מה זה אומר: 'לאהוב את השם'? / לפרשת ואתחנן
קיום המצוות
דברים ו, ה
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
רש״י, שם
ואהבת - עשה דבריו מאהבה; אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה - כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו.
רמב״ן, שם
ועניין האהבה - ביארו אותו רבותינו, והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב): שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים, בשביל שאזכה לעולם הבא, תלמוד לומר: לאהבה וגו'.
ספורנו, שם
ואהבת - תשמח לעשות דבר שייטב בעיניו, כאשר תבין שאין תכלית נכבד כזה.
דרשות הר״ן, דרוש חמישי (ב)
החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצוות - אוהב השם יתברך באמת.
כבר אמרו בספרי: לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך", איני יודע כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה אמרו שמי שאוהב המצוות ומשים אותם תמיד על לבו - הוא אוהב השם יתברך.
מסילת ישרים, פרק יח [בביאור מידת החסידות]
מי שאוהב את הבורא ית״ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת.
והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת, שלא יאמר לא נצטוויתי יותר, די לי במה שנצטוויתי בפירוש, אלא ממה שנצטווה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת.
והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהיינה לו המצוות אשר ציוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו ית״ש, ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי עכ״פ, אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית״ש נוטה לזה, יהיה לי לעיניים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא: 'עושה נחת רוח ליוצרו'.
קדושת לוי, חיי שרה
באמת, מידת היראה יכול לומר 'אני ירא ממך' אפילו ממי שגדול ממנו, אבל מידת אהבה - כלום יכול אדם לומר למלך גדול ונורא 'אני אוהב אותך', כי זה איננו שייך כלל. אבל יכול לומר: 'אני אוהב להיות אתך בביתך ולעבוד לך'…
תולדות יעקב יוסף, ואתחנן
יש קושיא מפורסמת, איך אפשר לצוות על דבר המסור אל לב, בשלמא מצות מעשיות אתי שפיר שיש מקום לצוות עליהן שיעשנה האדם מצד גזירת המלך עלינו, בין שהוא לרצונו או שלא לרצונו, רק שיעשה מעשה המצוה ההיא, מה שאין כן מצות אהבה השייכה בלב, גם שהוא מצוה לאהבו, אם אין האהבה נכנסה בלבו אפילו יצוה עליה כמה פעמים אי אפשר לקיימה. וכמו שזכרנו קושיית הפילוסוף בענין הציווי על היראה מלפניו שהוא ג״כ בלב וכנ״ל, ואין בידו של אדם לאהוב את חבירו שונאו מצד הציווי, או לשנא את אוהבו, כי אם שהוא אוהבו בלאו הכי מצד קירוב מעשה זה בזה.
…ועכשיו מבואר קושיא הנ״ל, שלא נצטוו על האהבה מיד, רק אחר שניתנה התורה והמצות שנק' דרך ה' כדי להנהיג עצמו בהם, ואז נדמה אליו במדותיו, אז ממילא בא האהבה, כי בן אדם לדומה לו משבח ומהללו כנ״ל… ואחר שהורגל במידותיו ממילא יבוא האהבה. וסרה קושיית הפילוסוף גם כן. והבן.
דבקות המחשבה בה'
רבינו בחיי, שם
וענין האהבה, שיתבונן האדם בתורתו ובמצותיו וישיג בהם הש״י, ויתענג באותה השגה בתכלית התענוג. ולכך סמך לו מיד: "והיו הדברים האלה", ביאר בזה ענין האהבה בהשי״ת איך היא, וכן דרשו בספרי: ואהבת את ה' אלהיך - איני יודע כיצד אוהב האדם את המקום? תלמוד לומר "והיו הדברים האלה".
בכור שור, שם
בכל לבבך. שתתן כל מחשבות לבבך על אהבתך. ולא ייחלקו רעיוני לבך לשני חלקים, כאדם שאוהב אדם אחד ונותן על אדם אחר מחשבתו; "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" - תקע לבבך לאהבתו, כמו שהוא אלהיך, שנתייחד עליך ולא על אומה אחרת, כך אתה תתייחד בכל לבבך לאהבתו, לא תערב שום מחשבה בלבך שתרחיק אהבתו מלבך.
העמק דבר, שם
אהבה משמעו על שני אופנים: א- שיהא מוותר מרצונו על דבר הנאהב וקיומו. ב- דביקות במחשבתו ותשוקה עצומה להשתעשע עם הנאהב.
ושתי כוונות אלו מוזהרים אנו בזה המקרא… דלמי שמתנהג בהליכות עולם הטבע, ולא הגיע לדרך חסידות למצוא אופן דביקות בה', הרי זה מתפרש מצות עשה זו באופן הראשון - שיעמוד עכ״פ חזק באמונתו ולא ימירנו בשום אופן, אפילו במסירות נפש… ולמי שמתנהג במעלת הנפש - הרי זה מוזהר באופן השני, להשקיע מחשבתו באהבה ודביקות באיזו שעה רצויה לזה.
אורחות צדיקים, שער האהבה [ע״פ חובות הלבבות, שער י]
ואהבת השם ברוך הוא, היא תכלית כל התכונות וסוף כל המעלות במדרגות כל אנשי העבודה, ונדבות הנפשות מאנשי החסד והנביאים והפרושים - היא סופן, אין למעלה הימנה.
ומה היא האהבה? היא כלות הנפש ונטותה מעצמה אל הבורא, יתעלה, כדי שתדבק באורו העליון.
הנפש הזאת היא מקור הדעת, והיא טהורה וזכה, והבורא קושרה בגוף, אשר חשקו רב לנסותה אם היא תלך בדרכי השם. ומפני שהאדם מלובש בגוף הנברא ברוח בהמות, אין כח בנשמה הנבראת מאלהים לחשוב אחר בוראה, כי מעורבת היא בתאוות הגוף, וכל ימי קטנות האדם אינו מבקש ואינו שואל אלא תאוותיו ותענוגיו, כי מרוב תאוות הגוף לאכילה ושתיה ועידוני העולם הזה, שהוא עולם שוא ושקר, ולאסוף הון רב, אין כח בנשמה לחשוב אחר הבורא, יתברך, כי היא מלובשת בהבלי שוא. ואחר שתרגיש הנפש במה שיש בו תועלת לעצמה, בלתי שיתוף הגוף, אז היא תתאווה לבקש מנוחה ממדוי הגוף, כאשר יתאווה החולה לרופא. וכשתתרפא הנפש מתחלואיה, אז יהיה לה אור בעצמה וכח בנפשה. והנפש הלא מלאה אהבה, ואותה אהבה קשורה בשמחה, ואותה שמחה מברחת מעל לבבו נעימות הגוף ותענוג הנפש, ואותה שמחה עזה ומתגברת על לבבו, וכל הנאות שבעולם הן כאין כנגד תוקף שמחת השם, ברוך הוא, וכל חיבת שעשוע ילדיו כלא היו כנגד שעשוע אהבת השם, ברוך הוא, בכל לבבו.
ובכל הרהוריו יחשוב איך לעשות רצון הבורא, ולזכות הרבים, ולעשות קידוש השם, ולמסור עצמו באהבת השם, ברוך הוא.
מסילת ישרים, פרק יט [בביאור חלקי החסידות]
והנה ענין האהבה הוא - שיהיה האדם חושק ומתאווה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודיבור בתהילותיו והעסק בדברי תורתו ואלוהותו יתברך, שעשוע ועונג, ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה לא): "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד".
ונבאר עתה ענפי האהבה, הם הג' שזכרתי: הדבֵקות, השמחה, והקנאה…
התבוננות בגדולת ה'
רמב״ם, הל' יסודי התורה פ״ב ה״ב
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי".
וכשמחשב בדברים האלו עצמם - מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו".
ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה: שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
ספר התניא, חלק שני, חינוך קטן
והנה באהבה כתיב בסוף פרשת עקב: אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו', וצריך להבין איך שייך לשון עשייה גבי אהבה שבלב?
אך הענין הוא דיש שני מיני אהבת ה': האחת - היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה. כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה, אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה, ותגל ותשמח בה' עושה, ותתענג על ה' תענוג נפלא. והזוכים למעלת אהבה רבה זו הם הנקראים צדיקים, כדכתיב שמחו צדיקים בה'. אך לא כל אדם זוכה לזה, כי לזה צריך זיכוך החומר במאד מאד, וגם תורה ומעשים טובים הרבה, לזכות לנשמה עליונה שלמעלה ממדרגת רוח ונפש, כמו שנתבאר בראשית חכמה שער האהבה.
והשנית - היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה כשיתבונן היטב בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל. הן דרך כלל - כי הוא חיינו ממש, וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו כן יאהב את ה', כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה' הוא נפשו האמיתית וחייו ממש כמו שכתוב בזוהר ע״פ נפשי אויתיך וגו'. והן דרך פרט - שכשיבין וישכיל בגדולתו של ממ״ה הקדוש ברוך הוא דרך פרטית כאשר יוכל שאת בשכלו ומה שלמעלה משכלו, ואח״כ יתבונן באהבת ה' הגדולה ונפלאה אלינו לירד למצרים ערות הארץ להוציא נשמותינו מכור הברזל שהוא הס״א ר״ל, לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש, והוא ושמו אחד דהיינו שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה וגדולתו ית' שאין לה קץ ותכלית, אזי כמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בענין זה בעומקא דלבא לאהוב את ה' אהבה עזה ולדבקה בו בלב ונפש כמו שיתבאר במקומה באריכות.
…והנה על אהבה זו השנית שייך לשון מצוה וציווי, דהיינו לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה. אבל באהבה ראשונ' שהיא שלהבת העולה מאליה, לא שייך לשון ציווי ומצוה כלל, ולא עוד אלא שהיא מתן שכרן של צדיקים לטעום מעין עוה״ב בעוה״ז, שעליה נאמר: עבודת מתנה אתן את כהונתכם.
לתת לאהבה לפרוץ החוצה…
שפת אמת, שבת תשובה, תרל״ט
ואהבת את ה״א בכל לבבך. ומקשין הפילוסופים: איך שייך ציווי על אהבת הלב.
אבל כמה תשובות בדבר. א- כי המגעגע לבוא לאהבה זו, מתהפך הלב לאהבתו ית'. וכמו כן הפרעון על זה התשוקה לבוא לאהבה זו, השי״ת משלם מידה במידה להתנדב אהבה להם.
וגם כי באמת נמצא בלב איש ישראל אהבת ה', רק ע״י הניקיון מגשמיות והתרחקות דברי עוה״ז מוציאין האהבה מכח אל הפועל.
הרב קוק, שמונה קבצים א, תרצו
אי אפשר כלל שלא לאהוב את ד', ואי אפשר כלל שלא להצמיח אהבה מתוקה מוכרחת זאת - צמח מעשי, לאהוב ולפעול בפועל ובמעשה כל המתייחש לטוב ביחש להשגת אור ד'.
אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות, שהן כל כך קשורות בטוב ד'. אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה, המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות וברעיון הלב ביחש המעולה, שמפני גודלו ותפארתו אנו קוראים אותו חפץ ד', מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרוה נעימות לנשמת כל יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא.
אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפעת אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ.
הרב קוק, שמונה קבצים ג, רסז
מי יוכל לעצור את אור האהבה האלהית העליונה ההולכת ומפעמת בלבם של שרידים, חסידי קדש, ישרי לבב, כרוח צח מלא נעם בשמי עדן, ועם זה סוער והומה כהמית ים לגליו, תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון. וחשק עדני עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמדות הנפשיות, וכל נשמה מתקדשת, וכל אשר לו רק מגע רחוק לאור זיו נשמות קדש של גבורי אל אלו, הרי זה מתעלה.
כל התורה, המוסר, המצוה, המעשה והתלמוד הם באים לפנות את מכשולי הדרכים, שתוכל אהבת עולמי עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים, על כל מרחביהם. וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קדשי קדשים אלה הם כל מדות טובות וישרות, פרטיות וכלליות, אישיות וחברותיות, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים.
הרב קוק, שמונה קבצים א, תיז
הצדיקים הגדולים מלאים אהבה הם. ואהבתם הגדולה אינה ראויה שתמלא כל דבר. כי כל הדברים שבעולם קטנים הם לעומת חוש אהבתם. ואין דבר שיוכל למלא את אהבתם, כי אם הענין האלהי. וכל הדברים שבעולם הם אוהבים, מפני שכולם הנם תוצאותיה של האורה האלהית.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
