בִּכְיֹותֵנּו סֵדֶר
הרב אבינדב אבוקרט, תקיעות לפני דרשה, תשרי ה׳תשפ״ת
מקור מפורסם מדברי הגמרא (ראש השנה לג ב) מוצא את הקולות שאנחנו משמיעים בראש השנה מהבכי של אם סיסרא:
״יֹום תְרּועָה יִּהְיֶה לָכֶם״ דִּכְתִּיב, ּומְתַרְגְמִּינַן ״יֹום יַבָבָא יְהֵא לְכֹון, ״ ּוכְתִּיב ״נִּשְקְפָה בְעַד הַחַּלֹון וַתְיַבֵב בְאִּימֵיּה דְסִּיסְרָא״; מָר סָבַר גַּנֹוחֵי גַּנַח, ּומָר סָבַר יַּלֹולֵי יַּלֵיל אֵם סִּיסְרָא.
הפסוק לקוח משירת דבורה המתארת כיצד אמו של סיסרא ממתינה לבנה החוזר מן הקרב, והיא מייבבת כשהיא מבחינה מבחינה שהוא מאחר לשוב, למרות דברי ההרגעה של הנשים בארון שהוא יחזור עם שלל בגדים ססגוניים.
כך מגלים לנו בעלי התוספות (ראש השנה לג ב): אנחנו מבססים עליה גם את מספר התקיעות:
דמחמרי דהלין [ועבדי] שלשים כדיתבין, ושלשים בלחש, ושלשים על הסדר, מאה כנגד פעיות דפעיא אימיה דסיסרא.
העובדה שהגמרא כלל לא מסתפקת בכך מעלה תמיהה רבה. אותה אישה רשעה שהולידה את אחד האויבים הגדולים של עמנו — מדוע אנחנו מרוממים ומכבדים כל כך את תקיעת השופר ביום הדין כאסמכתא לקולות הבכי שלה? לגויה זו קמים ועוזרים?
ואכן, עיון מעמיק מגלה כי אם סיסרא אינה היחידה שהשפיעה על תקיעת השופר שלנו. נבקש למצוא אסמכתא אחרת — באמנו שרה. וכך מובא במדרש (ויקרא רבה כ, ב, מתורגם):
כיון שחזר יצחק אצל אמו, … אמרה: אילולי המלאך מן השמים, היית כבר שחוט. אמר לה: ווי! על בן השיכורה? — לא הספיקה לגמור את הדבר. אמרו: צווחה ששה קולות באותה שעה כנגד שש תקיעות. עד שמתה.
ובמדרש אחר (פרקי דר׳ אליעזר לב) נאמר מבנה אחר של קולות:
ואמר לשרה: ״אי שרה, לא שמעת מה שנעשה בעולם? ״ אמרה לו: לאו. אמר לה: ״אישך הזקן לקח את הנער לעולה להקריבו יצחק. ״ התחילה בוכה ומיללת: בכתה שלוש בכיות כנגד שלוש יבבות, שלוש יבבות כנגד שלוש תקיעות, ופרחה נשמתה ומתה.
שרה בוכה מספר מועט של בכיות — שלושה קולות של בכי שבור ושלושה קולות של בכי ממושך — והיא עושה זאת בצורה סדורה. כאשר היא מלמדת אותנו את מבנה התקיעות, כפי שמתואר בתוספתא (ראש השנה טו): ״סדר תקיעות — שלש שלש שלש, שלש תקיעות ושלש תרועות ושלש תקיעות. ״ ואכן יש מרבותינו שמצאו דווקא בבכיות אלו את סדר תקיעת השופר שלנו.
וכך, כפי המתבקש למצוא מקור לעבודת ראש השנה באמנו שרה, ולא באם נכריה וזרה. כתב ספר המנהגות (ר׳ אשר ממלוניל יח, ב):
ראש השנה נעקד יצחק על גבי המזבח ואותו היום שמעה שרה אמו ותזעק ותיבב ותילל. כדי שתזכור יללת שרה אמנו, ותכפר לנו.
אם נתבונן, אנחנו פוסקים להלכה כשתי האימהות הללו — ותוקעים שלושה סדרים של תקיעות. במילים אחרות, אנחנו תוקעים שש תקיעות ש, אבל איננו מסתפקים מהן תרועה אחת — אחרי כל תקיעות ש אנחנו מוסיפים תרועות, ועוד ועוד כאלו סדרים עד שאנחנו מגיעים למאה קולות במשך תפילות היום. מדוע, ומה משמעות ההכרעה הזו, שאנחנו כלל מתחשבים בבכיותיה של אם סיסרא?
הבכי של אם סיסרא מבטא פיזור ואובדן. המספר מאה מבקש לבטא כמות מוחלטת שקשה לצמצם אותה — כמות עצומה של נפילות, של שברים, של אסונות, שכולן מרוסקות, תרועות שאינן משאירות מקום לתחושה שלמה. בהתגלמותו, שיטפון של רסיסים מתוך ייאוש, תפישה שהצרות הבאות צרורות בצרורות. אוסף מקרי פרטים, והנשים השרות מנסות לנחם אותה לשווא בשלל העולם שיכול להתנחם באוסף אחר של נאות. היא בוכה בקולות נפרדים.
לעומתה, הבכי של שרה הוא בכי של דבקות מלאת צבעים וחוטי רקמה. שרה מקבלת כוונה, אינה מתכחשת למציאות, ובוכה כך עד כדי שנשמתה יוצאת דבקה בבורא, מוסרת את הדין עליה באהבה. הנפש השלמה מתוך אהבתה לבנה — מדרגה גבוהה זו, שרה עצמה מוסרת את עצמה בכוונה. אמא אחרת אינה יודעת לעמוד בה.
השנה שמענו הרבה אימהות, יותר מדי, בוכות כאלה. אחת מהן — אמא ללי דרעי — אמרה בהספד על בנה סעדיה:
״יש פירוש נפלא שאומר שתקיעות השופר הן בעצם זכר לבכי הגדול של אמנו שרה כאשר המוות מלאך סיפר לה שבנה מת. לפני שנשמתה פרחה, אמנו שרה רצתה כמו להעביר מסר להקב״ה: יום יבוא, מלכי המלכים זה, תדע את זאת — יהיו ניסיונות שלא ניתן לעמוד בהם. אמנו שרה, אמנו, אומרת לנו: אימהות מוכנות לשלוח את בנם להילחם על הארץ הזאת. ׳אל תשלח ידך אל הנערים האלה, ׳ אומרת אמנו שרה. ״
אז איך אנחנו יכולים להגיע למדרגה הזו — איך האימהות הללו, איך שרה? כולנו — איך מתמודדים עם אובדן הנערים, שלח ידו ולקח אותם אליו בסערת ש׳ה? ומהומת הקרב? ואת כל שלה המיוחד בסדר תקיעת השופר דווקא, שמא, לסייע לנו.
דומני שאנחנו מנסים לשלב שני עניינים רחוקים במעשה התקיעות שלנו. כשקושי האדם צץ מכל עבר, כאיוב בשעתו עד כי ״עֹוד זֶה מְדַבֵר וְזֶה בָא״ (איוב א, טז), ו״צרה לחברתה קוראה״ (תהלים מב, ח — רש״י), אז אנחנו מתעשתים ובוחרים לסדר את השברים הללו — ומציבים בתחילתן ובסופן תקיעות ישירות, וממסגרים אותם בתוך מבנה של נקודת משמעות ותכלית. אנחנו מכניסים גם את חלקי היבבות המתייפחות בתוך תקיעות ישרות ובטוחות. הסדר הזה למדנו משרה, שהבינה מאין יצחק מגיע ולאן הוא עתיד להתעלות.
אנחנו במדרגה שרה הרוחנית של שרה לא יכולים לתקוע רק סדר אחד של תקיעות. כך לסיים בתיאור ישיית תקיעות ותיקונה. בבוא המציאות, אנחנו תוקעים בשופר, רואים מול עינינו מבול אינסופי של קשיים ובעיות שממתינות לנו. כשאנחנו מסתכלים על קשיי חיינו הרבים בעת שמיעת השופר, אנו מרגישים — ״תְרּועַת מִּלְחָמָה שָמַעַת קֹול שֹופָר. נַפְשִּי שֶבֶר עַל שֶבֶר נִּקְרָא״ (ירמיה ד, יט)! אבל אז אנחנו ממתקים את חוויית החיים הזו מיד בהשקפתה של אמנו שרה. לכן, אנחנו מסדרים מחדש באופן של תקיעה לפני ואחרי מאה הקולות.
אנחנו רוצים לקחת את היבבות של אם סיסרא, שהן מייצגות את השבר מול הקושי ואובדן הדרך בזמן הייסורים, ואנחנו דווקא אותן ״מבקשים לסדר״ בקולות מאוחדים ודבקים מבית מדרשה של קדושה, ד״סִּדרא״ של שרה. רק כך, נוכל להראות שכל הייסורים הבודדים שבחיינו יהיו נקודות ממשורש אחד של מלכות ה׳ בעולם.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה