וי פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב
**שאלה בהלכה שבועית — הרב בנימין טבדי**
**האם מותר לו לקבל מתנה שהביאו לו המנחמים בתוך שבעת ימי האבל**
**שאלת שלום — דין ואיסור**
הגמרא שואלת במועד קטן (טו, א) ונפסק להלכה גם כך, שערכו בשלחן האבל בשלום, וזה לשון יו״ד (שפה, א):
כיצד שלשה ימים — אסור בשאלת שלום. אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו — לא ישיב להם שלום אלא יודיעם שהוא אבל. מג' עד שבעה — אינו שואל, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו — משיב להם. משבעה עד ל' — שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום, ואחרים אינם שואלים בשלומו, וכ״ש למי ששואל בשלומו — הרי הוא כשאר כל אדם. לאחר יום ל' — בד״א בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו — שואל בשלום אחרים אחר שבעה, ואחרים אינם שואלים בשלומו עד אחר י״ב חודש.
ר' יעקב מולין — המכונה המהרי״ל — אחד מהראשונים הקדמונים, חידש שבכלל איסור שאלת שלום כלול גם האיסור לתת מתנה. חידוש זה הובא על ידי הרמ״א ונפסק להלכה בהלכות אבלות (יו״ד שפה, ג), וכן על ידי הפוסקים שבאו אחריו. והיינו שלשה זו: כל אימת שיש איסור לשאול בשלום האבל (אבל על יום ל' — ואביו ואמו — אבלים ושאר י״ב חודש) — יש גם לשלוח לו מתנות.
**סוגי המתנות האסורות והמותרות**
למרות שנתינת מתנה לאבל נאסרה, עדיין יש להבדיל בין מתנה לבין מילוי צורך ופריעת חוב. דוגמא קונקרטית לדבר הוא מנהג שחלק מהקהילות נהגו להביא אוכל לבית האבל, וכפי שכתב רבי אהרן הכהן מלוניל:
כתב הרא״ש כתיב ולחם אנשים לא תאכל, מכאן דכולי עלמא מחייבי למיכל לחם אנשים, ואין לו רשות לעקור המנהג כי המנהג טוב ויפה הוא, כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכל ולבשל, וכי רצונו גם למות, על כן צוה לאכול משל אחרים שיביאו לו שכיניו וקרוביו תבשיל מבושל ולחם ויין, והפוחת לא יפחות ממסעודה ראשונה, וטעמא הוא דמסתבר, ועל כן החמירו באכילה ראשונה, דאינו משגיח כלל ביום דיום ראשון אקרי מר. ונבאר ביאור כן דעל נהגו כל שבעת ימים מפני עניי ישראל שאינן יכולין לעשות מלאכה, ולא יתביישו העניים שאף לעשירים עושין ג״כ.
הרי שה צורך של העניים בתמיכה נפשית וטכנית מתיר לשכנים וקרוביו להביא אוכל — לא רק לעניים, גם לעשירים, מנת על אוכל לא על האבל, כמובן שכל ההיתר בזה הוא שלא לבייש את העניים. וקא כן לקהילות שנהגו כן, דווקא הילות שלא נהגו כן — אין אלא רק לעניים, ומכל מקום ובמקום הצורך.
מכלל הדברים למדנו שלא כל מתנה לאבל אסורה, אלא דווקא מתנה שמבטאת חיבה, והיא דומה ל״שאילת שלום". כאן שאין מדובר במתנה שבאה למלא צורך ספציפי לטובת האבל.
כן כתבו הפוסקים גם על ספרים העוסקים בהלכות אבלות — שמותר לתת לאבל מתנה אפי' בתוך שבעה, הואיל ואין הם תשורה מעין ״שאילת שלום״ אלא עזרה ותמיכה בעניינות האבל. כן כתבו הפוסקים אפי' בספר קודש שהאבל זקוק ללמוד ממנו הלכות שאינן קשורות לו, שהרי בזמן השבעה (ואחר השבעה לאבלות) — אסור ללמוד אלא עניינים הקשורים לאבלות, ומותר לתת לו במתנה, שהרי אינו מכוון בעיקר לתת את המתנה אלא לעזור לו למלא את הצורך הדחוף לאבל (עי' ציצית, חלג).
כמובן יש לציין שאם המת אינה אישית לאבל — מותר לתת אותה. הטעם הוא אלא לכלל בני הבית — שדווקא מתנה שהיא כ״שאילת שלום״ אישית — אסורה, אך ברגע שהמתנה היא לכלל בני הבית — אין זה דומה ל״שאילת שלום״ (פני ברוך, טז, יג). הדין לאמירת ״שלום עליכם״ בקידוש לבנה המביאה ״שאילת שלום״ שמותרת, הואיל ואינה מנהג לקירוב דעת אלא קיום ״באופן יותר טכני״.
**האם אסור לאבל לקבל מתנה? **
והנה כל הדיון הנ״ל היה מצד הנותן — אך מה יהיה מצד המקבל? היינו מה הדין אם אדם בתוך ימי השלושים, השבעה, וי״ב חודש — ובחלק מהמקרים — מקבל מתנה מידידו, שלא יודע את ההלכה שלא נותנים מתנות לאבלים.
כמובן השאלה אינה עוסקת במתנות שמותר לתת, וכפי האפשרויות שהצענו לעיל, אלא במתנה שהיא ממש בגדר ״שאילת שלום״ ידידותית וחברית.
ונראה לפשוט את הספק על פי דברי השולחן ערוך לגבי תגובת האבל למי שהוזכרו בתחילת הדברים ששאל בשלומו. השולחן ערוך חילק בין שלושת הימים הראשונים של האבלות — שאז אפי' אם מישהו שאל בשלומו, הוא לא משיב לו, אלא מסביר לו שהוא אבל — ואילו בארבעת הימים הנוספים — מותר לו להשיב לשלומו שששאלו שלא כדין — ״בשלום״ מפני הכבוד.
והואיל ודין מתנה הוא נגזר מדין שאלת שלום — יש לפסוק כן גם לגבי מתנה. והיינו שבשלושת הימים הראשונים — יש להסביר לנותן שהאבל לא יכול לקבל את המתנות, ואילו בארבעת הימים הנוספים — יקבל המתנות.
**הערות מספר על הפסק הנ״ל**
עם זאת, יש להעיר מספר הערות כאן.
א. אם אפשר בנקל לומר לנותן המתנה כך שישים לב לאחד מבני הבית, שהאבל בעצמו לא רוצה לקבל את המתנה — עדיף. שהרי הסיבה שאמרו חכמים שבחלק מימי האבלות האבל משיב ב״שלום״ היא מחמת חשש פגיעה או חוסר נימוס שאי אפשר היה להתחמק ממנו. אך הדברים ניתנים לפתרון באופן שהנותן ישים לב שלא לעשות כך — ובלי כל פגיעה ובלי חריג.
ב. אם יש חשש פגיעה גדול מאד וחלילה מריבה וכד' — גם בתוך שלושת הימים הראשונים — עדיף לקבל את המתנה. הטעם, שרוב-ככל הלכות האבלות הם מדרבנן, וכן כמו לא דברי המהרי״ל עצמם — אפשר לראות בדבריו סוג של הנהגה. על כן — ולא על יסוד דין הגמרא ממש — בצירוף כן. הנתונים הללו עדיף כאן לקבל את המתנה אם אין אפשרות לסרב או להתחמק ללא פגיעה בנותן.
ג. נפסק להלכה שבמקומות שנהגו לשאול בשלום האבל בשבת — ואם הדבר מותר, נהגו — הוא המנהג הפשוט להקל, וכת׳בו הפוסקים (דברי סופרים, לה–לו) שמותר. לאור זה — נתינת מתנה בשבת, שהרי כאמור איסור המתנה תלוי באיסור שאילת שלום, וממילא בהיתר הראשון הותר גם השני. כמו כן גם במקום שלא נהגו לשאול בשבת — אם נתנו לאבל מתנה בשבת — יקבלה בכל מקרה (אפי' בשלושת הימים הראשונים), שהרי כמאור לעיל יש לסרב לקבל מתנה ולהסביר שהדבר אסור מבחינה הלכתית, שהרי אם יסרב בגלל האבלות — הרי זו אבלות בפרהסיה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה