במה טעו המרגלים לפרשת שלח יח 2

ב״ה

**המרגלים טעו? במה**

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל־הָעָם כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ

המרגלים שראו את האנשים הענקים והחזקים ואת הערים הבצורות אמרו לעם שהדור הזה שהיה עבדים לפני שנה לא יצליח לכבוש עמים חזקים כל כך כמו עמי ארץ כנען. אך דרך מסוים צדק מצאו הם בהחלטה של ה' מלפני שנה שלא להיכנס לארץ בהליכה ישירה ממצרים, כי העם כאשר יראה את כל עמי כנען יירתע ולא רצה לה, וישוב מצרימה. אך דבר אחד לא לקחו בחשבון את ההבטחה של ה' ששלח אותם כדי לרומם את רוח העם ולא להחלישו.

המסר שעלינו להסיק מחטא זה:

כהורים, כמנהיגים וכמחנכים, הדרך לחנך היא לרומם את התלמידים, הילדים, או העם. כאשר אמרו המרגלים לעם שהם כדור של עבדים שאינם מסוגלים לכבוש את עמי כנען, זו אכן ״נבואה שמגשימה את עצמה״ והעם מרגיש את עצמו כעבדים שאינם מסוגלים להילחם. לכן כלב התווכח עם המרגלים על גישתם החינוכית של המרגלים בעמי כנען, ואמר שיכולים אנחנו לחם להם ולכבוש את הארץ, וכך סבב ועל כן האמין שאם ירומם את רוח העם הם יהיו מסוגלים לה. הוויכוח בין כלב והמרגלים.

גם כיום עלינו כהורים או המחנכים בישראל ומנהיגיו צריכים לנקוט בשיטה של כלב ויהושע, השיטה שמאמינה ומרוממת את רוח העם, הילד, או התלמיד בכוחו.

לפני הכניסה לארץ משה ברך ויהושע וחיזק את רוחו. אכן יהושע הצליח והעם הצליח במלחמותיהם מול שבעת עמי כנען וכבשו וירשו את הארץ.

שנזכה למנהיגים ומחנכים שירוממו את רוחנו ובעזרת ה׳ ננצח את כל אויבינו.

---

¹ במדבר פרק יג פסוק לא

² משך חכמה במדבר פרק יג פסוק לא — יתכן כי אמרו כי דרך האיש המגודל בשפלות הרוח ובהכנעה בעבודת פרך, נפשו לא תתרומם כי הוא חזק ממנו. ויעויין דברי ראב״ע על הפסוק (שמות יג, יז) ״ולא נחם״. [אם לא בהשגחה נפלאה], ומכל שכן בגוי איתן ואמיץ להילחם בגוי אחר. לכן אמרו כי מלחמות עצומות כאלה בל יאות לדורנו, רק לבנינו, שיהיו מגודלים בלא שפלות ועבדות. וכיוצא בזה אמרו (בבא בתרא קכא, א] על הפסוק (שופטים כא) ״איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה״ — לכן אמרו ״כי חזק הוא ממנו״.

³ שמות פרק יג פסוק יז

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה

אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק יג פסוק יז — אף על פי שהכתוב ידבר על דרך בן אדם, פן ינחם העם, ידע השם שינחם. וטעם כי הוא קרוב — פרעה בשלח ויהי — כי שידוע שבין ארץ מצרים ובין ארץ כנען על הדרך הישרה כעשרה ימים. והנה לא ראו מלחמה והיו עבדים תחת אחרים, והנה כאשר יצא פרעה אחריהם אין בהם מרים יד, וגם עמלק יצא על ישראל במתי מעט ויזנב אחריו, והיה לולי משה בחירו, נחלש מפניו.

⁴ במדבר פרק יג פסוקים כז–לא

וַיְסַפְּרוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה־פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם־יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל־הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת־הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל־הָעָם כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

⁵ דברים פרק לא פסוקים ז–ח

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל־יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַיקֹוָק הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת.

---

נשלח על ידי: mbiegel53
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מרגלים שעמדו בניסיון הקשה מכולם

פרשת "שלח לך" – המלחמה הגדולה

״שלח לך אנשים. . כולם אנשים ראשי בני ישראל המה״

פירש רש״י: כולם אנשים – כל ״אנשים״ שבמקרא לשון חשיבות.

**שאלה ראשונה**

מובאת שאלה בשם רבנו האר״י ז״ל (ילקוט הראובני): בפרשתנו כתוב ״כולם אנשים ראשי בני ישראל המה״, ואילו בפרשה הקודמת, פרשת ׳בהעלותך׳, כתוב: ״ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל״. מדוע השתנה כאן וכינו את המרגלים ״ראשי בני ישראל המה״?

ומבאר האר״י ז״ל כי המרגלים נשלחו למשימה מסוכנת מאוד מבחינה רוחנית, וכדי לעמוד במשימה הזאת הם היו חייבים לשאוב כח מאבותיהם, שהם בני יעקב בעצמם, י״ב השבטים. על כן הקב״ה שלח את י״ב נשמות השבטים אל המרגלים וכל נשמה סייעה לנציג שלה (במסורת הקבלה תהליך זה מכונה ׳עיבור נשמות׳). ולכן בפרשה שלנו כתוב ״ראשי בני ישראל המה״, כי הם באמת נשמות של בני ישראל, בני יעקב עצמם. אך למרות הכל, כל הסיוע לא עזר למרגלים. חוץ משניים מהם שהצליחו לעמוד בניסיון – יהושע וכלב.

מסביר האלשיך (יג, ב) כי דווקא יהושע וכלב היו בסכנת כישלון גדולה מאוד מאוד, יותר משאר המרגלים. הואיל וכלב – היה שייך ליהודה שכביכול חטא בלשונו באומרו ליעקב אביו: ״הכר נא הכתונת בנך היא לא״, ויהושע – היה שייך ליוסף, שעליו נאמר: ״ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם״.

אשר על כן למרגלים כלב ויהושע, עם הוספת הנשמות של יהודה ויוסף ש׳התעברו׳ בהם, הייתה נטייה חזקה יותר להיכשל בדיבור ולהוציא את דיבת הארץ רעה.

כאן עולה ומתעוררת הקושיה: הכיצד כלב ויהושע, שניסיונם היה קשה יותר משאר המרגלים, עמדו דווקא הם בשליחות הגדולה בהצלחה, מה שלא הצליחו שאר המרגלים?

**שאלה שניה**

הגמרא מספרת (סנהדרין צז.) על רב טבות שהעיד על עצמו שאם יתנו לו את כל מנעמי העולם – לא ישנה בדיבורו וישקר. פעם אחת הגיע רב טבות למקום שנקרא קושטא, ששם היו מדברים רק אמת ולכן אף אחד לא היה מת שם קודם זמנו. רב טבות מצא אשה במקום זה ונולדו לו שני ילדים. יום אחד אשתו התקלחה, ושכנתה דפקה בדלת ורצתה לדבר איתה. אמר לעצמו: זה לא דרך ארץ לומר לה שאשתו חופפת ראשה, ולכן אמר לה ״אשתי לא בבית״. לא חלף זמן ומתו שני בניו ל״ע. אמרו לו אנשי המקום: מה קרה? במקום שלנו אין אסונות כאלו? סיפר להם רב טבות על אותה שכנה שהיה חייב לשקר. אמרו לו אנשי העיר: בבקשה צא מעמנו ואל תגרה בנו את המוות.

השאלה המתבקשת: הלא בודאי כל מה שהתקבל רב טבות לגור בעיר הזו זה רק בגלל שמעולם לא שיקר. אם כן, איך קרה שדווקא בעיר האמת, בדיוק כאן שיקר?

**שאלה שלישית**

מובא מעשה בגמרא (מנחות קט:) על שמעון הצדיק אשר היה כהן גדול 40 שנה. כשהוא שימש בכהונה גדולה המנורה לא כבתה, ובכל יום הכיפורים היו מתבשרים שנמחלים עוונותיהם של ישראל. בשנתו האחרונה הודיעו לו שהוא צריך להיפטר מן העולם. כשראה זאת נתן הוראה ברורה שחוניו בנו ימלא את מקומו (כמובן שאם האבא שהיה כזה צדיק ממנה אותו, אז מסתבר שהבן היה במדרגות עצומות מאוד מאוד). ואכן חוניו הראה כמה שהוא צדיק והסכים לוותר על המינוי לטובת אחיו הגדול שמעי (שהיה גדול ממנו בשנתיים ומחצה).

אולם שמעי לא היה בקיא בעבודת בית המקדש כמו חוניו. אמר לו חוניו שילמד אותו את סדר עבודת הכהן הגדול. ביום הראשון של העבודה, במקום להלביש אותו בגדי הכהן הגדול (״חושן ואפוד ומעיל…״) הלבישו חלוק של נשים וחגורה של נשים והעמיד אותו לפני המזבח ואמר לכוהנים: ״תראו את זה, מה נדר לאהובתו שביום שהוא יתמנה לכהן גדול הוא ילבש את שמלתה ויחגור את חגורתה״. הכוהנים הזדעזעו ורצו להרוג את שמעי. אמר להם שמעי את כל המעשה, וביקשו לנקום בחוניו על ביזוי בית המקדש. ברח חוניו לאלכסנדריה שבמצרים ושם הוא בנה את מקדש חוניו (העתק של בית המקדש), מזבח, והקריב שם קורבנות (איסור חמור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש – איסור שחוטי חוץ).

קשה הדבר! חוניו תלמיד חכם היה, ואף הוכיח גדלות נפש עצומה בוויתורו על הכהונה למען אחיו. כיצד נדרדר עד כדי שביקש לפגוע באחיו שכה אהבו תחילה, ועתה התנכל לו להמיתו? ועוד שהקים מקדש במצרים וכל ימיו עבר על איסור שחוטי חוץ?

**התשובה**

נראה לתרץ יסודם של דברים כך. אומרים רבותינו (ר׳ ירוחם ממיר, אסופת מערכות נשא): אדם לעולם זקוק לשמירה איתנה מנפתולי ותחבולי היצר הרע.

כמאמר רבנו בחיי בחובת הלבבות: ״בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך… אתה ישן לו והוא ער לך… ואמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמה… אמר להם החסיד: שבתם מן המלחמה הקטנה… התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו״. (שער חמישי יחוד המעשה פ״ה)

״אתה ישן לו והוא ער לך״ – אימתי עלול אדם להירדם על משמרתו לגמרי? דווקא אחרי שגבר ועשה מעשה ענק בגדלותו. בשעה שקפץ בסולם כמה מדרגות והשיג רמות רוחניות שלא שיער בתחילה. כאשר הוא מתפעל מגדלותו, אז הוא בטוח שלעולם לא יכשל בקטנות והגיע למדרגת דוד המלך ״וליבי חלל בקרבי – מיצר הרע״ שגבר עליו. דווקא אז מגיעה שעתו הגדולה של היצר הרע ומכניע את האדם.

**חוניו. ** היה אדם גדול ואין ספק שהוא רצה להיות כהן גדול לאחר אביו. אולם פתאום התפרצה אצלו רגש טהור לוותר לאחיו הגדול, ממילא הוא דחק את הרצון שלו להיות כהן גדול, ונרדם בשמירה. ואז חדר אליו יצר הרע במלוא עוזו והדרו והפיל אותו לשפל המדרגה.

**רב טבות. ** כל חייו נלחם מלחמה בחירוף נפש לא להוציא מפיו דבר שקר. כשהגיע לעיר קושטא, עבר מבחני קבלה, התקבל ונכנס לעיר. בקושטא הוא כבר הפסיק להילחם, ואז התפרץ אצלו יצר הרע והכריע אותו לשנות מהאמת.

**המרגלים. ** יהושע וכלב שהיו בהם הנשמות של יהודה ויוסף (שכבר היו למודים בחטא הלשון) – דווקא הם הרגישו צורך מתמיד להילחם בחטא זה ולא נרדמו בשמירה. לעומתם, כל שאר המרגלים הבינו שהם בגדר ״כולם אנשים״ רמי מעלה וצדיקים, על כן הם היו שאננים וסמכו על נשמות בני יעקב שהתעברו בהם, ולא חששו מהיצר הרע – שברגע שאתה ישן לו, הוא ער לך.

וכן במתן תורה, עם ישראל עומדים בדרגה של ׳אדם הראשון קודם החטא׳, אומרים ״נעשה ונשמע״, יורדים מלאכי השרת וקושרים להם שני כתרים, שומעים את קול ה׳ אומר ״אנוכי ה׳ אלוקיך״… אולם רוב המעידות באות בדרך כלל אחרי רגעים של התעלות והתרוממות, ומגיע חטא העגל.

״צופה רשע (יצר הרע) לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו – אין יכול לו״. (קידושין ל.)

מעמיק החת״ם סופר (תורת משה דב׳ כא י): ״׳כי תצא למלחמה על אויבך – ונתנו ה׳ אלוקיך בידך׳, והנה יחשוב אדם כי לא יצא למלחמה עם היצר הרע ולכבוש יצרו אשר צריך כח וגבורה, רק יבטח בה׳ ויעזרהו והוא ילחם מלחמתו הגדולה הלזו, אבל האמת לא כן הוא, כי מי שחושב כן לעולם לא יהיה שונאו נכנע תחתיו, רק שצריך האדם ללחום תמיד ולכבוש יצרו בכחו ובאפשרו בטבעו, והשאר משמים יסייעוהו, וכבר אמרו (שבת ק״ד ע״א) הבא לטהר מסייעין לו, ותחלה

---

נשלח על ידי: שי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 33- פרשת שלח לך תשפב

עה״ת – שיעור שבועי בפירוש אור החיים הקדוש הרב בנימין טבדי ▪ פרשת שלח לך ▪ תשפ״ב

**במדבר פרק יג פסוק טז**

״אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״

**אור החיים שם**

צריך לדעת למה חזר לומר ״אלה שמות האנשים״, והלא כבר אמר ״ואלה שמותם״ וגו׳.

ויתבאר על פי דבריהם ז״ל (סוטה לד ב), וזה לשונם: אמר ר׳ יצחק, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו — מרגלים על שם מעשיהם נקראו, סתור בן וכו׳, עד מיכאל שסתר דבריו של הקדוש ברוך הוא וכו׳.

והנה לצד שרצה הכתוב לומר ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״ — יאמר: מה ראה משה להתפלל על יהושע? הוצרך להעירך לזה, כי משה השכיל מעשיהם הרעים משמותם, ולזה הקדים לומר ״ואלה שמות האנשים״ וגו׳, וסמך לזה ״ויקרא משה״ וגו׳ ״ויהושע״ וגו׳ שהתפלל עליו.

וצריך לדעת למה שינה שמו, והיה יכול להתפלל בלא שינוי השם. ואולי שנתן בשמו כח בתוספת היו״ד שמספרה עשרה, כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים, כדי שיטול זכות וחלק הטוב — כמאמרם ז״ל (חגיגה טו א) שהזוכה נוטל חלקו וחלק חבירו.

---

**במדבר פרק יד פסוק כד**

״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה״

**אור החיים שם**

צריך לדעת למה לא הזכיר אלא ״ועבדי כלב״ ולא יהושע, וגם כוונת אומרו ״עקב היתה רוח אחרת עמו״, וגם אומרו ״וימלא אחרי״, וגם אומרו ״והביאותיו״ בתוספות ו״א, וגם אומרו בגזרת הכתוב.

אכן פירוש הכתוב הוא על הדרך הזה: ״ועבדי כלב״ — וטעם ״עקב״ הוא פירוש שכר, שאני קורא אותו עבדי — אשר היתה רוח אחרת עמו.

שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ את ה׳ עם המרגלים, אף על פי כן — לו היה סיבה תפלת משה שהצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים, לבל יטעוהו.

מה שאין כן כלב, שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו, ורוח רעה לפעמו — והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, ואף על פי כן ״וימלא אחרי״ — פירוש השלים אחר רצונו יתברך.

ודקדק לו מר בדרך זה, לצד שיש באדם ב׳ יועצין — יועץ רע ויועץ טוב — והוא השלים ומילא חלק אחרי ה׳. וזה הוא על דרך אומרם ז״ל (קידושין לט ב) מי שבאה לידו עבירה וניצל ממנה — נותנין לו שכר כעושה מצוה. וזה אינו ביהושע, כי לא היתה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם מדרך השכל — כי משה צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כג ב), כמשה רבינו עליו השלום.

ועל כן זכה כלב שיקרא ״עבד ה׳״. והוסיף עוד לומר, מלבד המעלה הנזכרת — ״והביאותיו״ פירוש להתפלל על עצמו, וכאן רמז ״הארץ אשר בא שמה״ — התעצמותו עד שמילא אחרי ה׳.

וכוונת הטבה זו היא שלא בלבד שלא נכנס בגדר הגזירה, אלא הבטיחו בחיים — שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז, וגזר ה׳ שישבו במדבר ארבעים שנה, הבטיחו שיחיה עד בואו — הרי הובטח בחיים ארבעים שנה, מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם. והוא אומרו ״והביאותיו שמה״.

ואולי לומר גם שהגם שיודיעהו עבדו, הקדים לזה קרותו — כי הבטחת החיים ארבעים שנה לא יזור מעבודת ה׳, לצד שארך יום קיצו.

עוד יתבאר הכתוב על הדרך הזה: ״עקב״ — עשה ב׳ דברים טובים: א׳ — שלא הלך אחר המרגלים, פירוש ״עמו אחרת רוח היתה״. ב׳ — שהשתיק העם וסתר ״וימלא אחרי״, והכחיש דברי המרגלים.

ושתים — ה׳ ייעד לו טובות: א׳ — ״וגו׳ יורישנה״. ב׳ — ״והביאותיו״ וגו׳, לו שלם ה׳ אחד.

וטעם שלא הזכיר יהושע — לצד שזכה מצד תפלת משה, ולא הוצרך להתעצם מכחו.

---

**דברים פרק א פסוק לו**

״זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה׳״

**אור החיים שם**

צריך לדעת למה הוצרך לומר ״הוא יראנה ולו אתן״ וגו׳, כיון שמבטיח לתתה לו — הרי הוא בכלל מאתים מנה.

ונראה שנתכוון ה׳ לומר שב׳ זכיות היו ביד כלב בענין זה: א׳ — שפינה עצמו מעצת המרגלים, ולא אמר דבר רע, ואדרבא — היה סותר דברי המרגלים, דכתיב ״ויהס כלב״ (במדבר י״ג) וגו׳ למלאות אחרי ה׳. וה׳ ייעד לו ב׳ דברים טובים.

כנגד מה שפינה עצמו מעצת המרגלים — עלתה בידו זכות שלא ימות בגזירתם, והוא מה שסמך לומר ״בן יפונה הוא יראנה״ — פי׳ בשביל שפינה עצמו מעצת המרגלים, יצא מכלל ״יראנה״ — וכל מנאצי וגו׳ לא יראוה (שם י״ד כ״ג) גזירת איש.

וכנגד שמילא אחרי ה׳ — נתן ה׳ לו את הארץ, והוא אומרו ״ולו אתן את הארץ״ וגו׳ ״יען אשר מלא אחרי ה׳״.

---

**במדבר פרק יד**

״(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם״

**אור החיים שם**

הוצרך לומר ״מן התרים את הארץ״ — לתת טעם לקריעת בגדיהם, כי האומר מי הם יהושע וכלב לעשות מה שלא עשו כל גדולי ישראל?

ואמר הטעם: לא היה לצד שחשבו עצמן יותר מכל גדולי ישראל, אלא לצד היותם מן התרים — שתרו אותה וראו מעלתה — ההרגשה.

גם נתכוון בזה לומר כי נתכוונו בקריעתם זו כדי להרעישם, לומר לאלו שממאנים — קרעו בגדיהם על מאיסתה בעיני ישראל, ויכחישו דברי הממאנים.

---

**בבא קמא נט ע״א–ע״ב**

אשכחוהו דבי ריש גלותא לאליעזר זעירא, הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא. אמרו ליה: מאי שנא מסאני הני? אמר ליה: מאבילנא אירושלים. אמרו ליה: חשיבת את, סבור יוהרא — אירושלים? אתיוה וחבשוה. אמר להו: מנא ידעינן? אמרו ליה: אנא רבה גברא, אמר להו: לאיתאבולי. אמר להו: איבעי אנא מינייכו, או בעו מינאי מילתא, מילתא…

---

**במדבר פרק יד**

״(לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִּבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה׳: (לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הַהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ״

**אור החיים שם**

לא היה צריך לומר אחר ״ויהושע בן נון וכלב״ וגו׳ עוד ״חיו״, ואמר הכתוב שפרט ״מוציאי דבת הארץ רעה״ — הא למדת שלא מתו אלא אותם שהוציאו דבה רעה, ולמה הוצרך לומר ״מן האנשים״?

ויתבאר על פי מה שאמרו במס׳ בבא בתרא (קכא ב): תניא — והקשו ממה שמצינו שיאיר בן מנשה נולד בימי יעקב, דכתיב ״ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש״ — זה יאיר בן מנ

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות