאם הוא אסור האחרים מותרים והיאך מבערין אותו אבל חמץ שאסור לכל ושאין הזהירות מצוי בדבר שמצוי לרבים להיות לב הכל עליה החמירו בה והוא שאמרו חמץ לא בדילי אינשי מיניה ולמדת שעקר הענין הוא הבדיקה וההוצאה מן הבית ואף לשון השבתה האמורה בתורה אף על פי שתרגומה בבטול עקר הנחתה להוצאה מן הבית ולביעור מן העולם כמו שכתבנו ומטעם שהזכרנו ואף השבתה אף על פי שאנו מפרשים אותה לשון בטול מדלא כתב בהדיא תבערו מ״מ אף היא רומזת שעקר הענין הוא הביעור מן הבית או מן העולם שהרי אף היא לשון כליון הוא לפעמים כמו שאמר אשביתה מאנוש זכרם אלא שמ״מ אם בטלו אינו שלו והוא שאמרו חכמים לר' יהודא כשאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה השיבוהו לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וא״כ עקר הכונה הוא לבדוק אחריו ולבערו אלא שדרך עצה הצריכוהו בטול אחר בדיקה כדי שלא להכשל בבל יראה.
ונמצאת הבדיקה שקודם הבטול דין גמור וכונה ראשונה של תורה ואף חכמים שתקנו הביטול לא פטרוהו מבדיקה שמא יבא לאכול הא קודם שבטל עקר כונת התורה בבדיקה וביעור היא והיא צריכה אף שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא שמשבדק יפה אף לכשמוצאו אינו עובר בבל יראה אא״כ משהא אותו משמצאו ולא עוד אלא שי״א שלא נאמר בביטול בעלמא סגי ליה אלא בחמץ שאינו ידוע אבל בחמץ הידוע צריך לבערו מן התורה ומזו שכתבנו ר״ל לא מצא עצים יהא יושב ובטל וכו' ואם לא כן היה לו לומר יבטלנו וכן ממה שאמרו אך ביום הראשון מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו הרי למדנו בהבערה שהיא אב מלאכה ואי סגי ליה בבטול יבטלנו ואינו כלום שהרי בשעת איסורו אינו יכול לבטלו אלא שכל אלו בעקר דין תורה וכונתה נאמרו שהיא בביעור ועל הדרך שכתבנו ומ״מ אף חמץ הידוע דיו בבטול כמו שמבואר להדיא מענין שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ומענין תלמיד היושב לפני רבו וכן מן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו הא עקר כונת התורה בבדיקה וביעור היא והיא צריכה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וכ״ש שמא יבא לאכול:
פני יהושע מסכת פסחים דף ד עמוד ב
שם כיון דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו'. משמע לכאורה מכאן דהיכא שלא ביטלו הוי בדיקת חמץ מדאורייתא וכשיטת הר״ן ז״ל שכתבתי במשנתינו, מיהו למאי דפרישית בסמוך דברייתא דהכל נאמנין על ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אין ראיה מכאן דשפיר איצטריך לומר הכא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לענין חמץ ידוע, ולפי״ז מוכח להדיא דבחמץ ידוע נמי מהני ביטול ודלא כשיטת הרמב״ם [בפ״ב מהל' חו״מ הלכה ב'] לפי נוסחא הישנה שהביאו מפרשי הרמב״ם ז״ל והוא שיטת הגאון שהביא הכל בו דלא מהני ביטול בחמץ ידוע, ולשיטת הרמב״ם בנוסחא ישנה ושיטת הגאון ע״כ צ״ל דהא דאמרינן הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו בחמץ שאינו ידוע, ויש לתמוה דהא הרמב״ם ז״ל בדין שאחריו כתב בפירוש דבדיקת חמץ בחורים ובסדקים מדברי סופרים, ויש ליישב ויבואר בסמוך:
ולפי״ז לפי מה שהבין בעל פרי חדש באו״ח (סי' תל״א) דשיטת התוספות בריש פרק כל שעה [לקמן כ״א ע״א ד״ה ואי] דחמץ שאינו ידוע ואפילו בידוע אלא שאינו יודע באיזה מקום מונח אינו עובר עליו א״כ לשיטתם נמי צריך לפרש האי דהכא דברייתא איירי בחמץ ידוע, ולענ״ד אף שפירוש זה נכון בסוגיא דשמעתין כמו שכתבתי אפ״ה לא משמע לי שיהא כן שיטת התוס' והמדקדק בדבריהם בד״ה לאו משום כו' יראה דלא נחתו לזה הפירוש ולקמן פרק כל שעה [שם] אבאר דמלשון התוספות שם אין הכרח לפירוש בעל פרי חדש עי״ש:
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תלא
ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי שיבטלנו בלבו ויחשבנו כאילו הוא עפר בעלמא ואז אינו עובר עליו אלא שחכמים הצריכו להוציא מן הבית לפי שאדם רגיל בו כל השנה וחשו שמא יבא לאוכלו אם ישאר בבית והצריכו עוד לבדוק אחריו בחורין ובסדקין ובכל המקומות שדרך להשתמש שם חמץ:
בית יוסף אורח חיים סימן תלא
הכי אמרינן בריש פסחים (ד:) ופירש רש״י דיליף לה מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא והר״ן (א. סוד״ה הרי) כתב שיש מפרשין דיליף לה מדכתיב (שמות יג ז) לא יראה לך והכי תניא בספרי (פ' ראה עח) לא יראה לך שאור בטל בלבך ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דמדאורייתא אין לנו אלא ביטול ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל אבל הר״ן (א. ד״ה אלא) כתב דאי אפשר לומר כן אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים באחד משני דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפילו בחמץ הידוע לו או אם לא ביטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל מי שביטל סגי בהכי אלא שמפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דיעותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאוהו מלבם לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבוא לאכלו וכתב דלפי דעת זה כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה:
ומדברי הרמב״ם בפרק ב' (ה״ב) נראה שהוא סובר דמדאורייתא בעי תרווייהו ביעור לחמץ הידוע וביטול לשאינו ידוע זהו כפי נוסחא שלנו ואי אפשר ליישבה על פי סוגיית הגמרא דאמרינן בהדיא בכמה דוכתי (ו: , מט.) דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע ומצאתי נוסחא אחרת בדבריו שנראה ממנה שהוא סובר דביטול דוקא הוא מדאורייתא ואין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל וכדברי רבינו וכן נראה מדברי סמ״ג (עשין לט קיז ע״ב): וכתב הר״ן (א. ד״ה ומהו) ומהו ענין ביטול זה מוכח בגמרא (ו:) דמדין הפקר הוא ואף על גב דהפקר כהאי גוונא לא מהני דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דליבטלו וליהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר ותו דבגמרא (ז.) אמרינן מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאינש לא מצי מפקיר ליה כהאי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע עכ״ל ובפרק כל שעה (לא:) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר״ן (ט: ד״ה א״ר חסדא) איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים (קידושין מט:) אבל רבינו כתב בסימן תל״ו שאם מחשב בלבו לבטל סגי וכן דעת רבינו ירוחם (נ״ה ח״א לח ע״ג):
למה מבטלים ולמה בודקים?
משנה ב, א תוד״ה "אור". | פסחים ד, ב, רש״י ד״ה "בביטול, תוד״ה "מדאוריתא "| פסחים ו, ב
ר״ן על הרי״ף מסכת פסחים דף א עמוד א
בודקין את החמץ. פרש״י ז״ל כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא והקשו בתוספות דהא קיימא לן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאיתא בגמרא וסוף סוף לא סגי בלא ביטול כדאמרי' בגמרא (דף ו ב) הבודק צריך שיבטל וכיון שכן הוא היכי אתיא בדיקה כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא הא לא פטר נפשיה בלא ביטול ובביטול לחודיה סגי וי״ל דמדאורייתא בחד מינייהו סגי כלומר או בבדיקה או בביטול דבדיקה לחודה נמי מהניא כדאמרינן עלה בגמרא (ז ב) לאור הנר מנא לן ופשטינא ליה מקראי אלמא דבדיקה נמי מדאורייתא היא וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה שמה שהצריכו חכמים בטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה כדאיתא בגמרא (ו ב):
ומהו ענין בטול זה מוכח בגמ' (שם) גבי הא דאמרי' הבודק צריך שיבטל דביטול מדין הפקר הוא והיינו דמייתינן עלה (שם) ההיא דסופי תאנים דההיא מתורת הפקר נגעו בה ואף על גב דהפקר כי האי גוונא לא מהני דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר ותו דבגמ' אמרי' מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני דדברים שבלב אינם דברים ותו למאן דאמר התם בנדרים (דף מג א) אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאיתיה ברשות זוכה לא נפקא מרשות נותן ה״נ בהפקר וכיון שכן בטול חמץ לר' יוסי היכי מהני מדין הפקר והא לא אתי לרשות זוכה אלא היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקר ליה כי האי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומש״ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע כדאמרי' במוצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עלויה ובתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו כדאיתא בגמ' (ד' ז א) ותנן נמי לקמן בפ' אלו עוברין (ד' מט א) ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו:
שמא תאמר א״כ אין לנו מן התורה אלא בטול זה ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל אי אפשר לך לומר כן דהא בעי בגמ' (ד' ז ב) בדיקה לאור הנר מנא לן ומוכחינן לה מקראי וכ״ת דאסמכתא בעלמא נינהו ליתא דהא חזינן תנאי דאיפלגו (דף כא א) חמץ זה במה מבערו ואיכא מ״ד דאין ביעור חמץ אלא שריפה ור' יהודה דסבירא ליה הכי (דף כז ב) ודנו מנותר ואם אתה אומר שאין לנו מן התורה אלא בטול מהו ביעור זה שנחלקו עליו ומוכח בהדיא בגמרא דבשל תורה נחלקו כדאמר רבי עקיבא (דף ה א) מצינו להבערה שהיא אב מלאכה והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם:
בית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף ז עמוד א
וביטול זה מקצת חכמי צרפת מפרשים בו שהוא ענין הפקר שהרי כל עצמו אינו צריך אלא שלא להיות החמץ נידון כשלו וכ״ש אם מפקירו בהדיא שדיו בכך ואף על פי שבעלמא אין הפקר בלשון בטול ואין הביטול עושה את הדברים הפקר ר״ל שמי שאמר הרי אני מבטל דבר זה ועשהו כעפר אינו הפקר בחמץ מיהא מתוך שמן הדין אינו שלו אלא שהתורה קנסתו על שעבר ומחזיק בו כשלו כל שמגלה בדעתו שאינו מחזיק בו בתורת חזקה ושהוא עושהו כעפר שאינו נחשב לכלום הרי הוא כהפקר ואף על פי שאמרו אין הפקר בפחות משלשה בהפקר כזה שהוא נעשה שלא לעמוד באיסור דעת רבים חלה עליו ואינו צריך שלשה וכמו שאמרו בראשון של שבת בגגית נר וקדרה לבית שמאי שסוברים שאדם חייב בשביתת כלים דמפקר להו ור״ל בינו לבין עצמו ומה שהוציאוהו בלשון בטול ולא נשמט התנא להזכירו בשום מקום בלשון הפקר הוא לדעתי שאינו הפקר גמור שהרי דעתו שלא לזכות בו שום ישראל שאם כן אף הזוכה חייב בזכייתו.
ויש שואלין על זה א״כ היאך אמרו בתלמוד המערב המפקיר חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח והרי כל אדם מפקירו ומ״מ יש לפרשו שהיא שנויה מקודם דבריו של רב יהודה ומ״מ י״מ בבטול זה שאינו הפקר אלא כאדם שמבטלו ומוציאו מתורת אוכל, דכיון שמן הדין אינו שלו שהרי איסור הנאה היא ואינו כלום אלא שהכתוב עשאו כשלו כל שהורה שהמאיסו לעצמו והוציאו מתורת אוכל אינו עובר עליו:
הרב קוק – בדיקת חמץ בנר - האורה הפרטית שביסוד האורה הכללית
בדיקת חמץ לאור הנר ולא לאור האבוקה, רמז יש כאן, שהרי מסמיכנן לה אקראי ד״בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות", ואומר: נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, ואמרינן דאי לאו האי קרא ה״א דבנרות הוא לקולא, דעון רבא משתכח עון זוטא לא משתכח, קמ״ל נר ד' נשמת אדם. והיינו עפ״י המקרא נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, שיש בתורה התכלית הכללית של הדעות הטהורות וקדושת הנפש העולה מכלל התורה, ובזה באמת הכל מכירים הוד התורה מצד כללותה, עד שאפילו אומות העולם כולן מכירות שהיא כלי חמדה אלהית, א״כ במה תלויה קדושתן המיוחדת של ישראל - להכיר שהמעשים הפרטיים, ודקדוקי תורה, מהם דוקא תצא האורה הגדולה.
והנה ע״י האבוקה הגדולה אין החמץ שבחורים וסדקים נראה, ויש מי שמתלהב באהבת התורה ובאהבת ישראל ועכ״ז הוא חוטא ועובר במעשים, ע״כ נאמר על זה "כי דבר ד' בזה ואת מצותו הפר", ולהכי נקיט לשון הפרה, שהוא הלשון של בעל, משום דמיגז גייז, כי רשע גמור שכופר בכלל התורה, עד שאינו פונה אפילו אל הרוח הכללי שבתורה, אינו כלל במציאות של טבע אנושי מתוקן. אמנם מי שיש בו דעת אנושית יוכל להתפתות שיוקיר את התורה במה שיספר את שבחה הגדול, ואם תשאלהו למה לא יקיים אין לו שום דרך כ״א לומר שהמצות כבר עבר זמנן חלילה, ומתחילה הי' צורך בהן ולא עכשיו, א״כ נשאר לו רק האור הכללי, האבוקה, והוא ישאר באמת בחושך מצד המעשים הפרטיים, מפני שצריך להכניס את הנר בחורים ובסדקים. וזה שעובר על דברי תורה בזה את דבר ד', ושמא תאמר איך בזה? הלא הוא אומר שהתורה קדושה ואלהית, ע״ז אמר הכתוב, כי את מצותו הפר, כלומר מיגז גייז להבא שאין לו עתיד, א״כ הכרת תכרת הנפש ההיא. ע״כ צריך דוקא אור הנר המעשית. וזהו נר לרגלי דבריך, ואז תהי' אור לנתיבתי, לנתיבה המדעית ששם צריך להשתמש דוקא באור הכללי. וע״כ הבדלה, השייכת לדעה, מצותה באבוקה.
ובפרטיות הכוונה, נר לרגלי ואור לנתיבתי, נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך, י״ל דטעם האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר, וה״ה לכל דבר מצוה, הוא משום דטעם הכללי דנדרים הוא, שהנה אנו מצווים לשמוע לדברי ת״ח ואת ד' א' תירא לרבות ת״ח, כי דעת תורה שבת״ח היא קול ד' הקורא לנו ללכת בדרך חיים, ולאוו דוקא ת״ח שמחוץ לנו כ״א הת״ח שבנו, כלומר כל אחד מישראל יש בו צד ת״ח, והיינו בעת ההתעלות שהוא מתעורר ללכת בדרך ד', אבל אין הדבר נמשך הרבה, כי עוה״ז דומה ללילה, וע״כ מדמה הרמב״ם להולך בדרך חשוך והברק האיר, שבעת הברק הוא מסתכל על מרחק גדול והולך לאורו, והנה פעולת הברק היא שידע איזהו הדרך הנכון, וזה מספיק ע״י ברק אחד, אבל הברק מסתלק ונעלם, ע״כ צריך אור הנר לרגליו, והנה המעשים התמידיים בדרכי התורה ודקדוקיה הם הנר לרגלינו, אבל הרגש הטהור הפועם בעת טהרה בלב הוא כמו ברק המורה את הדרך, ע״כ צריך לסמן שגם בהסתלק הברק ילך בדרך זו ובנתיבה זו, ומ״מ יחזיק את הנר כדי שלא יכשל בעצם הנתיבה במכשולים קוצים וברקנים, ע״כ אקיימה להמשיך את האור תדיר. וזהו והי' ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי, ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אבי', והיינו קישור טבעי ולא נמוסי, שבזה״ז הקשור הטבעי הוא ביחש כלל התורה ולא מצד הפרטים, ולעת״ל יהיו גם הפרטים נקנים בטבע, כמו שהי' באבות ששמרו את התורה כולה לפרטי' באהבה טבעית שנתפשטה ג״כ על דיוקים הפרטיים שלאח״כ.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
