שאלה שבועית בהלכה 5 וארא תשפב

וי פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב

**שאלה בהלכה שבועית — הרב בנימין טבדי**

**האם מותר לו לקבל מתנה שהביאו לו המנחמים בתוך שבעת ימי האבל**

**שאלת שלום — דין ואיסור**

הגמרא שואלת במועד קטן (טו, א) ונפסק להלכה גם כך, שערכו בשלחן האבל בשלום, וזה לשון יו״ד (שפה, א):

כיצד שלשה ימים — אסור בשאלת שלום. אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו — לא ישיב להם שלום אלא יודיעם שהוא אבל. מג' עד שבעה — אינו שואל, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו — משיב להם. משבעה עד ל' — שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום, ואחרים אינם שואלים בשלומו, וכ״ש למי ששואל בשלומו — הרי הוא כשאר כל אדם. לאחר יום ל' — בד״א בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו — שואל בשלום אחרים אחר שבעה, ואחרים אינם שואלים בשלומו עד אחר י״ב חודש.

ר' יעקב מולין — המכונה המהרי״ל — אחד מהראשונים הקדמונים, חידש שבכלל איסור שאלת שלום כלול גם האיסור לתת מתנה. חידוש זה הובא על ידי הרמ״א ונפסק להלכה בהלכות אבלות (יו״ד שפה, ג), וכן על ידי הפוסקים שבאו אחריו. והיינו שלשה זו: כל אימת שיש איסור לשאול בשלום האבל (אבל על יום ל' — ואביו ואמו — אבלים ושאר י״ב חודש) — יש גם לשלוח לו מתנות.

**סוגי המתנות האסורות והמותרות**

למרות שנתינת מתנה לאבל נאסרה, עדיין יש להבדיל בין מתנה לבין מילוי צורך ופריעת חוב. דוגמא קונקרטית לדבר הוא מנהג שחלק מהקהילות נהגו להביא אוכל לבית האבל, וכפי שכתב רבי אהרן הכהן מלוניל:

כתב הרא״ש כתיב ולחם אנשים לא תאכל, מכאן דכולי עלמא מחייבי למיכל לחם אנשים, ואין לו רשות לעקור המנהג כי המנהג טוב ויפה הוא, כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכל ולבשל, וכי רצונו גם למות, על כן צוה לאכול משל אחרים שיביאו לו שכיניו וקרוביו תבשיל מבושל ולחם ויין, והפוחת לא יפחות ממסעודה ראשונה, וטעמא הוא דמסתבר, ועל כן החמירו באכילה ראשונה, דאינו משגיח כלל ביום דיום ראשון אקרי מר. ונבאר ביאור כן דעל נהגו כל שבעת ימים מפני עניי ישראל שאינן יכולין לעשות מלאכה, ולא יתביישו העניים שאף לעשירים עושין ג״כ.

הרי שה צורך של העניים בתמיכה נפשית וטכנית מתיר לשכנים וקרוביו להביא אוכל — לא רק לעניים, גם לעשירים, מנת על אוכל לא על האבל, כמובן שכל ההיתר בזה הוא שלא לבייש את העניים. וקא כן לקהילות שנהגו כן, דווקא הילות שלא נהגו כן — אין אלא רק לעניים, ומכל מקום ובמקום הצורך.

מכלל הדברים למדנו שלא כל מתנה לאבל אסורה, אלא דווקא מתנה שמבטאת חיבה, והיא דומה ל״שאילת שלום". כאן שאין מדובר במתנה שבאה למלא צורך ספציפי לטובת האבל.

כן כתבו הפוסקים גם על ספרים העוסקים בהלכות אבלות — שמותר לתת לאבל מתנה אפי' בתוך שבעה, הואיל ואין הם תשורה מעין ״שאילת שלום״ אלא עזרה ותמיכה בעניינות האבל. כן כתבו הפוסקים אפי' בספר קודש שהאבל זקוק ללמוד ממנו הלכות שאינן קשורות לו, שהרי בזמן השבעה (ואחר השבעה לאבלות) — אסור ללמוד אלא עניינים הקשורים לאבלות, ומותר לתת לו במתנה, שהרי אינו מכוון בעיקר לתת את המתנה אלא לעזור לו למלא את הצורך הדחוף לאבל (עי' ציצית, חלג).

כמובן יש לציין שאם המת אינה אישית לאבל — מותר לתת אותה. הטעם הוא אלא לכלל בני הבית — שדווקא מתנה שהיא כ״שאילת שלום״ אישית — אסורה, אך ברגע שהמתנה היא לכלל בני הבית — אין זה דומה ל״שאילת שלום״ (פני ברוך, טז, יג). הדין לאמירת ״שלום עליכם״ בקידוש לבנה המביאה ״שאילת שלום״ שמותרת, הואיל ואינה מנהג לקירוב דעת אלא קיום ״באופן יותר טכני״.

**האם אסור לאבל לקבל מתנה? **

והנה כל הדיון הנ״ל היה מצד הנותן — אך מה יהיה מצד המקבל? היינו מה הדין אם אדם בתוך ימי השלושים, השבעה, וי״ב חודש — ובחלק מהמקרים — מקבל מתנה מידידו, שלא יודע את ההלכה שלא נותנים מתנות לאבלים.

כמובן השאלה אינה עוסקת במתנות שמותר לתת, וכפי האפשרויות שהצענו לעיל, אלא במתנה שהיא ממש בגדר ״שאילת שלום״ ידידותית וחברית.

ונראה לפשוט את הספק על פי דברי השולחן ערוך לגבי תגובת האבל למי שהוזכרו בתחילת הדברים ששאל בשלומו. השולחן ערוך חילק בין שלושת הימים הראשונים של האבלות — שאז אפי' אם מישהו שאל בשלומו, הוא לא משיב לו, אלא מסביר לו שהוא אבל — ואילו בארבעת הימים הנוספים — מותר לו להשיב לשלומו שששאלו שלא כדין — ״בשלום״ מפני הכבוד.

והואיל ודין מתנה הוא נגזר מדין שאלת שלום — יש לפסוק כן גם לגבי מתנה. והיינו שבשלושת הימים הראשונים — יש להסביר לנותן שהאבל לא יכול לקבל את המתנות, ואילו בארבעת הימים הנוספים — יקבל המתנות.

**הערות מספר על הפסק הנ״ל**

עם זאת, יש להעיר מספר הערות כאן.

א. אם אפשר בנקל לומר לנותן המתנה כך שישים לב לאחד מבני הבית, שהאבל בעצמו לא רוצה לקבל את המתנה — עדיף. שהרי הסיבה שאמרו חכמים שבחלק מימי האבלות האבל משיב ב״שלום״ היא מחמת חשש פגיעה או חוסר נימוס שאי אפשר היה להתחמק ממנו. אך הדברים ניתנים לפתרון באופן שהנותן ישים לב שלא לעשות כך — ובלי כל פגיעה ובלי חריג.

ב. אם יש חשש פגיעה גדול מאד וחלילה מריבה וכד' — גם בתוך שלושת הימים הראשונים — עדיף לקבל את המתנה. הטעם, שרוב-ככל הלכות האבלות הם מדרבנן, וכן כמו לא דברי המהרי״ל עצמם — אפשר לראות בדבריו סוג של הנהגה. על כן — ולא על יסוד דין הגמרא ממש — בצירוף כן. הנתונים הללו עדיף כאן לקבל את המתנה אם אין אפשרות לסרב או להתחמק ללא פגיעה בנותן.

ג. נפסק להלכה שבמקומות שנהגו לשאול בשלום האבל בשבת — ואם הדבר מותר, נהגו — הוא המנהג הפשוט להקל, וכת׳בו הפוסקים (דברי סופרים, לה–לו) שמותר. לאור זה — נתינת מתנה בשבת, שהרי כאמור איסור המתנה תלוי באיסור שאילת שלום, וממילא בהיתר הראשון הותר גם השני. כמו כן גם במקום שלא נהגו לשאול בשבת — אם נתנו לאבל מתנה בשבת — יקבלה בכל מקרה (אפי' בשלושת הימים הראשונים), שהרי כמאור לעיל יש לסרב לקבל מתנה ולהסביר שהדבר אסור מבחינה הלכתית, שהרי אם יסרב בגלל האבלות — הרי זו אבלות בפרהסיה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כיום יאיר - חידא לפרשת בא

יאיר כיום

בא לפרשת ״חיד״א

לח בא זוהר ליליא נהיר הוה ותנא דתמוז, דתקופה כיומא הוא, בריך דקודשא דינוי עמא כל וחמא, דכתיב הוא הדא ״יָאִיר כַּיֹום וְלַיְלָה כַחֲשֵׁיכָה כָאֹורָה״ (תהלים קלט יב).

ופירשו המפרשים ז״ל במשז״ל שאותה הלילה שבא הקדוש ברוך הוא פני דוד, הייתה מאירה כשמש בתקופת תמוז. ולכן אמרו ז״ל שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הרעה, דכתיב ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאֹור יֹום וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״ (בראשית א ה), והיינו דקשיתיה דאיך כתיב ״הַלַּיְלָה הוּא לַה׳״ (שמות יב מב) — ח״ו שמייחד שמו על הרעה? אלא שאותה הלילה הייתה מאירה כשמש, ונאה לכתוב ולומר ״הוּא לַה׳ הַזֶּה הַלַּיְלָה״.

ועפ״ז שמעתי אומרים ומטו בה משם הר׳ מופת הדור [חכם יצחק רפאל בן כמהר״ח אלפאנדארי זלה״ה (השני) אלפנדרי, תורכיה - צפת, אב״ד (1660–1733 טבת), מח״ס ״דרך הקודש״, ״מגיד מראשית״ ו-״אש דת״, רבם של חכם רפאל ישראל קמחי וחכם גדליה חיון] שזהו כונת הכתוב (תהלים עד טז) ״לְָך יֹום אַף לְָך לָיְלָה אַתָּה הֲכִינֹותָ מָאֹור וָשָׁמֶׁשׁ״.

כלומר, ״לְָך יֹום״ — היום מתייחס אליך, כדכתיב ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאֹור יֹום״. ״וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״ — הלילה שהוא חשך, לא מצינו שמתייחס אליך. אבל ״אַף לְָך לָיְלָה״ — מתי? כשלילה אחת יצאת מן הכלל, והיא ליל ט״ו בניסן במצרים. וכי תימא, מה נשתנה הלילה הזו? מה זה שיצאת לזה? לַה׳ הַזֶּה הַלַּיְלָה כמ״ש ״הוּא לַה׳ הַזֶּה הַלַּיְלָה״. ומשו״ה כתיב ״אַתָּה הֲכִינֹותָ מָאֹור וָשָׁמֶׁשׁ״, שיש טעם עיקרי שאותה הלילה הייתה מאירה כשמש, ״הוּא שִׁמֻּרִים לַה׳ הַזֶּה הַלַּיְלָה לַה׳״.

ואשר אחזה אני בנותן טעם מדוע עשה ה׳ ככה ״וַיָּאֶׁר אֶׁת הַלַּיְלָה״ (שמות יד כ) כצאת השמש בגבורתו, הוא בהקדים מה שפירש ר׳ שבעה עמודיה [הרב בצלאל מקוברין, אב״ד סלוצק (1640–1691)]. מאמר הכתוב ״וְיָדַעְתָּ הַיֹּום וַהֲשֵׁבֹתָ אֶׁל לְבָבֶָׁך״ (דברים ד לט), שמהשמש יש להכריע נגד ג׳ סברות האפיקורסים:

א. כי מהשמש ניכר שיש לו מניע, כמו שהאדם יודע שהולך שיש לו מניע, כך ניכר מהשמש שיש לו מניע. וזהו ״וְיָדַעְתָּ הַיֹּום״, וזה נגד כת הארסטו הכופרים בעיקר ״וַהֲשֵׁבֹתָ אֶׁל לְבָבֶָׁך כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל״.

ב. וכנגד הכת האומרת שאינו משגיח בתחתונים — שהשמש הוא להאיר על הארץ, ומכחישם שבראו על הארץ. וזהו ״וְעַל הָאָרֶׁץ מִתָּחַת״, שאתה משגיח על הארץ.

ג. וכנגד האומרים הטוב פועל ואינו פועל הרע — שהשמש מיבש הלח ומתיך הקשה, והן פעולות הפכיות. וכן הוא כביכול שאין רע יורד מלמעלה, אך רע הוא מצד ה׳ מקבלים, שמשתנה כפי המקבלים. וז״ש ״וְאֵׁין עֹוד״ (קהלת ג יד).

ולכן ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״ (שם), וליל פסח האיר שמש ממזר״ח בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), לעוררן שיהיו לטוטפות ״לַּיְהוּדִים הָיְתָה אֹורָה״ (אסתר ח טז), נדדה חשכה ״לְהָאִיר עַל הָאָרֶׁץ״ (בראשית א טו), ״הַשֶּׁמֶׁשׁ יָצָא עַל הָאָרֶׁץ״ (בראשית יט כג). וזה אפשר רמז אומרם ״פני משה כפני חמה״, שרבינו ע״ה היה מלמד דעת נגד ג׳ דעות נפסדות הנז׳, ולכן נדמה כפני חמה.

ועל דרך זה פירש. ומאז״ל ״מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אע״ה, וכל חולה הנפש שהיה קורא בה היה מתרפא ואחרון״, יוכיח דהשמש תלאה בגלגל חמה, כדבריו כל.

ואפשר להרחיב פירוש הכתוב ״לְָך יֹום״ (תהלים עד יב) ועל פי זה והכתובים הנמשכים: ״וֵׁאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּׁדֶׁם״ — נגד הכופרים בעיקר. ״פֹּעֵׁל יְשׁוּעֹות״ — נגד האומרים שהישועה טובה לזה ורעה לזה, א״כ הכל אחד, רק שהענין משתנה מצד המקבלים. ״בְּקֶׁרֶׁב הָאָרֶׁץ״ — נגד האומרים שאינו משגיח בתחתונים. ״אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְָּך יָם״ (שם יג) — והראיה שהם מכות אשר הוכה פרעה והמצריים וקריעת ים סוף. וכבר כתבו שאריסטו היה מודה בחידוש העולם, דאי נמצא היה במצרים, אם כן ודאי אמר ״הָאֱלֹהִים הוּא ה׳ כִּי״ האמת.

ולכן הזכיר נסים אלו דהן ״עדים נאמנים״, ״לְָך יֹום״ — השמש שעשית הוא מגיד האמת. ״אַף לְָך לָיְלָה״ — ליל יציאת מצרים הוא מגדת אמיתת אלהותו. ״אַתָּה הֲכִינֹותָ מָאֹור וָשָׁמֶׁשׁ״ — נותן טעם שניכר לו מניע. ״קַיִץ וָחֹרֶׁף אַתָּה יְצַרְתָּם״ — כי הם הפכיים ומשתנה מצד המקבלים, שאתה משגיח בתחתונים. ״הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלֹות אָרֶׁץ״ (שם יז). ״זְכָר זֹאת אֹויֵׁב חֵׁרֵׁף ה׳ וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶָׁך״ (שם יח) — באמונות רעות.

עינים פתח פסחים קט ב

והיינו דקאמר רב נחמן בר יצחק, שהלילה המשומר ובא מן המזיקין — דכתיב ״לֵׁיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה׳״, קרא ה׳ לילה גבי ״שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵׁי יִשְׂרָאֵׁל״ (שמות יב מב). ומינה שמע שהייתה מאירה כיום, וא״כ אין כאן מזיקין שלא שכיחי אלא בלילה ולא ביום. ואהני עד לדורותם שכל לילי פסחים אין כאן מזיקין, מעין דוגמא לליל פסח מצרים. ויתקרב הענין קצת.

ומ״ב כמ״ש שבליל פסח האיר גדול אור גדלות שני בכל בחינותיו ואיבד ושיבר לכל המזיקין וסט״א, ולכן משומר ובא מן המזיקין בכל ליל התקדש חג הפסח הוא וכן כדרך, שלא דהיה פלא כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל.

מדבר קדמות מערכת נ אות כט

והיינו דקאמר מנ״ל קרא ״לֵׁיל שִׁמֻּרִים״, ו נותן טעם לעת״ל שה״ט שבניסן עתידין ליגאל, ומשו״ה הוא זמניה ליגאל, והטעם כתוקף גילוי המאורות הגדולים שהייתה מאירה. אלא ואיך אני אומר לה לילה? ״הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה׳״.

נחל קדומים בא יח

ואפשר במשז״ל (שמות יג ג) ״זָכֹור אֶׁת הַיֹּום הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶׁם מִמִּצְרַיִם״, ומשום הכי שהיום ההוא היה כ-ג׳ ימים ל״ו שעות. ועתה שרבינו משה מדבר יציאת מצרים, שיום זה היה כג׳ ימים שזרח השמש, להעיר ולבטל הג׳ דעות האסורות הנז׳. וגם אל ערב רב כלפי הללו בדבריו שביטולן למצריים, שהיה להרחיקם מג׳ אמונות רעות שהיו לאריסטו. ועצמו וכל רב.

נחל קדומים ואתחנן יא

שמעתי במ״ש (סנהדרין לט): אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: כמה שכינתא איכא? שריא, ק

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת וארא

פרשת וארא

״והפלה ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים״

עשר מכות שבהם היכה ה׳ את המצרים מלמדות על עניינן של המכות בכלל ובכל מכה עניינה המיוחד בפרט. באופן יסודי מורכבת כל מכה מ:

- התראה, - המכה, - תגובת פרעה.

נראה שבמכת הדבר ישנו חידוש בתגובת פרעה שאין בשאר המכות. משה מצטווה ע״י ה׳ להוסיף ולאמר לפרעה כך: ״והפלה ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבנ״י דבר״ — דע שמה שיקרה למצרים לעם ישראל לא יקרה.

פרעה קולט את המסר: הטבע נשלט ע״י הקב״ה, ומה שטבעי שיקרה לאותן הבהמות — החיות מאותו מזון ובאותה סביבה גיאוגרפית ופועלות את אותן פעולות חקלאיות — לא כך תהיה התוצאה. מכל מקנה ישראל לא ימות דבר, כל בהמות שברשות ישראל ירעו ויעשו את תפקידן כהרגלן מקודם, כפי טבען וכפי שברא אותן הבורא.

פרעה מבין שיש כאן מסר של הבדלה בין מקנה ישראל לבין מקנה מצרים. על כן לאחר המכה שולח הוא שליחים לראות האם נכון הדבר, האם כך יהיה בפועל, הייתכן שהטבע נשלט באופן מוחלט ע״י הקב״ה. וכדברי הספורנו: ״אע״פ שהיה זה פלא מבואר [מציאותי שאין להכחישו], בלתי מתייחס בשום פנים זולתי לא-ל יתברך כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו״. אם כן מדוע? מה סוד הדבר?

אפשר שזה החידוש שבמכת הדבר — פרעה מתעניין לדעת בתוצאה, משהו מסקרן אותו. הוא שולח בעצמו לבדוק האם מה שנאמר לו באזהרה זו גם התוצאה בפועל, האם קיים הבדל ביחסו של הקב״ה בין עם ישראל למצרים.

האבן עזרא עונה לתמיהה זו כך: הפסוק שממנו עולה עצמת התמיהה לדעתו הוא: ״והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד״. על כך הוא כותב: ״ואפילו ששלח וראה כי השם אוהב ישראל ובעבורם הכה מקנהו, [חשב] אולי לא עמדה [המכה] הרבה״.

פרעה תמה עד היכן יכולה להגיע אהבת ה׳ את עמו, עד כמה מערכות הטבע משתנות כך באופן גלוי — לאו דווקא ע״י נס גלוי כפי שהיה שבמכת הדם, חשך, ושאר המכות. הרי בסה״כ ״לא מת ממקנה ישראל עד אחד״ ורק מקנה מצרים מתו.

המסר המתבקש ממכה זו ומטרתה — שאהבת הקב״ה לישראל עמו אינה רק מעל הטבע, אינה אלקית בלבד, אלא טבעית, כמי שנותן מתנה למי שהוא אוהב בטבעיות ולא למי שהוא לא אוהב. אמנם מיתת מקנה מצרים היא עונש על אי שליחת עם ישראל ממצרים, אך לא זו מטרת העל המתגלה במכת הדבר. המכות אינם אלא אמצעי להראות ולגלות את אהבת הנצח של ה׳ לעמו: ״ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי״.

בן ציון עמר

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 14- וארא תשפב

עה״ת– הקדוש החיים אור בפירוש שבועי שיעור תשפ״ב וארא פרשת

ממילא לרשעים נגרר והרע הטוב, רק מגיע מהקב״ה

וארא פרשת החיים אור

אלהים וידבר הדרך זה על ירצה עוד משפט אתו דבר פי'

ה ואמר׳אני הנשמעת טענה טענו כי המשפט הוא ומה למה אלי ותאמר ב״מ רעה מדה לי מייחס אתה איך פי'

הרעתה ה והלא׳אני וטוב והרחמים החסד מדת ומדתי

ג" (איכה הנביא אמר שכן וכמו לכל, )'אני לא עליון מפי

הרעות" תצא אם כי הטובות.

שם״והטוב" שאמר ומה אחד טוב פרט בחינת על הוא

כל ביד אלא כן ר דב ה' יגזור לא צדיק אדם להיות שהוא

בטוב לבחור. אדם

לעושי הרע תשלום זכרון ה' שיזכיר פעם שבכל ותמצא

רשע," יצא מרשעים כד״כי (ש״א לומר ידקדק )רשעה וכן

רעתך" ב״תיסרך (ירמי' אומר )'הוא ס״ד (ישעי' ),

"ו עונינו" ביד תמוגנו פשעם". ביד ח״וישלחם (איוב )',

הטוב" יתן פ״ה״ה' (תהלים הטוב כן שאין )מה (שם

לכל". ה' )קמ״ה״טוב

היו אם יודע מי ישראל על צרה שעברה יהיה לו ומעתה

גרם, ועונם כן חייבין או גזירת לתשלום הקודם לצד

וכדומה כראוי האמינו שלא מהם ק, צת לצד או, העינוי

משה עם הלכו ולא לאחוריהם חזרו הזקנים כי רואה והנך עליהם ה' והקפיד פ״ה) (שמו״ר ז״ל כאומרם פרעה לפני דברים מפיו הוציא ואיך זה, דבר להם יצא מהם כי באופן

לומר נכרים הרעתה. למה

בא פרשת החיים אור

בכור. כל ומת ה 'כי להיות וגו' כל והרגתי אמר ולא

פועל הוא ברוך בידו הטוב יצו הרע פעולת אבל

והרגתי אמר לא לזה, יעשו והם דברו עושי למשרתיו

זכרת ה המה ה', ומעשה שליח, ידי על פירוש ומת אלא ישחיתנו המשחית כי גורם וזה הוא זה הבכורות הודעת

אומרו פירוש יתגלה ומזה ומת, והכיתי ידי על שהוא

: שליח

עיניה ביה יהב א) ל״ד (שבת ז״ל אומרם דרך על ירצה עוד אלו דברים והנה עצמות. של גל ונעשה אמרו גם וקטליה, ראיית תהיה איך כי השכל ירחקם ראשונה בהשקפה

יבורך הוא עין טוב כ״ב) (משלי כתיב והלא, לרעה צדיק לרע רי״א) ח״ג (זהר ז״ל יוחאי בן שמעון ר' ציין גם עין

רע חלק הוא כי בעינו. המזיק

לו היה עיניה יהיב אומרם בדקדוק ההשקפה אחר אכן שבעולם רע חלק כל כי להיות אלא בעיניו, בו ראה לומר

שהוא כל המעמיד דבר לו יהיה כי בהכרח שהוא מהחיוני

ואיך לו יש מיתה שם הרע חלק כי הטוב בחינת וילך שיתנועע לומר צריך ואין במציאות ויהיה יחיה

שהוא כל חלק בו שיהיה בהכרח לזה, חיים כבעלי טוב חלק וזה חיים הנקראת. מבחינה

לעתיד כי א) נ״ב (סוכה ז״ל מאמרם להבין תשכיל ובזה

ו לס״מ הוא ברוך הקדוש יביא לבא במעמד חטנו יש

כאן עד וכו'. הצדיקים

שחיטה יוצדק לא כי משמעות להם אין אלו ודברים

יסיר כי הכוונה תהיה שהקדמנו ולמה, למלאך זו הטוב חלק ממנו ובהסרת המחייהו חלק ממנו

שחיטתו: היא

וזה וישאבנו, למינו ישאף מקור כל כי לדעת לך יש עוד

נשמות באמצעות הקדושה ניצוצי בירורי בחינת סוד הוא יכירו קדמונינו העצומים והצדיקים תורתם, ועסק ישראל בחינת שהוא החיוני כח ממנו לברר רשע באדם בהביטם החכמה בעין יביטו אשר הדקה הראיה באמצעות הטוב הקדושה ענף למול כשיתכוין כי ההוא הטוב חלק להוציא לברזל השואבת אבן כמעשה הצדיק נפש בו תעשה

שם שנקבע ממקום שתוציאנו בלע״ז מיט״ע קאל הנקראת בתורת אדם להאמין בעולם נות דמיו עשה וה' בראיה,

. חכם

באומרו אלהים דעת נמצא ומעתה בכור כל ומת כי פירוש כל מעצמו ימות בזה מצרים בתוך עובר שאני באמצעות של גל אותם ועושים ברשעים חכמים של עין כנתינת בכור

החיוניות, מהם יצא כן באמצעות כי עצמות

כל ם ש העברתו באמצעות מהם שיפריד הזה הדבר כן כמו

הדברים. . והבן הבכורות. נשמות

ואלוקים– הוי״ה בזה זה הכלולים ורחמים דין

וארא פרשת החיים אור

וגו. אלהים 'וידבר. . פ״ג ז״ל)(במד״ר אומרם דרך על ירצה עוד

בפסוק בכושרות אסירים מוציא ושירות למצרים בכי

אמר ולזה רחמים, ומדת ין הד מדת מדות ב' והם לישראל אמר המצריים את לדון שהכין מה כנגד הכתוב וידבר

אלהים לישראל להטיב שרצה מה וכנגד הדין, בחי' שהוא

אמר ה. אני אליו 'ויאמר

על לבא המוכנות הגדולות המכות כי לו רמז זה ובכלל וישראל מצרים כל על כלל דרך שיבואו הגם המצריים

המשחית אין כי ידוע ודבר וכם בת המה נתונים נתונים

הכל, ומחבל מבחין דרך יחשיך כי בודאי כי נותנת הדעת החשך בבא ובפרט

ארץ יושבי לכל, כלל

הכין אשר אלהים בשם הרמוזים הדינים ערך כי אמר לזה לערך הרחמים מדת תשמש המצריים את להשקות ה'

ולכל כג אומר)(לקמן הוא וכן. ה אומרו׳אני והוא ישראל, בני

ו אור)(ט היה, ישראל וגו מת לא ישראל.'וממקנה

פל״ג ז״ל)(ב״ר אומרם דרך על ירצה עוד מהפכים הרשעים כי כאן הכתוב שאמר עצמו והוא הדין, למדת הרחמים מדת הוא וזה במצרים, דין לעשות הסכימה הרחמים מדת גם כי

אליו ויאמר לדין כינוי שהוא אלהים וידבר הכתוב שיעור

'אני וגו משם היא זו הדין מדת כי מודיעך הוי״ה שגם

לדין עליהם נתהפכו: הרחמים (שם ז״ל אומרם דרך על ישראל כנגד כן גם ירמוז )עוד רחמים למדת הדין מדת שמהפכים הצדיקים, אשריהם

ויאמר אלהים וידבר אומרו והוא זו הדין מדת פי' וגו'

בשם המתכנת רחמים נעשית רואה שאתה הויה.

פרעה רעת דין גזר נחתם כי בדעתו משה יחליט זה ומ טובת דין גזר ונחתם הרחמים בהסכמת אפי' ידיו תחזקנה ובזה הדין במדת אפי' ישראל בשליחות…

האלהי הוא אומרו׳ה' סוד ה' רמז עוד אומרו והוא, יח )(מ״א

, ה אני וגו' ויאמר אלהים 'וידבר ה יחוד גילוי הוא 'וזה

ביתו: נאמן נביאו עבדו אל סודו ה' גילה אשר

… נודעתי לא ה' ושמי באומרו ירצה עוד הודעת פי' וגו'

וידבר כאומרו לך שנודעתי ה' שמי שהם יחד שמות ב' יחוד

, האלהים הוא ה' יח אומרו)(מ״א סוד והוא, ה אני 'אלהים להם נודעתי, לא אחד ושמו אחד ה' יד אומרו)(זכרי' סוד והוא אלהים שהם ה', שמי, יחד, שמות ב' סוד פי' להאבות

לא משפט יעשו ורחמים רחמים יעשה שהדין הוי״ה והב. ן נודעתי

בראשית פרשת החיים אור

הכתוב שאמר מה דרך על תתפרש עוד י) והכוונה, האלהים הוא ה' י)ח א' (מלכים שמותיו וכל הוא, רחמים כן פי על אף הדין אל יתייחס אלהים ששם שהגם היא

מעשה דלצד אלא ולהתחסד להטיב יחד יכוונו לטובה הוא ברוך דוש הק של ליסר. שראוי למי ליסר הדין יצא האחרונים אומרו והוא להטיב, מדתו אלקים שם גם זה וזולת אלהים ברא בראשית שם כי לך ואין וארץ שמים לשוכני ולהטיב ולרחם לחון עולם וברא הטיב אלהים

כח כז הכתוב)(בראשית שאמר והוא מזה, גדולים רחמים שגם הרי האלהים לך ויתן לעשות יסובבו רשעה שעושי אלא חנם מתנת בתורת לטובים יטיב אלהים שם

כן המקווה לבא ולעתיד מוסר, אלהים להם אחד: ושמו אחד ה' יהיה

יתרו פרשת החיים אור

טעם. וגו הדברים כל את וגו' 'וידבר

שם זכרון אלהים לומר תורה, בנתינת

וממדת הדין ממדת נתנה התורה י כ הדין מדת הרחמים, , אלהים וידבר

סוד הודיע עוד, ה רחמים׳אנכי מדת

אומרו דבר כי, האלהים הוא ה' י)ח (מ״א

שאנו מה והוא, ה אלהים׳אנכי שמע בפ באהבה פעמים 'מיחדים

אחד: ה' אלהינו ה' ישראל

ואלוקים– הוי״ה שמות הגאולה לדרכי במקביל

ה אור וארא פרשת חיים

פ״ו ז״ל)(שמו״ר אומרם דרך על ירצה עוד כי הם כי ואולי זה, בפסוק נאמרו גאולות ד' דבריו פתח ה' שאמר הוי״ה בשם רמוזים

שם זה ולצד ה אני ישראל לבני 'אמור זה ולפי גאולות מיני ד' יפעל. הפועל

אומרו ידוייק על לאלהים לכם והייתי

כי רונה אח ה״א בחינת הבאה גאולה לאנשי כידוע אלהים שם תקרא

אחר באומרו נתכוון לזה כי ואולי. אמת כי וידעתם גאולה של לשונות ד' שסדר ד האות לך וזה פי' הוי״ה שם 'אני

: גאולות

בלק פרשת החיים אור

שם ז״ל)(סנהדרין דבריהם ע״פ יתבאר הלשון, ושינוי הענין וכפל שאם שאמרו

ויתגלה במעלה מופלא הדבר יהיה ישראל ת זכו באמצעות הגאולה תהיה ריב וח״ג קיט. (ח״א הזוהר בספר כאמור ואות במופת השמים מן ישראל הגואל

תהיה לה ראויים ישראל ואין הקץ מצד הגאולה כשתהיה כן שאין מה, )ב ט נאמר)'(זכרי' ועליה אחר באופן מה והוא חמור, על ורוכב עני יבא שהגואל שרמז ישראל זכות באמצעות שהיא אחישנה גאולת כנגד כאן שאמר

אמר עתה ולא אראנו במאמר כוכב דרך רמז גם השמים, מן הגואל שיזרח

וכנגד, הזוהר)(שם בספר כאמור מופלא לנס השמים באמצע היוצא לכוכב

במאמר שרמז בעתה גאולת קרו ולא אשורנו ב אמר מישראל שבט וקם דרך על טבע, דרך בעולם הקמים כדרך מישראל אחד שבט שיקום פירוש

ג אומרו)(דניאל ויקום חמור על ורוכב עני שיבא עלה, יקים אנשים ושפל

בסמוך שנאמר מה ויעשה: וימלוך

משפטים פרשת החיים אור

הדרך זה על הפרשה תרמוז או איש ימכור וכי הקדוש זה

וא ה ברוך בתו את הקדושה, אומה לאמה להיות פירוש כו בבל גלות מצרים גלות ישראל על גליות עברו 'שכבר דבר ואין אחת לאומה אלא ישראל נשתעבדו לא וכולם החל בגלות אבל ישראל, על עבדות שם קריאת סובב זה בכל אומות ע' לכל ישראל משתעבדים עתה בו שאנו

ושפל הוא בזוי עברי שם אשר מקום וחוזר בוזז אחד וכל גדול בנסיון בהם ויסמן ינסה זה ודבר ליקוטי בתר ליקוטי

אומרו והוא מובהק וסימן לאמה זה בגלות אומתינו כי

שם קנתה אמה נפשינו ופדיון גאולתינו בבוא גם ומעתה

ע שם האומה קנתה כבר בדות.

הלז האומה גאולת כי הבטחה הוא ברוך הקדוש אמר לזה

עבדים מבית ממצרים ה' הוציאנו אשר כדרך תהיה לא והוא, העולם בכל בפרסום מופלגים בנסים אלא

אומרו העבדים כצאת תצא לא ב כ' בתורה)'(לעיל הרמוזים באומה אלא פלאיו ה' הפליא לא שאז וגו' עבדים מבית וגו ושרותיהם אומניך מלכים והיו העולם בכל ואז 'אחת,

א. ישעיה)(מ״ט בספר ככתוב ארץ מלכי כל וישתחוו

וגו רעה ואומרו׳אם כי הזוהר מאמר פי על יתבאר באמצעות תהיה אם ישראל גאולת תשתנה קץ השלמת לצד תהיה לאם הטובים מעשיהם

הגואל יבא ישראל הכנת באמצעות תהיה אם כי, הסתום ואם בשמימה, וראשו ארצה מוצב אש בעמוד ה' מלאך

עני ט') (זכרי' מר נא עליו לו ראוים לא וישראל הקץ לצד הקץ לצד הגואל ביאת כנגד אומרו והוא חמור, על ורוכב

לו ראוים ישראל שאין הגם פירוש וגו רעה 'אם

הקץ כשיגיע אדוניה בעיני רעה תהיה אם אפילו ראויה שאינה ירצה באל״ף ולא ליעדה קצב אשר

כן פי על אף רעה היא כי ליעודיו פירוש והפדה

הדבר יהיה לא אבל פנים כל על לה יושג פדיון לעם ואמר. הגאולה בעת רעה תהיה לא אם כדרך

וגו 'נכרי הגם נכרי לעם המכר יהיה לצמיתות לא כי פירוש

כ״ח הכתוב)(איוב כמאמר בה שיבגוד לחושך שם. קץ

יא פסוק מט פרק בראשית

תו עֲנָבִים: ֹסו בְדַם ו לְבֻשׁוֹ בַיַיִן כִבֵס אֲתֹנוֹ בְנִי ֹרֵקָה וְלַש עִירוֹ לַגֶּפֶּן אֹסְרִי

ויחי פרשת החיים אור

ביין כבס.'וגו פרשת (ז״ח ז״ל אומרם דרך על יתבאר צריך העצום הגואל יגלה שבו ד' גלות כי בראשית)

יתעכב זה וזולת התורה ק עס מצות ישראל ביד שתהיה

כבס באומרו רמז ולזה מבוא, 'וגו המלך של כחו כי פירוש שיתעסקו התורה עסק בחינת הוא שמו שילה המצופה בפסוק שפירשו מה ועיין תורה, של ביינה ישראל באמצעותה כי ואמר היין, בית אל הביאני פ״ב) (שהש״ר

לבושו יהיה ללובשו. אליו נכון למלכות כינוי שהוא

ענבים ובדם ואומרו 'וגו זמן יגיע אם כי לומר נתכוין

ימצא ולא הגאולה יין הגאולה תהיה תורה בנו שאין פי' האומות יצירון אשר הגלות ותוקף עול באמצעות קץ כשיגיע כי ב) צז (סנהדרין ז״ל כאומרם לישראל מלך להם יעמיד לגואלם זכות בישראל יהיה ולא הנחתם

והו וכו', כהמן קשה ענבים ובדם אומרו א באמצעות כי

כדרך הקדושה ניצוצי ויתבררו הנפשות יזדככו היסורין

מלאכתו שזו אלא התורה בחינת באמצעות שיתבררו

נאה בלתי מלאכתו וזו. נאה

ענבים ואומרו כגמר הכנתה תגמר היסורין באמצעות כי

הענבים שהם הגפן פרי. בישול

או אילן לזמור ם ד לשפוך האומות ישלטו לא כי רמז וגם

גרגרין פירוש ענבים אלא אשכול א. ו ענף

סותה ואמר למטה קטנה מדרגה לרמוז כי מהכסות

הסות לשון ההכרחי כיסוי לשון ירצה בזה והכוונה, מסוה באמצעות הגאולה תהיה אם בין יהיה גדול הפרש כי

עליון, מלכות בגילוי יגלה אז והמצות התורה ותהיה

עני בבחינת יהיה בישראל היה ת אשר הנקמה באמצעות

וגו:'ורוכב

השער הוא החמישים שער ה״קשה" ביותר– ובו הגאולה טמונה

שמות פרשת החיים אור

שערי בנ' שנטמעו הניצוצות לברר הוא הגלות עיקר כי לנו שקדם למה הנה אם כי השאלות בב' דעת ינוח בזה פעמים כמה זה דבר שציינתי וכמו טומאה

השיגו ה' שעם ותדע ההוא החלק בירור מפסידים היו זה קודם מוציאם, היה שערי מ״ט השגת עמו בשם שנתיחס במשה הכלול כללותם בבחינת אלא המושג שאין לצד הוא החמישים שער השיג שלא וטעם בינה,

לברר טומאה שערי בנ' נכנסו לא שישראל ולצד המשיג בהשתדלות לבוא לעתיד כי והובטחנו שכנגדו, הקודש בחינת השיגו לא אותו הוא והשגתו החמשים שבשער חיים תורת עליון אל בנו ישפיע

הדבר. משיגים אנו האחרון גלות ובפרט הגליות באמצעות

מה תורה ני ב היו שלא לצד הנ', שער בבירור במצרים ישראל שנסתכנו וטעם ולהוציא הנ' לשער ליכנס ישיגו תורתם באמצעות האחרונים דורות כן שאין

הטומאה בחינת תמו ספו ואז בולעו. מפיו,

הבירור ממעטים היו שהוא כל זמן קודם ישראל מוציא ה' שהיה כל ומעתה שיכנסו וקודם מ״ט של האחרונה בנקודה הוציאם ולזה במושג מתמעטים והיו

הרמב״ם לגי' מ״ה פ״י (פסחים מיד וגאלם ז״ל אומרם ו:)הוא הנ', לשער

שמות פרשת החיים אור

ועוד עמי עוני ראיתי ה חלק 'שהם כי במצרים הם אשר הוא והעוני עמו הם עוד מתעכבים ישראל אם ז״ל אומרם דרך על ב״מ נאבדים ברוך הקדוש הוציא לא ואלו (הגדה) וגו עדיין ממצרים אבותינו את 'הוא

כי עוד שם מתעכבים היו אם טומאה שערי בנ' נכנסים היו גאלם לזה תקומה היתה ולא שיעור אפי' שהו ולא מיד להחמיץ בצקם שיספיק הגם שרי והיו מהם עבודה בטלה שכבר והוא עינוי, גורם הוא המקום צוען יכלו ולא לט) יג (לקמן אומרו טעם חכם פי שרמז והוא להתמהמה,

במצרי. ם אשר הוא ברוך

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חיזוק לב פרעה - חידא לפרשת וארא

פרעה לב חיזוק

וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם (שמות ז, יב). וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ (שם, יג).

וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר (שם, כא). וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם (שם, כב). וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ (שמות ח, יד). וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה (שם, טו). וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳.

וַיַּעַשׂ ה׳ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרַיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד (שמות ט, ו). וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד (שם, ז). וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה אֶחָד וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין (שמות ט, יא). וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם (שם, יב).

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו (שם, לד). וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה (שם, לה).

וַיַּהֲפֹךְ ה׳ רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סוּף (שמות י, יט). לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם (שם, כ). וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמַיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם יָמִים שְׁלֹשֶׁת (שם, כב). וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם (שם, כז).

וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַּרְעֹה וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ (שמות יא, י).

---

אמרו רבותינו ז״ל דהחרטומים לא יכלו להוציא הכנים, דאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, ולכן אמרו ״אצבע אלהים״ ואינו על ידי כשפים. וחומת אנך.

ויש לחקור דעתיה מאי, ויש לחקור עוד אעיקרא דדינא. והביאו רש״י ז״ל. מאי סבר פרעה שיחזק לבו, הלא עינו ראה שהיא מכה מאת המקום.

הלא אם היה למכשפים כח לסלק המכה, מה הנה טוב. אבל מה שעשה רבינו משה עליו השלום, שיביא מכשפים שיעשו הם גם על דרך שעשה. אמנם יש לומר דכל עצמו דפרעה לומר בצע להוסיף מעין דוגמא למכה.

והקשו המפרשים דאמרו רז״ל דמעשה משה ואהרן היה על ידי כשוף ולא ה׳ פעל כל זאת, ולכן מראה דהחרטומים יכולים לעשות כיוצא בהם. אמנם ודאי דהחרטומים לא הגיעו למדרגת משה ואהרן בכשוף, ולזה אינם יכולים לסלק המכה.

ובכנים הקשו ותירצו, דכיון דעיקר בריאת הכנים פחותה מכשעורה, ואמרו איך אין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה. אבל זהו לחסרון, דכיון דעיקר בריאתם פחותה מכשעורה, ואיברא דהחרטומים לא יכלו להוציא כנים. והשתא גם בזה סבר פרעה, דמשה ואהרן הם גדולים בידיעת הכשוף, ומסכת כנים ובהלכות כשפים ידיעתם, דכיון דהשתא גדולים כביצים יכולים להביאם על ידי כשפים.

ומשו״ה ״ויחזק לב פרעה״ דעדיין מראה פנים להחזיק בשטותו דהכל כשפים ואינו מן השמים.

---

וראיתי בספר ברית הלוי כ״י להרב. ובמכות הראשונות כתיב ״וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה״, ״וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה״, ומהשחין ואילך כתיב ״וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה״. נחל קדומים וארא.

וגלה סודו הזה השינוי שאחר השחין, ״וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה״ אחר שבא השחין, ואז נאמר לו למרע״ה וטעמא. וטעים כי ממכת דֶּבֶר נגמר הדין, כי ראויים היו ישראל לצאת ממכת דֶּבֶר, כדכתיב ״כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי״ (שמות ט, טו-טז): ״כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ. ״

אך הקדוש ברוך הוא רצה להעמידו לספר שמו יתברך במכות המופלאות אשר יביא עליו. ומשו״ה ״וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה״ הכא אשר השחין, ו״וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה״ אחר השחין.

---

אבות דרבי נתן — כסא רחמים

דרש ״שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ״ (קהלת יא, ט). אפשר דטענות היצר להתענג בתאוות לבו בבחרות ולחזור בתשובה, ואז זדונות נעשית לו כזכיות, והוא רוח. אך ״מודע״א מכאן ודע״, האומר ״אחטא ואשוב״ — אין מספיקין בידו לעשות תשובה. לאמר שלא יאמר ״אחטא ואשוב״.

וגם על מה שעברת שנתגברת מאד ולא עשית תשובה — ״כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט״. ודאי יש באדם כח לשוב, אמנם כי אף שאמרו ״אין מספיקין בידו לעשות תשובה״, דוגמא מעין למ״ש דאפי׳ אחר שיצא קול בת לשוב.

ומזו גדולה, כתבו המפרשים בפי׳ מ״ש רז״ל והביאו רש״י ״בֹּא אֶל פַּרְעֹה״ (שמות י, א) — ״חוץ מאחר, שובו״. והכתוב והתרה בו, ומשו״ה התרה לשוב שיכול הבחירה כח גדול. ״כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי״ — ר״ל אף שאני הכבדתי, ו״יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט״ גם על מה שחשבת ולא עשית תשובה.

---

שיחות הר״ן

כי אחד לכל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 13 - שמות תשפב

עה״ת– הק' החיים אור בפי' שבועי שיעור ▪ תשפ״ב שמות פרשת טבדי בנימין הרב

שהיא כמו טהורה הנפש להחזיר הערך מחמת לעשה, קודמת תעשה לא מצות

שמות ה ג,

אַדְמַת עָלָיו עוֹּמֵד אַתָה אֲשֶר הַמָקוֹּם כִּי רַגְלֶיךָ מֵעַל נְעָלֶיךָ שַל הֲלֹּם תִּקְרַב אַל וַיֹּאמֶר א הו: קֹּדֶש

החיים אור שם

אחד ה', אותו יצו דברים ב' הנה וגו של וגו' תקרב.'אל אפי בו יעמוד שלא רגלו נעל שישלוף ואחד יקרב, 'שלא

עומד אתה אשר המקום כאומרו בו עומד שהוא במקום

עליו כבר הוא. קודש אדמת לא למה לדעת וצריך

שהוא בו נתון הוא שכבר מכשול הסרת ו ל לומר הקדים יקרב לבל עליו יצו כך ואחר קודש אדמת על במנעלו עומד

. הלום עיקר כי ורצונו דעתו ה' גילה כולה התורה בכל כי דע זה כי תעשה לא מצות על הוא ומוסרו הקפדתו

תשוב והרוח י״ב (קהלת אומרו טעם והוא ), בנפש יחבול כמו לו תנה ב) קנ״ב בת (ש ז״ל ואמרו נתנה אשר וגו'

לך. שנתנה ובהעדרם כשיהיו הטוב השגת הם עשה מצות אבל

ומילה פסח כגון ידועים פרטים זולת. על עונש אין

לא עשה, ומצות תעשה לא מצות ה' לו צוה כאן והנה

היא תעשה הלום. תקרב אל צ״ו (עירובין ז״ל. ואמרו

ואל פן שנאמר מקום כל ב) ל״ו שבועות לא א אל אינו -

תעשה. היא עשה ומצות הרי הלום יקרב משה ואם, נעלך של דרך שאינו הגם נעלו יסיר לא ואם תעשה, לא על עבר ה לו שאמר ממה אעשה אלא עבר לא למקום 'כבוד

עשה, בלשון לעשיה השמירה ה' יקדים ותמיד דכתיב

טו (שם לעשות לשמור ועשיתם, ושמרתם ו) ד (דברים )ה

ה כו (ברא.)שית מצותי משמרתי החמור הקדים ג״כ לזה תקרב אל כך ואחר תעשה לא

וגו עשה׳של המקודש במקום כבוד. שינהוג

בראשית פרשת החיים אור

… יהיה הנשמה סיוע ידי שעל הערב שמשו שיעריב עת

כעת העליון לעולם ללכת לעולם בואו עת בקר -

הנשמה שתחזור דרך על והוא, בואה כיום מאירה האלהים אל תשוב והרוח ב) קנ״ב (שבת ז״ל אומרם ישוה ובזה לך, שנתנה כמו לו תנה לשונם וזה נתנה, אשר

כאחד לכתו כיום בואו: יום

דברים החיים אור ט כח,

ואומרו הארץ עמי כל וראו שמירת כנגד מכוון הוא זה גם וגו'

תעשה לא, מצות מהעבירות עצמו שומר ם שהאד זמן כל כי אדם הנבראים וכל פניו מעל עובר אלהים צלם אין

ממנו מזדעזעים ובהמה ממנו מעבירין מעשיו המתעב משא״כ

י״ד ד' (בראשית קין וכמאמר )הצלם מוצאי כל והיה:'וגו

מצוה– מכבה עבירה תורה ואפילו

פרשת החיים אור בראשית

כי יגיד הכתוב משמעות. ולשמרה. לעבדה וגו )(טו׳ויקח יהיה למה כי זה יכחיש והאמת ושומר עובד לה צריך הגן העבודה היא ומה היא הבאי זה מהגנבים אם לשומרה צריך

שהיתה חמשת לה זה כן אם עובד צריכה ואם הגן, צריכה

עבדה מי שנה מאות וחמש: אלפים לרוחניות דוגמא אלא אינו הווה כל כי לדעת לך יש, אכן מזון להוציא והגשמה והזרעה עבודה צריכה שהאדמה וכמו לצומח והמריעים המפסידים מדברים שמירה גם, האדם,

כי לבד שות הנפ אדמת היום היא אשר עדן גן כן כמו כפי ושמירה עבודה צריכה היא גם נגשמו הגופות

. רוחניותה היא לה המיוחדת הגשמה התורה עסק הכתוב שאמר כמו

אמרתי כטל תזל לקחי כמטר יערוף לב), (דברים והזרעים הנביא בדברי כרמוז האדם אותם יעשה אשר עשה מצות הם

ביא הנ בדברי נזכר שלא והגם וגומר, לכם זרעו י) (הושע על אלא אומר הוא לבד הצדקה פרט על לא הצדקה, אלא (מדרש ז״ל בדבריהם הובא וכן אומר, הוא הצדקות פרטי כל הוא ברוך הקדוש האדם שיעשה מצות שכל קיד) תהלים

והסתכלות גדול התעסקות היא והעבודה וכו,'זורעה מצוותה, עיקר שהוא בתורה נמרץ

והיא צמחיה, יפסיד בל ול גדריה יפרוץ לבל כן גם והשמירה עבור לבל לשמור האדם צריך אשר תעשה לא מצות שמירת

טוב דבר כל המפסידים הם כי. עליהם

מצוה מכבה עבירה א) כא (סוטה ז״ל אומרם, והוא כוונתם אין תורה, מכבה עבירה ואין שאמרו והגם אלא עיקר, כל התורה יפסיד לא הרע שמעשה לומר

אחת בעבירה כח שאין לומר ולעולם התורה לכבות ותהפך נרה וידעך תורתו תשחת להשחית ירבה כי

ליצלן רחמנא פניו על: שלייתו בימים והנה ולשמרה. לעבדה עדן גן על לומר יוצדק ומעתה בפעולות וצופה מביט היה עדן בגן האדם ה' כשהניח ההם אשר אחר אך עדן, בגן פועל שהיה מה במעשיו לחיים צדיק

עמל נפש המעשה אבל הדבר ראות ממנו לל הוש האדם נגרש נעשית והפעולה ההרחקה ימנענה לא הרוחניות כי לו, עמלה שהוא דרכו מפרי לאכול הזה בעולם ויגיע המחכה אשרי

עדן בגן הנשמה. מזון עשה מצות אלו לעבדה וז״ל חז״ל מאמר לידי בא שוב דרך על ז״ל וכוונתם תעשה, לא מצות אלו ולשמרה

: שביארנו

המצווה– את מקלקלת העבירה בטבעיות המצוות את יקיים האדם העבירה וללא

תבוא כי פרשת החיים אור

… שמירת להם שהקדים אחר אלא עשה למצות יעוד אין כי להודיע הכתוב בא זה, ביעוד לשמור אומרו וטעם סטרא עליה שורה עבירות בעל שעושה מצוה וכל תועבה, רשעים זבחי כן לא שאם תעשה, לא מצות

לומר הקדים לזה, פרי עושה ואינה אחרא לשמור אמר כך ואחר ולעשות היעודים באו שעליו המצות מעשה שהוא

מו האמורים הטובים הותירך סוף: עד

מות אחרי פרשת החיים אור

וגו תעשו משפטי 'את אלא מדבר שאין ר אח קשה. ה צוה אשר והמשפטים חוקים מה העריות 'בפריצות גם בהם. ללכת באומרו כוונתו היא מה גם אותנו אלהינו

אלהיכם ה' אני לומר ב' פעם חזר למה לדעת: צריך

בעריות שהמחשבה בסמוך שכתבתי מה לפי לפרש ונראה שיאמר הכתוב חש הרצון, מניעת ותמעט החפץ תגדיל

פריה מצות ויבטל זה מפרט וכל מכל ק להתרח האדם לחלוטין זה ממין פרוש ויהיה וכדומה היבום ומצות ורביה רעב משביעו באדם יש קטן אבר ב) נב (סוכה שארז״ל

תעשו משפטי את ואמר ה' צוה לזה שבע, מרעיבו, לעשות מחייבך אני לך שאסרתי עצמו ממין שהם

העריות שהם תשמרו חקתי את כן פי על ואף

שא סר.

הכנה ימצאו העריות שמירת באמצעות כי יאמר או

כאומרו עשה מצות לקיים בנפשותם תעשו משפטי

כאומרו הלאוין כל ושמירת כן שאין מה, תשמרו חקותי חלואי בת נפשו תחלה ההוא בדרך מעשיו יתעיב אם

מהנה. אחת יקיים ולא הטומאה

האדם איברי כל על טומאה משרה זה חטא טומאת כי אבר בכל כי מהן ימנע לא הלאוין כל שכן וכיון וכוחותיו,

טומאתו. בו

. עשה מצות וכן מצוה איזו לפעמים שיעשה והגם שמו יתברך הבורא בה יתרצה לא כי מצוה, אינה מה אלהים אמר ולרשע נ) (תהלים אומרו דרך על

אלא בהם לה' חפץ אין כי וגו', חוקי לספר לך

בקדושה הנעשית. במצוה

ואומרו בהם ללכת כי חומר, כמין לדרכנו לומר יכוין בטבעו יוליד מהתיעוב וקדוש טהור האדם יהיה כאשר

קיט) (שם אומרו דרך על תמיד, המצות לקיים חשבתי

עדותיך אל רגלי ואשיבה דרכי (ויק״ר ודרז״ל

היו מעצמם דוד של שרגליו פל״ה) המדרש בית ל הולכות

הנבחר. והחפץ ההרגל לצד

אמר לזה בהם ללכת בהם ילך שמעצמו פירוש שעיקרו לצד עושה שהטבע דברים כעושה בטבעו

טהור. במקום עומד הכל וגופו

העבירה– מניעת היצר והתגברות תורה ריבוי של אקטיבית פעולה בתוכה כוללת

החיי אור בהר פרשת ם

וגו אחיך ימוך.'וכי ה רוח על האדם תעיר זו 'פרשה

ואמר בתוכנו, שכן אשר אחינו אחיך ימוך כי שהוא כי האדם ראה אם לחיותנו, בתוכנו נטע אשר החיים רוח התורה מן אם כי עני אין כי במצות ולא בתורה האיר לא

, והמצות פירוש עמך והודו אורו, ך והחשי ידו ומטה שנתמוטט הוא עמך היותו לצד - מאיר אורו היה שזולתך הרוח לו להחזיר ה' שיבקש ותמצא סופו, ועד העולם מסוף וגו תשוב והרוח ז') י״ב (קהלת כאומרו נתנה 'כאשר ה ויצו לך, שנתנה כמן לו תנה ב) קנ״ב (שבת ז״ל 'ואמרו

למכונו להשיבו, ה בתשוב לשוב שיתחזק פירוש בו והחזקת גבוה במקום החיוני לרוח המעמיד דבר לך אין כי

כתשובה… עוד ומבקש עמך אחיך וחי הנפש שיחזיר ציוהו אשר הקודש עבודת באמצעות חיות בתוספות

, 'ה צד זה לך, שנתנה כמו לו תנה שאמרו והגם

ההסתפקות.

או כי קנ״ב) (שבת ה' חפץ בספרי שפירשתי מה לפי

לה 'כשיתנה ומוסיפה מתעלית היא בזה לו שנתנה כמו שם: ועיין עליון ואור חיים

ב עמוד קנב דף שבת מסכת בבלי תלמוד

נתנה- אשר האלהים אל תשוב והרוח רבנן: תנו בטהרה- לך שנתנה כמו לו תנה בטהרה אתה. אף

בהן ועשו הלכו שבהן טפשים בקופסא, והניחום קיפלום שבהן פקחין לעבדיו מלכות בגדי שחלק ודם בשר למלך. משל מלוכלכין כשהן לו החזירום שבהן טפשין מגוהצין, כשהן לו החזירום שבהן פקחין כליו, את המלך ביקש לימים. מלאכה.

טפשין ועל. לשלום לבתיהם ילכו והם לאוצר, כלי ינתנו אמר: פקחין על טפשין. לקראת וכעס פקחין, לקראת המלך שמח ינוחו שלום יבוא אומר צדיקים של גופן על הוא, ברוך הקדוש אף האסורים. בבית יתחבשו והן לכובס, ינתנו כלי אמר: אמר שלום אין אומר הוא רשעים של גופן על החיים. בצרור צרורה אדני נפש והיתה אומר הוא נשמתן ועל משכבותם על

נפש ואת אומר הוא נשמתן ועל לרשעים ה' הקלע כף בתוך יקלענה. אויביך

קנב/ב דף שבת על ה' חפץ ספר

… תשוב והרוח רבנן תנו גמרא לא דהקב״ה א״כ א' קשה כמו לו שנתנה כמו הנפש לו שישיב זה אלא מהאדם יבקש מעולם הלום עד לבא טרחה למה א״כ תשוב. כן שבאה

עצמ והכניסה וטבעה מזגה 'ך הפ עם קבע דירת לדור העליון באחת ב״ה הבור' רצון הפך האדם בעשות מות בסכנת הנפש עלובה ההיא הנפש ונכרתה תעשינה לא אשר ה' מצות מכל אם כי מהאדם מבקש אינו שהב״ה אחר הנפש היא

היא הכוונה אכן שהיתה. . כמות. שיחזירנה הוא ידוע דהנה

נרדף וא וה האדם מעודו האדם עם היצר מלחמת מערכת בתחלת אומנתו וזוהי להמיתה נפשו את מבקש אשר ממנו פניו על הטומאה מסוה משום דבר כל קודם מלחמתו מערכת לעולם העליון מעולם ומהלכו מלכו שישכח עד עיניו ומכסה ביאתו סיבת מידיעת שהושלל כן ובאומרך בא. למה השפל

תאוותו ו וחפצו מגמתו כל אז העביר ופניו עיניו מכנגד ואותה

יכו המתעהו עועים רוח הרוח שמה יהיה אשר אל יחדיו ו נ נפשו תאוה אשר ככל בתאותיו יעלה ומשם הגשמי בענייני היא זו כי ילך בלכתו אלהיו ה' פי את עוברי לפניו יעמוד ולא חי הוא למה כן לא דאם הזה בעולם והיותו ביאתו תכלית

וזאת צמו ע להמית ולא יאוה אשר ככל לעשות אם כי בעולם

יעשה יאוה אשר ככל האדם: תורת

זאת בדיעה האדם ישלוט לבל תיקון הב״ה עשה לזה אשר ממעל אלוה חלק שהיא נשמה לו נתן למכשול לו ותהיה הנפש כי הרע. היצר בו ישלוט לבל בלבו נתנה להורות

הרע מיצר ותציליהו אור ישכון הדרך זה לו ותאמר. תוריהו

נר דכתיב אור נקראת שהנשמה ז״ל שאמרו מה שתדע וראוי שנתעטף כשלמה אור עוטה וכתיב אור דהיינו אדם נשמת ה' המלכים מלכי מלך מלכות בגדי עצמו דזהו באור הקב״ה אשר העליון מאור חצובות שהם הנשמות הם בגדיו הקב״ה

שמו. . ישתבח המלך ב״ה בו. נתעטף

היא מלך לבת נחוש לא יך א אמרו הצדיקים הם בזה הנמשל וממילא היצר יאמר אשר ככל לעשות היקרה הנפש הקופסא אלא לעשות נכון אין לזה הגוף בתאות מתלכלכת לבית משכהו זה מנוול בך פגע אם ע״ד התורה ספר שהוא שום עליה יעבור שלא לנפש השמירה היא וזאת המדרש

דרך ב החטאים חלאת איזה יעבור דח״ו והגם וטומאה לכלוך ברה זכה ונשארת הכתם נרא' התורה עסק ידי על מקרה ה לעבודת ולשתות לאכול צריכין שהיו שעה באמת 'נקייה לא מזה וחוץ משמשת היתה אז לפניו ולעמוד וב״ש ב״ה התורה ארון שהוא המדרש בבית שמירה אם כי היתה עת בכל לזה הנפש של קופסא זוהי תורה מליאה קופסא

האד על דעבר והגם נקי ימצאהו 'גדו ב ב״ה המלך שישאל התורה עסק ידי על וכו' בארץ צדיק אין דרך על או עון איזה

נרחץ. הוא

ורחצום שנתלכלכו שיורה מגוהצים כשהם במשל שרמז וזהו שאין דע כי הכתמים נתרפאו התורה עסק ידי על וגיהצו' דאם התורה עסק ידי על אלא מהיצר לנפש בעולם שמירה

יעש כן 'לא ידי ועל והנהגתו מעשהו למעל' שכתבתי כמו לו אל תשוב והרוח ואז מצלה. ואצולי מגנה אגוני התור' עסק מיושב ואתי הקושיות כל הוסרו ובזה נתנה. אשר האלדי״ם

שפיר נמי בנמשל ודכוותיה המשל. ומדוקדק

הזה לעולם בבואה הנשמה הועילה מה ג״כ שהקשינו. ומה

שתלך לה משכחת דלא שפיר י את תלך כן שבאה לעומת אם עסק דהיינו הנזכר במציאות אלא טהורה שבאה לעומת מהקופסא וכמה כמה שהרויחה פשיטא ממילא ואז התור' ב״ה ה' ששלח הוא הנשמה של הריוח ועוד בה. שהיתה וזוהי עצמה והצילה עמם ולחמה ואריות חיה גדודי למקום

ב מלכה ה' בעבודת גבורתה ועוצם ביאתה תכלית וב״ש. "ה

תעשה לא על עונש אין רבנו לדעת האם

יתרו פרשת החיים אור

… רב שאמר דרך על יתבאר עוד

קטינא ענשיתו עד וכו' אעשה יעניש לא עשה שעל הרי כאן, ה יביא כי ה' אמר לזה 'הכתוב,

גם הדברים כל על עונש במשפט, הדברות בי' הרשומים לעשין הכל עיקר שהוא ית' אמונתו אנכי ה' דבר בתחלת הרשומים על ואם, אב כבוד שבת, וגו', אלהים יש עשה שהם הגם אלו

שופטים אומרו והוא, בארץ

הדין בחינת שהוא להים א וידבר לא בין עשה בין הדברים כל את

: תעשה כל את באומרו ירצה עוד חפץ אין כי לומר הדברים

יקבל אם אלא תורה במקבל עליו המקבל וכל התורה, כל לו אין א' ממצוה חוץ תורה

תורה:

כח פרק דברים החיים אור

… )(טו וגו תשמע לא אם 'והיה דברים ג' על הכתוב התנה. ושמירת תורה, תלמוד שלמד שהגם הכוונה יחד, שלשתם שיהיו שצריך עשה, מצות וקיום תעשה, לא מצות מתלמוד ויבטל שניהם יעשה אם או יעשה, ולא ישמור אם או ישמור, לא אם תורה

עונש מהנה אחת לכל שנוגע מה יבאר כאשר רח״ל הקללות עליו יבואו, תורה עצמו… בפני אחד כל

)(מז הוא תשמור לא אם אומרו עד אחריו והבא זה עונש. וגו עבדת לא אשר 'תחת בפסוק שרשם עשה מצות ביטול כנגד ואמר וגו', לעשות תשמור לא אם אשר תחת

ה את עבדת 'לא אויביך את ועבדת לזה בשמחה לעשות צוך אשר מצות לעשות פירוש

צוארך על ברזל עול, יך אויב יתן מעליך המצוה עול פרקת אתה וגו', ובצמא ברעב רצית שלא אתה עשה, מצות עול פריקת כנגד מכוונים הם אלו ועונשים תשמע לא אשר גוי עליך ה' ישא המצות מעשה סדר ולהשכיל להבין לטרוח

כולן: וכן וגו' לשונו

לעשות תשמור לא אם אומר וגמר מעניש הוא עשה מצות קיום על, כי להודיע

רמב״ם שכתב כמו עשה מצות היא כי היראה במצות עשה מצות כל וכלל אם אמר שלא וטעם, וכו ליראה מצוה וכו' הנכבד השם וז״ל המדע ספר 'בתחלת לשמור אלא כלל בדרך לעשות יחייב שלא טעם כ״ו) (כ״ז למעלה כתבתי תעשו, לא

… לעשות וכשישיג לידו כשיבא לעשות תורה תלמוד ביטול על ה' שיענש אומרים, נמצינו

ועל עשה מצות המבטל ועל תעשה לא מצות על, העובר בגמרא שאמרו והגם שאין ופסח מילה כגון עליהם שחייבין עשה מצות יש ריתחא, בעידן אלא עשה על, מענישים ה יקלל זה את אותם עשות לבל עשה במצות לכפור בדעתו המסכים 'גם

הכתוב: ככל לפורענות ויכינהו

א עמוד פו דף יומא מסכת בבלי תלמוד

אמר דורש? ישמעאל רבי שהיה כפרה חלוקי ארבעה שמעת ברומי: עזריה בן אלעזר רבי את חרש בן מתיא רבי: שאל

שובבים בנים שובו שנאמר. , לו שמוחלין עד משם זז אינו ושב- עשה על עבר ואחד. אחד כל עם ותשובה הן, שלשה

ו משנה ב פרק סוכה מסכת משנה

לדבר אין אומרים וחכמים בלילה ואחת ביום אחת בסוכה לאכול אדם חייב סעודות עשרה ארבע אומר אליעזר ר'

ום י בלילי ישלים הראשון טוב יום לילי אכל שלא מי אליעזר רבי אמר ועוד בלבד חג של ראשון טוב יום מלילי חוץ קצבה

יוכל לא וחסרון לתקון יוכל לא מעוות א (קהלת נאמר זה על תשלומין לדבר אין אומרים וחכמים האחרון )'טוב

להמנות.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שמות - נשים בגאולה

בס״ד

**הרב שוקרון חנן**

**פרק הגאולה**

**1. ירמיה בתהליך נשים**

לִּבְֵּך שִּתִּי תַמְרּורִּים לְָך שִּמִּי צִּיֻּנִּים לְָך הַצִּיבִּי {כ} דֶּרְֶּך לַמְסִּלָה אֶּל שּובִּי יִּשְרָאֵּל בְתּולַת שּובִּי שֹׁובֵּבָה הַבַת תִּתְחַמָקִּין מָתַי {עַד: כא} אֵּלֶּה עָרַיְִּך

גָבֶּר: תְסוֹבֵּב נְקֵּבָה בָָארֶּץ חֲדָשָה ה׳ בָרָא כִּי

**2. ספר שמות, פרק א: **

וַיֹאמֶּר {טו} מֶּלְֶּך מִּצְרַיִּם לַמְיַלְדֹת הָעִּבְרִּיֹת אֲשֶּר שֵּם הָָאחַת שִּפְרָה {וְשֵּם הַּׁשֵּנִּית תִּפּועָה} וַיֹאמֶּר: {טז} בְיַלֶּדְכֶּן אֶּת הָעִּבְרִּיוֹת וּרְאִּיתֶּן עַל הָָאבְנָיִּם אִּם הּוא בֵּן וַהֲמִּתֶּן אֹתו {וְאִּם הִּוא בַת וָחָיָה}: {יז} וַתִּירֶּאן הַמְיַלְדֹת אֶּת הָאֱֹלהִּים וְֹלא עָשּו כַאֲשֶּר דִּבֶּר אֲלֵּיהֶּן מֶּלְֶּך מִּצְרָיִּם וַתְחַיֶּין אֶּת הַיְלָדִּים.

**3. מדרש רבה שמות א, יג: **

שִּפְרָה. דָבָר אַחֵּר: שִּפְרָה — שֶּּפָרּו וְרָבּו יִּשְרָאֵּל עָלֶּיה. שֶּּׁשִּּפְרָה אֶּת מַעֲשֶּיה לִּפְנֵּי הָאֱֹלהִּים. ּפּועָה — שֶּהוֹפִּיעָה לֵּאֹלהִּים.

יִּשְרָאֵּל — עַמְרָם שֶּהָיָה רֹאש סַנְהֶּדְרִּין. כֵּיוָן שֶּגָזַר פַרְעֹה: כָל הַבֵּן הַיִּלוֹד, אָמַר עַמְרָם: וְלָרִּיק יִּשְרָאֵּל מוֹלִּידִּים? מִּיָד הוֹצִּיא אֶּת עַצְמו מִּתַשְמִּיש הַמִּטָה, וְגֵּרַש אֶּת יוֹכֶּבֶּד אִּשְתו, וְגֵּרְשּו כָל יִּשְרָאֵּל אֶּת נְשוֹתֵּיהֶּן.

אָמְרָה לו בִּתו: ״גְזֵּרָתְָך קָשָה מִּּׁשֶּל פַרְעֹה! שֶּּפַרְעֹה לא גָזַר אֶּלָא עַל הַזְכָרִּים, וְאַתָה עַל הַזְכָרִּים וּנְקֵּבוֹת. פַרְעֹה הּוא רָשָע, סָפֵּק מִּתְקַיֶּמֶּת סָפֵּק אֵּינָּה מִּתְקַיֶּמֶּת, וּגְזֵּרָתְָך אַתָה צַדִּיק וּגְזֵּרָתְָך מִּתְקַיֶּמֶּת״!

עָמַד הּוא וְהֶּחֱזִּיר אֶּת אִּשְתו, וְהֶּחֱזִּירּו כָל יִּשְרָאֵּל עָמְדּו אֶּת נְשוֹתֵּיהֶּם.

**4. ספר שמות, פרק ב: **

{א} וַיֵּלְֶּך אִּיש מִּבֵּית לֵּוִּי {וַיִּקַח אֶּת בַת לֵּוִּי}: {ב} וַתַהַר הָאִּּׁשָה וַתֵּלֶּד בֵּן וַתֵּרֶּא אֹתו כִּי טוֹב הּוא {וְֹלא יָכְלָה עוֹד: ג} הַצְפִּינו וַתִּקַח לו תֵּבַת גֹמֶּא וַתַחְמְרָה בַחֵּמָרּובַזָפֶּת וַתָשֶּם בָּה אֶּת הַיֶּלֶּד וַתָשֶּם בַּסּוף עַל שְפַת הַיְאֹר {יְרָחִּים שְֹלשָה}: {ד} וַתֵּתַצַב ֹאֲחֹתו מֵּרָחֹק לְדֵּעָה מַה יֵּעָשֶּה לו {וַתֵּרֶּד: ה} בַת פַרְעֹה לִּרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶּיה הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶּא אֶּת הַתֵּבָה בְתוְֹך הַּסּוף וַתִּשְלַח אֶּת אֲמָתָּה וַתִּקָחֶּה}: {ו} וַתִּפְתַח וַתִּרְאֵּהּו אֶּת הַיֶּלֶּד וְהִּנֵּה נַעַר בֹכֶּה וַתַחְמֹל עָלָיו וַתֹאמֶּר: זֶּה מִּיַלְדֵּי הָעִּבְרִּים {וַתֹאמֶּר: ז} ֹאֲחֹתו אֶּל בַת פַרְעֹה הַאֵּלְֵּך וְקָרָאתִּי לְָך אִּּׁשָה מֵּינֶּקֶּת מִּן הָעִּבְרִּיֹת וְתֵּינִּק לְָך אֶּת הַיָלֶּד}: {ח} וַתֹאמֶּר לָּה בַת פַרְעֹה לֵּכִּי וַתֵּלְֶּך הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶּת אֵּם הַיָלֶּד.

{כב} וַיִּתֵּן הָאִּיש אֶּת צִּּפֹרָה בִּתו לְמֹשֶּה. וַיוֹאֶּל מֹשֶּה לָשֶּבֶּת אֶּת הָאִּיש.

**5. מסכת סוטה, דף יא, ב: **

דרש עוירא רב: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות, היו שואבות מים ושופתות ובאות, והקב״ה מזמן להם קטנים דגים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, וסכות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: ״אם תשכבון בין שפתים״ (תהלים סח, יד).

בשכר ״תשכבון בין שפתים״ — זכו ״כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ״ (שם). וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: ״תחת התפוח עוררתיך״ (שיר השירים ח, ה).

**6. מדרש רבה שמות א, ח: **

כָלַאחַת וְַאחַת יָלְדָה שִּּׁשָה בְכֶּרֶּס אֶּחָד, וְיֵּש אוֹמְרִּים שְנֵּים עָשָר. שֶּנֶּאֱמַר: ּובְנֵּי יִּשְרָאֵּל פָרּו וַיִּשְרְצּו וגו׳. דִּכְתִּיב: פָרּו שְנַיִּם, וַיִּשְרְצּו שְנַיִּם, וַיִּרְבּו שְנַיִּם, וַיַעַצְמּו בִּמְאֹד מְאֹד שְנַיִּם, וַתִּמָלֵּא הָָארֶּץ אֹתָם שְנַיִּם, וַיַעַצְמּו שְנַיִּם — הֲרֵּי שְנֵּים עָשָר. וְיֵּש אוֹמְרִּים שִּּׁשִּים בְכֶּרֶּס אֶּחָד. וְַאל תִּתְמַּה, שֶּהֲרֵּי עַקְרָב שֶּהִּיא מִּן הַּׁשְרָצִּים יוֹלֶּדֶּת שִּבְעִּים.

**7. ילקוט שמעוני בראשית, רמז סד: **

כשבאו משה ואהרן אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר. אמרו לה: בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות הללו ממש. אמרו לה: כך וכך אמר. אמרה להם: הוא האיש הבא לגאול את ישראל, שכך שמעתי מאבא — פקד אמר ״פקד פקדתי״ (פקוד=פ״ף). מיד ״ויאמן העם. ״

**ספר שמות, פרק ד: **

{כד} וַיְהִּי בַדֶּרְֶּך בַמָלוֹן וַיִּפְגְשֵּהּו ה׳ וַיְבַקֵּש הֲמִּיתו: {כה} וַתִּקַח צִּּפֹרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶּת עָרְלַת בְנָּה וַתַגַע לְרַגְלָיו וַתֹאמֶּר כִּי חֲתַן דָמִּים אַתָה לִּי: {כו} וַיִּרֶּף מִּמֶּנּו אָזָא אָמְרָה לַמּוֹלת חֲתַן דָמִּים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יחוד גדר האיסור ובעלה בעיר

בס״ד – דין יחוד: איסור או הרחקה?

עבודה זרה דף לו עמוד ב

הבא על העובדת כוכבים – הלכה למשה מארמי? אמר מר: דאמר היא, הבועל ישראל – אפילו בפרהסיא וכמעשה שהיה, אי ואתו פוגעין! אלא גזור דאורייתא.

כי אתא רב דימי אמר: בית דין של חשמונאי גזרו, עובדת כוכבים – ישראל הבא על העובדת כוכבים חייב משום שג״א, שפחה, גויה, אשת איש.

כי אתא רבין אמר: בית דין של חשמונאי גזרו, גויה, שפחה, ביאה – אי ואתו לא גזור אפי׳ ייחוד. ואתו בית דין של דוד וגזרו ייחוד, דאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו ייחוד.

ואתו אמרי: אבל ייחוד דעובדת כוכבים – אי ייחוד אפי׳ גזרו הו דעובדת כוכבים. ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא! דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יהוצדק: מנין לייחוד מן התורה? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך – בן אם מסית, ולא בן אב מסית? אלא, מתייחד עם אמו, ואין מתייחד עם אחר. ואתא דוד וגזר אפי׳ ייחוד דאשת איש, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל ויהו גזור אפי׳ ייחוד דעובדת כוכבים.

עבודה זרה דף לז עמוד א

והיי כסוגה של שושים שאפילו סוגה בשושים, לא יפרצו בהן פרצות. ההוא גברא דאמר ליה לרב: אמריתו דשרי לייחודי בהדי גברא דה – אפשר עורת מהבהבת? אמר ליה: סוגה בשושים – שאפילו כסוגה בשושים, לא יפרצו בהן פרצות.

שולחן ערוך אבן העזר סימן כב סעיף א

אסור להתייחד עם מהעריות, שדבר זה גורם לגלות ערוה, בין ערוה ילדה, בין זקן עם בתו, והאב עם אמו, חוץ מהאשה עם בעלה.

תוספות

וא״ת והא יחוד היא דאורייתא כדדרשינן מ״כי יסיתך אחיך בן אמך״ (דף לעיל כא:) והיכי אתא קרא דדברי קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא.

וי״ל דתורה לא אסרה אלא כעין אמו דעבידא דלא משתריא, אבל היכא דלא בעל סופה דה לטהר אסורה להתייחד אפילו בפ״ק כדאמרי׳ דכתובות (דף ד.) הוא ישן בין האנשים ואשתו בין הנשים.

קידושין דף פ עמוד ב

לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים; רבי שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים, בזמן שאשתו עמו; ומפקידי עמהם וישן עמהם, שאשתו משמרתו. ומתייחד אדם עם אמו ועם בתו; ואם הגדילו – ישן זה בכסותו וזה בכסותה.

גמ׳. מ״ט? הואיל דבי אליהו: נשים קלה דעתן עליהן. א״ר ישמעאל: מאי מילי? א״ר יוחנן משום ר׳ ישמעאל בן: מנין לייחוד מן התורה? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך – וכי בן אב מסית, ולא בן אם מסית? אלא לומר: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה.

בס״ד – בעלה בעיר: הרגשה או פחד?

קידושין מסכת דף פא עמוד א

אמר רב: מלקין על הייחוד, ואין אוסרין על הייחוד.

אמר רב אשי: לא אמרן אלא בייחוד דאשת איש, שלא תהא בייחוד ויהו מוציא עליה לעז. א״ל מר רב זוטרא מפרהטיא לרב אשי: מר שמע ולא בהא דשמע איכא ולכריז! לילקי מי. אמר: על השמועה טובה לא מלקין. מותיב ליה מר זוטרא בה לאפסירה. כי השמועה טובה לא.

אמר רבה: בעלה בעיר – אין חוששין לה משום ייחוד, ומקרי ליה כתפיה.

אמר רב יוסף: פתח פתוח לרשות הרבים – אין חוששין משום ייחוד.

איקלע רב ביבי לבי רב יוסף, בתר דכרך ריפתא אמר: שקולי מתותי דרגא. והא אמר רבה: בעלה בעיר – אין חוששין משום ייחוד! רב ביבי, שושביניה הואי וגייסא ביה.

שולחן ערוך אבן העזר סימן כב סעיף ס׳

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עליה, או שהיא קרובתו, אם להקי אחד עמו, לא יתייחד עמה אף על פי שבעלה בעיר.

אגרות משה אבן העזר ח״ד סימן סה

…אף שאמר לה שישהא שם זמן הרבה, משום יחוד איסור ליכא, דיש לה לחוש שמא אף שאמר שישהא שם שעות הרבה אפשר שחזר בו לאיזה צורך… וא״כ גם ליכא רשות פלוני לה לסגור הדלת ולאיזה חדר, ורק שייך אף דיש להו לחוש שמא יחשוד הבעל ויקיש על הדלת ולא יצטרכו לפתוח גדול זמן משך, ולכן כשאמר לה שתסגור את הדלת על זמן משך גדול ולא יצטרכו לפתוח כשיקיש על הדלת – אז ודאי אסור יחוד איסור.

ומש״כ החכ״א דדוקא בביתה ליכא איסור יחוד – אבל אם רגילה ללכת לשם, הוא כיודע שהלכה לשם ויש לו להבין שהלכה לשם, ואין לאסור. ודוקא כשהלכה למקום שאין רגילה ללכת לשם, ואם הוא לא ימצא בבית יארקב ובא לשם.

והולכין לעבודה על זמן שעות הרבה שאינו יכול לחזור לביתו בשעות גדולות, כגון בעיירות וכדומה אלו… ואף שאינו רגיל לבא בשעות אלו, כשהוא ברשות עצמו אין לאסור שאיכא יחוד איסור, ורק מצד הריוח וההפסד שצריך להיות שם, ומאחר דיכול לבא עכ״פ כשירצה יש לה לחוש דשמא זדמן לו מי שיהיה שם וליכא יחוד איסור ויוכל ללכת לביתו.

רש״י

בעלה בעיר – אין חוששין לה משום יחוד, דמסתפי מבעל דאתי להלקות. השתא.

תוספות

בעלה בעיר – אין חוששין לה משום יחוד. פי׳ בקוטרס – אין חוששין להלקות. משמע מתוך פירושו דאיכא מיהא איסורא.

קשה, דאם כן מאי פריך בסמוך על רב יוסף דקאמר שקולו מתותי דרגא, והאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד – ומאי קושיא דהי דמלקות, ואיכא מיהא איסורא.

ואפילו ראה ליכא לפרש אין חוששין משום יחוד כלל – ליכא איסורא.

פתחי תשובה אבן העזר סימן כב ס״ק ז

עיין כ״ז בס׳ אדם שער ב״ה סי׳ כ״ז ד״ל: ״אבל דדוקא בביתה אין בה משום יחוד, אם הולכת לבית אחר אף על פי שבעלה בעיר יש בה משום יחוד, דבזה לא שייך דמסתפי מבעלה, כיון דאי היא היכן יודע ו אתי השתא. ואף בביודעת שיודע היא היכן, אם מ״מ בעלה תן לה רשות פלו ללכת לבית – ודאי חיישי׳, וכ״ש כשתן לה רשות לדבר דבר סתר עם פלו ולהסגיר הדלת, דבזה אין שייך אימת בעלה״. ע״ש.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הילולת הרמבם ורבי יעקב אבוחצירא מודיעין התשפ''ב

הרמב״ם

הרמב״ם של: תחילתו

הגדול- הנשר אצל גם מצינו זה כעין (אלף הדורות״ ב״סדר כתב זצ״ל. הרמב״ם

עמ׳206 החמישי וז״ל הקבלה״ ״שלשלת בשם הרמב״ם) (ענף תלפיות ובמדרש:),

ראה המעשה שזה אחד מזקן קבלתי לא הרמב״ם של אביו מימון ר׳ כי ישן, בקונטרס שיקח לו וצוה אחד, איש בחלום לו בא ימיו בחצי כמו ויהי אשה, לקחת רוצה היה החלום מזה מהתל והיה לקורדובה, קרובה אחת בעיר דר שהיה פלוני קצב בת, לאשה

ש ותק הרמב״ם, את לו ותלד לו ותהר שלקחה, עד רבות פעמים החלום זה לו וירא

ממנה. בנים לו ויהי אחרת אשה לקח ואח״ב ותמת, בלדתה

כי עד מכהו היה ואביו בלמוד לו היה רצון שמעט מאד, הבנה קשה היה הרמב״ם וזה ויישן הכנסת לבית לו הלך והרמב״ם מביתו, ויגרשהו הקצב בן וקראו ממנו, נואש

ר׳ הרב שם היה ש עיר אל וילך אביו מפני וברח אחר, לאיש נהפך עצמו ומצא וייקץ אל שב רבים ימים אחרי להתחכם. והפליג ממנו ללמוד והתחיל מיגאש בן יוסף

לבית הלך ולא קורדובה נוראים דברים ברבים לדרוש התחיל השבת וביום, אביו,

פנים. בסבר ויקבלוהו וישקוהו ואחיו אביו קמו הדרשה ואחר

ושם רצופות שנים י״ב ה במער סגור רבו עם שעמד כתוב שנמצא חדור מחכמי וקבלתי היה שנים ועשר תורה״, ״משנה ספרו את לחבר התחיל לחייו ל״ד ובגיל תורתו. קבל במראה לו בא שהשלימו ובלילה שסיימו, עד מפתחו יצא ולא בחדרו משה רבינו יושב רבינו משה זה לך הנה אביו: מימון רבנו ואמר עמו, אחר ואדם אביו מימון רבנו

ב לו ואמר ונבהל, עכ״ד. ב״ג, כחך יישר אמר וכשראה שעשית, מה לראות אתי

נבוכים מורה הספר יציאת בעקבות לתהות שיבוא שליח לשלוח גרמניה רבני החליטו מאיר רבי בשם חשוב רב לספרד שלחו הם דרכיו. את ולבחון הרמב״ם של קנקנו על

שראה. מה על להם ולדווח הרמב״ם אצל לבקר כדי

מגורי עיר לקורדובה, התקרב כאשר לדרך. ויצא שמשו את עימו לקח מאיר רבי

מתיקו ספר הוציא הוא העיר. ליד העובר נהר ה שפת ליד מעט לנוח החליט הרמב״ם, על ספרו את ושכח הרמב״ם בית אל בדרכו המשיך כוח שהחליף לאחר בלימוד. ושקע

הנהר. שפת

הבית בעל כי לו ואמר הדלת את פתח משרת הרמב״ם. דלת על התדפק מאיר רבי

מעט. להמתין עליו וכי כעת אוכל

ביצים!" כעת אוכל שהוא והראיה כל, או הוא כי אני שיודע הבית לבעל אמור "לך

למשרת. מאיר רבי אמר

הוא כי הנכבד לאורח "אמור השיב: והלה לרמב״ם, מאיר רבי דברי את מסר המשרת

הנהר ליד ספרו את."שכח

לפגישה. רוח בקוצר וחיכה הספר את להביא משמשו את שלח מאיר רבי

לסעוד והזמינו יפות פנים בסבר אורחו את קיבל הרמב״ם ליד ישבו כאשר שולחנו. על הרמב״ם האם והזדעזע: אדם ליד הדומה מאכל לתדהמתו מאיר רבי ראה השולחן

רעב. אינו כי למארחו ואמר באוכל לגעת העז לא שהוא כמובן ח״ו? ! קניבל הוא

" למשרתו קרא נענה ובטרם הרמב״ם, שאל משהו"? לשתות תרצה: האם

"פטרוס, השולחן!" אל יין נא הבא

יין יהיה זה הרי לשולחן, יין להביא לגוי הרמב״ם מורה כיצד שוב: תמה מאיר רבי להסתפק ומעדיף הדרך מן עייף שהוא באומרו היין את מלשתות התחמק הוא נסך!

מים. בשתיית

לאורח. מים להביא למשרתו שחוק בבת הורה הרמב״ם

לאחד אומר הרמב״ם את שמע ואז לנוח כדי לחדרו מאיר רבי הלך מכן לאחר ארוחה תהיה שלנו שלאורח כדי העגל את והרוג בבוקר, השכם קום "מחר ממשרתיו:

."טובה

להורגו אלא העגל את לשחוט מתכוון אינו הרמב״ם האם בשלישית. נדהם האורח

החשדות? נכונים חלילה האם סתם? !

הלילה כל להירדם מסוגל היה ולא עצומה, במבוכה נתון כשהוא יצועו על עלה הוא

ליום חיכה הוא חמורות. כה עבירות עובר היהודי העולם ברחבי ידוע כה שרב ושבו בח להתנהגותו הסברים ממנו ולדרוש ביקורו מטרת מהי לרמב״ם לגלות כדי המחרת

המוזרה.

אני יודע היקר, "ידידי ואמר: לחדרו מאיר רבי את הרמב״ם הזמין בבוקר למחרת

מדוע אני יודע הנכונה. מהדרך שירדתי ד חוש אתה כי וגם ביקורך, מטרת מהי היטב הלילה כל שהתייסרת לכך אני מודע וגם מייני, ולשתות שולחני על לאכול סירבת כאשר לטעות ליפול קל כמה לך אוכיח כעת נבילה. בבשר להאכילך עומד שאני מחשש העובדות את ולהבין לדעת מבלי חברו את ודן בלבד עיניו למראה שופט האדם

."לאשורן

" רחמנא אדם, יד היה שולחני על שראית מה "כי הרמב״ם, המשיך חשבת", אתה רופא הנני לך כידוע אדם. למאכל מאוד בריא ירק מין זה שהיה לך דע אבל, ליצלן, אצלנו שמצוי זה ירק ובפרט ירקות להעדיף ויש בשר באכילת להרבות אין ולדעתי

בגרמניה אצלכם מצוי."ואינו

התעשת אבל נורא, כה בחשד הרמב״ם את שחשד על בנוח לא מאוד חש מאיר רבי השולחן אל יין להביא לגוי הוריתם זה "כיצד "? ! ושאל:

" בחז״ל מוזכר אף זה שם ומלידה. מבטן יהודי הוא "פטרוס הרמב״ם, חייך חלילה!" שהנך וכפי ג). נב, שמות רבה מדרש (ראה פטרוס בן יוסי רבי האמורא של אביו כשם

יהודי של שם גם להיות יכול."ס פטרו רואה

העגל. הריגת בדבר להסבר ציפה אלא מאומה, שאל לא כעת בשנית. בוש מאיר רבי

" הרי לשוחטו, "במקום הרמב״ם, המשיך העגל", את להרוג למשרתי שציוויתי ומה טעון שאינו שנשחטה) פרה במעי ושלם חי שנמצא (עגל פקועה בן דין לכבודו ידוע ודאי

לכבד ורציתי כזה עגל לי היה הפרה. אמו ידי על שחיטה חובת ידי יצא כבר כי שחיטה ורך טעים עגל בבשר כבודו "…את

עיניו מראה לפי שדן מפני בכשרים שחשד על הרמב״ם סליחת את ביקש מאיר רבי את ולהרחיב שונים דינים לו להסביר והחל חפצה בנפש לו מחל הרמב״ם בלבד.

בהלכה. אופקיו

כמשה קם לא משה עד "ממשה הרמב״ם על לכולם ואמר לגרמניא חזר מאיר!"ר'

סולובייצ׳יק הרב עמ232-229 משם, '(וביקשתם:) [כשהייתי טליא הוינא כד זוכרני, נדמה העולם. לי היה וזר קר העולם. את פחדתי הייתי. ובודד גלמוד נער צעיר], טלה, הרמב״ם לי, תצחקו אל והוא, לי היה אחד חבר ברם, לי. לועג הכול כאילו לי. היה

נפגשנו פשוט, התיידדנו? ! איך

סבא של שולחנו על מרי, בא א סמיכת ימי הימים בביתנו. הרמב״ם היה קבוע אורח ובלילה ביום תורה ולמד ישב אבא פרוזנא. איש פיינשטיין, אליהו ר' החסיד, . הגאון בצמא שתתה אליו התלקטה מצוינים ובחורים אברכים של ביותר) גדולה (לא חבורה

דבריו. את

היתה דרכי מיטתי. עמדה שם סבא, בית של בטרקלין ניתנים היו אבא של שיעוריו

וכך הרמב״ם. אודות על תמיד דיבר מרי אבא אבא. לדברי ולהאזין במיטתי ת לשב כדברים אומר היה כך אחר הסוגיא. את קורא הגמרא; את פותח היה עושה: היה

ובעלי- הר״י של פירושם זהו האלה: איך ונראה ברמב״ם, נא נעיין עכשיו התוספות;

הדרך מן ונטה ותם כמ פירש לא הרמב״ם כי מוצא אבא היה תמיד הוא. פירש את לא מבינים אנו אין הרמב״ם, על בתלונה כמעט אומר, היה מרי אבא הפשוטה. הרמב״ם על קובל היה כאילו הסוגיא. את ביאורו אופן את ולא רבינו של הסברא הראב״ד ממשיך, אבא היה ריהטא, לפום זאת? עשית מדוע משה, רבינו בעצמו:

את הציע ואחד אחד וכל ממקומותיהם פצים קו היו החבורה בני צודק. בהשגותיו קשים רבינו דברי הפעם: עוד ואמר דבריהם, את דוחה והיה מקשיב היה אבא רעיונו. ושוקע הקמוצה ידו על ראשו את סומך היה נואש; אמר לא מקום מכל כברזל. ממושך זמן לאחר מהרהוריו. אותו הפריעה ולא שתקה החבורה עמוקה. במחשבה

לפעמים לדבר. והתחיל נא… נראה רבותי, ומתחיל: לאט לאט, ראשו את מרים היה אזני עשיתי אני קצרות. מדבר היה ולפעמים ארוכות, מדבר היה והייתי כאפרכסת

לדבריו, מאזין כפול רושם ברם המדובר. לעניין בנוגע אחת מלה אף הבנתי לא

הרוצים ים" "ואויב מתנגדים מוקף הרמב״ם (א) והצעיר התמים במוחי: התרקם קורה היה מה יודע מי אבא לולא מרי. אבא הוא היחידי המגן (ב) רע; לו לעשות דברי את ושומע בטרקלין כאן נוכח היה בעצמו הרמב״ם כי מרגיש הייתי לרמב״ם. דומה אבל בדיוק. ידעתי לא מראהו? היה מה במיטתי. עמדי יושב היה הרמב״ם אבא.

– הוא גם נקרא אבא של בשמו מאד. והיפות ות הטוב אבא לפני דיוקנו דמות היתה את בדריכות שומעים היו באבא, נעוצות בעינים התלמידים, מדבר, היה אבא משה. ועלו בקעו חדשות סברות ובגבורה. בעוז צעד אבא המתיחות, פגה לאט לאט, ; דבריו.

יא הסוג נתיישבו, הקושיות זרח. חדש אור נפלאה. בדייקנות והוגדרו נוסחו הלכות על הגן הוא וגיל. שמחה מקרינות היו אבא פני כמנצח. יצא הרמב״ם נתפרשה.

בת- מיימון. בן משה רבינו על "ידידו", גם הרמב״ם. שפתי על נראתה נחת של צחוק

לחדר מהר ורץ ממיטתי קופץ הייתי הייתי. ושמח עליז זו. בשמחה השתתפתי אני

אבא הראב״ד. את ניצח הוא צודק, רמב״ם אמא, אמא, בפי: לב מרנינת ובשורה אמי

אבא הוא נפלא כמה לו. ! עזר

– הרמב״ם של מזלו האיר לא תכופות לא לפרקים אולם צד מכל הקיפוהו;"אויביו" עליו להגן כוחו בכל ניסה הוא מרי. מאבא נפלאו דבריו כברזל. קשות היו. הקושיות

אגרופו על. נשען כשראשו בהרהורים משתקע היה מרי אבא באה. לא הישועה אבל אבל נוראה. מתיחות מתוך אבא לדברי חיכו בעצמו הרמב״ם וגם אני התלמידים, ובר נגר לית מאוד. קשים הרמב״ם דברי תיקו, בעצבות: ואומר ראשו מרים היה אבא עצובה היתה בתוכה, מרי ואבא החבורה, כל עיון. בצריך נשאר הדבר דלפרקינהו. , נגר

דמעות זולגות היו עיני גם פנים. כל על השתפך חרישי. יגון "ובוכה פורשת."בבחינת נוצצים דמעה אגלי רואה הייתי הרמב״ם בעיני. גם

את ליישב יכול לא אבא אמא, קרוע; בלב לה אומר והייתי אמא אל בא הייתי לאט

הרמב״ם– דברי על תירוץ ימצא אבא עונה, אמא היתה תצטער, אל נעשה? מה

הרמב״ם דברי את תיישב כשתגדל אתה אולי לא…ימצא, הוא ואם הרמב״ם.

הבית להר הרמב״ם: עליית

בשבת שלישי "וביום, : שם והתפלל הבית להר עלה כי עצמו על העיד הרמב״ם, ליצירה ועשרים ו]שש מאות ותשע אלפים [ארבעת שנת מרחשוון, לירח ימים, ארבעה בו והתפללתי והקדוש הגדול לבית ונכנסתי סכנה, תחת לירושלים לעלות מעכו יצאנו

מירושלים יצאתי בחודש תשעה ת בשב ובאחד מרחשון. לירח ימים ששה חמישי, ביום – לא שבח והתפללתי, במערה עמדתי יום ואותו במערה. אבותי קברי לנשק לחברון ל יום כמו לי שיהיו נדרתי במרחשון, ותשיעי שישי שהם האלו, הימים ושני הכל. על

– א ושתייה. ואכילה בה' ושמחה ותפילה טוב לה 'נדרי לי ויקים הכל, על יעזרני 'להים

בנחמתה ישראל וכל אני אראה כך ובחורבנה, בה להתפלל שזכיתי וכשם מן. א אשלם' למסכת הרמב״ם פירוש בסוף וכן ג', בארץ התלויות מצוות חרדים, (ספר אמן" מהרה

רכו עמ' שילת, מהדורת הרמב״ם, אגרות השנה. .)ראש

אחרת באגרת של ואחיו אביו עם יחד ששניהם, הרמב״ם ציין הדיין, יפת לרבי

כרך הרמב״ם, אגרות שילת, יצחק (הרב ברגש" ה' בבית הלכנו "ארבעתנו רמב״ם, ה רל ועמ' רכו עמ'.)א'

הזאת האיגרת לשון (ספר תורה במשנה הרמב״ם משתמש בה אשר הלשון אותה זו יהלך לעזרה הנכנס "וכל בעזרה: ההליכה לתיאור ז, ה) הבחירה, בית הלכות עבודה,

בבית שנאמר ורעדה וביראה באימה ומהלך […] לשם כנס להי לו שמותר במקום בנחת

ברגש נהלך."אֱֹלהִים

לחיינו מהרמב״ם לקחת יכולים אנחנו? מה

אחריות: לקחת

מנסח הרמב״ם עיקרון רשות- ה): פרק תשובה״ (״הלכות ( נתונה אדם כל אפשרות)

הרשות- צדיק, ולהיות טובה לדרך עצמו להטות רצה אם לו: ( ואם בידו, האפשרות)

- הרשות רשע, ולהיות רעה לדרך עצמו להטות רצה ( מי לו ואין בידו״ האפשרות)

כמשה צדיק להיות ראוי ואדם אדם כל אלא הרע… או הטוב ת מלעשו ידו על שיעכב שאר וכן שוע, או כיליי או אכזרי, או רחמן או סכל, או חכם או כירובעם, רשע או רבנו

הדעות- כל ( משני לאחד שמושכו מי ולא עליו, גוזר ולא שיכפהו מי לו ואין המידות)…

גדול עיקר זה ועיקר שירצה… דרך לאיזה נוטה ומדעתו מעצמו הוא אלא הדרכים, גוזר ולא האדם בני כופה הבורא שאין כלומר, והמצוה… התורה עמוד והוא הוא,

להם״ מסור ליבם אלא רעה, או טובה לעשות. עליהן

- הרמב״ם של חידושו מה לעשות מה בוחר שאדם לכל, ברור? הרי

שאירע למה אחראית ל׳ גור ש׳גזירת המחשבה כנגד חוצץ יוצא אלו בדבריו הרמב״ם

. להתקדם עתידים הם ולאן בחיי לי

בי׳ תלוי הדבר ׳אין שהרי ולהתקדם, לשנות באפשרותו שאין להרגיש עלול. האדם

. אפשרי בלתי זה אך לשנות רוצה היה שהוא חש אדם לפעמים

- בשליטתו שאינם דברים הרבה בכל-כך תלוי שהשינוי חש הוא מחויבות לו יש סיכוי אין לילדיו, לדאוג מחויב הוא הפרנסה? ! עם יהיה ומה העבודה, למקום

וכדו נשתנה אישתי …'שאני/בעלי/

לאדם- אומר הרמב״ם לך, תדע ״רשות״ לך, יש לבחור אמיתית אפשרות כלומר,

. ו ירא שלך החיים איך

להיפך או צדיק להיות אם שבוחר זה הוא! אתה

אחרים על בחייך למתרחש האחריות את להטיל תפסיק אליך האחריות את! ותיקח

מאד רבות הן לשנות שהאפשרויות תראה זאת, ותעשה אמיץ תהיה. אם

להאמין ובעצם בחיי לי שקורה למה אחריות לקחת מוכנות הוא שדרוש מה כל

העולם בורא לי שנת! ן ביכולות

אחת על תלוי שהיה גדול, שלט לגלות ונדהמו למשרד העובדים הגיעו אחד יום

נכתב ועליו: הדלתות,

בחברה- התקדמותכם את שמנע האדם נפטר "אתמול להשתתף אתכם מזמינים אנו

הלוויות לחדר זמנית שהוסב ההתעמלות בחדר שתתקיים."בהלוויה

נפטר לעבודה שחברם מכך נעצבו כולם, בהתחלה,

את שמנע אדם אותו מיהו לדעת ורצו סקרנים נהיו כולם דקות מספר לאחר אבל

בחברה. התקדמותם

לשלוט מנת על לאירוע הובאו בטחון אנשי גדולה. היתה ההתעמלות בחדר ות ההתרגש באולם סדר ולהשליט האנשים. בכמות

"מיהו לעצמו חשב אחד כל ההתרגשות. גאתה כך לאולם, אנשים יותר שהגיעו ככל

מת הוא לפחות טוב, שלי? ההתקדמות את שמנע אדם."! אותו

הם פנימה וכשהביטו הקבורה, ארון ל א המתוחים העובדים נגשו השני אחרי אחד

דום. נאלמו

בנשמתם רגישה הכי בנקודה נגע מישהו כאילו המומים, הקבורה, ארון ליד עמדו. הם

עצמו את ראה פנימה שהסתכל אחד כל מראה: היתה הקבורה ארון. בתוך

את להגביל שמסוגל אחד אדם רק ישנו כתוב: היה בו פתק הונח המראה ליד

שלך- ההתפתחות אתה! וזה

בישבן לבעוט יכולים הייתם "אם הייתם לא שלכם, הצרות רוב על שאחראי לאדם

. רוזוולט) (תיאודור חודש במשך לשבת "יכולים

א1 טז (פרק התשובה אורות האדם של במחשבתו התשובה, של מהיסודות "אחד,):

של האחריות הכרת הוא של החפשית הבחירה אמונת מתוך שבא מעשיו, על האדם

החטא על להאשימו שיש אחד, ענין שום שאין האדם שמודה האדם… - כי ותוצאותיו,

על יכלתו ועוצם רצונו חופש את לעצמו מברר הוא ובזה בעצמו. אותו ם א חייו סדרי

ו חיי את לחדש ד', אל לשוב הדרך את לפניו מפנה הוא כך ומתוך ומעשיו, בסדר

."…הטוב

קרליבך הרב עמ23 ח״ב נשמה '(סיפורי שאלו פעם מאלכסנדר. מהרבי תורה "יש ): משהו ללמוד אפשר בעולם דבר שמכל אומרים תמיד אתם ׳רבינו! חסידיו: אותו האם ואפיקורסות. כפירה הרבה כך כל היום יש לצערנו, רבינו: ללמדנו השם. לעבודת

ללמו אפשר מאפיקורסים גם השם? ׳ לעבודת משהו ד

טובה- ממך ומבקש יהודי אליך כשבא פשוט: מאוד ׳זה הרבי. ענה ׳בוודאי! ׳ תהיה

לך. ׳ יעזור ה׳ בשבילך, ׳אתפלל לו: תאמר אל אותו. תברך אל אפיקורס!

בכל לו ועזור קום לו. יעזור לא אחר אחד אף לו, תעזור לא אתה שאם תאמין אלא

."!'כוחך

הכל הקב״ה על לזרוק לא בעצמך ולעבוד 'כופר' להיות צרי! ך הזה בענין גם

אבוחצירא יעקב רבי

חייו: קורות

תפילאלת בעיר ה׳תקס״ו, בשנת נולד, יעקב אביר המכונה אבוחצירא יעקב רבי אביחצירא מסעוד רבי לאביו מרוקו, . שבמזרח

לאחר המקרא, טעמי עם התנ״ך כל את אביו למדו בתחילה אביו, אצל למד בצעירותו

הלאה וכן תלמוד המשנה כל את יחד למדו. מכן

ך ערו שולחן גמרא, במשנה, סדר יום בכל רבנו קובע היה עדיין רבנו, כשגדל גם וקם כארי מתגבר היה ובחצות עראי שינת יושן היה הליל חצות לפני קצת ופוסקים, השכינה בצער מצטער ותחנונים בבכי רחל תקון אומר היה בחילה חצות, תקון, להגיד

ושבח בשיר עצומה בשמחה לאה תקון אומר היה מכן. לאחר

והשכם חדש, ר וזה הקדוש זהר חיים, עץ לומד רבנו היה חצות תקון אמירת לאחר

כוותיקין להתפלל הכנסת לבית רץ היה. בבוקר

ודרשן לרב אותו ומינו מאד חיבבוהו הקהילה ובני לרבנות הוסמך צעיר בהיותו. עוד

הק בתורה ועוסק המדרש בבית יושב רבנו היה שבת לליל שבת ממוצאי השבוע, 'כל

בשבתות ורק אך מגיע היה לביתו ולילה, . יום

אורחים בהכנסת ידועים היו ביתו ובני צדקה בנתינת. ר ביות הקפיד רבנו

רבים עשרות מקיים, והקב״ה גוזר כצדיק ישועות, פועל כצדיק שמו נודע אט אט

ולהיוושע ברכה לקבל אליו. הגיעו

הקהילה בני אך ישראל, לארץ ולעלות תפילאלת את לעזוב רבנו רצה מה זמן לאחר

לא כי בטוענם בידו הניחו לא שאהבוהו דרך ומורה רב ללא הקהילה את להפקיר, יוכל בשנת השישית בפעם הקהילה, בני מנעוהו פעם ובכל לארץ לעלות ניסה פעמים ששה כרב לשמש יכול מסעוד רבי שבנו הקהילה בני את לשכנע רבנו הצליח ה׳תר״מ

מרוקו את ועזב לתחינותיהם יותר שעה ולא. במקומו

הגיעה טבת ובט״ו ומצרים, לוב תוניס, ל נסע משם אלג׳יריה דרך נסע רבנו משה אצל להתארח הוצרך שם לדמנהור מיד ויצא התמהמה לא שם גם לאלכסנדריה

נסיון… כדי תוך נפשו את מסר אבל ארצה לעלות הצליח לא רבנו חוליו עקב, סרוסי

ה׳תר״מ טבת בכ' בדמנהור כבוד ומנוחתו השמימה בסערה עלתה ונשמתו רבנו. נפטר

סי פורים:

תורה למוסדות כהרגלו, , פים, כס לאסוף הלך אבוחצירא יעקב רבי אחת פעם דרכים שתי היו לו. שיעזור אחד גוי איתו לקח הוא חזרה בדרך ולאלמנות. , ליתומים יעקב רבי לו אמר פתאום?". "מה אמר: הגוי הזאת", בדרך נלך "אנחנו לגוי אמר הרב מעיז לא אחד אך שודדים, יש "פה הגוי: לו אמר פתאום'?". 'מה "למה אבוחצירא:

אתה עליך, אחראי אני אצלי, עובד "אתה אבוחצירא: יעקב רבי לו אמר ם". לש ללכת איתי."הולך

מסכן הגוי, נשק. עם שודדים ארבעים של קבוצה רואים הם זמן כמה ואחרי הלכו, הם השודדים כלום. קרה לא כאילו ללכת המשיך אבוחצירא יעקב ורבי לרעוד, התחיל

שלו מהעיר היו (הם כספים לאסוף הלך,)ירא אבוחצ יעקב שרבי ידעו הם אליהם. באו הכסף את לנו "תביא לו: ואמרו אליו באו הם רב. כסף היה אבוחצירא יעקב רבי ובידי קודם אנחנו הכסף את לקחת "כדי לו: אמרו התיק". הנה "טוב, להם: אמר שלך", והנה תהרגו". "בבקשה אבוחצירא: יעקב רבי להם אמר אותך", להרוג צריכים כל השודדים ארבעים אבוחצירא, יעקב רבי את להרוג כדי הנשק את מרימים כשהם שקע גם גופם חצי אלא מתאבנים, שהם רק ולא ממקומם! זזים לא מתאבנים! כולם לגוי אבוחצירא יעקב רבי אמר בהלם. עמד הוא זה את ראה כשהגוי האדמה. : בתוך

וייראו."או יר אחרים שגנבים כדי פה, שיישארו ככה, אותם "תשאיר

רבי את לשדוד שהלכו ידעו השודדים של המשפחות לעיר. והלכו כך אותם עזבו הם לא והשודדים יום עובר חזרו. לא השודדים אבל חזר, יעקב שרבי ראו והם יעקב, והוא השודדים, את ראה הוא אם אותו ושאלו אבוחצירא יעקב לרבי באו הם חוזרים.

שלו לעוזר הלכו הם מהם. התחמק הוא, הם, אלי התייחס לא הוא להם, ענה לא רצו הם סליחה". לבקש "תרוצו להם: אמר העניין. כל את להם סיפר והוא הערבי, יהיו שלא "כדי אבוחצירא: יעקב רבי אמר נוראות. בכיות ובכו אבוחצירא יעקב לרבי שמהיום שיבטיחו להם ותגידו אליהם תלכו אבל להם, אמחל אני ליהודים צרות

אליהם הלכו הם להם". ואבוי אוי לא ואם האלה, הדברים עם יפסיקו הם, ה והלא עליכם מקבלים אתם "האם להם: צעק האנשים אחד עץ. בול כמו והם איתם, דיברו עלינו "מקבלים ואמרו: פיהם נפתח ואז לאנשים", צרות לעשות ולא לגנוב, לא,"יותר

ויצאו התרוממו הם. ואז

י רבי הגיע ימיו בסוף יהודי אצל שבת בערב שם היה והוא, למצרים אבוחצירא עקב הבית בעל חולה. היה אבוחצירא יעקב רבי שבת ובערב סרוסי, משה ר' כמדומני אחד, יישאר לא הוא שעה עוד "תשמע, בשקט: בצד, הבית לבעל אמר והרופא רופא, , הזמין

מה הבית בעל את שאל אבוחצירא יעקב רבי והלך. לעשות", מה אין בעל הרופא. אמר הרופא אמר מה תפחד, "אל אבוחצירא: יעקב רבי לו אמר להתחמק, ניסה."? הבית אמר הרופא לך, "דע אבוחצירא: יעקב ר' לו אמר הרופא. דברי את לו אמר הבית בעל להישאר חייב בשבת אני כלום. מבין לא שהרופא לך דע אז הולך, אני שעה שעוד לך

כמה מדבר אבוחצירא יעקב רבי את שומע הבית בעל ילה הל באמצע שבת בערב פה!". אבוחצירא יעקב רבי נפטר ראשון וביום זה, מה הבין לא. מילים,

שלו בטהרה יתעסקו שלו תלמידים ששני רוצה שהוא אמר הוא שלו הפטירה, לפני קיבלו תלמידים שני ימותו. הם גם שלו הפטירה אחרי ששבועיים שידעו בתנאי אבל

שוכב היה הוא אותו רחצו כשהם שלו. בטהרה פטירתו לאחר ועסקו הם, עלי זה את נבהלו והם אותו, לרחוץ קל יותר להם שיהיה כדי! וקם, לאנשים וסיפרו רצו הם גדולתך את תראה "רבינו, התלמידים: אמרו לראות. פנימה נכנסו והאנשים, בחוץ,

צדיקים "גדולים וקם. כב ש וקם, שכב הוא פעם עוד ואז אמת!" שדיברנו שידעו כדי

מחייהם יותר!"במיתתם אבוחצירא יעקב רבי של הפטירה אחרי שבועיים ואכן

שיהיה אמר שהוא כמו האלה, התלמידים שני. נפטרו

הסכים (שלא עשו עם אותו לקבור איפה מלחמה שהיתה אבינו יעקב אצל כמו כאן, גם

נפטר כשהוא אבוחצירא יעקב י רב אצל גם המכפלה), במערת אבינו יעקב את שיקברו את לקחו הם באלכסנדריה. ייקבר שהוא ורצו אלכסנדריה תושבי באו בדמנהור, הגשם עצרו כשהם זעף. גשמי לרדת התחילו ואז לאלכסנדריה, ללכת ובאו המיטה קברו ולכן באלכסנדריה, להיקבר רוצה לא אבוחצירא יעקב שרבי הבינו הם הפסיק.

בדמנהור. אותו

סיפר זצוק״ל אליהו מרדכי הרב: מרן ז״ל אלפייה יצחק ברבי מעשה סיפרתי פעם לפניו המעשה בעל את להביא ביקשני והוא זצוק״ל, סאלי הבבא ישראל, לקדוש

המעשה היה מה? והבאתי.

מצרים דרך ישראל ארץ לכיוון הגרמנים התקדמו השנייה העולם מלחמת. בשלהי

עפר ישני הצדיקים את ביניהם וחילקו תפילה, העתירו ומקובליה ישראל ארץ צדיקי

– ושלום חס ישראל בארץ היהודי היישוב יוכחד שלא בתפילה אותם ולשתף. לעוררם

אלפייה הרה״ג אל זצ״ל אבוחצירא יעקב הרה״ג הגיע התפילות, קודם ימים כמה לו אמר במצרים. אשר בקברו מתפללים אינם הם מה מפני אותו ושאל בחלום, זצ״ל

הרב ואי- עכשיו, מלחמה עת אלפייה: יעקב הרב לו אמר הקרבות. לאזור להגיע אפשר ארץ יושבי על להגן אלא נועדה לא במצרים קבורתי כל לך, דע בחלום: אבוחצירא

בקברו להתפלל יבוא שהוא צריך כן על. ישראל,

על לו והודיע בירושלים, הבריטי המושל של למשרדו אלפייה הרה״ג נכנס בבוקר

מהבקשה ההמום המושל למצרים. היורדת החיילים ברכבת למחרת לנסוע נתו כוו היהודי השוטר אילולא ממשרדו, הרב את סילק כמעט הרב של צפויה הלא ומהופעתו המשיך אלפייה הרב בנסים. המורגל הרב עם להתעסק לא אותו והזהיר שם שעמד

ב7: 30 תפילתו יסיים שהוא עד הרכבת את לעכב מהמושל וביקש מתפלל הוא אומנם.

- על התפילה בגלל מאוחר מסתיימת תפילתו אך כ״ותיקין", היה כבר זה הכוונות. פי

המושל– של מכוחותיו למעלה גם וכעת שייסע, לרב הסכמתו את נתן לא עדיין

הזאת המיוחדת? הבקשה

כי המושל הבין הקבוע, בזמנה לנוע הצליחה לא החיילים עמוסת כשהרכבת למחרת,

היה לא והניע, להניע הקטר לנהג והורה לתחנה הגיע אלפייה וכשהרב בגו. רים דב יש בידו למחות שיעז. אחד

באל- נִסי באופן ניגף הגרמני הצבא ידוע. הסיפור סוף אחרי ספורים ימים עלמיין, כבר ממצרים, אלפייה יצחק הרב כשחזר צדיק. אותו של בקברו התפלל זצ״ל שהרב

הרכבת בתחנת פניו את וקיבל עמד עסק, לו יש מי עם נוכרי מושל אותו הבין ישראל אלוקי והוא אלוקים, שיש יודע אני "עכשיו במילים: ."בירושלים

עמו ונקשר זצ״ל אלפייה יצחק רבי הרה״ג את מאוד מעריך סאלי הבבא היה מאז, שהיה בגלל וגם זיע״א אביחצירא יעקב אביר מרן עם הקשר בגלל גם אהבה. בעבותות

עמו אהבתו חיבת ולהראות ימ״ש. הגרמנים מידי ישראל עם כללות להצלת, תף שו היה גם חודש. ראש סעודת יחדיו סועדים והיו חודש, ראש בכל בקביעות נפגשים היו כדי פדיון לו נותן היה וגם הקודש. דרך את שימשיכו ילדיו על ברכות ממנו מבקש

תחול. שהברכה

סא לבבא באים היו אנשים הרבה לי הייתה לפעמים צרותיהם. את לו מספרים והיו היה כי קהל, לקבל מפסיק והיה האנשים, לו מספרים שהיו צרות מרוב נופלת רוחו כמה בתורה עוסק היה כן על ערך. שום שלי לברכות אין שורה שהשכינה בלי אומר

את לברך וחוזר שמח והיה לב" משמחי ישרים ה' "פיקודי עליה שנאמר תורה זמן,

. האנשים

זצוק״ל אליהו מרדכי הרב סיפר כן על בעצבות. זצ״ל סאלי שהבבא לו סיפרו פעם כי ומיד לבבו. את לשמח באתי שמחה. לו יש מגיע שכשאני אמרו כי לי קראו וכשנכנסתי להגיע. צריך שאני לאנשים ואמר בדבר הרגיש הוא לביתו כשהתקרבתי

לחדרו. תי או להכניס להם ואמר בדבר הרגיש הוא לביתו

בהגדה אומרים אנחנו קושיה. לי שיש לו ואמרתי נכנסתי ולא ממצרים הוציאנו "אלו

הים- את לנו קרע "דיינו– הקב״ה אם מצרים ביציאת חשיבות איזו מה ולכאורה,

היו המצרים הרי הים. את לנו קורע היה לא אותנו והורגים אותנו. תופסים

. ובה ט שאלה זו אכן סאלי: הבבא לי אמר

אותה אומר אני אם עלי יכעס לא שכבודו מבקש אני אבל תשובה, לי יש לו, . אמרתי היה שלכם המקורי המשפחה ששם שמעתי לו: אמרתי אכעס. לא תגיד, לי: אמר היה לא ישראל, לארץ לנסוע ורצה בדמשק היה שזקנכם אלא אבוחצירא, ולא 'אלבז'

לארץ הגיע וכך הים על הניחה מחצלת לקח לספינה, לעלות לו לתת רצו ולא כסף לו מחצלת שפירושו לאבוחצירא משפחתכם שם את שינו הזה הנס שם ועל ישראל,

. בערבית

נכון לי: . אמר

ולא ממצרים הוציאנו "ואילו כך, לומר התכוון ההגדה שבעל חושב אני לו: אמרתי מחצלת עם אבוחצירא לרב נס שעשה כמו לנו עושה היה אלא הים" ואת לנו קרע

.""דיינו

אנחנו בחרבה, בתוכו העבירנו וגם הים, את לנו קרע וגם ממצרים הוציאנו שגם עכשיו

פסח של להגדה אותנו "הכנסת לי: ואמר. ?"אלי ס הבבא צחק ויותר. יותר לו מודים

חיים יוסף רבנו ביום וגאונים חכמים למשפחת נצר זצ״ל חיים אליהו רבי לאביו נולד

לאחר7 אומרים יש התקצ״ד באב י״ג ישנן2 נישואים שנות אחת גרסא גרסאות של לזרע זי״עא אבוחצירא יעקב מרבי ברכה לקבל למרוקו עד הלכה שאמו אומרת

בישראל גדול לבן שתזכה ברכה נפשה מסירות את וכשראה. קיימא

ר שלח חיים יוסף רבי לידת לפני כשנה חיים אליהו רבי שאביו אומרת שניה 'סא גר קדוש זכר בן תלד אשתו השנה שלתקופת לאביו להודיע זלה״ה אבוחצירא יעקב שמר ואביו בתורה. ישראל כל עיני להאיר הוא עתיד אשר קדושות, בעשר מרחם

.)"ל זצוק אליהו מרדכי הרב הראשל״צ לפי הגרסא (כך הדבר את

יעקב ר' של ברכותיו כח נכדו כאחד. וגויים יהודים בקרב המפורסמות, מן, היה אצל והתאכסן שבמרוקו תומיסנת לעיר יעקב ר' הגיע פעם כי סיפר סאלי", ה״בבא להשליך החלו ערבים וילדים בחדרו, תורה למד יעקב ר' רב. בכבוד התושבים אחד

כל הפלא ולמרבה הזכוכית, חלונות את ור לסג ביקש יעקב ר' חדרו. חלון על אבנים שהבינו הילדים, הורי אותם. ופצעו הזורקים אל כבומרנג חזרו שהושלכו האבנים

הרב סליחת את לבקש מהרה עד באו קדוש, באיש …שמדובר

בצורת שנת כשהיתה אחרת, פעם מעשירי לאחד יעקב ר' הבטיח האמירו, והשערים

העיר- לעניי ו כספ כל את יתרום אם כי העיר ר הלה, עדן. בגן במחיצתו עמו 'יהיה פעם בכל ושטרות. מטבעות מלא כד יעקב ר' אצל והפקיד מיד הסכים אזרואל, דוד כאשר שנה, לאחר לו. ונותן מהכד מוציא יעקב ר' היה דלתו, על מתדפק עני שהיה

מנה כאשר הכד. את לו והשיב לו הודה לעשיר, יעקב ר' קרא המצב, השתפר דוד ר'

מאומה ממנו חסר שלא לגלות נדהם הכד, תכולת! את

שלי והסבא אני אמר: זיע״א סאלי הבבא כי, , הרב נכד יהודיוף אברהם הרב סיפר ואני שלמד, זוהר דף כל זכר יעקב רבי השם. מאת מתנה קיבלנו אבוחצירא, יעקב רבי

שלמדתי גמרא דף כל. זכרתי

תורתו:

שמו וברוך הוא: ברוך

זצוק״ל אליהו מרדכי הרב אותו הזמין זיע״א סאלי הבבא אחת שפעם לספר רגיל לחתן פנה הרב החופה לפני זצ״ל. יהודיוף דוד רבי הרה״ג לחתנו וקידושין חופה לערוך

הוא 'ברוך יענה שלא אותו והזהיר כדרכו שמו'. וברוך

לא שאם ואמר הרצפה על בחוזקה במקלו הכה הוא זיע״א סאלי הבבא כך כששמע הוא כך שמע שכשהוא מספר זצ״ל הרב מו״ר הולך. הוא שמו', וברוך הוא 'ברוך עונים

סאלי הבבא כדברי שמו" וברוך הוא "ברוך שיענה לו ואמר לחתן. פנה

והרי כך, נוהג הוא מדוע אותו ושאל יע״א ז סאלי לבבא הרב פנה הרב החופה לאחר שיוצאים ברכה על שמו' וברוך הוא 'ברוך לומר אין זלמן רבנו ולדעת יוסף הבית לדעת הוא 'ברוך לומר משפחתם שמנהג לו אמר סאלי שהבבא סיפר הרב חובה? ידי בה

חובה ידי בהם שיוצאים בברכות גם שמו'. וברוך

פעמים כמה הנה המשפחה. רבני בכתבי שכתוב לי ואמר כתוב, זה איפה אותו שאלתי סאלי הבבא את כשפגש הרב סיפר מצא. ולא אבוחצירא אדמו״רי בכתבי הרב חיפש

תמצא עוד "אתה לי אמר סאלי והבבא מצא, שלא לו."אמר

יעקב בי ר סידנא של דרך" תמימי "אשרי בספר למדתי אחד יום "הנה זצ״ל הרב סיפר מי תשובה לעשות שצריך תשובה, בעניין תי״ו באות בו ומצאתי זיע״א, אבוחצירא בבא את כשפגשתי שוב בה. חייב שהוא ברכה על שמו" וברוך הוא "ברוך ענה שלא המחזיר ברוך רואה? ! "אתה לי: ואמר מאוד שמח והוא הדברים, את לו הראיתי סאלי

לבעליה."אבדה

וברכה: קדושה, ענוה, יחוד,

" לרמוז אפשר, . באו וביתו איש יעקב את מצרימה הבאים ישראל בני שמות ''ואלה

ע״י היא והשלמתם ונשמתו, רוחו להשלים כדי הוא העולם לזה ם האד ביאת דעיקר ונשמה- רוח נפש לתיקון וכישזכה כראוי. ובתפילה במצוות והתדבקות התורה עסק מצרימה הבאים ישראל בני שמות 'ואלה שאמר וזהו בשכינה… להתדבק יזכה 'בזה

- ''מצרימה לידבק ראויים ה ישראל בני הם מי כאן לומר ובאו שכינה, גימטריא

בשכינה- של התיבות בראשי הרמוזים המידות בהם שיש דהיינו, יעקב הם''את

-. יחוד וברכה קדושה, ענוה, יחוד, ''יעקב- בכל כראוי השם את מייחדים שיהיו

ליבם. עומק - ענוה דבר בשום יתנשאו ולא ענוים יהיו עושים אשר. בכל - קדושה

הקדושה בתורה עסוקים ויהיו. ה ובטהר בקדושה כראוי אותם שיקדשו - ברכה שיהיו

- הללו המידות כל בהם וכשיהיו כראוי… לברכם הברכות בכל ליבם נותנים יהיו אז

שמות ספר תחילת חותם", ("פיתוחי בשכינה" לידבק.)ראויים

בתורה: להחזיק

לו אמר אותות, כשביקש רבנו למשה אומר הוא ברוך הקדוש ויאמר בידך? זה "מה

– לו "מטה או. לנחש ויהי ארצה וישליכהו ארצה! "השליכהו למשה: לו אומר, אז

מפניו משה."וינס

קיום שעיקר שידוע וכמו התורה, עניין זה המטה של שהעניין זיע״א, יעקב רבי מסביר שהפסוק וכמו תורה, ביטול בגלל זה העולם חורבן וסיבת התורה, על הוא העולם

עסק והרי תורתי", את עוזבם על ה' ר ויאמ הארץ, אבדה מה "על בירמיה: אומר אלמד לא אני ומחר לומד אני היום לומר יכול לא ואדם יום, אחר יום הוא, התורה יום תעזבני "אם שאמרו: וכמו יום, אחר יום אחר יום תורה ללמוד היא החובה אלא

– אעזבך!"יומיים

"מטה לו,"אמר ו בידך? זה מה לו אמר הוא רבנו, למשה הוא ברוך הקדוש שרמז זהו

פנים– מ״ט כשנדרשת התורה, זה ומט״ה – פנים מ״ט ועל טמא, לו ורמז טהור, אבל ולילה, יומם בה להגות בה, העוסק ביד שמורה שתהיה התורה, היא שהמטה, "וישליכהו כתוב ולכן העליון, הנחש את עליו מעורר זה אז המטה, את משליך הוא אם

חס אז ממנה, ותרפה מידך התורה את תוציא תה א שאם לו רמז לנחש", ויהי ארצה עליך ומקטרגת לנחש חוזרת כביכול. ושלום

התורה את עזב אדם שאם לומר, בזנבו? למה בזנבו", ואחוז ידך "שלח לו אמר ואח״כ שהוא לב שם אדם שאם כלומר, התורה. מן מעט אפילו ללמוד יתחיל יצרו, עליו וגבר

סוף עד רב זמן נשאר ולא זה במצב כבר שהוא ון שכי יאמר לא שצריך, כמו למד לא העול– מעליו והוסר חבילה נתפרדה ויאמר חלילה יתייאש הסדר, או היום אלא לא! !

– להחזיק יכול שהוא מה כל את לקחת עליו ה״זנב את ואפילו כחו, בכל בו,"שיחזיק

הוא אם ה, התור את עוזב שאדם גב על שאף לרמוז בכפו", למטה ויהי בו "ויחזק ואז

מצליח– שהוא במעט אפילו בה, לעסוק חזור הראשון לשורשו לחזור מצליח הוא אז

חיים אלקים למט״ה יהפך. והנח״ש

עמ72 אלנקווה הרב של יעקב אהליך טובו מהספר גם אז זמן יש 'אם

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הילולת הרמבם ורבי יעקב אבוחצירא מודיעין התשפ''ב

הרמב״ם

תחילתו של הרמב״ם:

כעין זה מצינו גם אצל הנשר הגדול - הרמב״ם זצ״ל. כתב ב״סדר הדורות״ (אלף החמישי עמ׳ 206), ובמדרש תלפיות (ענף הרמב״ם) בשם ״שלשלת הקבלה״ וז״ל: קבלתי מזקן אחד שזה המעשה ראה בקונטרס ישן, כי ר׳ מימון אביו של הרמב״ם לא היה רוצה לקחת אשה, ויהי כמו בחצי ימיו בא לו בחלום איש אחד, וצוה לו שיקח לאשה בת קצב פלוני שהיה דר בעיר אחת קרובה לקורדובה, והיה מהתל מזה החלום, וירא לו זה החלום פעמים רבות עד שלקחה, ותהר לו ותלד לו את הרמב״ם, ותקש בלדתה ותמת, ואח״ב לקח אשה אחרת ויהי לו בנים ממנה.

וזה הרמב״ם היה קשה הבנה מאד, שמעט רצון היה לו בלמוד ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו, וקראו בן הקצב ויגרשהו מביתו, והרמב״ם הלך לו לבית הכנסת ויישן וייקץ ומצא עצמו נהפך לאיש אחר, וברח מפני אביו וילך אל עיר שהיה שם הרב ר׳ יוסף בן מיגאש והתחיל ללמוד ממנו והפליג להתחכם. אחרי ימים רבים שב אל קורדובה ולא הלך לבית אביו, וביום השבת התחיל לדרוש ברבים דברים נוראים, ואחר הדרשה קמו אביו ואחיו וישקוהו ויקבלוהו בסבר פנים.

וקבלתי מחכמי חדור שנמצא כתוב שעמד עם רבו סגור במערה י״ב שנים רצופות ושם קבל תורתו. ובגיל ל״ד לחייו התחיל לחבר את ספרו ״משנה תורה״, ועשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מפתחו עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו במראה רבנו מימון אביו ואדם אחר עמו, ואמר רבנו מימון אביו: הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית, וכשראה אמר יישר כחך ב״ג, עכ״ד.

בעקבות יציאת הספר מורה נבוכים החליטו רבני גרמניה לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב״ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב״ם ולדווח להם על מה שראה.

רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב״ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב״ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.

רבי מאיר התדפק על דלת הרמב״ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.

"לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים!"

אמר רבי מאיר למשרת.

המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב״ם, והלה השיב: "אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר".

רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.

הרמב״ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב״ם הוא קניבל ח״ו? ! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.

"האם תרצה לשתות משהו"? שאל הרמב״ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: "פטרוס, הבא נא יין אל השולחן!"

רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב״ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.

הרמב״ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.

לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב״ם אומר לאחד ממשרתיו: "מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה".

האורח נדהם בשלישית. האם הרמב״ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם? ! האם חלילה נכונים החשדות?

הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב״ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.

למחרת בבוקר הזמין הרמב״ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: "ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן".

"אתה חשבת", המשיך הרמב״ם, "כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה".

רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב״ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: "כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן! ?"

"חלילה!" חייך הרמב״ם, "פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז״ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי".

רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.

"ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל", המשיך הרמב״ם, "במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך…"

רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב״ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב״ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.

ר' מאיר חזר לגרמניא ואמר לכולם על הרמב״ם "ממשה עד משה לא קם כמשה"!

הרב סולובייצ׳יק (וביקשתם משם, עמ' 232-229): זוכרני, כד הוינא טליא [כשהייתי טלה, צעיר], נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב״ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!

אורח קבוע היה הרמב״ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, ר' אליהו פיינשטיין, איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו שתתה בצמא את דבריו.

שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב״ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא; קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר״י ובעלי-התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב״ם, ונראה איך פירש הוא. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב״ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב״ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב״ם בעצמו: רבינו משה, מדוע עשית זאת? לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב״ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבינו קשים כברזל. מכל מקום לא אמר נואש; היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא… והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מלה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב״ם מוקף מתנגדים "ואויבים" הרוצים לעשות לו רע; (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב״ם. הייתי מרגיש כי הרמב״ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב״ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא גם הוא – משה. אבא היה מדבר, התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב״ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת-צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב״ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב״ם צודק, הוא ניצח את הראב״ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!

אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב״ם – "אויביו" הקיפוהו מכל צד; הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב״ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: תיקו, דברי הרמב״ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דלפרקינהו. הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת "ובוכה". יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב״ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.

לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע; אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב״ם – מה נעשה? אל תצטער, היתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב״ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב״ם…

עליית הרמב״ם להר הבית:

הרמב״ם, העיד על עצמו כי עלה להר הבית והתפלל שם: "וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת [ארבעת אלפים ותשע מאות ו]שש ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא–ל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתייה. א–להים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן" (ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ג', וכן בסוף פירוש הרמב״ם למסכת ראש השנה. אגרות הרמב״ם, מהדורת שילת, עמ' רכו).

באגרת אחרת לרבי יפת הדיין, ציין הרמב״ם ששניהם, יחד עם אביו ואחיו של הרמב״ם, "ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש" (הרב יצחק שילת, אגרות הרמב״ם, כרך א' עמ' רכו ועמ' רל).

לשון האיגרת הזאת זו אותה הלשון אשר בה משתמש הרמב״ם במשנה תורה (ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, ז, ה) לתיאור ההליכה בעזרה: "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם […] ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אֱלֹהִים נהלך ברגש".

מה אנחנו יכולים לקחת מהרמב״ם לחיינו?

לקחת אחריות:

הרמב״ם מנסח עיקרון (״הלכות תשובה״ פרק ה): רשות (-אפשרות) כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות (-האפשרות) בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות (-האפשרות) בידו״ ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע… אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע, וכן שאר כל הדעות (-המידות)… ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה… ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה… כלומר, שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם״.

מה חידושו של הרמב״ם - הרי ברור לכל, שאדם בוחר מה לעשות?

הרמב״ם בדבריו אלו יוצא חוצץ כנגד המחשבה ש׳גזירת גורל׳ אחראית למה שאירע לי בחיי ולאן הם עתידים להתקדם.

האדם עלול להרגיש שאין באפשרותו לשנות ולהתקדם, שהרי ׳אין הדבר תלוי בי׳.

לפעמים אדם חש שהוא היה רוצה לשנות אך זה בלתי אפשרי.

הוא חש שהשינוי תלוי בכל-כך הרבה דברים שאינם בשליטתו - יש לו מחויבות למקום העבודה, ומה יהיה עם הפרנסה? ! הוא מחויב לדאוג לילדיו, אין סיכוי שאני/בעלי/ אישתי נשתנה וכדו'…

הרמב״ם אומר לאדם - תדע לך, יש לך ״רשות״, כלומר, אפשרות אמיתית לבחור איך החיים שלך יראו.

אתה הוא זה שבוחר אם להיות צדיק או להיפך!

תפסיק להטיל את האחריות למתרחש בחייך על אחרים ותיקח את האחריות אליך!

אם תהיה אמיץ ותעשה זאת, תראה שהאפשרויות לשנות הן רבות מאד.

כל מה שדרוש הוא מוכנות לקחת אחריות למה שקורה לי בחיי ובעצם להאמין ביכולות שנתן לי בורא העולם!

יום אחד הגיעו העובדים למשרד ונדהמו לגלות שלט גדול, שהיה תלוי על אחת הדלתות, ועליו נכתב:

"אתמול נפטר האדם שמנע את התקדמותכם בחברה - אנו מזמינים אתכם להשתתף בהלוויה שתתקיים בחדר ההתעמלות שהוסב זמנית לחדר הלוויות".

בהתחלה, כולם נעצבו מכך שחברם לעבודה נפטר,

אבל לאחר מספר דקות כולם נהיו סקרנים ורצו לדעת מיהו אותו אדם שמנע את התקדמותם בחברה.

ההתרגשות בחדר ההתעמלות היתה גדולה. אנשי בטחון הובאו לאירוע על מנת לשלוט בכמות האנשים ולהשליט סדר באולם.

ככל שהגיעו יותר אנשים לאולם, כך גאתה ההתרגשות. כל אחד חשב לעצמו "מיהו אותו אדם שמנע את ההתקדמות שלי? טוב, לפחות הוא מת!".

אחד אחרי השני נגשו העובדים המתוחים אל ארון הקבורה, וכשהביטו פנימה הם נאלמו דום.

הם עמדו ליד ארון הקבורה, המומים, כאילו מישהו נגע בנקודה הכי רגישה בנשמתם.

בתוך ארון הקבורה היתה מראה: כל אחד שהסתכל פנימה ראה את עצמו.

ליד המראה הונח פתק בו היה כתוב: ישנו רק אדם אחד שמסוגל להגביל את ההתפתחות שלך- וזה אתה!

"אם הייתם יכולים לבעוט בישבן לאדם שאחראי על רוב הצרות שלכם, לא הייתם יכולים לשבת במשך חודש" (תיאודור רוזוולט).

אורות התשובה (פרק טז א1): "אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם… שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב…".

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח״ב עמ' 23): "יש תורה מהרבי מאלכסנדר. פעם שאלו אותו חסידיו: ׳רבינו! אתם תמיד אומרים שמכל דבר בעולם אפשר ללמוד משהו לעבודת השם. ללמדנו רבינו: לצערנו, יש היום כל כך הרבה כפירה ואפיקורסות. האם גם מאפיקורסים אפשר ללמוד משהו לעבודת השם? ׳

׳בוודאי! ׳ ענה הרבי. ׳זה מאוד פשוט: כשבא אליך יהודי ומבקש ממך טובה - תהיה אפיקורס! אל תברך אותו. אל תאמר לו: ׳אתפלל בשבילך, ה׳ יעזור לך. ׳

אלא תאמין שאם אתה לא תעזור לו, אף אחד אחר לא יעזור לו. קום ועזור לו בכל כוחך'!".

גם בענין הזה צריך להיות 'כופר' ולעבוד בעצמך לא לזרוק על הקב״ה הכל!

רבי יעקב אבוחצירא

קורות חייו:

רבי יעקב אבוחצירא המכונה אביר יעקב, נולד בשנת ה׳תקס״ו, בעיר תפילאלת שבמזרח מרוקו, לאביו רבי מסעוד אביחצירא.

בצעירותו למד אצל אביו, בתחילה למדו אביו את כל התנ״ך עם טעמי המקרא, לאחר מכן למדו יחד את כל המשנה תלמוד וכן הלאה.

גם כשגדל רבנו, עדיין היה קובע רבנו בכל יום סדר במשנה, גמרא, שולחן ערוך ופוסקים, קצת לפני חצות הליל היה יושן שינת עראי ובחצות היה מתגבר כארי וקם להגיד תקון חצות, בחילה היה אומר תקון רחל בבכי ותחנונים מצטער בצער השכינה, לאחר מכן היה אומר תקון לאה בשמחה עצומה בשיר ושבח.

לאחר אמירת תקון חצות היה רבנו לומד עץ חיים, זהר הקדוש וזהר חדש, והשכם בבוקר היה רץ לבית הכנסת להתפלל כוותיקין.

עוד בהיותו צעיר הוסמך לרבנות ובני הקהילה חיבבוהו מאד ומינו אותו לרב ודרשן.

כל השבוע, ממוצאי שבת לליל שבת היה רבנו יושב בבית המדרש ועוסק בתורה הק' יום ולילה, לביתו היה מגיע אך ורק בשבתות.

רבנו הקפיד ביותר בנתינת צדקה ובני ביתו היו ידועים בהכנסת אורחים.

אט אט נודע שמו כצדיק פועל ישועות, כצדיק גוזר והקב״ה מקיים, עשרות רבים הגיעו אליו לקבל ברכה ולהיוושע.

לאחר זמן מה רצה רבנו לעזוב את תפילאלת ולעלות לארץ ישראל, אך בני הקהילה שאהבוהו לא הניחו בידו בטוענם כי לא יוכל להפקיר את הקהילה ללא רב ומורה דרך, ששה פעמים ניסה לעלות לארץ ובכל פעם מנעוהו בני הקהילה, בפעם השישית בשנת ה׳תר״מ הצליח רבנו לשכנע את בני הקהילה שבנו רבי מסעוד יכול לשמש כרב במקומו ולא שעה יותר לתחינותיהם ועזב את מרוקו.

רבנו נסע דרך אלג׳יריה משם נסע לתוניס, לוב ומצרים, ובט״ו טבת הגיעה לאלכסנדריה גם שם לא התמהמה ויצא מיד לדמנהור שם הוצרך להתארח אצל משה סרוסי עקב חוליו, רבנו לא הצליח לעלות ארצה אבל מסר את נפשו תוך כדי נסיון…

בכ' טבת ה׳תר״מ נפטר רבנו ונשמתו עלתה בסערה השמימה ומנוחתו כבוד בדמנהור.

סיפורים:

פעם אחת רבי יעקב אבוחצירא הלך לאסוף כספים, כהרגלו, למוסדות תורה, ליתומים ולאלמנות. בדרך חזרה הוא לקח איתו גוי אחד שיעזור לו. היו שתי דרכים, הרב אמר לגוי "אנחנו נלך בדרך הזאת", הגוי אמר: "מה פתאום?". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "למה 'מה פתאום'?". אמר לו הגוי: "פה יש שודדים, אך אחד לא מעיז ללכת לשם". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אתה עובד אצלי, אני אחראי עליך, אתה הולך איתי".

הם הלכו ואחרי כמה זמן הם רואים קבוצה של ארבעים שודדים עם נשק. הגוי, מסכן, התחיל לרעוד, ורבי יעקב אבוחצירא המשיך ללכת כאילו לא קרה כלום. השודדים באו אליהם. הם ידעו שרבי יעקב אבוחצירא הלך לאסוף כספים (הם היו מהעיר שלו), ובידי רבי יעקב אבוחצירא היה כסף רב. הם באו אליו ואמרו לו: "תביא לנו את הכסף שלך", אמר להם: "טוב, הנה התיק". אמרו לו: "כדי לקחת את הכסף אנחנו קודם כל צריכים להרוג אותך", אמר להם רבי יעקב אבוחצירא: "בבקשה תהרגו". והנה כשהם מרימים את הנשק כדי להרוג את רבי יעקב אבוחצירא, ארבעים השודדים כולם מתאבנים! לא זזים ממקומם! ולא רק שהם מתאבנים, אלא חצי גופם גם שקע בתוך האדמה. כשהגוי ראה את זה הוא עמד בהלם. אמר רבי יעקב אבוחצירא לגוי: "תשאיר אותם ככה, שיישארו פה, כדי שגנבים אחרים יראו וייראו".

הם עזבו אותם כך והלכו לעיר. המשפחות של השודדים ידעו שהלכו לשדוד את רבי יעקב, והם ראו שרבי יעקב חזר, אבל השודדים לא חזרו. עובר יום והשודדים לא חוזרים. הם באו לרבי יעקב אבוחצירא ושאלו אותו אם הוא ראה את השודדים, והוא לא ענה להם, הוא לא התייחס אליהם, הוא התחמק מהם. הם הלכו לעוזר שלו, הערבי, והוא סיפר להם את כל העניין. אמר להם: "תרוצו לבקש סליחה". הם רצו לרבי יעקב אבוחצירא ובכו בכיות נוראות. אמר רבי יעקב אבוחצירא: "כדי שלא יהיו צרות ליהודים אני אמחל להם, אבל תלכו אליהם ותגידו להם שיבטיחו שמהיום והלאה הם יפסיקו עם הדברים האלה, ואם לא אוי ואבוי להם". הם הלכו אליהם, דיברו איתם, והם כמו בול עץ. אחד האנשים צעק להם: "האם אתם מקבלים עליכם יותר לא לגנוב, ולא לעשות צרות לאנשים", ואז נפתח פיהם ואמרו: "מקבלים עלינו", ואז הם התרוממו ויצאו.

בסוף ימיו הגיע רבי יעקב אבוחצירא למצרים, והוא היה שם בערב שבת אצל יהודי אחד, כמדומני ר' משה סרוסי, ובערב שבת רבי יעקב אבוחצירא היה חולה. בעל הבית הזמין רופא, והרופא אמר לבעל הבית בצד, בשקט: "תשמע, עוד שעה הוא לא יישאר, אין מה לעשות", והלך. רבי יעקב אבוחצירא שאל את בעל הבית מה אמר הרופא. בעל הבית ניסה להתחמק, אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אל תפחד, מה אמר הרופא?". בעל הבית אמר לו את דברי הרופא. אמר לו ר' יעקב אבוחצירא: "דע לך, הרופא אמר לך שעוד שעה אני הולך, אז דע לך שהרופא לא מבין כלום. אני בשבת חייב להישאר פה!". בערב שבת באמצע הלילה בעל הבית שומע את רבי יעקב אבוחצירא מדבר כמה מילים, לא הבין מה זה, וביום ראשון נפטר רבי יעקב אבוחצירא.

לפני הפטירה שלו הוא אמר שהוא רוצה ששני תלמידים שלו יתעסקו בטהרה שלו, אבל בתנאי שידעו ששבועיים אחרי הפטירה שלו גם הם ימותו. שני תלמידים קיבלו את זה עליהם, ועסקו לאחר פטירתו בטהרה שלו. כשהם רחצו אותו הוא היה שוכב וקם, כדי שיהיה להם יותר קל לרחוץ אותו, והם נבהלו! הם רצו וסיפרו לאנשים בחוץ, והאנשים נכנסו פנימה לראות. אמרו התלמידים: "רבינו, תראה את גדולתך, כדי שידעו שדיברנו אמת!" ואז עוד פעם הוא שכב וקם, שכב וקם. "גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם"! ואכן שבועיים אחרי הפטירה של רבי יעקב אבוחצירא נפטרו שני התלמידים האלה, כמו שהוא אמר שיהיה.

גם כאן, כמו אצל יעקב אבינו שהיתה מלחמה איפה לקבור אותו עם עשו (שלא הסכים שיקברו את יעקב אבינו במערת המכפלה), גם אצל רבי יעקב אבוחצירא כשהוא נפטר בדמנהור, באו תושבי אלכסנדריה ורצו שהוא ייקבר באלכסנדריה. הם לקחו את המיטה ובאו ללכת לאלכסנדריה, ואז התחילו לרדת גשמי זעף. כשהם עצרו הגשם הפסיק. הם הבינו שרבי יעקב אבוחצירא לא רוצה להיקבר באלכסנדריה, ולכן קברו אותו בדמנהור.

סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: פעם סיפרתי מעשה ברבי יצחק אלפייה ז״ל לקדוש ישראל הבבא סאלי זצוק״ל, והוא ביקשני להביא את בעל המעשה לפניו, והבאתי. מה היה המעשה?

בשלהי מלחמת העולם השנייה התקדמו הגרמנים לכיוון ארץ ישראל דרך מצרים. צדיקי ארץ ישראל ומקובליה העתירו תפילה, וחילקו ביניהם את הצדיקים ישני עפר – לעוררם ולשתף אותם בתפילה שלא יוכחד היישוב היהודי בארץ ישראל חס ושלום.

כמה ימים קודם התפילות, הגיע הרה״ג יעקב אבוחצירא זצ״ל אל הרה״ג אלפייה זצ״ל בחלום, ושאל אותו מפני מה הם אינם מתפללים בקברו אשר במצרים. אמר לו הרב אלפייה: עת מלחמה עכשיו, ואי-אפשר להגיע לאזור הקרבות. אמר לו הרב יעקב אבוחצירא בחלום: דע לך, כל קבורתי במצרים לא נועדה אלא להגן על יושבי ארץ ישראל, על כן צריך שהוא יבוא להתפלל בקברו.

בבוקר נכנס הרה״ג אלפייה למשרדו של המושל הבריטי בירושלים, והודיע לו על כוונתו לנסוע למחרת ברכבת החיילים היורדת למצרים. המושל ההמום מהבקשה ומהופעתו הלא צפויה של הרב כמעט סילק את הרב ממשרדו, אילולא השוטר היהודי שעמד שם והזהיר אותו לא להתעסק עם הרב המורגל בנסים. הרב אלפייה המשיך וביקש מהמושל לעכב את הרכבת עד שהוא יסיים תפילתו ב 7: 30. אומנם הוא מתפלל כ״ותיקין", אך תפילתו מסתיימת מאוחר בגלל התפילה על-פי הכוונות. זה כבר היה למעלה מכוחותיו של המושל – עדיין לא נתן את הסכמתו לרב שייסע, וכעת גם הבקשה המיוחדת הזאת?

למחרת, כשהרכבת עמוסת החיילים לא הצליחה לנוע בזמנה הקבוע, הבין המושל כי יש דברים בגו. וכשהרב אלפייה הגיע לתחנה והורה לנהג הקטר להניע והניע, לא היה אחד שיעז למחות בידו.

סוף הסיפור ידוע. הצבא הגרמני ניגף באופן נִסי באל-עלמיין, ימים ספורים אחרי שהרב זצ״ל התפלל בקברו של אותו צדיק. כשחזר הרב יצחק אלפייה ממצרים, כבר הבין אותו מושל נוכרי עם מי יש לו עסק, עמד וקיבל את פניו בתחנת הרכבת בירושלים במילים: "עכשיו אני יודע שיש אלוקים, והוא אלוקי ישראל".

מאז, היה הבבא סאלי מעריך מאוד את הרה״ג רבי יצחק אלפייה זצ״ל ונקשר עמו בעבותות אהבה. גם בגלל הקשר עם מרן אביר יעקב אביחצירא זיע״א וגם בגלל שהיה שותף להצלת כללות עם ישראל מידי הגרמנים ימ״ש. ולהראות חיבת אהבתו עמו, היו נפגשים בקביעות בכל ראש חודש, והיו סועדים יחדיו סעודת ראש חודש. גם היה מבקש ממנו ברכות על ילדיו שימשיכו את דרך הקודש. וגם היה נותן לו פדיון כדי שהברכה תחול.

הרבה אנשים היו באים לבבא סאלי והיו מספרים לו את צרותיהם. לפעמים הייתה רוחו נופלת מרוב צרות שהיו מספרים לו האנשים, והיה מפסיק לקבל קהל, כי היה אומר בלי שהשכינה שורה אין לברכות שלי שום ערך. על כן היה עוסק בתורה כמה זמן, תורה שנאמר עליה "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" והיה שמח וחוזר לברך את האנשים.

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק״ל כי פעם סיפרו לו שהבבא סאלי זצ״ל בעצבות. על כן קראו לי כי אמרו שכשאני מגיע יש לו שמחה. באתי לשמח את לבבו. ומיד כשהתקרבתי לביתו הוא הרגיש בדבר ואמר לאנשים שאני צריך להגיע. וכשנכנסתי לביתו הוא הרגיש בדבר ואמר להם להכניס אותי לחדרו.

נכנסתי ואמרתי לו שיש לי קושיה. אנחנו אומרים בהגדה  "אלו הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו את הים - דיינו" – ולכאורה, מה איזו חשיבות ביציאת מצרים אם הקב״ה לא היה קורע לנו את הים. הרי המצרים היו  תופסים אותנו והורגים אותנו.

אמר לי הבבא סאלי: אכן זו שאלה טובה.

אמרתי לו, יש לי תשובה, אבל אני מבקש שכבודו לא יכעס עלי אם אני אומר אותה. אמר לי: תגיד, לא אכעס. אמרתי לו: שמעתי ששם המשפחה המקורי שלכם היה 'אלבז' ולא אבוחצירא, אלא שזקנכם היה בדמשק ורצה לנסוע לארץ ישראל, לא היה לו כסף ולא רצו לתת לו לעלות לספינה, לקח מחצלת הניחה על הים וכך הגיע לארץ ישראל, ועל שם הנס הזה שינו את שם משפחתכם לאבוחצירא שפירושו מחצלת בערבית.

אמר לי: נכון.

אמרתי לו: אני חושב שבעל ההגדה התכוון לומר כך, "ואילו הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו ואת הים" אלא היה עושה לנו כמו שעשה נס לרב אבוחצירא עם מחצלת "דיינו".

עכשיו שגם הוציאנו ממצרים וגם קרע לנו את הים, וגם העבירנו בתוכו בחרבה, אנחנו מודים לו יותר ויותר. צחק הבבא סאלי ואמר לי: "הכנסת אותנו להגדה של פסח"? .

רבנו יוסף חיים נולד לאביו רבי אליהו חיים זצ״ל נצר למשפחת חכמים וגאונים ביום י״ג באב התקצ״ד יש אומרים לאחר 7 שנות נישואים ישנן 2 גרסאות גרסא אחת אומרת שאמו הלכה עד למרוקו לקבל ברכה מרבי יעקב אבוחצירא זי״עא לזרע של קיימא וכשראה את מסירות נפשה ברכה שתזכה לבן גדול בישראל.

גרסא שניה אומרת שאביו רבי אליהו חיים כשנה לפני לידת רבי יוסף חיים שלח ר' יעקב אבוחצירא זלה״ה להודיע לאביו שלתקופת השנה אשתו תלד בן זכר קדוש מרחם בעשר קדושות, אשר עתיד הוא להאיר עיני כל ישראל בתורה. ואביו שמר את הדבר (כך הגרסא לפי הראשל״צ הרב מרדכי אליהו זצוק״ל).

כח ברכותיו של ר' יעקב היה מן המפורסמות, בקרב יהודים וגויים כאחד. נכדו, ה״בבא סאלי", סיפר כי פעם הגיע ר' יעקב לעיר תומיסנת שבמרוקו והתאכסן אצל אחד התושבים בכבוד רב. ר' יעקב למד תורה בחדרו, וילדים ערבים החלו להשליך אבנים על חלון חדרו. ר' יעקב ביקש לסגור את חלונות הזכוכית, ולמרבה הפלא כל האבנים שהושלכו חזרו כבומרנג אל הזורקים ופצעו אותם. הורי הילדים, שהבינו שמדובר באיש קדוש, באו עד מהרה לבקש את סליחת הרב…

פעם אחרת, כשהיתה שנת בצורת והשערים האמירו, הבטיח ר' יעקב לאחד מעשירי העיר כי אם יתרום את כל כספו לעניי העיר - יהיה עמו במחיצתו בגן עדן. הלה, ר' דוד אזרואל, הסכים מיד והפקיד אצל ר' יעקב כד מלא מטבעות ושטרות. בכל פעם שהיה עני מתדפק על דלתו, היה ר' יעקב מוציא מהכד ונותן לו. לאחר שנה, כאשר השתפר המצב, קרא ר' יעקב לעשיר, הודה לו והשיב לו את הכד. כאשר מנה ר' דוד את תכולת הכד, נדהם לגלות שלא חסר ממנו מאומה!

סיפר הרב אברהם יהודיוף נכד הרב, כי הבבא סאלי זיע״א אמר: אני והסבא שלי, רבי יעקב אבוחצירא, קיבלנו מתנה מאת השם. רבי יעקב זכר כל דף זוהר שלמד, ואני זכרתי כל דף גמרא שלמדתי.

תורתו:

ברוך הוא וברוך שמו:

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל רגיל לספר שפעם אחת הבבא סאלי זיע״א הזמין אותו לערוך חופה וקידושין לחתנו הרה״ג רבי דוד יהודיוף זצ״ל. לפני החופה הרב פנה לחתן והזהיר אותו שלא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו' כדרכו.

כששמע כך הבבא סאלי זיע״א הוא הכה במקלו בחוזקה על הרצפה ואמר שאם לא עונים 'ברוך הוא וברוך שמו', הוא הולך. מו״ר הרב זצ״ל מספר שכשהוא שמע כך הוא פנה לחתן ואמר לו שיענה "ברוך הוא וברוך שמו" כדברי הבבא סאלי.

לאחר החופה הרב פנה הרב לבבא סאלי זיע״א ושאל אותו מדוע הוא נוהג כך, והרי לדעת הבית יוסף ולדעת רבנו זלמן אין לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכה שיוצאים בה ידי חובה? הרב סיפר שהבבא סאלי אמר לו שמנהג משפחתם לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' גם בברכות שיוצאים בהם ידי חובה.

שאלתי אותו איפה זה כתוב, ואמר לי שכתוב בכתבי רבני המשפחה. הנה כמה פעמים חיפש הרב בכתבי אדמו״רי אבוחצירא ולא מצא. סיפר הרב כשפגש את הבבא סאלי אמר לו שלא מצא, והבבא סאלי אמר לי "אתה עוד תמצא".

סיפר הרב זצ״ל "הנה יום אחד למדתי בספר "אשרי תמימי דרך" של סידנא רבי יעקב אבוחצירא זיע״א, ומצאתי בו באות תי״ו בעניין תשובה, שצריך לעשות תשובה מי שלא ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שהוא חייב בה. שוב כשפגשתי את בבא סאלי הראיתי לו את הדברים, והוא שמח מאוד ואמר לי: "אתה רואה? ! ברוך המחזיר אבדה לבעליה".

יחוד, ענוה, קדושה, וברכה:

" 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. אפשר לרמוז, דעיקר ביאת האדם לזה העולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתם היא ע״י עסק התורה והתדבקות במצוות ובתפילה כראוי. וכישזכה לתיקון נפש רוח ונשמה - בזה יזכה להתדבק בשכינה… וזהו שאמר 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה' 'מצרימה' - גימטריא שכינה, ובאו לומר כאן מי הם בני ישראל הראויים לידבק בשכינה - הם 'את יעקב', דהיינו שיש בהם המידות הרמוזים בראשי התיבות של 'יעקב' - יחוד, ענוה, קדושה, וברכה. יחוד - שיהיו מייחדים את השם כראוי בכל עומק ליבם. ענוה - בכל אשר עושים יהיו ענוים ולא יתנשאו בשום דבר. קדושה - שיקדשו אותם כראוי בקדושה ובטהרה ויהיו עסוקים בתורה הקדושה. ברכה - שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי… וכשיהיו בהם כל המידות הללו - אז יהיו ראויים לידבק בשכינה" ("פיתוחי חותם", תחילת ספר שמות).

להחזיק בתורה:

הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו כשביקש אותות, אמר לו "מה זה בידך? ויאמר לו – מטה". או אז אומר לו למשה: "השליכהו ארצה! וישליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה מפניו".

מסביר רבי יעקב זיע״א, שהעניין של המטה זה עניין התורה, וכמו שידוע שעיקר קיום העולם הוא על התורה, וסיבת חורבן העולם זה בגלל ביטול תורה, וכמו שהפסוק אומר בירמיה: "על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עוזבם את תורתי", והרי עסק התורה הוא יום אחר יום, ואדם לא יכול לומר היום אני לומד ומחר אני לא אלמד, אלא החובה היא ללמוד תורה יום אחר יום אחר יום, וכמו שאמרו: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך"!

זהו שרמז הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, הוא אמר לו מה זה בידך? ואמר לו "מטה", ומט״ה זה התורה, כשנדרשת מ״ט פנים – טמא, ועל מ״ט פנים – טהור, ורמז לו שהמטה, היא התורה, שתהיה שמורה ביד העוסק בה, להגות בה יומם ולילה, אבל אם הוא משליך את המטה, אז זה מעורר עליו את הנחש העליון, ולכן כתוב "וישליכהו ארצה ויהי לנחש", רמז לו שאם אתה תוציא את התורה מידך ותרפה ממנה, אז חס ושלום כביכול חוזרת לנחש ומקטרגת עליך.

ואח״כ אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו", למה בזנבו? לומר, שאם אדם עזב את התורה וגבר עליו יצרו, יתחיל ללמוד אפילו מעט מן התורה. כלומר, שאם אדם שם לב שהוא לא למד כמו שצריך, לא יאמר שכיון שהוא כבר במצב זה ולא נשאר זמן רב עד סוף היום או הסדר, יתייאש חלילה ויאמר נתפרדה חבילה והוסר מעליו העול – לא! ! אלא עליו לקחת את כל מה שהוא יכול להחזיק – שיחזיק בו בכל כחו, ואפילו את ה״זנב", ואז "ויחזק בו ויהי למטה בכפו", לרמוז שאף על גב שאדם עוזב את התורה, אם הוא חזור לעסוק בה, אפילו במעט שהוא מצליח – אז הוא מצליח לחזור לשורשו הראשון והנח״ש יהפך למט״ה אלקים חיים.

אם יש זמן אז גם מהספר טובו אהליך יעקב של הרב אלנקווה עמ' 72

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות