מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד1
עבירה לדבר ובשליח במסית התלמיד- ודברי הרב ""דברי │ טבדי בנימין הרב
א– חלק הראשונים וחידושי מקורו למסית– טוענין אין
והתמודדות למסית טוענים שאין לכך המקור בסוגיה העולות השאלות עם הראשונים
רש״י יד ג, בראשית
מסית של בזכותו מהפכים שאין מכאן זאת- עשית כי מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי להשיב לו היה זאת, עשית למה שאלו אילו ש,
: שומעין
א עמוד כט דף סנהדרין 1.
לי- תנהו לו: אמר למחר הן. לו: אמר בידך, לי מנה הכי: נמי! תניא אמר
בך- אני משטה לו: גדר אחורי עדים לו הכמין אפילו אלא, עוד ולא, פטור.
אמר בידך, לי מנה לו ואמר הן-. לו: ופלוני- פלוני בפני שתודה? רצונך לו אמר לי! תניהו לו: אמר למחר לדין. תכפיני שמא אני מתיירא לו: : אמר
בך- אני משטה למסית טוענין ואין. פטור.
- שמיה– דכר מאן? מסית טען- לא אם קתני: והכי מיחסרא חסורי אף נפשות, ובדיני לו טוענין. אין
למסית. טוענין ואין לו. טוענין טען- דלא גב על מסית- שנא? מאי אבא בר חייא דרבי מפירקיה חנינא: בר חמא רבי אמר
עליו". תכסה ולא תחמל אמר״לא דרחמנא מסית, שאני לי: שמיע למסית- טוענין שאין מניין יונתן: רבי אמר נחמן בר שמואל רבי אמר
הקדמוני מנחש ולא לטעון לנחש לו ה הי טענות הרבה שמלאי: רבי דאמר,
הוא- ברוך הקדוש לו טען לא מה ומפני טען, הוה מאי הוא. טען שלא לפי
שומעין. הרב דברי שומעין? מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי למימר- ליה
2. רש״י שם
- פטור לו שהודה אתמול עדים ששמעו פי על, ואף
עדיי אתם אמר ולא. הואיל
- בך אני משטה שהיית בשביל בך הייתי שוחק
היה שלא מה. שואלני
- הכמין יט- (דברים לו וארב כמו )החביא, ליה. ויכמון
- למסית טוענין ואין כוכבים לעבודת חבירו המסית כן אם אלא זכות, טענת בשבילו דין בית אותו טוענין אין
הוא. טוענה - טען לא ואם אמר אלא כשהודיתי, בכך הייתי משטה
בשבילו טוענין אין לי שהלוית ם עדי הבא לך, אתן לא שלם לך שהודיתה אחרי לו: אומרין. אלא
- נפשות ובדיני יודע אינו והוא זכות טענת יש אם
לו טוענין. לטעון, - טען שלא לפי הוא ברוך הקדוש טען לא הנחש
. בשבילו
3. תוספות שם
ודברי הרב דברי התלמיד- אם וא״ת יפטר מסית כל כן
? טענה באותה עצמו
ו לומר יש דדוקא נצטוה שלא נחש להסית ולא שלא שבאת לפי אלא נענש
ידו, על תקלה אבל שלא שנצטוה מסית נמצא להסית עובר. כשמסית
סנהדרין על יונה רבנו 4. יד ג, בראשית גו״א ][ועי'
הרב דדברי דאמרת כיון דבעו איכא שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי למימר הו״ל ומאי
הכי א״ל מסית בכל א״כ הול״ל, ו' וכ ודברי לה. משכחת היכי רחמנא דחייב ומסית עבר לא שאפי' תורה, לדברי חבירו את שהעביר מפני חיובו שאין הכי, למימר ליכא דעלמא דבמסית וא״ל
מיתה חייב ע״ז וליפלח דליזיל לחבריה עצה דיהיב מאן אמר דרחמנא שהסית, כיון חייב הוא. חבירו
הוא ברוך הקדוש מצות על שהעביר מפני [אלא] נענש היה ולא מצוה הי. ה לא נחש אבל אילו ולפי'
למסית טוענין שאין ש״מ הוא ברוך הקדוש לו טען וכשלא עמו, הדין וכו' הרב דברי טוען. היה
דין- אלא טענה זה אין והרי טוענין ואין טוענין הכא למימר שייך היכי, וק״ל לפוטרו הדין מן שהיה כלומר
- לדיין הלכה שמורה כמי אלא זה שאין כך לטעון לנחש לו היה וכו' הרב דברי למימר דאיכא. כיון
דה״ק, הוא שכן כל דהכא לי ומשמע היה אלו כי ואפשר וכו', הרב דברי הוא דינא דודאי נחש גבי הרי
לחיוב הוא ברוך הקדוש דנו אמר וכשלא מניחו, היה הוא ברוך הקדוש לפני כן הנחש, אומר כ״ש
וצ״ע למסית, לטעון לנו. שאין
רמ״ה היד שיטת וקושי פערלא הגרי״י ת ו
א עמוד כט דף סנהדרין מסכת רמ״ה יד 5.
האשה את שהסית מנחש למסית טוענין שאין מנין תו ואמרינן על הוא ברוך הקדוש וחייבו דבריו על ולעבור במקום למרוד
דברי יד התלמ ודברי הרב דברי לומר לו שהיה פי על ואף כך
שומעין מי המקום, דברי להניח להן היה דברי מפני וכי וכיון
הוא. ברוך הקדוש לו טען לא לעצמו טען שלא
הכי, טעין דלא טעמא תשאל ואם טענתיה הכי טעין הא
טענתא, ולא ניסת ליה ציית דלא גב על אף דקרא מסית והרי
חייב פיו על עבירה נעבדה כדתנן (ס, ז )א עדיו והן לשנים אמר
שכן וכל אותו, וסוקלין לב״ד אותו מביאין ליה דציית היכא
שומעין? מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי טעין מצי דלא
דחמיר דע״ג מסית שאני תכסה ולא תחמול לא אמר ורחמנא
עליו. ביה דמיירינן דנחש דומיא דעלמא במסית הכא קאמרינן כי
מיפטר לא "ג מע לבד כולה התורה דכל דמסית מינה ושמעינן ליה. טענינן לא טעין לא אי אבל דטעין היכא אלא דוקא עבירה לדבר שליח דאין בעלמא דקי״ל דהא וש״מ שומעין מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי משלח דטעין היכא
מיחייב: טעין דלא היכא אבל
וק״ל שליח אין והא אמאי מקשי דקא דוכאתא בכמה דהא
הכא משני קא ולא עבירה לדבר טעין דלא עסקינן במאי
וצ משלח, מיחייב לא הכי שנא ולא הכי שנא לא דאלמא "ע:
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד2
כה כד עונש העונשין ע״א מנין פערלא) (הרב לרס״ג המצוות ספר על באור
לכאורה קשה והדבר נפק״ל למסית טוענין דאין דהא דכיון יש לאו אזהרת א״כ עליו. תכסה ולא תחמול לא מדכתיב
למסית טוענין שאין מנין רשב״נ מר קא מאי וא״כ בדבר.
הקדמוני. . . מנחש דאינו לכאורה. טובא תמוה בלא״ה סוגיא הך עיקר ואמנם תורת דאין ידוע דהרי הקדמוני לנחש מסית ענין מאי מובן
ע״ז לעבוד בהסית אלא. מסית בקרא בהדיא כדמפורש
שם ז״ל)(במ״י הראשונים בזה עמדו וכבר מסית. בפרשת בשם
פירש״י על ז״ל הרע״ב ובפי' ובחזקוני ז״ל. . צי מקו הר״מ על תמה וכבר. שם עיין לע״ז הסיתם הנחש דגם תירצו וכולם בזה ומש״כ בדבריו. שם עיין שם לדרך צידה הרב דבריהם
קס״ו יאיר)(סי' חות בתשובות שם עיין כלל מספיקים דבריו אין
. היטב להאריך. ואין לחודה בהסתה המסית דהרי תמוה ועוד פי על אף מתחייב בעיקר וכמבואר דבריו. לקבל שמע ולא אבה לא שהניסת
ובמתניתין( מסית פרשת 'סנה ע״א )ס״ז ביה שייכא והיכי שם. עיין
שומעין מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי. טענת עמדו וכבר הרבה ונתעצמו שם. ז״ל והרג״א והלבוש ז״ל הרא״ם בזה
בדבריהם שם עיין מספי. קים ז״ל דבריהם אין ומ״מ בזה. וז״ל: דברי שם)(ד״ה התוס' עפמש״כ נראה ואמנם שלא נחש דדוקא וי״ל טענה. באותה עצמו יפטור מסית כל א״כ וא״ת אבל ידו. על תקלה שבאה לפי אלא נענש ולא להסית. שלא נצטוה
שם עיין עכ״ל. עובר. כשמסית נמצא להסית. שלא שנצטוה. מסית
ז״ל דבריהם לפי ונמצא ממש מסית תורת היה לא לנחש. ודאי תקלה משום אלא נתחייב ולא להסית. שלא נצטוה לא שהרי
ע״א מיתות)(נ״ד ארבע דפרק כבמתניתין ידו. על שבאה שם. עיין
מכ״ש אלא משם ראיה אר״י רשב״נ מייתי דלא. ועכצ״ל דמה לא ממש. מסית דין לו היה ולא להסית שלא נצטוה שלא התם
הקדוש לו טען הוא- ברוך גמור. . למסית טוענין שאין. כ״ש
שם… ז״ל להרמ״ה וראיתי וז״ל: מסית והרי טענה. טענתי' טעין הא הכי טעין דלא טעמא תשאל ואם חייב ידו על עבירה נעבדה ולא ניסת ליה ציית דלא גב על אף. דקרא דברי למיטען מצי דלא ליה דציית היכא וכ״ש וכו'. לשנים אמר כדתנן
לא אמר ורחמנא דחמיר. דע״ז מסית שאני שומעין מי דברי ודה״ת ב הר
דנחש דומיא דעלמא במסית הכא קאמרינן כי עליו. תכסה ולא תחמול לא מע״ז לבר כולה התורה דכל דמסית מינה ושמעינן ביה. דאיירינן
ליה טענינן לא טעין לא אי אבל דטעין. היכא אלא. מיפטר דהא וש״מ
דאין בעלמא דקיי״ל דה״ר משלח דטעין היכא דוקא עבירה לדבר שליח עיין עכ״ל משלח. מיחייב טעין דלא היכא אבל שומעין. מי דברי ודה״ת
. שם הוא לגמרי אחריתא מילתא דרשב״נ הכל. מתורץ דבריו וע״פ במסית אלא כלל. גמור במסית מיירי ולא לאשמעינן. דאתי
דכל ית מס דאפילו לומר כולה. התורה שבכל עבירות דשאר
לו טוענין אין מע״ז לבר שבתורה. עבירות
… טובא אצלי תמוהים אלו ז״ל הרמ״ה דברי עיקר. ואמנם אזהרה ולא עונש לא אשכחן לא דמסית חיובא עיקר לענין דהרי לעשות יוסיפו ולא מדכתיב בלבד. לע״ז במסית אלא בקרא הוא זרה לעבודה במסית קרא והך בקרבך. הזה הרע כדבר
התורה. דכל במסית ועונש אזהרה לן תיתי. ומהיכא דכתיב מדין המשלח את לחייב לנו אין ע״כ ד״ע ל בשליח וא״כ
הסתה- שליחות, מדין אלא של שלוחו התורה בכל דקיי״ל ומתחייב זו. עבירה עבר גופיה הוא כאילו והו״ל כמותו. אדם
דדה״ר וטענה בה דשייך העונש עצמה העבירה מעשה. על
השליחות לבטל כדי אלא אינם התם ין שומע מי דברי ודה״ת מעשה על לענוש ואין. שליחות בזה שייכא דלא ולומר מדעתו, כעושה שעשאה השליח את אלא המשלח את העבירה
כלל… לכאן מסית ענין ואין כלל שליח תורת עליו. ואין
ענין, בכל היינו לד״ע, שליח אין דקיי״ל דמאי ודאי פשיטא וא״כ
טעין לא שנא לא שומעין מי דברי דה״ר. ודה״ת טעין שנא לא בלא״ה שליחות דין על מסית דין שהרכיב ז״ל הרמ״ה ודברי לטובת אלא אינה דהסתה מבואר דהדבר מאוד. בעיני נפלאים לאשרו שמייעצו באמרו מסיתו שהמסית ולצרכו. עצמו הניסת ובשבילו המשלח לצורך אלא אינה שליחות אבל. ולטובתו.
מזה זה למדים ואין לגמרי. הם ח. לוקים ענינים ושני דכל במסית גם בקרא ואזהרה עונש הוה אם אפילו וא״כ כלל אשכחן דלא ובפרט לשליחות. ענין זה אין מ״מ התורה. בלבד לע״ז במסית אלא אדם בידי עונש ולא אזהרה. לא
שמים בידי אלא היה לא הקדמוני. ובנחש
והרעק״א הש״ך לעומת והסמ״ע הרמ״א מחלוקת
א סעיף קפב סימן שלוחין הלכות משפט חושן ערוך שולחן
כמותו אדם של שלוחו דבר בכל, הגה: עבירה לדבר שליח אין לן דקיימא עבירה מלדבר חוץ ודוקא. )(טור, חיובא בר שהשליח
עבירה לדבר אפילו שליח הוי חיובא בר אינו אם אבל דשלוחין. ה' פרק מיימוני )(הגהות
ב ס״ק קפב סימן סמ״ע
הרב דדברי עבירה. מלדבר חוץ שומעין מי דברי התלמיד ודברי
ויכול ע״ב מ״ב, ][קדושין שלא סברתי לומר המשלח
אין לכך לעשותו, לי מע יש אין אם אבל. חייב המשלח שייך לא חיובא, בר השליח
טעמא. האי
ב עמוד י דף מציעא בבא מסכת איגר עקיבא רבי
אמרי היכא רבינא אמר 'גמרא עבירה לדבר שליח אין דאמרי וכו' חיובא בר דהוי 'היכא
וכו הרב 'דדברי והוי הרב לדברי לשמוע לו שהיה היינו סברא דהך נראה לכאורה. שליחות
ד רפ״ב בקידושין כדאמרי' בזה שליח ואין באיסור עבירה לדבר שליח אין דא״י היינו
. הרב לדברי לשמוע צריך, דיותר לזה שליח להעשות להכעיס מומר בישראל נראה, ומזה
הוא, ישראל שחטא פי על אף מ״מ וכו. הרב דברי בו 'ושייך
ד להסברא קפ״ב) (סי' להסמ״ע ראיתי אח״כ ע לדבר שליח אין א דל שסובר שיאמר בירה
מנ״ל ידעתי לא אבל זה, שייך לא כולה לכה״ת מומר בישראל ולפ״ז ע״ש לי. ישמע
זה. להסמ״ע
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד3
טו שפח, חו״מ שו״ע
מסר פעמים ששלשה שמוחזק מי היו אנסים, ביד ממונם או ישראל לבערו ותחבולה עצה מבקשים
אף, גרמא ידי על הגה: מהעולם.
מי. להורגו)(בידים שאסור פי על דברי ועדה קהל בפני שמדבר לאנס נשמע זה ידי ועל מסירות, דין לו שאין פי על אף היזק, וגרם אותו מענישין מקום מכל מסור
מי הדיינים עיני ראות. לפי השליח אם למסור, שליח ששלח המשלחו חייב לעשות, , הוחזק לדבר שליח אין לומר ואין
עבירה בכך. והוחזק הואיל,
סז ס״ק שפח סימן משפט חושן ש״ך
… כו המשלח חייב לעשות הוחזק השליח 'אם למה מבעי' ולא בעיני נכונים דבריו ואין דמציעא בפ״ק סמא כרב פוסקים הרבה ושאר יוסף והנימוקי והרא״ש הרמ״ה שפסקו
לא בעי לא ואי עביד י בע דאי כיון הוא חיובא בר לאו השליח אפי' לד״ע שליח אין לעולם
עביד. לא בעי אי עביד המוסר בעי אי נמי הכא דהא המשלח פטור הכא פשיטא א״כ עביד, הא איתא ואם חצר אלא לד״ע שליח משכחת לא דלעולם הנ״ל הפוסקים כתבו דהא תדע
כמ״ש. ודאי אלא בכך מוחזק נמי משכחת שולחו- מיחייב הוא חיובא בר לאו דהשליח דהיכא דס״ל לרבינא אפי' אלא הכא פטור
הוא. חיובא ובר הוא ישראל זה דס״ס ישראל מ״מ בל א לעדות דפסולים לענין אלא העכו״ם מן פחותים דהם הרמב״ם כתב ולא
הוא. חיובא בר ס״ס במוסר שהוחזק בכך ומה הוא חיובא ובר הוא לד״ע שליח אין וסתמו שכתבו דוכתי בכמה הפוסקים כל מדברי מוכח והכי בין חלקו ולא
לא. או בכך מוחזק שהשליח חיובא בר כשהשליח תלוי דהכל קפ״ב ר״ס לעיל דס״ל אזיל לטעמיה דהרב נראה ועוד
ע״ש… עליו. שם חלקתי כבר אבל
– ב חלק העמקה עבירה לדבר שליח אין בסוגיית הראשונים בשיטות
סתיר מציעא בבבא והתוספות הריטב״א והסבר עבירה" לדבר שליח ב״אין הסברא לגבי הסוגיות ת
ב עמוד מב דף קידושין 6.
וקטן שוטה חרש ביד הבעירה את השולח דתנן: והא
- ביד שילח שמים, בדיני וחייב אדם מדיני פטור
אדם של שלוחו: נימא ואמאי? חייב; פיקח פיקח-
! כמותו, עבירה לדבר שליח דאין התם, שאני
תלמיד- ודברי הרב דברי דאמרינן: שומעים מי? דברי
שליחותו- עשה שלא שליח והדתניא: מעל, שליח
שליחותו- עשה שליחותו עשה כי מעל; הבית בעל
הבית- דבעל נימא אמאי? מעל, מיהא הבית: בעל
עבירה לדבר שליח! אין
תרומה מה מתרומה, חטא חטא דילפא מעילה, שאני
שליח משוי מעילה אף שליח, . משוי
שני יד ושליחות מעילה דהוי משום מינה! ונילף
כאחד הבאים כתובים שני וכל כאחד, הבאים כתובים
מלמדין… אין
… לב״ש אלא לב״ה, הניחא מעילה דהוה משום
שני וכל כאחד, הבאים כתובים שני ומכירה טביחה
מלמדין. . אין כאחד הבאים כ. תובים
מלמדין אין כאחד הבאים כתובים שני למ״ד, הניחא
למימר איכא מאי מלמדין למ״ד? אלא
דם ההוא לאיש יחשב דם חוץ בשחוטי רחמנא גלי
הוא- שפך, שלוחו. ולא
דיליף מנלן? התורה בכל חוץ, שחוטי גבי אשכחן
! מהנך ניליף חוץ, משחוטי אדיליף חוץ. משחוטי
ענין אינו אם ההוא, האיש ונכרת רחמנא: כתב הדר
כולה התורה לכל ענין תנהו. לגופו,
ב עמוד י דף מציעא בבא
ואין חצר, לה אין קטנה ברדלא: כהן אבא משום לקיש ריש ואמר
ויש חצר לה יש אמר: ינאי רבי משום יוחנן ורבי אמות. ארבע לה
אמות ארבע. לה
דאית היכי כי איתרבאי, ידה משום חצר סבר: מר? קמיפלגי במאי
יד- לה איתרבאי שליחות משום חצר סבר: ומר לה. אית נמי, חצר
לה- לית דשליחות היכי וכי לה לית נמי. חצר
משום חצר דאמר מאן איכא מי אין בידו והתניא: איתרבאי? שליחות
וקרפי חצירו גגו ידו, אלא לי ת "ל מנין, פו תמצא המצא ואי מקום. ל מכ
לדבר שליח מצינו כן אם איתרבאי שליחות משום חצר דעתך סלקא
לן וקיימא עבירה, עבירה לדבר שליח! אין
רבינא: אמר בר דשליח היכא עבירה לדבר שליח דאין אמרינן היכא
שולחו מיחייב הוא חיובא בר דלאו בחצר אבל הוא, . חיובא
- חיובא בני דלאו לי גנבו צאו ועבד לאשה האומר מעתה, אלא
שולחן- דמיחייב נמי הכי? נינהו חיובא בני ועבד אשה אמרת:
האשה נתגרשה דתנן: לשלומי. להו לית מיהא והשתא, נינהו,
העבד- נשתחרר לשלם. חייבין
אמר סמא: רב בעי דאי היכא עבירה לדבר שליח אין אמרינן היכא
מותיב כרחיה דבעל חצר, אבל עביד. לא בעי ואי עביד, מיחייב בה
. שולחו
אשה לי וקדש צא לישראל ליה דאמר כהן בינייהו איכא בינייהו? מאי
. גרושה קטן לי אקפי לאשה: לה דאמר איש נמי, . אי
מיחייב לא עביד לא בעי אי עביד, בעי דאי היכא כל דאמר לישנא להך
שולחן מיחייב לא עביד לא בעי אי עביד בעי אי נמי הכא. שולחו,
חיובא- בר לאו דשליח היכא כל דאמרת לישנא להך מיחייב
נינהו- חיובא בני דלאו כיון נמי הני שולחו, שולחן. מיחייב
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד4
ב עמוד מב דף קידושין מסכת הריטב״א חדושי
הרוב על כן שהוא קאמרינן טעמא פירוש שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי דאמרינן עבירה לדבר שליח דאין התם, שאני
בפ״ק מציעא בבבא וכדאמרינן, בזה וכיוצא שוגג שהוא כגון טעמא להאי דליתיה היכא ואפילו כדלקמן הוא דאורייתא דינא מיהו
(י, )ב לדבר שליח אין והא ופרכינן מקום, מכל תמצא המצא לומר תלמוד מנין חצרו גגו ידו אלא לי אין הגנבה בידו תמצא המצא אם
אמרינן כי נמי אי חיובא, בר דלאו חצר לאפוקי חיובא בר דשליח היכא מילי הני עבירה לדבר שליח אין אמרינן כי ופרקינן עבירה לישראל שאמר כהן בינייהו מאי עבדא, כרחה דעל חצר לאפוקי עביד לא בעי אי עביד שליח בעי דאי היכא עבירה לדבר שליח אין
מר דא למאן משלח, ומיחייב חיובא בר לאו הא חיובא בר שליח דאמר למאן קטן, לי אקפי לאשה דאמר איש נמי אי גרושה לי קדש
מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי בהו למימר שייך דלא גב על ואף משלח ומיפטר עבדי לא בעי אי נמי הני עביד לא בעי, אי תקיף. בבל ליתה דהא קטן אשה תקיף ושלא לכהן גרושה לקדש שלא כלל מיפקדו לא דהא שומעים,
שליח אין ד״ה ב עמוד י דף מציעא בבא מסכת תוספות
לדבר שליח אין עבירה- דיליף ואיכא שלוחו ולא הוא דכתיב חוץ משחוטי דיליף איכא מג.) דף (קדושין מקדש האיש בפ'
מלמדין ואין שליח דיש כאחד הבאים כתובים שני וטביחה מעילה ליה דהוה. משום
לריטב״א בניגוד וקידושין– בב״ק התוספות שיטת
קמא בבא א עט,
נתנו חוב לבעל או בנו, לבכורות שכר לנושא לשואל, חנם, לשומר ברשות ומת מושכו והיה ולשוכר,
הבעלים- או הגביהו פטור,
ומת- הבעלים מרשות שהוציאו
. חייב
רש״י שם
נתנו- במקום שם לו ונתנו בנו לבכורות גנב נתנו ל״א הבן פדיון של סלעים בה' לכהן בנו לבכורות בעליו
לשומר שגנבו ולשואל. חנם
מושכו- היה בעלים ברשות ומת השומר או חוב בעל או. הכהן
פטור- בעליו בנותנו דאי שלוחיו בקנין גנב דמחייב קאי אגנב חייב האי עיקר אחרינא ולשון מכלום הגנב
באונסין חייב למימר מצי דשואל נהי חייב מאי כהן לגבי ועוד כדרכה במתה חייבי מי שומרים שאר אלא
ליה מבעי הפסיד ולא הפסיד איכא ופטור חייב מאי חוב. ובעל
א עט, ב״ק תוספות
לב״ח- או בנו לבכורות נתנו … נתנו בקונטרס שפירש ול״א
הגנ דמתחייב עיקר הוא בנו לבכורות הגנב הני. במשיכת ב עבירה? לדבר שליח אין והא במשיכה מחייב ואמאי וא״ת וי״ל
, שלו שהיה סבורין אלא באיסורא לידיה דאתי ידעי לא דהנהו
מציעא): (י דבבא בפ״ק דמפרש ללישנא ובין שליח דאין טעמא ודברי הרב ודברי הוא חיובא בר דשליח משום עבירה לדבר
שומעין, מי דברי התלמיד לא בעי אי עביד בעי דאי ללישנא ובין
. יעבור שהשליח יודע אין דהתם לכאן, שייך אין - עביד כאן אבל
שלו… שהוא סבור שהוא מאחר שיקח הוא יודע
קידושין תוספות ב מב,
… מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי למימר שייך דלא
. שוגג שהוא כיון שומעים מרובה בפ' משמע נמי דהכי
ואמר העדר מן טלה שגנב הרי קאמר ד עט ). (ב״ק חובו לבעל בנו לבכורות לכהן נתנו או שלי שהוא זה טלה טול הכהן שהוציאו דמיד ומסיק חבירו של בטלה לו והראה ר״י והקשה הכהן במשיכת הגנב נתחייב בעלים מרשות ותירץ עבירה לדבר שליח אין נימא הגנב חייב אמאי התם
בא שהוא יודע הכהן שאין כיון למימר שייך לא מגניבה
שומעין… מי דברי
הסמ״ע לשיטת והשוואה שאנץ– התוספות לימוד
7. י דף מציעא בבא מסכת מקובצת שיטה ב עמוד
דילפינן משום עביד בעי דאי היכא טעמא בין טעמא האי בין הוא. חיובא בר דשליח היכא עבירה לדבר שליח אין אמרינן היכא
הוא תימה ודבר וכו חוץ דשחוטי.'דומיא אשה לו לקדש לכהן שאמר כהן כגון הוא חיובא בר שהשליח דבשביל זו בסברא
כהן או ישראל הוא אם מינה לן נפ. קא דמאי חייב המשלח היה ישראל השליח היה ואם משלח מיפטר גרושה לקדש השליח לו ישמע שלא המשלח סבר כהן וכשהשליח מישראל יותר ליזהר ראוי גרושה על מוזהר הוא דכהן לומר ויש
דאין למימר לן הוה נמי ישראל כשהשליח גם. ומיהו וכו הרב דברי בקידושין 'כדאמר בו שייך זה מטעם לקדש שליח עושה מקום ומכל כלל. צריכא לא דהתם במסקנא בקידושין טעמא ההוא קאי לא אלא וגו' עור ולפני משום עבר נמי דאיהו הרב דברי
כדפרישית. [בענין דהנהו(בעינן]) דומיא קצת ללמוד יש
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד5
ג– חלק הלכתיות הערות ע״פ חידוש ו מסית לדין ביחס נוספות מסית על אגדה דברי
"ול– תחמ ב״לא די ולא מהנחש ללמוד הצורך מה לשאלה יישוב הרמב״ם פי על
8 ל״ת המ״צ ס. כ
והמצוה׳הכ שהזהיר היא שלא המוסת זכות ילמד ואפילו למסית זכות לו יודע לו מותר אינו ולא להזכירו והוא ללמדו יתעלה אמרו תחמול ולא הפירוש ובא תחמול לא תלמד שלא זכות: עליו
9. רמב״ם ד ה, ע״ז
שנאמר להורגו המוסת ביד מצוה להמיתו בראשונה בו תהיה ידך את לאהוב למוסת ואסור וגו', ולפי לו, תאבה לא שנאמר המסית עמו תעזוב עזוב בשונא שנאמר לומר תלמוד לזה עוזב אתה יכול שנאמר ולפי אליו, תשמע ולא אי יכול רעך דם על תעמוד ולא תלמוד זה של דמו על עומד אתה
ואסור נך, עי תחוס ולא לומר שנאמר זכות עליו ללמד למוסת חובה לו ידע ואם תחמול, ולא שנאמר ממנה לשתוק רשאי אינו להדיוט ואזהרה עליו, תכסה ולא ישראל וכל שנאמר מנין המסית
וייראו. ישמעו
11. רמב״ם ה יא, סנהדרין
דיני כשאר דיניו אין המסית העדים את לו מכמנין נפשות, כשאר התראה צריך ואינו
דין מבית יצא ואם נהרגין, ה ללמד לי יש אחד ואמר זכאי יצא אותו, מחזירין חובה עליו ללמד לי יש אחד ואמר חייב אותו מחזירין אין זכות, עליו ומושיבין למסית טוענין ואין לו שאין ומי וסריס זקן בדינו עליו ירחמו שלא כדי, בנים שמטעין אלו על שהאכזריות
ם רחמי ההבל אחרי העם את למען שנאמר בעולם הוא לך ונתן אפו מחרון ה' ישוב
. רחמים
11. המלך עבודת שם ע״ז
עד וכו' להורגו המוסת ביד מצוה וכו זכות עליו ללמד למוסת 'ואסור לשתוק רשאי אינו חובה לו ידע ואם ל״ג ובסנהדרין כאן בספרי עי' וכו'. צ״ע וקצת במסית, וחילופיהן ב' ואסור שכתב במה רבנו לשון זה דין והרי זכות, עליו ללמד למוסת למוסת דוקא ולאו הוא אדם לכל
על רבנו כתב וות המצ בספר וגם למה… ידענא ולא המוסת צ״ע כן שכלל כאן רבנו הזכיר דלא מה קצת דמחזירין זה דין גם המסית דיני כל
לא אם לזכות מחזירין ואין. לחובה רק הוא כאן הנאמר דכל דנימא ובפי״א לבי״ד, ולא למוסת לבי״ד. שנוגע מה כתב דסנהדרין
12 ה הלכה יא פרק סנהדרין הלכות משנה לחם.
וכו הקדמוני מנחש למסית טוענין שאין מנין יונתן ר' אמר כ״ט) (דף בורר זה פרק למסית טוענין ואין שאמר:'ומה
הרמ״ה לשיטת הקבלות
13 יד פסוק ג פרק בראשית ריב״א.
ללמד לי למה וא״ת עליו… תכסה ולא תחמול לא דכתיב גופיה ממסית ליליף מנחש. למסית טוענין דאין אליקים הר״ר ואומר
סד״א לכך נצטוה שלא במסית אבל להסית שלא שנצטוה במסית היינו למסית טוענין דאין דהא הו״א מהתם. דאי טוענין ד
מסית. לשום טוענין דאין כאן למד לכך בשבילו
14 א עמוד כט דף סנהדרין אנגליה חכמי תוספות.
לטעון הנחש ובשביל לאשה טען לא נמי והלא קבעי מאי וקש' לנחש, טען לא מה? ומפני ת טענו עמו המקום האריך שלא הקדמוני, מנחש ומשני זכות, לידי לבא שיוכל כדי למסית טענות מאריכין שאין מנין ה״פ וי״ל למה אמ' לאשה וכן ואוכל, לי נתנה האשה שאמ' זכות מצא כך ומתוך עשית, זאת למה דכת' לאדם וחוה, לאדם שעשה כמו
קללו אליו כשבא מיד לנחש אבל ואוכל, הישיאני הנחש וענת' זאת. עשית היה לא והלא מנחש לע״ז ם מסיתי שאר מוכח והיאך כו' טוענין שאין מנין בעי קא מאי העולם שמקשין מה נתרץ זה פי' ומתוך
לע״ז? מסית
וי״ל נמי אי הוא דע״ז לקמ' ואמרינן כאלקים והייתם. דכת' דחמירי לע״ז מסיתים כ״ש לע״ז הסית שלא נחש. מדחזינן
דמצי חייב דמסית לעולם ימצא לא א״כ נפטר׳וק היה כן טוען היה אם משמ' כו', התלמיד דברי הרב דברי לומ' ליה הוה, מאי
כך, לטעון צ״ע. צ״ע לומ', לו היה נדון היאך נחש א״כ טענה אותו מועיל אם. וק'
בראשית (רא״ם) מזרחי יד ג,
… שאין מכאן שאמרו: כמו איקרי, מסית הנחש שהרי זה, הבינותי ולא שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי להשיב לו היה
ואם, שומעין הרב דברי התלמיד ודברי הרב שדברי פי על אף י יג, מיתה)(דברים התורה עליו חייבה כבר והמסית מסית של בזכותו, מהפכין היה דאלו דמשמע שומעין מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי להשיב לו היה זאת עשית למה שאלו "שאילו שאמרו: זה מהו,"כן
מענשו. נפטר היה זה משיב
לדבר שליח גבי אלא זה אמרו שלא ועוד, דברי התלמיד ודברי הרב דדברי מלישנא כדמשמע, בו ועובר דבר של באיסורו שיודע עבירה
שאמרה כמו אותה, הטעה הנחש שהרי דבר, של באסורו ידעה לא שהאשה הכא אבל מקדש האיש פרק בקדושין וכדאיתא שומעין, מי בזה שייך לא דבריו, לכל כשוגג והמוטעה הטעני, שפירושו השיאני", "הנחש שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי. .
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד6
משה והאגרות יעקב מהשבות הערה
15. יעקב שבות קסח ג,
לעדות שמעון לפסול לב״ד בא ראובן
ליהודא, שגנב ואחר הוא עליו שהעידו הסיתו עצמו שראובן אמר ושמעון
ליהודא, גניבה לעשות עדים ומביא
ראובן עדות ע״י נפסל ן שמעו אי ע״ז, . לא או על עלה איך ידעתי לא הנה תשובה זה על זו לעדות ראובן להכשיר דעתך דקי״ל אף פוסל במומו הפוסל כל נאמר הרב דדברי עבירה לדבר שליח אין ופטור שומעין מי דברי תלמיד ודברי קפ״ב סימן בח״מ כדאיתא אדם מדיני אפילו חייב שמים בדיני מ״מ אבל
ועובר חבירו את שמתעהו לבד רה באמי וגדול מכשול תתן לא עור לפני על אפילו אלא בע״ז דוקא לאו מסית עונש
עבירות בשאר יאיר חות בתשובת ועיין דאורייתא עבירה דהוי מבואר קס״ו סי' בכל שמים מדיני שפטור פי על אף
עבירות, בשאר אפילו מסית דבריו ע״ש
באריכות…
16. א, או״ח משה אגרות צט
אנשים להזמין עור לפני איסור יש אם מדעטראיט קארלבאך נפתלי ר' מהרב שאלתי נ במאשינעס. בנסיעה השבת שיחללו כשיודע לביהכ״נ בשבת להתפלל שיבואו אסור ודאי שבת חלול בלא שיבואו אפשר שאי באופן הרחוקים את דלהזמין, והשבתי
באיסור עוד הוא שהרי לפנ״ע מאיסור גרוע עוד והוא. מסית ועונש האיסור לענין מ״מ עכו״ם, לעבוד מסית רק הוא סקילה לחיוב מסית שאיסור ואף כ״ט דף בסנהדרין כמפורש האיסורים בכל יש למסית טוענין שאין החומר בכל שמיא כלפי היה שלא אף הקדמוני מנחש למסית טוענין שאין מנין יונתן א״ר נחמן בר ר״ש שיליף
שאין אך עבירה, לכל יש מסית שאיסור חזינן הדעת מעץ. ילה אכ האיסור אלא ע״ז חטא. סנגוריא עליו ילמדו ולא יענש, שמים בדיני אבל לע״ז, מסית על רק אדם בדיני עונשין ויסעו ברגלים לילך שיתעצלו כשידוע כ״כ רחוקים באינם אף יש עור לפני ואיסור
במאשינעס, רחוקים באינם ליכא מסית איסור. אבל
להתפלל להבאים פרסים ונותנים מנין שעושים הודעה סתם אלא הזמנה בלשון נה אי ואם שאין מסתבר במאשינעס רחוקים גם שיבואו ידוע אבל לקרובים רק הוא בעצם שהכוונה
לאלו אלא פרסים יתנו שלא לפרש וצריכים. להסתפק יש לפנ״ע ובדין מסית דין בזה
בהיתר ברגליהם. שיבואו
אין שם מהמתפללים שהרבה הכנסת בבית /חבר/ מעמבער מלהיות ק להסתל שרוצה ובדבר לומר להתייאש ואין בידם, שימחה מי שיהיה כדי להסתלק שאין נוטה דעתי כשורה, מתנהגים להרבה המחאה תועיל אולי ולכן החשך, מן הרבה דוחה האור מן מעט כי ישמעו, לא שודאי
כגון ביהכ״נ מסדר ח״ו ישנו אם אבל, כשורה בביהכ״נ שמתנהגים כ״ז הוא אך איסורים. כל מחוייבין וקה״ת התפלה סדר במקצת אף שישנו או לנשים אנשים שבין המחיצה שיסלקו
פיינשטיין משה שם. מעמבערס מלהיות להסתלק ה'. יראי
17. משה אגרות ז ב, או״ח
ו דהנחש כתר״ה מש״כ על משם ראיה ואין כע״ז, שהוי כפירה שהוא העולם את וברא אכל מהעץ דאמר משום הוא מסית בדין שהיה ה באמונת וחוה אדם שיכפרו ההסתה שהיתה מצינו לא לע״ד הנה למסית, טוענין דאין בחומרא שיהיה איסורין שאר על לעבור 'מסית
משמע דהא להכפירה, ולא האכילה לאיסור אלא הסתתו להחשיב אין ה כפיר בלשון להסית דיבר שהוא אף ולכן מהעץ שיאכלו אלא ברמב״ם דהא נעבוד, נלך אעבוד אלך באומר דוקא אלא מסית בדין אינו לבד שותה וכך אוכלת כך הע״ז את המסית שמשבח דבמה
הניסת דין בשביל הוא אולי לע״ז משבח שהמסית מה במתני' ס״ז דף בסנהדרין שהוזכר ומה לבד, זה אלא הוזכר לא ה״ב מע״ז פ״ד שכן משום ואולי צע״ק אמוראי ולשאר /סנהדרין/ ס״א בדף כדאיתא דהע״ז, שבחיה המסית אמר בלא חייב אינו שלרבא ושמע באבה הע״ז של השבחים המסית שאומר דבמה בפשיטות שכתב ישראל בתפארת מפורש כן ומצאתי נקט. דמלתא ואורחא המסיתים דרך הוא
דשאר אליבא וכוונתו יתמא פסקא הוא שנקט אוכלת וכך השבחים בלא אף מסית בדין הוא ע״ז עבוד לך ובאמירה ית מס בדין אינו בדין להחשיבו אין בכפירה גם וא״כ נקט, דמלתא אורחא אלא לדינא נוגע אינו אמוראי ולשאר בעצמו כדכתב ניחא דלרבא אמוראי
מסית להחשיבו אין כפירה דברי אמר הנחש אם שאף ונמצא שיכפור, להניסת מר או שאינו זמן כל כפירה דברי כשאומר לכפירה מסית טוענין אין נמי לאו על הסתה שעל ראיה וא״כ לאו, על רק הסתה וזהו לאכול האשה את הסית שע״ז מהעץ האכילה על אלא כפירה על
כדבארתי מיתה חייב שאינו רק דמסית החומרות כל בו יש אפשר וממילא. למסית.
18. כב ה, תורה של באהלה אריאל- יעקב הרב
מותר האם הגולה, ברחבי המשרתים השליחים לשאלות במענה מייעדת שהקהילה למקומות או לביתם אורחים להזמין להם שאורחים לכל ידוע כאשר היהודית, הזהות חיזוק לשם לאירוח
עד מלמד הניסיון השבת. את ולחלל ברכבם לנסוע עתידים לו א אלו יהודים עבור ביותר משמעותית היא זו שבתית חוויה, כמה
התבוללות סף על עומדים פעם ולא ומצוות, מתורה. הרחוקים
נ שאלות ועל זו כבדה שאלה על להשיבך הריני וספות…
לשבת ין להזמ לאסור נוסף נימוק העלה פיינשטין הגר״מ והנה משום בשבת, לביכ״נ ברכב לנסוע עלולים שודאי רחוקים אנשים שמצאנו וכפי עבירה, לדבר הסתה של נוסף איסור בזה שיש
" וז״ל ומדיח. : במסית אפשר שאי באופן הרחוקים את ולהזמין מאיסור גרוע עוד והוא אסור, ודאי שבת חלול בלא שיבואו
לחיוב מסית שאיסור ואף מסית. באיסור עוד הוא שהרי לפנ״ע
ועונש האיסור לענין מ״מ עכו״ם, לעבוד מסית רק הוא סקילה
האיסורים". בכל יש למסית טוענין שאין החומר בכל שמיא כלפי זרה עבודה בחטא חוה את החטיא שלא הקדמוני מנחש וראייתו משם ואעפ״כ הדעת, מעץ לאכול שלא לשעתו באיסור רק אלא
שאיסור חזינן הא למסית. טוענין שאין )א כט, (סנהדרין הגמרא למדה קמ״ל אדם בדיני עונשין לענין ורק עבירה, בכל ישנו מסית העבירות בכל קיים האיסור אבל לע״ז, מסית על רק שעונשים
סנגוריא עליו ילמדו ולא יענש, שמים בדיני. ואף היא יפה ראיה שאמנם הדעת, עץ מחטא זו ראיה על להעיר ויש
רבים עמדו וכבר תשובה. יש לדין אם אך שכמותו, לגאון וראויה הוא ומדוע ע״ז איסור שם היה לא שלכאורה קושייתו, על לפניו המהרי״פ בפי' ועיין אחרות. בדרכים אותה ויישבו למסית, נחשב החזקוני מקוצי, הר״מ בשם שהביא לרס״ג לסהמ״צ פערלא
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד7
אין כ וא לע״ז. גם וחוה אדם את הסית הקדמוני שהנחש "והרע״ב
אחרות לעבירות משם. ללמוד רמ״ה ה׳יד והוא ליה דמסייע תנא לו יש לכאורה מאידך, 'אך
שונה דין מהם אחד ולכל מסית, סוגי שני בין: שחילק תכסה ולא תחמול "לא נאמר ועליו חמור שהוא לע״ז מסית,"א. הרב "דברי יטען אם וגם טענותיו, את מקבלין אין כך ומשום
שומעין– מי "דברי התלמיד, ודברי מזו יתרה לו. שומעין, אין ולמד נהרג, הריהו בפועל ע״ז עבד לא שהמוסת במקום אפילו
תכסה ו״לא תחמול" מ״לא."זאת בעצמו טען ואם יותר, קל שדינו שבתורה העבירות ליתר מסית ב.
שומעין– מי דברי ודה״ת הרב ""דברי אם אך לו, שומעין אמנם
אין בעצמו כך טען לא אנו אין כן, וכמו בעבורו. זאת טוענים אנו
בפועל העבירה את עבר שהמוסת במקום אלא אותו. דנים
לנ אף ללמוד יש ומכאן וכו' התלמיד ודברי הרב דברי שהמכשיל טען ואם לדב״ע, שליח המשלח מן גרע לא בעבירה חבירו את
שומעין– מי דברי ודה״ת הרב ""דברי בטענה ונפטר לו שומעים
הגרמ״פ ואכן לו. טוענים לא ן טע לא אם אך מסית, מאיסור זו סנגוריא עליו ילמדו "ולא במש״כ לזה."רמז בכל מצינו שלא עצמו, על הקשה רמ״ה' ה׳יד דבריו בסוף אך זה לבין בעצמו שטוען עבירה לדבר המשלח בין זו הבחנה הש״ס על שתמה הרי״פ בפי' ועיי״ש בצ״ע. ונשאר בעצמו, טוען שאינו
ואם נוספות. תמיהות הרמ״ה הן, רמ״ה ה׳יד על לסמוך קשה 'כן
זה ברעיון יחיד שהוא משום בו מסופק עצמו שהוא משום. והן
… לאיסור התכוון לא פינשטיין הגר״מ שגם לומר יתכן ולענ״ד של המעשה חומרת את להדגיש רק רצה אלא כפשוטו, מסית עתידים שהם לכל כשידוע בשבת לביכנ״ס אנשים המזמינים
ברכב לשם. לבוא שום זו בהזמנה שאין להדגיש צורך וראה הסתה מעין וגם עיוור" "לפני גם כאן יש אדרבה אלא, תועלת,
ממש הסתה לדין התכוון לא הוא. אך חגיגות בענין לגערתו, וגערתי הערתי את מצרף הק' אני גם ואכן מצד שבת לחילול ברור חשש כשיש בשבת הנערכות מצוה בר
מחילול המצוה בר לנער תצמח ית חינוכ תועלת איזו המשפחה. אבטליניה חילי יישר ולו מתועלתו! רב נזקו הרי. השבת? יום את לחגוג רבים מצוה לבני המלצנו גן ברמת הק' ובישיבתנו קצרה קריאה בהם שיש וחמישי, שני בימי מצוות לעול היכנסם ואין הכנסת, בבית חילוני ציבור לאירוח יותר המתאימה בתורה
אירועים לקיים אפשר הצורך ובשעת האירוע. את לם מלצ מניעה הבאים האורחים בין כשמסתמא המנחה, בתפילת גם אלה מעין
בבוקר התורה קריאת את שמעו שלא עשרה יש …לשמחה דברי בנ כגון לעין, ניכרת בשבת האירוח מן שהתועלת במקום אך
וכו' התלמיד ודברי הרב את לקרב היא המזמין כוונת שכל, לאחר רק נעשה והדבר היהדות, כנפי תחת ולהכניסו המוזמן והוא לביתו, להזמינו אלא אחרת דרך מצא ולא היטב שבדק מצד ורק השבת כל את עמו לשבות בכנות לו מציע מצידו
שאין ודאי השבת יום של בעיצומו לבוא מתעקש הוא, המוזמן
שכוונ כמי זאת להגדיר ולהדיחו. להסיתו חלילה תו
חידוש מה ג הסית שהוא בגלל הנחש של מהותו שינוי על אונים
19. כט סנהדרין, הגאונים אוצר א
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד8
– עבירה לדבר ובשליח במסית התלמיד ודברי הרב דברי שיעור│ סיכום טבדי בנימין הרב
א– ק ל ח ת– י ס מ ל ן י נ ע ו ט ן י א ו ר ו ק מ
ם י נ ו ש א ר ה י ש ו ד י ח ו
ת י ס מ ל ם י נ ע ו ט ן י א ש ך כ ל ר ו ק מ ה
א. שנעשה אדה״ר חטא על מספרת התורה בראשית בפרשת
התנהל "ה הקב לנחש שביחס כותב רש״י1 הנחש. הסתת ע״י לטעון אפשר שהיה למרות ידית, מ והענישו מיוחדת בצורה
לזכותו דברי התלמיד ודברי הרב "דברי הטענה את הנחש של אמורים היו וחוה ואדה״ר שהואיל והיינו, שומעין". מי
הדעת- עץ מפרי לאכול ולא ה' לציווי לשמוע להאשים אין
לחטא- להם נגרם ידו שעל במה הנחש את כל חובת שכן את שעשה ומי הקב״ה, כלפי חובתו את למלא לדאוג אחד
שלמרות מסביר רש״י באחריות. לשאת צריך א הו רק העבירה קבילה טענה היתה היא זו טענה טוען היה הנחש שאם
וראויה- לא הקב״ה זאת- טען לא והנחש עוד כל מקום מכל
זה את בעניין מביא רש״י הענישו. מיד אלא, עבורו אותה טען מסית של בזכותו מהפכין ש״אין המשפטי."העיקרון
רש דברי מקור והנה ב. בסנהדרין2 בגמרא הם "י אומרת הגמ'. אומר שא' כגון ב״טענה". נאמן שאדם ממונות דיני לגבי הוא שאכן לפניו הודה והלה ממון", לי חייב "אתה לחברו
בי״ד- בפני [לא לו ]חייב לכפור למחרת הוא יכול מקום כל עדים לו כמין התובע ואפי' בך". הייתי "משטה בטענה בחוב,
בחוב– הודה הוא ש ע״כ שמעידים בטענה הנתבע נאמן
בך הייתי.""משטה
ג. ממונות– שבענייני בהמשך אומרת הגמ' הנתבע צריך
נפשות– בדיני אך בעצמו. "טענה" את להעלות לו,""טוענין להרוג שלא ע״מ שונות טענות ומחפש מהפך שבי״ד היינו אינו הנאשם אם ואפי' העדה"]. "והצילו [שנאמר הנאשם את
עצמו- לטובת טענות טוען עבורו טוען. ביה״ד
של למרות והנה ד. מסית ולכאו מיתה דין יש זרה 'לעבודה
לטובתו– לטעון ראוי היה נפשות דיני כלל כמו מקום מכל לזה מקור מביאה הגמ' למסית". טוענין ש״אין כלל ישנו
מקומות: משתי
– חנינא בר רמי בשם הראשון המקור שנאמר ממה תכסה ולא תחמול "לא מסית לגבי."בתורה
רבי בשם נחמן בר שמואל רבי בשם השני המקור טענת את הנחש עבור טען לא שהקב״ה ממה - יונתן
דבר וכו' התלמיד ודברי הרב י היא ש, הגם, כנ״ל
ראויה. טענה
ת ו ל ו ע ה ת ו ל א ש ה ם ע ם י נ ו ש א ר ה ת ו ד ד ו מ ת ה
ה י ג ו ס ב
ה. ודברי הרב "דברי שטענת מוכח הגמרא מדברי והנה
אותה טוען הנחש היה שאם חזקה טענה הינה תלמיד" ה כן שאם התוספות, הקשו לפיכך מתקבלת. היתה היא בעצמו
יד ג, בראשית 1 א כט, 2
יטען– מעתה מסית כל שהרי "מסית", יימצא לא לעולם
התלמיד ודברי הרב!""דברי
התוספות3 בעלי ו. יש הבא: באופן הקושיה את יישבו
ש ההסתה איסור בין להבדיל של ה ההסת למעשה מת״ת אחרי וע״כ להסית, שלא הקב״ה ע״י צווה לא הנחש שהרי הנחש. שגרם כך על ולהענישו הנחש את לחייב היחידה העילה שותף היה הוא דבר של שבסופו בכך הוא לחטוא לאדה״ר
ממילא- העבירה. של לתוצאה היא וכו' הרב דברי טענת שלא ה״תלמיד" על היא עליה האחריות שכל קבילה, טענה
מהתוצאה מנותק והנחש [הקב״ה], ל. רבו" "הקשיב
על אינו החיוב, הסתה איסור על שנצטוו ישראל זאת לעומת ההסתה אם שאפילו והיינו הפעולה. עצם על אלא התוצאה הניסיון את שעשה מי מקום מכל פעולתה, את פעלה לא
להסית– מיתה וחייב איסור על עובר "מסית", . נחשב ממילא
טענת וכו' התלמיד ודברי הרב דברי ה להוריד באה את
שייכת לא מהתוצאה, המסית של האחריות שהחיוב במקום
לתוצאה. קשר כל ללא הפעולה, על הוא המיתה
ז. מקום הביאו לא שהתוספות שלמרות לציין, יש והנה וללא הפעולה עצם על הוא שבתורה הסתה שאיסור לעיקרון
לתוצאה– קשר בגמרא ופשוט מפורש מקור לזה שיש הרי
[סז ]. בסנהדרין למסית עדים מכמינים כיצד ת המפרט, שלו. הפעולה עצם על אותו ומענישים
יונה4 רבנו גם והנה ח. וכתב התוספות, כקושיית הקשה הוסיף יונה שרבנו אלא התוספות. שכתבו בדרך ליישב לא ולכן למסית, טוענים שאין נאמר אם גם שלכאו' להקשות,
הקב״ה ש ראוי דברי טענת מקום מכל נחש, ה של בזכותו יהפך
וכו' התלמיד ודברי הרב אותה לטעון שצריך "טענה" אינה
הרב דברי ש והיינו עצמו. בפני משפטי ועיקרון אמת היא אלא
וכו' התלמיד ודברי האדם את שפוטר משפטי עיקרון היא גם ממילא עשה. לא והוא עשו שאחרים דברים על מאחריות
טען לא הנחש אם – וכו' התלמיד ודברי הרב דברי מקום מכל
לפ לקב״ה היה הדין שורת מצד של העיקרון מכח מעונש רו וט
וכו'. התלמיד ודברי הרב דברי שנעשה שמעשה כמו בדיוק
בשגגה- הרב דברי טענת כך מהותי, באופן כמזיד נידון אינו
וכו' התלמיד ודברי התייחסות שחייב משפטי עיקרון היא אותה טוען הנאשם האם בשאלה תלוי זה ואין השופט, מצד
לא. או
ט. שאה״נ– מתרץ יונה, רבנו של מקרה ה ע״פ הגמ' קמ״ל לטובת טוענים לא פשוטים משפטיים עקרונות שאפי' נחש
ומכאן הסתה. של פעולה עשה הוא וסו״ס איל הו הנחש, מת״ת שאחרי מסית לגבי בק״ו לומדים - סברות שאף
הרב דברי ד״ה א כט, סנהדרין 3 שם סנהדרין על יונה רבנו חי' 4
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד9
להצילו5 כדי אומרים לא משפטיות רבנו חתם דבריו ובסוף.
עיון ב״צריך חידושו את."יונה
י. מצאנו והנה ב מצאנו מיוחדת שיטת רמ״ה6 יד יש בדבריו.
שלב בכל חידושים ויש שלבים, . מספר
מ״ה ר א: שלב בשאלה, התקשה מקום יש מדוע דברי לאור התלמיד" ודברי הרב "דברי לטענת עבר שלא אף על חייב שהמסית לעיל שצוינו הגמרא
? המוסת רמ״ה היד של השאלה משלב שכבר והיינו
אחר אף רלוונטי הנחש של שדינו סובר שהוא ים רוא מת״ת– אחר המסית כדין הוא ו תורה, מתן וכשם
לתוצאה קשר [ובלי הפעולה על ]ב חיי מת״ת שאחר בנחש גם הדין להיות צריך. כך
ב: שלב שחייב בתורה שמצאנו שמה מתרץ, רמ״ה מסית של במקרה דווקא הוא הפעולה, על המסית לא איסורים בשאר בהסתה זאת לעומת זרה. לעבודה לתוצאה וגרם שהסית באופן אלא המסית. חייב
ב ממילא מסית (כמו ז ע שאינן המצוות "לשאר
הנחש של )המקרה – לטעון מקום יש הרב דברי
מהעונש. 'ולהיפטר וכו התלמיד ודברי לגבי משא״כ
הפעולה על הוא החיוב כאמור ששם לע״ז. מסית
של במקרה לעסוק הרמ״ה עובר הנ״ל, לאור ג: שלב שליח שאין היא הלכה שהרי עבירה. לדבר שליח
גלל ב שזה אומרת בקידושין והגמ' עבירה. לדבר
של העיקרון וכו' התלמיד ודברי הרב דברי וטוען. לדבר אדם שמשלח מי כל מעתה שלכאורה הרמ״ה ע״י נעשת והעבירה זרה] עבודה [שאינה עבירה
השליח- כמו בעבירה, להתחייב אמור המשלח
ודברי הרב דברי יטען אם ורק במסית. שמצאנו
– וכו' התלמיד מהאחריות אותו פוטרת זו טענה אז
. לשליחות מסית בין השוואה ברמ״ה שיש והיינו
שגרם מי בשניהם לעבירה: אדם למשלח ה לעביר הרב דברי יטען אא״כ התוצאה, על מתחייב לעבירה
וכו'. התלמיד ודברי
יוצא לפי״ז שלכאו' מתקשה, הרמ״ה ד: שלב ש״אין העיקרון בתלמוד שמופיע הרבות שבפעמים
עבירה– לדבר "שליח אומר המשלח אם דווקא זה
וכו' התלמיד ודברי הרב דברי אוקימתא וזוהי.
אין ש משמע הסוגיות מפשט שכן וקשה, תמוהה
עבירה לדבר שליח המובן הלכתי עיקרון הוא המשלח של נוספות בטענות צורך בלי. כפשוטו,
עיון בצריך זו הנקודה נשאר רמ״ה. והיד
ן– י ר ד ה נ ס ב ה י ג ו ס ה ל ע א ל ר ע פ ב ר ה ת ו י ש ו ק
ה " מ ר ד י ה ד ו ס י י " ע ט ו ש פ ה ם צ ו ר י ת ו
כמבואר התראה צריך לא מסית שלגבי ההלכה עם מתאים זה ורעיון 5 והיינו ועוד. ג ה, ע״ז ורמב״ם ב פח, בסנהדרין שוגג הוא אם בירור שאין
ליוני גי ועי' עצמו מצד מתחייב הוא אלא מזיד, . או ב ח, סנהדרין הש״ס
שם סנהדרין רמ״ה יד 6
זצ״ל פערלא פישל ירוחם הג״ר והנה יא. הגריפ״פ ][להלן:
על להקשות יש ש שאלות שלוש ומציין מסית, בסוגית דן
סנהדרין– במס' הנ״ל הגמרא פשט בדוחק לתרצן שאפשר שלושת ברווח. מיושבות כולן הרמ״ה הסבר לפי אלא
הקושיות הגריפ״פ: הן של
1. למסית טוענין שאין לכך שהמקור מביאה הגמרא
תחסה- ולא תחמול "לא שנאמר מה מחמת "הוא טען לא שהקב״ה ממה בלימוד הצורך מה כן ואם
הנחש עבור וכו' התלמיד ודברי הרב דברי 7.
2. זרה עבודה לעניין בתורה נאמר מסית דין עיקר, הלא אדה״ר את ואח״כ חווה את שהסית הנחש כן ואם
ע״ז– ממש אי״ז הדעת עץ מפרי לאכול וא״כ הגריפ״פ כלל. מסית איסור לגביו שייך לא לכאורה שהאכילה שכתבו ראשונים שיש זה בהקשר מזכיר
"הוייתם ר שנאמ בה' כפירה בעצם היא הדעת מעץ אך זרה. עבודה של עניין גם בה יש וא״כ כאלוקים",
דחוק זה שתי' כותב. הוא
3. ואפי ההסתה משעת כבר מתחייב המסית 'הלא כן ואם בגמרא, כמבואר לו, הקשיבו לא המוסתים
הטענה שייכת מה – וכו' התלמיד ודברי הרב דברי
נראה שמהרמב״ם להעיר יש זו לנקודה ביחס 7 בא מהלימודים שכ״א
ב שכן אחר. לעיין כ ל״ת סהמ״צ היא הכ' והמצוה הרמב״ם: כתב " לו מותר אינו זכות לו יודע ואפילו למסית זכות ילמד שלא המוסת שהזהיר תחמול לא הפירוש ובא תחמול ולא יתעלה אמרו והוא ללמדו ולא להזכירו
ד ה, ע״ז ובהל זכות'". עליו תלמד שלא להורגו המוסת ביד מצוה: כתב "
… וגו להמיתו בראשונה בו תהיה ידך 'שנאמר עליו ללמד למוסת ואסור ממנה לשתוק רשאי אינו חובה לו ידע ואם תחמול, ולא שנאמר זכות ישראל וכל שנאמר מנין המסית להדיוט ואזהרה עליו, תכסה ולא שנאמר
וייראו". ישמעו תחסה ולא תחמול "לא של שאיסור מכאן עולה "וא״כ לעומת הדין. והנה לבית משפטי עיקרון ואינו המוסת, כלפי אמור הוא
זאת ה יא, סנהדרין 'בהל דיני כשאר דיניו אין המסית הרמב״ם: כתב " ואם הנהרגין, כשאר התראה צריך ואינו העדים את לו מכמנין נפשות, יצא אותו, מחזירין חובה עליו ללמד לי יש אחד ואמר זכאי דין מבית יצא
טוענין ואין אותו, מחזירין אין זכות עליו ללמד לי יש אחד ואמר חייב עליו ירחמו שלא כדי בנים לו שאין ומי וסריס זקן בדינו ומושיבין, למסית בעולם הוא רחמים ההבל אחרי העם את שמטעין אלו על שהאכזריות
רחמים". לך ונתן אפו מחרון ה' ישוב למען שנאמר שבהלכות הרי
למסית לטעון לא המשפטית ההכוונה את הרמב״ם, נתן דווקא סנהדרין ולא תחמול "לא מהפסוק האיסור מקור את ציין לא הוא שכאן אלא
שם משנה לחם ה והנה מקור ללא הזו ההלכה את הביא אלא. תחסה",
ר אמר כ״ט) (דף בורר זה פרק למסית טוענין ואין שאמר 'ומה: כתב " נראה הלח״מ מדברי ". וכו ה׳קדמוני מנחש למסית טוענין שאין מנין יונתן תחמול לא של בתורה המקור אחר. איסור ללמד בא מהמקורות שכ״א
ספר2 ועי' לבי״ד. הוא מהנחש המקור ואילו למוסת, הוא וכו' עבודת.
הלק על המלך שם ע״ז ואסור עד וכו' להורגו המוסת ביד מצוה: שכתב " עי וכו'. לשתוק רשאי 'נו אי חובה לו ידע ואם וכו' זכות עליו ללמד למוסת רבנו לשון צ״ע וקצת במסית, וחילופיהן ב' ל״ג ובסנהדרין כאן בספרי הוא אדם לכל זה דין והרי זכות, עליו ללמד למוסת ואסור שכתב במה ידענא ולא המוסת על רבנו כתב המצוות בספר וגם למוסת דוקא ולאו
דין גם המסית דיני כל שכלל כאן רבנו הזכיר דלא מה קצת צ״ע כן למה… כאן הנאמר דכל דנימא לא אם לזכות. מחזירין ואין לחובה דמחזירין זה
לבי״ד". שנוגע מה כתב דסנהדרין ובפי״א לבי״ד, ולא למוסת רק הוא
דבריו בהמשך. ע״ש
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד10
ולא לתוצאה המסית של השייכות על טענה שהיא
הפעולה עצם. על
שהוזכרו התוספות דברי את מביא ילה בתח הגריפ״פ והנה יב. הפעולה על המתחייב מת״ת אחרי מסית בין המחלקים, לעיל,
ה מת״ת לפני שהיה הנחש לעומת לאור התוצאה. על תחייב מ הוא מהנחש שהלימוד להסביר שיש הגריפ״פ טוען דבריו
אפילו נצטווה שלא הגם הנחש שאצל כמו וחומר: קל מכח
נענש הוא הכי ולא בחומרה כ״ש זכות, טענות עבורו טענו
מת״ת– אחר שמסית טענות עבורו יטענו שלא בזה יענש
. זכות
מכך הקושיה את בזה לתרץ רוצה שהריפ״פ נראה כמו״כ
אם מהק״ו: חלק שזה והיינו. זרה לעבודה הסית לא שהנחש בזכותו– יהפכו לא לע״ז הסית שלא נחש שמי שכן כל
יהפכו שלא החמורה "ז לע ומסית התורה ציווי על שעובר
. בזכותו
מדוע בגריפ״פ: זה מהלך לפי מתורצת לא אחת שאלה אמנם מהכתוב מהפורש לימוד יש בעוד מהנחש, בלימוד צורך היה שהתבאר שאחר י״ל ושמא תחסה"? ולא תחמול "לא כדין בו החמירו עדיין צווה לא שהנחש שלמרות בתוספות
איסורים– בשאר שמדובר והגם מסית, ללמוד יש מילא מ האיסורים בכל מסית של בדינו מהפכים לא שמים דיני שמצד
ע״ז שאינם. אפי'
דב בהמשך אמנם יג. רמ״ה היד לשון את הגריפ״פ מביא ו יר מתורצות הנ״ל הקושיות כל פיו שעל: וכותב
1. הלימוד ע״ג מנחש הלימוד מוסיף מה לשאלה ביחס
וכו– תחמול" "לא מהפסוק 'המפורש היא התשובה
בבי״ד גם שדנים איסורים, לשאר למדנו נחש שמ התוצאות על המסית את מטה. של
2. לע״ז ביחס הוא מסית דין כל הלא לשאלה, ביחס
בכתוב– המוזכר שהוא שאה״נ היא התשובה התחדש גופא זה אך ע״ז, לעניין למדנו מהכתוב
איסורים בשאר גם נחש של. מהמקרה
3. משעת מתחייב המסית שהלא לשאלה ביחס
הה ודברי הרב דברי ל השייכות מה וא״כ סתרה
– וכו' התלמיד שייכת לא בע״ז שאה״נ התשובה
של הסברא וכו' התלמיד ודברי הרב דברי אך, התוצאה הוא המסית את ה״מחייב" איסורים בשאר
טענה ולכן וכו' התלמיד ודברי הרב דברי שייכת. כן
– ה " מ ר ד י ה ל ע א ל ר ע פ ב ר ה ת ו י ש ו ק ה ב ו ש י ו
א " ק ע ר ה ו ע " מ ס ה ת ק ו ל ח מ י פ ל ע
יד. ה מאידך- אמנם הקשה גריפ״פ של שיטתו על קושיות ג'
ש: מבואר כפי בזו זו קשורות אלו קושיות רמ״ה, היד
1. לחטא ביחס רק ההסתה איסור את מצאנו בתורה
זרה- עבודה של החמור אֱלֹהִים וְנַעַבְדָה "נֵלְכָה
יעניש מטה של שבי״ד לחדש לנו מניין אֲחֵרִים",
אדם התורה מצוות לשאר ביחס? אף
2. לחייב נותר התורה, בכל "הסתה" איסור שאין מאחר
: וש פיר "שליחות", מדין עבירה לדבר המסית את לכך ההשלכה המשלח, של כידו השליח שנחשב של כפעולותיו נחשבות השליח שפעולות היא
שליחות אין שהרי להקשות ויש המשלח. כלל לדבר עבירה לדבר המסית את לחייב אפשר ואיך עבירה.
"שליחות?"מדין
3. משלח כל שמעתה רמ״ה היד של לטענה ביחס שלא
יטען יתח וכו' התלמיד ודברי הרב דברי עבירות ב ייב
בשליחותו– השליח שעושה של חיובו כמו מסית–
משלח בין ההשוואה שלכאורה הגריפ״פ הקשה
ל ברור לא מסית לבין עבירה דבר ה שהרי. חילוק
גדו ל חיברו את למשלח מסית בין יש ל עבירה. דבר
שהדבר בטענה לחטא המוסת את מעורר המסית שכן
המוס לטובת הוא זאת לעומת ת. חבירו את המשלח
לטובת תעשה שהעבירה מבקש הוא עבירה לעשות
. המשלח
ו טו. בקידושין8, בגמרא הנה שליח שאין הסיבה ש מובא התלמיד ודברי הרב "דברי של הסברא מכח היא עבירה לדבר
הדבר ובביאור שומעין". מי דברי הסמ״ע: והרעק״א נחלקו
הסמ״ע9 טענה היא זו סברא של שמהותה מסביר
: לומר" המשלח שיכול סברתי לומר המשלח ויכול
יש שלא," חייב המשלח אין לכך לעשותו, לי מע
שטענת והיינו וכו' התלמיד ודברי הרב דברי היא לומר מקום והיה שהואיל כך, על להורות באה
העבירה– את יעשה לא שהשליח לא המשלח גם אז
לשליחות "ברצינות". התכוון
הרעק״א10 והשליח הואיל י: מהות יותר הסבר הביא למשלח– ולא לקב״ה לשמוע אמור השליחות לכן בטענה ר מדוב לא מעיקרה. ובטלה מתקיימת לא כלל
המשלח– כוונת על המערערת טענה זוהי אלא עבירה לדבר שליח לעשות היכולת בעצם. הפוגעת
מוצא הרעק״א והנה טז. במקרה הסמ״ע לבין בינו נפק״מ
שה עבירה לדבר שליח שלא סיבה ואין לעבירה מומר הוא
ודאי שהמומר הסמ״ע שלשיטת והיינו חותו. שלי את יעשה
ש מה יעשה עליו– מטיל משלח ה דברי של טענה למשלח אין
לדעת ש והיינו חייב. המשלח ולכן וכו' התלמיד ודברי הרב
הסמ״ע ל שליח יש במומר זאת לעומת עבירה. דבר לשיטת [שכן ישראל הוא המומר דבר של ובסופו הואיל הרעק״א,
של שהאיסור ברור ממילא הוא], ישראל שחטא שראל י מעיקרה השליחות את מפקיע העבירה את לעשות, השליח על האחריות ואין עבירה לדבר שליח אין במומר אף ולכן
המשלח11 על ולא השליח על אלא העבירה.
ב מב, 8 ב ס״ק קפב חו״מ סמ״ע 9 10 ב י, ב״מ רעק״א חי'
11 "מוסר להיות שהוחזק מ שהשולח שכתב טו שפח, חו״מ רמ״א "ועי'
– והאף הואיל שכן דבריו, על תמה סז ס״ק שם והש״ך המשלח. חייב
ישראל– הוא מוסר" ה ישראל הוא שהרי עבירה, לדבר שליחות לגביו אין עצמו השליח שר כא עבירה לדר שליח להיות אפשר ואי במצוות, וחייב
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד11
יז. רמ היד ששיטת לומר אפשר הנ״ל לאור "והנה ה היא
ה קושיות וכל הסמ״ע, כשיטת ג הנחת על יוסדות מ ריפ״פ
הרעק״א של. היסוד השניה מהקושיה נתחיל העניין לצורך
הקושיות שאר ליישוב נתקדם משם הגריפ״פ. של
הגרי של השניה הקושיה ולא שהואיל היא, "פ פ ממילא בע״ז, רק אלא התורה בכל מסית דין מצאנו
שעושה איסורים ל המסית בין לחבר היחידה הדרך שה אלא שליחות. דין ידי על זה המוסת טוען ריפ״פ ג שכן המסית את לחייב אפשר אי שליחות: שמצד
שומעין מי דברי התלמיד ודברי הרב ברי ד "טענה דלא ולומר השליחות לבטל כדי אלא אינם התם העבירה מעשה על לענוש ואין שליחות. בזה שייכא כעושה שעשאה השליח את אלא המשלח את
כלל". שליח תורת עליו ואין מדעתו, היא זו טענה
ודברי הרב דברי ש והיינו הרעק״א, כשיטת ממש
וכו' התלמיד השליחות את המפקיעה טענה היא
. מעיקרה כשיטת רמ״ה היד שיטת את נסביר אם אך, הסמ״ע
שיש אלא בעבירה, גם לחול יכול שליחות דין ש הרי ש טענה למשלח וכו' התלמיד ודברי הרב דברי והיינו
כלל ש בטוח היה לא שליחותו יעשה, שהשליח שליחות היתה לא שכלל לטעון בכוחו זו ובטענה
א לו ואין באופן אך עבירה. המעשה על ריות ח ל שליחות יש עקרוני עבירה, דבר שהעיר וכפי
ב יהיה הסמ״ע שלשיטת הרעק״א דבר ל שליח מומר
שהמסית רחוק לא הסמ״ע לשיטת ממילא. עבירה מכוחו– הגיעה והעבירה הואיל לעבירה, חבירו את
המסית ל בשליח כמו בה מתחייב עבירה. דבר
והנה שבתורה, היא הגריפ״פ של הראשונה הקושיה
רמ״ה ליד ומניין "ז, בע אלא מסית איסור נזכר לא
ל איסור חדש ע״ז שאינם איסורים בשאר גם. מסית
ניתן האמור פי ועל ש בפשיטות, ליישב רמ״ה היד
ל שאפשר שהסיבה סובר בשאר גם התחייב ל מסית
ע״ז [ש]אינם איסורים "שליחות שיש״דין בגלל הוא
– תוצאה לבין האדם בין לחבר שיכול הדין שהוא אחר. אדם ע״י מכוחו שבאה זרה בעבודה ודווקא לתוצאה קשר בלי הפעולה על הוא להסית שהאיסור
– סובר ברור מקור ך שצרי רמ״ה היד אך, מהתורה
איסורים– שאר לגבי שליחות של באפשרות די. לנו
השל בשאלה הגריפ״פ אין שלכאורה, הקשה ת י שי שכן למסית. עבירה לדבר המשלח דין את לדמות
מנסה סית מ ואילו עצמו לטובת זאת עושה המשלח
לטובתו היא שהעבירה. לשכנעו ו האחר את להכשיל לדבר שליחות על מסית דיני את להרכיב אין ולכן דין יסוד כל הלא רמ״ה, היד שיטת לפי אמנם עבירה. שליחות דין על מיוסד איסורים בשאר, מסית
הרמ״ה לפי וממילא הדינים הש במסית ייכים [כפי
כן ש העבירה, יעשה ודאי הוחזק כבר. לעבירה מחלוקת הנ״ל, פי ועל
הנ״ל והש״ך הרמ״א מחלוקת ממש היא והרעק״א. הסמ״ע
מנחש שלמדנו למסית] טוענין שאין, כים שיי
בש עבירה12 לדבר ליחות.
י פ ל ע ה י ג ו ס ה ת נ ב ה ב ש ו ד י ח ל ת פ ס ו נ ה ר ע ה ה ו ה " מ ר ד י ה ע " מ ס
והנה יח. והיד הסמ״ע של הפרשנות פי שעל להוסיף יש
של לעיקרון רמ״ה וכו' התלמיד ודברי הרב דברי שהכוונה,
היא בטוח היה אל שכלל טוען שהמשלח שה שליח את ישעה
באיסור– כרוך והדבר הואיל הפעולה שהטענה יוצא כן אם
של וכו' התלמיד ודברי הרב דברי סוג חיצונית, "טענה" היא
המסית או המשלח של הטענה מכח הנובעת או. קימתא של
יט. שטענת שהסביר יונה, רבנו דברי את הבאנו לעיל והנה
וכו' התלמיד ודברי הרב דברי כן ועל לדין, מהותית ענה היא
ה את שפט לא הקב״ה איך תמה ש נח והיינו הדין, שורת פי על והיינו הנחש. לבין שנעשית הפעולה בין לנתק קב״ה שהיה שטענת והרעק״א, הגריפ״פ כשיטת ממש הוא יונה שרבנו
וכו' התלמיד ודברי הרב דברי עצם את ומבטלת מהותית היא
למוסת המסית ובין לשליח המשלח בין. הקשר
הנחש של במקרה שאה״נ, ענה יונה בנו ר התשובה ובשלב כ. הרב דברי ש שלמרות קמ״ל אלא מטענה, יותר בהרבה מדובר
וכו' התלמיד ודברי עבור זאת הקב״ה טען לא אפ״ה דין הוא
לכן שכן, קודם קשה, הוא זה שתי' כמובן הנחש. המושג
ל ביחס ""טענה אחרת משמעות בעל היה ממונות יני ד טענ היתה זו אלא מ״דין", חיצונית ה הגמ 'הרי ש הדין. לעצם
ש מצב תיארה טוען הנתבע הודה הוא לכן שקודם שהגם
מקום- מכל בחוב התכוון לא הוא היינו, בך הייתי ""משטה
ברצינות. ואינה הנתבע, ע״י שהתחדשה "חיצונית" טענה וזו
טענה הדין לעצם שה. ייכת
דמיון שיש יוצא רמ״ה היד הסבר פי על והנה כא. המושג בין
בסנהד בסוגיה שהוזכר "טוענה" רין לבין ממונות לדיני ביחס
של ה״טענה" וכו' התלמיד ודברי הרב דברי במסית. האמורה
רמ״ה היד ע״פ שכן הטענ ה של וכו' התלמיד ודברי הרב דברי
שמא אית, ווד היתה לא היא כי לשליחות התכוונתי "לא הי א
מסרב היה ה."שליח
12 ודברי הרב דברי של הטענה מהות כל הסמ״ע שלפי להוסיף, יש והנה
וכו 'התלמיד לא כי מאחריות משלח ה את לפטור שבאה טענה היא, התכוונתי "לא אומר שהמשלח כך מתקיימת. היתה שהשליחות בטוח בכל אמנם עבירה. לעשות לסרב לשליח היה שאפשר מטעם לשליחות"
במומר– [כגון קיימת לא זו שטענה ]מקום עבירה לדבר השליחות חזקה מציאות היא שהשליחות נראה, יותר עמוק ובאופן קיימת.
עצם את לבטל אפשר ואי השליח, למעשה משלח ה בין הקושרת טענה לשליחות. גמורה כוונה כאן היתה שלא בטענה רק אלא השליחות הסיבה גופא זו הייתי". "משטה של סוג אלא מהותית, טענה לא היא זו והיינו למסית. אותה ולחבר הזו הסברא את לקחת רמ״ה ליד ש״קל"
בין הקושרת מציאות היא והשליחות שהואיל אפשר ואי לשליח, המשלח באופן עבירה" לדבר שליח ש״אין בטענה השליחות עצם את לבטל
מהותי– שלשליחות הסתה בין לחבר בקלות אפשר מדוע ברור. ממילא מקום מכל שלו, לשליח המוסת את להפוך התכוון לא שהמסית אף שכן את שמניע מי של והשייכות האחריות הוא שליחות בדין שהתחדש מה
אחר גוף ע״י נעשת שהפעולה והגם מכוחו. שנפעלה לפעולה, עולה הפ השליח– שהוא לבין התהליך את שהפעיל מי בין קשר רואים אנו עדיין שלא הגם המוסת, של לפעולה שייכות יש למסית גם וממילא התוצאה.
שליח לעשותו. התכוון
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד12
ב ק ל ח – ם י נ ו ש א ר ה ת ו ט י ש ב ה ק מ ע ה
ה ר י ב ע ר ב ד ל ח י ל ש ן י א ת י י ג ו ס ב
י ר ב ד ה נ ע ט ה ל ק ש מ י ב ג ל ם י ק ס ו פ ה ת ק ו ל ח מ
ה ר י ב ע ר ב ד ל ח י ל ש ב ו' כ ו ד י מ ל ת ה י ר ב ד ו ב ר ה
כב. לעמוד מנת על והנה הרב דברי של הסברא על תר יו
מרכזיות סוגיות: שתי ב בזה לעיין יש - וכו' התלמיד ודברי
ב קידושין13 מציעא14 ובבבא.
בקידושין בסוגיה כג. 'הגמ שליח יהיה שלא מדוע שואלת
כמותו? אדם של "שלוחו והרי עבירה "לדבר ם ישנ ובגמרא
שלבים: שני
הרב "דברי: סברא בדבר שיש עונה הגמרא הראשון בשלב התלמיד- ודברי בין לנתק שיש דהיינו ", קודמין מי דברי לדברי ולא בוראו לדברי להקשיב לו שהיה לשליח המשלח
ולכן משלחו, ששילחו. כך חרף מאחריות פטור הלה
השני בשלב ללמוד התורה מפסוקי מקורות מציעה הגמרא
א לדב שליח ש״אין העיקרון ת עבירה" ר: זאת שלומדים יש
שלומדים ויש חו", שלו ולא "הוא נאמר שבו חוץ משחוטי
שני והם עבירה לדבר שליח יש וטביחה שבמעילה מכך זאת מלמדין ואין כאחד הבאים. כתובים
סוגיה ב כד. ב מ בבא ציעא חצר שקניין מ״ד על מקשה הגמרא
שליחות– ""משום הוא של חצירו ש מהדין את נה קו גנב
ב החצר קניין ע״י [ומתחייב הגניבה תשל נאמר ואם, מי]כפל ו
חצר שקניין שליחות– משום הוא אם לדבר שליח אנו מצ כן
עבירה הגניבה! לעבירת השליח היא החצר ][שכן ושיה ק על
ישובים שני מ: ובאים הגמרא זו
כאשר מצבים: שני בין לחלק יש ש מתרץ רבינא הוא השליח לא אישי ציווי לו [יש חיובא" "בר
העבירה- ]את לעשות עבירה לדבר שליחות אין
המשלח ופטור השליח. וחייב במצב זאת לעומת
שהשליח״אינו – חיובא "בר לדבר שליחות יש השליח ופטור המשלח וחייב. עבירה הואיל ממילא
חיובא– "בר אינה "והחצר לשמש יכולה היא
עבירה לדבר. כשליח
סמא, מתרץ רב הוא שהשליח מצב בין לחלק שיש
בעל אדם לדבר שליחות אין שאז חופשית" בחירה
לה שאין חצר לעומת עבירה", בחירה - חופשית
ולכן יש שליחות בחצר עבירה, לדבר המשלח. וחייב
כה. שליחות בחצר יש מדוע ברור היישובים שני לפי והנה
אך עבירה, לדבר מינה נפקא ה מציע הגמרא הסוגייה בהמשך
בחירה יש בהם במקרים היא הנפק״מ. השונים היישובים בין אישי איסור לשליח אין אך חופשית הפעולה. את לעשות
דוגמאות שתי לכך מביאה: והיא
שיקדש לישראל שאומר כהן ב היא ראשונה דוגמא רבינא לפי גרושה. אשה [לכהן] לו שכל שאומר
13 ב מב,
14 ב י,
מקום כאן [כגון בפעולה בעצמו נאסר לא שהשליח
גרושה– לקדש איסור לישראל ]שאין יש ות שליח רב לפי זאת לעומת המשלח. וחייב עבירה לדבר אין חופשית בחירה לשליח שיש זמן שכל סמא,
עבירה– לדבר שליחות השליחות אין שכאן הרי
כלל. מועילה
קטן ילד להקיף ששולח. אשה במי היא שניה דוגמא
מצוות אינן ונשים הואיל הקטן [וכן הקפה באיסור
אותו– כשמקיפים חייב ]אינו רבינא לפי ממילא שליחות– יש חיובא בר אינו שהשליח זמן שכל אף
זאת לעומת המשלח. איש ה וחייב שליחות יש כאן אין חופשית בחירה שיש מקום שכל סמא רב לפי
- עבירה לדבר שליח שליח אינה האשה כאן אף אין [כי פטור אותה ששלח האיש ולכן עבירה הלדבר בהקפה נאסרה לא [שהרי פטורה היא ואף שליחות]
. ]כלל
ש י ג ג ו ש ב ם א ה ת ו פ ס ו ת ה ו א " ב ט י ר ה ת ק ו ל ח מ
ל ח י ש ל ה ר י ב ע ר ב ד
והנה כו. בדין" עבירה לדבר שליח "אין רבותינו נחלקו בעבירה שמדובר ידע לא השליח כאשר הדין מה, הראשונים
טוען הריטב״א השליחות. את לעשות הסכים הוא בשוגג ו ע בכל חלה לא שהשליחות התוספות ואילו ניין, טוענים
ש של הראיות ו המקורות את נסביר ולהלן חלה. השליחותכן
צד. כל
תס על מיוסדת הריטב״א שיטה כז. "דברי ל ש הסברא בין ירה
שומעין מי התלמיד ודברי הרב ל " שכן הנ״ל. בב״מ יה גוס
סמא רב שיטת את יש, כאמור בחירה שיש היכא שכל
. עבירה לדבר שליח אין ל]שליח עבירה שאין [אף חופשית זו בעבירה מדובר כאשר השליחות את שמבטל מה אם והנה
של הסברא – וכו' התלמיד ודברי הרב דברי לרב מדוע כן אם
סמא - לשליח עבירה ואין חופשית בחירה שיש היכא אפילו חלה לא השליחות בכה״ג הלא, השליח לגבי שייכת לא
הטענה וכו' התלמיד ודברי הרב דברי?
ודברי הרב דברי של שהסברא הריטב״א, טוען זו קושיה מכח
וכו' התלמיד אלא הלכתי, קריטריון שמהווה סברא לא היא
שליח אין שבדין הכללי ן ההיגיו רק היא ל ומקור. עבירה דבר
מביאה בקידושין שהגמרא הפסוקים הוא האמיתי ה. דין ל שליח שאין שכשם ברור ממילא ן הדי הוא במזיד עבירה דבר
שליחות שכן, בשוגג הלימוד מכח עבירה, מדבר הופקעה
מה כנ״ל15 פסוקים, .
15 התוספות מדברי ב כהריטב״א. ג״כ שסובר משמע, ב י ב״מ דהנה
שם התוס': כתבו ג״כ שסובר משמע ב י, בב״מ התוספות מדברי
לדב שליח שם״אין התוס' כתבו דהנה: כהריטב״א. - עבירה ר האיש בפ'
מקדש דיליף ואיכא שלוחו ולא הוא דכתיב חוץ משחוטי דיליף איכא שליח דיש כאחד הבאים כתובים שני וטביחה מעילה ליה דהוה משום
מלמדין". ואין והיינו ש לד״ע שליח שאין לדין שהמקור כתבו התוספות
. וכו התלמיד ודברי הרב ד׳ברי של לסברא כלל ציינו ולא, הפסוקים הם הריטב״א לדברי מכוונים שהתוס' נראה וממילא לד״ע שליח שאין הנ״ל,
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד13
מקו בשני התוספות בעלי זאת לעומת כח. אחר מות ים16 כתבו
ע לדבר שליחות שיש שוגג השליח כאשר גם בירה מהטעם,
שוגג שהשליח שבאופן ודברי הרב "דברי לומר יך שי לא
– "התלמיד חלה ולכן. השליחות של הסברא שלדבריהם הרי
וכו' התלמיד ודברי הרב דברי היא גמור גדר אין של לדין
ל שליח יש אה״נ שייכת לא הזו שהסברא והיכן, עבירה דבר
של ל יח עבירה17 דבר.
ח מ ל א " ק ע ר ה ו ע " מ ס ה ' ח 'מ ן י ב ה א ו ו ש ה
ת ו פ ס ו ת ה ה ו א " ב ט י ר – ו י ע ו ק " מ ט ש ה ' ד ב ן
כט. התוס מחלוקת את לתלות אפשר לכאורה 'והנה
ל שליח יש האם השאלה סביב והריטב״א עבירה דבר בשוגג–
במחלוקת הסמ״ע שהטעם הסמ״ע לפי שכן הנ״ל. והרעק״א
ל שליח שאין עבירה דבר שבדבר העבירה שמחמת בגלל הוא כאשר א״כ וכו' השליחות את יעשה שהשליח בטוח לא
בעבירה– שמדובר יודע ולא שוגג השליח לא זו טענה
התלמיד ודברי הרב דברי של שהפגם הרעק״א לפי אך קיימת.
וכו' דבר ל שליח של אפשרות כל בטל ולכן מהותי, הוא [ עבירה יש כאשר פ "לכה עב ירה – ]לשליח מסתברא ממילא
ל שליח אין בשוגג שגם עבירה דבר הריטב״א18 וכשיטת, .
ל. שאנץ התוס', בשם בשטמ״ק הסמ״ע כסברת מצאנו והנה באופן סמא ורב רבינא מחלוקת את להסביר סברא שהעלה
הבא– שהוא לטעון המשלח יכול אופן באיזה השאלה סביב במקרה שדווקא סובר רבינא לו" ישמע לא שהשליח סבר חבירו את שעושה כהן [כגון לעבירה שייך עצמו שהשליח
"ך ו״שיי כהן הוא השליח ואף שהואיל גרושה, לקדש כהן אם שגם סובר סמא ורב יותר]. בזה נזהר הוא בעבירה, גורם שהוא בזה הלא לעבירה, שייך אינו עצמו השליח בטוח שלא סיבה גם זו עיוור לפני על ועובר הוא לעבירה
ע״ש השליחות, את יעשה. שהוא
ג– ק ל ח ס ח י ב ת ו פ ס ו נ ת ו י ת כ ל ה ת ו ר ע ה
ל ע ה ד ג א י ר ב ד פ " ע ש ו ד י ח ו ת י ס מ ן י ד ל
ת י ס מ
אין וממילא, וכו התלמיד ודברי הרב של׳דברי בסברא תלוי שלא דין הוא
למזיד שוגג בין. חלוקה
16 ו נתנו ד״ה א עט, ב״ק קידו עבירה לדבר ד״ה ב מב, שין
17 מה טענתם את הוכיחו התוספות יש זו בסוגיה. ב עט, בב״ק סוגיה
הה כפי נוקטים והתוס' המקרה, בתיאור הבנות מספר לח מש שיש בנה
. המשלח של הבן פדיון עבור מסויים ממקום בהמה לקחת כהן ששלח שהמשלח יוצא כן אם אחר. לאדם אלא למשלח שייכת היתה לא הבהמה ידע לא שהכהן אלא הבכור. בנו פדיון עבור בהמה לגנוב הכהן את שלח
הבהמה את גונב הוא המשיכה ובעצם הבעלים, לא הוא שהמשלח
בשוגג. כן, אם מהס ג ו למעשה ש תוספות] של הפרשנות פי [על עולה יה
הגניבה– מעשה את עשה שהכהן למרות לעניין ה״גנב" שנחשב
המשלח הוא והאחריות. חיובים ה התוספות היה לכאורה ש זה על, הקו
כן ש פטור להיות אמור, המשלח שליח אין דוע ומ עבירה, לדבר ות
קו? מכל למשלח יתייחס הבהמה את שלקח הכהן שמעשה ש זו יה
שוג השליח שכאשר מסיקים התוספות - ג עבירה לדבר יש. שליחות
18 של שהטעם כתב הריטב״א אמנם וכו' התלמיד ודברי הרב דברי הוא הריטב״א אף ומ״מ מהפסוקים, הלימוד הוא והעיקר ההלכתי הטעם לא אין לשליח עבירה שיש היכא דווקא לפיו רבינא, דעת את להסביר יצטרך
עצם את מפקיעה לשיטתו העבירה שמציאות "כ וע לד״ע, שליח
. השליחות
ואחרונים ראשונים עוד שמצאנו להוסיף, ש י והנה לא. ישנם ועוד חלקי, או מלא באופן רמ״ה, כהיד פוסקים שחלקם בקצרה לכה״פ להביאם וראוי ייחודיות, שיטות להם. שיש
עה״ת19 הריב״א בפירוש הוא הראשון המקור מדוע שהקשה, בתורה כתוב הלא למסית, טוענין שאין מנחש ללמוד צורך יש
זאת ללמוד המקור והוא תחסה" ולא? מול תח "לא במפורש וכו תחמול מלא דאי אליקים, הר״ר דברי את הריב״א 'והביא איסור בו יש להסית לא שנצטווה היכא שדווקא ה״א, היתה מנחש קמ״ל וע״כ איסור, בו אין נצטווה שלא היכא אך הוא זה הסבר והנה איסור. בו יש נצטווה שלא היכא שאפילו
בהם נאמר שלא איסורים בשאר שאפי' רמ״ה כהיד, ממש להסית20 איסור בהם יש מ״מ מסית איסור.
אנגליה21 חכמי בתוספות לב. מה נתרץ זה פי' ומתוך: כתב " והיאך כו' טוענין שאין מנין בעי קא מאי העולם שמקשין
לע״ז מסית היה לא והלא מנחש לע״ז מסיתים שאר? מוכח
נמי אי הוא. ז דע לקמ' ואמרינן כאלקים והייתם דכת' "וי״ל דחמירי". לע״ז מסיתים כ״ש לע״ז הסית שלא נחש מדחזינן את החטיא לא שהנחש אפשרות ג״כ מובאת שבדבריו הרי למי בק״ו ללמוד שיש לפי״ז וכתב עבירות, בשאר אדה״ר ללמוד יסוד יש ומ״מ עבורו. טוענים שלא בע״ז שמחטיא
לו יש עדיין להסית שלא נצטווה שלא במקום שגם מהנחש
עבורו טוענים שלא זה לעניין מסית, של. מעמד
לג. דברי לומ' ליה הוה מאי אנגליה חכמי בתוס' כתב: עוד " וק נפטר, היה כן טוען היה אם משמ' כו', התלמיד דברי 'הרב
צ״ע". כך, לטעון דמצי חייב דמסית לעולם ימצא לא א״כ הרי בצ״ע ונשאר התוספות קו' אץ הקשה אנגליה חכמי שתוס'
ולא לחלק [שיש יונה ורבנו תוס' של הפשוט התי' את תירץ הנחש לבין הפעולה, עצם על שנאסר מת״ת שאחר מסית בין התוצאה על שנענש במקרה רק ולכן התוצאה, על שנענש
טענת שייכת וכו' התלמיד ודברי הרב דברי מכאן ונראה ]. היד את הסברנו פיה שעל הסמ״ע סברת כמו מבין שהוא
שטענת רמ״ה, וכו' התלמיד ודברי הרב דברי טענה היא אלא המשלח. של והכוונה הרצינות על ספק לעורר שבאה על הוא שהאיסור במקרה רק קבילה זו טענה רמ״ה היד שלפי אנגליה חכמי תוס' לפי ואילו הפעולה. על ולא התוצאה, אומר שהמסית מועילה, זו טענה לע״ז במסית שגם משמע
לא כלל למוסת מקום היה שכן ית, להס כלל התכוון לא שהוא שאיסור סובר שהוא צ״ל רמ״ה היד ולשי' להסתה. לשמוע משא״כ קבילה, לא זו טענה ולכן הדיבור, בעצם הוא הסתה טענת ולכן בכוונה, תלוי הוא שהאיסור אנגליה חכמי לתוס'
וכו' התלמיד ודברי הרב דברי רלוונטית. היא
שגם עה״ת רש״י וש פיר על הרא״ם לפירוש לציין יש עוד לד. ודברי הרב דברי יטען מסית שכל התוס' שאלת את שאל הוא
וכו' התלמיד תירץ לא מדוע ולכאו' בקושיה. ונשאר ויפטר, של הטענת שאז הציווי קודם בין לחלק שיש התוספות כמו
וכו' התלמיד ודברי הרב דברי מת״ת אחרי לעומת רלווטית,
19 יד ג, בראשית
20 מענישים גם האם אליקים, הר״ר בשם הריב״א בדברי ברור שלא אלא
איסורים בשאר המסית את מטה של בבי״ד
21 א כט, סנהדרין
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד14
נראה שמכאן לא א הפעולה22. עצם על הוא הסתה שאיסור
התלמיד ודברי הרב דברי שטענת אפשרות שיש לרא״ם שס״ל
וכו' על הוא שהאיסור ואפי' מת״ת, אחר גם רלוונטית היא בשיטת שהתבאר וכפי הסמ״ע, כהבנת וע״כ בלבד. הפעולה
אנגליה חכמי. תוס
לה. לא והאשה שהואיל לתמוה, הוסיף שם, ברא״ם עוד
הדעת– עץ אכילת מאיסור ידעה א״כ בו שיש כשוגג היא
התלמיד ודברי הרב דברי טענת כן ואם עבירה, לדבר שליח
וכו' לא שבשוגג התוס' כשיטת שהוא חזינן וא״כ שייכת. לא
אמרינן וכו' התלמיד ודברי הרב דברי לשליח היה לא שכן, על אלא עליו האחריות אין ולכן בדבר איסור שיש ידיעה
. הסמ״ע של לשיטת מתאים זה וכאמור המשלח.
לו. שסוברים פוסקים מספר מצאנו האחרונים בפוסקים והנה בשו״ת זרה. עבודה שאינה אפי' לעבירה, להסית איסור שיש
יאיר23 חוות בהסתה איסור שיש לכך אפשרויות מספר כתב החיוב והאם איסור, בכך יש האם ודן עבירות. בשאר אפי'
דן יעקב24, בשבות כמו״כ אדם. בידי או שמים בידי הוא עדים והובאו לגנוב, שמעון את שהסית ראובן של במקרה מעשה בעקבות לעדות נפסל ראובן האם היא והשאלה ע״ז, הנ״ל יאיר החוות על מסתמך יעקב השבות שלו. ההסתה יטען אם שאפילו [ונראה לעדות פסול שהוא שפשוט וכותב
וכו' התלמיד ודברי הרב דברי פסול הוא האיסור מצד מ״מ,
זה בכל ו. ]צ״ב לעדות,
משה25 האגרות שכתב מה את זה בעניין לציין יש עוד לז. שיגיעו ויודע בביהכ״נ להתפלל חילוני ציבור שהמזמין שכן בע״ז, מדובר שלא והגם מסית. איסור בזה יש בשבת אם ואפילו העניינים, בכל מסית איסור שיש מהנחש לומדים
שמים– לשם היא הכוונה ים מעודד דבר של ובסופו הואיל
שבת– לחלל אותם יעקב הרב אך מסית. איסור בזה יש
תורה26 של באהלה בשו״ת אריאל יוצא שלפי״ז ע״ז, תמה לקרב טובה כוונה שיש באופן גם להיות יכול הסתה שאיסור אי קירוב היא המטרה כאשר ולכאו' הכנסת, לבית יהודים ממסית הפוכה היא הכוונה שכן מסית, מצד לאסור. אפשר
שיש ואף לומר רחוק נראה מ״מ עיוור, לפני מצד לאסור לדון
הסתה בזה. שיש
לח.
ל ש ו ת ו ה מ י ו נ י ש ל ע ם י נ ו א ג ה מ ש ו ד י ח
ת י ס ה א ו ה ש ל ל ג ב ש ח נ ה
לט. הגאונים בין נרחב דיון מובא הגאונים, אוצר בספר והנה לחטא "גרם" שרק שהנחש להיות יכול איך השאלה סביב
הראשון ם אד ואילו לחי, ממדבר מהותו שנשתנתה בכך לקה
עצמו– החטא את שעשה ודיבור דעה כבעל נשאר שהואיל זו, שאלה ויישבו מהותו. השתנתה ולא כבתחילה,
האדם מעונש קשה עונשו היה ע״כ ומדיח מסית היה. והנחש
22 הסבר שזהו וכתב התוס' כהסבר כתב שם בגו״א המהר״ל ואכן
התוספות דברי ממנו שנע. למו הרא״ם ע״ד תמה וע״כ פשוט,
23 קסו סי'
24 קסח ג,
25 ז ב, משה אגרות וע״ע צט, סי' ח״א
26 כב ה,
מ. מעמד מצאנו לא החטאים שבכל הדברים, בביאור ונראה ואילו ישר, האדם את עשה האלוהים שכן מהות", "שינוי של
לא האדם יחטא אם גם ממילא לאדם. חיצוני הוא החטא בנחש– שמקורה הסתה, לגבי אך מהותו. להשתנות אמורה החיים ליסודות נוגע הסתה שמעשה ז״א מהות. שינוי מצאנו מהותו השתנתה הנחש לכן המסית. של המהות שינוי עד
ודיבור דעה בעל נשאר. ואדה״ר
טוענין אין ש מסית, לגבי ההלכה את גם תואם זה ויסוד מא. מחמת היא בזכות היפוך שכן מסית. של בזכותו מהפכין ולא מתוך הוא זה ויסוד ימות, שלא האדם, חיי בערך האמון החטא יבא לא ולכן ישר האדם את עשה האלוהים כי ההכרה
מיתה– מחייבו החטא אם גם מהותו. את ויבטל מהותו עדיין
ולקיים זכות עליו ללמד צריך ולכן טובה היא "והצילו."בו אין ולכן הנחש, אצל כמו מהותו" "התהפכה במסית אך
בזכותו מהפכין ולא לו. טוענין
מב. הטוען יונה, רבנו שיטת פי על יותר חריפים והדברים
שטענת וכו' התלמיד ודברי הרב דברי "טענה לא היא הכי ואפילו והמשפט, הדין לכללי שייכת היא אלא חיצונית"
והכל בשבילו. זאת נטען לא אנו את ז טוען לא המסית אם את ולבטל לאבדו מעוניינים אנו הסית שהוא שברגע מפני
הטובה מהותו את איבד הוא שכן. מציאותו,
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה