שובו לבצרון

בעזהש״י! לְבִצָּרֹון ׁשּובּו 1 העולם2 שנברא קודם שנברא משיח, של שמו מקדושת הגאולה, מיסוד הקדוש הזיק אותו שהיה,

ר ח ממלכתנו, נהרסה מאז עזקאין באלפי וגנוז טמון להתלהב ל ח ה מארצנו, ינו ל וג נו בית-מקדש ב

הג אפרות י גל מתחת בשנים מאות עליו רבצו אשר המרה. ת לּו מ על־ידי להתנער הזה הקדוש הניצוץ החל לאט לאט י נ נ כֹו, ן ש הַי הַיּׁשּוב שקדמה ציון חּבת של התנועה על־ידי המעשית בתכונתו להתגבר החל האחרונה ובתקופה

להציוניות, על הופיע בניהם, לבני גואל ולהביא אבות חסדי לזכור לעולם, הנאמן ודברו עמו על אשר ד׳ ורוח

והרוחניים, מריים הח ו חלקיו, בכל הזה הקדוש המפעל הגדולה הנפשית ההתעוררות כדי, עד

לזרמיה הציונית התנועה של בעזרתה לחלקיה, ישראל בכנסת ומתפשטת. ההולכת

והמדינות הממלכות בסדרי הגדולות התמורות את הביאה העולם מלחמת כי זאת, היתה ד׳, ומאת

הכ א צ שי עד בּוּ הפועל, אל הבריטי ש בלפור והצהרת ממלכתו, תחת הקודש ארץ של המנדט ונמסר

לגבולם בנים. יבת ש של המהלך על הפוליטי חותמה את קבעה

וה, נה ולאוצר קדשו לנחלת ולתורתו, לעמו הנאמן יהודי לב כל אשר הללו, הגדולים הזמן אותות

ע ים ד ים מ ת ת ל אֹו פ מ על יה רא ד ע הוא נבואתו, כ אשר וקדושו, ישראל גואל, טז לז, )(איוב דרֹו ע ה ֹוע ר

צ רֹו נ להיות צריכים שהם הללו, הגדולים האותות קדם, כימי אבותיו נחלת על לעם לו אותו להקים

ת מתוך ונטשטשו הלכו בהירותם, עוז בכל נוהרים הש של היד גרת בהם המתעמרת המעשי. מוש י

1 " בַר ד א מַש ק… ש דַמ ו רְך חַד ץ ר א ד׳ּב ה… ל צֹור מ צֹר ן ב ידֹון…וַת צ ו צֹר ה, לּב גּב ת ת חֲמ גַם ו 'ד ה נ ה

, ה יל ח ם בַי ה כ ה ו ה, נ ש יֹור אֹד, מ יל ח ת ו - ה עַז ו א, יר ת ו לֹון ק אַש א ר ת ל כ א ת ש א יאּב ה: ו י כ רֹון ק ע ו

, יֹון צ אֹדּבַת מ י יל ים…ג ת ש ל פ אֹון ג י רַת כ ה ב…ו ש ת לֹא לֹון ק אַש ו ה, עַז מ לְך מ בַד א ו ה. ט מּב יש הֹוב אֲתֹנֹות… ן רּב עַי עַל ו חֲמֹור, עַל ב רֹכ ו י נ ע הּוא ע, נֹוש ו יק צַד לְך, בֹוא י כְך מַל ה נ ה םי, ל רּוש י יּבַת יע ר ַה

ה, ו ק הַת י יר אֲס לְבִצָּרֹון םּבֹוׁשּובּו מַי ין א מּבֹור ירַיְך אֲס י ת לַח ש יתְך ר דַםּב ּב אַת: גַם יד מַג הַיֹום גַם

ן, ו י נַיְך עַלּב יֹון צ נַיְך ב י ת עֹורַר ו ם, רַי פ א י את ל מ ת, ש ק ה הּוד י י ל י ת רַכ ד י כ לְך יב ש א ה נ ש: מ יְך ת שַמ ו

גּבֹור… ב ר ח כ ם יע הֹוש ו ד' ק אֱל "… תֹו מ אַד עַל סֹות נֹוס ת מ ר ז נ י נ אַב י כ, עַמֹו צֹאן כ הַהּוא םּבַיֹום יה

ט פרק )ה יר (זכ

" ' ' – רֹון' צ ב ל שּובּו לכ ו לירושל (רש״י״שובו " )' ולכבודכם חכם - ן (אב בצרון" שהוא םי, )עזרא

בית-שני, בימי שיהיה מה היא אחת הגדה - ה' נ ש מ יד "מַג ' ןו… י בני את יהודה בני שינצחו והגדה

לב היא…שלעתיד שניה אפרים… בני יתעוררו ומגוג, גוג בעת או, קשת יהיו והם גוג ם ע ללחום ' ד

(מלבי״ם )…" ומגוג

2 …"שי העולם… לבריאת קדמו דברים שה ובית- וישראל וכסא-הכבוד…האבות התורה המקדש

וש משיח… של מו א; רבה, (בראשית " )ד

של טמיר ניצוץ משום בו יש הזה, הגדול החזון כל של העיקרי הנושא שהוא הקדוש, היסוד אותו

משיח3 של אורו ונגלה4 וחוזר ונכסה שנגלה הגואל, ת חַי ת של המהלך במשך רואים ינו הר כך בשביל.

והרחבת האומה הַיּׁשּוב במהלך ירידה כל ועליות. וירידות עליות חליפות, הרבה בארץ־ישראל

התגלותו בחינת היא הרי אחריה הבאה. יה על וכל הגואל, של ההתכסות בחינת היא הרי המפעל

הַיּׁשּוב סדרי את עוקב שהוא מי וכל תּב ר אֹו לַה הוא יכול עכשיו, עד צעדיו מראשית שמכל איך, ש חּו

אח נצמחה סבלנו אשר ירידה ר-כך מכל א צ י לטובה דליגה של וצעד גדולה, יותר והתפתחות ה י על

. ר שּב ַמ במהלך של הגדול והמשבר הגדולה הירידה דבר על לדבר יש ומה רבות. דוגמאות לזה ן שנ י הַיּׁשּוב ב נּו יּוּׁש לשקיעת ד חַר לב כל אשר, המ ע שנצטרף ה רּב והא המלחמה ַתקופת נה וה המוחלטה. ונפילתו

צ י המחשכים שמתוך איך בעין עין ראינו ו גדול, אור לנו א גבוליו, רחבּו המצומצם- הַיּׁשּוב ובאה

למדרגתה ארץ־ישראל ה כס שנ הגואל את זעירה במדה ראינו הרי היום. בה עומדת שהיא ית הַיּׁשּוב

לנו. ה גל ונ וחזר

על ומזה מחרדתה גם ברוחנו נופלים להיות שלא טוב, לקח ולקחת ללמוד ינו הנוראה הנפילה של

ב נּו י ל נַפּוּׁש אשר הטמאים הרוצחים הרשעים ידי על כעת

רא י וַה התורה י ל גדֹו עליון, חסידי בזדון הרגו אשר ר ת בי ובצפת, ּו במוצא, בחברון, (בירושלים, ה

הקדושה בארצנו אשר הקדושים,)המקומות דורות, ועמל נפש במסירות נבנו אשר יעקב נאות החריבו ואשר

ב נּו קיוםּוּׁשי יסוד כל את זעזעו ואשר. בארץ־ישראל

ד׳ ברוח לפנינו ההולך הגואל, ה כס נ אשר הזה הכיסוי י עֲד צ מ אמנם לגבולם, בנים ושיבת הארץ ישוב

נּו ב התחילּוּׁשי מאז סבלנו אשר הירידות כל על במחשכיו עולה שהוא צדדים בו יש הוא, ואיום נורא

. ת נֹו ּב ה ל ב ָּאבל רּו הדבר ר - הזה סוי הכ של הערך ִשלפי תכונת של לק הח את צ ְב ה ל יָּג אשר האור יהיה ִגדול

הגאולה ימ ער תחת המונח ח רּו ְל הזה הגדול החושך ת. מאסרו מתוך ת

ויתגבר יתרבה ארץ־ישראל ן ני ב ל הגולה קצות בכל ישראל כל את המקשר שהכח ים, מקו הננו הפעם

עוז. ר ת י ּב והנקי והטהור הקדוש הדם ן רֹו כ ז על־ידי תתכפל חמדה, ארץ ל הנפשות את המקשרת הקודש, ת חַיּב ש אשר וַּפךְ הרשעים הרוצחים. על־ידי

3 ב הַמַחֲש ת א י ת דַע י י נֹכ א י 'כ תַח: פ ן מ נַח לּבַר מּוא ש י …"רַּב ם, יכ עֲל ב חש י נֹכ א ר אֲש תֹו,'ד אֻם נ

' ה ו ק ת ו ית אַחֲר ם כ ל ת ת ל ה, ע ר ל לֹא ו לֹום, ש בֹות ש מַח. יא כט, )(ירמיהו תֹו יר כ מ יןּב עֲסּוק יּו ה ים ט ב ש

שַּקֹו סּוקּב ע ה י ה יַעֲקֹב ו יתֹו, תַעֲנ ו שַּקֹו סּוקּב ע ה י ה ן אּוב ר יתֹו, תַעֲנ שַּקֹוּוב סּוקּב ע ה י ה ף יֹוס ו ף, יֹוס ל ש

לְך מ ל ש אֹורֹו א קּבֹור עֹוס ה י ה הּוא רּוְך דֹושּב הַּק ו ה, אּׁש לֹו לּקַח סּוק ע ה י ה ה יהּוד ו יתֹו, תַעֲנ ּוב

" יח ש ַהַמ א פה; רבה, )(בראשית

4 ט). ב, (שיר-השירים י' ב צ ל י דֹוד ה '…"דֹומ ה ל ג נ אשֹון ר ה ל גֹוא כְך ה, ס כ נ ו ר חֹוז ו ה ל ג נ ה הַז י ב הַצ מַה

ם"… ה ל ה ל ג נ ו ר חֹוז אַחֲרֹון…ו ה ל גֹוא כְך אשֹון ר ה ל כַגֹוא מַר א י ו ל י רַּב ם ש הּב י כ ר יּב רַּב ה. ס כ נ ו

(במדבר ב יא; ר)בה,

התנועה לכל העיקרי היסוד שהוא עולם, של וחשבונו שלנו, ּב ית הַיּׁשּוב הגאולה רחות א ם ו ע קישורה

י מתוכה, המתפלשים גו ח רַב ק הּב גל ונ הולך להיות ב ּוש מחזיקיה. ב ר ק ב עצמהּו הלאומית התנועה י

אנו, בטוחים רפואה5 תצמח הזאת לה הגדֹו נּו ת מַכ מ ש ד׳, ם ש ת שַכח של הנוראה המחלה לאותה

הדעת הסחת ובהרחבת ן ני ב העסוקיםּב מהשדרות לק ח הּב א שּב הַיּׁשּוב הי מן מהמטרה הראשי, ד סֹו

העליונה6 ק של אבוקת את נושא עולם י ימ כ הפעם עוד להיות בא שהוא חמדתו, לארץ ישראל ץ ּבּו הג כל את הפועל אל להוציא התבל, י מ ע כל ינַי ע ל טהרתה בכל הקודש נּו בנשמת הקודש ד מיסֹו ז

ה ל ג י לא אשר תפארתו, וכליל חמדתו בכל פנימה האומה ולא ה א ר י ש בהתאמצוּב אם כי י ק אל ד׳ ם

ה תגל המ ישראל, י חַי ּב ה ל ג י ידה על אשר עולם, מחשכי כל את המאירה תורתו באור אשר הקודש

ה א ר י והדרה מצעדיה, בראשית גם הגאולה של כבודה והחדשות הישנות החרבות. י נ נּבֹו ינּו עלּב

התשובה7 רפואת את יביא אשר זה, עולם של חשבונו ים קַּו מ ננּו ה לישראל, ל צא שי על־ידי ר אֹו

ה ינ ח ּב ירדנוּב אשר הנוראה היַרידה האכזרי האויב של ההתנפלות על־ידי ישראל בארץ ית הַיּׁשּוב

ר בקצף ינו על קם אשר הדעה הקהל, דעת תתעורר וסוף־כל־סוף. שעֹו והדעה בארץ־ישראל, ית הַיּׁשּוב

ני עלּב והמנצחת הפועלת נשמתה את לבקש -לארץ, בחוצה הארץ ן של סודה את האומה, יַת ח ת של עתידו חידוש לקראת ומתנשא ההולך האומה רוח על הפועלת ההויה, במעמקי הצפונה הגאולה,

ו' הנהדר, ר- צ ר ה כַנ בֹוא י י כ ַרּוח יַעֲקֹב. שַעּב פ י ב ש ל, ּול גֹוא יֹון צ ל א בֹו, ּוב ה ס נֹס ד' אֻם נ ( '' ד ישעיהו

אמיץ, וברוח יט-כ). נט, -עם, נא וקַת גבורה מלא יחד ששניהם שלנו, ים הַיּׁשּוב י שנ את ק ז לח ַנוסיף זהו השורש וענפיו. י הַיּׁשּוב השורש ובצדקה: באמת לישראל, נושבת לארץ ישראל ארץ את עושים

לּו, כ א י - לַיְך אֹכ ל כ ן, כ "ל 5 ה, ס ש מ ל שֹאסַיְך יּו ה ו כּו, ל י י ב םּבַּׁש כֻל רַיְך- צ ל כ ו בַז ל ן ת א זַיְך לּבֹז כ: ו י כ

אְך, פ ר א מַכֹותַיְך לְך, ּומ ה אֲרֻכ ה אַעֲל אֻם נ לְך, אּו ר ק ה ח ד נ י כ ד', ה" ל ין א ש דֹר יא ה יֹון צ

טז- ל, (ירמיהו )יז

ה הּואּבַמ רּוְך דֹושּב הַּק ל אֲב ה, י ט ר אּב רַפ לּומ מ ז א הּב מַכ ם ד ו ר ש מַרּב א י ו ל י רַּב ם ש הּב י כ ר יּב "רַּב ' " אְך פ ר א מַכֹותַיְך לְךּומ ה אֲרֻכ ה אַעֲל י 'כ אֱמַר: נ ש א, רַפ מ הּוא ה מַכ הּוא ש ( ה) יח רבה, ; ויקרא

ה, טּוי הַמ ה ת יל פ נ מ תָך עֲד ם קֹומ - ה י ט ר ן תַּק מ ה מ עַצ ה מַכ ה, ּומ עֲטּוי יל ע כַמ לֹו ו ה ק ד צ ש "הַלֹוב כֹחֲָך ּב

)" ָךמ ע "ישראל (סליחת הַ" טּוי הַנ רֹעֲָך ז דֹולּוב הַג

6 " אּב י עֲקַב ר: אֹומ ל א מַהֲלַל ן - ה ר עֲב י יד ל א הּב אַת ין א ו ים ר ב ד ה לש ש לּב תַכ ס ה דַע ן א, ּול את ןּב אַי מ

א ג, (אבות שּבֹון)…" ח ו ין ד ן ת ל יד ת ע ה אַת י מ י נ פ ל ו הֹולְך, ה אַת

לֹו" א פ ר ו ב, ש ו ין, ב י בֹו ב "ּול 7 י ו, )(ישעיהו

" א א: ינ חֲנ אּבַר מ ח י רַּב מַר ש ם. עֹול ל ה פּוא ר ה יא ב מ ש ה שּוב ת ה דֹול ג ' אֱמַר: נ ים ב שֹוב ים נ שּובּוּב

' ם יכ שּובֹת מ ה פ ר א כב… ג, )(ירמיהו ה שּוב ת ה דֹול ג ה שּוב ת ה ש ע ש יד ח י יל ב ש שּב ם, עֹול ה ל כ לֹוּול ין מֹוחֲל

' אֱמַר: נ ש א פ ר א ם, ת שּוב מ ד נ ם אֹהֲב ' נּו מ מ י אַפ ב ש י כ ה, ב "… ה יד, )(הושע ע״א- פו (יומא )ע״ב

ד, ו ד "ל ת א י ש נַפ י כ ר ּב ד', שֹו ד ק ם ש ת א בַי ר ק ל כ: ו ת א י ש נַפ י כ ר ּב ד', יו מּול ג ל כ י ח כ ש ת אַל: ו ח ַהַסֹל

י, כ עֲֹונ ל כ ל י, כ י חַי מּׁשַחַת ל הַגֹוא י כ י תַחֲלּוא ל כ ל א רֹפ: ה, יְך ד ע יעַּבַטֹוב הַמַשּב ים רַחֲמ ו ד ס ח י כ ר עַט: הַמ

י כ י עּור נ ר ש כַנ ש חַד ת: ת קֹות ד צ ה עֹש -ו) א קג, "(תהלים ים עֲשּוק ל כ ל ים ט פ ש ד׳ּומ

הַיּׁשּוב ן ש הַי רא ה י וַה התורה לו, אשר הקודש אוצרות בכל לשד גנוז שתוכם שה, והקדּו האמונה,

מפעליו לכל החדש, ב והמתפתחּבּוּׁשי הנעשה לכל כמוס כח נותנים הם אשר הזרעים, וגרעיני ַהחיים

ענפ באמת שהם - ארוך היסטורי נסיון מתוך - יוכלו הבאים דורות רק אשר הזה, הכמוס השורש י

האמיץ הקשר את לחוש החדשים הנסיונות כל הם הם והענפים ענפיו. ם ע הזה השורש את ד המאח מערכותיהם בכל וחקלאיים עירוניים ישובים להרחיב מושבות, . לכונן

יה מ כ ה יתאחדו. וענפיו הזה ַוהשורש של יהדותיים חיים ל שה הקדֹו ה מילואיהם בכל מים האצורה

ַבּ שורש עולם של חשבונו ת ג לֹו ה, ּב ב נּו יּוּׁש צמחוּב אשר כולם הענפים כל על סוף־כל־סוף תזרום

ה ירּו ב ּב ס ינּו נּו אשר הגדול הנסיון על־ידי אורו ת ני הּב פץ ח ו החיים ועוז ת. ע כ בו ת האחדּו והדגשת ן

פני על הזרועה הקוממיות ת טַי נ ּו המאוגדת, וחטיביותה הלאומית הַיּׁשּוב מ תתן החדש הד הֹו על

על השורש, ן ש הַי הַיּׁשּוב, בארץ8 אחד לגוי ישראל והיה קדשו. עבודת ובתי תורתו אהלי ובוניו, בניו

ברך זרע המה כי יכירום רואיהם כל אשר תהלי (ע״פ בגלגל רעם כקול קדם, וכימי ׳9. ד יט) עז, ם ים ע ר י ַ, ב ל ל יחדור וחדור ומפלגותיהם, פזוריהם לכל ישראל עדת קהל כל כולה, האומה כל באזני גדול קול

מַע יּׁש ו ה צ מּק העם כל ח א: ר ק אומר קול התפוצות, בכל ינּו ק אֱל י ר ע עַד נּוּוב עַמ עַד הּב ק חַז ת נ ו זקּו

. יג) יט; א, דברי-הימים (ע״פ תרפ״ט )(אלול

8 …" ם, ש כּו ל ה ר אֲש ם הַגֹוי ין מּב ל א ר ש י י נ תּב א חַ לק י אֲנ ה נ ה - ים אֱלק מַר׳ד א כֹה ם אֹת י ת קּבַצ ו

יב, ב ס מ ל, א ר ש י י ר ה ץּב ר א דּב ח א גֹוי ל ם אֹת י ית ש ע ו ם ת מ אַד ל א ם אֹות י את ב ה: ו ה י ה י ד ח א לְך ּומ

לְך, מ ל ם כֻל ל, ם גֹוי י נ ש ל עֹוד יּו ה י לֹא ו עֹוד כֹות ל מַמ י ת ש ל עֹוד צּו ח י לֹא: ו ם יה לּול ג עֹודּב אּו טַמ י לֹא ו

ק" ים אל ל ם ה ל ה י ה א י וַאֲנ ם, ע ל י ל יּו ה ו ם, אֹות י ת הַר ט ם…ו יה ע ש פ כֹל םּוב יה שּקּוצ ּוב

כא- לז, (יחזקאל )כג

9 " י, ל ע ים אֱלק 'ד ַרּוח שַח מ יַעַן ב, ל י ר שּב נ ל לַחֲבֹש י חַנ ל ש ים, ו עֲנ ר בַש ל י אֹת ד' רֹור ד ם בּוי ש ל רֹא ק ל

קֹוח קַח פ ים לַאֲסּור: ַו ל צֹון ר נַת ש רֹא ק ַל ד' ק, ינּו אל ל ם ק נ יֹום ו ים ל אֲב ל כ ם נַח: ל יֹון צ י ל לַאֲב שּום ל

, ם עֹול בֹות ר ח נּו ה…ּוב ה כ רּוחַ תַחַת ה ל ה ת ה מַעֲט ל, ב א תַחַת שֹון ש ן מ ש ר, פ א תַחַת ר א פ ם ה ל ת ת ל

דֹור… ו דֹור מֹות שֹמ ב, חֹר י ר ע שּו ד ח ו מּו, קֹומ י ים אשֹנ ר מֹות שֹמ ה, נ ש מ ם– כ ת ש תַחַתּב ה- מ ל ּוכ רֹנּו י

ם. ק ל ח ם… ה ל ה י ה ת ם עֹול חַת מ ש שּו יר י ה נ ש מ ם צ אַר ןּב כ ל ם ה ל רֹות כ א ם עֹול ית ר: ּוב ם נֹודַעּבַגֹוי ו

ים, עַמ ה תֹוְך םּב יה א אֱצ צ ו ם ע זַר רְַך רַעּב ז ם ה י כ ירּום יַכ ם יה רֹא ל כ ד' " סא שעיהו (י ז-ט) א-ד; ,

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סוגיות הלכתיות בנוגע לנשק בשבת

הרבים ברשות נשק עם הליכה │ טבדי בנימין הרב

והש הראשונים ופסקי בתלמוד המקור ו ערוך לחן

1 א עמוד סג דף שבת.

ולא באלה ולא בתריס, ולא בקשת, ולא בסייף לא האיש יצא לא, משנה.

יצא- ואם ברומח, חטאת. חייב

לגנאי אלא אינן אומרים: וחכמים לו, הן תכשיטין אומר: אליעזר, רבי

אל גוי ישא ולא למזמרות ם וחניתותיה לאתים חרבותם: שנאמר״וכתתו מלחמה" עוד ילמדו ולא חרב גוי.

. . . גמרא אליעזר לרבי לו אמרו תניא, לו. הן תכשיטין אומר אליעזר: רבי להן אמר המשיח? לימות בטלין הן מה מפני לו, הן דתכשיטין מאחר: וכי

חרב" גוי אל גוי ישא שנאמר״לא צריכין, שאינן לפי.

- אביי: מר א - בעלמא לנוי! ותהוי בטיהרא. אשרגא דהוה מידי

אלא המשיח לימות הזה העולם בין אין שמואל דאמר דשמואל, ופליגא

הארץ". מקרב אביון יחדל לא שנאמר״כי בלבד, גליות שיעבוד

לא הנביאים כל אבא: בר חייא רבי דאמר אבא, בר חייא לרבי ליה מסייע

לע אבל המשיח, לימות אלא נתנבאו לא עין וה״ב זולתך אלהים. ראתה

מפני לו, הן דתכשיטין מאחר וכי אליעזר: לרבי לו אמרו, דאמרי ואיכא בטלין אינן המשיח לימות. אף להן אמר המשיח? לימות בטלין הן: מה

אבא בר חייא דרבי ופליגא ד. שמואל, היינו

לרב יוסף רב לה ואמרי אויא, לרב לה ואמרי דימי, לרב אביי ליה אמר

ואמר דימי, דר טעמא מאי יוסף: לרב אביי לה ואמרי אויא, לרב לה י "א

תכשי דאמר והדרך". הודך גבור ירך על חרבך "חגור דכ' לו? הן טין

בריה למר כהנא רב ליה אמר אמר - כתיב תורה בדברי האי הונא: ! דרב

פשוטו מידי יוצא מקרא אין. ליה:

2. רש״י שם

- חרבותם וכתתו משנה. לא נינהו תכשיטין ואי

לעתיד בטלין. יהו

- בטיהרא שרגא גמרא. שאינו מתוך בצהרים, נר

מלחמה עת שהוא הזה בזמן אבל נאה אינו, צריך

הן. תכשיטין -

- ופליגא פליגא המשיח לימות בטלין דקתני הא

המשיח. לימות בטלין אין דלשמואל דשמואל,

- יחדל לא עניות יש אלמא: לעולם, משמע הנביאים שנתנבאו נחמות מינה שמע, ועשירות,

יד- (זכריה עוד כנעני יהיה )ולא לימות לא

כן- דאם הזה, העולם מן שהן נתנבאו, המשיח

אביון לך. חדל

- ליה מסייע המשיח לימות בטלין דקתני ברייתא

אבא בר חייא. לר'

- נתנבאו לא שלהן נחמות. דברי

- ראתה לא עין לראותו שלטה לא נביאים של. עין

- כתיב תורה בדברי משנתך על לחזר זהיר הוי ראיה להביא הדין, בשעת לך מזומנת, שתהא הודך והוא במלחמה, לנצח גבור ירך על כחרב

. והדרך

3 ד הלכה ו פרק שבת מסכת ירושלמי תלמוד.

ולא באלה ולא בתריס ולא בקשת לא בסייף לא האיש יצא לא מתני'.

וחכמים לו הן תכשיטין אומר ליעזר רבי חטאת חייב יצא ואם ח ברומ … גנאי אלא לו אינן אומרים בני עלו וחמושים יח] יג [שמות כתיב גמ'

בחמשה מזוינים שהיו מלמד מצרים מארץ. ישראל זיין מ. יני

4 ד הלכה ו פרק שבת מסכת העדה קרבן.

מזויינים שהיו מלמד ה״ג וכו'. מזויינים שהיו גמ' במשנתינו השנויים החמשה והן זיין. מיני בחמשה וחלוצים כתיב ולא וחמושים מדכתיב ליה ודייק

חמשה לשון בו לדרוש: אלא

5 א עמוד ס דף שבת מסכת בבלי תלמוד.

יצא- ואם ים, במגפי ולא בקסדא, ולא בשריון, …ולא האיש יצא לא משנה. אינו

חטאת. חייב

6. רש״י שם

חטאת- חייב אינו נינהו מלבושין דכולהו

למלחמה. בחול

7 א עמוד סג דף שבת מסכת הרא״ש תוספות.

לא דלעיל וקסדא ריון בש אבל חטאת, מחייב בהנך וכו', בסייף לא האיש יצא לא

הוא דרבנן ומ מלבוש, דרך שנושאן לפי טעמא דהיינו ריב״א ואומר חטאת. מיחייב

למשו קצת שדומין לפי דאסירי, למלחמה. אלא עשויין ואינן הואיל י משום נמי אי

למלחמה ליליך שרוצה כמי שנראה העין. מראית

8. אשרי הגהות יג ו, שבת

חייב בסייף חגור דאפילו נראה

חטאת, מייתי דפליג אליעזר דרבי גבור ירך על חרבך מחגור. ראייה

: מהרי״ח

9 ז סעיף שא סימן שבת הלכות חיים אורח ערוך שולחן.

בדבר היוצא כל חייב. דבר, אותו להוציא שרגילין כדרך והוציאו מלבוש דרך ואינו תכשיט שאינו. . בסייף לא איש יצא לא הלכך

בתריס ולא בקשת ולא מגן )(פי' שאינם בכלים ולא ברומח ולא באלה ולא '(פי בקסדא ולא בשריון ולא חטאת, חייב יצא ואם תכשיט,

ברזל של )כובע מלבוש דרך שהם פטור יצא ברזל. ואם של אנפלאות,)(פי' במגפים ולא

11 י ס״ק שא סימן אברהם מגן.

. בסייף בחול, בכך הוצא' שדרך חייב במתניו חגור אפי' בגמרא: וכ״מ

ג הגר״ש מל משיב שו״ת ורן, ס״א סימן ב חלק חמה

אבר המגן חידוש עליו והחולקים םה

11. או״ח ערוך שולחן יז סעיף שא

להחזיק אלא נוטלו ואינו זולתו, לילך לו אפשר אם אבל ו; ב קשור אינו אפי' בו לילך מותר מקל, בלא לילך יכול שאינו חיגר,

אסור. עצמו,

12 כז ס״ק שא סימן אברהם מגן.

נשען לחוץ וכשיוצא מקל בלא בביתו ההולך זקן כגון אפשר. אם אבל

אסור כח תשות מחמת מקלו על לו כשא״א דדוקא מ״מ ה וכ״כ הרא״ש

מותר. מקל בלא כלל לילך במקל לילך החשובים שנהגו מה פשוט וא״כ

בשבת. בהם לצאת אסורים שבידם מצינו דלא כתכשיט דלהוי וא״ל

- לו הן תכשיטים דסבר ר״א ואף בידו. תכשיט לישא שמותר קאמר לא

איכא. מיהא איסורא אבל חטאת חייב דאינו אלא

13 כז ס״ק שא סימן חיים אורח השקל מחצית.

מלחמה בכלי ר״ל, כו'. דסבר אליעזר רבי ואף

כתב דמ״א ניהו ר״ל ז'. סעיף לעיל, המבוארים בשאר אבל בו, שחגור מיירי דבסייף י' ס״ק לעיל

ורומח אלה כגון לחוגרן דרך דאין מלחמה לי כ שסבירא לפי פטור אליעזר לרבי הכי אפילו וכדומה

ביד: דנושאן גב על אף תכשיטים, שהן ליה

14 שא סימן רבה אליה.

מג״א, כתב דלהוי לומר ואין עירוב, שיש במקום לא אם בשבת בהם לצאת אסורים שבידם, במקל לילך החשובים שנהגו מה

אבל חטאת חייב אינו אלא קאמר לא לו הן תכשיטין דסביר עזר אלי ר' [ו]אף בידו תכשיט לישא דמותר מצינו דלא, כתכשיט,

איכא… מיהו איסורא כלל ראיה אין אליעזר דמר' אומר ואני בידו… ולא ירך על בחגורין דמיירי די״ל משם ראיה אין ומ״מ

לאיסור, כשהוא תכשיט אינו וקשת דסייף די״ל הוא… בידו כשהוא דתכשיט מקל משא״כ בידו,

מברטנורא עובדיה מרבי השולחן ערוך דיוק – והדיון דבריו סביב

15. מברטנורא עובדיה ר' ד ו, שבת

יצא. לא כתבנית עשוי מגן תריס. : מלחמה לצורך לא אם

: משולש עץ של ושניהם עגול, . אלה. מגן מצ״א אלה שמעתי ואני

דסו״ס ובערבי: בלע״ז, תכשיטין ואי לאתים חרבותם. וכתתו

לעתיד בטלים יהיו לא: נינהו

16. השולחן ערוך נא 'שא, סי או״ח

במתניו, חגור אפילו בסייף לא איש יצא לא ולכן שבחול

בכה״ג, בקשת ולא כך, בו יוצאין מגן שהוא בתריס ולא של מקל שהוא באלה ולא השונא מפני וגופו ראשו על

בעלי כדרך הגוף בצד אותם שנושא ברומח ולא ברזל

חטאת. חייב יצא ואם - מלחמה

בעצם, תכשיטין אינם אלו שדברים מפני והטעם אלא

ל כבגדיו, הם הרי מלחמה בעלי הרי אדם בני בסתם אבל

ע״ש. מ״ד פ״ו במשנה עובדיה ה״ר מפי משא][כ״מ הם הבעל ולכן

כבגדיו. הם המלך בצבא העובד כמו מלחמה לי ויראה

גם דבכה״ג בידיו כשנושאין לא מיירי אלו דכל ברור

בבגדיו שתלוין דמיירי אלא חטאת, חייב בתכשיט [וכ״מ

סקכ״ז. ]ממג״א

17 ד משנה ו פרק שבת מסכת לדוד שושנים.

הודך גבור ירך על חרבך חגור דכתיב לו. הם תכשיטין לרבנן ר״א קאמר דשפיר להקשות ויש ש״ס. , והדרך.

ורבנן תורה בדברי דההוא דס״ל לומר ואין טעמייהו. מאי

פשוטו מידי יוצא מקרא דאין מסקינן. בגמ' דהא כתיב, הוא שהחרב שמעינן לא דמקרא טעמייהו דהיינו, וי״ל כתיב דהכי להלחם, לו כשצריכה לגבור דוקא אלא הדור שאינה בשעה אבל וכו', צלח והדרך בתריה וכתיב גבור

נמי הכי אין צריכה לגנאי. אלא דאינה

קרא לאתויי רבנן דצריכי דהיינו שפיר אתי והשתא כדאיתא צריכי דלא משום בטיהרא כשרגא דהוי מידי גנאי, הו״ל ודאי ואז כלומר מלחמה, עוד ילמדו ולא דמסיים וכו' דונתתו

להם א״צ ודאי ובשבת גנאי דהו״ל להם שא״צ בשעה האידנא הה״נ וא״כ. בגמ',

ד חלק תחומין 18. יציב דברי שו״ת קמח או״ח

הרי לכאורה הוצאה. איסור ולגבי לא ע״א, ס״ג דף בשבת ערוכה משנה יצא ואם וכו' בסייף לא האיש יצא לו הן תכשיטין רא״א חטאת, , חייב וכתתו שנאמר לגנאי אלא אינן וחכ״א חטאת דחייב להלכתא ואיפסק, וגו'. אפי סק״י, ובמג״א ס״ז ש״א סי' 'עי'

והוא בגמ וכ״מ במתניו,'חגור שם בשבת ברא״ש אשר״י מהגהות ראיה מייתי דפליג דר״א י״ג סי'

שם עיין גבור ירך על חרבך. מחגור סנ״א שם השלחן בערוך ראיתי, אך אינן אלו שדברים מפני שהטעם מלחמה לבעלי אלא בעצם תכשיטים הרי בנ״א בסתם אבל כבגדיו הם הרי מהרע״ב משמע שכן וכתב משא, הם

דבר נמצא לא, (ושם מ״ד פ״ו, במשנה לגבי ב' למשנה שכוונתו ואפשר בשעת אלא לובשין שאין שלפי מגפיים

והיינו בשבת, ם ללבש אסור מלחמה בנ״א לכל למלבוש משוי לא זה, שמכח אבל כבגדים דעשויים פטור התם ומ״מ

חייב ורומח בסייף) לבעל אבל, בכה״ג לו ומותר כבגדיו הוי מלחמה

שם. עיין בבגדיו שתלויין שבתכשיט כ״ז ס״ק להמג״א ובמ״ש א״ר ועי' איכא. דרבנן איסורא ביד

ל כל ראיה אין דמר״א ל״ו, ס״ק שמה ומ״מ ירך, על בחגורין דמיירי דאפשר

ת וקש דסייף די״ל לאיסור ראיה אין

שם… עיין בידו, כשהוא תכשיט אינו הערוך של יסודו שעיקר ונראה בטעמא הנ״ל הרע״ב על הוא השלחן

ומגפיים. דקסדא שאסרו כל [ד״ה ע״ב ס״ד בדף רש״י אמנם

מש]ום עין מראית משום שהוא, פי' כיוצא שנראה הרי״ף על וברש״י שם ובמרדכי שם, בר״ן וכ״כ למלחמה,

ס שם… עיין ר״מ סי' ובסה״ת שנ״ב, י' בשבת. ללחום שאסור בכה״ג בסייף הוא כן מלחמה בבעל גם ודעימיה והר״ן רש״י דלטעם לומר ויש הרע״ב לטעם אבל

בנ״א. לשאר בגד משוי דלא ורק בהם, לצאת דדרכם מלחמה לבעל דשרי כהערוה״ש שפיר נראה לפשטיה, והלבוש

זילב הרב קושיית ר – ובת ות ש אלטוסקי הרב

19 ע סימן ח״א נדברו אז.

נכונים הדברים בשבת, נשק הוצאת, ענין מ השלחן הערוך אודות העיר שליט״א שכת״ר. מה שליט״א גרינבלט ר״א הגאון להרב שאינם נשק דנשיאת כחכמים, פוסקים שאנו שבמה דחידש מה ראשית, מאד. תמוהים שם דבריו כל ובאמת אינן מלבו דרך כבגדיו הם הרי מלחמה לבעלי אלא בעצם תכשיט אינם אלו שדברים מפני והטעם כתב: ע״ז חטאת, וחייב גנאי אלא, תכשיט

כבגדיו הם המלך בצבא העובד כמו מלחמה הבעל ולכן משא, הם הרי א. דם בני בסתם אבל גם מיירי דהש״ס דאע״פ תימה, וזה שאסור כלים, כשאר הוי לזה צריך שהוא אף הבגד, צורך ולא תכשיט דאינם כיון בכלל, מלחמה בעלי גם מ״מ אדם, בני בסתם

חייט יצא לא כמו הוצאה] דרך והוי גרע מגרע בזה [אדרבה ה ז באופן מוציאן בחול גם אם אפילו מלבוש דרך אפילו להוציאן

זה חילוק שיאמר מהפוסקים חד לישתמט ולא וכו'. . במחטו

21 ח לג״ר בתרא חידושי. שא סימן ברורה המשנה על זצ״ל, אלוסקי דב יים

השלחן ערוך והנה אינם אלו שדברים מפני והטעם חטאת, חייב יצא אם כו' רומח כו' אלא כו' תריס כו' קשת כו' סייף וז״ל פירש סקנ״א

הם המלך, בצבא העובד כמו מלחמה, הבעל לכן משא, הם הרי אדם בני בסתם אבל כבגדיו, הם רי ה המלחמה לבעלי אלא בעצם, תכשיטים

. כבגדיו ס״ע ח״א נדברו באז ותמה. ע״כ וז״ל בכלל מלחמה בעלי גם מ״מ בנ״א, בסתם גם מיירי דהש״ס דאע״פ תימה וזה לכאורה. ע״כ

, ז״ל לרמב״ם המשניות מפירוש כן דייק ערה״ש וגנאי וז״ל (לפי רוע כלומר השבח, היפך והוא מקומו, לפי פירושו סג שבת דמתני' ). חכמים

גנאי זה אין המלחמה אנשי דבין המקום, לפי תלוי דהגנאי שכוונתו לא אם מקומו", "לפי דבריו להבין אין ולכאורה ע״כ. וכיעור (ובזה תכשיט הוי אלא הפס יקשה שלא ניחא א ר״א שהביא וק חכ הוי אדם בני לשאר ורק, החיל באניש דוקא הפסו)ק מעמידים דהם מים,

ערה״ש כדברי. משוי, מלחמה בשעת לא דווקא כבוד" "מלבושי סברת

21 צו סימן חיים אורח יעקב חלקת שו״ת.

זמני חופש להם כשיש החרדים, חיל מאנשי, נשאלתי

בלבוש לילך צריכים שהם הממשלה שחוק בלע״ז) יב (אורלו בגדי להסיר מהממשלה להם ואסור בביתם, גם מלכות, שהוא וכידוע מתנם, על להם החגור חרבם גם ובתוכם הצבא, לעשות מה וא״כ עור, של חגור עם תיק בתוך ארוך סכין כעין

חוצה. . לילך להם מותר עירוב. אם, ן שאי במקום בשבת דחרב שלו, כתכשיט חשוב דבעית טעמא דמשום י״ל אכן למלחמה בו שמשתמשין בחרב איירי ושו״ע בש״ס המדובר חגור הכתוב עפ״י לו הן דתכשיטין לר״א סב״ל ואפ״ה

לו הן דגנאי וסב״ל חכמים חולקין ובזה הדרך, ו הודך חרבך… כלל עומד דאינו בני״ד אבל למלחמה, שעומדים במה אלא אינו לבישתו מטרת וכל מלחמה, לצורך בו להשתמש צבא בני לגבי תכשיט דמיקרי לומר יש שפיר בו, , להתנאות לילך מהממשלה שנענש דמי הצבא אנשי גבי דידוע ובפרט

שהוא לסימן וחרבו החגור מעליו סיר לה צריך האסורים לבית, מרת או זאת המלכות, של בתכשיטו שילך מהכבוד ואין נענש

לתכשיט. . הצבא לבני נחשב. דזה יוצא דעבד נ״ח בשבת דמבואר למה דומה דזה היתר וגם חותם בודאי והרי עבדות, של סימן טיט, של שבצוארו בחותם

דזה בודאי אלא עצמו, מצד תכשיט או מלבוש אינו שבצוארו

כאחד אותו עושה עבדות לסימן אותו שלובשים עצמו זה בחרב צורך שום כיום שאין כיון ה״נ וא״כ ממלבושיו,

ג״כ הצבא, רשות תחת שהוא עבדות לסימן אלא ואינו אינו

ממלבושיו כאחד אלא זה. ע״י עבד בהיתר טעם סק״ג פ״ד סי' שבת הלכ' זרוע באור שו״ר

השבוע כל בו יוצא ועבד דהואיל וז״ל שבצוארו, בחותם שיוצא

משוי משום עלי' מיתסר ו, לא מלבוש הו״ל אותן התיר ועפי״ז אפי מהם א' ישא יהודי שכל המלכות שגזרה ירוקים 'עגולים דבריו שהביא ברמ״א סכ״ג ש״א בסי' עי' בכסותו תפור, אינו

בד ע של חותם של טעם אותו שייך כאן דגם הא״ז וביאר

השבוע. ימות כל בו ויוצא הואיל עם ללכת הממשלה עפ״י יב מחו שהוא כיון בני״ד גם כן ואם של והתירו דינו ממש זה הרי א״כ השבוע ימות כל חרב אותו

זרוע האור טעם שכתב סקל״ד המ״א על שם צ״ע (ובאמת והרי עי״ש, הבגד לגבי דבטל משום ירוקים עגולים היתר

כנ״ל… הטעם מבואר ההלכה, מקור זרוע, )באור - זה והיתר

החיילים על להמליץ כתבתי והנלפענ״ד, מכולם צהיר לפענ״ד

. החרדים

הרמ בשיטת סתירה משנה: הלחם הערת ב "ם

22 א הלכה יט פרק שבת הלכות רמב״ם.

יצא- ואם בשבת, בהן יוצאין אין המלחמה כלי כל הרי הרגלים שעל ומגפיים וכובע שריון כגון מלבוש דרך שהן כלים היו אם

זה. חייב הרי ותריס ואלה וקשת וסייף רומח כגון מלבוש דרך שאינן בכלים יצא ואם פטור, זה

23. א- הלכה יב פרק מלכים הלכות רמב״ם ב

. א הלכה עולם אלא בראשית, במעשה חידוש שם יהיה או עולם, של ממנהגו דבר יבטל המשיח שבימות הלב על יעלה אל עם לבטח יושבין ישראל שיהיו הדבר ענין וחידה, משל ירבץ גדי עם ונמר כבש עם זאב וגר בישעיה שנאמר וזה נוהג, כמנהגו

ולא יגזלו ולא האמת, לדת כולם ויחזרו עריהם, על שוקד נמר ו ישדדם ערבות זאב שנאמר ונמר, כזאב המשולים עכו״ם רשעי הם המשיח בענין הדברים באלו כיוצא כל וכן תבן, יאכל כבקר ואריה שנאמר ישראל, עם בנחת המותר דבר יאכלו אלא ישחיתו,

בהן… רמזו ענין ומה משל, היה דבר זה לאי לכל יודע המשיח המלך ובימות משלים,

בלבד… מלכיות שיעבוד אלא המשיח לימות הזה העולם בין אין חכמים. אמרו ב הלכה

24 ז הלכה ח פרק תשובה הלכות רמב״ם.

הראשונים החכמים הודיעונו כבר חיים, בארץ ה' בטוב לראות האמנתי לולא שנאמר הבא העולם לחיי והתאוה דוד כמה וכמה הטובות ושכל לבדו, הוא ברוך הקדוש אלא ועצמה ויפיה גדלה יודע ואין בוריה על להשיגה באדם כח אין הבא העולם שטובת

לישראל הממשלה שתשוב בזמן המשיח לימות ישראל בהן שנהנין שבגוף לדברים א אל אינן לישראל הנביאים בהם שמתנבאים לא עין אמר שישעיהו הוא בדמיון, אותה יפחתו שלא כדי הנביאים דמוה ולא ודמיון ערך לה אין הבא העולם חיי טובת אבל

אותה ראה ולא נביא עין אותה ראתה שלא הטובה כלומר לו, למחכה יעשה זולתך אלהים ראתה אותה עשה אלהים, אלא

אלהים ראתה לא עין הבא העולם אבל המשיח לימות אלא ניבאו לא כולן הנביאים כל חכמים אמרו לו שמחכה לאדם, האלהים

זולתך.

25 ז הלכה ח פרק תשובה הלכות משנה לחם.

פסק איך כחכמים י״ט פרק שבת בהלכות שפסק רבינו וא״כ

וכו המשיח לימות הזה העולם בין אין דאמר.'כשמואל

דאתי דפרישית מטעמא כשמואל דלא פסק ודאי דרבינו ונראה

כרבנן, דלא לא הנביאים כל שאמר שמי מפרש שהוא אלא

הדברים שכל סובר ' וכו המשיח לימות אלא נתנבאו העולם מנהג הפך בהם שאין כלומר בעולם שיהיו המחודשים

- הטבע הפך זה שאין והרמחים החרבות ביטול כמו שאר אבל

הנ המשיח. לימות הם לזה הדומות בואות

העולם מנהג הפך כלל חדוש שום שאין סובר שמואל אבל העולם מנהג דהוי ועשירות עניות ואפילו העולם במנהג ולא

דאית משמע ראיה מייתי אביון יחדל דלא מקרא שמואל הא ד היה לא דאם גב על ואף עניות איכא המשיח דבימות ליה ובימות כמנהג שלא שהוא מפני אלא הטבע הפך זה אין עניות

בלבד מלכיות שעבוד אם כי כלל חידוש שום אין. המשיח

בישעיה" שנאמרה שהפרשה ז״ל רבינו ואמר עם זאב וגר

כבש" משל. דרך הוא הכל - 'וגו

מלכים, בהלכות זה לדבר ראיה והביא אתה שמוכרח לך תדע לך תקשה כן אם כפשטה שיהיה אלא תאמר לא שאם כן לומר מלכיות שעבוד אלא המשיח לימות הזה העולם בין אין למ״ד

דהא במשיח איירי לא פרשה דהאי מכחיש מצי לא בלבד

שאומר אפילו ו וכו' ישי" מגזע חוטר קרא״ויצא קאמר בהדיא שיהיה להכחיש יכול אינו ודאי זו לעוה״ב הנבואות שאר שכל

במשיח, אלא העוה״ז בין אין קאמר איך כפשטה מפרש ואם

בפרשה. שם האמורות הני כל איכא הא בלבד מלכיות שעבוד

משל, שהיה ודאי אלא מלכיות שעבוד לענין דריש ושמואל

הוא בש וכ עכו״ם אלו זאב שר״ל ז״ל, רבינו שפירשה כמו וכו. העוה״ז בין אין קאמר ולהכי וכו'. 'ישראל

זו פרשה דאין שמואל לדעת לומר אתה שמוכרח כיון וא״כ זו פרשה אין וכו' נתנבאו לא הנביאים כל למ״ד גם כפשטה

כפשטה, כמנהג שהוא דברים שיחודשו אלא פליגי לא דע״כ

לא. העולם מנהג הפך אבל העולם. .

חלק דפ' סוגיא לזה קשה מ״מ אבל דאור הא על דפריך דלר משמע וכו' דאמר ולשמואל וגו' החמה כאור 'הלבנה

ניחא. אבא בר חייא

ר לדברי אפילו רבינו כדברי 'ואי דלא קשה נמי אבא בר חייא ואור החמה כאור הלבנה אור ולהיות מטבעו דבר ישתנה

מזה. . גדול טבע שינוי לך אין שבעתים. החמה

פי על הסתירה ליישוב הצעה עצמו והרמב״ם מהרי״ק הרא״ש, עיקרון

26 לז לימוד מי] של השבת [לבעל לחק יעקב.

נסתפקתי בדיני: וכשמואל באיסורי כרב דהלכה בידינו הנמסר הכלל ידוע לאיסורא בין לממונא בין השוה בדבר דפליגי, היכי ע״ג סוף ס״ו בדף הדורות סדר החשוב בספר וראיתי הכללים, בעלי של בספרן חיפוש אחר בחיפוש וחפשתי פסקינן. כמאן

ע״ש ז״ל הוא גם דנסתפק ע״א צ״ד דף צ״ד סי' יאיר חות בס' וראיתי ע״ש. בצ״ע הדבר והניח ספיקא בהאי. דנכנס

27 ד סימן ד פרק קמא בבא מסכת רא״ש.

וסתות. . בק. ביעות בכה״ג דפליגי ושמואל דרב פלוגתא זה. בחדש וי״ז זה בחדש עשר וששה זה בחדש ט״ו יום שנגח שור ועיקר

פלוגתי באיסו. רין כרב והלכתא בוסתות יהו

בוסתות שנחלקו מחלוקת אותו מתוך זה מחלוקת מדקדק שהספר אלא בנגיחות נחלקו שלא יון דכ שאומרים הגדולים מן ויש נוטה. דעתי וכן כרב. הלכתא ה״נ כרב הלכתא פלוגתייהו ובעיקר

כשמ הלכה לפסוק זה כלל הגמרא חכמי עשו טעם דמאיזה מקום? בכל באיסורי וכרב בדיני ואל רגיל היה ששמואל שידעו לפי

דינין לפסוק תמיד והיתר איסור בהוראת לדקדק רגיל היה רב וכן אמת. דבר כל על ומשכיל לעומקן ויורד בהן מדקדק היה ולכך

והיתר איסור לעניני הוראותיו סמכו. על לכך

הוה בווסתות ולא בנגיחות נחלקו אם וכן בתרוייהו. אדרב סמכינן כן עלו להם אחד טעם ווסתות ונגיחות בוסתות. שנחלקו וכיון

סמכינ בתרוייהו. אדשמואל ן

28 יא הלכה ו פרק ממון נזקי הלכות רמב״ם.

קול שמע בדילוג, שישלש עד מועד אינו שלישי, לחדש עשר ובשבעה שני לחודש עשר ובששה זה לחודש עשר בחמשה נגח

בזה כיוצא כל וכן לשופרות, מועד נעשה ונגח, שופר קול ונגח שופר קול ונגח. שופר

29. מסכת למאירי הבחירה בית ב עמוד לז דף קמא בבא

לדלוג מועד אינו זה בחדש עשר שבעה ויום זה בחדש עשר ששה ויום זה בחדש עשר חמשה יום נגח בדלוג שישלש עד עדיין

דלוג בכלל אינו שהראשון רביעי לחדש עשר בשמנה שיגח והוא בדלוג רביעית נגיחה שיעשה: ר״ל

בחדש עשר ששה ויום בחדש עשר חמשה יום שראתה כגון בדלוג ים פעמ שלשה וסת לה שקבעה כל אלא כן אינו נדה לענין במקומו שיתבאר כמו בזו חולקין ויש רביעי שבחדש עשר לשמנה שעתה ודיה בדלוג וסת לה קבעה זה בחדש עשר שבעה ויום

31. שו״ת קסה סימן מהרי״ק

על׳פי הקשת ואשר פריך מז) (דף שהוציאוהו מי בפ' ואלו יהודה רבי דברי והניח שמעון ר' דברי לו שתפס תזריע בפרש' רש״י

יודא כרבי הלכה שמעון ורבי דרבי. יודא תלמודא ומחלוקת מחלוקת כל לסוף ד התלמו בעלי ירדו שלא כפלוני- הלכה ופלוני פלוני שפוסק התלמוד שבכל נראה דעתי לעניות התנאים מחלוקת סלעי בין ראשיהם להכניס התלמוד חכמי יכלו לא כי כמותו שפסקו אותו כדברי פסוק הדין שיהיה לומר

הרוב, אחרי שהלכו אלא בפרטות, מקום בכל מי עם הדין ולדעת מקום בכל והאמוראים יותר חריף היה אחד שתנא שראו כגון

יותר מרבותיו מקובל או כמותו, הלכה לפסוק סמכו זה ועל באמוראים וכן מחבירו כחבירו שהלכה שידעו מקומות בקצת לבד

עליו. החולק זה דרך ועל הוראה סוף שהיו ורבינ' אשי רב עד ספק בלי בעיניהם נראה כאשר ההלכות לקבוע התלמוד חכמי ביד היה וכח

להא פנאי בידי שאין אלא ראיות כמה מזה לי ויש ההלכות. קבעו עכשיו. ריך

הוא, שכן ומאחר שהיו דינים על כגון לקבוע שהוצרכו מה על אלא ההלכות נקבעו לא שהרי שהקשי' מה להקשות שייך לא תו

התלמוד, חכמי בימי נוהגין כלל בהם דברו ולא הלכה בהם קבעו לא מאז נוהגי' היו דלא בהם וכיוצא נגעים דיני על אבל

למשיחא הלכתא וכי עליה פריך כפלו' הלכה כזה בכיוצא פוסק שהתלמוד היכא דרבה וא כפלוני, הלכה ופלוני פלוני באומרם

'כו. דרבי טעמיה דמסתברא משום דהיינו לע״ד נראה יודא ר' כדברי ושלא שמעון דר' אליבא לפרש רש״י ראה מה סוף סוף וכ״ת

לסתור שמעון לר' מידי ליה מהדר לא א יוד ורבי נגעים במסכת ששנינו כמו כו' לבן דשער וחומר בקל למילתי' דיליף שמעון

המקראות. בדרישת דבריו שתולה אלא שלו וחומר הקל

31 הראי״ה אוצרות. עמ' ג 'חלק 75

תובב״א ירושלים עיה״ק תרצ״ה, תשרי כ״ט יום ב״ה,

הרב מנעורים ידידי לכבוד טוב מריבון טוב וברכת שלום בן מו״ה ישישים, מגזע ויראה תורה אוצר המובהק, הגאון

באה״ר אחדשה״ט יצ״ו לוצין האבד״ק שליט״א יחיא דון ציון

. ונאמנה

שליט״א כתר״ה היקר. ידידי

או״ח שו״ע היקר הספר עיני נגד שהופיע מספר שבועות זה בשם זצ״ל האמיתי הגאון אביו מרן כבוד של קדשו דברי עם הביא ואשר העלה אשר הנכבדות ההוספות עם מגדים" טעם "

מגדים…" "ליקוטי בשם כת״ר

ידידי כת״ר הואיל אשר זו יקרה בתשורה שמחתי והנה

של ידיו מעשי לראות שמחתי שמחה ומשנה אלי, לשלחה בשחר לעיני אנהרינהו אשר ז״ל, אביו מרן כבוד צדיק אותו שנות במשך נודעת, יתירה וחיבה אהבה, ברב ילדותי טל קהילת קדשו במחנה ביהמ״ד מחובשי הייתי אשר המספר

לנצח. . לבבי על כחותם היא ערכה יק. רת אשר יצ״ו, לוצין

לדבר אין ז״ל אביו מר גאון כבוד ודברי דבריו על להעיר והנה לחיבת אבל מאד. ומלבב הלב את מעורר ענין כל כי קץ. סק״מ בכללים כת״ר שמביא במה בזה לרשום אמרתי הקודש

נרשם אחרים מחברים ובדברי קס״ג בשורש המהרי״ק מדברי ( ההוראה דכללי נכון), ללא קס״ה או קס״ו או קפ״ו שורש באיזה ועוד ע״ב, מ״ו, דעירובין בסוגיא מחז״ל, שנאמרו ולא בזה״ז הנוהגים הענינים בשביל אלא נאמרו לא מקומות, נתן ז״ל והמהרי״ק למשיחא. הלכתא שהם דברים בשביל

את בחנו שחז״ל לומר ליה מסתבר דלא משום לדבריו טעם ומתוך בפרטיות והאמוראים התנאים שבין המחלוקות כל כר תמיד היא שהלכה בידם הדבר עלה הפרטית 'החקירה לומר רחוק דבר שזהו אביי, נגד וכרבא ר״מ, נגד יהודה כח מפני היתה שההכרעה אלא כזה. באופן יתמיד שהמקרה

מהשני יותר באחד כח יפוי שמצאו כללי, ענין של בגמרא או

הלכה של הנסיון או התלמידים, בריבוי או בסברא או

ז״ל המהרי״ק מדברי העולה התוכן זהו בזה. וכיוצא. למעשה,

תמה בהג״ה כ״ו דף בחידושיו אזוב אגודת בעל הגאון אמנם ממש מורה הסברא שהרי וטען המהרי״ק של הסברתו על

אם א דבשלמ מהקדמתו. המהרי״ק שהוציא מהתוצאה להיפוך ע״י הכללים באלו לחז״ל באה שההכרעה מניחים היינו נמצא החיקור ומתוך עצמו, בפני עניין כל על מפורטת חקירה וכן ר״מ, נגד כר״י למשל להכריע צריכים היינו פעם שבכל שהכללים לומר יכולים היינו אז בזה, כיוצא הכללים בכל

ענינים שהם בזה״ז, הנהוגות במצות כ״א נהוגים אינם דרושים בענינים משא״כ הלכה, להכריע כדי בהם ודקדקו למעשה הזמן הי' שלא או ענין להם הי' לא למעשה נהוגים שאינם לאליהו ב״א רבה דאמר וכהא הלכה, הכרעת לקבוע מספיק אבל מצינא? בשיתא מצינא, לא בארבעה ע״ב, קי״ד דף בב״מ כוללת מסיבה היתה שההכרעה מקדים שהמהרי״ק, מאחר

באלה גם ההלכות בכל ג״כ הזאת בההכרעה נשתמש לא ה למ כל הקושיא אין דברים של בפשטן והנה בזה״ז? נהוגות שאינן דאחת ס״ל ז״ל שהמהרי״ק לומר אפשר שהרי חמורה, כך שידעו מה הי' הללו הכללים לקביעות העיקריות מהסיבות יותר עסק כדבריו שהכריעו האמורא או התנא שזה חז״ל

של בענינים כמותו הכריעו כך ובשביל מהשני, הלכה. בירור דוקא שהיתה להיות יכולה זו שידיעה פשוט דבר זהו והרי של שהלשון אלא למשיחא, בהלכתא ולא הנהוגים בענינים או יותר חריף הי' אחד שתנא שראו "כגון שאמר: המהרי״ק סמכו זה ועל באמוראים, וכן מחבריו, יותר מרבותיו מקובל

מקובל היה שאחד מהטעם והנה עכ״ל. כמותו" ה הלכ לפסוק ע״ז הלכה, כל של הפרטי בלימוד תלוי שזה מרבותיו, יותר את כוללת היתה זו שידיעה לחשוב דמסתבר באמת י״ל שאולי בזה״ז. נהוגים שאינם הדינים את ולא הנהוגים הדינים יותר ברורה הקבלה שתהיה כך כל הזמן הספיק לא עליהם

חריף שהיה בלשונו ג״כ אומר המהרי״ק הרי אבל בפרטיהם. שהשכל הדעת ושיקול סברא של ענין זהו והחריפות יותר, ולכאורה בהם, עסוק שהאדם הענינים בכל בדרכו הולך הוא

יהיו הללו שהכללים מכריע אדרבה להיות ראוי היה הטעם זה שאינן אלה בין בזה״ז הנהוגים בין כולן ההלכות כל כוללים

."ז בזה נהוגין

נמצא ז״ל דבריו בתמצית מהרי״ק בדברי נדון כאשר אמנם

על דן ז״ל הוא אחרת. לגמרי היתה שכוונתו הכלל עיקר של

קביעת יכולים היו התלמוד שחכמי ואמר לדורות, , הוראות כפי הלכות לקבוע לישראל, הלכה בקביעות שלהם הכח ע״פ

וכרחו וה ההוראה עמודי היו שהם מתוך בעיניהם, שנראה מה שההכרעה אע״פ וע״כ ומשפט. חוק דבר בישראל להקים זה האמת אל יקלע מקום שבכל מכריעה כ״כ איננה הכוללת אבל מרבותיו, מקובל יותר שהוא זה או חריף יותר שהוא הכרעה ע״י לא הלכה לקבוע זו והכרעה הוא. כן רוב עפ״י כ״א בה להשתמש כח אין רוב, ע״פ אלא נדון בכל פרטית

לב״ד ישראל של וב״ד ב״ד כל ולא התלמוד חכמי כמו גדול בה שזוכה מי לכל הוא הפקר תורה של שכתרה אע״פ לדורות, למעשה הלכה לפסוק רשות אין מ״מ בתורה, ויגיעתו בעמלו מפני אבל ביחוד. הענין זה על מפורטת בהכרעה אם כי היו הם לדורות, הלכות לקבוע התלמוד לחכמי שהיה ההכרח

והיא כללית שהיא כזאת בהכרעה ג״כ השתמש ל רשאים למעט הדורות צורך מפני רק זה הי' א״כ רוב. בדרך מכרעת הגדולה חכמתם שראתה מה כפי האפשרות בכל, במחלוקת פיה על לדון אין כן על ודאית הכרעה אינה זו שהכרעה ומפני את לנו קבעו בשבילם שדוקא הנהוגות, בהלכות כ״א

הלכה לדעת נרצה אם נהוגות שאינן בהלכות אבל, הכללים למסבר או שכר וקבל דרוש בשביל למעשה, נוטה היא איך לכל נתונה רשות כ״א הכללים, ע״פ לדון לנו אין וכה״ג, קראי רוח תורהו אשר כפי ההלכה את להכריע לכך הראוי חכם

. מבינתו

פרטית הכרעה לנו שאין מקום שבכל הדבר מובן ולפ״ז

שאינן בהלכות גם מהם לסור לנו ן אי מהכללים, הפכית מדת משום בו יש הכללי הנימוק גם סוכ״ס כי בזה״ז, נהוגות נכונות ראיות מוצא ישראל מחכמי אחד שאם אלא הכרעה. רשות הכללים, נגד נהוגות, שאינן מההלכות אחת על לדעתו שעדיין מפני בזה, דעתו הכרעת את ולהודיע כן לנטות בידו

אנו שאין מה קבועה, מסורת התלמוד חכמי לנו קבעו לא שנוגע במה אחת נקודה אפילו מדבריהם לנטות רשאים את קבעו ביחוד שעליהם בזה״ז, הנהוגים בדינים להכללים מדברי כלל ראיה לנו אין אלה דברינו וע״פ הללו. הכללים מקומות ואדרבא מהרי״ק, לדברי מסכים שאיננו הרמב״ם

שיתישבו הכללים נגד ם שה הרמב״ם בדברי ישנם בודדים מצא לא המקומות שברוב אלא המהרי״ק, עפ״ד דוקא

בהם- גם סמך כן ועל הכללים נגד הוכחות הרמב״ם שהיו אף

בזה״ז- נוהגין שאינם דברים חז״ל לנו שכללו הכללים, על וראוי ידועה. במדה הכרעה מוצאים אנחנו בהם גם שמ״מ

אין אבל ולפרטיו ו לעומק לבארו הרבה זה גדול בכלל להאריך

בזה להאריך כעת לי גרמא. הזמן

32 מש ג פרק סוטה מסכת לרמב״ם המשנה פירוש. ג נה

הלכה שם לומר אין הרי המעשים מן מעשה תכליתה שאין ודעה השקפה באיזה חכמים נחלקו שאם פעם לא לך אמרתי וכבר

עזאי כבן הלכה ואין. כפלוני.

33 ד משנה א פרק שבועות מסכת לרמב״ם המשנה פירוש.

מפסוקים ולמידות בראיות נחלקו והם ויתהדר, יתרומם לה' מסור דבר שהוא לפי פלוני, כדברי הלכה בה לומר אין זו ומחלוקת שנחלקו המעשים מן מעשה בה שאין הסברות מן סברא שכל ביארנו וכבר בהם. למודם דרכי בו להזכיר מתאים זה מקום שאין

כפלו. ני הלכה בה נאמר לא חכמים בה

34. ב- משנה י פרק סנהדרין מסכת לרמב״ם המשנה פירוש ג

לפסוק מקום אין בלבד סברה קביעת אלא במעשה תלויה ואינה החכמים בין שתהיה מחלוקת שכל פעמים כמה לך הזכרנו כבר

מהם כאחד. הלכה

35 קלג תעשה לא מצות לרמב״ם המצוות ספר.

זה ראיית ושמו תרומה. שאכל זר ובכללם שמים בידי מיתה מחוייבי מנו ב) (פג מסנהדרין ובתשיעי כי בו ומתו ט) כב (שם אמרו וחומש מיתה עליהן חייבין והבכורים התרומה אמרו ספ״ק) וחלה (מ״א מבכורים ובשני קדש. יאכל לא זר וכל ואחריו יחללוהו וכבר ופליג. הוא תנא רב כי (ש״נ) וידוע לוקה. תרומה שאכל זר ואמר כלן המשניות אלו על חולק ב) (פג ורב לזרים. ואסורים

הלכה אומר ולא הלכה בו אפסוק לא לבד בסברא אלא במעשה חלוף תחייב שלא מחלוקת שכל המשנה בפירוש בחבורנו בארנו לוקה הכל לדברי כי משנה כסתם או כרב הלכה אם הנה אומר לא לפיכך. כפלוני.

36 ב הלכה יב פרק מלכים הלכות רמב״ם.

קבלה להם אין החכמים גם הנביאים, אצל הן סתומין שדברים שיהיו, עד יהיו איך אדם ידע לא בהן וכיוצא הדברים אלו וכל ולא אלו דברים הויית סדור אין פנים כל ועל אלו, בדברים מחלוקת להם יש ולפיכך הפסוקים, הכרע לפי אלא אלו, בדברים

ולא בהן, וכיוצא אלו בענינים האמורים במדרשות יאריך ולא ההגדות, בדברי אדם יתעסק לא ולעולם בדת, עיקר וקיהן דקד הקצים מחשבי של רוחם תפח חכמים אמרו הקצין, יחשב לא וכן אהבה, לידי ולא יראה לידי לא מביאין שאין עיקר, , ישימם

שבארנו כמו הדבר בכלל ויאמין יחכה. אלא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

עותק של הרב אוחנה והמופתי של עזה 231029 134357

אוקטובר 2023, תשפ״ד חשוון

הפעם ברצוני לשתף בסיפור מדהים, שלא נחשפתי אליו עד השבוע. תשומת ליבי הופנתה אליו על ידי בני ימיני, ידידי הטוב מימי החטיבה והתיכון, הרב ניסים סבו.

הסיפור הוא על הרב נסים בנימין אוחנה זצ״ל, שכיהן כרב העיר עזה — ולאחר מכן כרב העיר חיפה והמחוז. אולם הסיפור דווקא על שנותיו כרב עזה הוא המדהים!

לפני שנמשיך, מספר פרטים על הרב אוחנה, כדי שנוכל להתרשם מגדלותו.

בשנת תרס״ג (1903), בגיל 21, הוסמך לרבנות על ידי הרב יעקב שאול אלישר (ה״ישא ברכה"), שכיהן כראשון לציון, ועל ידי בנו הרב חיים אלישר, שגם הוא כיהן כראשון לציון מספר שנים לאחר מכן, ועל ידי הרב שמואל סלנט, שכיהן כרבה של ירושלים. אין ספק כי מי שהוסמך לרבנות על ידי אישים אלה, היה משכמו ומעלה.

בשנת 1907 התמנה הרב אוחנה לרב העיר עזה. כרב העיר עזה דאג לשימורו ולפיתוחו של בית העלמין היהודי בעיר, ולהקמת מקוואות. בימינו כנראה לא נשאר זכר מהם.

באותה תקופה נפתח בעזה בית חולים נוצרי, ולצד הטיפול הרפואי חולקו ספרי ברית חדשה ונעשו ניסיונות מיסיון. השייח׳ עבדאללה אלעלאמי, המופתי של עזה, היה מאד מודאג ממצב זה, בפרט לאור העובדה שרובם של המטופלים היו מוסלמים, והמיסיונרים הנוצרים השמיצו את ספר הקוראן.

האירועים יתואר לימים על ידי הרב אוחנה כך:

״בעזה הקימו המסיונרים בית מרפא, בו היו מתקבלים כל החולים, וכידוע ערכו בו מקום לתפילה ונאומים לפני הנאספים. חילקו גם ספרי הבשורה על יש״ו והברית החדשה, ובכללם הספר ׳דבר אמת׳ שהוכיחו בו כי ספר הקוראן הוא ספר מלוקט מן התורה, הנביאים ואגדות התלמוד, ולא כמו שמגידים להם שהוא נבואת דברי ׳הנביא׳ מוחמד. ״

המופתי אלעלאמי פנה לרב אוחנה בצר לו, וביקש ממנו עזרה בדחיית טענות הנוצרים והפרכת דבריהם! מאותה עת והלאה היה השייח׳ מבקר בבית הרב פעמיים בשבוע, מגיש לו רשימת שאלות, שביקש לדעת מה מקורם — פסוקים המופיעים בברית החדשה ועוד.

— לב שימו — המופתי של עזה פונה לרב העיר ומבקש ממנו עזרה בהוכחות תיאולוגיות כנגד הנצרות!

הרב אוחנה סיכם את הפגישות הללו, והשייח׳ סיכם אותן בכתב ידו, וחלק מדפי הסיכום נשארו ברשותו של הרב אוחנה. לימים סיכם הרב אוחנה את הפגישות הללו וקיבץ אותן לספר ״דע מה שתשיב לאפיקורס״.

אבל החלק המדהים הוא כיצד נוצר מלכתחילה הקשר בין הרב למופתי.

בשנות כהונתו כרב העיר עזה, נהגו הרב ומשפחתו לעלות לירושלים פעם אחת לשנה, לבקר את משפחותיהם, מוריו וידידיו הרבנים, ובעיקר לפקוד את קבר אביו בהר הזיתים. את דרכם עשו בשיירות של גמלים וחמורים.

באחת הפעמים ניטפל צעיר ערבי לאשת הרב, ומה שנראה בהתחלה כהלצה הפך להיות הטרדה מאיימת וקשה. כשראה הרב כי פני הדברים אלה, שלף את חגורתו, צועק על הצעיר הערבי ״רשע״, והיכה אותו בחגורה — עד שזב דם. הן הערבי והן בעל הפונדק (שחשש ממהומה שתיפגע בפרנסתו) הזעיקו את שומרי המקום.

הרב הובהל תחת משמר כבד לבית הדין בעיר עזה. מהרה פשטה בעיר השמועה כי ״שייח׳ יהודי מובא למשפט״, והמונים צבאו על בית המשפט כדי לחזות בהצגה — שכן בתי המשפט נטו אז להטיל עונשים כבדים (כגון הצלפות שוט ואף קטיעת גפיים) כדי להרתיע את העבריינים בעיר.

השופט היה המופתי אלעלאמי, וכל העדים שהופיעו בפניו תיארו את המאורע תוך שהם מוסיפים ומגזימים בתיאור, במטרה להרשיע את הרב ולהענישו על שהעז להרים יד על מוסלמי.

כשפנה המופתי אל הרב וביקשו להסביר את מעשיו, ביקש הרב לשוחח עם המופתי ביחידות בחדר הסמוך, כדי שיוכלו לדבר בנחת ולא באולם הגועש והרועש.

הרב גולל בפני המופתי את שלות המעשה, דיבר בשבח מצוות אהבת הבריות כפי שכתובה בכתבי הקודש, על קדושת האדם הנברא בצלם, מעשי האבות, החובה לקיים מצוות הכנסת אורחים, כבוד המשפחה ועוד.

המופתי האזין בשקט ויראת כבוד לדברי הרב, ולאחר שהתרשם מבקיאותו בכתבי הקודש, התחיל לפרט באוזניו את בעיותיו עם המיסיון בעזה ועל העובדה שמוסלמים התאסלמו כתוצאה מכך. בתום השיחה נכנס המופתי לאולם המשפט, והודיע כי מכאן ואילך הוא מטפל בנושא, והוא אחראי על הרב ומעשיו. הכריז כי הוא עצמו ילווה את הרב ומשפחתו לביתו עם משמר, ואף יציב משמר ליד בית הרב לתקופה מסוימת עד להרגעת הרוחות.

הקהל, שהתפזר בתחושת נצחון, פירסם ברבים כי ״הרב נענש בידי המופתי, והתוצאות לא תאחרנה לבוא. ״

כך החלה ה״חברותא״ של הרב אוחנה עם המופתי, במהלכה למדו שניהם יחד פעמיים בשבוע.

הרב כיהן כרב העיר עזה עד 1912, ולאחר מכן כרב קהילת ארם-צובא באלכסנדריה, רב הקהילה במלטה, רב הקהילה בניו-יורק, ופורט סעיד, והחל משנת תש״ז (1947) כרב העיר חיפה והמחוז.

במסגרת תפקידו כרב המחוז ביקר אף את עולי הגרדום בכלא עכו — יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר הי״ד (מעכו בצפון ועד חדרה בדרום). אמר איתם את הוידוי טרם הוצאתם להורג, והנוסח שאמר היה הנוסח שחיבר הרב את אותו הוידוי, עת כיהן אז במצרים. להורג הוצאו אליהו חכים ואליהו בית-צורי, שהתנקשו בלורד מוין.

נפטר בשנת תשכ״ב (1962), ומקום מנוחתו בבית העלמין חוף הכרמל בחיפה.

בתקווה לבשורות טובות, במהרה,

משה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

גילו של יצחק בעקדה

בעקידה יצחק של גילו

1. דַקָּפ וַה' א) (אכ ה' ב) הָרָׂש(אכ רֶׁשֲאַּכ. רֵּבִּד לְ אֱלֹהִים. אֹתוֹ דִּבֶּר

2. וַיָּמָ ד) (כא ל םָהָרְבַא.

3. ח) (כא םָהָרְבַאׂשַעַּיַו ְׁשִמ הֶּת לֹו יְּב םֹו לֵמָּגִה תֶא. קָחְצִי גָד

4. ט) (כא וַתֵּרֶ א הָרָׂש תֶא ןֶּב רָגָה תיִרְצִּמַה רֶׁשֲא הָדְלָי םָהָרְבַאְל ֵחַצְמ כ) (כא ק. לָּדְגִּיַו בֶׁשֵּיַו רָּבְדִּמַּב הַנַּעַר אֶת אֱלֹהִים וַיְהִי וַיְהִי

אכ) הֶב(אכ. תָּׁשַק רֹ מִצְרָיִם. מֵאֶרֶץ אִשָּׁה אִמּוֹ לוֹ וַתִּקַּח פָּארָן בְּמִדְבַּר וַיֵּשֶׁב

5. ( בכ) כא אַתָּה אֲשֶׁר בְּכֹל עִמְּךָ אֱלֹהִים לֵאמֹר אַבְרָהָם אֶל צְבָאוֹ שַׂר וּפִיכֹל אֲבִימֶלֶךְ וַיֹּאמֶר הַהִוא בָּעֵת וַיְהִי. ( בל) כא

וַיִּ תיִרְבּותְרְכ ִּב רֵאְב עַבָׁש ָקָּיַו ם יִפּוְךֶלֶמיִבֲא לֹכ רַׂש בֻׁשָּיַוֹואָבְצ לֶאּו ץֶרֶא ְּפ ִּתְׁשִל םי(. גל) כא שָׁם וַיִּקְרָא שָׁבַע בִּבְאֵר אֶשֶׁל וַיִּטַּע

ה' ל(. םָלֹוע אֵ דל)ָגָּיַו ר םָהָרְבַא רַבִּים. יָמִים פְּלִשְׁתִּים בְּאֶרֶץ

( יִהְיַו רַחַא יִרָבְּדַה ם הֶּלֵאָה א) וַיֹּאמֶֶ אַבְרָהָם אֶת נִסָּה וְהָאֱלֹהִים הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֵלָיו ר

6. ( בָׁשָּיַו םָהָרְבַא לֶא ויָרָעְנ טי)ָּדְחַיּוכְלֵּיַוּומֻקָּיַו ו לֶא רֵאְּב עַבָׁש ֵּיַו בֶׁש ָהָרְבַא ם.

7. ( כ) כב ( אָחִיךָ. לְנָחוֹר בָּנִים הִוא גַם מִלְכָּה יָלְדָה הִנֵּה לֵאמֹר לְאַבְרָהָם וַיֻּגַּד הָאֵלֶּה הַדְּבָרִים אַחֲרֵי וַיְהִי גכ) כב אֶת יָלַד וּבְתוּאֵל הָקְבִר.

8. ( א) יֵּיַחּויְהִּי הָרָׂש הָאֵמ הָנָׁש וִַרְׂשֶעְו םי ָׁש הָנ( עַבֶׁשְו יִנָׁש ם יֵנְׁש יֵּיַח. הָרָׂש וַתָּמָת ב) הָרָׂש בְּאֶרֶץ חֶבְרוֹן הִוא אַרְבַּע בְּקִרְיַת

וְלִבְכֹּתָהּ. לְשָׂרָה לִסְפֹּד אַבְרָהָם וַיָּבֹא כְּנָעַן

***

תומ הבר א שא

הנש םישלש עבשו, . . אלו. ענמנ

רואיב א״רגה רדסל םלוע א גי ר37 תורודה ףלאה ישילשה 'מע סד

'ר, םהרבא ןב ם״במרה תישאר בכ בא ור יכ קחצי ה״ע היה זא ןב עבש םישולשו, הנש ואמ היא וזו שרה. פטירת לזמן מחובר העקידה וזמן יצחק כי פירשו רבה, בבראשית החכמים שיטת

ת לבסו ןיכהו תא. ומצע ציי מרחיק

היה כן, הדבר היה שאילו אומר והיה תא, הז הברה ת תויצ קחצי השעמב הז לודג תויצמ. םהרבא באמ

(על יתרה ליצחק וגמול והשכר ההבטחה יהתה וי במקרא. זה על) (ראיה ואין לאברהם), ההבטחה

***

ןב ארזע אא ראוי שהיה נכון, זה אין סברא ומדרך נקבל. קבלה דברי ואם םישלש. עבשו םינש בן נעקד כאשר יצחק שהיה אמרו רז״ל היה תקדצ קחצי, היולג היהיו ורכש לופכ רכשמ ויבא רסמש ומצע ונוצרב, הטיחשל ןיאו בותכב המואמ לע. קחצי שת

םירחאו ורמא יהש ה ם הז אל, ןכתי רובעב אשנש יצע. הלועה ג שמח, םינש " ריתסה דוסה ונממ ודקעו אלש ונוצרב ו בורק ג״יל םינש אֱלֹהִים

הֶאְרִ" יהֶּׂשַהֹוּל ) שיברח. יתכן העולה, אתה לו אמר אילו כי,

אלאנברב ןב ח״י וא 'כ הנש אם כי יהיה שלא ואף היה לא הוא שאם הוא בידוע הראב״ע שפי' כמו עולה עצי כל לשאת ראוי שהיה כמו

ןידבו היה לוכי טמשהל ונממ ו נעקד היה לא ההוא בפועל רוצה דבר לו שיאמר לאביו צוה ולא אליו דבר לא ית' שהאל לפי

הזמ. . תוצמב םשה

***

ןירדה טפ סנב

– רַחַא" "םיִרָבְּדַה "רַחַא"?

• לַּדְגִּיַוַּיַו דֶלֶּיַה "לַמָּגִּיַו ר״א ןנחוי םושמ ׳ר יסוי ןב, ארמז רחא וירבד לש, ןטש ביתכד םָהָרְבַאׂשַע". הֶּתְׁשִמ לפני שטן אמר

ןקז? !" הז ותננוח האמל הנש ירפב, ןטב לכמ הדועס השעש אל היה ול רות וא לזוג דחא בירקהל "ךינפל ה״בקה: ה

" ה״בקה: ה ילה " אלא: ליבשב, ונב םא ינא רמוא ול םול כהשע דימ". וחבוז חב" תא ךנב זינפל " מדי אֶת נִסָּה וְהָאֱלֹהִים

אַבְ םָהָר".

• אחר אמר: לוי רבי וירב לש דלאעמשי. קח" רמא ול לאעמשי: קחציל ליצ לודג ךממ, תווצמב אני

ינאו" ןב שלש הרשע הנש םימי רבאבו" דחא התא הרגמ? יב םא רמוא יל ה״בקה חבז" ךמצע,"ינפל ינא רמ״חבוז: ול א. .

"ָהְו דימ םיִהֹלֱא ָּסִנ ה". תֶא םָהָרְבַא

רעה המימת תוהה רות הגמל ביום סעודה שעשה על השטן טענת אחר דאם לי׳ דקשה י״ל שטן, של דבריו דאחר הקודמת בדרשא לי׳ ניחא דלא ומה

בשעת יצחק הי׳ החשבון כנודע שהרי מאוד, קשה קחציוזה, ׳וכו יפלו טשפה ךירצ רמול ןעטד הז דימ רחא, הדועסה את

ןכ, ם תעשבו ולמגה ונייהד תעשב, הדועסה ׳יה ןב יתש, םינש הדקעה, . . או ןב ז״ל הנש ה הסעודה בשביל הבאה שטענה יתכן איך

וחקירה וכוח ושייך שנה, לארבעים סמוך יצחק הי׳ שאז ליצחק, ישמעאל טענת אחר לוי ר׳ דרש ולכן ררועתת, רחאל ה״ל הנש

כזו. נכבדה בטענה

***

כב ינאשכ ןב 'ג םינש יתרכה תא יארוב רענהו הזה לודג אלו ךנחנ יודעת את לה אמר המאכל בתוך כשהיו רחוק אחד מקום ויש

בבקר אברהם וישכם מיד לשלום, לך לו אמרה שם, ואחנכנו אקחנו הנערים את מחנכין ששם מעט ממנו

***

ונב רייחב ןויסנהו. הזה אל היה ראשכ תונויסנה לבא, הלועפ וז אל התיה ראשכ תולועפה יכול המדמה הכח ואין לסובלו יכול הטבע אין

היהיש, םדא רקע ןקזו ןב האמ הנש ולו רשוע םיסכנו דובכו היהו הואתמ ןבל תילכתב הואתה היהו ול ןב רחא שואיה ש ובשחל. הממ. היהש ןב הנומש םימי לפכתו, הבהאה רתוי רתויו ףוסל הנש היה. יואר בשחל ףקות הבהאה הקזחה ןבל אוהה ותכפל

רבכש. אוה לדוגמ ןיחבמו ןיב בוט ערל רתוי, הממ היהש ותויהב ןב הנש שמחל, רשעו םינש

אוה. . אוה ןמזה ולכשש לש םדא דמוע לע. תומלשה והזו קחצי היהש ןב ז״ל הנש ןמזב הדקעה ה םיעבראל, הנש

ר״ש רשריה לא העקידה של זה מעשה כל במהלך נפשו שגדלות מכאן ושבע. שלושים בן עצמאי אדם היה הוא ילד; היה לא כבר יצחק

. . ונתוקב תרוסמב דוניתובא היא גם נשענת מסורת אף מסרו לא הם מעמדם. מכח דברים על לצוות אבותינו יכלו לא לאברהם, בדומה מאופיים. יודעים שאנו מה על

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת לך לך - מי כעמך ישראל - דרשה תשפ''ד מלחמת חרבות ברזל

בס״ד

פרשת לך לך – מי כעמך ישראל

קהילה יקרה, התגעגעתי אליכם. קפצתי כמו כולם מרעש הטילים בשמחת תורה, כשקצת נרגע רציתי להגיע לבית הכנסת לרקוד אתכם. ופגשתי את אלעד עמוסי שהודיע לי מה מתרחש. הספקנו ללכת לחלק קצת שקיות בשני מנייני רחוב, ואז הוקפצתי צפונה. מאז אני שם (מלבד החתונה של פרץ, וברגר המרגשות).

קבלתי השבת חופשה קצרה, וכל כך שמח לי להיות אתכם השבת.

הרבה שואלים אותי מה אני עושה בצבא כרב חטיבה. זה מתחלק לשלושה חלקים:

ציוד צבאי דתי (ספרי תורה, ציציות, סידורים, חומשים).

שיחות, שיעורים וחיזוקים. עריכת חופות.

בשעת מלחמה – פינוי חללים. אחת העבודות הקשות ביותר עד לשעות אלו מהאירוע האחרון.

בפרשתנו נקרא על אברהם אבינו, שיוצא למסע כיבוש לשחרר את אחיינו החטוף לוט. מלחמת אברהם וארבעת המלכים הייתה בשנת 2023 לבריאת העולם (כפי שמופיע בספר סדר עולם).

זה מדהים, הרי הייתה מריבה בין רועי אברהם לרועי לוט, והם הרגישו צורך להיפרד. אבל כשהגיע שעת מבחן, אברהם אבינו שם בצד את כל המריבות ויוצא לקרב מול מלכים. כל זה כדי לשחרר את לוט ושאר השבויים. גם אנחנו בימינו עושים הכל כדי לשחרר את השבויים וללחום עד תום הרשעה, כפי שנפסק ברמב״ם שבשעת מלחמה יש להרוג את כולם.

הרבה דמעות ירדו בשלושת השבועות האחרונים. דמעות של למעלה מ-1, 000 הלוויות, דמעות של צער וכאב.

אבל אני רוצה לשתף בדמעות אחרות שהיו לי ולעוד רבים בשלושת השבועות הללו. הרבה דמעות מהתרגשות מהעם שלנו: ״מי כעמך ישראל״.

אם אספר על כל הפלא של העם שלנו, ייקח שעות. אספר כמה דברים קטנים:

כולכם שמעתם על החרדי שקנה 200 כרטיסים בעילום שם, כל כרטיס 2, 500 דולר.

החמ״ל של נוער יד בנימין שלא מפסיק לתפקד. כל כך מרגש.

הגיעו אלינו למפח״ט (מפקדת החטיבה) 3 בחורים שהציגו את עצמם מכוח קפלן. הם באו עם 3 רכבים והודיעו: ״באנו להכין לכם מנגל. ״ כמובן הכל היה ברמה גבוהה חדשה וכשר, כמויות בשר באלפי שקלים. תוך כדי שהם מכינים, הגיע בחור חרדי מבני ברק והוריד 30 מגשי פיצות. ביקשתי להצטלם איתם יחד, בלי לערבב (בין הבשר לחלב), ושוב דמעות עמדו לי בעיניים. אחרי שסיימו את הפיצות, החיילים אכלו מהמנגל ברמה מאוד גבוהה.

סיפור הכובע של נייק שקבלתי מילד שהביא לי כשחיפשתי לקנות כובע.

סיפור על סבא ברעים, שהבין שהמחבלים בדרך אליו לבית, והחליט לצאת מהממ״ד כדי לשתות כוס קפה, כדי שהמחבלים יהרגו אותו ולא את משפחתו. וכך היה.

סיפור על אישה חילונית בממ״ד ברעים. היא מתארת שהיא מתפללת בלי הפסקה כל הזמן לה׳ שירחם עליה, בזמן שיש מחבלים בבית שלה, יורים לה על הממ״ד וזורקים שם רימון. היא מבינה שזה הסוף שלה, ואז היא קופצת מהחלון ובורחת. (איזו אמונה התגלתה בשעת קושי.)

ברמזור, כשנסעתי לחתונה של ברגר, הבטתי הצידה. ואני רואה אישה ברכב לידי, ובנה יושב מאחורה. היא הסבירה לו משהו, לא שמעתי. ואז אני רואה אותו מסמן לי, ועושה לי עם אצבעות הידיים צורה של לב, וצועק לי: ״תודה לך חייל. ״

סיפור חיילי מגל״ן שצעקו בכפר עזה לבית עם אנשים: ״תגידו שמע ישראל. ״ והם ענו להם: ״ה׳ אחד. ״

כשהגיבורים מתגברים, הגיבורים מתגלים. כמו אריה שיכול להיות החיה הכי משעממת, אבל כשמעצבנים אותו הוא שואג — ״ואריה אם ישאג מי לא ירא. ״ מרגישים את הלב של עם ישראל.

בתפילה שנדע לשמור את האהבה והאחדות הזאת אחד כלפי השני לעד.

ברכה לזוג עיינה ולביא היקרים. תזכרו שגם בחופה שברתם את הכוס, והיה שם שמחה אדירה. בדרך יש אי-הסכמות ויש ויכוחים, אבל האהבה שלכם גדולה יותר מהכל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פולמוס המספרים - יחסו של אבן עזרא לגִּימַטְרִיָּה 231027 131338

המספרים- פולמוס עזרא אבן של יחסו גִּימַטְרִּיָּה ל

'פרופ של מאמרו ע״פ מונדש אהרן "ליח - ז״ל יין במידת פרשני ה השימוש אל ראב״ע של סו הגימטריי " ה

בר אש י יד ת יד וַיִּרְׁדֹף מֵאֹות עָשָרּושְֹׁלש שְׁמֹנָה בֵיתֹו יְׁלִּידֵי חֲנִּיכָיו אֶת וַיָרֶק אָחִּיו נִּשְׁבָה כִּי אַבְׁרָם וַיִּשְׁמַע דָן. עַד

יד יד בראשית רש״י

של גימטריא מניין והוא לבדו, אליעזר אמרו: רבותינו – עשר שמנה. שמו

רבה מדרש זֶר אֱלִּיע מִּנְׁיַן הָיָה, לְׁבַדֹו אֱלִּיעֶזֶר קַפָרֶא, בַר בְׁשֵם לָקִּיש רֵיש מֵאֹות, עָשָרּושְׁלש שְׁמֹנָה כִּשְׁמֹו. אַבְׁרָם שְׁמָם חֲנִּיכָתֹו, בַעֲלֵי ָחֲנִּיכָיו,

מֵאֹות עָשָרּושְׁלש. שְׁמֹנָה

ירושלמי תרגום ית מינהון ובחר עמיה למהלכא צבו ולא ביתיה מרבייני לקרבא דחניך עולמויי ית וזיין אחוי אשתבי ארום אברם שמע וכד דן עד ורדף ותמניסר מאה תלת ככולהון בגבורתא מתיל דהוה נמרוד בר. אליעזר

א תנחומ מדרש רָעִּים מַעֲשִּים מִּן כ׳: ח׳). (דברים הַלֵבָב וְׁרְַך הָעֲֹונֹות, מִּן כ׳: ח׳) (דברים הַיָרֵא הָאִּיש מִּי לָהֶן, אָמַר בִּדְׁבָרָיו. שֶהֹורִּיקָן מְׁלַמֵד וַיָרֶק,

אֶלָא עִּמֹו נִּשְׁתַיֵר וְׁלֹא רִּאשֹון, רִּאשֹון אֶחָד אֶחָד הֵרִּיקָן כְָך, הֶם ל שֶאָמַר כֵיוָן כ׳: ח׳). (דברים וְׁגֹו׳ יִּמַס וְׁלֹא לְׁבֵיתֹו וְׁיָשֹב יֵלְֵך ָשֶעָשָה, מֵאֹות עָשָרּושְֹׁלש שְׁמֹנ. ה הֲרֵי מָאתַיִּם, ר׳ שִּבְׁעָה, ז׳ שִּבְׁעִּים, ע׳ עֲשָרָה, י׳ שְֹׁלשִּים, ל׳ אֶחָד, א׳ לָמֵד? אַתָה מִּנַיִּן ָאֱלִּיעֶזֶר.

יד בראשית עזרא אבן יד

חניכיו– נזכר לא ואם במלחמה, רבות פעמים. שחנכם

כי דרש, דרך אליעזר אותיות וחשבון כי, בגימטריא מדבר הכתוב אין ולרע. לטוב שם כל להוציא הרוצה יוכל החשבון רק

. כמשמעו

בראשית עזרא אבן יז כג

" עָרְׁלָתָם בְׁשַר אֶת וַיָמָל אַבְׁרָהָם ית ב בְׁאַנְׁשֵי זָכָר כָל כַסְׁפֹו מִּקְׁנַת כָל וְׁאֵת בֵיתֹו יְׁלִּידֵי כָל וְׁאֵת בְׁנֹו יִּשְׁמָעֵאל אֶת אַבְׁרָהָם ֵוַיִּקַח

- אֱֹלהִּים" אִּתֹו דִּבֶר כַאֲשֶר הַזֶה הַיֹום בְׁעֶצֶם נמול כך ואחר כספו. ממקנת חוץ ביתו ילידי מאות ושלש עשר שמנה היו והנה מהרו רק הכריחם, שלא והטעם, ברצונם. אתו נמולו כלם כספו, ומקנת ביתו וילידי בנו וישמעאל בעצמו, ביום גם אברהם

השם רצון ולמלאות לעשות: כולם ***

אב ברא עזרא ן ב י כח שית 'סיני מספר על או 'סמל' להיות סלם,'ודרך ומלאכי העליונה, לנשמה רמז סלם כי אמר, הספרדי שלמה וה״ר. הוא דרש

– אלהים המפרשים ואלה השמים. מן ישועתו וירדה תפילתו בו שעלתה סולם, טעם כי ישועה, ר' ויאמר החכמה. , מחשבות

משל דרך וירמיה. והטעם, ועמוס זכריה נבואת ראו. לא וכאילו בעליונים, תלויים מטה ודברי השם, מן יכחד לא דבר כל כי למלאות יורדים, אחרים ומלאכים כתוב. כן גם בארץ, שהתהלכו אחר הדברים להודיע בו, המלאכים שיעלו ביניהן סולם

משרתיו עם מלך כדרך: שם, ה שליחות

יב סח רבה בראשית סלם- והנה ויחלם בסיני: ליה פתרין רבנין ארצה- מצב סיני; זה מגיע וראשו יז); יט (שמות ההר' בתחתית 'ויתיצבו שנ'

השמימה- עולים- ואהרן; שה מ זה אלהים- מלאכי והנה יא); ד (דברים השמים' לב עד באש בער 'וההר שנ' עלה ומשה

ויורדים- ג); יט (שמות עליו- נצב י״י והנה יד); י״ט (שמות ההר מן משה וירד כ י״ט (שמות סיני הר על י״י!)וירד

יג סח רבה בראשית סֻלָם– הוא צֶלֶם סֶמֶל הוא נבוכדנצר: של פסלו צלמו זה סֻלָם", "וְׁהִּנֵה הן (סמל) זה של אותיותיו דדין אותוי הן דדין אותוי

.)סֻלָם זה של אותיתיו ( ***

ח כא ישעיה עזרא אבן

" אֲדֹנָי מִּצְׁפֶה עַל אַרְׁיֵה "וַיִּקְׁרָא דרש - כמו" כ״ף חסר שהוא בעיני והנכון בגימטריא, חבקוק הוא אריה כי " הוא אוכלה אש

כ)ד ד (דברים. גדול בקול כאריה המצפה ויקרא והטעם, ***

יא ג אסתר ינא תני רא מהדו עזרא אבן

" לְָך נָתּון הַכֶסֶף לְׁהָמָן הַמֶלְֶך "וַיֹאמֶר נביא אחשורוש לא רק, , הוא נאה ודרש. העץ הוא הכסף כי ובדרש שלך, יהיה שאמרת -

משפט ואין. בגמטריא לדבר הקדש לשון

כא ז רבה אסתר דְׁדֵין כְׁחּושְׁבְׁנֵיּה דְׁדֵין חּושְׁבְׁנֵיּה הָעֵץ, כְׁמֹו וַחֲמִּשָה, וְׁשִּשִּים מֵאָה בְׁגִּימַטְׁרִּיָא. הַכֶסֶף

***

יז ב רות עזרא אבן

- " שְׁעֹרִּים כְׁאֵיפָה "וַיְׁהִּי לו אמרתי שעורים. באיפה טעם מה אדם, שאלני אחת, פעם טע אין ספר הכתוב כי, הזאת לשאלה ם

טעם לו יש כי לי ויאמר בעיניו, נקלותי אז היה. , מה לו יש כי לי, ואמר אחד ביום בא והנה. שאלתיו ולא ממנו החרשתי ואני

הרבה. טעמים

'איפה- וטעם בעלה, שם על עמוד להעמיד מבניה אחד היה עתיד כי נבואה בדרך רות שראתה 'האחד על שהיו רמונים צ״ו

בנפשו 'שער כמו 'שיעורים' כמו 'שעורים' ופירוש 'איפה', בגימטריא וזה.'העמוד,

- 'ויהי אחר, 'וטעם רמז אל״ף עם כ״ף והנה מבניה, שהוא אבשלום שיתלה ראתה כאשר והיא ועברית. ארמית מלות, שתי

. עליו כבד היותו בעבור רבים, לשון שערים- 'איפה כך ואחר במותו. אבשלום 'לשנות גמור צדיק שהוא 'ישי' בגמטריא הוא שעורים תחילת עם כאיפה אות תחילת כי אחר, . וטעם

בקרבו לבו וישב שמח. אז

ב צג סנהדרין ברכות [שש] בשש שמתברכין ממנה לצאת בנים ששה שעתידין לה [רמז] רמז אלא סאין שש ליטול אשה של דרכה וכי

***

ז א שמות עזרא אבן – משה של הימים בדברי שנכתב ומה שמספר ישמעאל מלך על והאומרים קבלה. דבר ולא הקודש, מספרי איננו כי הוא, הבל

ישראל על הכתובא בזה. ו יעש מה בגימטריא, כשמו מאד במאד מקבלת [חוץ, ברמיזות או בגימטרון הנביא שידבר וחלילה

. סיני מהר קבלה שב״פ תורה והוא פירושה שהוא והתלמוד, ]המשנה

היה והוויכוח השירים לשיר אוריגינס ופירושי חז״ל דרשות - ודי-נוצרי ב ל תרביץ אורבך א. , אפרים 'עמ169 תשכ״א,)(טבת

***

ל יא דניאל עזרא אבן מקו הוא כי מועדו, בא טרם יוצר ככלי דבריו נפצתי וגם הקץ במועד ספר חבר היוצר ובן ו, עבר מועד ה בדברי דבריו אומר וכלל

( ז״ל גבירול בן שלמה רבי דברי גם קץ. 1021-1058 ) רבי דברי גם העליונים. הכוכבים שני על הגדולה במחברת הקץ לקשור רצה

, [? ] לב בן יצחק רבי ודברי היוצר ודברי קצים בספר הנשיא אברהם הכל גימטריא בחשבון האותיות או המלות החושבים וכל

ועתה יהיה מתי פירש לא רק אפרש, כאשר דבר המלאך רמז רק אחריו הבאים כי ואף הקץ ידע לא דניאל כי, רוח ורעות הבל

לפרש. אשוב

הגאולה ספר רמב״ן, אדם שיוכל בעבור וריק הבל הוא כי בעיניו וידמה גימטריא אותה שקורין האותיות חשבון על בסמכי עלי אדם ישיב ואם אדם אין כי אמת הוא באשר הענין הזה לשואל ומודיעים משיבים אנחנו הזה, בחשבון וזר רע לענין פסוקים כמה להוציא

בדעתו. עלה ענין מהן ולהוציא גמטריאות בחשבון לדון רשאי נמסרו כי הקדושים התלמוד חכמי ז״ל רבותינו ביד קבלה אבל שאמרו כמו והתר, איסור בענין ומהן אגדה בענין מהן פה על הנאמר לענין ואות זכר להיות ידיעות גימטריאות בסיני למשה

אדם שיכול ענין והוא בה, ן תלוי תורה גופי שהרבה שוה, הגזרה כענין בזה והענין יהיה. דכתיב יום שלשים נזירות סתם ז״ל: ולא לקיים הוא והנה מעצמו. שוה גזרה דן אדם אין בה: שאמרו אלא התורה, עקרי וסותרים רעים דברים ממנו להוציא

. לסתור ***

ח ג זכריה עזרא אבן

המשיח הוא צמח זה כי אמרו: ים רב ומפרשים זרובבל. לפני מוכיח הפרשה וסוף שמו, צמח יאמר כאשר זרובבל, הוא צמח- לעולם להם נשיא עבדי ודוד כמו: מזרעו הוא כי זרובבל, . ונקרא בן והוא מנחם בגימטריא צמח כי, דרש דרך עשיתי אני גם

. עמיאל

ד ב ברכות ירושלמי

צֶמַח הּוא דַהֲדֵין בְׁנֵיּה כְׁחּוש דַהֲדֵין חּושְׁבְׁנֵיּה פְׁלִּיגֵי וְׁלֹא אַבָהּו דְׁרִּבִּי בְׁרֵיּה חֲנִּינָה אָמַר שְׁמֹו. מְׁנַחֵם אָמַר אַייְׁבּו דְׁרִּבְׁי בְׁרֵיּה יּודַן ִּרִּבִּי

מְׁנַחֵם. הּוא

טז כב ות שמ עזרא אבן מהתורה בתולה שכתובת יורה כמהר ממלת וה״א כ״ף כי דרש: . ודרך כמהר– טעם מה כן: לדרוש היה נכון ויותר הוא: כמה

מאתן זוזי כסף שהם הוא, . רי״ש

איכ זוטא דרש מ נוסח ה ב ב אמרה רצועה, לבנך קנה להם ואמר לבית ונכנס הלך לה, יולד ילד שהרי פלוני, לבית לך לו ואמרה משיח, אם שכינת שמעה

ראשו על ונשקו הילד אצל האיש בא מיד בו, נולד שהוא היום ארור המקדש, בית שנחרב יום נולד הוא כי לו, אקנה לא לו

לראותו לירושלים בא ושנה שנה ובכל לביתו, לו והלך עליו האם ובקש רצועה, לו. ונתן אחת שנה, עמיאל בן מנחם הילד ושם מִּכָל מְׁנַחֵם לָּה אֵין שכתוב והוא נגנז, שהרי מְׁנַחֵם לָּה אֵין ואמרה קולה, הילד אם הרימה מיד לבית, ונכנס לירושלים בא

ב. א ָאֹהֲבֶיה)(איכה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה ברית או חטא 231026 090029

וחטא ברית שאלה,

לך לך פרשת

טו בראשית ה' דְּבַר הָיָה הָאֵלֶּה הַדְּבָרִים אַחַר (א) מְּאֹד הַרְּבֵה שְּכָרְָּך לְָך מָגֵן אָנֹכִי אַבְּרָם תִירָא אַל לֵאמֹר בַמַחֲזֶּה אַבְּרָם. אֶּל

ה' אֲדֹנָי אַבְּרָם וַיֹאמֶּר (ב) תִתֶּן מַה נָתַתָה לֹא לִי הֵן אַבְּרָם וַיֹאמֶּר (ג) אֱלִיעֶּזֶּר. דַמֶּשֶּק הּוא בֵיתִי מֶּשֶּק עֲרִירִיּובֶּן הֹולְֵך וְּאָנֹכִי לִי

אֹתִי יֹורֵש בֵיתִי בֶּן וְּהִנֵה. זָרַע

ה' דְּבַר וְּהִנֵה (ד) הַשָמַיְּמָה נָא ט הַב וַיֹאמֶּר הַחּוצָה אֹתֹו וַיֹוצֵא (ה) יִירָשֶָּך. הּוא מִמֵעֶּיָך יֵצֵא אֲשֶּר אִם כִי זֶּה יִירָשְָּך לֹא לֵאמֹר ֶּאֵלָיו

בַה' וְּהֶּאֱמִן (ו) זַרְּעֶָּך. יִהְּיֶּה כֹה לֹו וַיֹאמֶּר אֹתָם לִסְּפֹר תּוכַל אִם הַכֹוכָבִים ּוסְּפֹר צְּדָקָה לֹו. וַיַחְּשְּבֶּהָ

ה' אֲנִי אֵלָיו וַיֹאמֶּר (ז) לְּרִשְּתָּה הַזֹאת הָאָרֶּץ אֶּת לְָּך לָתֶּת כַשְּדִים מֵאּור הֹוצֵאתִיָך. אֲשֶּר

ה' אֲדֹנָי וַיֹאמַר (ח). אִּירָּשֶׁנָּה כִּי אֵדַּע. בַּמָּה

כָרַת׳ה הַהּוא בַיֹום )(יח פְּרָת נְּהַר הַגָדֹל הַנָהָר עַד מִצְּרַיִם מִנְּהַר הַזֹאת הָאָרֶּץ אֶּת נָתַתִי לְּזַרְּעֲָך לֵאמֹר בְּרִית אַבְּרָם. אֶּת

יג קדושים נחומא ת מוציאו. היאך יודע ואינו פיו מתוך דבר שמוציא לאדם לו אוי שאמר" על אֵדַע," בַמָה ארבע במצרים להשתעבד בניו נתחייבו

שנה. מאות

אליעזר דרבי פרקי ז מ כָרַת׳ה הַהּוא בַיֹום פתח: זכאי בן יוחנן ר' לֵאמֹר– בְּרִית אַבְּרָם "אֶּת לא לי הן העולמים, כל ריבון הקב״ה: לפני אברהם אמר

אלי" אומר ואתה זרע: נתת " אִירָשֶּנָה כִי אֵדַע "בַמָה הַזֹאת"! הָאָרֶּץ אֶּת נָתַתִי לְּזַרְּעֲָך העולם כל אברהם, הקב״ה: לו אמר?

אִירָשֶּנָה" כִי אֵדַע אומר״בַמָה אתה אלא בדברי, מאמין אתה ואין עומד הוא בדברי: כולו תֵדַע" "יָדֹעַ פעמים שני חייך, : ! ,

תֵדַע יָדֹעַ לְּאַבְּרָם "וַיֹאמֶּר."שנאמר:

/ א ד רבה קהלת א א רבה השירים שיר שאמר עליו לי יש אברהם עליהם! לי יש אני אחריהם לדקדק באתי אם עלי? להם יש מה העולם אבות משה, הקב״ה: לו: אמר

. אִירָשֶּנָה". כִי אֵדַע "בַמָה כב ה רבה שמות לו אמר הקב״ה, לפני דברים והשיב משה בא שעה: באותה " " הַזֶּה לָעָם הֲרֵעֹתָה לָמָה כב. . ה )(שמות אברהם שאמר בשביל ואם

אִירָשֶּנָה" כִי אֵדַע: אבינו״בַמָה " לו ואמרת זַרְּעֲָך" יִהְּיֶּה גֵר כִי תֵדַע יָדֹעַ להשתעבד צריכין והן מבניו וישמעאל עשו הרי כן אם?

. ! בדורי שהוא הזה לעם לא יעקב, של דורו או יצחק של דורו להשתעבד לו היה כן, ואפילו הם! . כמו

א לב נדרים שנים. . ? ועשר מאתים למצרים בניו ונשתעבדו אבינו אברהם נענש מה מפני אלעזר רבי אמר אבהו רבי אמר אמר ושמואל

מ על שהפריז מפני י - [רש״י דותיו לישאל שהגדיל / מדותיו] על להרהר שהרבה - ר״ן שנאמר" הוא ברוך הקדוש של כִי אֵדַע בַמָה

." אִירָשֶּנָה ***

ה יא פרשה רבה ויקרא

" ג עִם־ְּבַר ד עִם־חָסִידִתַתְּחָסּ ָת מִים ם ָתִתַמ ב עִם־נָבָרִתְּתָרָר ִוְּעִם־ע קֵּש כו- יח (תהלים ל" ִתְּתָפַת – )כז באברהם קרא פתר יהודה ר' בעקמנות שבא בשעה בתמימות, עמו בא הקב״ה בתמימות שבא בשעה בחסידות, עמו בא הקב״ה בחסידות שבא כיון אבינו.

עסקיו. . לו בירר הקב״ה עסקיו על שנתברר בשעה בעקמנות, עמו בא הקב״ה

אִירָשֶּנָה," כִי אֵדַע שאמר״בַמָה בשעה עסקיו? על נתברר: אימתי." זַרְּעֲָך יִהְּיֶּה גֵר כִי תֵדַע יָדֹעַ שם כתוב? מה "

יד מד רבה בראשית לפניך נותן שאני בכפרות לו: אמר זכות? באיזו לו: אמר אלא תיגר, כקורא לא אמר: חנינא ברבי חייא. ר'

/ ב כז תענית ב לא מגילה אמר לאו. ליה: אמר הפלגה? וכדור המבול כדור להם עושה אתה לפניך חוטאין ישראל שמא עולם! של ריבונו אברהם: אמר ריבונו לפניו: אמר וגו'". משולשת ועז משולשת עגלה לי "קחה ליה: אמר אירשנה?" "במה הודיעני, עולם, של ריבונו לפניו:

בזמן קיים, המקדש שבית בזמן תינח עולם, של סדר להם תקנתי כבר לו: אמר עליהם? תהא מה קיים המקדש בית שאין

. עונותיהם כל על להם מוחל ואני לפני, הקריבום כאילו עליהם אני מעלה לפני, בהן שקוראין בזמן קרבנות, ***

מז רבתי פסיקתא זרעך- יהיה גר כי תדע ידע לו אמרתי אדע, במה שאמר על ניסיונות כמה אותו שניסיתי אברהם תגר קרא. ולא

ח ראה תנחומא - יט ג חמדה)(ירמיה ארץ לך ""ואתן אומר הכתוב שכן לה נתאוה אברהם העולם, אבות שחמדוה: ארץ " ה' אֲדֹנָי וַיֹאמַר בַמָה

." אִירָשֶּנָה כִי אֵדַע ***

רש״י, (צרפת1105 - 1040 ) ו טו בראשית

בַה"' "וְּהֶּאֱמִן " אֵדַע "בַמָה לו ואמר אות לו שאל הארץ ירושת על אבל זאת, על אות לו שאל: לא

אחר": דבר אֵדַע" בַמָה הודיעני לפניו: אמר אלא אות לו שאל לא הק בזכות הקב״ה: לו אמר בה? יתקיימו זכות באיזה ו רבנות.

עזרא אבן, (ספרד1164 - 1089 ) ח טו בראשית

ועל יירשנו. בנו כי, ב׳ה האמין ואברהם הארץ ירושת גדעון עשה כאשר אות, בקש " - יז ו (שופטים לִי וְּעָשִיתָ בְּעֵינֶּיָך חֵן מָצָאתִי נָא אִם

עִמִי"). מְּדַבֵר שָאַתָה אֹות הדבר שיהיה השם שבועת טעם כי ועוד: תנאי על הם נבואות כלל כי. , תנאי בלא ברית לו לכרות שבקש בעבור אברהם חטא לא. והנה

רד״ק, (צרפת1235 - 1160 ) ח טו בראשית בַה"' "וְּהֶּאֱמִן אמר שהרי בניו יירשוה אם לו נסתפק לא הוא כי ויגלו יחטאו אולי כי לעולם יירשוה אם לו נסתפק אלא,

ממנה ר ענין לו שהראה כמו בנבואה? לו שיראה תהיה? איך הירושה ידע ענין באיזה ושאל, . " בכוכבים זרעו י. בוי אֵלָיו וַיֹאמֶּר

אכר ובהם ממנה, וגלותם ירשתם בארץ ישיבתם ענין לך ארמוז ובהם לפני. ."להקריבם לִי קְּחָה ו. תמוט שלא ברית לך ת

רמב״ן (ספרד1270 - 1194 ) ז טו בראשית תנאי הארץ בירושת יהיה פן אברהם חשש ולכן לו, שיתננה דעת על כשדים מאור שהוציאו אמר אבל לו שיתננה גזר לא עתה

המעשים הַזֹאת" הָאָרֶּץ אֶּת אֶּתֵן פעמים״לְּזַרְּעֲָך לו שאמר פי על: אף יג בראשית ז, יב (בראשית המתנה יגזור לא עתה כי, )טו

אִירָשֶּנָה", . . כִי אֵדַע אמר״בַמָה ולכן זרע, לו גזר: כאשר הקב״ה וגם, האותות כשאר עמו עשה לא מופת או אות לו להראות

ב אבל נפלא. בדבר חטאו יגרום ולא שיירשנה אמיתית ידיעה שידע אברהם קש י יעשו שמא או מהם למונעה זרעו חטא, או

תשובה, . . , הכנענים שיירשנה ברית עמו כרת והקב״ה פנים. כל על

ה- המאה (צרפת, שור בכור יוסף ר' 12 ) כך כמו לו אמר ולבסוף לו, אמר תחילה לו, נתן אות מה ועוד: האמין. שכבר להקב״ה, אות ששאל לומר. אין " אלא אֵדַע בַמָה

– אִירָשֶּנָה" כִי. ממנה אירש וכמה יהיה, ומתי דור, ובאיזה זמן, באיזה אירשנה– במה אלא שאירשנה, אני יודע כלומר, ***

מלונטשיץ אפרים שלמה רבי (פראג1619 - 1550 ) - ח טו בראשית יקר כלי

" אמרו: רז״ל תֵדַע" "יָדֹעַ ב נענש אֵדַע" אברם״בַמָה שאמר בעבור " כזה גדול עונש בניו שיסבלו זה דרוש לקבל ימאן והשכל

ו בָנִי "וְּשִנֵי עונש שום קבל לא עצמו ואברם אברם, ששאל האות בעבור " תִקְּהֶּינָה כח לא )(ירמיהו ע. כן ל שגלות וגומר אומר לבי

רז״ל. . בו ונחלקו אחרות סיבות לו היו מצרים הגיד זה למה שיהיה מה הגלות אל הטעם יהיה לו, קשה זה מדרש שבעל אך, ,

שבע אמר ה ל ז ע בחנם. לצערו לאברם זו רעה בשורה הקב״ה " אֵדַע ון״בַמָה ו מה כי לידע, צורך בו היה שלא דבר לידע שרצה

נענש כן על ה׳, דבר על אות לבקש לו ב" ג וזה לצערו דבר הקב״ה שהודיעו תֵדַע" יָדֹעַ כן ם מדה כנגד. מדה

הזרע? הבטחת על אות שאל ולא הארץ ירושת על אות שאל למה רבים תמהו אברם, ששאל זה ובענין שאלה עוד שואל ואני

" הַזֹאת הָאָרֶּץ אֶּת אֶּתֵן ראשון״לְּזַרְּעֲָך בפעם הקב״ה לו כשאמר מיד הארץ על אות שאל לא למה אחת ז יב )(בראשית בספיקות גם

הקב״ה לו שיכרות שרצה זולת יתברך האל בייעוד מסופק אברם שהיה לא שאל אשר שהאות אומר ואני הדעות. רבו אלו

אֶּתֵן" לו״לְּזַרְּעֲָך אמר שלמעלה לפי. ומערער טוען כל מעליו לסלק ברית אברהם מבקש היה לא זה ועל בעלמא, מתנה משמע

ית לו כי ה׳ לו נתן אשר המתנה על יערער מי כי ברית כריתות ברך אחר אבל שירצה. מי לכל הארץ ליתן ובידו ומלואה תבל

" לְּרִשְּתָּה הַזֹאת הָאָרֶּץ אֶּת לְָּך "לָתֶּת הקב״ה: לו שאמר ירושה תורת היינו שהזכיר זו שנתינה משמע. . ז טו )(בראשית שם של יורשיו שאר שמא אברם חשב אז ירושה. בתורת אליה בא ועתה שם לבני כנען ארץ נתן לבניו הארץ כשחלק שנח לפי

ארפכשד. מן יצא ואברם וארם, ולוד ואשור וארפכשד עילם שם בני כי חלקם. על יערערו על יערערו שם בני שאר ושמא

ערעור בלי היורש לבד שאני האות מה אירשנה. כי אדע במה אמר כן על. הירושה

לח לפנים זאת כי ומערער, טוען כל מעליו לסלק לאברם ברית ה׳ כרת כך וגו׳. , משולשת עגלה לי קחה התשובה לו. ובאה ק ו

כנודע הגזרים בין עוברים ברית כורתי. שכל

מֶּקְּלֶּנְּבּורג צבי יעקב הרב (, רמניה1865 ג - 1785 הכתב )- והקבלה ענין הוא אדע מלת כי ובקיומו ית׳ דבורו באמתת להסתפק ה׳ לאהוב חלילה כי ובקשה, שאלה שום זה במאמר אין, לדעתי

וחשיבות. רוממות גדולה

בְּשֵם" כמו״יְּדַעְּתִיָך יב לג )(שמות ו ש כמ בשם" הגאון״כבדתיך שפי׳ כתב וכן" שם, ראב״ע יח ית (בראש " יְּצַּוֶּה אֲשֶּר לְּמַעַן יְּדַעְּתִיו

פי רש )יט ורוממתיו" הרמב״ן״גדלתיו וַתֵדָעֵהּו" אָדָם כמו״מָה, ולפירש״י קמד)ג, . . (תהלים ולרמב״ן ואהבה, חבה לשון הוא שם

בנאהב. הנעשה והגדולה הכבוד ע״י ממש בפועל הנראית וחבה אהבה הוא

אירשנה״ כי אדע ״במה מאמר ולפי״ז מא כמתמי ולנפשו לעצמו הנאמר מר ם הש שיבטיחנו הגדולה הטובה הפלגת על ה

י ת ע א אברהם חשב כי בזה, תברך צמו למאומה בעיניו חשובים היו לא עשה אשר צדקותיו מעשי וכל מאד שפל ואפר, לעפר

ל ןכש ומכ זאת, ולגדולה גמול לתשלום ראוי שיהיה עד מעשה שום בנפשו מצא ולא נכבדת בירושה אחריו ולדורותיו לו לזכות

, כזאת. . שאעלה עד ב״ה המקום בעיני כ״כ ונכבד חשוב אהיה במה אירשנה״, כי אדע ״במה בנפשו אמר ותמיה פליאה ובדרך,

. כזה נשגב דבר עולם עד לרשת הזאת והרוממות הגדולה לכל תמהון מאמר הוא אבל תשובה, על המצפה שאלה במה ואין

ופליאה. . , ענותנותו מצד ולעצמו לנפשו כ״א אינם אלה דבריו כל כי ית׳, מאמרו בקיום שלם בלב אברהם בטח זה לפירוש הנה

בעיניו. ערכו ושפל דברים תשלום רק הוא אבל תשובה, הצריכה שאלה כאן היה לא כי לדבריו, תשובה אינו אח״ז אליו ית׳ ממנו הבא והמאמר

. עליו הברית כריתת גמר ועתה הארץ נתינת בבטחון ראשונים

י המי והדעה לזה. אחרות סבות יש כי מוסכמת, איננה הגירוש, בניו על שנגזר עד לחטא אדע במה מאמר חסת הרב העיד וכבר.

אַיילְּנְּבּורְּג בֶּר יִשָשכָר (רבי לדרך)(שמות בצדה הגדול, (פולין1623 - 1550 " רש״י על לדרך צידה התלמוד, על שבע באר הספרים: בעל )) רבים וגם שלמים וגמרו, נמנו

במס המוזכרים הטעמים שכל כת התלוי מצרים גלות על ובמדרשים נדרים למה טעם ליתן כ״א באו לא אברהם בחטא, ם י

בזה וציערו לאברהם הגלות הקב״ה הודיע. אחרים" טעמים לו יש עצמו הגלות אבל,

, איטליה1865 לּוצאטֹו דוד שמואל ( - 1800 ) לא הנה אמונה, וחסר מסופק שהיה היה ואם בדבר, ספק מטיל להיותו אדע במה שיאמר יתכן לא בה׳ והאמין שאמר אחר שיתקיים לו, שישבע בקש ושאברהם תנאי על לפעמים הן האל הבטחות כי כתב והראב״ע שיאמין. כדי אות שום ה׳ לו עשה

לא אברהם שהרי מספקת, תשובה זו ואין פנים כל על הדבר שבועה. שאל ריבוי על מבטיחו ה׳ שהיה פעמים כמה זה כבר כי בראותו אך שלמה, אמונה ה׳ בהבטחת אברהם היה מאמין כי אלי והקרוב

(יב הארץ כיבוש ועל הזרע יג ב, ז, היה ירא זרע, לו נותן ה׳ היה לא ועדיין, )טז, תחלה לנסותו האל בדעת היה ניסיון איזה שמא

שאל" ע״כ ההיא, ההבטחה לקיום ראוי יהיה מה זכות אברהם לו שיקנה אחר ושרק אֵדַע" בַמָה כשאעשה אשר הדבר מה,

שאירשנה אדע בו. אותו אך תנאי, בשום תלוי אינו הבטחתו קיום כי זכות, שום ממנו עוד שואל איננו כי השיבו והקב״ה צריך כי, הנגזר בקץ תלוי הוא

שנה. . ת׳ עוד שיעברו השיבו ולזה שאירשנה, זמן שבא סימן לי יהיה מה אותה, לירש קרוב שאני אדע במה אומר שהוא אלא,

לפי אבל בה׳, מאמין היה כבר כי אברהם, שיאמין כדי יתה י ה לא עמו שכרת הברית. ואמנם שנה ת׳ ושיעברו שימות צריך כי

הענ שהיה רחוקות לעתים ין י יתערבו לא שנה ת׳ שבמשך כדי, בדבר מפקפק ובלתי סמוך הבאים הדורות לב שיהיה ה׳ רצה ההם הדורות בכל ינו והאמ ויעקב יצחק אברהם צאצאי כל בלב נרשמה עמו כרת אשר הזאת שהברית היה וכן בגוים,

. . ה׳ להבטחות

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סדר שבועי - שיעור מספר 1 - ל תשרי תשפד - בנושא דין המסית והיחס לשליח לדבר עבירה [כולל סיכום]

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד1

עבירה לדבר ובשליח במסית התלמיד- ודברי הרב ""דברי │ טבדי בנימין הרב

א– חלק הראשונים וחידושי מקורו למסית– טוענין אין

והתמודדות למסית טוענים שאין לכך המקור בסוגיה העולות השאלות עם הראשונים

רש״י יד ג, בראשית

מסית של בזכותו מהפכים שאין מכאן זאת- עשית כי מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי להשיב לו היה זאת, עשית למה שאלו אילו ש,

: שומעין

א עמוד כט דף סנהדרין 1.

לי- תנהו לו: אמר למחר הן. לו: אמר בידך, לי מנה הכי: נמי! תניא אמר

בך- אני משטה לו: גדר אחורי עדים לו הכמין אפילו אלא, עוד ולא, פטור.

אמר בידך, לי מנה לו ואמר הן-. לו: ופלוני- פלוני בפני שתודה? רצונך לו אמר לי! תניהו לו: אמר למחר לדין. תכפיני שמא אני מתיירא לו: : אמר

בך- אני משטה למסית טוענין ואין. פטור.

- שמיה– דכר מאן? מסית טען- לא אם קתני: והכי מיחסרא חסורי אף נפשות, ובדיני לו טוענין. אין

למסית. טוענין ואין לו. טוענין טען- דלא גב על מסית- שנא? מאי אבא בר חייא דרבי מפירקיה חנינא: בר חמא רבי אמר

עליו". תכסה ולא תחמל אמר״לא דרחמנא מסית, שאני לי: שמיע למסית- טוענין שאין מניין יונתן: רבי אמר נחמן בר שמואל רבי אמר

הקדמוני מנחש ולא לטעון לנחש לו ה הי טענות הרבה שמלאי: רבי דאמר,

הוא- ברוך הקדוש לו טען לא מה ומפני טען, הוה מאי הוא. טען שלא לפי

שומעין. הרב דברי שומעין? מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי למימר- ליה

2. רש״י שם

- פטור לו שהודה אתמול עדים ששמעו פי על, ואף

עדיי אתם אמר ולא. הואיל

- בך אני משטה שהיית בשביל בך הייתי שוחק

היה שלא מה. שואלני

- הכמין יט- (דברים לו וארב כמו )החביא, ליה. ויכמון

- למסית טוענין ואין כוכבים לעבודת חבירו המסית כן אם אלא זכות, טענת בשבילו דין בית אותו טוענין אין

הוא. טוענה - טען לא ואם אמר אלא כשהודיתי, בכך הייתי משטה

בשבילו טוענין אין לי שהלוית ם עדי הבא לך, אתן לא שלם לך שהודיתה אחרי לו: אומרין. אלא

- נפשות ובדיני יודע אינו והוא זכות טענת יש אם

לו טוענין. לטעון, - טען שלא לפי הוא ברוך הקדוש טען לא הנחש

. בשבילו

3. תוספות שם

ודברי הרב דברי התלמיד- אם וא״ת יפטר מסית כל כן

? טענה באותה עצמו

ו לומר יש דדוקא נצטוה שלא נחש להסית ולא שלא שבאת לפי אלא נענש

ידו, על תקלה אבל שלא שנצטוה מסית נמצא להסית עובר. כשמסית

סנהדרין על יונה רבנו 4. יד ג, בראשית גו״א ][ועי'

הרב דדברי דאמרת כיון דבעו איכא שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי למימר הו״ל ומאי

הכי א״ל מסית בכל א״כ הול״ל, ו' וכ ודברי לה. משכחת היכי רחמנא דחייב ומסית עבר לא שאפי' תורה, לדברי חבירו את שהעביר מפני חיובו שאין הכי, למימר ליכא דעלמא דבמסית וא״ל

מיתה חייב ע״ז וליפלח דליזיל לחבריה עצה דיהיב מאן אמר דרחמנא שהסית, כיון חייב הוא. חבירו

הוא ברוך הקדוש מצות על שהעביר מפני [אלא] נענש היה ולא מצוה הי. ה לא נחש אבל אילו ולפי'

למסית טוענין שאין ש״מ הוא ברוך הקדוש לו טען וכשלא עמו, הדין וכו' הרב דברי טוען. היה

דין- אלא טענה זה אין והרי טוענין ואין טוענין הכא למימר שייך היכי, וק״ל לפוטרו הדין מן שהיה כלומר

- לדיין הלכה שמורה כמי אלא זה שאין כך לטעון לנחש לו היה וכו' הרב דברי למימר דאיכא. כיון

דה״ק, הוא שכן כל דהכא לי ומשמע היה אלו כי ואפשר וכו', הרב דברי הוא דינא דודאי נחש גבי הרי

לחיוב הוא ברוך הקדוש דנו אמר וכשלא מניחו, היה הוא ברוך הקדוש לפני כן הנחש, אומר כ״ש

וצ״ע למסית, לטעון לנו. שאין

רמ״ה היד שיטת וקושי פערלא הגרי״י ת ו

א עמוד כט דף סנהדרין מסכת רמ״ה יד 5.

האשה את שהסית מנחש למסית טוענין שאין מנין תו ואמרינן על הוא ברוך הקדוש וחייבו דבריו על ולעבור במקום למרוד

דברי יד התלמ ודברי הרב דברי לומר לו שהיה פי על ואף כך

שומעין מי המקום, דברי להניח להן היה דברי מפני וכי וכיון

הוא. ברוך הקדוש לו טען לא לעצמו טען שלא

הכי, טעין דלא טעמא תשאל ואם טענתיה הכי טעין הא

טענתא, ולא ניסת ליה ציית דלא גב על אף דקרא מסית והרי

חייב פיו על עבירה נעבדה כדתנן (ס, ז )א עדיו והן לשנים אמר

שכן וכל אותו, וסוקלין לב״ד אותו מביאין ליה דציית היכא

שומעין? מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי טעין מצי דלא

דחמיר דע״ג מסית שאני תכסה ולא תחמול לא אמר ורחמנא

עליו. ביה דמיירינן דנחש דומיא דעלמא במסית הכא קאמרינן כי

מיפטר לא "ג מע לבד כולה התורה דכל דמסית מינה ושמעינן ליה. טענינן לא טעין לא אי אבל דטעין היכא אלא דוקא עבירה לדבר שליח דאין בעלמא דקי״ל דהא וש״מ שומעין מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי משלח דטעין היכא

מיחייב: טעין דלא היכא אבל

וק״ל שליח אין והא אמאי מקשי דקא דוכאתא בכמה דהא

הכא משני קא ולא עבירה לדבר טעין דלא עסקינן במאי

וצ משלח, מיחייב לא הכי שנא ולא הכי שנא לא דאלמא "ע:

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד2

כה כד עונש העונשין ע״א מנין פערלא) (הרב לרס״ג המצוות ספר על באור

לכאורה קשה והדבר נפק״ל למסית טוענין דאין דהא דכיון יש לאו אזהרת א״כ עליו. תכסה ולא תחמול לא מדכתיב

למסית טוענין שאין מנין רשב״נ מר קא מאי וא״כ בדבר.

הקדמוני. . . מנחש דאינו לכאורה. טובא תמוה בלא״ה סוגיא הך עיקר ואמנם תורת דאין ידוע דהרי הקדמוני לנחש מסית ענין מאי מובן

ע״ז לעבוד בהסית אלא. מסית בקרא בהדיא כדמפורש

שם ז״ל)(במ״י הראשונים בזה עמדו וכבר מסית. בפרשת בשם

פירש״י על ז״ל הרע״ב ובפי' ובחזקוני ז״ל. . צי מקו הר״מ על תמה וכבר. שם עיין לע״ז הסיתם הנחש דגם תירצו וכולם בזה ומש״כ בדבריו. שם עיין שם לדרך צידה הרב דבריהם

קס״ו יאיר)(סי' חות בתשובות שם עיין כלל מספיקים דבריו אין

. היטב להאריך. ואין לחודה בהסתה המסית דהרי תמוה ועוד פי על אף מתחייב בעיקר וכמבואר דבריו. לקבל שמע ולא אבה לא שהניסת

ובמתניתין( מסית פרשת 'סנה ע״א )ס״ז ביה שייכא והיכי שם. עיין

שומעין מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי. טענת עמדו וכבר הרבה ונתעצמו שם. ז״ל והרג״א והלבוש ז״ל הרא״ם בזה

בדבריהם שם עיין מספי. קים ז״ל דבריהם אין ומ״מ בזה. וז״ל: דברי שם)(ד״ה התוס' עפמש״כ נראה ואמנם שלא נחש דדוקא וי״ל טענה. באותה עצמו יפטור מסית כל א״כ וא״ת אבל ידו. על תקלה שבאה לפי אלא נענש ולא להסית. שלא נצטוה

שם עיין עכ״ל. עובר. כשמסית נמצא להסית. שלא שנצטוה. מסית

ז״ל דבריהם לפי ונמצא ממש מסית תורת היה לא לנחש. ודאי תקלה משום אלא נתחייב ולא להסית. שלא נצטוה לא שהרי

ע״א מיתות)(נ״ד ארבע דפרק כבמתניתין ידו. על שבאה שם. עיין

מכ״ש אלא משם ראיה אר״י רשב״נ מייתי דלא. ועכצ״ל דמה לא ממש. מסית דין לו היה ולא להסית שלא נצטוה שלא התם

הקדוש לו טען הוא- ברוך גמור. . למסית טוענין שאין. כ״ש

שם… ז״ל להרמ״ה וראיתי וז״ל: מסית והרי טענה. טענתי' טעין הא הכי טעין דלא טעמא תשאל ואם חייב ידו על עבירה נעבדה ולא ניסת ליה ציית דלא גב על אף. דקרא דברי למיטען מצי דלא ליה דציית היכא וכ״ש וכו'. לשנים אמר כדתנן

לא אמר ורחמנא דחמיר. דע״ז מסית שאני שומעין מי דברי ודה״ת ב הר

דנחש דומיא דעלמא במסית הכא קאמרינן כי עליו. תכסה ולא תחמול לא מע״ז לבר כולה התורה דכל דמסית מינה ושמעינן ביה. דאיירינן

ליה טענינן לא טעין לא אי אבל דטעין. היכא אלא. מיפטר דהא וש״מ

דאין בעלמא דקיי״ל דה״ר משלח דטעין היכא דוקא עבירה לדבר שליח עיין עכ״ל משלח. מיחייב טעין דלא היכא אבל שומעין. מי דברי ודה״ת

. שם הוא לגמרי אחריתא מילתא דרשב״נ הכל. מתורץ דבריו וע״פ במסית אלא כלל. גמור במסית מיירי ולא לאשמעינן. דאתי

דכל ית מס דאפילו לומר כולה. התורה שבכל עבירות דשאר

לו טוענין אין מע״ז לבר שבתורה. עבירות

… טובא אצלי תמוהים אלו ז״ל הרמ״ה דברי עיקר. ואמנם אזהרה ולא עונש לא אשכחן לא דמסית חיובא עיקר לענין דהרי לעשות יוסיפו ולא מדכתיב בלבד. לע״ז במסית אלא בקרא הוא זרה לעבודה במסית קרא והך בקרבך. הזה הרע כדבר

התורה. דכל במסית ועונש אזהרה לן תיתי. ומהיכא דכתיב מדין המשלח את לחייב לנו אין ע״כ ד״ע ל בשליח וא״כ

הסתה- שליחות, מדין אלא של שלוחו התורה בכל דקיי״ל ומתחייב זו. עבירה עבר גופיה הוא כאילו והו״ל כמותו. אדם

דדה״ר וטענה בה דשייך העונש עצמה העבירה מעשה. על

השליחות לבטל כדי אלא אינם התם ין שומע מי דברי ודה״ת מעשה על לענוש ואין. שליחות בזה שייכא דלא ולומר מדעתו, כעושה שעשאה השליח את אלא המשלח את העבירה

כלל… לכאן מסית ענין ואין כלל שליח תורת עליו. ואין

ענין, בכל היינו לד״ע, שליח אין דקיי״ל דמאי ודאי פשיטא וא״כ

טעין לא שנא לא שומעין מי דברי דה״ר. ודה״ת טעין שנא לא בלא״ה שליחות דין על מסית דין שהרכיב ז״ל הרמ״ה ודברי לטובת אלא אינה דהסתה מבואר דהדבר מאוד. בעיני נפלאים לאשרו שמייעצו באמרו מסיתו שהמסית ולצרכו. עצמו הניסת ובשבילו המשלח לצורך אלא אינה שליחות אבל. ולטובתו.

מזה זה למדים ואין לגמרי. הם ח. לוקים ענינים ושני דכל במסית גם בקרא ואזהרה עונש הוה אם אפילו וא״כ כלל אשכחן דלא ובפרט לשליחות. ענין זה אין מ״מ התורה. בלבד לע״ז במסית אלא אדם בידי עונש ולא אזהרה. לא

שמים בידי אלא היה לא הקדמוני. ובנחש

והרעק״א הש״ך לעומת והסמ״ע הרמ״א מחלוקת

א סעיף קפב סימן שלוחין הלכות משפט חושן ערוך שולחן

כמותו אדם של שלוחו דבר בכל, הגה: עבירה לדבר שליח אין לן דקיימא עבירה מלדבר חוץ ודוקא. )(טור, חיובא בר שהשליח

עבירה לדבר אפילו שליח הוי חיובא בר אינו אם אבל דשלוחין. ה' פרק מיימוני )(הגהות

ב ס״ק קפב סימן סמ״ע

הרב דדברי עבירה. מלדבר חוץ שומעין מי דברי התלמיד ודברי

ויכול ע״ב מ״ב, ][קדושין שלא סברתי לומר המשלח

אין לכך לעשותו, לי מע יש אין אם אבל. חייב המשלח שייך לא חיובא, בר השליח

טעמא. האי

ב עמוד י דף מציעא בבא מסכת איגר עקיבא רבי

אמרי היכא רבינא אמר 'גמרא עבירה לדבר שליח אין דאמרי וכו' חיובא בר דהוי 'היכא

וכו הרב 'דדברי והוי הרב לדברי לשמוע לו שהיה היינו סברא דהך נראה לכאורה. שליחות

ד רפ״ב בקידושין כדאמרי' בזה שליח ואין באיסור עבירה לדבר שליח אין דא״י היינו

. הרב לדברי לשמוע צריך, דיותר לזה שליח להעשות להכעיס מומר בישראל נראה, ומזה

הוא, ישראל שחטא פי על אף מ״מ וכו. הרב דברי בו 'ושייך

ד להסברא קפ״ב) (סי' להסמ״ע ראיתי אח״כ ע לדבר שליח אין א דל שסובר שיאמר בירה

מנ״ל ידעתי לא אבל זה, שייך לא כולה לכה״ת מומר בישראל ולפ״ז ע״ש לי. ישמע

זה. להסמ״ע

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד3

טו שפח, חו״מ שו״ע

מסר פעמים ששלשה שמוחזק מי היו אנסים, ביד ממונם או ישראל לבערו ותחבולה עצה מבקשים

אף, גרמא ידי על הגה: מהעולם.

מי. להורגו)(בידים שאסור פי על דברי ועדה קהל בפני שמדבר לאנס נשמע זה ידי ועל מסירות, דין לו שאין פי על אף היזק, וגרם אותו מענישין מקום מכל מסור

מי הדיינים עיני ראות. לפי השליח אם למסור, שליח ששלח המשלחו חייב לעשות, , הוחזק לדבר שליח אין לומר ואין

עבירה בכך. והוחזק הואיל,

סז ס״ק שפח סימן משפט חושן ש״ך

… כו המשלח חייב לעשות הוחזק השליח 'אם למה מבעי' ולא בעיני נכונים דבריו ואין דמציעא בפ״ק סמא כרב פוסקים הרבה ושאר יוסף והנימוקי והרא״ש הרמ״ה שפסקו

לא בעי לא ואי עביד י בע דאי כיון הוא חיובא בר לאו השליח אפי' לד״ע שליח אין לעולם

עביד. לא בעי אי עביד המוסר בעי אי נמי הכא דהא המשלח פטור הכא פשיטא א״כ עביד, הא איתא ואם חצר אלא לד״ע שליח משכחת לא דלעולם הנ״ל הפוסקים כתבו דהא תדע

כמ״ש. ודאי אלא בכך מוחזק נמי משכחת שולחו- מיחייב הוא חיובא בר לאו דהשליח דהיכא דס״ל לרבינא אפי' אלא הכא פטור

הוא. חיובא ובר הוא ישראל זה דס״ס ישראל מ״מ בל א לעדות דפסולים לענין אלא העכו״ם מן פחותים דהם הרמב״ם כתב ולא

הוא. חיובא בר ס״ס במוסר שהוחזק בכך ומה הוא חיובא ובר הוא לד״ע שליח אין וסתמו שכתבו דוכתי בכמה הפוסקים כל מדברי מוכח והכי בין חלקו ולא

לא. או בכך מוחזק שהשליח חיובא בר כשהשליח תלוי דהכל קפ״ב ר״ס לעיל דס״ל אזיל לטעמיה דהרב נראה ועוד

ע״ש… עליו. שם חלקתי כבר אבל

– ב חלק העמקה עבירה לדבר שליח אין בסוגיית הראשונים בשיטות

סתיר מציעא בבבא והתוספות הריטב״א והסבר עבירה" לדבר שליח ב״אין הסברא לגבי הסוגיות ת

ב עמוד מב דף קידושין 6.

וקטן שוטה חרש ביד הבעירה את השולח דתנן: והא

- ביד שילח שמים, בדיני וחייב אדם מדיני פטור

אדם של שלוחו: נימא ואמאי? חייב; פיקח פיקח-

! כמותו, עבירה לדבר שליח דאין התם, שאני

תלמיד- ודברי הרב דברי דאמרינן: שומעים מי? דברי

שליחותו- עשה שלא שליח והדתניא: מעל, שליח

שליחותו- עשה שליחותו עשה כי מעל; הבית בעל

הבית- דבעל נימא אמאי? מעל, מיהא הבית: בעל

עבירה לדבר שליח! אין

תרומה מה מתרומה, חטא חטא דילפא מעילה, שאני

שליח משוי מעילה אף שליח, . משוי

שני יד ושליחות מעילה דהוי משום מינה! ונילף

כאחד הבאים כתובים שני וכל כאחד, הבאים כתובים

מלמדין… אין

… לב״ש אלא לב״ה, הניחא מעילה דהוה משום

שני וכל כאחד, הבאים כתובים שני ומכירה טביחה

מלמדין. . אין כאחד הבאים כ. תובים

מלמדין אין כאחד הבאים כתובים שני למ״ד, הניחא

למימר איכא מאי מלמדין למ״ד? אלא

דם ההוא לאיש יחשב דם חוץ בשחוטי רחמנא גלי

הוא- שפך, שלוחו. ולא

דיליף מנלן? התורה בכל חוץ, שחוטי גבי אשכחן

! מהנך ניליף חוץ, משחוטי אדיליף חוץ. משחוטי

ענין אינו אם ההוא, האיש ונכרת רחמנא: כתב הדר

כולה התורה לכל ענין תנהו. לגופו,

ב עמוד י דף מציעא בבא

ואין חצר, לה אין קטנה ברדלא: כהן אבא משום לקיש ריש ואמר

ויש חצר לה יש אמר: ינאי רבי משום יוחנן ורבי אמות. ארבע לה

אמות ארבע. לה

דאית היכי כי איתרבאי, ידה משום חצר סבר: מר? קמיפלגי במאי

יד- לה איתרבאי שליחות משום חצר סבר: ומר לה. אית נמי, חצר

לה- לית דשליחות היכי וכי לה לית נמי. חצר

משום חצר דאמר מאן איכא מי אין בידו והתניא: איתרבאי? שליחות

וקרפי חצירו גגו ידו, אלא לי ת "ל מנין, פו תמצא המצא ואי מקום. ל מכ

לדבר שליח מצינו כן אם איתרבאי שליחות משום חצר דעתך סלקא

לן וקיימא עבירה, עבירה לדבר שליח! אין

רבינא: אמר בר דשליח היכא עבירה לדבר שליח דאין אמרינן היכא

שולחו מיחייב הוא חיובא בר דלאו בחצר אבל הוא, . חיובא

- חיובא בני דלאו לי גנבו צאו ועבד לאשה האומר מעתה, אלא

שולחן- דמיחייב נמי הכי? נינהו חיובא בני ועבד אשה אמרת:

האשה נתגרשה דתנן: לשלומי. להו לית מיהא והשתא, נינהו,

העבד- נשתחרר לשלם. חייבין

אמר סמא: רב בעי דאי היכא עבירה לדבר שליח אין אמרינן היכא

מותיב כרחיה דבעל חצר, אבל עביד. לא בעי ואי עביד, מיחייב בה

. שולחו

אשה לי וקדש צא לישראל ליה דאמר כהן בינייהו איכא בינייהו? מאי

. גרושה קטן לי אקפי לאשה: לה דאמר איש נמי, . אי

מיחייב לא עביד לא בעי אי עביד, בעי דאי היכא כל דאמר לישנא להך

שולחן מיחייב לא עביד לא בעי אי עביד בעי אי נמי הכא. שולחו,

חיובא- בר לאו דשליח היכא כל דאמרת לישנא להך מיחייב

נינהו- חיובא בני דלאו כיון נמי הני שולחו, שולחן. מיחייב

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד4

ב עמוד מב דף קידושין מסכת הריטב״א חדושי

הרוב על כן שהוא קאמרינן טעמא פירוש שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי דאמרינן עבירה לדבר שליח דאין התם, שאני

בפ״ק מציעא בבבא וכדאמרינן, בזה וכיוצא שוגג שהוא כגון טעמא להאי דליתיה היכא ואפילו כדלקמן הוא דאורייתא דינא מיהו

(י, )ב לדבר שליח אין והא ופרכינן מקום, מכל תמצא המצא לומר תלמוד מנין חצרו גגו ידו אלא לי אין הגנבה בידו תמצא המצא אם

אמרינן כי נמי אי חיובא, בר דלאו חצר לאפוקי חיובא בר דשליח היכא מילי הני עבירה לדבר שליח אין אמרינן כי ופרקינן עבירה לישראל שאמר כהן בינייהו מאי עבדא, כרחה דעל חצר לאפוקי עביד לא בעי אי עביד שליח בעי דאי היכא עבירה לדבר שליח אין

מר דא למאן משלח, ומיחייב חיובא בר לאו הא חיובא בר שליח דאמר למאן קטן, לי אקפי לאשה דאמר איש נמי אי גרושה לי קדש

מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי בהו למימר שייך דלא גב על ואף משלח ומיפטר עבדי לא בעי אי נמי הני עביד לא בעי, אי תקיף. בבל ליתה דהא קטן אשה תקיף ושלא לכהן גרושה לקדש שלא כלל מיפקדו לא דהא שומעים,

שליח אין ד״ה ב עמוד י דף מציעא בבא מסכת תוספות

לדבר שליח אין עבירה- דיליף ואיכא שלוחו ולא הוא דכתיב חוץ משחוטי דיליף איכא מג.) דף (קדושין מקדש האיש בפ'

מלמדין ואין שליח דיש כאחד הבאים כתובים שני וטביחה מעילה ליה דהוה. משום

לריטב״א בניגוד וקידושין– בב״ק התוספות שיטת

קמא בבא א עט,

נתנו חוב לבעל או בנו, לבכורות שכר לנושא לשואל, חנם, לשומר ברשות ומת מושכו והיה ולשוכר,

הבעלים- או הגביהו פטור,

ומת- הבעלים מרשות שהוציאו

. חייב

רש״י שם

נתנו- במקום שם לו ונתנו בנו לבכורות גנב נתנו ל״א הבן פדיון של סלעים בה' לכהן בנו לבכורות בעליו

לשומר שגנבו ולשואל. חנם

מושכו- היה בעלים ברשות ומת השומר או חוב בעל או. הכהן

פטור- בעליו בנותנו דאי שלוחיו בקנין גנב דמחייב קאי אגנב חייב האי עיקר אחרינא ולשון מכלום הגנב

באונסין חייב למימר מצי דשואל נהי חייב מאי כהן לגבי ועוד כדרכה במתה חייבי מי שומרים שאר אלא

ליה מבעי הפסיד ולא הפסיד איכא ופטור חייב מאי חוב. ובעל

א עט, ב״ק תוספות

לב״ח- או בנו לבכורות נתנו … נתנו בקונטרס שפירש ול״א

הגנ דמתחייב עיקר הוא בנו לבכורות הגנב הני. במשיכת ב עבירה? לדבר שליח אין והא במשיכה מחייב ואמאי וא״ת וי״ל

, שלו שהיה סבורין אלא באיסורא לידיה דאתי ידעי לא דהנהו

מציעא): (י דבבא בפ״ק דמפרש ללישנא ובין שליח דאין טעמא ודברי הרב ודברי הוא חיובא בר דשליח משום עבירה לדבר

שומעין, מי דברי התלמיד לא בעי אי עביד בעי דאי ללישנא ובין

. יעבור שהשליח יודע אין דהתם לכאן, שייך אין - עביד כאן אבל

שלו… שהוא סבור שהוא מאחר שיקח הוא יודע

קידושין תוספות ב מב,

… מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי למימר שייך דלא

. שוגג שהוא כיון שומעים מרובה בפ' משמע נמי דהכי

ואמר העדר מן טלה שגנב הרי קאמר ד עט ). (ב״ק חובו לבעל בנו לבכורות לכהן נתנו או שלי שהוא זה טלה טול הכהן שהוציאו דמיד ומסיק חבירו של בטלה לו והראה ר״י והקשה הכהן במשיכת הגנב נתחייב בעלים מרשות ותירץ עבירה לדבר שליח אין נימא הגנב חייב אמאי התם

בא שהוא יודע הכהן שאין כיון למימר שייך לא מגניבה

שומעין… מי דברי

הסמ״ע לשיטת והשוואה שאנץ– התוספות לימוד

7. י דף מציעא בבא מסכת מקובצת שיטה ב עמוד

דילפינן משום עביד בעי דאי היכא טעמא בין טעמא האי בין הוא. חיובא בר דשליח היכא עבירה לדבר שליח אין אמרינן היכא

הוא תימה ודבר וכו חוץ דשחוטי.'דומיא אשה לו לקדש לכהן שאמר כהן כגון הוא חיובא בר שהשליח דבשביל זו בסברא

כהן או ישראל הוא אם מינה לן נפ. קא דמאי חייב המשלח היה ישראל השליח היה ואם משלח מיפטר גרושה לקדש השליח לו ישמע שלא המשלח סבר כהן וכשהשליח מישראל יותר ליזהר ראוי גרושה על מוזהר הוא דכהן לומר ויש

דאין למימר לן הוה נמי ישראל כשהשליח גם. ומיהו וכו הרב דברי בקידושין 'כדאמר בו שייך זה מטעם לקדש שליח עושה מקום ומכל כלל. צריכא לא דהתם במסקנא בקידושין טעמא ההוא קאי לא אלא וגו' עור ולפני משום עבר נמי דאיהו הרב דברי

כדפרישית. [בענין דהנהו(בעינן]) דומיא קצת ללמוד יש

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד5

ג– חלק הלכתיות הערות ע״פ חידוש ו מסית לדין ביחס נוספות מסית על אגדה דברי

"ול– תחמ ב״לא די ולא מהנחש ללמוד הצורך מה לשאלה יישוב הרמב״ם פי על

8 ל״ת המ״צ ס. כ

והמצוה׳הכ שהזהיר היא שלא המוסת זכות ילמד ואפילו למסית זכות לו יודע לו מותר אינו ולא להזכירו והוא ללמדו יתעלה אמרו תחמול ולא הפירוש ובא תחמול לא תלמד שלא זכות: עליו

9. רמב״ם ד ה, ע״ז

שנאמר להורגו המוסת ביד מצוה להמיתו בראשונה בו תהיה ידך את לאהוב למוסת ואסור וגו', ולפי לו, תאבה לא שנאמר המסית עמו תעזוב עזוב בשונא שנאמר לומר תלמוד לזה עוזב אתה יכול שנאמר ולפי אליו, תשמע ולא אי יכול רעך דם על תעמוד ולא תלמוד זה של דמו על עומד אתה

ואסור נך, עי תחוס ולא לומר שנאמר זכות עליו ללמד למוסת חובה לו ידע ואם תחמול, ולא שנאמר ממנה לשתוק רשאי אינו להדיוט ואזהרה עליו, תכסה ולא ישראל וכל שנאמר מנין המסית

וייראו. ישמעו

11. רמב״ם ה יא, סנהדרין

דיני כשאר דיניו אין המסית העדים את לו מכמנין נפשות, כשאר התראה צריך ואינו

דין מבית יצא ואם נהרגין, ה ללמד לי יש אחד ואמר זכאי יצא אותו, מחזירין חובה עליו ללמד לי יש אחד ואמר חייב אותו מחזירין אין זכות, עליו ומושיבין למסית טוענין ואין לו שאין ומי וסריס זקן בדינו עליו ירחמו שלא כדי, בנים שמטעין אלו על שהאכזריות

ם רחמי ההבל אחרי העם את למען שנאמר בעולם הוא לך ונתן אפו מחרון ה' ישוב

. רחמים

11. המלך עבודת שם ע״ז

עד וכו' להורגו המוסת ביד מצוה וכו זכות עליו ללמד למוסת 'ואסור לשתוק רשאי אינו חובה לו ידע ואם ל״ג ובסנהדרין כאן בספרי עי' וכו'. צ״ע וקצת במסית, וחילופיהן ב' ואסור שכתב במה רבנו לשון זה דין והרי זכות, עליו ללמד למוסת למוסת דוקא ולאו הוא אדם לכל

על רבנו כתב וות המצ בספר וגם למה… ידענא ולא המוסת צ״ע כן שכלל כאן רבנו הזכיר דלא מה קצת דמחזירין זה דין גם המסית דיני כל

לא אם לזכות מחזירין ואין. לחובה רק הוא כאן הנאמר דכל דנימא ובפי״א לבי״ד, ולא למוסת לבי״ד. שנוגע מה כתב דסנהדרין

12 ה הלכה יא פרק סנהדרין הלכות משנה לחם.

וכו הקדמוני מנחש למסית טוענין שאין מנין יונתן ר' אמר כ״ט) (דף בורר זה פרק למסית טוענין ואין שאמר:'ומה

הרמ״ה לשיטת הקבלות

13 יד פסוק ג פרק בראשית ריב״א.

ללמד לי למה וא״ת עליו… תכסה ולא תחמול לא דכתיב גופיה ממסית ליליף מנחש. למסית טוענין דאין אליקים הר״ר ואומר

סד״א לכך נצטוה שלא במסית אבל להסית שלא שנצטוה במסית היינו למסית טוענין דאין דהא הו״א מהתם. דאי טוענין ד

מסית. לשום טוענין דאין כאן למד לכך בשבילו

14 א עמוד כט דף סנהדרין אנגליה חכמי תוספות.

לטעון הנחש ובשביל לאשה טען לא נמי והלא קבעי מאי וקש' לנחש, טען לא מה? ומפני ת טענו עמו המקום האריך שלא הקדמוני, מנחש ומשני זכות, לידי לבא שיוכל כדי למסית טענות מאריכין שאין מנין ה״פ וי״ל למה אמ' לאשה וכן ואוכל, לי נתנה האשה שאמ' זכות מצא כך ומתוך עשית, זאת למה דכת' לאדם וחוה, לאדם שעשה כמו

קללו אליו כשבא מיד לנחש אבל ואוכל, הישיאני הנחש וענת' זאת. עשית היה לא והלא מנחש לע״ז ם מסיתי שאר מוכח והיאך כו' טוענין שאין מנין בעי קא מאי העולם שמקשין מה נתרץ זה פי' ומתוך

לע״ז? מסית

וי״ל נמי אי הוא דע״ז לקמ' ואמרינן כאלקים והייתם. דכת' דחמירי לע״ז מסיתים כ״ש לע״ז הסית שלא נחש. מדחזינן

דמצי חייב דמסית לעולם ימצא לא א״כ נפטר׳וק היה כן טוען היה אם משמ' כו', התלמיד דברי הרב דברי לומ' ליה הוה, מאי

כך, לטעון צ״ע. צ״ע לומ', לו היה נדון היאך נחש א״כ טענה אותו מועיל אם. וק'

בראשית (רא״ם) מזרחי יד ג,

… שאין מכאן שאמרו: כמו איקרי, מסית הנחש שהרי זה, הבינותי ולא שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי להשיב לו היה

ואם, שומעין הרב דברי התלמיד ודברי הרב שדברי פי על אף י יג, מיתה)(דברים התורה עליו חייבה כבר והמסית מסית של בזכותו, מהפכין היה דאלו דמשמע שומעין מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי להשיב לו היה זאת עשית למה שאלו "שאילו שאמרו: זה מהו,"כן

מענשו. נפטר היה זה משיב

לדבר שליח גבי אלא זה אמרו שלא ועוד, דברי התלמיד ודברי הרב דדברי מלישנא כדמשמע, בו ועובר דבר של באיסורו שיודע עבירה

שאמרה כמו אותה, הטעה הנחש שהרי דבר, של באסורו ידעה לא שהאשה הכא אבל מקדש האיש פרק בקדושין וכדאיתא שומעין, מי בזה שייך לא דבריו, לכל כשוגג והמוטעה הטעני, שפירושו השיאני", "הנחש שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי. .

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד6

משה והאגרות יעקב מהשבות הערה

15. יעקב שבות קסח ג,

לעדות שמעון לפסול לב״ד בא ראובן

ליהודא, שגנב ואחר הוא עליו שהעידו הסיתו עצמו שראובן אמר ושמעון

ליהודא, גניבה לעשות עדים ומביא

ראובן עדות ע״י נפסל ן שמעו אי ע״ז, . לא או על עלה איך ידעתי לא הנה תשובה זה על זו לעדות ראובן להכשיר דעתך דקי״ל אף פוסל במומו הפוסל כל נאמר הרב דדברי עבירה לדבר שליח אין ופטור שומעין מי דברי תלמיד ודברי קפ״ב סימן בח״מ כדאיתא אדם מדיני אפילו חייב שמים בדיני מ״מ אבל

ועובר חבירו את שמתעהו לבד רה באמי וגדול מכשול תתן לא עור לפני על אפילו אלא בע״ז דוקא לאו מסית עונש

עבירות בשאר יאיר חות בתשובת ועיין דאורייתא עבירה דהוי מבואר קס״ו סי' בכל שמים מדיני שפטור פי על אף

עבירות, בשאר אפילו מסית דבריו ע״ש

באריכות…

16. א, או״ח משה אגרות צט

אנשים להזמין עור לפני איסור יש אם מדעטראיט קארלבאך נפתלי ר' מהרב שאלתי נ במאשינעס. בנסיעה השבת שיחללו כשיודע לביהכ״נ בשבת להתפלל שיבואו אסור ודאי שבת חלול בלא שיבואו אפשר שאי באופן הרחוקים את דלהזמין, והשבתי

באיסור עוד הוא שהרי לפנ״ע מאיסור גרוע עוד והוא. מסית ועונש האיסור לענין מ״מ עכו״ם, לעבוד מסית רק הוא סקילה לחיוב מסית שאיסור ואף כ״ט דף בסנהדרין כמפורש האיסורים בכל יש למסית טוענין שאין החומר בכל שמיא כלפי היה שלא אף הקדמוני מנחש למסית טוענין שאין מנין יונתן א״ר נחמן בר ר״ש שיליף

שאין אך עבירה, לכל יש מסית שאיסור חזינן הדעת מעץ. ילה אכ האיסור אלא ע״ז חטא. סנגוריא עליו ילמדו ולא יענש, שמים בדיני אבל לע״ז, מסית על רק אדם בדיני עונשין ויסעו ברגלים לילך שיתעצלו כשידוע כ״כ רחוקים באינם אף יש עור לפני ואיסור

במאשינעס, רחוקים באינם ליכא מסית איסור. אבל

להתפלל להבאים פרסים ונותנים מנין שעושים הודעה סתם אלא הזמנה בלשון נה אי ואם שאין מסתבר במאשינעס רחוקים גם שיבואו ידוע אבל לקרובים רק הוא בעצם שהכוונה

לאלו אלא פרסים יתנו שלא לפרש וצריכים. להסתפק יש לפנ״ע ובדין מסית דין בזה

בהיתר ברגליהם. שיבואו

אין שם מהמתפללים שהרבה הכנסת בבית /חבר/ מעמבער מלהיות ק להסתל שרוצה ובדבר לומר להתייאש ואין בידם, שימחה מי שיהיה כדי להסתלק שאין נוטה דעתי כשורה, מתנהגים להרבה המחאה תועיל אולי ולכן החשך, מן הרבה דוחה האור מן מעט כי ישמעו, לא שודאי

כגון ביהכ״נ מסדר ח״ו ישנו אם אבל, כשורה בביהכ״נ שמתנהגים כ״ז הוא אך איסורים. כל מחוייבין וקה״ת התפלה סדר במקצת אף שישנו או לנשים אנשים שבין המחיצה שיסלקו

פיינשטיין משה שם. מעמבערס מלהיות להסתלק ה'. יראי

17. משה אגרות ז ב, או״ח

ו דהנחש כתר״ה מש״כ על משם ראיה ואין כע״ז, שהוי כפירה שהוא העולם את וברא אכל מהעץ דאמר משום הוא מסית בדין שהיה ה באמונת וחוה אדם שיכפרו ההסתה שהיתה מצינו לא לע״ד הנה למסית, טוענין דאין בחומרא שיהיה איסורין שאר על לעבור 'מסית

משמע דהא להכפירה, ולא האכילה לאיסור אלא הסתתו להחשיב אין ה כפיר בלשון להסית דיבר שהוא אף ולכן מהעץ שיאכלו אלא ברמב״ם דהא נעבוד, נלך אעבוד אלך באומר דוקא אלא מסית בדין אינו לבד שותה וכך אוכלת כך הע״ז את המסית שמשבח דבמה

הניסת דין בשביל הוא אולי לע״ז משבח שהמסית מה במתני' ס״ז דף בסנהדרין שהוזכר ומה לבד, זה אלא הוזכר לא ה״ב מע״ז פ״ד שכן משום ואולי צע״ק אמוראי ולשאר /סנהדרין/ ס״א בדף כדאיתא דהע״ז, שבחיה המסית אמר בלא חייב אינו שלרבא ושמע באבה הע״ז של השבחים המסית שאומר דבמה בפשיטות שכתב ישראל בתפארת מפורש כן ומצאתי נקט. דמלתא ואורחא המסיתים דרך הוא

דשאר אליבא וכוונתו יתמא פסקא הוא שנקט אוכלת וכך השבחים בלא אף מסית בדין הוא ע״ז עבוד לך ובאמירה ית מס בדין אינו בדין להחשיבו אין בכפירה גם וא״כ נקט, דמלתא אורחא אלא לדינא נוגע אינו אמוראי ולשאר בעצמו כדכתב ניחא דלרבא אמוראי

מסית להחשיבו אין כפירה דברי אמר הנחש אם שאף ונמצא שיכפור, להניסת מר או שאינו זמן כל כפירה דברי כשאומר לכפירה מסית טוענין אין נמי לאו על הסתה שעל ראיה וא״כ לאו, על רק הסתה וזהו לאכול האשה את הסית שע״ז מהעץ האכילה על אלא כפירה על

כדבארתי מיתה חייב שאינו רק דמסית החומרות כל בו יש אפשר וממילא. למסית.

18. כב ה, תורה של באהלה אריאל- יעקב הרב

מותר האם הגולה, ברחבי המשרתים השליחים לשאלות במענה מייעדת שהקהילה למקומות או לביתם אורחים להזמין להם שאורחים לכל ידוע כאשר היהודית, הזהות חיזוק לשם לאירוח

עד מלמד הניסיון השבת. את ולחלל ברכבם לנסוע עתידים לו א אלו יהודים עבור ביותר משמעותית היא זו שבתית חוויה, כמה

התבוללות סף על עומדים פעם ולא ומצוות, מתורה. הרחוקים

נ שאלות ועל זו כבדה שאלה על להשיבך הריני וספות…

לשבת ין להזמ לאסור נוסף נימוק העלה פיינשטין הגר״מ והנה משום בשבת, לביכ״נ ברכב לנסוע עלולים שודאי רחוקים אנשים שמצאנו וכפי עבירה, לדבר הסתה של נוסף איסור בזה שיש

" וז״ל ומדיח. : במסית אפשר שאי באופן הרחוקים את ולהזמין מאיסור גרוע עוד והוא אסור, ודאי שבת חלול בלא שיבואו

לחיוב מסית שאיסור ואף מסית. באיסור עוד הוא שהרי לפנ״ע

ועונש האיסור לענין מ״מ עכו״ם, לעבוד מסית רק הוא סקילה

האיסורים". בכל יש למסית טוענין שאין החומר בכל שמיא כלפי זרה עבודה בחטא חוה את החטיא שלא הקדמוני מנחש וראייתו משם ואעפ״כ הדעת, מעץ לאכול שלא לשעתו באיסור רק אלא

שאיסור חזינן הא למסית. טוענין שאין )א כט, (סנהדרין הגמרא למדה קמ״ל אדם בדיני עונשין לענין ורק עבירה, בכל ישנו מסית העבירות בכל קיים האיסור אבל לע״ז, מסית על רק שעונשים

סנגוריא עליו ילמדו ולא יענש, שמים בדיני. ואף היא יפה ראיה שאמנם הדעת, עץ מחטא זו ראיה על להעיר ויש

רבים עמדו וכבר תשובה. יש לדין אם אך שכמותו, לגאון וראויה הוא ומדוע ע״ז איסור שם היה לא שלכאורה קושייתו, על לפניו המהרי״פ בפי' ועיין אחרות. בדרכים אותה ויישבו למסית, נחשב החזקוני מקוצי, הר״מ בשם שהביא לרס״ג לסהמ״צ פערלא

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד7

אין כ וא לע״ז. גם וחוה אדם את הסית הקדמוני שהנחש "והרע״ב

אחרות לעבירות משם. ללמוד רמ״ה ה׳יד והוא ליה דמסייע תנא לו יש לכאורה מאידך, 'אך

שונה דין מהם אחד ולכל מסית, סוגי שני בין: שחילק תכסה ולא תחמול "לא נאמר ועליו חמור שהוא לע״ז מסית,"א. הרב "דברי יטען אם וגם טענותיו, את מקבלין אין כך ומשום

שומעין– מי "דברי התלמיד, ודברי מזו יתרה לו. שומעין, אין ולמד נהרג, הריהו בפועל ע״ז עבד לא שהמוסת במקום אפילו

תכסה ו״לא תחמול" מ״לא."זאת בעצמו טען ואם יותר, קל שדינו שבתורה העבירות ליתר מסית ב.

שומעין– מי דברי ודה״ת הרב ""דברי אם אך לו, שומעין אמנם

אין בעצמו כך טען לא אנו אין כן, וכמו בעבורו. זאת טוענים אנו

בפועל העבירה את עבר שהמוסת במקום אלא אותו. דנים

לנ אף ללמוד יש ומכאן וכו' התלמיד ודברי הרב דברי שהמכשיל טען ואם לדב״ע, שליח המשלח מן גרע לא בעבירה חבירו את

שומעין– מי דברי ודה״ת הרב ""דברי בטענה ונפטר לו שומעים

הגרמ״פ ואכן לו. טוענים לא ן טע לא אם אך מסית, מאיסור זו סנגוריא עליו ילמדו "ולא במש״כ לזה."רמז בכל מצינו שלא עצמו, על הקשה רמ״ה' ה׳יד דבריו בסוף אך זה לבין בעצמו שטוען עבירה לדבר המשלח בין זו הבחנה הש״ס על שתמה הרי״פ בפי' ועיי״ש בצ״ע. ונשאר בעצמו, טוען שאינו

ואם נוספות. תמיהות הרמ״ה הן, רמ״ה ה׳יד על לסמוך קשה 'כן

זה ברעיון יחיד שהוא משום בו מסופק עצמו שהוא משום. והן

… לאיסור התכוון לא פינשטיין הגר״מ שגם לומר יתכן ולענ״ד של המעשה חומרת את להדגיש רק רצה אלא כפשוטו, מסית עתידים שהם לכל כשידוע בשבת לביכנ״ס אנשים המזמינים

ברכב לשם. לבוא שום זו בהזמנה שאין להדגיש צורך וראה הסתה מעין וגם עיוור" "לפני גם כאן יש אדרבה אלא, תועלת,

ממש הסתה לדין התכוון לא הוא. אך חגיגות בענין לגערתו, וגערתי הערתי את מצרף הק' אני גם ואכן מצד שבת לחילול ברור חשש כשיש בשבת הנערכות מצוה בר

מחילול המצוה בר לנער תצמח ית חינוכ תועלת איזו המשפחה. אבטליניה חילי יישר ולו מתועלתו! רב נזקו הרי. השבת? יום את לחגוג רבים מצוה לבני המלצנו גן ברמת הק' ובישיבתנו קצרה קריאה בהם שיש וחמישי, שני בימי מצוות לעול היכנסם ואין הכנסת, בבית חילוני ציבור לאירוח יותר המתאימה בתורה

אירועים לקיים אפשר הצורך ובשעת האירוע. את לם מלצ מניעה הבאים האורחים בין כשמסתמא המנחה, בתפילת גם אלה מעין

בבוקר התורה קריאת את שמעו שלא עשרה יש …לשמחה דברי בנ כגון לעין, ניכרת בשבת האירוח מן שהתועלת במקום אך

וכו' התלמיד ודברי הרב את לקרב היא המזמין כוונת שכל, לאחר רק נעשה והדבר היהדות, כנפי תחת ולהכניסו המוזמן והוא לביתו, להזמינו אלא אחרת דרך מצא ולא היטב שבדק מצד ורק השבת כל את עמו לשבות בכנות לו מציע מצידו

שאין ודאי השבת יום של בעיצומו לבוא מתעקש הוא, המוזמן

שכוונ כמי זאת להגדיר ולהדיחו. להסיתו חלילה תו

חידוש מה ג הסית שהוא בגלל הנחש של מהותו שינוי על אונים

19. כט סנהדרין, הגאונים אוצר א

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד8

– עבירה לדבר ובשליח במסית התלמיד ודברי הרב דברי שיעור│ סיכום טבדי בנימין הרב

א– ק ל ח ת– י ס מ ל ן י נ ע ו ט ן י א ו ר ו ק מ

ם י נ ו ש א ר ה י ש ו ד י ח ו

ת י ס מ ל ם י נ ע ו ט ן י א ש ך כ ל ר ו ק מ ה

א. שנעשה אדה״ר חטא על מספרת התורה בראשית בפרשת

התנהל "ה הקב לנחש שביחס כותב רש״י1 הנחש. הסתת ע״י לטעון אפשר שהיה למרות ידית, מ והענישו מיוחדת בצורה

לזכותו דברי התלמיד ודברי הרב "דברי הטענה את הנחש של אמורים היו וחוה ואדה״ר שהואיל והיינו, שומעין". מי

הדעת- עץ מפרי לאכול ולא ה' לציווי לשמוע להאשים אין

לחטא- להם נגרם ידו שעל במה הנחש את כל חובת שכן את שעשה ומי הקב״ה, כלפי חובתו את למלא לדאוג אחד

שלמרות מסביר רש״י באחריות. לשאת צריך א הו רק העבירה קבילה טענה היתה היא זו טענה טוען היה הנחש שאם

וראויה- לא הקב״ה זאת- טען לא והנחש עוד כל מקום מכל

זה את בעניין מביא רש״י הענישו. מיד אלא, עבורו אותה טען מסית של בזכותו מהפכין ש״אין המשפטי."העיקרון

רש דברי מקור והנה ב. בסנהדרין2 בגמרא הם "י אומרת הגמ'. אומר שא' כגון ב״טענה". נאמן שאדם ממונות דיני לגבי הוא שאכן לפניו הודה והלה ממון", לי חייב "אתה לחברו

בי״ד- בפני [לא לו ]חייב לכפור למחרת הוא יכול מקום כל עדים לו כמין התובע ואפי' בך". הייתי "משטה בטענה בחוב,

בחוב– הודה הוא ש ע״כ שמעידים בטענה הנתבע נאמן

בך הייתי.""משטה

ג. ממונות– שבענייני בהמשך אומרת הגמ' הנתבע צריך

נפשות– בדיני אך בעצמו. "טענה" את להעלות לו,""טוענין להרוג שלא ע״מ שונות טענות ומחפש מהפך שבי״ד היינו אינו הנאשם אם ואפי' העדה"]. "והצילו [שנאמר הנאשם את

עצמו- לטובת טענות טוען עבורו טוען. ביה״ד

של למרות והנה ד. מסית ולכאו מיתה דין יש זרה 'לעבודה

לטובתו– לטעון ראוי היה נפשות דיני כלל כמו מקום מכל לזה מקור מביאה הגמ' למסית". טוענין ש״אין כלל ישנו

מקומות: משתי

 – חנינא בר רמי בשם הראשון המקור שנאמר ממה תכסה ולא תחמול "לא מסית לגבי."בתורה

 רבי בשם נחמן בר שמואל רבי בשם השני המקור טענת את הנחש עבור טען לא שהקב״ה ממה - יונתן

דבר וכו' התלמיד ודברי הרב י היא ש, הגם, כנ״ל

ראויה. טענה

ת ו ל ו ע ה ת ו ל א ש ה ם ע ם י נ ו ש א ר ה ת ו ד ד ו מ ת ה

ה י ג ו ס ב

ה. ודברי הרב "דברי שטענת מוכח הגמרא מדברי והנה

אותה טוען הנחש היה שאם חזקה טענה הינה תלמיד" ה כן שאם התוספות, הקשו לפיכך מתקבלת. היתה היא בעצמו

יד ג, בראשית 1 א כט, 2

יטען– מעתה מסית כל שהרי "מסית", יימצא לא לעולם

התלמיד ודברי הרב!""דברי

התוספות3 בעלי ו. יש הבא: באופן הקושיה את יישבו

ש ההסתה איסור בין להבדיל של ה ההסת למעשה מת״ת אחרי וע״כ להסית, שלא הקב״ה ע״י צווה לא הנחש שהרי הנחש. שגרם כך על ולהענישו הנחש את לחייב היחידה העילה שותף היה הוא דבר של שבסופו בכך הוא לחטוא לאדה״ר

ממילא- העבירה. של לתוצאה היא וכו' הרב דברי טענת שלא ה״תלמיד" על היא עליה האחריות שכל קבילה, טענה

מהתוצאה מנותק והנחש [הקב״ה], ל. רבו" "הקשיב

על אינו החיוב, הסתה איסור על שנצטוו ישראל זאת לעומת ההסתה אם שאפילו והיינו הפעולה. עצם על אלא התוצאה הניסיון את שעשה מי מקום מכל פעולתה, את פעלה לא

להסית– מיתה וחייב איסור על עובר "מסית", . נחשב ממילא

טענת וכו' התלמיד ודברי הרב דברי ה להוריד באה את

שייכת לא מהתוצאה, המסית של האחריות שהחיוב במקום

לתוצאה. קשר כל ללא הפעולה, על הוא המיתה

ז. מקום הביאו לא שהתוספות שלמרות לציין, יש והנה וללא הפעולה עצם על הוא שבתורה הסתה שאיסור לעיקרון

לתוצאה– קשר בגמרא ופשוט מפורש מקור לזה שיש הרי

[סז ]. בסנהדרין למסית עדים מכמינים כיצד ת המפרט, שלו. הפעולה עצם על אותו ומענישים

יונה4 רבנו גם והנה ח. וכתב התוספות, כקושיית הקשה הוסיף יונה שרבנו אלא התוספות. שכתבו בדרך ליישב לא ולכן למסית, טוענים שאין נאמר אם גם שלכאו' להקשות,

הקב״ה ש ראוי דברי טענת מקום מכל נחש, ה של בזכותו יהפך

וכו' התלמיד ודברי הרב אותה לטעון שצריך "טענה" אינה

הרב דברי ש והיינו עצמו. בפני משפטי ועיקרון אמת היא אלא

וכו' התלמיד ודברי האדם את שפוטר משפטי עיקרון היא גם ממילא עשה. לא והוא עשו שאחרים דברים על מאחריות

טען לא הנחש אם – וכו' התלמיד ודברי הרב דברי מקום מכל

לפ לקב״ה היה הדין שורת מצד של העיקרון מכח מעונש רו וט

וכו'. התלמיד ודברי הרב דברי שנעשה שמעשה כמו בדיוק

בשגגה- הרב דברי טענת כך מהותי, באופן כמזיד נידון אינו

וכו' התלמיד ודברי התייחסות שחייב משפטי עיקרון היא אותה טוען הנאשם האם בשאלה תלוי זה ואין השופט, מצד

לא. או

ט. שאה״נ– מתרץ יונה, רבנו של מקרה ה ע״פ הגמ' קמ״ל לטובת טוענים לא פשוטים משפטיים עקרונות שאפי' נחש

ומכאן הסתה. של פעולה עשה הוא וסו״ס איל הו הנחש, מת״ת שאחרי מסית לגבי בק״ו לומדים - סברות שאף

הרב דברי ד״ה א כט, סנהדרין 3 שם סנהדרין על יונה רבנו חי' 4

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד9

להצילו5 כדי אומרים לא משפטיות רבנו חתם דבריו ובסוף.

עיון ב״צריך חידושו את."יונה

י. מצאנו והנה ב מצאנו מיוחדת שיטת רמ״ה6 יד יש בדבריו.

שלב בכל חידושים ויש שלבים, . מספר

 מ״ה ר א: שלב בשאלה, התקשה מקום יש מדוע דברי לאור התלמיד" ודברי הרב "דברי לטענת עבר שלא אף על חייב שהמסית לעיל שצוינו הגמרא

? המוסת רמ״ה היד של השאלה משלב שכבר והיינו

אחר אף רלוונטי הנחש של שדינו סובר שהוא ים רוא מת״ת– אחר המסית כדין הוא ו תורה, מתן וכשם

לתוצאה קשר [ובלי הפעולה על ]ב חיי מת״ת שאחר בנחש גם הדין להיות צריך. כך

 ב: שלב שחייב בתורה שמצאנו שמה מתרץ, רמ״ה מסית של במקרה דווקא הוא הפעולה, על המסית לא איסורים בשאר בהסתה זאת לעומת זרה. לעבודה לתוצאה וגרם שהסית באופן אלא המסית. חייב

ב ממילא מסית (כמו ז ע שאינן המצוות "לשאר

הנחש של )המקרה – לטעון מקום יש הרב דברי

מהעונש. 'ולהיפטר וכו התלמיד ודברי לגבי משא״כ

הפעולה על הוא החיוב כאמור ששם לע״ז. מסית

 של במקרה לעסוק הרמ״ה עובר הנ״ל, לאור ג: שלב שליח שאין היא הלכה שהרי עבירה. לדבר שליח

גלל ב שזה אומרת בקידושין והגמ' עבירה. לדבר

של העיקרון וכו' התלמיד ודברי הרב דברי וטוען. לדבר אדם שמשלח מי כל מעתה שלכאורה הרמ״ה ע״י נעשת והעבירה זרה] עבודה [שאינה עבירה

השליח- כמו בעבירה, להתחייב אמור המשלח

ודברי הרב דברי יטען אם ורק במסית. שמצאנו

– וכו' התלמיד מהאחריות אותו פוטרת זו טענה אז

. לשליחות מסית בין השוואה ברמ״ה שיש והיינו

שגרם מי בשניהם לעבירה: אדם למשלח ה לעביר הרב דברי יטען אא״כ התוצאה, על מתחייב לעבירה

וכו'. התלמיד ודברי

 יוצא לפי״ז שלכאו' מתקשה, הרמ״ה ד: שלב ש״אין העיקרון בתלמוד שמופיע הרבות שבפעמים

עבירה– לדבר "שליח אומר המשלח אם דווקא זה

וכו' התלמיד ודברי הרב דברי אוקימתא וזוהי.

אין ש משמע הסוגיות מפשט שכן וקשה, תמוהה

עבירה לדבר שליח המובן הלכתי עיקרון הוא המשלח של נוספות בטענות צורך בלי. כפשוטו,

עיון בצריך זו הנקודה נשאר רמ״ה. והיד

ן– י ר ד ה נ ס ב ה י ג ו ס ה ל ע א ל ר ע פ ב ר ה ת ו י ש ו ק

ה " מ ר ד י ה ד ו ס י י " ע ט ו ש פ ה ם צ ו ר י ת ו

כמבואר התראה צריך לא מסית שלגבי ההלכה עם מתאים זה ורעיון 5 והיינו ועוד. ג ה, ע״ז ורמב״ם ב פח, בסנהדרין שוגג הוא אם בירור שאין

ליוני גי ועי' עצמו מצד מתחייב הוא אלא מזיד, . או ב ח, סנהדרין הש״ס

שם סנהדרין רמ״ה יד 6

זצ״ל פערלא פישל ירוחם הג״ר והנה יא. הגריפ״פ ][להלן:

על להקשות יש ש שאלות שלוש ומציין מסית, בסוגית דן

סנהדרין– במס' הנ״ל הגמרא פשט בדוחק לתרצן שאפשר שלושת ברווח. מיושבות כולן הרמ״ה הסבר לפי אלא

הקושיות הגריפ״פ: הן של

1. למסית טוענין שאין לכך שהמקור מביאה הגמרא

תחסה- ולא תחמול "לא שנאמר מה מחמת "הוא טען לא שהקב״ה ממה בלימוד הצורך מה כן ואם

הנחש עבור וכו' התלמיד ודברי הרב דברי 7.

2. זרה עבודה לעניין בתורה נאמר מסית דין עיקר, הלא אדה״ר את ואח״כ חווה את שהסית הנחש כן ואם

ע״ז– ממש אי״ז הדעת עץ מפרי לאכול וא״כ הגריפ״פ כלל. מסית איסור לגביו שייך לא לכאורה שהאכילה שכתבו ראשונים שיש זה בהקשר מזכיר

"הוייתם ר שנאמ בה' כפירה בעצם היא הדעת מעץ אך זרה. עבודה של עניין גם בה יש וא״כ כאלוקים",

דחוק זה שתי' כותב. הוא

3. ואפי ההסתה משעת כבר מתחייב המסית 'הלא כן ואם בגמרא, כמבואר לו, הקשיבו לא המוסתים

הטענה שייכת מה – וכו' התלמיד ודברי הרב דברי

נראה שמהרמב״ם להעיר יש זו לנקודה ביחס 7 בא מהלימודים שכ״א

ב שכן אחר. לעיין כ ל״ת סהמ״צ היא הכ' והמצוה הרמב״ם: כתב " לו מותר אינו זכות לו יודע ואפילו למסית זכות ילמד שלא המוסת שהזהיר תחמול לא הפירוש ובא תחמול ולא יתעלה אמרו והוא ללמדו ולא להזכירו

ד ה, ע״ז ובהל זכות'". עליו תלמד שלא להורגו המוסת ביד מצוה: כתב "

… וגו להמיתו בראשונה בו תהיה ידך 'שנאמר עליו ללמד למוסת ואסור ממנה לשתוק רשאי אינו חובה לו ידע ואם תחמול, ולא שנאמר זכות ישראל וכל שנאמר מנין המסית להדיוט ואזהרה עליו, תכסה ולא שנאמר

וייראו". ישמעו תחסה ולא תחמול "לא של שאיסור מכאן עולה "וא״כ לעומת הדין. והנה לבית משפטי עיקרון ואינו המוסת, כלפי אמור הוא

זאת ה יא, סנהדרין 'בהל דיני כשאר דיניו אין המסית הרמב״ם: כתב " ואם הנהרגין, כשאר התראה צריך ואינו העדים את לו מכמנין נפשות, יצא אותו, מחזירין חובה עליו ללמד לי יש אחד ואמר זכאי דין מבית יצא

טוענין ואין אותו, מחזירין אין זכות עליו ללמד לי יש אחד ואמר חייב עליו ירחמו שלא כדי בנים לו שאין ומי וסריס זקן בדינו ומושיבין, למסית בעולם הוא רחמים ההבל אחרי העם את שמטעין אלו על שהאכזריות

רחמים". לך ונתן אפו מחרון ה' ישוב למען שנאמר שבהלכות הרי

למסית לטעון לא המשפטית ההכוונה את הרמב״ם, נתן דווקא סנהדרין ולא תחמול "לא מהפסוק האיסור מקור את ציין לא הוא שכאן אלא

שם משנה לחם ה והנה מקור ללא הזו ההלכה את הביא אלא. תחסה",

ר אמר כ״ט) (דף בורר זה פרק למסית טוענין ואין שאמר 'ומה: כתב " נראה הלח״מ מדברי ". וכו ה׳קדמוני מנחש למסית טוענין שאין מנין יונתן תחמול לא של בתורה המקור אחר. איסור ללמד בא מהמקורות שכ״א

ספר2 ועי' לבי״ד. הוא מהנחש המקור ואילו למוסת, הוא וכו' עבודת.

הלק על המלך שם ע״ז ואסור עד וכו' להורגו המוסת ביד מצוה: שכתב " עי וכו'. לשתוק רשאי 'נו אי חובה לו ידע ואם וכו' זכות עליו ללמד למוסת רבנו לשון צ״ע וקצת במסית, וחילופיהן ב' ל״ג ובסנהדרין כאן בספרי הוא אדם לכל זה דין והרי זכות, עליו ללמד למוסת ואסור שכתב במה ידענא ולא המוסת על רבנו כתב המצוות בספר וגם למוסת דוקא ולאו

דין גם המסית דיני כל שכלל כאן רבנו הזכיר דלא מה קצת צ״ע כן למה… כאן הנאמר דכל דנימא לא אם לזכות. מחזירין ואין לחובה דמחזירין זה

לבי״ד". שנוגע מה כתב דסנהדרין ובפי״א לבי״ד, ולא למוסת רק הוא

דבריו בהמשך. ע״ש

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד10

ולא לתוצאה המסית של השייכות על טענה שהיא

הפעולה עצם. על

שהוזכרו התוספות דברי את מביא ילה בתח הגריפ״פ והנה יב. הפעולה על המתחייב מת״ת אחרי מסית בין המחלקים, לעיל,

ה מת״ת לפני שהיה הנחש לעומת לאור התוצאה. על תחייב מ הוא מהנחש שהלימוד להסביר שיש הגריפ״פ טוען דבריו

אפילו נצטווה שלא הגם הנחש שאצל כמו וחומר: קל מכח

נענש הוא הכי ולא בחומרה כ״ש זכות, טענות עבורו טענו

מת״ת– אחר שמסית טענות עבורו יטענו שלא בזה יענש

. זכות

מכך הקושיה את בזה לתרץ רוצה שהריפ״פ נראה כמו״כ

אם מהק״ו: חלק שזה והיינו. זרה לעבודה הסית לא שהנחש בזכותו– יהפכו לא לע״ז הסית שלא נחש שמי שכן כל

יהפכו שלא החמורה "ז לע ומסית התורה ציווי על שעובר

. בזכותו

מדוע בגריפ״פ: זה מהלך לפי מתורצת לא אחת שאלה אמנם מהכתוב מהפורש לימוד יש בעוד מהנחש, בלימוד צורך היה שהתבאר שאחר י״ל ושמא תחסה"? ולא תחמול "לא כדין בו החמירו עדיין צווה לא שהנחש שלמרות בתוספות

איסורים– בשאר שמדובר והגם מסית, ללמוד יש מילא מ האיסורים בכל מסית של בדינו מהפכים לא שמים דיני שמצד

ע״ז שאינם. אפי'

דב בהמשך אמנם יג. רמ״ה היד לשון את הגריפ״פ מביא ו יר מתורצות הנ״ל הקושיות כל פיו שעל: וכותב

1. הלימוד ע״ג מנחש הלימוד מוסיף מה לשאלה ביחס

וכו– תחמול" "לא מהפסוק 'המפורש היא התשובה

בבי״ד גם שדנים איסורים, לשאר למדנו נחש שמ התוצאות על המסית את מטה. של

2. לע״ז ביחס הוא מסית דין כל הלא לשאלה, ביחס

בכתוב– המוזכר שהוא שאה״נ היא התשובה התחדש גופא זה אך ע״ז, לעניין למדנו מהכתוב

איסורים בשאר גם נחש של. מהמקרה

3. משעת מתחייב המסית שהלא לשאלה ביחס

הה ודברי הרב דברי ל השייכות מה וא״כ סתרה

– וכו' התלמיד שייכת לא בע״ז שאה״נ התשובה

של הסברא וכו' התלמיד ודברי הרב דברי אך, התוצאה הוא המסית את ה״מחייב" איסורים בשאר

טענה ולכן וכו' התלמיד ודברי הרב דברי שייכת. כן

– ה " מ ר ד י ה ל ע א ל ר ע פ ב ר ה ת ו י ש ו ק ה ב ו ש י ו

א " ק ע ר ה ו ע " מ ס ה ת ק ו ל ח מ י פ ל ע

יד. ה מאידך- אמנם הקשה גריפ״פ של שיטתו על קושיות ג'

ש: מבואר כפי בזו זו קשורות אלו קושיות רמ״ה, היד

1. לחטא ביחס רק ההסתה איסור את מצאנו בתורה

זרה- עבודה של החמור אֱלֹהִים וְנַעַבְדָה "נֵלְכָה

יעניש מטה של שבי״ד לחדש לנו מניין אֲחֵרִים",

אדם התורה מצוות לשאר ביחס? אף

2. לחייב נותר התורה, בכל "הסתה" איסור שאין מאחר

: וש פיר "שליחות", מדין עבירה לדבר המסית את לכך ההשלכה המשלח, של כידו השליח שנחשב של כפעולותיו נחשבות השליח שפעולות היא

שליחות אין שהרי להקשות ויש המשלח. כלל לדבר עבירה לדבר המסית את לחייב אפשר ואיך עבירה.

"שליחות?"מדין

3. משלח כל שמעתה רמ״ה היד של לטענה ביחס שלא

יטען יתח וכו' התלמיד ודברי הרב דברי עבירות ב ייב

בשליחותו– השליח שעושה של חיובו כמו מסית–

משלח בין ההשוואה שלכאורה הגריפ״פ הקשה

ל ברור לא מסית לבין עבירה דבר ה שהרי. חילוק

גדו ל חיברו את למשלח מסית בין יש ל עבירה. דבר

שהדבר בטענה לחטא המוסת את מעורר המסית שכן

המוס לטובת הוא זאת לעומת ת. חבירו את המשלח

לטובת תעשה שהעבירה מבקש הוא עבירה לעשות

. המשלח

ו טו. בקידושין8, בגמרא הנה שליח שאין הסיבה ש מובא התלמיד ודברי הרב "דברי של הסברא מכח היא עבירה לדבר

הדבר ובביאור שומעין". מי דברי הסמ״ע: והרעק״א נחלקו

 הסמ״ע9 טענה היא זו סברא של שמהותה מסביר

: לומר" המשלח שיכול סברתי לומר המשלח ויכול

יש שלא," חייב המשלח אין לכך לעשותו, לי מע

שטענת והיינו וכו' התלמיד ודברי הרב דברי היא לומר מקום והיה שהואיל כך, על להורות באה

העבירה– את יעשה לא שהשליח לא המשלח גם אז

לשליחות "ברצינות". התכוון

 הרעק״א10 והשליח הואיל י: מהות יותר הסבר הביא למשלח– ולא לקב״ה לשמוע אמור השליחות לכן בטענה ר מדוב לא מעיקרה. ובטלה מתקיימת לא כלל

המשלח– כוונת על המערערת טענה זוהי אלא עבירה לדבר שליח לעשות היכולת בעצם. הפוגעת

מוצא הרעק״א והנה טז. במקרה הסמ״ע לבין בינו נפק״מ

שה עבירה לדבר שליח שלא סיבה ואין לעבירה מומר הוא

ודאי שהמומר הסמ״ע שלשיטת והיינו חותו. שלי את יעשה

ש מה יעשה עליו– מטיל משלח ה דברי של טענה למשלח אין

לדעת ש והיינו חייב. המשלח ולכן וכו' התלמיד ודברי הרב

הסמ״ע ל שליח יש במומר זאת לעומת עבירה. דבר לשיטת [שכן ישראל הוא המומר דבר של ובסופו הואיל הרעק״א,

של שהאיסור ברור ממילא הוא], ישראל שחטא שראל י מעיקרה השליחות את מפקיע העבירה את לעשות, השליח על האחריות ואין עבירה לדבר שליח אין במומר אף ולכן

המשלח11 על ולא השליח על אלא העבירה.

ב מב, 8 ב ס״ק קפב חו״מ סמ״ע 9 10 ב י, ב״מ רעק״א חי'

11 "מוסר להיות שהוחזק מ שהשולח שכתב טו שפח, חו״מ רמ״א "ועי'

– והאף הואיל שכן דבריו, על תמה סז ס״ק שם והש״ך המשלח. חייב

ישראל– הוא מוסר" ה ישראל הוא שהרי עבירה, לדבר שליחות לגביו אין עצמו השליח שר כא עבירה לדר שליח להיות אפשר ואי במצוות, וחייב

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד11

יז. רמ היד ששיטת לומר אפשר הנ״ל לאור "והנה ה היא

ה קושיות וכל הסמ״ע, כשיטת ג הנחת על יוסדות מ ריפ״פ

הרעק״א של. היסוד השניה מהקושיה נתחיל העניין לצורך

הקושיות שאר ליישוב נתקדם משם הגריפ״פ. של

 הגרי של השניה הקושיה ולא שהואיל היא, "פ פ ממילא בע״ז, רק אלא התורה בכל מסית דין מצאנו

שעושה איסורים ל המסית בין לחבר היחידה הדרך שה אלא שליחות. דין ידי על זה המוסת טוען ריפ״פ ג שכן המסית את לחייב אפשר אי שליחות: שמצד

שומעין מי דברי התלמיד ודברי הרב ברי ד "טענה דלא ולומר השליחות לבטל כדי אלא אינם התם העבירה מעשה על לענוש ואין שליחות. בזה שייכא כעושה שעשאה השליח את אלא המשלח את

כלל". שליח תורת עליו ואין מדעתו, היא זו טענה

ודברי הרב דברי ש והיינו הרעק״א, כשיטת ממש

וכו' התלמיד השליחות את המפקיעה טענה היא

. מעיקרה כשיטת רמ״ה היד שיטת את נסביר אם אך, הסמ״ע

שיש אלא בעבירה, גם לחול יכול שליחות דין ש הרי ש טענה למשלח וכו' התלמיד ודברי הרב דברי והיינו

כלל ש בטוח היה לא שליחותו יעשה, שהשליח שליחות היתה לא שכלל לטעון בכוחו זו ובטענה

א לו ואין באופן אך עבירה. המעשה על ריות ח ל שליחות יש עקרוני עבירה, דבר שהעיר וכפי

ב יהיה הסמ״ע שלשיטת הרעק״א דבר ל שליח מומר

שהמסית רחוק לא הסמ״ע לשיטת ממילא. עבירה מכוחו– הגיעה והעבירה הואיל לעבירה, חבירו את

המסית ל בשליח כמו בה מתחייב עבירה. דבר

 והנה שבתורה, היא הגריפ״פ של הראשונה הקושיה

רמ״ה ליד ומניין "ז, בע אלא מסית איסור נזכר לא

ל איסור חדש ע״ז שאינם איסורים בשאר גם. מסית

ניתן האמור פי ועל ש בפשיטות, ליישב רמ״ה היד

ל שאפשר שהסיבה סובר בשאר גם התחייב ל מסית

ע״ז [ש]אינם איסורים "שליחות שיש״דין בגלל הוא

– תוצאה לבין האדם בין לחבר שיכול הדין שהוא אחר. אדם ע״י מכוחו שבאה זרה בעבודה ודווקא לתוצאה קשר בלי הפעולה על הוא להסית שהאיסור

– סובר ברור מקור ך שצרי רמ״ה היד אך, מהתורה

איסורים– שאר לגבי שליחות של באפשרות די. לנו

 השל בשאלה הגריפ״פ אין שלכאורה, הקשה ת י שי שכן למסית. עבירה לדבר המשלח דין את לדמות

מנסה סית מ ואילו עצמו לטובת זאת עושה המשלח

לטובתו היא שהעבירה. לשכנעו ו האחר את להכשיל לדבר שליחות על מסית דיני את להרכיב אין ולכן דין יסוד כל הלא רמ״ה, היד שיטת לפי אמנם עבירה. שליחות דין על מיוסד איסורים בשאר, מסית

הרמ״ה לפי וממילא הדינים הש במסית ייכים [כפי

כן ש העבירה, יעשה ודאי הוחזק כבר. לעבירה מחלוקת הנ״ל, פי ועל

הנ״ל והש״ך הרמ״א מחלוקת ממש היא והרעק״א. הסמ״ע

מנחש שלמדנו למסית] טוענין שאין, כים שיי

בש עבירה12 לדבר ליחות.

י פ ל ע ה י ג ו ס ה ת נ ב ה ב ש ו ד י ח ל ת פ ס ו נ ה ר ע ה ה ו ה " מ ר ד י ה ע " מ ס

והנה יח. והיד הסמ״ע של הפרשנות פי שעל להוסיף יש

של לעיקרון רמ״ה וכו' התלמיד ודברי הרב דברי שהכוונה,

היא בטוח היה אל שכלל טוען שהמשלח שה שליח את ישעה

באיסור– כרוך והדבר הואיל הפעולה שהטענה יוצא כן אם

של וכו' התלמיד ודברי הרב דברי סוג חיצונית, "טענה" היא

המסית או המשלח של הטענה מכח הנובעת או. קימתא של

יט. שטענת שהסביר יונה, רבנו דברי את הבאנו לעיל והנה

וכו' התלמיד ודברי הרב דברי כן ועל לדין, מהותית ענה היא

ה את שפט לא הקב״ה איך תמה ש נח והיינו הדין, שורת פי על והיינו הנחש. לבין שנעשית הפעולה בין לנתק קב״ה שהיה שטענת והרעק״א, הגריפ״פ כשיטת ממש הוא יונה שרבנו

וכו' התלמיד ודברי הרב דברי עצם את ומבטלת מהותית היא

למוסת המסית ובין לשליח המשלח בין. הקשר

הנחש של במקרה שאה״נ, ענה יונה בנו ר התשובה ובשלב כ. הרב דברי ש שלמרות קמ״ל אלא מטענה, יותר בהרבה מדובר

וכו' התלמיד ודברי עבור זאת הקב״ה טען לא אפ״ה דין הוא

לכן שכן, קודם קשה, הוא זה שתי' כמובן הנחש. המושג

ל ביחס ""טענה אחרת משמעות בעל היה ממונות יני ד טענ היתה זו אלא מ״דין", חיצונית ה הגמ 'הרי ש הדין. לעצם

ש מצב תיארה טוען הנתבע הודה הוא לכן שקודם שהגם

מקום- מכל בחוב התכוון לא הוא היינו, בך הייתי ""משטה

ברצינות. ואינה הנתבע, ע״י שהתחדשה "חיצונית" טענה וזו

טענה הדין לעצם שה. ייכת

דמיון שיש יוצא רמ״ה היד הסבר פי על והנה כא. המושג בין

בסנהד בסוגיה שהוזכר "טוענה" רין לבין ממונות לדיני ביחס

של ה״טענה" וכו' התלמיד ודברי הרב דברי במסית. האמורה

רמ״ה היד ע״פ שכן הטענ ה של וכו' התלמיד ודברי הרב דברי

שמא אית, ווד היתה לא היא כי לשליחות התכוונתי "לא הי א

מסרב היה ה."שליח

12 ודברי הרב דברי של הטענה מהות כל הסמ״ע שלפי להוסיף, יש והנה

וכו 'התלמיד לא כי מאחריות משלח ה את לפטור שבאה טענה היא, התכוונתי "לא אומר שהמשלח כך מתקיימת. היתה שהשליחות בטוח בכל אמנם עבירה. לעשות לסרב לשליח היה שאפשר מטעם לשליחות"

במומר– [כגון קיימת לא זו שטענה ]מקום עבירה לדבר השליחות חזקה מציאות היא שהשליחות נראה, יותר עמוק ובאופן קיימת.

עצם את לבטל אפשר ואי השליח, למעשה משלח ה בין הקושרת טענה לשליחות. גמורה כוונה כאן היתה שלא בטענה רק אלא השליחות הסיבה גופא זו הייתי". "משטה של סוג אלא מהותית, טענה לא היא זו והיינו למסית. אותה ולחבר הזו הסברא את לקחת רמ״ה ליד ש״קל"

בין הקושרת מציאות היא והשליחות שהואיל אפשר ואי לשליח, המשלח באופן עבירה" לדבר שליח ש״אין בטענה השליחות עצם את לבטל

מהותי– שלשליחות הסתה בין לחבר בקלות אפשר מדוע ברור. ממילא מקום מכל שלו, לשליח המוסת את להפוך התכוון לא שהמסית אף שכן את שמניע מי של והשייכות האחריות הוא שליחות בדין שהתחדש מה

אחר גוף ע״י נעשת שהפעולה והגם מכוחו. שנפעלה לפעולה, עולה הפ השליח– שהוא לבין התהליך את שהפעיל מי בין קשר רואים אנו עדיין שלא הגם המוסת, של לפעולה שייכות יש למסית גם וממילא התוצאה.

שליח לעשותו. התכוון

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד12

ב ק ל ח – ם י נ ו ש א ר ה ת ו ט י ש ב ה ק מ ע ה

ה ר י ב ע ר ב ד ל ח י ל ש ן י א ת י י ג ו ס ב

י ר ב ד ה נ ע ט ה ל ק ש מ י ב ג ל ם י ק ס ו פ ה ת ק ו ל ח מ

ה ר י ב ע ר ב ד ל ח י ל ש ב ו' כ ו ד י מ ל ת ה י ר ב ד ו ב ר ה

כב. לעמוד מנת על והנה הרב דברי של הסברא על תר יו

מרכזיות סוגיות: שתי ב בזה לעיין יש - וכו' התלמיד ודברי

ב קידושין13 מציעא14 ובבבא.

בקידושין בסוגיה כג. 'הגמ שליח יהיה שלא מדוע שואלת

כמותו? אדם של "שלוחו והרי עבירה "לדבר ם ישנ ובגמרא

שלבים: שני

הרב "דברי: סברא בדבר שיש עונה הגמרא הראשון בשלב התלמיד- ודברי בין לנתק שיש דהיינו ", קודמין מי דברי לדברי ולא בוראו לדברי להקשיב לו שהיה לשליח המשלח

ולכן משלחו, ששילחו. כך חרף מאחריות פטור הלה

השני בשלב ללמוד התורה מפסוקי מקורות מציעה הגמרא

א לדב שליח ש״אין העיקרון ת עבירה" ר: זאת שלומדים יש

שלומדים ויש חו", שלו ולא "הוא נאמר שבו חוץ משחוטי

שני והם עבירה לדבר שליח יש וטביחה שבמעילה מכך זאת מלמדין ואין כאחד הבאים. כתובים

סוגיה ב כד. ב מ בבא ציעא חצר שקניין מ״ד על מקשה הגמרא

שליחות– ""משום הוא של חצירו ש מהדין את נה קו גנב

ב החצר קניין ע״י [ומתחייב הגניבה תשל נאמר ואם, מי]כפל ו

חצר שקניין שליחות– משום הוא אם לדבר שליח אנו מצ כן

עבירה הגניבה! לעבירת השליח היא החצר ][שכן ושיה ק על

ישובים שני מ: ובאים הגמרא זו

 כאשר מצבים: שני בין לחלק יש ש מתרץ רבינא הוא השליח לא אישי ציווי לו [יש חיובא" "בר

העבירה- ]את לעשות עבירה לדבר שליחות אין

המשלח ופטור השליח. וחייב במצב זאת לעומת

שהשליח״אינו – חיובא "בר לדבר שליחות יש השליח ופטור המשלח וחייב. עבירה הואיל ממילא

חיובא– "בר אינה "והחצר לשמש יכולה היא

עבירה לדבר. כשליח

 סמא, מתרץ רב הוא שהשליח מצב בין לחלק שיש

בעל אדם לדבר שליחות אין שאז חופשית" בחירה

לה שאין חצר לעומת עבירה", בחירה - חופשית

ולכן יש שליחות בחצר עבירה, לדבר המשלח. וחייב

כה. שליחות בחצר יש מדוע ברור היישובים שני לפי והנה

אך עבירה, לדבר מינה נפקא ה מציע הגמרא הסוגייה בהמשך

בחירה יש בהם במקרים היא הנפק״מ. השונים היישובים בין אישי איסור לשליח אין אך חופשית הפעולה. את לעשות

דוגמאות שתי לכך מביאה: והיא

 שיקדש לישראל שאומר כהן ב היא ראשונה דוגמא רבינא לפי גרושה. אשה [לכהן] לו שכל שאומר

13 ב מב,

14 ב י,

מקום כאן [כגון בפעולה בעצמו נאסר לא שהשליח

גרושה– לקדש איסור לישראל ]שאין יש ות שליח רב לפי זאת לעומת המשלח. וחייב עבירה לדבר אין חופשית בחירה לשליח שיש זמן שכל סמא,

עבירה– לדבר שליחות השליחות אין שכאן הרי

כלל. מועילה

 קטן ילד להקיף ששולח. אשה במי היא שניה דוגמא

מצוות אינן ונשים הואיל הקטן [וכן הקפה באיסור

אותו– כשמקיפים חייב ]אינו רבינא לפי ממילא שליחות– יש חיובא בר אינו שהשליח זמן שכל אף

זאת לעומת המשלח. איש ה וחייב שליחות יש כאן אין חופשית בחירה שיש מקום שכל סמא רב לפי

- עבירה לדבר שליח שליח אינה האשה כאן אף אין [כי פטור אותה ששלח האיש ולכן עבירה הלדבר בהקפה נאסרה לא [שהרי פטורה היא ואף שליחות]

. ]כלל

ש י ג ג ו ש ב ם א ה ת ו פ ס ו ת ה ו א " ב ט י ר ה ת ק ו ל ח מ

ל ח י ש ל ה ר י ב ע ר ב ד

והנה כו. בדין" עבירה לדבר שליח "אין רבותינו נחלקו בעבירה שמדובר ידע לא השליח כאשר הדין מה, הראשונים

טוען הריטב״א השליחות. את לעשות הסכים הוא בשוגג ו ע בכל חלה לא שהשליחות התוספות ואילו ניין, טוענים

ש של הראיות ו המקורות את נסביר ולהלן חלה. השליחותכן

צד. כל

תס על מיוסדת הריטב״א שיטה כז. "דברי ל ש הסברא בין ירה

שומעין מי התלמיד ודברי הרב ל " שכן הנ״ל. בב״מ יה גוס

סמא רב שיטת את יש, כאמור בחירה שיש היכא שכל

. עבירה לדבר שליח אין ל]שליח עבירה שאין [אף חופשית זו בעבירה מדובר כאשר השליחות את שמבטל מה אם והנה

של הסברא – וכו' התלמיד ודברי הרב דברי לרב מדוע כן אם

סמא - לשליח עבירה ואין חופשית בחירה שיש היכא אפילו חלה לא השליחות בכה״ג הלא, השליח לגבי שייכת לא

הטענה וכו' התלמיד ודברי הרב דברי?

ודברי הרב דברי של שהסברא הריטב״א, טוען זו קושיה מכח

וכו' התלמיד אלא הלכתי, קריטריון שמהווה סברא לא היא

שליח אין שבדין הכללי ן ההיגיו רק היא ל ומקור. עבירה דבר

מביאה בקידושין שהגמרא הפסוקים הוא האמיתי ה. דין ל שליח שאין שכשם ברור ממילא ן הדי הוא במזיד עבירה דבר

שליחות שכן, בשוגג הלימוד מכח עבירה, מדבר הופקעה

מה כנ״ל15 פסוקים, .

15 התוספות מדברי ב כהריטב״א. ג״כ שסובר משמע, ב י ב״מ דהנה

שם התוס': כתבו ג״כ שסובר משמע ב י, בב״מ התוספות מדברי

לדב שליח שם״אין התוס' כתבו דהנה: כהריטב״א. - עבירה ר האיש בפ'

מקדש דיליף ואיכא שלוחו ולא הוא דכתיב חוץ משחוטי דיליף איכא שליח דיש כאחד הבאים כתובים שני וטביחה מעילה ליה דהוה משום

מלמדין". ואין והיינו ש לד״ע שליח שאין לדין שהמקור כתבו התוספות

. וכו התלמיד ודברי הרב ד׳ברי של לסברא כלל ציינו ולא, הפסוקים הם הריטב״א לדברי מכוונים שהתוס' נראה וממילא לד״ע שליח שאין הנ״ל,

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד13

מקו בשני התוספות בעלי זאת לעומת כח. אחר מות ים16 כתבו

ע לדבר שליחות שיש שוגג השליח כאשר גם בירה מהטעם,

שוגג שהשליח שבאופן ודברי הרב "דברי לומר יך שי לא

– "התלמיד חלה ולכן. השליחות של הסברא שלדבריהם הרי

וכו' התלמיד ודברי הרב דברי היא גמור גדר אין של לדין

ל שליח יש אה״נ שייכת לא הזו שהסברא והיכן, עבירה דבר

של ל יח עבירה17 דבר.

ח מ ל א " ק ע ר ה ו ע " מ ס ה ' ח 'מ ן י ב ה א ו ו ש ה

ת ו פ ס ו ת ה ה ו א " ב ט י ר – ו י ע ו ק " מ ט ש ה ' ד ב ן

כט. התוס מחלוקת את לתלות אפשר לכאורה 'והנה

ל שליח יש האם השאלה סביב והריטב״א עבירה דבר בשוגג–

במחלוקת הסמ״ע שהטעם הסמ״ע לפי שכן הנ״ל. והרעק״א

ל שליח שאין עבירה דבר שבדבר העבירה שמחמת בגלל הוא כאשר א״כ וכו' השליחות את יעשה שהשליח בטוח לא

בעבירה– שמדובר יודע ולא שוגג השליח לא זו טענה

התלמיד ודברי הרב דברי של שהפגם הרעק״א לפי אך קיימת.

וכו' דבר ל שליח של אפשרות כל בטל ולכן מהותי, הוא [ עבירה יש כאשר פ "לכה עב ירה – ]לשליח מסתברא ממילא

ל שליח אין בשוגג שגם עבירה דבר הריטב״א18 וכשיטת, .

ל. שאנץ התוס', בשם בשטמ״ק הסמ״ע כסברת מצאנו והנה באופן סמא ורב רבינא מחלוקת את להסביר סברא שהעלה

הבא– שהוא לטעון המשלח יכול אופן באיזה השאלה סביב במקרה שדווקא סובר רבינא לו" ישמע לא שהשליח סבר חבירו את שעושה כהן [כגון לעבירה שייך עצמו שהשליח

"ך ו״שיי כהן הוא השליח ואף שהואיל גרושה, לקדש כהן אם שגם סובר סמא ורב יותר]. בזה נזהר הוא בעבירה, גורם שהוא בזה הלא לעבירה, שייך אינו עצמו השליח בטוח שלא סיבה גם זו עיוור לפני על ועובר הוא לעבירה

ע״ש השליחות, את יעשה. שהוא

ג– ק ל ח ס ח י ב ת ו פ ס ו נ ת ו י ת כ ל ה ת ו ר ע ה

ל ע ה ד ג א י ר ב ד פ " ע ש ו ד י ח ו ת י ס מ ן י ד ל

ת י ס מ

אין וממילא, וכו התלמיד ודברי הרב של׳דברי בסברא תלוי שלא דין הוא

למזיד שוגג בין. חלוקה

16 ו נתנו ד״ה א עט, ב״ק קידו עבירה לדבר ד״ה ב מב, שין

17 מה טענתם את הוכיחו התוספות יש זו בסוגיה. ב עט, בב״ק סוגיה

הה כפי נוקטים והתוס' המקרה, בתיאור הבנות מספר לח מש שיש בנה

. המשלח של הבן פדיון עבור מסויים ממקום בהמה לקחת כהן ששלח שהמשלח יוצא כן אם אחר. לאדם אלא למשלח שייכת היתה לא הבהמה ידע לא שהכהן אלא הבכור. בנו פדיון עבור בהמה לגנוב הכהן את שלח

הבהמה את גונב הוא המשיכה ובעצם הבעלים, לא הוא שהמשלח

בשוגג. כן, אם מהס ג ו למעשה ש תוספות] של הפרשנות פי [על עולה יה

הגניבה– מעשה את עשה שהכהן למרות לעניין ה״גנב" שנחשב

המשלח הוא והאחריות. חיובים ה התוספות היה לכאורה ש זה על, הקו

כן ש פטור להיות אמור, המשלח שליח אין דוע ומ עבירה, לדבר ות

קו? מכל למשלח יתייחס הבהמה את שלקח הכהן שמעשה ש זו יה

שוג השליח שכאשר מסיקים התוספות - ג עבירה לדבר יש. שליחות

18 של שהטעם כתב הריטב״א אמנם וכו' התלמיד ודברי הרב דברי הוא הריטב״א אף ומ״מ מהפסוקים, הלימוד הוא והעיקר ההלכתי הטעם לא אין לשליח עבירה שיש היכא דווקא לפיו רבינא, דעת את להסביר יצטרך

עצם את מפקיעה לשיטתו העבירה שמציאות "כ וע לד״ע, שליח

. השליחות

ואחרונים ראשונים עוד שמצאנו להוסיף, ש י והנה לא. ישנם ועוד חלקי, או מלא באופן רמ״ה, כהיד פוסקים שחלקם בקצרה לכה״פ להביאם וראוי ייחודיות, שיטות להם. שיש

עה״ת19 הריב״א בפירוש הוא הראשון המקור מדוע שהקשה, בתורה כתוב הלא למסית, טוענין שאין מנחש ללמוד צורך יש

זאת ללמוד המקור והוא תחסה" ולא? מול תח "לא במפורש וכו תחמול מלא דאי אליקים, הר״ר דברי את הריב״א 'והביא איסור בו יש להסית לא שנצטווה היכא שדווקא ה״א, היתה מנחש קמ״ל וע״כ איסור, בו אין נצטווה שלא היכא אך הוא זה הסבר והנה איסור. בו יש נצטווה שלא היכא שאפילו

בהם נאמר שלא איסורים בשאר שאפי' רמ״ה כהיד, ממש להסית20 איסור בהם יש מ״מ מסית איסור.

אנגליה21 חכמי בתוספות לב. מה נתרץ זה פי' ומתוך: כתב " והיאך כו' טוענין שאין מנין בעי קא מאי העולם שמקשין

לע״ז מסית היה לא והלא מנחש לע״ז מסיתים שאר? מוכח

נמי אי הוא. ז דע לקמ' ואמרינן כאלקים והייתם דכת' "וי״ל דחמירי". לע״ז מסיתים כ״ש לע״ז הסית שלא נחש מדחזינן את החטיא לא שהנחש אפשרות ג״כ מובאת שבדבריו הרי למי בק״ו ללמוד שיש לפי״ז וכתב עבירות, בשאר אדה״ר ללמוד יסוד יש ומ״מ עבורו. טוענים שלא בע״ז שמחטיא

לו יש עדיין להסית שלא נצטווה שלא במקום שגם מהנחש

עבורו טוענים שלא זה לעניין מסית, של. מעמד

לג. דברי לומ' ליה הוה מאי אנגליה חכמי בתוס' כתב: עוד " וק נפטר, היה כן טוען היה אם משמ' כו', התלמיד דברי 'הרב

צ״ע". כך, לטעון דמצי חייב דמסית לעולם ימצא לא א״כ הרי בצ״ע ונשאר התוספות קו' אץ הקשה אנגליה חכמי שתוס'

ולא לחלק [שיש יונה ורבנו תוס' של הפשוט התי' את תירץ הנחש לבין הפעולה, עצם על שנאסר מת״ת שאחר מסית בין התוצאה על שנענש במקרה רק ולכן התוצאה, על שנענש

טענת שייכת וכו' התלמיד ודברי הרב דברי מכאן ונראה ]. היד את הסברנו פיה שעל הסמ״ע סברת כמו מבין שהוא

שטענת רמ״ה, וכו' התלמיד ודברי הרב דברי טענה היא אלא המשלח. של והכוונה הרצינות על ספק לעורר שבאה על הוא שהאיסור במקרה רק קבילה זו טענה רמ״ה היד שלפי אנגליה חכמי תוס' לפי ואילו הפעולה. על ולא התוצאה, אומר שהמסית מועילה, זו טענה לע״ז במסית שגם משמע

לא כלל למוסת מקום היה שכן ית, להס כלל התכוון לא שהוא שאיסור סובר שהוא צ״ל רמ״ה היד ולשי' להסתה. לשמוע משא״כ קבילה, לא זו טענה ולכן הדיבור, בעצם הוא הסתה טענת ולכן בכוונה, תלוי הוא שהאיסור אנגליה חכמי לתוס'

וכו' התלמיד ודברי הרב דברי רלוונטית. היא

שגם עה״ת רש״י וש פיר על הרא״ם לפירוש לציין יש עוד לד. ודברי הרב דברי יטען מסית שכל התוס' שאלת את שאל הוא

וכו' התלמיד תירץ לא מדוע ולכאו' בקושיה. ונשאר ויפטר, של הטענת שאז הציווי קודם בין לחלק שיש התוספות כמו

וכו' התלמיד ודברי הרב דברי מת״ת אחרי לעומת רלווטית,

19 יד ג, בראשית

20 מענישים גם האם אליקים, הר״ר בשם הריב״א בדברי ברור שלא אלא

איסורים בשאר המסית את מטה של בבי״ד

21 א כט, סנהדרין

מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד14

נראה שמכאן לא א הפעולה22. עצם על הוא הסתה שאיסור

התלמיד ודברי הרב דברי שטענת אפשרות שיש לרא״ם שס״ל

וכו' על הוא שהאיסור ואפי' מת״ת, אחר גם רלוונטית היא בשיטת שהתבאר וכפי הסמ״ע, כהבנת וע״כ בלבד. הפעולה

אנגליה חכמי. תוס

לה. לא והאשה שהואיל לתמוה, הוסיף שם, ברא״ם עוד

הדעת– עץ אכילת מאיסור ידעה א״כ בו שיש כשוגג היא

התלמיד ודברי הרב דברי טענת כן ואם עבירה, לדבר שליח

וכו' לא שבשוגג התוס' כשיטת שהוא חזינן וא״כ שייכת. לא

אמרינן וכו' התלמיד ודברי הרב דברי לשליח היה לא שכן, על אלא עליו האחריות אין ולכן בדבר איסור שיש ידיעה

. הסמ״ע של לשיטת מתאים זה וכאמור המשלח.

לו. שסוברים פוסקים מספר מצאנו האחרונים בפוסקים והנה בשו״ת זרה. עבודה שאינה אפי' לעבירה, להסית איסור שיש

יאיר23 חוות בהסתה איסור שיש לכך אפשרויות מספר כתב החיוב והאם איסור, בכך יש האם ודן עבירות. בשאר אפי'

דן יעקב24, בשבות כמו״כ אדם. בידי או שמים בידי הוא עדים והובאו לגנוב, שמעון את שהסית ראובן של במקרה מעשה בעקבות לעדות נפסל ראובן האם היא והשאלה ע״ז, הנ״ל יאיר החוות על מסתמך יעקב השבות שלו. ההסתה יטען אם שאפילו [ונראה לעדות פסול שהוא שפשוט וכותב

וכו' התלמיד ודברי הרב דברי פסול הוא האיסור מצד מ״מ,

זה בכל ו. ]צ״ב לעדות,

משה25 האגרות שכתב מה את זה בעניין לציין יש עוד לז. שיגיעו ויודע בביהכ״נ להתפלל חילוני ציבור שהמזמין שכן בע״ז, מדובר שלא והגם מסית. איסור בזה יש בשבת אם ואפילו העניינים, בכל מסית איסור שיש מהנחש לומדים

שמים– לשם היא הכוונה ים מעודד דבר של ובסופו הואיל

שבת– לחלל אותם יעקב הרב אך מסית. איסור בזה יש

תורה26 של באהלה בשו״ת אריאל יוצא שלפי״ז ע״ז, תמה לקרב טובה כוונה שיש באופן גם להיות יכול הסתה שאיסור אי קירוב היא המטרה כאשר ולכאו' הכנסת, לבית יהודים ממסית הפוכה היא הכוונה שכן מסית, מצד לאסור. אפשר

שיש ואף לומר רחוק נראה מ״מ עיוור, לפני מצד לאסור לדון

הסתה בזה. שיש

לח.

ל ש ו ת ו ה מ י ו נ י ש ל ע ם י נ ו א ג ה מ ש ו ד י ח

ת י ס ה א ו ה ש ל ל ג ב ש ח נ ה

לט. הגאונים בין נרחב דיון מובא הגאונים, אוצר בספר והנה לחטא "גרם" שרק שהנחש להיות יכול איך השאלה סביב

הראשון ם אד ואילו לחי, ממדבר מהותו שנשתנתה בכך לקה

עצמו– החטא את שעשה ודיבור דעה כבעל נשאר שהואיל זו, שאלה ויישבו מהותו. השתנתה ולא כבתחילה,

האדם מעונש קשה עונשו היה ע״כ ומדיח מסית היה. והנחש

22 הסבר שזהו וכתב התוס' כהסבר כתב שם בגו״א המהר״ל ואכן

התוספות דברי ממנו שנע. למו הרא״ם ע״ד תמה וע״כ פשוט,

23 קסו סי'

24 קסח ג,

25 ז ב, משה אגרות וע״ע צט, סי' ח״א

26 כב ה,

מ. מעמד מצאנו לא החטאים שבכל הדברים, בביאור ונראה ואילו ישר, האדם את עשה האלוהים שכן מהות", "שינוי של

לא האדם יחטא אם גם ממילא לאדם. חיצוני הוא החטא בנחש– שמקורה הסתה, לגבי אך מהותו. להשתנות אמורה החיים ליסודות נוגע הסתה שמעשה ז״א מהות. שינוי מצאנו מהותו השתנתה הנחש לכן המסית. של המהות שינוי עד

ודיבור דעה בעל נשאר. ואדה״ר

טוענין אין ש מסית, לגבי ההלכה את גם תואם זה ויסוד מא. מחמת היא בזכות היפוך שכן מסית. של בזכותו מהפכין ולא מתוך הוא זה ויסוד ימות, שלא האדם, חיי בערך האמון החטא יבא לא ולכן ישר האדם את עשה האלוהים כי ההכרה

מיתה– מחייבו החטא אם גם מהותו. את ויבטל מהותו עדיין

ולקיים זכות עליו ללמד צריך ולכן טובה היא "והצילו."בו אין ולכן הנחש, אצל כמו מהותו" "התהפכה במסית אך

בזכותו מהפכין ולא לו. טוענין

מב. הטוען יונה, רבנו שיטת פי על יותר חריפים והדברים

שטענת וכו' התלמיד ודברי הרב דברי "טענה לא היא הכי ואפילו והמשפט, הדין לכללי שייכת היא אלא חיצונית"

והכל בשבילו. זאת נטען לא אנו את ז טוען לא המסית אם את ולבטל לאבדו מעוניינים אנו הסית שהוא שברגע מפני

הטובה מהותו את איבד הוא שכן. מציאותו,

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות