עשרת ימי תשובה שיחה לשבת תשובה תשפה'

בס״ד

תשובה עילאה, תשובה תתאה.

זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף ריט עמוד ב

ת״ח בשאר חייבי עלמא לא כתיב וירע בעיני יי' וכאן כתיב וירע בעיני יי' אשר עשה מ״ט משום דכתיב ושחת ארצה, תנן אמר ר' יהודה לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי דכתיב לא יגורך רע כלל [י״ג בר בתשובה סגיאה]

תניא איגרת התשובה פרק ד

אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם. ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור. בהקדים מ״ש בזוה״ק בביאור מלת תשובה ע״ד הסוד. תשוב ה'. ה' תתאה תשובה תתאה. ה' עילאה תשובה עילאה. וגם מ״ש בזוה״ק בקצת מקומות שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא ז״ל. והוא דבר תמוה מאד שאין לך דבר עומד בפני התשובה ואפי' ע״ז וג״ע וכו'. ופי' בר״ח שכונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כ״א תשובה עילאה וכו'.

זוהר במדבר קכג.

כל צדיק ייעול כפום דרגא דיליה ורזא דמלה (ישעיה כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק וגו' כען צריך לאהדרא על פתח התשובה, וכי מכמה מינין איהו תשובה דעבדין בני נשא כלהו טבין אבל לאו כל אפייא שוין, אית ב״נ דאיהו רשע גמור כל ימיו ואיהו עובר על כמה פקודין דלא תעשה ומתחרט ומודה עלייהו ולבתר כן לא עבד לא טב ולא ביש, לדא ודאי ימחול ליה קודשא בריך הוא, אבל לא דיזכה לתשובה עלאה,

אית ב״נ לבתר דייתוב מחטאיו ומתכפר ליה איהו אזיל בדרך מצוה ומתעסק בכל כחו בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא, דא זכי לתשובה תתאה דאתקרי ה', ודא איהו תשובה תתאה,

ואית ב״נ לבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה ויתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא ולא ע״מ לקבל פרס … יראה ואהבה דאינון במוחא ולבא, בחללא דגופא

חוזרים בתשובה על מה שאינו חטא [זוהר מחטאיו, מחובוי]

דרושים לשבת תשובה סו עמודה ג'

"כי הנה תשובה אינה מעבירות שבידו דוקא, אלא תשובה היא להשיב נפשו שירדה מטה מטה ונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה לדבק בו יתברך לבטל רצונו מפני רצון עליון, ולכן נתקנו עשרת ימי תשובה ויום הכפורים גם לצדיקים גמורים, כי זה כל האדם, ועיקר התשובה הוא כמש״כ "לך אמר לבי בקשו פני כו'", פי' כי פנימית הלב שהלב אומר "בקשו פני", והוא בחי' תשובה עילאה מעומקא דליבא כאדם המעמיד במוחו ולבו ומחשבתו בדבר שחייו תלויין בו ונוגע עד הנפש ממש, כך ישים אל לבו אהבת ה' מקרב איש ולב עמוק כו' אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת שאינו רוצה ליפרד מיחודו יתברך כי חלק הוי' ממש עמו כו', והיא היא בחינת תשובה וחזרת הדברים למקורן

עליה כללית לכל מדרגתו- [זוהר מחטאיו מחובוי]

אורות התשובה פרק ג  תשובה פרטית מפורשת ותשובה סתמית כללית

יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים. …

וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד, מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה.

לימוד תורה- [זוהר, מצוות, תורה]

כתר ראש (להגר״ח מוולזין) אות קלג

תשובה לנכשל בעון קרי כמעט בפשע ר״ל הוא שעוסק בתורה אין צריך לדאוג כלל, וכזה שאל מרבו הגר״א והראה לו מאמר בתיקונים ובספרי מוסר המחמירים בזה מאד … אבל בסוף המאמר בתיקוני זוהר … שכ' בתיקון כא' כב' אבל אורייתא אורך ימים בימינה וכו' פי' שמצלת מן המיתה, בשמאלה עושר וכבוד שמצלת מן היסורים קשים כמיתה …

יותר מכוחו- [זוהר, בכל כוחו, לעומת הדרגה השניה שלא רשום דווקא בכוחו]

נתיבות שלום נתיב התשובה מאמר ח', אות א' (עמ' רכא')

בפשטות הדברים יש לפרש תשובה תתאה היא עם הכוחות הטבעיים שבאדם, ותשובה עילאה היא בכוחות העל טבעיים שבאדם… ובלשון אחרת תשובה תתאה היא בתוך העולם והמציאות שחטא, ותשובה עילאה שמתרומם למעלה מהעולם שחטא בו לעולם אחר ומציאות גבוהה ונעלה יותר. שהוא בכלל משנה מקומו שאז תשובתו חזקה ומתקיימת.

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב

ומפני מה נברא העולם הזה בה״י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא; ומ״ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו.

התלהבות- [זוהר במוחא ולבא ובחללא דגופא]

נתיבות שלום נתיב התשובה מאמר ח אות ד' (עמ' רכג')

במהות תשובה עילאה עד״מ לנמצא במקום חיות טורפות ונחשים ועקרבים וכל מיני חידקים מסוכנים, כשרוצה לטהר את השטח מהם הרי כל כמה שילחם נגד המחנה הזה לא יצליח לגרש את כולם, ועצתו שידליק של אש גדולה מאד שתשרוף את הכל ולא ישאר כלום מכל מחנות המשחיתים …משל לאחד שהיה צריך לפנות יער מעציו לבנות עיר מושב והיה חוטב עץ אחר עץ, עד שראה שימי יכלו ולא יספיק לגמור את כולם, מה עשה, הדליק אש גדולה, עד שהלהבה שרפה כל עצי היער בפעם אחת. כמו יהודי יהודי הנלחם עם מחשבותיו הרעות וכו' העצה שילהיב לבבו באהבת ה' וכו' …

הכרת מקור החטא-

ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות ק

תשובה היינו שמשיב אותו דבר אל השם יתברך, רצה לומר שמכיר שהכל פועל השם יתברך וכוחו אפילו המחשבה טרם נוצרה בלבו של אדם, כמו שאמרו ז״ל (בראשית רבה ט' ג') נמצא השם יתברך נתן לו כח אז גם בהעבירה ועל ידי זה אחר התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכויות כי גם זה היה רצון השם יתברך כך כמו שאמרו (שבת פ״ט ב) אם יהיה חטאיכם כשנים וגו' (ישעיה א' י״ח), וכענין שאמרו ז״ל (תנחומא וישב ד') על פסוק (תהלים ס״ו ה') נורא עלילה על בני אדם, וכדרך שאמר דוד המלך ע״ה (שם נ״א ו') למען תצדק בדברך רצה לומר לכך ניטלה ממנו הסייעתא, ואם כן הוא ממש כזכויות מאחר שגם זה רצון השם יתברך:

אורות התשובה פרק טז' פסקה א*.

אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. …

ואחרי הידיעה הבהירה, שהשאלה על-דבר שני הפכים בנושא אחד היא רק תכונה יחסית לנו, לגבי שכלנו המוגבל, ואינה שייכת כלל בחק בורא כל, אדון כל החקים, וסבת כל הסבות, מקור החכמה ובונה התבונה, ברוך הוא, הננו נכונים להבין שיש מקום גם לההשקפה של בחירתו של האדם וחופשו וגם לאי-בחירתו ואי-חופשו, והדברים נמשכים מכל הזרמים שבהויה. אך כל זמן שלא שב האדם מחטאו, לא סידר לו את ארחות תשובתו, הרי הוא מונח תחת הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו …

ההבדל בין ראש השנה ליוה״כ

ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד קלז

וזמן תשובה לכל הוא בעשרת ימי תשובה שאז נקרא בהמצאו כמו שאמרו בראש השנה (י״א א) שהוא מצוי אצל כל יחיד כי אז הוא ביחוד הזמן שה' יתברך מעורר כל יחיד מישראל בחדרי לבבו לשוב אליו יתברך, וההתחילה על ידי קול השופר בראש השנה דפשוטו כמו שכתב הרמב״ם (הלכות תשובה פרק ג' הלכה ז') עורו ישנים מתרדמתכם והיתקע בשופר ועם לא יחרדו היא תשובה מיראה שהוא כל התחילת התשובה שמצד האדם, וזהו פעולתו בלבבות דבני ישראל וכן פועל למעלה בקיום מצוה זו דהשמעת קול שופר שהוא הקול קול יעקב קול פשוט המעורר על הפנימיות הנעלם שכל רצונינו רק לעשות רצונו יתברך ועל ידי זה יעלה זכרונינו לפניו יתברך לטובה כי יסתלק כורסיא דדינא וישב על כסא רחמים להתנהג בחסידות ומוחל עוונות עמו כי מביט על הפנימיות ולא על חיצוניות המעשים הנגלים:

ושבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הם ימי תשובה לתקן כל מה שפגם בכל השנה [או השנים שעברו] כל יום יומו כידוע מהאריז״ל בספר הכוונות, והיינו דשבעה ימים אלו שהם כוללים כל ימי השבוע הם נגד שבעה ימי הבנין הכוללים שבע מדות הידועים שהוא כלל קומת אדם בכל מדותיו ופעולותיו הנגלות, דהנסתרות הם שלוש ראשונות שנגדם שני ימים דראש השנה שהוא קומת הראש חכמה שבמוח וכתר שעל גבי הראש הוא העומק ראשית דמחשבה הנעלם מהאדם עצמו מקום לידת המחשבה דעל כן נקרא יש מאין והחכמה מאין תמצא כנודע והם קדושה אחת ויומא אחריתא כי האין אין תפיסה בו אלא מצד היש הנמשך ממנו, ויום הכפורים הוא נגד הבינה שבלב דלבבו יבין ושב ורפא לו כנודע והם תיקון הנעלמות ההתחילה בראש השנה בתשובה מיראה והגמר ביום הכפורים בתשובה מאהבה תשובה עילאה תשובה דאתחזיא לחפאה על כל עובדוי, ושבעה ימים שבינתים הוא בתיקון הנגלות במדות ומעשים:

ושבת שבינתים נקרא שבת תשובה שבו מפטירין שובה ישראל שהוא התעוררות התשובה בלבבות דבני ישראל על ידי קריאת דברי הנביאים המזהירים עליה, כי לעולם בשבת הוא זמן תשובה שהוא זמן החזרת העולמות למקומן כאדם המשיב נפשו וממשיך רוחו אליו כנודע ובשבת זה ביותר, ויום הכפורים הנקרא שבת שבתון כי הוא ה' ראשונה דשם מה שאין כן כל שבת הוא ה' תחתונה, וה' היא הפתח לבעלי תשובה כמו שאמרו במנחות (ק״ט ב) וזהו תשובה תתאה היינו תשובה מיראה שמצד האדם, וה' ראשונה היא הפתח לבעלי תשובה בתשובה עילאה דמצד ה' יתברך דאשובה אליכם שעל ידי זה נתעורר רוח טהרה בלבבות דבני ישראל דלפני ה' יטהרו מכל חטאתיהם:

ויום הכפורים שחל בשבת אז האתערותא ביתר שאת תוקף ועוז על כן אז הגיע הבת קול גם לאחר ומבית קודשי קדשים ששם הוא מקום הכפרה והסליחה לכל ישראל בכניסת כהן גדול לפני ולפנים, והסליחה היינו רק על ידי התעוררות התשובה באותה שעה באמת בכל הלבבות מעומקא דליבא ומאהבה גמורה, ואף על פי שבת קול המעורר לתשובה יוצא בכל יום וכל שכן בעשרת ימי תשובה וכל שכן

ההבדלים בין הדרגות.

א' מחילה בלי תשובה

ב' תשובה תתאה

ג' תשובה עילאה.

עובר על פקודין- לא מרגיש כלל שיש כאן חטא.

ישוב מחטאיו ועושה מצוות.

ישוב מחובותיו ויתעסק באורייתא

https: //www. etzion. org. il/he/holidays/studies-repentance/%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%90%D7%94-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%AA%D7%AA%D7%90%D7%94

תיקון השורשים וכדומה

דרגה שונה של יראה-

ראשית חכמה שער הקדושה הקדמה

הנה בעל תשובה צריך לאחוז ביראה שהיא התשובה אם ביראה התחתונה שהיא תשובה התחתונה או ביראה העליונה שהוא תשובה עליונה כדפי' בתיקונים (תיקון כג) שיש יראה עליונה כענין אם אין יראה אין חכמה ע״ש

א. אצל הראשון מדובר בחטאים, ואצל השני מדובר בחובות.

ב. אצל הראשון אין תיאור של התחושה המלווה את תהליך התשובה, בעוד שאצל השני מתוארת חרטה.

ג. אצל הראשון מתוארת כפרה, בעוד שאצל השני היא נעדרת.

ד. הראשון הולך בדרך המצוה, והשני מתעסק בתורה.

ה. הראשון פועל 'בכל כוחו', ואצל השני לא מתוארת התאמצות.

ו. מכלל לאו אתה למד הן, ואצל השני מודגש כי הוא איננו עושה על מנת לקבל פרס.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיחה ליל ראש השנה תשפה' אחות קטנה

בס״ד

דרשה לליל ראש השנה תשפ״ה

אנחנו כעת אמרנו את הפיוט ״אחות קטנה״. ברשותכם אני רוצה להתעכב על הפיוט הזה. הפיוט עצמו חוזר תמיד על הרצון של ״תכלה שנה וקללותיה״. כנראה השנה אנחנו צריכים הרבה יותר את הכילוי של השנה הקודמת.

הפיוט מחולק לשלושה חלקים. כל חלק מאופיין בשם אחר, לאט לאט יש יותר קרבה. כמו כן בכל חלק יש תיאור של קושי ואסון אחר.

החלק הראשון מתאר קשר של אחות קטנה. מזכיר את שיר השירים:

שיר השירים פרק ח פסוק ח:

(ח) אָח֥וֹת לָ֙נוּ֙ קְטַנָּ֔ה וְשָׁדַ֖יִם אֵ֣ין לָ֑הּ מַֽה־נַּעֲשֶׂה֙ לַאֲחֹתֵ֔נוּ בַּיּ֖וֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ:

אחות מבטא את הרצון לחיבור, להתאחות אחד עם השני. האחות הזאת היא כנסת ישראל שרוצה להתחבר ולהתאחות עם הקב״ה. אבל זה לא פשוט, כיוון שיש מפריעים — עדיין האחות היא קטנה, היא לא מצליחה לגלות את האיחוי הזה. כמו כן האחות לא מצליחה להתאחות עם האחים שלה, הפילוג והמורכבות ביכולת לאחות זה מאד קשה.

האחות פונה בתפילה, אבל התפילה לא מתקבלת. כמה התפללנו בימים נוראים שנה שעברה — כנראה אנחנו לא ממש יודעים איך להתפלל, עדיין אנחנו קטנים. ״אל נא רפא נא למחלותיה״ — יש לאחות הזאת חסרונות, פילוג וקיטוב. כמו כן אפשר שהמחלות כאן הן מחלות של חולי אהבה ורצון לקשר עם הקב״ה, קשר שלא מצליח להתממש.

האחות פותחת בתפילה של שיר והלולים, שיר של שמחת תורה — אבל התוצאה כאן לא פשוטה: זרים אוכלים נחלותיה, אויבים פורצים לנחלה. ומיד אחר כך מתאר המשורר את הקושי הגדול, עד כדי כך שלא השאירו עוללותיה, הרסו והחריבו את היסודות, כל המציאות.

שלב שני — יש כאן בת. בשלב השני של המלחמה יש קשר יותר עמוק. האויבים כבר לא נמצאים בתוך הגבולות של הארץ, אבל האויבים מחזיקים את הבת בשבי. יש כאן בת שנמצאת בבית הכלא — כמה חטופים יש לנו, שזה ממש מציק לנו.

אנחנו מבקשים שהקב״ה יתגלה בגבורה, להוציא אסירים מבית הכלא, מהבור, מהמנהרות — זה דבר שדורש המון גבורה. בשלב הזה הגויים מכלים את החיל של עם ישראל, את הכוח של העם. עיקר כילוי הכוח הוא קריעת הלב — הלב שלנו נקרע בעקבות החטופים, הקושי הגדול שלנו להתמודד עם בית הכלא הזה.

שלב שלישי — דוד וכלה. כאן הקשר האיכותי ביותר עם הקב״ה. השלב הזה מתחיל מכיסופים, רצון להסיר את דאבת הלב, לחזור אל אהבת כלולותיה. בשלב הזה חוזרים לנווה רבצה, חוזרים למקומה — הרצון להחזיר את תושבי הצפון למקום רבצם. בשלב הזה היא מתחילה שוב לפרוח, יש לה תקווה לחזור לפרוח, למרות שזה רק ניצנים — יש כבר תקווה להתקדמות.

והסיום אופטימי: ״חיזקו וגילו, נגמר השוד״. הקב״ה שומר בריתו. הסיום — חוזרים לציון בצורה מסודרת, בדרך במסילה. ממילא זאת התפילה: תחל שנה וברכותיה.

הפיוט מבוסס על דברי הגמרא: ״תכלה שנה, ותחל שנה״. בעצם יש כאן דגש זה לעומת זה — יתרון האור מן החושך. מתוך החסרון מובטח לנו ישועה יותר גדולה. כילוי השנה של הקללה מביאה את הישועה הגדולה.

תהלים פרק צ פסוק טו:

שַׂ֭מְּחֵנוּ כִּימ֣וֹת עִנִּיתָ֑נוּ שְׁ֝נ֗וֹת רָאִ֥ינוּ רָעָֽה:

התפילה בתהלים — דווקא מימי העינוי אנחנו נקבל שמחה, זה כנגד זה.

נתאר לעצמנו את יתרון האור…

מקור הפסוקים, להרחיב בזה.

במדבר פרק יב פסוק יג (פרשת בהעלותך):

וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְקֹוָ֖ק לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ:

תהלים פרק קלז פסוק ז:

זְכֹ֤ר יְקֹוָ֨ק׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֘ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ:

תהלים פרק פ פסוקים טו–טז:

(טו) אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֘ שֽׁ֫וּב־נָ֥א הַבֵּ֣ט מִשָּׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וּ֝פְקֹ֗ד גֶּ֣פֶן זֹֽאת:

(טז) וְ֭כַנָּה אֲשֶׁר־נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ וְעַל־בֵּ֝֗ן אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ:

עובדיה פרק א פסוק ה:

אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת: איך נחפשו עשיו נבעו מצפוניו.

תהלים פרק יב פסוק ט:

סָבִ֗יב רְשָׁעִ֥ים יִתְהַלָּכ֑וּן כְּרֻ֥ם זֻ֝לּ֗וּת לִבְנֵ֥י אָדָֽם:

ישעיהו פרק מב פסוק יג:

יְקֹוָק֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֙יעַ֙ אַף־יַצְרִ֔יחַ עַל־אֹיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר:

ירמיהו פרק ב פסוק ב:

הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה:

ישעיהו פרק סב פסוק י:

עִבְר֤וּ עִבְרוּ֙ בַּשְּׁעָרִ֔ים פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ הָעָ֑ם סֹ֣לּוּ סֹ֤לּוּ הַֽמְסִלָּה֙ סַקְּל֣וּ מֵאֶ֔בֶן הָרִ֥ימוּ נֵ֖ס עַל־הָעַמִּֽים:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

א. דרשת ערב חג ולתקיעות

חג ליל: דרשת

טובה שנה טובה וחתימה כתיבה ונעימות טובות רבות לשנים תזכו

מזמורים בשני השנה את לפתוח מבקש אני: תחילה

לתודה מזמור אחד– מזמור מלחמה של שנה אחרי היום, כאן להיות זכינו שכולנו על, "מי תוקף": "ונתנה בפיוט המילים. איש ממנו נפקד ולא,

ומי יחייה ב חיילות במסיבה, צעירים ממשית. מאוד משמעות השנה קיבלו ימות" הברכה וזקנים תינוקות ילדים, בביתם, אזרחים. , עורף בסיסי

בקידוש: שנברך " " הזה לזמן והגיענו וקיימנו, שהחיינו, – מתמיד. חזקה

להודות תחילה צריכים: ואנו

• האויב את להדוף זיכנו שה' על

• למתקפה הגדול מהשבר לקום זיכנו שה' על

• מאיתנו אחד כל למען נפשם לחרף ויצאו הכל שעזבו נפש ועזי רוח גיבורי וחיילים באזרחים זיכנו שה' על

• להם ושלחו להם קנו לא מה נתפס. בלתי בחיבוק לחיילים, לסייע שנרתם חסד מלא בעם זיכנו שה'? על

• שעברה בשנה מאשר טוב יותר במצב נמצאים ואנו ובצפון בדרום האויב את לכתוש זיכנו שה' על

• והחטופים מהשבויים חלק להחזיר זיכנו שה' על

• לנו וניתן הביטחון מערכת של ההנהגה ובתפיסת המוסריות ובתפיסות כוללת למלחמה במוכנות גדולים כשלים לגלות זיכנו שה' על

אותם לתקן ההזדמנות לתודה" אמירת״מזמור יחד

שני– ומזמור העתיד על להתפלל למעלות, : שיר

• בצפון והן בדרום הן מלחמה בתוך אנו עדיין

• זה בחג בביתם שאינם מגוייסים חיילים יש עדיין

• הרחוק ומהדרום מהמזרח מאויימים אנו עדיין

• הזה החג את בביתם חוגגים שלא רבות משפחות יש עדיין

• דם בעלילות בגויים מחולל עמנו שם עדיין

• מי יש עדיין עמנו בתוך ריב לחרחר שמנסה

• השונות ההנהגה במערכות תיקון שצריכים דברים יש עדיין

ה- ולהמלכת עולם לתיקון מצפים 'אנו כל ויאמר פעול… כל וידע בכבודך… כולו העולם כל על "מלוך בתפילה: שנאמר כמו בעולם! ישראל לוהי

ה- באפו נשמה 'אשר משלה בכל ומלכותו מלך ישראל "! לוהי אמירת" שיר ל מעלות "אשא יחד

אחד. מצד השנה בימי מיוחד יום הוא הזה– היום יום זהו: חג, דין יום שני– מצד ממתקים "אוכלים חג, סעודות עושים חגיגיים, מלובשים."אנו

מוסף בתפילת אומרים שאנו: כמו לחרב- "איזו יאמר: בו המדינות ועל לרעב- איזו לשלום, איזו ולמוות לחיים להזכירם יפקדו בו ובריות לשבע. . איזו

להבין– וצריך דין- יום זה אם חג– יום זה ואם חוגגים? אנו מדוע כיצד נידונים? אנו בכסא שופר בחודש "תקעו וגם! גם בתהלים: הכתוב אומר

ליום הוא לישראל חוק "כי מיד: אבל חג. יום זהו הרי " חגנו דין יום שהוא הרי." יעקב ל-לוהי משפט

? כיצד

בבינה, המיוחד הבינה. זו העליונות– הספירות משלוש אחת ממנה מושפע אחד שמצד, הדין לצד שייכת היא שני ומצד, התחתונות למידות השפע

מתערין" דינין מינה בינה– הזוהר שאומר כמו: או " היא שלה הסופית התוצאה אולם ובמשפט בדין פועלת חוץ שכלפי הנהגה זו עובד? זה איך.

גדול. חסד או מהבינה: שיורד בדין אפשרויות שתי ויש גמור בחסד יורד השפע אז – החיים בספר שנחתמים נחתמים שח״ו או, משמח "יין של בחינה )"(וזו

וסבל וקשיים נסיונות דרך אולם טוב, שפע אותו יורד ואז – להיפך משכר. "יין של בחינה )"(וזו

לבוא יכול הוא אולם יגיע, המשיח. זכו "לא ובחינת "זכו" שיש״בחינת הגאולה על בחז״ל שנאמר וזהו בקושי לבוא יכול והוא, עצומות בישועות

גדול.

האלה הדברים "אחר נאמר: חוץ כלפי יצחק. בעקידת היתה זו להנהגה דוגמה וה-לוהים בדין עמד שאברהם אומרים חכמים אברהם". את ניסה

דין שם היה לה'. אחד קרבן עשה ולא הדור גדולי כל את הזמין יצחק גמילת שבסעודת כך, על קשה: דין כולה היתה והגזרה הבן את להעלות

יותר ולא פחות לא! לעולה, ובנו אברהם נפש במסירות ה' רצון את לעשות המוחלטות עם יחד. , יתואר לא סבל של ימים שלושה עברו

אולם והרבה אברכך, ברך "כי היום: עד מתפרנסים אנו שממנה לדורות, עצומה ברכה: חסד כולה היתה העקידה של והנסתרת הסופית התכלית

. זרעך את "…ארבה את רק ראה העקידה בזמן אברהם: -לוהי" ה הדין -לוהים הזיווג לבשורת ואפילו עצומה לישועה זכה דבר סוף אולם בני". לעולה השה לו יראה

חי ישראל עם רבקה". את ילד "ובתואל ליצחק! :

לבוא יכולה זו התקדמות אולם בעולם. ה' המלכת בתהליך התקדמות יש שנה בכל השנה. לכל שפע יורד שבו יום זהו השנה. ראש של הדין זהו

. גדולה בישועה לבוא ויכולה בקושי

ה״זכו– תלוי במה זכו?"לא

למידות ומחוברת מהחכמה מנותקת היא כאשר אולם. בה להיאחז הדינים יכולים אין לחכמה– בטלה הבינה שכאשר מבואר הפנימית בספרות

התחתונות– בה להיאחז הדינים. יכולים הדין בימי מחוברים אנו כאשר הדברים: וביאור ( בעולם ה' להמלכת יותר– גדול בעומק או מלבדו עוד "אין בבחינת לבורא לגמרי,"להתבטל

החכמה– אלו– בימים מבקשים שאנו מה כל כאשר, ה בשם לקרוא שלו הגדול בתפקיד ישראל׳מרוכז עם כאשר "אין"), בחינת ובריאות פרנסה

"זכו בבחינת שופע והשפע לחכמה, מחוברת הבינה אזי.", שמו למען זה וגאולה– ושלום

מה וזה למהפך שהביא שנה למאה לו שנולד יחידו לבנו שלו האהבה כל את לקח אברהם יצחק: , בעקידת ו ה' לרצון אותו וביטל ל: ציוויו" - לוהים

. שמח ולב בוכה במר "עין יחדו". שניהם וילכו בני, לעולה השה לו "! יראה

: נאמר ו אתה". ירא-לוהים כי ידעתי "עתה שכתוב: מה וזה ה– יראת '"הן היא חכמה."

השנה ראש ביום ישראל לעם ונחמיה עזרא שאמרו מה: וזה

חֶדְוַת כִּי תֵּעָצֵּבּו, וְאַל הִּיא - 'ה. מָעֻזְכֶם לחיים שיכתב לאדם ביטחון שנותנת ה'" "חדוות? מהי – בעולם ה' בהמלכת השמחה טובים לחיים שיחתמו ביטחון שמביאה היא! היא

גדול ובשבר עצום בקושי עלינו באו הם אולם דברינו. בפתח הודנו עליהם גדולים, לניסים זכינו הקודמת, . בשנה שנזכה מתפללים אנו והשנה,

. "זכו בבחינת אולם הבינה, "לשפע. משמח" בבחינת״יין

. התפילות בסיום תהילים פרקי הוספנו ההיכל, בפתיחת מידות י״ג הוספנו בתפילות, מלכנו" "אבינו הוספנו התפללנו, שלמה שנה הפכה השנה כל

. נוראים "ל״ימים ב" ולכוון להתרכז נתאמץ השנה– ימים ה – שלפנינו נוראים הושענא הסוכות, ימי הכיפורים, יום תשובה, ימי עשרת השנה, ראש

תורה– שמחת וחג רבה נ השנה שכל, כדי באמת ה' מלכות עול לקבל נס– כל על בתפילות ונוסיף גמורים, בחסדים גדולות, ישועות ב חגוג רק

תו מזמורי חי כל נשמת ואמירת ד. ה חיים, בספר כתבנו. חיים למענך-לוהים

א יום: לתקיעות

כ״כ קשורה אינה עתה קראנו, שאותה השנה ראש של הראשון היום של בתורה הקריאה ש מורגש פקד ב״וה' נפתחת הפרשייה אמנם. הקדוש ליום

ההמשך– כל אולם, שלמה לגאולה לטובה אותנו יפקוד (כן תשרי ב)! א' קרא זה חז״ל וע״פ שרה" את אבימלך– עם והברית ישמעאל גירוש ם אינ

קשור לרה״ש… לכאורה ים

( גדול חוטא שהיה מפני גורש ישמעאל ישמעאל- של בסיפורו נתמקד אם ויש, תשובה) ויעשו לעתיד שיתוקנו עד ישמעאל בני על בקטרוג הדין ביום בכך להאריך מקום

המצרית הגר בן את שרה "ותרא כמש״כ: ." מצחק תוך ב ע״ז של תרבות יצחק את מלמד שהיה ע״ז– לשון חז״ל: וביארו לשון ו אברהם! של ביתו

יצחק! של בראשו הפריצות תרבות את מכניס שהיה עריות– גילוי!" פוגע ו״כמעט צירים בו ויורה ביצחק משחק שהיה שפ״ד– ולשון

: דורשת שרה אכן לז – כליה סכנת בו שיש גירוש אלא גירוש, סתם ולא גירוש. שלח החזרה את ישרדו שלא במטרה לדרך, צידה ללא ובנה האם את

ומורה– סורר בן שהרי בקולה". שמע שרה אליך תאמר אשר "כל לאברהם: ואומר אליה מצטרף וה' למצרים. בניו וסוף סופו– שם על נידון בעתיד

ישראל לעם ולהזיק ולפגוע! להציק של לסיכון שמביא מה ליווי, ללא אותם, ושולח מים וחמת לחם להם ונותן בבוקר קם ואברהם תעיה מוות ולסכנת. במדבר

או ל סופו שם על נידון ומורה סורר שבן למרות,". שם הוא באשר הנער קול אל שמע-לוהים כי לה ומבשר להגר מתגלה ה' מלאך: . מהפך" יש אז ם למה? . שם הוא "באשר נידון "ישמעאל לישראל להצר עתיד והוא דמים, ושפך עריות וגילה ע״ז, שעבד למרות הנער". קול,"אל ש כיוון. ניצול - והתפלל ליבו את ושבר בכה

ישמעאל גירוש פרשיית א״כ הזה הקדוש ביום אותנו מלמדת מה כוח ומה במצוקה הנמצא של הבכי כוח תפילה. של ה

כך בשל דווקא, ולם א: מחר של הפרשייה על גדולה שאלה מתעוררת מפתיע באופן יצחק. עקדת! בנו על ומתפלל עומד אברהם את מוצאים לא אנו

והתפלל עמד ועמורה סדום שעל אברהם אותו בנו! על לה' להתפלל הללו הימים ג' בתוך רגע מוצא לא רשע?" עם צדיק תספה "האף: והתווכח על

! ממנו לצאת שעתיד ישראל עם

– ויצחק בשדה- לשוח שיודע ישמעאל כמו מתפלל אינו לשחיטה? מדוע ככבש הולך הוא איך תפילתו? ? היכן שמע- כי הנער קול אל? לוהים

לקרוע להתפלל מוכן היה שאברהם היא התשובה כחיסרון בניסיון עמידה כחוסר תתפרש כזו, שתפילה אברהם חשש כאן הוא. שמים גזרת

שהוא לו אמר לא ה' שהרי. לה" 'באהבתו אותו ביקש הוא אלא יצחק, את או אותו " מעניש תשורה כמביא קרבן כמקריב לעולה, לו, שיעלהו

: למלך" - בני לעולה השה לו יראה."לוהים כדי להתפלל יכולים היו לא ויצחק אברהם למעשה ה את לשנות ה- בקשה! לוהית

להתפלל רצונם את ביטלו ויצחק אברהם כן, על והלכו נפש: למסור "." שמח ולב בוכה במר עין ילחם הוא שבו באופן לעסוק צריך הוא אלא חי, חוזר הוא כיצד לחשוב לו אסור למלחמה היוצא שחייל מלכים בהל' הרמב״ם לדברי הדבר דומה

במשימה שיצליח להתפלל שצריך כמו חי לחזור להתפלל יכול אינו החייל מסוימים במובנים נפשו! את יסכן אם גם ביותר, הטובה! בצורה

המהפך את חולל מה? אז

הפייטן: אומר

בְלִּי עֹולָם יְהִּי נָא אַל הָבָה, פֶר וְכ פִּדְיֹום תְנָה אָנָא צָבָא, שַר בְעַד ָל-ֵּל מִּתְחַנְנִּים בִּנְדָבָה, וְשָרָףׁשֹואֲלִּים אֹופַן מֶרְכָּבָּה, מַלְאֲכֵי כָּל וַיֶהֱמּו ַיָרֵּח!

אותם יעצור לא דבר ששום באופן נפש, למסור! הולכים ויצחק שאברהם שראו מפני לה', מתפללים המלאכים

הרחמים את עוררה המלאכים של: והתפילה

אֲדֹון לְאַבְרָהָם אָמַר אּורַיִּם! ׁשּובּו אֶלׁשְלִּיׁש יָד תִּׁשְלְחָה אַל: ׁשָמַיִּם מַחֲנַיִּם! מַלְאֲכֵּי לְׁשָלֹום

אחד יצחק לא בעינינו ראינו, השנה עפעף הניד ללא. , עמם למען נפשם את שמוסרים יצחק של בנים ואלפי מאות תורה שמחת ביום שקפצו אלו

התופת תוך אל – משפחה שעזבו אלו מוות, למלכודות כניסה שזהו בידיעה בעזה לתמרון שנכנסו אלו, והורים- וילדים אשה ללא בצבא ונשארו

מתמיד ומוות חיים של בלחץ וחודשיים, חודש בסיסי ציוד וללא! מקלחות

• בג׳נין שנכנס אחר מבצע לפני מכתב חברו אצל והשאיר עוז בנחל בקרב שנפל הי״ד יעבץ יפתח: סגן

למבצע יוצאים שאנחנו ברורה בידיעה יציאה, לפני אחרון "תדרוך אנחנו למה בורחות, מעט כשהמחשבות … ממנו נחזור כולנו שלא

מאוד לי ברורה התשובה ופתאום חושב אני זה על עכשיו, : ולמה גבורה לא זו הזאת היחידה את להוביל. הזאת הארץ על להילחם

אתכם אוהב דבר.". משנה הייתי לא חיי– את מחדש לפסל צריך הייתי ואם סטנדרט זה. עילאית,

• בעזה בקרבות שנפל הי״ד ויזל אלקנה: רס״ר שנח במקרה כל קודם משהו. לי שקרה כנראה האלה המילים את קוראים אתם "אם שום תעשו שלא דורש אני החמאס בשבי פתי ט

ל כדי מחבל אף של לשחרור עסקה שלנו המוחץ הניצחון אותי. חרר ש כדי הכוח בכל לפעול תמשיכו פשוט אנא אז, מהכל חשוב יותר

עצוב זה בקרב נופל כשחייל בקרב. נפלתי אולי מוחץ… שיותר כמה יהיה. שנצחוננו עצובים תהו אל. שמחים שתהיו מכם מבקש אני אבל

תש ממני. נפרדים כשאתם הכי הרגעים את כותבים אנחנו גאולה! של דור אנחנו ולשמוח להתגאות מה הרבה כך כל לנו יש הרבה…. רו י החיים של העוצמות את לרגע תפסיקו אל אופטימיים… תהיו! ם מכ בבקשה אז. כולו העולם ושל שלנו, העם של בהסטוריה משמעותיים

נפצעתי כבר איתן. בצוק ההחלטה זו להיפך לוחם. להיות שחזרתי כך על מתחרט לא לרגע אני אבל, , מאחור להישאר הבחירה לי היתה

". פעם אי שהחלטתי טובה הכי השם קידוש על הנפש את למסור רצים בעצמם כשהם כאלו צדיקים על יתפלל? מי

יצחק עקדת את שמזכירה השופר" תקיעת " תזכור לזרעו היום יצחק ועקדת - מוכן ישראל שעם למלאכים אומרת בדרכ ללכת ם אברהם של

. בעולם שמו קידוש ועל הארץ ועל העם על ה', ציווי על נפש מסירות ויצחק.

ילדיהם את יקברו ואבות ימותו צדיקים שבחורים שנה? עוד ח״ו תהיה וכי " לזבוח ואב להיזבח עלינו? הבן להתפלל המלאכים את מעורר: וזה "

ירח בלי עולם יהי נא "!"אל

ישראל עמו על המלאכים ותפילות תפילותינו ישמע שה' רצון, יהי עמו על ברחמים ויתעורר הנפש מסירות את יראה

הפיוט סוף בנו: ויתקיים

אָנִּי רַחֲמִּים בֹוׁשַעֲרֵּי יְרּוׁשָלַיִּם, לִּבְנֵּי זְכּות זֶה יֹום ַּפֹותֵּח…

אֲנִּי וְאֵּלִּּיָה יִּנֹון הַיְׁשּועָה, זְמַן בָא לְצִּּיֹון וֶאֱמֹור. ַׁשֹולֵּח

התקיעות– לפני שני: יום טז, א ברה״ש בגמרא חז״ל: אמרו

-, ובמה לטובה לפני זכרוניכם שיעלה כדי -, זכרונות עליכם שתמליכוני כדי -. מלכויות ושופרות זכרונות מלכויות השנה בראש לפני ואמרו. בשופר ואנו מלכויות, וברכת מלכויות פסוקי לפניו אומרים שאנו בכך ה' את ממליכים אנו ש בכך פתחה הגמ' הרי תרמח:)(רה״ש אמת בשפת והקשה זכרונות וברכת זכרונות פסוקי ידי על לטובה לפניו. נזכרים ועונה– "במה?" שואלת הגמ' אח״כ אולם הכוח הוא שהשופר משמע "בשופר".

לפני ה״אמרו ולא לטובה, הזיכרון את ושיוצר?"שממליך

השאלה הברכות. יעשו זה את לטובה. לפניו זיכרוננו יעלה איך או ה' את ממליכים איך לענות באה אינה "ובמה שהשאלה אמת, השפת "אומר

"אמרו כן לפני שנאמר למה מכוונת." לפני

בפה- ולהזכיר בפה המליך ל זה את שנאמר היא השנה בראש הדרישה אולם יכולים, אנו, ה "לפני יאמרו הברכות ששלושת היינו לפניו"'. בהיכל

היא– "במה" והשאלה הפנימי. לשם התפילות את להכניס או לשם? להיכנס ניתן? איך

השופר– של כוחו וזה ה "לפני התפילות את להכניס "'המפתח השפ״א: כדברי

. ית' לפניו הדיבורים נכנסים השופר ידי על ההסברים ואחד פרה. של בשופר לתקוע יוסי דר' רבנן אסרו מה מפני כשדנה כו, א ברה״ש הגמ' אומרת כך ממש. ה' לפני לעמידה קשור השופר

בחוץ– השנה כל זהב בבגדי משמש שהוא ואע״פ זהב. בבגדי בכיפור לקה״ק נכנס לא שכה״ג כמו סניגור", נעשה קטיגור ש״אין הלכה שיש (עולא)

הגמרא אומרת והשופר: ? ה'. לפני בפנים לעבודה בחוץ העבודה בין לחלק יש

דמי. כבפנים - הוא דלזכרון כיון כניסה כרטיס לו יש חולים בבית שעובד אדם להיכנס. זכאי הוא כי אליהם להיכנס שניתן מקומות יש אותו מכיר שהוא בלי אותו מכניס. והשומר

לו שיש אותו" ש״זוכרים מי רק מכניסים שם המנהל. לחדר להיכנס יוכל לא הוא גם אולם " הי "עובד של שייכות אינה השייכות "". אישית כרות

להיכנס יכול הוא אותו מכיר "אני אינטימי. קשר של שייכות."אלא

"לפני של המציאות את שיוצר ב?"שופר יש מה בדיבור אינו ולכן לבנ״י, המיוחד הקול הוא השופר כי והעניין שכל בהשתתפות שהוא, ממש. פשוט קול רק, האדם

שכל ידי על יוצא דיבור ואילו בשכל. שימוש ללא שיוצא תינוק של קול הוא השופר. קול ה לעבודת להגיע בדרך הוא ביניהם:'החילוק

דרך יש שמים מלכות עול לקבלת להגיע הוכחות ידי על שכל: יות שיש בשכלו מוכיח שאדם היינו לעולם בורא מי ולכן העולם את המקיים והוא

ממנו– ששופע השפע את ולקבל לחיות שרוצה. אותו לעבוד צריך וכדי תריסים לפתוח צריך הוא השמש אור את לקבל שכדי מבין שאדם כמו

דרך וזו להיכנס ניתן כך רק כי לביה״ח כניסה כרטיס לו שיהיה שדואג אדם כמו עובד! זה כי מצוות? לקיים למה לאכול. צריך הוא בריא. להיות

. באוה״ע גם ששייכת היא אלא השכל, דרך אינה שמים מלכות עול לקבלת להגיע לישראל המיוחדת הדרך אולם לו שהוכיחו בגלל לא, הוריו את שמכיר תינוק כמו

מפני אלא הוריו, שאלו בשכל איתם החי המפגש אותם מכיר הוא, בו ומטפלים עליו משגיחים שהם, שאומרים מה את עושה הוא. אליהם ונקשר

הוא השופר. הוריו הם כי להוריו שקורא תינוק של בכי של קול שכל, לא זה. חי קשר. אלא

שמחר לו אומר והשומר לכניסה החולים בית עובד מגיע אחד שיום לעצמנו נתאר. חובה שאינו דבר העובד יעשה האם הוא הקשרים שני בין ההבדל

ש מבקש הוא הכרטיס מלבד להיכנס, בשביל זה את שצריך בגלל לא כריכים. שני גם לו יביא קשר שום לעובד שאין כיוון מבקש. הוא כי סתם אלא

כניסה– אישור לקבל כדי לכריכים צריך ולא הזה, לשומר זאת לעשות מחויב ירגיש לא. הוא ק זקו לא הוא שגם יודע והוא לכך, זקוק הוא למה יודע אינו כלל הבן אם גם כריכים, שני לו יביא מגיע כשהוא שמחר מבנו יבקש האבא אם אולם

לבית– להיכנס כדי לכריכים והיכרות אהבה של הם היחסים כי זאת! ויעשה וישמח ירצה שהוא. בוודאי

שמדייק יצחק, את לעקוד ה' בקשת בעצם אחת פעם: מחויבות מתוך שלא בעקדה פעל אברהם פעמיים בעקידה שהתגלה האייל של השופר. וזה

בפסוק הר״ן " " נא קח – בקשה בתורת מבקש הוא אבל זרע" לך יקרא ביצחק "כי לו התחייב שהרי עליו, לצוות יכול שאינו לו שאמר בקשה, לשון

. לעולה ויעלהו ההבטחה על לו שימחל הכללים– שלפני היינו ההסטורי העולמי הסדר זה ישראל. עם ממנו לצאת ועתיד לחיות להמשיך צריך. יצחק

ואברהם– והכללים ה״שכל" לפי ושלא הסדר לפי שלא לפעול ממנה, חורגת ה' בקשת. אולם בנויה שלו שהאמונה כמי ולפנים, לפני שעומד כמי

ע והיכ ושייכות קשר ל ואהבה רות אישית– והיכרות אהבה מתוך שעושה מי כ אלא השכל כפי שלא פועל, השנייה ובפעם לעולה. אותו מעלה והוא

הנ אל ידך תשלח "אל לו אומר כשה' האייל את רואה הוא ר", ע מאהבה. אלא כלל, שנתבקש מבלי בנו תחת אותו ומעלה

ה מלכות עול 'קבלת את שמבטא תינוק של בכי השופר. של קולו זה והיכרות אהבה מתוך שכל מתוך. ולא

בורא את שלנו העבודה לאופי הזה ביום אותנו לדייק אמור השופר, של והקול כי שנכנס כמי ולפנים, לפני פנימה, שנכנסים מאותם להיות. עולם

לטובה– אותנו שיזכור והזיכרון שלנו שההמלכה כך התפילות, את שמכניס הוא הזה וקול. הוא "לזיכרון אותו", ""מכירים ב״אמרו יהיו לפני."

השופר קול עם יחד התפילה קול יעקב". קול "הקול. וזהו

דרשת שבת: ליל ו שני חג מוצאי קרבן את יקריבו שלא חשש והיה עדים, ע״י החודש את מקדשים שהיו בזמן היה הדבר של השורש ליומיים. מיום בא״י התהפך השנה ראש יום – הלוח שנקבע לאחר שכן וכל החורבן לאחר אולם מהמנחה. עדים יגיעו ואח״כ חול של שיר ויאמרו השנה ראש של מוסף הלוי זרחיה רבי כתב

יומיים לעשות מה לשם פלא, יומיים? וזה לעשות פסק הרי״ף אולם יומיים. בא״י לעשות צורך שאין המאור. בעל השו״ע מנהג ואעפ״כ בקידוש, השני ביום שהחיינו מברכים אנו מדוע ברור לא וגם שמברכים או. השופר על שהחיינו לברך שלא והספרדים

- רש״י כשיטת בשניהם - ספק ולא תקנה הוא השני היום כי הימים בשני מברכים שלא או הרמ״א, וכמנהג ספק בתחילה היה התקנה בבסיס כי

רש״י של רבותיו? כשיטת הימים בשני מצווה אותה היא השופר מצוות אבל עליו מברכים ולכן עצמו בפני חג הוא מדרבנן שהחג לבאר ניתן כי ]. [אם

. הדעת עץ חטא הראשון– לחטא הראשון היום גם אולם האדם, בריאת יום הוא השנה ראש יום הנחש הנחש. של בשיח היתה הדעת עץ של ההתחלה נקודת הוסיף אבסורד לכדי עד ה' של איסורו: על

: הַגָן עֵּץ מִכֹּל אכְלּו ת א ל -ֱֹלהִּים אָמַר כִּי אַף הָאִּשָה אֶל אמֶר וַּי

משיבה: וחוה

הַגָן עֵּץ מִּּפְרִּי תִגְעּוּבֹוּפֶן וְלֹּא מִּמֶנּו אכְלּו ת א ל -ֱֹלהִּים אָמַר הַגָן בְתֹוְך אֲׁשֶר הָעֵּץ אכֵּלּומִּּפְרִּי, נ. תְמֻתּון

לאיסור– שהוסיפה התוספת סימן יט פרשה רבה בראשית הכל- לגריעת הביא: ג

בך יוכיח פן דבריו על תוסף "אל: ל) (משלי הה״ד ' ר תני "ונכזבת- מן יותר הגדר את תעשה שלא: חייא ויקצץ יפול שלא! העיקר. הנטיעות

ברוך הקדוש אמר כך אכלך ביום "כי: הוא לא,'והיא וגו "ממנו, כן אמרה תגעו ולא ממנו תאכלו לא -לוהים "אמר: אלא כיון."בו שראה

, אמר עליו ודחפה נטלה - העץ לפני עוברת אותה לא הא: לה, במיכליה מיתת לא, כן במקרביה מיתת דלא כמה! מיתת - יודע "כי: אלא לוהים

כי וגו.' "ביום משמרת "ועשו כתוב: וכך לאחור. אחד צעד עוד הולך הוא כן ועל בחטא ליפול חושש הוא שמים! יראת מתוך דווקא מוסיף אדם לכאורה

לתורה סייג "ועשו ונאמר: ."למשמרתי".

יוצר כשאדם אולם השוואה וה ה– של עצמו האיסור לבין הגדר 'בין המציאות את מעוות א הרוע את חש והוא ישר נברא אדם שהרי הרוחנית,

אסור– שאינו מה על "אסור" אומר הוא וכאשר שבאיסור, מתערבב והכל והרע הטוב של בהבחנה פנימי וטשטוש בלבול יוצר. זה

ה- הרצון עם וישר מבורר נשאר שהיה מתוך שבת לערב נכנס היה אדה״ר אילו חז״ל, פי על ומה ה' רצון מה ערבוב בלי ורע, טוב ערבוב בלי לוהי,

מרצונו– חלק אינו ה- "ומל לעתיד: שכתוב וכמו הפנימית, בישרות מצבו מתקבע 'היה לבבך את."לוהיך

ממרים בהל' הרמב״ם כותב כן ועל כשגוזרים הדין בית על שחובה ב, ט מדרבנן רק שהוא לציבור לומר גזרה תורה איסור. ואינו

ג- בכוזרי ריה״ל, אומר תוספת תיא שהתוספת לדורות נשמר? איך וכל בשינוי ומתירים דרבנן על הערמה ועושים בספקות, בו שמקילים ידי על

! כיו״ב

– הדעת עץ חטא שהיה ביום בו חז״ל והנה ולחשוב לחטא שוב ליפול ישראל עלולים אולם, ישראל בארץ ואפילו מדרבנן נוסף יום לנו תיקנו אחד יום ולא יומיים הוא הזה החג! שמהתורה חכמים עשו? מה לעורר אלא אתמול? התחיל כבר החג והרי. בקידוש שהחיינו ברכת לנו הוסיפו

מדרבנן נוסף יום! זה אלא מהתורה לא שזה אותנו שתשאל כדי בשופר, שהחיינו לומר שלא גם ספרד ומנהג הקודם! מהיום ונפרד נוסף חדש יו״ט

– ונתרץ– שהחיינו? מברכים לא השופר על למה תורה של על מוסיפים אנו ואין מדרבנן רק הוא הזה שהיום! שנדע

ומפרידים הגדרים על שומרים ואנו והרע, הטוב בין לערבב שעניינו הדעת, עץ לחטא גדול תיקון. וזה

ואנו– ביום. בו חטא הוא אולם, עוד נופל היה ולא בישרותו נשאר היה ואז השבת שתיכנס עד באכילה להמתין צריך היה אדה״ר והנה אחרי מיד

שבת מכניסים רה״ש– של השני היום התיקון. את ולעורר הפסק, ללא השבת אל הדין מיום רצף ליצור כדי השבת, אל החג את ומחברים, ואנו

לתיקון האמיתי הפתח זה כי ושקר. אמת בין לרע, טוב בין ובעולם, בנו ברורה הבחנה ותהיה, לבבבנו עורלת את ה' ימול זה– בשזכות מתפללים

דיבה הוצאות ח״ו ולא ישראל לעם כבוד כך: יהיה רק כי עולם, לך למייחלים פה ופתחון לדורשך, טובה ותקווה ליראך, תהילה לעמך, כבוד תן. ובכן,

הרשעה את לכלות: ניתן יהיה כך ורק הארץ מן זדון ממשלת תעביר כי תכלה בעשן כולה. והרשעה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ראש השנה תשפה

בס״ד

בין קללה לקלקלה – ליל א' דר״ה תשפ״ה

שנה טובה ומתוקה לכולם. בימים אלו של חשבון נפש, ברצוני לשתף אתכם ברעיון עמוק ומעורר השראה שעשוי לשנות את הפרספקטיבה שלנו על העבר ועל העתיד.

הפיוט 'אחות קטנה' שמלווה אותנו מסוף השנה הקודמת לשנה הנוכחית, הוא פיוט – שכאילו נכתב על השנה הזו. עברנו שנה כל כך עמוסה בתלאות וקשיים, בחששות ופחדים. ועם זאת – בעוצמה עצומה, ניסים גלויים וסייעתא דשמיא אדירה.

הפיוט הזה נכתב לפני 700 שנה בספרד, על ידי ר' אברהם גירונדי, בן דורו ובן עירו של הרמב״ן. הוא כתב אותו בגלות הקשה, בדורות שהצופה מן הצד כמעט ולא רואה תקווה. לא דומה לדור שלנו במובן הזה כלל וכלל, תודה להי״ת.

אבל יש משפטים שפשוט מרטיטים את הלב:

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה בְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה עַד מָה תַעְלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זָרוּ וּשְׁפֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאוֹמְרִים עָרוּ וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת וּכְרֻם זֻלּוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

כשקוראים את המשפט הביטוי הזה "תכלה שנה וקללותיה", זה נדמה כאילו אנחנו מדברים על איזה דבר חיצוני שפגע בנו. "מישהו קילל אותנו". "הדבר הזה מקולל".

רבי יהודה אסאד, היה מקפיד לכתוב במכתבים שהיה כותב נוסח מעט שונה מנוסח הגמרא, אבל שונה בתכלית בהבנה של הביטוי השגור הזה. הוא כתב: "תכלה שנה וקלקלותיה" (שו״ת יהודה יעלה א יו״ד קנ). אם אנחנו קוראים את המילה "קללותיה" כמו רבי יהודה אסאד, אנחנו מסתכלים אחרת אל הדברים – מדובר על דבר מקולקל, לא מקולל. ההגדרה של דבר מקולקל – הוא דבר שאפשר לתקן אותו. "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" לימד אותנו רבי נחמן.

רבו של רבי יהודה אסאד – החת״ם סופר, כתב בצורה עוד יותר מכוונת: "תכל שנה וקלקלותיה, תחל שנה ותקנותיה". עכשיו, זו הסתכלות אחרת לגמרי. אנחנו לא מסתכלים על השנה שעברה עלינו ואומרים – "ברוך שפטרנו! סוף סוף סיימנו עם הסיוט הזה". אנחנו אומרים – וואו, היו בשנה הזו הרבה קלקולים, איך אנחנו יכולים לדאוג שהשנה הבאה תיראה אחרת? מה היה בשנה שעברה שדרש תיקון? איך נראינו כעם? איך נראתי כבעל? איך נראתי כאמא? איך דיברתי על החבר שלי, כשהייתי לבד בבית?

פעם היה יהודי אחד פשוט, שבן דוד שלו היה מולטי מיליונר, עשיר גדול מאוד. ויום אחד, מגיע אליו הבן דוד הפשוט ומבקש מהעשיר שייתן לו הלוואה של 150, 000 דולר לשנה אחת. לא פחות. אבל העשיר, יש לו המון כסף, והוא שמח לראות את הבן דוד, הוציא מהכיס עט וכתב לו צ׳ק על סך 150, 000 דולר. הודה לו מאוד הבן דוד והלך לדרכו. לאחר שנה, שלח העשיר הודעה לבן הדוד שלו לברר מה עם ההלוואה שלו. והבן דוד אומר לו, תשמע, אני יודע שהגיע העת להחזיר, אבל אני ממש מבקש עוד כמה ימים. עשרה ימים יספיקו לי. לאחר עשרה ימים, מתייצב לו הבן דוד בפתח בית העשיר וחיוך קל על פניו. הוא מגיע אל העשיר, ומוציא מהכיס שלו את פרעון החוב. הוא מוציא את הצ׳ק שהעשיר כתב לו לפני שנה ומניח אותו על השולחן.

העשיר התפרץ וכעס – השתגעת לגמרי? ! מה עשית? ? והעני לא מבין… מה זאת אומרת – החזרתי לך בדיוק את מה שהלווית לי! איך אני לא בסדר? ? עונה לי העשיר, אתה טיפש יותר משחשבתי. שמחתי שביקשת כסף, כי חשבתי שאתה עומד להשקיע אותו, לפתוח עסק אולי או בדרך אחרת, להרוויח את לחמך בקלות יותר מאשר עד היום. ובמקום זה – השארת את הכסף שוכב בארון כאבן שאין לה הופכין. ועוד ביקשת הארכה להלוואה… אני באמת לא מבין אותך…

כתוב בפסוק "סור מרע ועשה טוב", למה צריך להגיד גם לעשות טוב? הרי אם אני לא עושה רע, אני ממילא טוב. אלא, להגיד לאדם – זה לא מספיק שאתה לא עושה דבר רע. אם הקב״ה נתן לך צ׳ק של חכמה, צ׳ק של חיוך מחזק, צ׳ק של כישרון לקלוט אנשים, צ׳ק של יכולת לעזור ואתה השארת את הצ׳ק ולא פדית אותו… אז למרות שהחזרת את הפיקדון בדיוק נמרץ – אתה לא בכיוון הנכון. אתה מפספס את החיים שלך. מגיע אלינו שוב ראש השנה, וכששואלים אותנו האם אנחנו מוכנים לדין, אנחנו מבקשים עוד עשרה ימים, רק כדי להגיד שלא התקדמנו לשום מקום?

יום ראש השנה, הוא היום בו אנחנו עוברים בדין – לפני עצמנו. מי אני? מי אני אמור להיות? איך אני אמור לנהל את החיים שלי? מה בשנה האחרונה היה בגדר קלקול שאני צריך לתקן? מה היה בגדר ברכה שאני צריך לחזק? תחל שנת תשפ״ה וברכותיה של תשפ״ד, תחל שנת תשפ״ה ובעז״ה תיקוניה של תשפ״ד. ואז נראה איך עם ישראל מתקדם עוד צעד ועוד צעד כלפי הגאולה השלמה, עוד בשנה הזאת, אמן.

לפני תקיעות של יום א' דראש השנה

כדי לדעת אם אתה אחרי מנחה או לא – הספרדים אומרים "עשית מנחה?" כמובן, שחוץ מהצחוק, יש פעם אחת בתורה שכתוב כך לגבי קרבן עולה. עולה של ראש השנה. התלמוד הירושלמי שואל על שינוי הלשון הזה ועונה: "אמר להם הקב״ה לישראל, מכיון שנכנסתם לפני לדין בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאלו נבראתם בריה חדשה".

ועשיתם = שאתם נעשים. אנחנו בעצם הקרבן. אנחנו, שממליכים את הקב״ה, הופכים לבריה חדשה, מחדשים את החוזה של האנושות עם הקב״ה. תקיעת השופר הן זכר לעקידת יצחק. יצחק אבינו הוא היה הקרבן, יצחק אבינו הוא שורש וראש לכל מסירות הנפש שמלווה אותנו בכל הדורות, למען שמו יתברך.

במדרש על עשרת הרוגי מלכות שפיליפ הדפיס לנו בתשעה באב, יש רגע שמרעיד את הלב. ר' ישמעאל כהן גדול, מדבר עם המלאך גבריאל. הוא רואה בשמי שמים מזבח. שואל אותו הכהן הגדול "מה זה?" עונה לו המלאך – זה מזבח. וכשר' ישמעאל מתפלא מה עושים עם מזבח בעולם העליון, אומר לו גבריאל שמקריבים עליו נשמות הצדיקים.

אולי אפשר לפרש כך את מה שאנחנו מתפללים בתפילת עמידה "ואשי ישראל… באהבה תקבל ברצון" אשי ישראל = אנשי האש של ישראל. הצדיקים.

כמה צדיקים הקרבנו לפני ריבונו של עולם השנה! הרוגי מלכות, קדושי עליון, שמסרו נפשם על קידוש ה'!

אני קורא את הפיוט הזה, והלב שלי בוכה. "אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה?" ואני עדיין שומע את יורם שאומר לי בטלפון – "הרב תתפלל עליי שה' יקח אותי. אין לי חיים". "צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ" – ואני נזכר בסילביה איליאן שלנו שמעין הדמעות שלה לא פסק. אלפי בני משפחות, אמהות, אבות, ילדים, אחים ואחיות.

ולפעמים אני אומר לעצמי, בטח אחרי דבר כזה, אף אחד יותר לא יתגייס לצבא. אנשים יפחדו. בדיוק להיפך! סבב של 50 יום מילואים, ויומיים לפני הסיום, הודיעו לנו שממשיכים עוד 15 יום. מה התגובה? כולם במקומם. כולם מגוייסים, כולם נותנים כל מה שיש להם. אדם יודע שהוא הולך למקום סכנה, ומה הוא אומר? אומר מה שאמר אבינו יצחק: "נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי, חַזֵּק וְעֵת יֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי". אני עלול לפחד ברגעים כאלה ואחרים – אז תעזור לי לעשות רצון אבי שבשמים בלי לזוז ימין ושמאל.

איתי חליווה, היה בבית של משפחת שינדלר בקרבות של שמחת תורה. הוא כל כמה זמן בא לחזק את הילדים ואביטל בחדר בדברי הרגעה. לאחר זמן, שאל אותו עמיחי מאיפה היה לו את הכוח לא לפחד. איתי ענה לו – "ברור שפחדתי! אבל ידעתי שאני חייב לעשות את מה שנדרש בשביל הילדים האלה. הרגיע אותי להרגיע אותם".

כמה סיפורי גבורה! כמה עוצמות! הכל בדרכו הקדושה של אבינו יצחק.

כשמרים פרץ באה לבקר בבית של משפחת איליאן, היא אמרה להם משהו על הפיוט הזה. פירוש אישי שלה. כתוב: קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי, וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ" מה הכוונה שזה הריח? מה שרה צריכה את הריח? אמרה האישה הדגולה הזו – מרים פרץ, אני קוראת את זה אחרת. אני קוראת את זה 'רוח'. רוח המסירות של יצחק אבינו, מפעמת בעם שלנו. מנשבת בכל לב יהודי. ואל תחשבו שרק החייל שנפל הוא גיבור, גם החייל שסיכן את עצמו והוא ברוך השם חי ושלם – הוא גיבור. הרי זה מה שעקידת יצחק מלמדת אותנו. אנחנו מוכנים למסור את עצמנו, אבל הקב״ה הוא מלך חפץ בחיים. הוא לא רוצה שנאבד את עצמנו.

בתקיעת השופר שלנו, נאמר לרבש״ע, קח את כל מסירות הנפש של עם ישראל בכל השנה הזאת, ותצרף אותה לרצון הטוב ולכוונה הטובה שלנו הקטנים פה, שתקיעת השופר שלנו פה, תעלה לפניך ותתמלא עלינו רחמים וחסד לשנה טובה, לבשורות טובות, לניצחון מוחץ, לחזרת החיילים שלנו בשלום, להחזרת החטופים שלנו בשלום, להרחבת גבולות ארצנו, ולגאולה שלמה.

אופציונלי:

דרך ה' לרמח״ל (ד, ד, ה): "מתנאי המצוה הזאת, להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית', ונחשב לו כאלו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם. וגם מענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכללי… והנה בכל יום ויום צריך שיתחדש השפעה והארה בנבראים, שיעלה אותם מן המדריגה השפלה השרשית בהם, ויתן בהם קידוש ובהירות כמ״ש. ואולם סידר החכמה העליונה מציאות ההארה הזאת המתחזקת ומעברת החשך של העולם, ומגברת בו ובברואיו היקר והמעלה והקדושה שזכרנו, ותלה המשכה במעשה התחתונים כשאר כל ההשפעות והתיקונים. ואמנם המעשה אשר תלאה בו, הוא מסור אדם את נפשו על קידוש שמו ית'. וגם בזה יש מדריגות, כי המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם בפועל, ימשיך הארה גדולה וחזקה מאד, ויתקן בבריאה תיקון עצום, וירבה בה הקידוש והבהירות ריבוי גדול. והמסירה במחשבה, דהיינו בגמור בלבו להמסר וכמ״ש, ימשיך גם כן השפעה ממין השפעה זאת, אלא שלא תהיה כל כך עצומה. ואמנם למה שצריך להתחדש ולהמשך בכל יום לפי סדרי ההנהגה, די המסירה במחשבה, והוא הנעשה בפסוק זה. והתולדה היוצאת, היא המשכת השפעת הקידוש והבהירות בבריאה כלה, לתת לה קצת עילוי מן החול והחשך שהיא בם כפי מדריגתה השרשית".

חון תחון – ליל ב' דר״ה תשפ״ה

דבר מאוד משונה שיש יומיים לראש השנה. זאת אומרת, זה לא משונה שיש יומיים, זה משונה שזה היומיים האלה. הגיוני היה אם היינו חוגגים את היום האחרון של השנה החולפת ואת היום החדש של השנה הנכנסת. בעצם, עוטפים את המעבר בימי חג. שמעתי דבר יפה מאוד מידידי הרב אבינדב אבוקרט שליט״א תשובה לשאלה זו.

בספר נחמיה מתואר מעמד שהתרחש בראש השנה בימי שיבת ציון ובנית בית המקדש השני. עם ישראל החל לבכות כששמע את דברי התורה מהמנהיגים, ונחמיה ועזרא ניסו לפייס אותם: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לה' -לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ…". העצב עלול לגרום לאדם לשקוע ולהתייאש. לשברון לב יש תועלת, כי הוא מביא את החרטה שלנו על מעשה שנעשה. אבל עצב ממש נוגע בעצבים שלנו ועלול לגרום לנו לשקוע בתהום. עזרא ונחמיה מלמדים את העם שלא נכון להיות בעצב ביום המלכת ה'. איך הם ניחמו אותם? הפרשנים מסבירים שבאותו מעמד שהיה בראש השנה, העם הסתכל על מה שנעשה אתו בעבר ולכן התחיל לבכות על מצבו הגרוע. אבל המנהיגים לימדו אותו שראש השנה הוא היום של העתיד, שאליו צריך להסתכל בתקווה גדולה ולשמוח שיש אפשרות לשנות. הרבה פעמים הזכרנו בעבר בראש השנה את הביטוי שנה, שהוא גם במובן של שני, לעשות משהו שוב, וגם במובן של לשנות. תלוי אם זה דבר טוב או דבר פחות טוב. תעשה תכנית לשנה הבאה, איך היא תהיה יפה וטובה. השיר אומר "יפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום". ואנחנו אומרים – מה שנצטרך לשנות – נשנה, ומה שנצטרך לעשות שוב – נעשה.

אם נשוב לראשית דברינו - ראש השנה נמשך יומיים. אבל לא מדובר ביום האחרון של השנה הקודמת וביום הראשון של השנה הנוכחית. ימי ראש השנה הם שני הימים הראשונים של חודש תשרי הפותח את השנה. ללמדנו, שהמבט צריך להיות ממוקד בעתיד, באיך אנחנו רוצים לראות את השנה הקרבה ובאה.

זהו יום הזיכרון. כך אנחנו אומרים בתפילה. מה הפירוש? לפעמים אנחנו בטעות שוכחים שאנו בניו של הקב״ה, מלך מלכי המלכים, הבורא והשולט בכל העולמות לכל עומקם ורוחבם. וממילא, אנחנו נתפסים לשטויות שלא מתאימות לבן של מלך. הרי, אם היינו זוכרים שיש מלך שעינו פקוחה ופנקסו פתוח – בוודאי לא היינו חוטאים.

פעם שמעתי משל על הדבר הזה מהרב גד ונקרט שליט״א. נניח שיש עבירה שהיא העבירה שהכי קשה לך להתגבר עליה. ממש – תמצית היצר הרע, הכי חזק שלך. ועכשיו, אותו פיתוי בלתי אפשרי מחכה לך בחדר גדול, ובצידי החדר יש חלונות, ובהם עומדים אנשים. לא סתם אנשים, האנשים שאתה הכי מעריך את דעתם: אשתך, הרב שלך, הבוס שלך מהעבודה, הילדים שלך ועוד ועוד. ואז ניגש אליך אדם בחלוק לבן ואומר לך "שלום, היום אנחנו בודקים האם אתה עומד לחטוא בחטא הזה או לא. אתה יכול לגשת אם תרצה".

יש מישהו שיחטא אם זה המצב? בוודאי שלא. הבעיה, שלפעמים אנחנו שוכחים שיש מלך לעולם… ביום הזיכרון הזה, אנחנו מזכירים לעצמנו שיש מלך, וזהו הקב״ה. ומעכשיו, נביט קדימה, וננהג בגינוני המלכות של בני המלך. איך בן מלך מתנהג?

אחד המחנכים הדגולים שאני מעריך מאוד – הרב ישראל כרמל, שעובד איתי בישיבה בה אני מלמד בפתח תקווה, אומר לתלמידים שלו באופן קבוע – אל תשכחו שאתם בני מלכים. כשמחלקים אוכל או ארטיקים, הוא אומר להם – תעמדו בתור יפה, אל תשכחו! אתם בני מלכים! בן מלך לא מתנפל על ארטיק. גם אם התוצאה העלולה היא שהוא לא יקבל ארטיק.

היום אנחנו מסתכלים על השנה הקרובה, ומזכירים לעצמנו שאנחנו בני מלכים. בני מלך. בני מלך מלכי המלכים. בלי להיכנס לפרטים מה עשינו בשנה שעברה ומה החטא הספציפי ההוא או הזה. אנחנו עסוקים בלזכור מי אנחנו באמת. חג שמח.

לפני תקיעות של יום ב' דראש השנה

המזמור אותו אנחנו אומרים לפני התקיעות, הוא המזמור שמלמד אותנו איך צריכה להיראות תקיעת שופר. לא השופר שלנו בלבד, אלא השופר הגדול של "ביום יתקע בשופר גדול". אנחנו מריעים בשופר כדי להמליך עלינו את מלך מלכי המלכים. איך ממליכים אותו? בשופר, אומרת הגמרא. ה' מתעלה מהתקיעות שלנו. למדתי השבוע מהרב שמואל אליהו שליט״א איך לקרוא את הפסוקים האלה. בוא נראה מה הפסוקים המקדימים את עלייתו של ה' בקול שופר:

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵ-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כִּי -הוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ: יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה: עָלָה -לֹהִים בִּתְרוּעָה -הֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר:

אנחנו קוראים לכל העמים להריע למלך מלכי המלכים. כי ה' עליון נורא על כל העולם. ואז הפסוק מלמד מה השלב הבא "ידבר עמים תחתינו! ולאומים תחת רגלינו!" וזה הביטוי, שהקב״ה יבחר בארץ ישראל ובעם ישראל – "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב" – יראה שיש לו אהובים לעולם – סלה. ואז, העלייה של הקב״ה היא הגדולה ביותר, היא המלכות הגדולה שלו.

העזתים רצו לתקוף אותנו וחלילה להשמיד אותנו. אמנם, הם ידעו בעצמם שהם חלשים, אבל היי, יש להם את הגב של העולם השיעי החזק והעשיר. לבנון תתחיל במקביל, ביו״ש יתחילו במקביל, איראן תצטרף לחגיגה, החות׳ים בתימן, העיראקים הרשעים – וחלילה לא תהיה תקומה למדינת ישראל ולעם היושב בציון.

"אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". מה זה איש? נוטריקון איראן + ידידים שיעים. הם חשבו "ירגזו עמים תנוט הארץ", ירעידו את האדמה תחת רגלינו. ומה קרה? נכנסנו למקלטים, יש כאלה שאפילו חששו ונכנסו למצב לא נעים. אבל באמת באמת מה קרה? קרה נס גדול.

במוצאי שבת הגדול השנה, הם ירו עלינו מטח מהגדולים שהעולם ידע – של 350 כלי נשק שונים, ועוד כמה מאות שלא הצליחו להתרומם מהקרקע, או התפוצצו באוויר. במשך שנים, סיפרו לנו שלאיראן יש טילים מדוייקים על כל נקודה במדינת ישראל – בן גוריון, מפעלי החשמל, הקריה ועוד נקודות של נכסים חיוניים. איך אפשר להתמודד עם איום כזה? היית שואל מישהו לפני עשרים שנה, והוא היה אומר לך שאין מה לעשות נגד זה.

והנה הקב״ה נתן לנו שכל מיוחד, כדי להמציא המצאה שהעולם עדיין בהלם ממנה. כיפת ברזל ועוד מערכות דומות לה. נמכרו לעשרות צבאות בעולם, מרוב הפלא של המערכות האלה. וסיכום ההרוגים במתקפה המאוד מאיימת של איראן – חמישה איראנים שהתפוצצו עם השיגור של אחד הטילים, ועוד עזתי אחד שהיה ליד יריחו ונהרג מהטיל שנפל לידו. זה לא נס? ! רבותיי היקרים, זה נס ופלא שאין כדוגמתו!

אז השנה, זכינו לראות בעינינו, איך החמאס ספג מכה קשה מאוד, איך הערבים ביהודה ושומרון מתנהלים מתוך פחד (שלא יטעו אתכם הפיגועים שיש מדי פעם. המצב ביו״ש, מהטובים שידענו מאז מלחמת ששת הימים, תודה לה'), החיזבאללה חטפו מכה אנושה ומביכה, החות׳ים בתימן קיבלו מכה רצינית. וכל הגיבורים הגדולים האלה – שחשבו להרע לנו, מצאו את עצמו נבוכים ומבויישים, שאפילו איומים קשה להם להוציא. לפחות אלה שנשארו בחיים.

זכינו ל״ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו". הקב״ה הראה כמה הוא אוהב אותנו. עכשיו תורנו להראות לו אהבה. להמליך אותו. מה זה להמליך? להיות המוליך של ה'. כמו מוליך חשמלי. מה הוא רחום – אף אתה היה רחום. מה הוא חנון – אף אתה היה חנון. מה הוא אמת חותמו – אף אתה, דבק במידת האמת. ריבונו של עולם, אנחנו מכוונים בתקיעת השופר היום, להודיע לכל העולם שאתה המלך, אתה ה', אתה -להינו ואתה אחד. תקיעת שופר היא כמו זעקת שמע ישראל מהמקום העמוק ביותר בנשמה שלנו. נכוון את הפסוק שמע ישראל בעת התקיעה, שזוהי קבלת עול מלכות שמים – המלכתו של הי״ת.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ראש השנה תשפה

ערב ראש השנה

חג שמח שנה טובה, תזכו לשנים טובות.

ראש השנה, יום המלכת ה' בעולם. יום משפט של בני אדם. תחילת שנה חדשה לא רק במעבר הזמנים והשנים אלא בחיות האלוקית. החיות האלוקית לבריאה בשנת תשפד הסתיימה וכרגע אנו מתחדשים בחיות אלוקית חדשה, עם כוחות, עוצמות ואהבה גדולה.

ביום המשפט, בדיון על השפע שירד אלינו אנו לא מצטדקים, לא מתחרטים, לא מבקשים סליחה. למה? איך ידונו אותנו? אפילו מצוות היום – שופר, אנו פאסיביים בה. שומעים.

מרכז היום מופיע בתפילה – המלכת ה'. ה' המלך. אנו עם, בנים, עבדים וה' הוא המלך.

המשמעות הבסיסית של מלך שיש שלטון, מלכותו בכל משלה, הנהגה את העולם, אך המרכז זה הגילוי שלו אל העם. בראש השנה אנו מכריזים "אתה המלך" לא בני אדם, לא תפיסות עולם, לא יצרים, לא כלום. אתה המלך. ואני פה בשבילך.

אני פה בשביל להמליך אותך. כשזה הרצון לא משנה איך אני מגיע, מקולח או מלוכלך העיקר שהגעתי למלא את צו המלך, להמליכו. לתקן עולמו, כרצונו.

משל לחייל עם משימה לעמוד בגשר לקבל את שיירת המלך בגשר בדרך לטקס ההמלכה. החייל מחכה הרבה ויורד לטבול ואז מגיעה השיירה. אפשרות אחת להכנס מתחת לגשר במים אף אחד לא רואה ושומע אפשרות לצאת עם מגבת ללא מדים ולצעוק יחי המלך. וכך עושה שר הצבא מציע לערוף ראשו אך המלך מפרגן לו תראה למרות איך שהוא נראה הוא ממליך אותי.

אנחנו לא מדברים על הלבושים אנו מדברים על השותפות בהמלכה, על האחריות לקריאה לדגל המלכות. באנו להמליך.

יום שמחה אדיר לא עצבות. שמחה במשימה ובגודל הרגשת ה״אניות" שהמלך פונה אליי, מעוניין בהמלכתי ואפילו "צריך" אותה שהרי אין מלך בלא עם.

כי בי חשק- ואפלטהו. אשגבהו- כי ידע שמי.

משל למלך שקודחים ומחפשים נפט. אחד מהעובדים גונב. במצב רגיל מעיפים אותו אבל הוא מביא הכי נפט. המלך שופט אותו בהקשר הכללי, של צורך המלכות. עם החשבון הפרטי הוא יתחשבן אח״כ (בכיפור) עכשיו תתרום למלכות, תביא נפט.

שאלה מהדהדת נשאלה בר״ה הראשון הבריאה לפני תשפ״ה "איכה" השאלה חוזרת "איכה" איפה אתה? האם אתה שייך להמלכה? האם אתה רואה את עצמך כחייל לפני המלך? על זה הדין.

חלק מההמלכה זה המלחמה ברע העולמי "והרשעה כעשן תכלה". בעל כורחנו נכנסנו למשימה זו אך המלך נתן לנו תפקיד משמעותי וזה חלק מהמלכתו. נתפלל על זה בכוונה גדולה ובעז״ה "ותמלוך אתה ה' לבדך".

"תכלה שנה וקללותיה" השנה נפתחה בקללה, באירוע שאנו גוררים תוצאותיו עד להנה. אך גם ברכה גדולה ראינו לעיננו- ניסים עצומים, בשמחת תורה ואחריה, בהצלחת צה״ל בעז״ה, ביכולות הגנה מדהימות ובפגיעה באויב. ראינו גבורת אחינו, ערכי אחווה ואהבת העם.

מודים לה' על הטוב ומתפללים שאחינו בצפון יחזרו לביתם בבטחה ללא אויב ואורב, שה' יגזור על אחינו שבשבי, החיים והמתים שיחזרו אלינו מתוך גבורה ונקמה, ובעז״ה יהיו עוד שותפים להמלכת ה' ומחיית הרוע מהעולם.

תקיעות יום א

הפטרה אלקנה עולה למשכן שבד״כ שומם ומביא לשם אנשים. מדרש תד״א-…, היה מעלה את הכל עמו, . . בדרך ולנין ברחובה של עיר, …ואתם, למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, . . לשנה אחרת הרגישה כולה לעלות, והיו עולין הימינה כששים בתים, ובדרך שהיה עולה שנה זו לשנה אחרת אינו עולה אלא בדרך אחרת, אלקנה הכריע את ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות הראשון שעוסק בקירוב יהודים. "שקנה את לב ישר' לאביהם".

בעש״ט אלקנה הראשון בתו' שידע לומר על עצמו שהוא טוב "הלא טוב אנכי. ." ולכן יכול למצוא טוב בכל יהודי. ר' של' קרל' מספר על אביו- כבוד לכל אדם- 1. מסדר חליפה לפני כל הגעה של יהו' אליו- יהודי מגיע, בן המלך! 2. ראה בחו' זרוקה ברח' ואמר לה "רואים עלייך צלם אלוקים". 3. יהודי שהגיע אליו וחשב שהרב שלידו הוא אביו של ר' של' וסיפר לו צרתו (אשתו בניו פרנסה) ו״הרב" שאל אם מניח תפילין, שבת, כשרות ברמז של אתה רואה למה קורה לך וכשהגיע אביו רק נתן לו יד ודמע איתו ונאנח.

וידוי מעשר' בתו' – שמעתי בקול, עשיתי ככל- מניית מעלות עצמי.

השנה נסענו לר' מאיר. אלהא דמא'. דווקא הוא! ר' יהו' אייבש' לפני מותו "מי יתן והלכה כר״מ" מי שיבין משפט זה יהיה הרב והיחיד שגילה הסביר שלמרות שרוב גוססים למיתה, ר״מ חייש למיעוט- לא מאבד תקווה, נאחז בטוב הקיים, בחיים.

כך ה' מסתכל על שארית הטוב גם אם הוא מיעוט. ה' מסתכל על השינוי, על התנועה לקראת, על הרצון, על הדמעה והאנחה.

שמואל עולה בר״ה למשכן. מוצא טוב. מוצא קול אנחה ביהודי, ללא שינוי מעשי ותשובה מלאה למרות שאנחנו בעשי״ת (על זה נעבוד ביום כיפור).

כשמסתכלים על השופר מבחוץ לא מאמינים שהוא יכול להרעים קול. מה הוא? ! למרות חוזקו החיצוני של השופר, יש בו חלל פנימי. כמונו- עומק אישיותי, בפנים אני קדוש למרות החוזק החיצוני. וכשהוא משמיע קול- ואו! איזה קול איזו עוצמה.

בשופר יש קול טוב. קול ישר תקיעה. זה האופי הטבעי שלנו. אך יש גם שברים, משברים. נפילות ואפילו בכי של תהום- לאן הגעתי? איך התרחקתי? אך לבסוף יש תקיעה. תקיעה שמחזירה אותנו ללפני החטא, שמבטאת את ההתגברות שאחרי החטא, המזכירה לי – אנחנו טובים, אנחנו ישרים אנחנו ישראל.

השנה פעם ראש' אהיה התוקע. קול השופר שמתנגן לי בראש זה השופר של שמחת תורה, צעקות אחינו בשדות הקרב, קולות התפילה שהתפללנו בדמע ובאנקה על המצב. קולות של גבורת לוחמנו, והמסירות נפש עבור ארצנו הקדושה. השנה אנו מבינים מהי צעקה, מהו הצורך במלכות ומשפט וכמה אנו רוצים לשמוע את קול שופר הגאולה.

נתקע חזק, שאחים שלנו במנהרות ישמעו, שאבא במרומים יגאל אותנו, ואנו נשמע את קולנו הפנימי הישר, הטוב, האוהב את ה' והאהוב על ידו.

תד״א-

לכיפור- כפרות, (איך כמה) אכילה (מצווה כמות לילה), טבילה (כמות כוונות אסטניסט), קבלת תענית (פה זמן), הדלקת נרות (ברכה שהחיינו כמות).

שיעור-

תרועת המלך בחרבות ברזל.

תשליך-

מימוש מלכויות של אברהם, מסירות נפש גם בדרך לא ולא רק בתוצאה, חוסר הויתור בעיכובים, בנהרות, ביצר הרע שנדמה לנו כמעביר מסר מאת ה'- לא רוצה אותך.

מים עולם התאווה, את המים נפגוש גם בכיפור עם יונה, ובשיא בטהרת המקווה האלוקי בכיפור "מה מקווה מטהר אף הקב״ה. ." אבל הכל מתחיל כאן בתשליך הקטן שזורקים, לים התאוות את הרצונות המקולקלים.

אולי זורקים גם את עצמנו, והדייג הגדול ידוג אותנו ויתן לעוונתנו להמשיך בזרימת המים אך אותנו הוא ימשה ויקח אותנו אליו בעז״ה.

ערב חג שני-

ראש השנה הוא החג היחיד שנחגג בארץ ישראל פעמיים. בחו״ל כל החגים נחגגים פעמיים. ובארץ ישראל פעם אחת חוץ מראש השנה. לבד מהרובד ההלכתי הגלוי הטעם הפנימי הוא מחמת אורו הגדול של ר״ה. האור היורד ממרומים צריך לחדור לנפשות, להאיר את העולם ובשביל כזה אור צריך הכנת הכלים ולשם כך צריך יומיים של שייכות פנימית למפעל הגדול של המלכת ה'.

גדולי ישראל היו נותנים עצות כדי לזכות בדין.

בקטנותי הייתי מיישם זאת בראש השנה ואחרי ראש השנה הייתי "שוכח" את העצות, הרי הם "רק עצות" אך נזכור את לשון הזוהר ביחס לתריג מצוות "תריג עיטין" עצות. עצות אלו גם מצוות. המטרה זה ללכת איתם כל השנה ולא רק בראש השנה.

העצה הראשונה היא כל המרחם על אחרים ירחמו עליו מן השמיים. כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. היכולת של האדם לראות את הטוב בזולתו, לרחם עליו וגם לסלוח לו- מן השמיים ידונו אותך לזכות, ירחמו עליך ויסלחו לך.

עצה שנייה לברך אחד את השני, לא סתם, מכל הלב, בשנה מבורכת שיראה רק אור וטוב הוא ומשפחתו וכו' וכל המתפלל על חברו נענה תפילה ויחולו ברכות על ראשיך. היום יצחק אבינו ברך את יעקב. הרבי מבעלז לאבא של ילד שחלה חקר אותו על לידתו וגילה שלא עשה שלום זכר ואמר לו שחסר לו מברכות הציבור עליו שילך לבית הכנסת ויבקש מהציבור ברכותיהם. לכו לביתכם ברכו ראשונה את נשותיכן ובקשו שגם הן יתפלל עליכם. תקדישו לזה כוונה ותפילה ואל תבקשו רק ש״היא תתמיד בשטיפת כלים" ו״שהוא יקום מוקדם" אלא ברכות עמוקות. כך ברכות לילדים. לכל יושבי השולחן, ולכל עמך ישראל.

עצה שלישית, כח התפילה. רבותיי להתפלל! היום! זה האש, זה היכולת ליצור ולהכריע שנה קדושה, מוצלחת ומאירה. קוראים בר״ה על שרה וחנה, 2 עקרות. לשתיהן יש "צרה" עם ילד. ושתיהן מתלוננות לבעליהן על מצבם. שרה אומרת לאברהם "חמסי עליך" הבעיה שלי בגללך. וחנה לא מוצאת את נחמתה אצל אלקנה "הלא אנכי טוב לך מ 10 בנים". תפילת חנה פועלת ישועות. הופכת את הדין, מייצרת חיים, מביאה טוב לעולם. כוחה של תפילה.

עצה רביעית קבלה. תארו לכם אדם ששוכר דירה ובעת חידוש החוזה בעה״ב רוצה לבדוק את הבית אם הדייר שומר עליו (והבעיה שהילדים של הדייר השמידו, קשקשו, מרחו וכו'). מה עושה הדייר מנסה לטשטש תוצאות, מנקה מסייד. אך לא תמיד מצליח. ה' בא לבדוק את הבית שלך, את השכירות שהוא נתן לך בגופך. שמרת? לכלכת? מה נעשה?

הרמב״ם כותב שאנו צריכים לראות עצמנו כבינונים שכף המאזניים שווה חצי זכויות חצי עבירות.

המצווה היא לא בהכרח האקטיביות שלה אלא ההחלטה. הבחירה. מחשבה אודות מצווה, ברכה, מידה טובה שהשנה לא הצטיינתי בה והשנה אני מתחזק בה. הבחירה מכריעה גורל, מגדירה אותך כצדיק.

ה' הוא בעה״ב רחמן – משלמים מראש. מכריעים את הכף עם ההחלטה ומבחינת השם הכל מנוקה ושמור- כי האדם בחר בטוב, בנקיון והכל בתשלום מראש. מבחינת ה' כשבחרת במצווה, קיבלת על עצמך להשתנות זה התשלום מראש והבית נקי וראוי למגורים.

העצה החמישית? אני חושב שאת העצה הכי טובה אתה יכול לתת לעצמך. במה להשתפר? במה להתקדם? איך להיטהר? לאיזה יעד רוחני אני כוסף? .

(דגשים הלכתיים לערב- הדלקת נרות, סדר קידוש חשיבות המחר)

שנזכה ליישם עצות אלו ומתוך כך נזכה לשנה טובה, כתיבה טובה, וה' ית' יראה השתדלותנו ויגזור עלינו גזרות טובות ישועות ונחמות.

תקיעות יום ב

סוגיית המלכות היא לא בלעדית לראש השנה. הרבה ערבוב של לידות, סוגיות הורים וילדים ואפילו זוגיות סביב הורות. לידת יצחק, גירוש ישמעאל, הגר וישמעאל, עקידת יצחק ע״י אביו, לידת שמואל, הבן יקיר לי אפרים, אם כבנים, אבינו מלכנו. את כמות התקיעות למדים מבכי 2 אמהות שרה ואם סיסרא על מות ילדהן. ניחא למדים משרה היא אמנו, אבל אם סיסרא?

יש פה אמירה נוקבת בעומק ראש השנה. סוגיית הבנים. בעומק אין הבדל אהבת אם לבן צדיק לרשע סוף כל סוף כולם בנים. כך אנו אומרים לה' יתכן ואנו לא יצחק אבל בטוח לא סיסרא אך מה שבטוח שאנו בנך.

מפליא שהיה מלאך אחד שספר עוד בכי ועוד בכי אנחה וכאב לב. למדים אנו כמה ה' מקשיב אוסף כל אנחה וצעקה של יהודי.

האם אנו שומעים במצוקת האחר? בכאבו? אפילו את ישמעאל ואת אם סיסרא ה' שומע כש״כ אנחנו.

אך השנה דבר נוסף קרה.

כמה אמהות בכו מדאגה לבניהם, כמה בכינו בלוויות יקירנו השנה? ה' לוקח דמעות אלו, אוספם צוברם ושערי דמעה לא ננעלו. הוא מושיע אותנו בזכותם. קול השופר הוא הבכי שלנו.

הגמ' מגדירה שככל שהשופר יותר כפוף הוא יותר טוב. כפיפות הלב, ההכנעה לפני רבש״ע.

לעולם לא נצליח לדמיין להרגיש מה אברהם ויצחק הרגישו וחשבו בהליכה אל היעד, ברגע שיצחק עולה למזבח ואברהם מביט לו בעיניים רגע לפני השחיטה. צמרמורת. פסגה רוחנית שהמתבטלת לרצון האלוקי. ההכנעה במדרגה העליונה ביותר.

אך השנה נוכל לומר לה'. אנחנו מרגישים מה זה כאב של בנים ואבות. אחים ואחיות.

איבדנו, בכינו, התאחדנו. עכשיו נהיה גם כפופים.

תשובת השופר השנה היא בכי הכלל, השותפות בצרת הכלל, השותפות והאחווה ותחושת האבא אחד לכולנו. אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה! לנו, לכולנו, ביחד. הכנעה, כפיפות, אהבת הכלל.

בבית סבא למדנו שרפואת הגרון, גב, שיניים, כליות וכו' נמצאת בערק. ויש כאלו ששמים בשופר כשמתקשים לתקוע. בואו נאמר – נכוון יותר, נאהב יותר, נתחבר יותר, לעם, לשורשים, לזהות היהודית שבנו ובעז״ה נשמע בחזרה את הקול של ה'- אני פה, אני שמח ששבת בני.

תד״א- לכיפור- שטיפת פנים, הרטבת עיניים, צחצוח שיניים, כהנים כדרכם, חולה כרגיל. בושם. תשמיש מגע, טהרת המחשבה, מנהג הנשיקות. .

ערב שבת שובה-

שבת שובה, השבת הראשונה בשנה בקריאה גדולה עבורנו. פרשת האזינו נקראת שירה. אך כשבאים לפסוקים לא מוצאים לא תשוב ובטוח לא שירה. חטאים, תסכול, ענישה.

עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹ-הַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ"

אמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. והבאתי פסוקים עדינים.

היכן התשובה? בפסוק האחרון של השירה ששיננו אותו המון השנה "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"

רש״י - לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל: "ראו מה שבחה של אומה זו – שדבקו בהקב״ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו." הגויים ישבחו שעם כל הקשיים והאתגרים אנו מאמינים, מחוברים ואוהבים אהבה שאינה תלויה.

ולצד השני, ה' עם כל מה שעשינו ועברנו, לא התייאש. פשוט משיב אותנו אליו, נוקם באויבנו ומשיבנו לארצנו. תשובה של אהבה, לא תלויה אפי' במעשים, לא תלויה, פשוט אהבה.

ר' צדוק כותב על מעלת השבת " ושבת שבינתים נקרא שבת תשובה, שבו מפטירין "שובה ישראל", שהוא התעוררות התשובה בלבבות דבני ישראל, על ידי קריאת דברי הנביאים המזהירים עליה. כי לעולם בשבת הוא זמן תשובה, שהוא זמן החזרת העולמות למקומן, כאדם המשיב נפשו וממשיך רוחו אליו כנודע, ובשבת זה ביותר"

בשבת קודש העולם חוזר לשורשו, לייעודו, כך גם בתשובה, האדם שב אל עצמו, אל מהותו ואמיתת חייו.

הראשון ששבת בשבת, זה ה', גילה את האור שבשבת, כך גם ה' מגלה את האור שבנו.

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶֽךָ. בהבנה פשוטה תשוב כי נכשלת אך בעומק אתה מסוגל להגיע עד ה' כי נכשלת, אחרי הכשלון כשתמצא את הנק' האלו' בך למרות החטא תגיע עד ה'.

ימי החול, המלאכה, העבודה, החומר קשה למצוא נק' אלו' בהם. בשבת הנק' האלו' פשוט צפה, כך באדם ששב- החיות האלו' מופיעה בו הוא מרגיש אותה ונע מכוחה.

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם־הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי־אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה׃

השפת אמת מפרש שהצרות הגיעו בגלל המחשבה שאין אלוק' בקירבי.

קשר השבת והתשובה מחופיע במדרש "המזמור הזה אדם הראשון אמרו, לפי שבא יום השבת ונעשה סניגור לאדם לפני הקב״ה, ואמר: רבון העולם, בששת ימי המעשה לא נהרג איש בעולם ובי אתה מתחיל? ! זו היא קדושתי וזו היא ברכתי! וניצל אדם הראשון מדינה של גיהינום בזכות השבת, וכשראה אדם כחה של שבת, התחיל משורר: מזמור שיר ליום השבת. אמר ליה השבת: ולי אתה אומר הימנון? אני ואתה נאמר הימנון להקב״ה: טוב להודות לה'.

השבת מסנגרת עלינו, מזמינה אותנו לשוב דרכה ובזכותה נוכל לומר "טבו להודות לה'"

נסיים בדברי הנביא "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' " אלו דברים אנו לוקחים בשנה החדשה? אלו משימות ואתגרים רוחניים? איך אני מרים קרנה של השבת בביתי?

פלא יועץ-

יום הכיפורים.

לפני קריאת התורה-

דיני וידוי. עיקר התשובה. כוונת במילים והלב. דיברנו על הפירוש שבוע שעבר אך נוסיף פרטים. 10 וידויים כנגד 10 אזכרות של כנה״ג, 10 קידושים כה״ג, עשור לחודש. לא חייב לומר עם החזן בחזרה אך מומלץ, בכל אופן לעמוד. לא חייב לפרט חטא וטוב שיפרט בלחש אא״כ זה מוריד אותו.

נוסח הוידוי כללי- שאר עמ״י, ללא ידיעה, גלגולים, בגללי, מסתעף מהחטא, שורש נשמה.

עיקר הוידוי- הכרה ואחריות בחטא, צער והתגברות על הבושה בדיבור = מטהר ומנקה.

תד״א-

קטנים בצום- שעות 9, 11 דרב' שלם אם קשה חצות. לכוון על קידוש שבת בתפילת ערב כיפור, חסר ברכות ל 100- השלמה בבשמים + עולים לתורה והפטרה (תכוונו עולים ושומעים).

דרשת שבת שובה-

הרחם של בעלי תשובה + בין הרצוי למצוי.

בין השמשות-

הלכות חזרה בתשובה באל״ח- לא מחברים אלא המסוכסכים, בכל אדל״ח יש למקום של ואהבת ולא תונו. קודם באל״ח ואח״כ למקום. דוג' לבאל״ח- צער, בושה, לשה״ר, גופו, גזל (להשיב לפני ולא לחכות). לא רוצה לסלוח- יקח ג' * 3 ואינו זקוק ויאמר בפני י' שביקש ולא מחל. פגע ברבו אין סוף סליחות. נודע לו שמחל- בכל זאת יבקש כי חסר לו בכפרה.

אם אכזרי למחול- כך בשמיים ידונך (שוגג מזיד). מחילה בלב שלם. אשתו הוריו תלמידיו רבו ילדיו.

לא צריך לסלוח על לשה״ר אך מדרך ענווה כן. בתנאי שלא ימשיך לבזותו.

בקטנותו הזיק/גנב מעיקר הדין לא חייב אך משורת הדין טוב שיקבל ע״ע כפרה.

לא יודע למי להשיב- צרכי רבים לא תשובה מועילה. האם אפשר לתת צדקה עבור מישהו שגנבתי ממנו? אמנם טוב לנשמתו אך לא לממונו.

סליחות במערת המכפלה. מי בא?

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סֵדֶר בִּכְיוֹתֵנוּ - דרשה לפני תקיעות

בִּכְיֹותֵנּו סֵדֶר

הרב אבינדב אבוקרט, תקיעות לפני דרשה, תשרי ה׳תשפ״ת

מקור מפורסם מדברי הגמרא (ראש השנה לג ב) מוצא את הקולות שאנחנו משמיעים בראש השנה מהבכי של אם סיסרא:

״יֹום תְרּועָה יִּהְיֶה לָכֶם״ דִּכְתִּיב, ּומְתַרְגְמִּינַן ״יֹום יַבָבָא יְהֵא לְכֹון, ״ ּוכְתִּיב ״נִּשְקְפָה בְעַד הַחַּלֹון וַתְיַבֵב בְאִּימֵיּה דְסִּיסְרָא״; מָר סָבַר גַּנֹוחֵי גַּנַח, ּומָר סָבַר יַּלֹולֵי יַּלֵיל אֵם סִּיסְרָא.

הפסוק לקוח משירת דבורה המתארת כיצד אמו של סיסרא ממתינה לבנה החוזר מן הקרב, והיא מייבבת כשהיא מבחינה מבחינה שהוא מאחר לשוב, למרות דברי ההרגעה של הנשים בארון שהוא יחזור עם שלל בגדים ססגוניים.

כך מגלים לנו בעלי התוספות (ראש השנה לג ב): אנחנו מבססים עליה גם את מספר התקיעות:

דמחמרי דהלין [ועבדי] שלשים כדיתבין, ושלשים בלחש, ושלשים על הסדר, מאה כנגד פעיות דפעיא אימיה דסיסרא.

העובדה שהגמרא כלל לא מסתפקת בכך מעלה תמיהה רבה. אותה אישה רשעה שהולידה את אחד האויבים הגדולים של עמנו — מדוע אנחנו מרוממים ומכבדים כל כך את תקיעת השופר ביום הדין כאסמכתא לקולות הבכי שלה? לגויה זו קמים ועוזרים?

ואכן, עיון מעמיק מגלה כי אם סיסרא אינה היחידה שהשפיעה על תקיעת השופר שלנו. נבקש למצוא אסמכתא אחרת — באמנו שרה. וכך מובא במדרש (ויקרא רבה כ, ב, מתורגם):

כיון שחזר יצחק אצל אמו, … אמרה: אילולי המלאך מן השמים, היית כבר שחוט. אמר לה: ווי! על בן השיכורה? — לא הספיקה לגמור את הדבר. אמרו: צווחה ששה קולות באותה שעה כנגד שש תקיעות. עד שמתה.

ובמדרש אחר (פרקי דר׳ אליעזר לב) נאמר מבנה אחר של קולות:

ואמר לשרה: ״אי שרה, לא שמעת מה שנעשה בעולם? ״ אמרה לו: לאו. אמר לה: ״אישך הזקן לקח את הנער לעולה להקריבו יצחק. ״ התחילה בוכה ומיללת: בכתה שלוש בכיות כנגד שלוש יבבות, שלוש יבבות כנגד שלוש תקיעות, ופרחה נשמתה ומתה.

שרה בוכה מספר מועט של בכיות — שלושה קולות של בכי שבור ושלושה קולות של בכי ממושך — והיא עושה זאת בצורה סדורה. כאשר היא מלמדת אותנו את מבנה התקיעות, כפי שמתואר בתוספתא (ראש השנה טו): ״סדר תקיעות — שלש שלש שלש, שלש תקיעות ושלש תרועות ושלש תקיעות. ״ ואכן יש מרבותינו שמצאו דווקא בבכיות אלו את סדר תקיעת השופר שלנו.

וכך, כפי המתבקש למצוא מקור לעבודת ראש השנה באמנו שרה, ולא באם נכריה וזרה. כתב ספר המנהגות (ר׳ אשר ממלוניל יח, ב):

ראש השנה נעקד יצחק על גבי המזבח ואותו היום שמעה שרה אמו ותזעק ותיבב ותילל. כדי שתזכור יללת שרה אמנו, ותכפר לנו.

אם נתבונן, אנחנו פוסקים להלכה כשתי האימהות הללו — ותוקעים שלושה סדרים של תקיעות. במילים אחרות, אנחנו תוקעים שש תקיעות ש, אבל איננו מסתפקים מהן תרועה אחת — אחרי כל תקיעות ש אנחנו מוסיפים תרועות, ועוד ועוד כאלו סדרים עד שאנחנו מגיעים למאה קולות במשך תפילות היום. מדוע, ומה משמעות ההכרעה הזו, שאנחנו כלל מתחשבים בבכיותיה של אם סיסרא?

הבכי של אם סיסרא מבטא פיזור ואובדן. המספר מאה מבקש לבטא כמות מוחלטת שקשה לצמצם אותה — כמות עצומה של נפילות, של שברים, של אסונות, שכולן מרוסקות, תרועות שאינן משאירות מקום לתחושה שלמה. בהתגלמותו, שיטפון של רסיסים מתוך ייאוש, תפישה שהצרות הבאות צרורות בצרורות. אוסף מקרי פרטים, והנשים השרות מנסות לנחם אותה לשווא בשלל העולם שיכול להתנחם באוסף אחר של נאות. היא בוכה בקולות נפרדים.

לעומתה, הבכי של שרה הוא בכי של דבקות מלאת צבעים וחוטי רקמה. שרה מקבלת כוונה, אינה מתכחשת למציאות, ובוכה כך עד כדי שנשמתה יוצאת דבקה בבורא, מוסרת את הדין עליה באהבה. הנפש השלמה מתוך אהבתה לבנה — מדרגה גבוהה זו, שרה עצמה מוסרת את עצמה בכוונה. אמא אחרת אינה יודעת לעמוד בה.

השנה שמענו הרבה אימהות, יותר מדי, בוכות כאלה. אחת מהן — אמא ללי דרעי — אמרה בהספד על בנה סעדיה:

״יש פירוש נפלא שאומר שתקיעות השופר הן בעצם זכר לבכי הגדול של אמנו שרה כאשר המוות מלאך סיפר לה שבנה מת. לפני שנשמתה פרחה, אמנו שרה רצתה כמו להעביר מסר להקב״ה: יום יבוא, מלכי המלכים זה, תדע את זאת — יהיו ניסיונות שלא ניתן לעמוד בהם. אמנו שרה, אמנו, אומרת לנו: אימהות מוכנות לשלוח את בנם להילחם על הארץ הזאת. ׳אל תשלח ידך אל הנערים האלה, ׳ אומרת אמנו שרה. ״

אז איך אנחנו יכולים להגיע למדרגה הזו — איך האימהות הללו, איך שרה? כולנו — איך מתמודדים עם אובדן הנערים, שלח ידו ולקח אותם אליו בסערת ש׳ה? ומהומת הקרב? ואת כל שלה המיוחד בסדר תקיעת השופר דווקא, שמא, לסייע לנו.

דומני שאנחנו מנסים לשלב שני עניינים רחוקים במעשה התקיעות שלנו. כשקושי האדם צץ מכל עבר, כאיוב בשעתו עד כי ״עֹוד זֶה מְדַבֵר וְזֶה בָא״ (איוב א, טז), ו״צרה לחברתה קוראה״ (תהלים מב, ח — רש״י), אז אנחנו מתעשתים ובוחרים לסדר את השברים הללו — ומציבים בתחילתן ובסופן תקיעות ישירות, וממסגרים אותם בתוך מבנה של נקודת משמעות ותכלית. אנחנו מכניסים גם את חלקי היבבות המתייפחות בתוך תקיעות ישרות ובטוחות. הסדר הזה למדנו משרה, שהבינה מאין יצחק מגיע ולאן הוא עתיד להתעלות.

אנחנו במדרגה שרה הרוחנית של שרה לא יכולים לתקוע רק סדר אחד של תקיעות. כך לסיים בתיאור ישיית תקיעות ותיקונה. בבוא המציאות, אנחנו תוקעים בשופר, רואים מול עינינו מבול אינסופי של קשיים ובעיות שממתינות לנו. כשאנחנו מסתכלים על קשיי חיינו הרבים בעת שמיעת השופר, אנו מרגישים — ״תְרּועַת מִּלְחָמָה שָמַעַת קֹול שֹופָר. נַפְשִּי שֶבֶר עַל שֶבֶר נִּקְרָא״ (ירמיה ד, יט)! אבל אז אנחנו ממתקים את חוויית החיים הזו מיד בהשקפתה של אמנו שרה. לכן, אנחנו מסדרים מחדש באופן של תקיעה לפני ואחרי מאה הקולות.

אנחנו רוצים לקחת את היבבות של אם סיסרא, שהן מייצגות את השבר מול הקושי ואובדן הדרך בזמן הייסורים, ואנחנו דווקא אותן ״מבקשים לסדר״ בקולות מאוחדים ודבקים מבית מדרשה של קדושה, ד״סִּדרא״ של שרה. רק כך, נוכל להראות שכל הייסורים הבודדים שבחיינו יהיו נקודות ממשורש אחד של מלכות ה׳ בעולם.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

האזינו שבת תשובה תשפה

דרשה לשבת תשובה – האזינו תשפ״ה

כתב הרמב״ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד - ח

הלכה ד

ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

הלכה ה

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.

הלכה ו

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה', ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק, התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, וכן אתה מוצא שבלשון שהקב״ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים, שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ונאמר ביכניהו ברשעתו כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו', וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם.

הלכה ז

כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.

הלכה ח

בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.

דברי הרמב״ם בהלכה ה תמוהים, לכאורה הם אינם במקום המתאים להם, שהרי קבוצת ההלכות ד – ח עוסקת בכל שבעל תשובה מתקרב לה', ומה עניינה של היחס בין גאולה ותשובה בהלכות אלו.

והנה כתב הכסף משנה שמקור דברי הרמב״ם בדברי הגמרא במסכת יומא (פו, א) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, ותמהו עליו האחרונים הרי אין ללמוד משם אלא שתשובה מקרבת את הגאולה, ולא ניתן להסיק משם שהגאולה תלויה בתשובה, והביאו את מקור הדברים מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צז) שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה כדעת רבי יהודה ורבי אליעזר. והנה בספר טורי אבן להגאון הקדמון רבי אלעזר רוקח מאמשטרדם (ובסוף ימיו באה״ק בצפת) כתב על זה:

ולפענ״ד בודאי כשיבא זמן הגאולה אף אם ח״ו לא ישובו דיו לאבל שיעמיד באבלו וע״ש בפירוש רש״י אך אין הדבר תלוי אלא בתשובה להקדים זמן הגאולה ע״ד שאמרו לא זכו בעתה זכו אחישנה וזהו שמדייק הגמרא ביומא גדולה תשובה שמקרבת דייקא את הגאולה ובא לציון גואל במהרה בימינו א״ס.

ונראה שדבר גדול דברו בזה נשיאי אה״ק מרן הכס״מ ור״א רוקח, שלכאורה תמהו גם הם מה פשר מיקומה של הלכה זו בפרק זה, הרי לא היה צריך הרמב״ם להביאה כאן אלא במקום אחר – במקום שבו עוסק הוא בענייני הגאולה – בסוף הלכות מלכים בפרקים י – יא.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז עמוד ב

אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם - בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו - לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושעון! אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: והלא כבר נאמר כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו'. ושתק רבי אליעזר.

בגמרא כאן המחלוקת היא האם התשובה היא תנאי להופעת הגאולה, ושתק רבי אליעזר להוכחותיו של רבי יהושע, שאין התשובה תנאי לגאולה, ונראה מדבריו שהקב״ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושים תשובה, שהגאולה בו תבוא, אלא שבמהלכה תתרחש גם תשובה אפילו אם בני ישראל לא יתעוררו לה מעצמם, וזאת באמצעות גורם חיצוני כמלך שגזרותיו קשות. ולע״ד זו גם כוונת הרמב״ם – כרבי יהושע, שלא כתב שאין ישראל נגאלים אלא אם יעשו תשובה קודם לכן, אלא שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה, דהיינו שתהליך גאולתם יהא מלווה בתשובה.

הדבר הוא מוכרח מעניינו של הפרק, וכפי שכתב מרן הכסף משנה מדברי הגמרא ביומא שהתשובה מקרבת את הגאולה. משמעות הדבר שתשובה היא תהליך של התקרבות לה', וזה כפי שכתב הרמב״ם בכל ההלכות הללו על עניינה של ההתקרבות לה' שנעשית דרך התשובה. גם הגאולה עניינה התקרבות לה', וכפי שעולה דבר זה מדברי הרמב״ם בהלכות מלכים, לפיכך על כרחנו לומר שהגאולה תהא מלווה בתשובה, ואין ישראל נגאלים אלא "בתשובה". ומאחר שבעת שיבוא הקץ – גאולה בעתה, כדברי רבי אלעזר רוקח, גם אם ישראל לא עשו תשובה קודם לכן, הגאולה תבוא ובמהלכיה, בעת חבלי הגאולה, יתרחש תהליך של תשובה.

הרמב״ם פתח בהלכה ד במעמדו של בעל התשובה, של האדם היחיד, כמה הוא קרוב לה', וכמה שכרו רב. הרמב״ם ממשיכה בהלכה ה במעמדו של עם ישראל כששב אל ה', והביטוי לכך שעם ישראל מתקרב אל ה' ושב אליו הוא בגאולה, ככה זה נראה בפועל, כך אפשר לאמוד את תשובת ישראל.

אמנם אם ישראל יעשו תשובה קודם לכן, בוודאי שהדבר מקרב את הגאולה, ואם תשובתם תהא מספקת אזי תקרב את הגאולה בבחינת אחישנה.

וכתב רמב״ן דברים פרק לב פסוק מ (פרשת האזינו)

והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע״ז. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן:

ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקדוש ברוך הוא, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע״ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקדוש ברוך הוא וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו ע״ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקדוש ברוך הוא יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם:

וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו:

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם עניניה הרבים:

השירה מתחילה בהצדקת דרכי ההנהגה האלוהיים (דברים פרק לב פסוק ד (פרשת האזינו):

הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא.

היא ממשיכה בסיפור של קרבה ומרחק (פסוק ט - טו)

(ט) כִּ֛י חֵ֥לֶק יְקֹוָ֖ק עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ:

(י) יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ:

(יא) כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ:

(יב) יְקֹוָ֖ק בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר:

(יג) יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר:

(יד) חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר:

(טו) וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ:

ובעקבות המרחק בין ישראל לה' (ויטוש אלוה עשהו וכו') מגיעה התגובה האלוהית דברים פרק לב פסוק יט - כ (פרשת האזינו)

(יט) וַיַּ֥רְא יְקֹוָ֖ק וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו:

(כ) וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם:

ואם הם מתרחקים הביטוי למרחק האלוהי הוא גלות, וגזרות וכניעה לעמים אחרים. עד שמגיע הזמן להושיע את ישראל, אך התשועה הזאת מגיעה מתוך הכרה בצדק האלוהי, והקשר שלנו אליו (דברים פרק לב פסוק לו - מג)

(לו) כִּֽי־יָדִ֤ין יְקֹוָק֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב:

(לז) וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ:

(לח) אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָקוּ֙מוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה:

(לט) רְא֣וּ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל:

(מ) כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם:

(מא) אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם:

(מב) אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב:

(מג) הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ:

נכון, השירה אינה מתארת את הקשר שנוצר מחדש בין ישראל לה', אבל לאור הפתיחה, האם יש ספק בכלל שזו תכלית המהלך? האם המהלך של גאולת ישראל מידי אויביהם מנותק מהסיפור של הקשר שנפרם וצריך לשוב? ברור, ולא יעלה על הדעת סיפור אחר מאשר השבת לב בנים לאביהם שבשמים. אולם, מחדש לנו הרמב״ן, שהשירה אינה תולה את החזרה האלוהית והפעולה האלוהית בתהליך מקדים של תשובה, אלא הגאולה והתשובה כרוכות זה בזה, וכשבא עתה של הגאולה בבחינת בעתה, התשובה תתלווה אליה, מנסיבות אלו או מנסיבות אחרות. גם אם ישראל לא ירצו לעשות זאת מעצמם, הקב״ה יגלגל את הנסיבות ההיסטוריות הנדרשות שיובילו את העם בעל כרחו אל המסקנה "ראו עתה כי אני אני הוא ה' ואין אלהים עמדי". אך מאידך גיסא, אם יחזרו ישראל בתשובה מעצמם, אזי כבמשוואה הגאולה בא תבוא משום שהביטוי הפיזי לקשר שבין עם ישראל וריבונו של עולם הוא גאולה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תשובה

תרי''ג מצוות – מצווה ע''ג: וידוי

התורה בפרשת נצבים אומרת:

וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־ נַפְשֶֽׁךָ. וְשָׁ֨ב יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ. וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ. וּמָ֨ל יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ. וְנָתַן֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥ת כָּל־הָאָל֖וֹת הָאֵ֑לֶּה עַל־אֹיְבֶ֥יךָ וְעַל־שֹׂנְאֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר רְדָפֽוּךָ. וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל יְקֹוָ֑ק וְעָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם. וְהוֹתִֽירְךָ֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה כִּ֣י׀ יָשׁ֣וּב יְקֹוָ֗ק לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֙יךָ֙ לְט֔וֹב כַּאֲשֶׁר־שָׂ֖שׂ עַל־אֲבֹתֶֽיךָ. כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ. כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא. לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה. וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה. כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ.

וכתב שם הרמב''ן:

"וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו - שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך - כמו שפירשתי (שם)".

אבל הרמב״ם בהלכות תשובה פ״ז ה״ה כתב על הפסוקים הללו שהם בלשון הבטחה:

"כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך".

וכן משמע מלשונו בתחילת הלכות תשובה:

"כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים".

הפסוק שהביא הרמב''ם הוא מפרשת נשא ועוסק באשם מעילות:

דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיקֹוָ֑ק וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא. וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ.

ומשמע שהציווי הוא לא תשובה אלא כשיש תשובה הציווי הוא להתוודות, וביותר משמע שהדגש הוא וידוי בספר המצוות מ''ע ע''ג ושם התבסס על מדרשי הלכה:

"והמצוה הע״ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבים עליהם אלו המינים מן הקרבנות הנזכרים (מ' סח - עב) שאמר יתעלה שמי שהקריבם נתכפר לו הנה לא יספיק לו עם הקרבתם בלתי הוידוי. והוא אמרו ית' (נשא ה) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בי״י ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכלתא בפירוש זה הפסוק לפי שנאמר והתודה אשר חטא יתודה על חטא אשר חטא, עליה על החטאת כשהיא קיימת לא משנשחטה, אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת המקדש - שזה הכתוב כלומר אמרו ית' והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא (ה) במטמא מקדש וקדשיו ומה שנזכר עמו ממה שבארנו ונאמר שם במכילתא שאנחנו לא נלמד מזה הכתוב אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש - מנין אתה מרבה שאר כל המצות תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ומנין אף מיתות וכרתות אמר חטאתם, כל חטאתם לרבות מצות לא תעשה, כי יעשו לרבות מצות עשה. ושם נאמר גם כן מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חברו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו, יכול אף הנהרגין על פי זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא. ר״ל שהוא אינו חייב להתודות כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר. הנה כבר התבאר לך כי על כל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבים להתודות עליהם. ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן, שהיה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מן הדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שיבארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאין מתודין ומנין אף בזמן שאין מביאין תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות תלמוד לומר והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל אומר לך י״י הצדקה ולנו בשת הפנים. הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו שהוידוי מצוה בפני עצמה וחובה לחוטא על אי זה חטא שחטא ובין בארץ ובין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן הוא חייב להתודות כמו שאמר יתעלה והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון ספרא גם כן (אח״מ פרש' ד) והתודה זה וידוי דברים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק אחרון מיומא (פו ב, פז ב)".

וכן כתב החינוך במצווה שס״ד:

"מצות וידוי על החטא - שנצטוינו להתודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו ענין הוידוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כן וכן, כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו".

וכתב עליו המנחת חינוך:

"עיין ר״מ ה' תשובה מפ״א עד סוף ההלכה. ולכאורה נלע״ד מד' הרהמ״ח דהמ״ע דכאן אינו התשובה רק הוידוי בפה דגזה״כ היא דאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו ככל מ״ע שתלוי בדיבור כגון ק״ש ודומיהם וכ״נ מלשון המכילתא שמביא הרהמ״ח".

והמנחת חינוך והרב קרקובסקי בעל עבודת המלך ביארו שהתשובה עצמה מובנת מאליה, ותמה עליהם הגרי''ד בספרו 'על התשובה' הרי אין זה דבר פשוט כלל ועיקר ולכן ביאר שקיום המצווה הוא התשובה והפעולה היא הווידוי, ועדיין לא הונח לנו מדוע הרמב''ם לא מנה את עצם התשובה כמצווה שמוטלת על האדם לעשות, ואם כן צריך להבין:

למה הרמב''ם הניח פרשה שלימה בתורה שעוסקת בתשובה באופן כללי והתמקד בפסוק שמדבר על פרט נקודתי של אשם מעילות שאדם מתחרט אז הוא משלם קנס ומתוודה?

הרי הרמב''ם בפ''א ה''א מגדיר וידוי שהוא אומר 'הרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה', ובפ''ב ה''ב הוא מגדיר בדיוק כך גם את התשובה 'ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד', ואם כן שניהם זהים ולמה הרמב''ם מתנסח כשיעשה תשובה חייב להתוודות ולא שחייב לעשות תשובה?

בפ''ב ה''ז הוא כותב 'יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים', ומשמע שכן יש מצווה לעשות תשובה?

הרמב''ם כותב ששעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות ולא חמורות ותמהו כל העולם הרי בגמרא משמע שלפי רבי מכפר ללא תשובה ולפי חכמים צריך תשובה ומניין לרמב''ם חלוקה זו בין קלות לחמורות וגם מה פשרה של חלוקה זו?

ונראה לבאר שהרמב''ם סבור שאי אפשר לצפות מאדם פרטי ובודד לעשות תשובה על כל חטא. תשובה היא לא בקשת סליחה מחבר שנפגע. תשובה היא לשוב אל ה' ולדבוק בו מחדש. כמו שכותב הרמב''ם בפ''ז ה''ו 'גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה…אמש זה היה שנוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד…כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מאלוהי ישראל…והיום הוא מודבק בשכינה'.

רק מתוך דבקות מחודשת בשכינה יכול האדם להגיע למצב ש׳יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם', כלשון הרמב''ם בפ''ב ה''ב. לדבקות הזו אדם לא יכול להגיע לבדו, הוא מוכרח תהליך ציבורי. עם ישראל כעם יכול לשוב אל ה' ומתוך כך גם היחיד יכול לדבוק שוב. הרב קוק כותב (אורות התשובה פ''ד אות ז'): 'כל פגם מוסרי שהאיש היחיד מישראל עושה מחליש הוא בזה את קישורו עם נשמת האומה כולה והתשובה הראשונית היסודית היא להתקשר עם האומה בנשמתה'. לכן ביום הכיפורים שכל העם עובר תהליך סליחה לאחר ימי אלול והשופר וראש השנה אז ניתן לצוות את האדם לשוב. כי הוא לא לבד.

יתרה מכך. אם תשובה היא החלטה אישית אין צורך בקבלתה, אני מחליט שלא אחטא ובכך תמה התשובה. אבל מלשון הרמב''ם בפ''ב ה''ו נראה שצריך קבלה: 'בעשרת הימים שבין ר''ה ויוה''כ היא יפה ביותר ומיד היא מתקבלת בד''א ביחיד אבל בציבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין'. מבואר מדברי הרמב''ם שצריך שתשובתו תתקבל, שהוא ייענה. כמו שאדם פוגע באשתו והוא מתחרט ומבקש את סליחתה. אין די לו בכך שיגיד אני מתחרט. הוא צריך שהיא תתפייס, שהיא תסלח לו, שהיא תשתכנע שהוא לא ישוב לכך. כתוצאה מכך הוא ישוב לחדש את הקשר שנסדק בעקבות הפגיעה.

תשובה זה לא מעשה חד צדדי אלא זיווג וחיבור מחודש. תשובה בין בני אדם היא חרטה בלבד. תשובת האדם התחתון היא חרטה, אך תשובה אצל התורה היא זיווג, היא חיבור, היא מעבר מאדם שנוא לאדם אהוב, היא מימוש כל תכלית הבריאה כולה שמתוך ההכרה בחטא אדם מבין את מטרת הבריאה להתחבר ולדבוק ולהתקשר לשכינה, כי מתוך כך הוא מגיע לייעודו להיות דומה ככל האפשר לקב''ה ובכך הוא זוכה לטובה רוחנית עליונה שכל הנאות העולם מגמדות לעומתה וגם הופך להיות מרכבה לשכינה בכך שאדם עליון, רוחני, אלוקי, דר כאן בעולם הזה, התחתון. לכן בתשובה מאהבה זדונות נהפכו כזכויות, כי העבירות והמצוות הם אמצעי ליצירת מערכת יחסים ואם העבירה הובילה אותו להבין את מהות הקשר שנחסר ממנו והוא מחדש אותו בשל כך, אין לך זכות גדולה מזו.

הדבר הזה קשה לאדם לבצעו. ביום הכיפורים שזהו זמן מיוחד וציבורי התשובה מתקבלת. כאשר ציבור שלם מתעורר התשובה נענית. אבל אדם בודד במשך כל השנה לא תמיד מסוגל להגיע לתהליך הזה.

נמצא שהגדרת התשובה היא לשוב לדבוק בשכינה, שה' רוצה את החוטא מחדש והוא עושה זאת כאשר החוטא דבק בו בצורה כזו שאפשר להעיד עליו שלא ישוב לזה החטא לעולם. מכיוון שכך מאדם פרטי ובודד אי אפשר לצפות זאת. לכן אומר הרמב''ם ביום כיפור שזה ציבור יש חיוב לעשות תשובה. בשאר השנה כשאתה מצליח לעשות תשובה אז תתוודה. המצווה המעשית המוטלת על האדם היא שכאשר הוא הצליח להגיע למצב של תשובה אז הוא מתוודה על חטאיו. לכן הניסוח של התורה בפרשת נצבים הוא ניסוח כללי של עם ישראל. עם ישראל חטא והולך לגלות, עם ישראל שב אל ה' מחדש. אבל הניסוח של התורה בפרשת נשא הוא ניסוח פרטי – 'איש או אשה'. כי לצוות על תשובה של אדם פרטי זה דבר קשה עד מאד. לכן התשובה היא תשובה של ציבור, של עם, וכאשר אדם בודד מצליח לעשות זאת לבדו אז הוא מצווה להתוודות.

נמצא שמשינוי הלשון של התורה, שבווידוי היא נקטה לשון איש או אישה ואילו בתשובה דיברה שוב ושוב על מציאות של ציבור ושל עם למדנו את הגדרת הווידוי והגדרת התשובה והיחס ביניהם.

ונראה שזהו פשר המושגים כפרה וטהרה שהאריך בהם הגרי''ד בתחילת ספרו. כפרה היינו שאדם מתחבר לציבור, הוא עושה מה שהם עושים. בכך הוא מתכפר. כי עיקר הכפרה היא תשובה של ציבור. אבל בלי תהליך אישי, בודד, בנוסף לתהליך הציבורי, האדם לא יגיע לטהרה.

ולפ''ז יש גם לבאר את כל ההקשר ומיקום פרשיית התשובה בתורה - במצוות ההקהל ביארנו שמטרתה להחדיר את גודל השמחה שבמפגש והדבקות והחיבור וכתוצאה מכך מתעורר 'חשק', כלשון החינוך, לקיום התורה והמצוות. גם מצוות התשובה עיקרה היא לחזור לשורש של האדם, שהוא דבק בשכינה, ומתוך כך הוא מכיר את חטאו ומתוודה עליו.

כל המצוות שבפרשיות מצבים וילך, כתיבת ספר תורה ומצוות ההקהל הכוללת את הרעיון היסודי של דין חינוך ילדים ופרשיית התשובה, מלמדים את אותו רעיון. התורה והמצוות הם לא אוסף חוקים אלא צורת מפגש וקשר עם ה'. כשזו הגישה, גישה של שירה, של שמחה, של הבנת עומק הזכות שבקשר והחיבור, ממילא אפשר לקיים את כל דברי התורה הזאת ולשוב אל ה' מחדש.

ולפ''ז יש ליישב את השאלות.

הפרשה שעוסקת בתשובה מדברת על ציבור ולא על יחיד.

כשהוא מגדיר תשובה הוא ממשיך ואומר שיעיד עליו יודע תעלומות ובהמשך דבריו אומר שצריך שתשובתו תתקבל ותענה. תשובה זה לא מעשה חד צדדי. לכן א''א לצוות על כך על כל מעשה. כאשר אדם הגיע לדרגה הזו אז הוא בנוסף לעדות של ה' צריך להתוודות בפה מצדו ולומר 'לעולם איני חוזר לדבר זה'.

אכן ביום הכיפורים שהתשובה היא לא אישית אלא כללית וציבורית ולכן היא מתקבלת, ניתן לצפות מהאדם שפעם בשנה יניח את כל עיסוקיו בצד ויתמקד במצוות התשובה, בחידוש הקשר והדבקות עם ה'.

הגרי''ד מבאר ששעיר המשתלח שהוא קרבן ציבורי לא זוקק תשובת יחיד, עצם החיבור לציבור יוצר כפרה. אבל רק על הקלות, כיון שהעובר עבירה חמורה כורת את עצמו מכלל ישראל וממילא הוא לא יכול להתכפר בכפרתם: "כשהקרבן הוא אישי, פרטי והאיש המקריב הוא רשע שלא שב בתשובה הרי ממילא קרבנו הוא בבחינת זבח רשעים תועבה ואין בו כפרה. אבל בשעיר המשתלח בעל הקרבן אינו יחיד מסוים אלא הציבור, כנסת ישראל, וכנסת ישראל זו שיש לה אישיות עצמית אינה יכולה להיהפך לרשע שקרבנה יהיה בבחינת זבח רשעים. לפיכך קרבנה מכפר על כל אחד מישראל כל זמן שיחיד זה מתדבק לכנסת ישראל והוא חלק בלתי נפרד ממנה בקשר שלא נותק. בקרבן היחיד אין כפרה בלי תשובה, אבל בקרבן ציבור הרי אין היחיד קיים בו כלל והכפרה באה אליו כל עוד שהוא כלול בתוך הציבור לא בתורת יחיד אלא כחלק מן הציבור, שבו אין התשובה מעכבת. כאן יש לבקש אפוא את היסוד להבחנת הרמב''ם בין הקלות והחמורות בכפרת השעיר המשתלח. למה הוציא הרמב''ם מכלל כפרת שעיר המשתלח ללא תשובה את חייבי כריתות? מפני שכתוב בהם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה וכן ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, הרי שיש באלה משהו העוקר אותם מתוך כלל ישראל כל שכן בחייבי מיתות בית דין החמורה יותר. ניתוק זה מן הציבור הוא שגורם להם שכפרת הציבור שאינה מותנית בתשובה לא תגיע אליהם" (עמוד 80).

ולפ''ז נראה שאין מחלוקת כלל בין הרמב''ם לרמב''ן. הרמב''ן שאומר שזהו ציווי מדבר על ציבור כמו כל הפרשה, ואין ראייה מדבריו שיש מצווה גם על היחיד. כמו כן הרמב''ם שכתב שהפסוקים בספר דברים הם הבטחה אין כוונתו שלכן אין זה ציווי אלא שמלבד הציווי יש לנו הבטחה שכך יקרה.

יוצא מכך שתשובה היא מערכת יחסים, לא פעולה חד צדדית. היא יצירת זיווג חדש, לאחר שהחיבור בין האדם לקונו נפגע בחטא.

נראה שכך הבינו בעלי החכמה הפנימית שהאירו לנו שבראש השנה אדם בונה קומה נוספת של זיווג וחיבור וקשר עם הבורא. עצם הבנייה הזו היא התשובה. לא רק כי אני כעת אדם אחר וממילא החטאים לא מיוחסים אליי, אלא כי כל רעיון התשובה העולה גם מאיש ההלכה המובהק בתחום זה, הרמב''ם, הוא תשובה כמערכת של קשר, של פעולה שיש לה מענה ושצריכה אישור וקבלה.

זהו לב האבחנה בין וידוי לתשובה, אבחנה שעולה מדקדוק לשון התורה שאת התשובה ניסחה כפעולה של ציבור ואילו את הווידוי ניסחה כפעולה של יחיד.

אלו הם דברי הרב קוק בפ''ג שתשובה היא לא חרטה נקודתית על חטא אלא שהעולם כולו התרחק ממקורו והוא שב אל ה', שב ומתחבר למה שהוא היה בעבר:

"יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים. והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא. ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית, ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה, הנעימה מאד לנפשו הנהלאה, והוא הולך ומתרפא. וזהרי אורה של שמש החסד, חסד עליון, שולחים אליו את קויהם, והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי, יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה, שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו, הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמתית. הולך הוא ומרגיש שהוא מתקרב למקור החיים, לאל חי אשר זה לא כבר היה כל כך רחוק ממנו".

כלומר החטא יצר ריחוק והתשובה יוצרת חיבור מחודש.

לכן גם הרב קוק (פ''ד אות א') מדבר על תשובה של הנשמה העולמית:

"הנשמה היחידית והציבורית העולמית ועולמי העולמית כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתיקון גמור, למציאות האידיאלית, ואנו חשים את הכאבים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל מרורותינו…על ידי התשובה הכל שב לאלוהות ע''י מציאות כח התשובה השורר בעולמים כולם שב הכל ומתקשר במציאות השלימות האלוהית…התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו והתשובה הפרטית הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד עד כדי דקות הפרטים של תיקוני התשובה המיוחדים הן ביחד תוכן אחד"

כלומר כיוון שתשובה היא לא תיקון תקלה נקודתית אלא זיווג וחיבור וקשר שהם כל תכלית הבריאה, לכן העולם כולו שואף לשם. כל דור בונה נדבך נוסף בדרך לחיבור המלא בבית המקדש השלישי. בתקופת בית ראשון נבנתה קומה מסוימת, בתקופת בית שני קומה מסוימת, בגלות קומה מסוימת, וכעת בתקופתנו, תקופת הבית השלישי אנו מתכוננים לתקופה האחרונה והשלימה ביותר. זו התשובה, השיבה אל המקור, ממנו הלכנו, ממנו יצאנו ואליו אנו שבים וחוזרים. נשמתנו החלה כחלק בלתי נפרד מהאלוקות, נפרדה ממנו למסע בן אלפי שנים ובסיומו היא תשוב ותתאחד עם מקורה. זו מהות התשובה.

לכן בפי''ז אות א' כותב הרב קוק ש׳תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה'. כי השראת שכינה היא משימה של עם, לא של יחידים. הבסיס לתשובה העמוקה והעליונה, שהיא עיקר התשובה, הוא עם ישראל. רק עם ישראל יכול להמליך את ה' בעולם וההמלכה הזו היא בעצם הדבקות והקשר שלו עם ה'. כאשר ה' יהיה למלך על כל הארץ אז שכינתו תשרה בנו וממילא תתבצע הדבקות ויושלם החיבור.

לכן תשובה מגיעה על ידי ציבור, על ידי העם, כפי שגם עולה משיטת הרמב''ם בהלכות תשובה. לכן בית המקדש השלישי קשור בטיבורו למשימת המשימות של ההיסטוריה – המלכת ה' בעולם, מימוש ייעודו של עם ישראל להיות אור לגויים וליישם את צו ה' לאבינו אברהם – ונברכו בך כל משפחות האדמה.

נמצא שההמלכה, התשובה, הזיווג ובניית הזו''נ מחדש לאחר תהליך הנסירה כפי שביאר רבנו האר''י בשער הכוונות מדרושי ר''ה ועד שמיני עצרת, יסוד אחד להם. כמו כן למדנו משיטתו של הרמב''ם בהלכות תשובה שתשובה היא פעולה דו צדדית, עם מענה וקבלה, כלומר קשר וחיבור וזו בדיוק שיטת האר''י במהלך הימים הללו. תשובה היא זיווג, היא חיבור. החיבור מתבצע כשעם ישראל פוגש את ה', זוכה להשראת שכינתו לאחר שהוא המליך אותו על עצמו ועל כל העולם כולו. לאחר כל הגלות, כל הנסירה, כל ההתנתקות, שבה האנושות מחדש ומתאחדת עם בוראה, אותו נטשה בתהליך הנסירה, הכפירה. ההמלכה יוצרת זיווג והזיווג הוא עצמו התשובה של העולם והאדם.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות