שכר מרים והמתנת ישראל בפרשת בהעלותך

**בהעלותך – "והעם לא נסע עד האסף מרים"**

המשנה בסוטה (ט, ט) מגלה את שכרה של מרים: "וכן לענין הטובה, מרים **המתינה למשה שעה אחת, ** שנאמר: ׳ותתצב אחותו מרחוק׳, **לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר**״.

**האם מרים חיפשה כבוד? **

דברי המשנה מעוררים כמה שאלות. ראשית, **מה החידוש הגדול במעשה זה** עד שהיה צורך להבליט את שכרו? לכאורה, אנשים רבים היו עושים מעשה דומה עבור אחיהם או בני משפחתם. **לאורך הדורות שמענו על מעשי מסירות נפש מופלאים** בהרבה. אם כן, מדוע המתנתה של מרים זכתה להדגשה מיוחדת?

**ועוד קשה על עצם השכר. ** **וכי זהו השכר שמרים הייתה מבקשת לעצמה** - שכל עם ישראל ימתין לה? שכר כזה נראה **מתאים למי שמחפש כבוד** והכרה ציבורית, ולא למרים הנביאה, שפעלה בצניעות גמורה. הרי כאשר עמדה על משמרתה ליד היאור לא ביקשה פרסום או הערכה. אדרבה, לאחר שנענשה בצרעת על דיבורה במשה, **מסתבר יותר שהייתה מעדיפה להצניע את הדבר** ככל האפשר, ולא שכל העם יעמוד וימתין לה, וסיבת העיכוב תתפרסם לכולם!

יתרה מזו, **מדוע לא קיבלה שכר אחר** - שכר בעל משמעות פנימית יותר, **כגון בנים צדיקים** או טובה אישית אחרת? ובכלל, הרי לימדונו חז״ל ש״שכר מצווה בהאי עלמא ליכא״, והשכר העיקרי על המצוות שמור לעולם הבא?

**הזכות להציל אינה יוצרת בעלות**

נראה שיש כאן מסר עמוק הנוגע לשורש חטאה של מרים. מרים הייתה **שותפה מרכזית בהצלתו ובהופעתו של משה** בעולם. היא שכנעה את אביה עמרם לשוב לאמה יוכבד, ובכך אפשרה את לידתו של משה. לאחר מכן עמדה על שפת היאור, עקבה אחר התיבה ודאגה להצלתו. אפשר שאדם שעשה כל כך הרבה למען זולתו **עלול לפתח, אפילו בתת-מודע, תחושה מסוימת של בעלות עליו. **

תחושה זו קיימת לעיתים גם במערכות יחסים אחרות. **הורה עלול לחשוב** שמכיוון שהוא גידל את ילדיו, השקיע בהם ודאג להם, יש לו זכות להתערב בכל תחום בחייהם. **אדם המפרנס את משפחתו** עלול להרגיש שמעמדו מקנה לו זכויות יתר ו׳בעלות׳ כלפי אשתו ובני ביתו. המכנה המשותף לכל המקרים הללו הוא המעבר מן ה׳זכות׳ אל תחושת הבעלות.

ייתכן שמרים, מתוך גודל חלקה בהצלת משה ובבנייתו כמנהיג ישראל, **חשה שיש לה מעמד מיוחד כלפיו, ומכוחו הרשתה לעצמה לבקר את הנהגתו** ולדבר עליו. לכן בא הקב״ה ומציב גבול ברור: העובדה שעשית למען אדם טובה עצומה אינה מעניקה לך בעלות עליו! אכן, מעשייך גדולים ונשגבים, ועל כל אחד מהם תקבלי שכר מלא, אולם **שום זכות, גדולה ככל שתהיה, אינה מתירה לעבור על רצון ה׳. **

**שכר על החסד, עונש על הדיבור**

לפי זה מובן מדוע דווקא זה היה השכר שניתן למרים. אין הכוונה שזהו השכר העיקרי על המצווה הגדולה שעשתה, שהרי שכר המצוות שמור לעולם הבא, וגם אין הכוונה להעניק לה כבוד והערצה. מטרת השכר הייתה ללמד עיקרון.

כאשר כל עם ישראל המתין למרים שבעה ימים, **התברר לעין כל שהקב״ה אינו מקפח שכרו** של שום אדם. גם מעשה קטן שנעשה לפני עשרות שנים - שעה אחת שבה עמדה אחות צעירה ושמרה על אחיה התינוק, אינו נשכח. הקב״ה זוכר ומשלם שכר על כל מעשה טוב.

אך **יחד עם זאת, אותו מעשה עצמו מלמד את הגבול. ** העובדה שמרים זכתה לשכר כה גדול על חסדה עם משה אינה מעניקה לה בעלות עליו ואינה מתירה לה לדבר עליו שלא כראוי. השכר והעונש מופיעים כאן זה לצד זה כדי ללמד ששני הדברים אמת: הזכות קיימת, והקב״ה משלם עליה שכר; אולם **הזכות אינה הופכת לבעלות, ** ואינה מתירה לאדם לחרוג מגבולות התורה.

**הזכות להיטיב, לא הזכות לשלוט**

זהו יסוד חשוב בעבודת ה׳: אדם יכול לעשות למען הזולת טובות עצומות, להקדיש מזמנו, מכוחותיו ומחייו, אך עליו לזכור תמיד שהחסד שגמל אינו קונה לו בעלות על האדם האחר. על המצווה יקבל שכר, אך המצווה עצמה אינה מעניקה היתר לעשות את מה שאסור.

---

נשלח על ידי: קרן מגן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לימוד תורה לנשים שבועות תשעז שיעור ד'

בס״ד

מצוות תלמוד תורה לאשה. שיעור ד' 2

הסוגיא- לימדו את הסוגיא בקידושין כט: ועי' במשניות סוטה פ״ג מ״ד ושם בגמ' דף כא: מה שורש המח' בניהם?

סברת האיסור- עי' ברש״י ובמאירי שם כיצד מגיע לתפלות ועי' בשו״ת שבט הלוי מה שדייק מהמאירי.

בית הבחירה (מאירי) מסכת סוטה דף כ עמוד א

תני כאלו מלמדה תפלות ר״ל דברים תפלים שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט ואין שכלה מספיק להבנה הראויה והיא סבורה שהשיגה ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים:

שו״ת שבט הלוי חלק ו סימן קנ

והיות שזה רק מיעוט עצום שאשה תשיג השגת אמת בתורה, ותכונת האשה בדרך כלל שאינה יכולה להשיג ולא להבין הנקודה האמיתית שבתורה ועי״ז שאינן מתלמדות המכוון בתוה״ק מוציאות ד״ת להבליהם ע״כ אסרו חכמים ללמוד בתו תורה הן בחינוך האב בבית, והן בחינוך הבת בבית ספר, ואמרו כאלו מלמדה תפלות פי' דאין כאן רק שב וא״ת וצווי שלא ללמוד אלא יש גם עבירה בקום ועשה שמלמדה תפלות.

וז״ל רבינו המאירי סוטה כ״א - … ע״כ, הנה הגדיר המאירי איסור הלימוד בהסבר נפלא שע״י שמלעיטים לה בדברים שהם בדרך הטבע למעלה מהשגתה, אבל אין שכלה מספיק להשיג הדברים על בורים אבל האשה סוברת שכן השיגה ומתפארת בחכמתה הקטועה הזאת, ויוצא מזה משפט מעוקל, ומסיים עוד המאירי וזה לשונו ובתלמוד המערב (פ״ג דסוטה) אמרו ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים ע״כ, פי' שיש בזה עלבון בתורה שיהיו דברי תורה נתונים לשקול דעת נשים.

צורת הלימוד- עי' ברש״ר הירש בהבדל בין סוג הלימודים.

רש״ר הירש דברים פרק יא פסוק יט

(יט) ולמדתם וגו'. "לימוד" מקיף יותר מאשר "שינון", שהרי כבר אמרנו בפי' לעיל ו, ז ש״שינון" הוא הוראת תוכן המצוות במשפטים קצרים ומצומצמים. על פי זה יש להבין את מקורו של מדרש ההלכה: "בניכם ולא בנותיכם" (קידושין כט ע״ב). הלכה זו פוטרת את האב מללמד את בתו תורה; אך היא נלמדת מלשון ולמדתם אתם את - בניכם, ולא מלשון "ושננתם לבניך". שכן האב פטור רק מן החובה להקנות לבתו למדנות של תורה, כי התפקיד לקנות ולמסור את מדע התורה מוטל על האיש היהודי. אולם אותה הבנה של ספרות היהדות ואותה ידיעה של המצוות, הדרושה כדי לקיים את "ויראו את - ה' אלהיכם ושמרו לעשות את - כל - דברי התורה הזאת" (להלן לא, יב) - אותה יש להקנות לבנותינו לא פחות מאשר לבנינו. דבר זה מוכח כבר ממצות הקהל (שם), שהרי נאמר שם: "הקהל את - העם האנשים והנשים והטף וגו' למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את - ה'" וגו'. ואף על פי שחכמים אמרו על הפסוק הזה: "אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע" (חגיגה ג ע״א), הרי לשון "למען ישמעו" האמור שם איננו רק שמיעה גרידא, אלא זו הבנה נאותה שהיא בגדר "לימוד" (ראה רש״י ותוספות שם ותוספות סוטה כא ע״ב ד״ה בן עזאי); ולפיכך סבור רב אשי (חגיגה שם) ש״ולמען ילמדו" של הגברים מתפרש גם במשמעות "ילַמדו". גם המשנה בנדרים לה ע״ב מדברת על הוראת תנ״ך לבנות: "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא", ועד כמה שהבנתנו מגעת, הרי דעת בעל תוספות יום טוב, שגירסת המשנה היא משובשת, נסתרת על ידי ביאור הגמרא (שם לז ע״ב): "ולמ״ד שכר פיסוק טעמים מ״ט לא אמר שכר שימור קסבר בנות מי קא בעיין שימור" (ע״ש וראה רש״י ורא״ש שם). ואפילו לדעת הר״ן (שם), ש״בנותיו" לא נזכרו במשנה בפירוש אלא הן כלולות בה מאליהן, הרי ברור שסתמא דגמרא מכיר לימוד תורה לבנות, ומוכח מכל השקלא וטריא שם שהלימוד עצמו הוא מצוה ולפיכך הוא מותר גם למודר הנאה, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו. ע״ש ועי' מה שכתב בית יוסף לטור אורח חיים סוף סי' מז ע״ש. וכן נהגו בישראל מאז ומתמיד, ועדות לכך היא ספרות שלמה באידיש שנכתבה בעיקר לצורך הנשים כדי לאפשר להן את הבנת המקרא והתפילות ולהקנות להן ידיעה עממית של ההלכה ושל תורת המוסר של החכמים.

תורה שבכתב ובע״פ- עי' ברמב״ם מה שהוא חילק חישבו מה טעמו של הרמב״ם? ועי' בב״ח.

רמב״ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, * במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.

ב״ח יורה דעה סימן רמו

ומה שמחלק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הוא מדדרש רבי אלעזר בן עזריה בפרק קמא דחגיגה (ג א) הקהל את העם האנשים [והנשים] והטף (דברים לא יב) אם האנשים באו ללמוד והנשים באין לשמוע הטף למה באין אלמא דמצוה מוטלת על הנשים לשמוע תורה שבכתב כדי שידעו לקיים המצוה א״כ בעל כרחך דרבי אליעזר דקאמר כאילו מלמדה תפלות בתורה שבעל פה קאמר:

לימוד הלכות- חישבו האם יש לאשה מצוות תלמוד תורה בלימוד הלכות? עי' בב״י מה שכתב. ועי' בשו״ת בית הלוי מה שכתב. (סכמו את ראיותיו נסו לדחות את דבריו)

בית יוסף אורח חיים סימן מז

וכתב עוד האגור (שם) בשם מהר״י מולין (שו״ת מהרי״ל החדשות סי' מה) דנשים מברכות ברכת התורה אף על פי שאינן חייבות ולא עוד אלא שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ.) זהו בתורה שבעל פה אבל לא תורה שבכתב ואף על פי שלשון ברכת לעסוק בדברי תורה משמע תורה שבעל פה מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד קרבנות תקנום (ברכות כו:) והן חייבות בתפלה (שם כ:) ואם כן חייבות ג״כ בקריאת העולה והקרבנות וכל שכן לדברי סמ״ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן ע״כ:

שו״ת בית הלוי חלק א סימן ו

יחקור במצוה של כתיבת ס״ת אי גם נשים חייבות בהאי מצוה אי לא:

הרמב״ם כתב בפרק זיין מה' ס״ת מ״ע על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס״ת לעצמו כו'… ומלשונו זה משמע דנשים פטורות ממצוה זו. וכן הוא להדי' בסוף ספר המצות להרמב״ם דמנה מצוה זו בכלל המצות שאינם נוהגים בנשים.

וכבר עמד ע״ז בשו״ת שאגת ארי' סי' ל״ה דמנין לו לפטור והרי הוי מ״ע שאין הזמן גרמא. וכתב שם עוד הש״א דאפילו לדעת הרא״ש דס״ל דעיקר מצות כתיבת ס״ת הוא כדי ללמוד בה מ״מ אין לפטור נשים מכתיבה משום דאינם מחויבים בלימוד דהרי כתבו הראשונים דנשים מברכות ברכות התורה הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן ואי משום דאיכא הרבה מצות שאינם נוהגין בהן א״כ נפטור כל העולם ממצוה זו דהרבה מצות שאינם נוהגין אלא בכהנים עכ״ד הש״א.

והנה כל דבריו נפלאו ממני. דודאי דנוכל לומר דמש״ה פטירי ממצות כתיבה משום דאינם במצות לימוד וכן מצאתי בספר החינוך מצוה תרי״ג שכתב וז״ל ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים שכן חייבין בתלמוד תורה וכמו כן לכתוב אותה ולא בנקבות הרי להדי' כן דמשום דאינם בלימוד פטורין מכתיבה ומה שהקשה ע״ז הש״א דהא במצות הנוהגות בהן חייבות ללמוד ואי משום דאיכא שאינם נוהגים בהן א״כ הא איכא גם בזכרים מצות שאינו נוהג רק בכהנים ולא ידעתי שום דמיון לזה דבזכרים אפי' במצוה שאינו נוהג בו היינו שאינו מחויב לקיימה אבל הא מחוייב ללומדה דמצות לימוד הא איכא בזכרים על כל המצות וגם בספר תורת כהנים מחויב ללמוד דמצות לימוד בזכרים הוי על כל התורה כולה והרי מצות כתיבת ס״ת אינו תלוי רק בחיוב הלימוד ולא בחיוב הקיום ומש״ה הזכרים חייבים לכותבו אבל בנשים הרי מצוה שאינו נוהג בה אינו מחוייבת ללמדה כלל.

ועוד נראה בלא״ה דגם מה שהקשה מהא דחייבות בלימוד מצות הנוהגות בהן וראייתו מהא דכתבו דמברכות ברכות התורה לא קשה כלל וכמו שנבאר: דזה לשון האגור הביאו הב״י באו״ח סי' מ״ז דנשים מברכות בה״ת אף על גב דנשים אינם חייבות ללמוד ולא עוד אלא שכל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות מ״מ הא חייבין בפרשת הקרבנות וכל שכן לדעת הסמ״ג דחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן עכ״ד ואם נפרשם כפשוטם בודאי קשה טובא על הסמ״ג דהיאך יעלה על הדעת דנשים חייבות בלימוד ומקרא מלא דיבר הכתוב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם ובמס' קידושין דף כ״ט אמרינן דאשה אינה מחוייבת ללמד את בנה תורה דכתיב ולמדתם וכתיב ולימדתם מי שמצווה ללמוד מצווה ללמד לבנו ונשים דאינם מצוות ללמוד אינם מצוות ללמד את הבן ולהסמ״ג הא גם אשה מחויבת ללמוד במצות הנוהגות בהן. ועוד קשה דהרי בסוטה דף כ״א תנן אם יש לה זכות תולה לה ופריך זכות דמאי אלימא זכות דתורה הא לא מפקדה אלא זכות דמצוה מי מגני' כולי האי הרי דלא משכחה הגמר' זכות דתורה גבי נשים כלל. וגם בחגיגה דף ג' איתא הקהל את העם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף כו' והביאו התוס' שם דברי הירושלמי דקאמר עלה דלא כבן עזאי דקאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה וכן הוא בתוס' סוטה דף כ״א ד״ה בן עזאי וע״ש. ואכתי קשה דלמה אמר לשמוע ולא אמר גם בנשים דבאות ללמוד מצות דידהו אלא ודאי דגם במצות שנוהגות בהן אין בהם מצות תלמוד תורה כלל כמו דהוי באנשים דבאנשים הוי הלימוד מ״ע וכמו הנחת תפילין וכשלומד מקיים מ״ע וגם במצות שאין נוהגין בו מ״מ מחויב ללמוד משום מ״ע דתלמוד תורה אבל בנשים אין בלימודם שום מצוה כלל מצד עצמו רק הסמ״ג כתב דמ״מ מחויבים ללמוד מצות הנוהגות בהן כדי שתדע היאך לקיימם וזהו דמחלק בחגיגה אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע וכן כתבו להדי' התוס' בסוטה דף כ״א דהך לשמוע היינו כדי שידעו היאך לקיימם יעו״ש אבל הלימוד בעצמו לא הוי שום מצוה כלל אצלם ואם כבר בקיאה היא בדינים שלה ויודעת היאך לעשות שוב אינה צריכה ללמוד עוד אפי' להסמ״ג.

ובזה ניחא הא דאיתא בברכו' ד' מ״ט דקאמר רב דבלא הזכיר תורה בבהמ״ז יצא משום שאינו בנשים והקשה המג״א בסי' קפ״ז דהא במצות שמחויבות בהם צריכות ללמוד ולפי״ז ניחא דתורה שמזכירין בבהמ״ז קאי על עיקר מצות הלימוד ולא על קיום המצות וזה לא שייך בנשים.

והא דכתב האגור דלהסמ״ג מברכות ברכות התורה אף על גב דכתבנו דגם להסמ״ג אינם מקיימות שום מצוה בלימודם מ״מ ניחא שפיר דהנראה דכוונת האגור הוא בדרך אחר דס״ל להאגור דנשים יכולות לברך ברכות התורה ואף על גב דפטורה וכמו דמברכות על כל מ״ע שהזמן גרמא אף על גב דפטורות וה״ה לבה״ת. ורק דהוי ס״ד דתורה שאני מכל מ״ע שהז״ג דבכל המצות אף על גב דפטירי מ״מ הא ליכא איסורא אם הם מקיימים אותם אבל בתורה הא איכא איסורא וכדאמרינן דכל המלמד בתו תורה כאלו למדה תיפלות וזהו שכתב האגור וז״ל ואף על גב דאינם חייבות ולא עוד אלא שכל המלמד בתו תורה פי' דהכל הוי חדא קושיא דא״כ הא אינו דומה כלל לשארי מ״ע שהז״ג מ״מ הרי הם חייבות לומר פרשת קרבנות וכ״ש להסמ״ג דחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן פי' דחייבות ללמוד כדי שתדע היאך לעשות א״כ הא פשיטא דע״ז לא קאי הך דכאלו למדה תיפלות דהרי אדרבה מחוייבות הן ללמוד ושפיר מברכות אף על גב דאינה מקיימת מצוה בלימוד וכמו דמברכות על כל מ״ע שהז״ג. וכיון דנתברר דבלימודה ליכא מ״ע כלל הרי בודאי דנוכל לומר דמש״ה אין עליהם מ״ע של כתיבת ס״ת וכמו דחזינן דלא משכחא הגמר' בחגיגה טעם על מה דחייבות בהקהל רק משום דבאות לשמוע ולא משום לימוד וסברא דלשמוע הא לא שייך בכתיבת ס״ת:

אשה לעצמה- חישבו לפי הטעמים לעיל האם האיסור הוא רק על מי שמלמדה או אפילו אשה עצמה אסורה ללמוד ועי' בדברי אבי עזרי.

אבי עזרי הלכות תלמוד תורה.

הנה מפורש כאן שכל מה שאמרו כאילו מלמדה תפלות שהוא דין רק על האב שלא ללמד את בתו תורה שבע״פ, אבל האשה עצמה היא מקיימת מצוות ת״ת ומותרת היא ללמד. שהיא יודעת מעצמה שלומדת להתלמד, ולא תוציא דברי תורה לדברי הבאי, שהרי מפורש כתב שמקסבלת אפי' שכר אלא שהיא כאינו מצווה ועושה. ותמה אני על הגר״א מב שכ' באו״ח סי' מז' על מה שאיתא דנשים מברכות ברכות התורה והמג״א כ' הטעם משום שמחוויבות ללמוד דינים שלהם, וע״ז השיגו רבינו הגר״א שטעם זה דחוי, וקרא צווח ולימדתם את בניכם ולא בנותיכם, אלא עיקר הטעם שנשים מברכות על מצ״ע שהז״ג ואף דקיי״ל כאילו מלמדה תפלות דוקא תורה שבע״פ עכ״ל. ואינני מבין שברור שעליה בעצמה אין שום איסור ללמוד תורה שבע״פ שהיא יודעת מעצמה אלא על האב האיסור או על מי שמלמד אותה וע״כ שפיר יכולה לברך.

בזמן הזה- חישבו האם כיום שמעמד בנשים השתנה הדין יכול או צריך להשתנות? חישבו עפ״י טעמי האיסור, עי' בדברי החפץ חיים בליקוטי הלכות (סוטה) ועי' בשו״ת אגרות משה.

ליקוטי הלכות (מסכת סוטה) חפץ חיים.

ונר' דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו שכל אחד היה דק במקום אבוציו וקבל האבות ביב חזק מאד אצל כל אחד ואחד להתנהג כדרך שדרכו אבותיו וכמאמר הכתוב שאל אביך, בזה היינו יכולים לומר שלא תלמד תורה ותסמוך על הנהגה של אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים שקבלת אבות נתרופפה מאד, . . ובפרט שמרגילים אותם עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז״ל ומסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתינו הקדושה שאל״ה עלול שיסורו לגמרי מדרך ה'.

שו״ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן פז

הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב״ם פ״א מהלכות ת״ת הי״ג פסק כר״א בסוטה דף כ' ע״א שאין ללמד לבנות תורה אך הוא מחלק שכאילו מלמדה תפלות הוא בתורה שבע״פ ובתורה שבכתב אינו כמלמד תפלות אך שלכתחלה גם זה אין ללמד, עכ״פ משניות שהוא תורה שבע״פ צוו חכמים שלא ילמדום והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה ורק פרקי אבות משום שהוא עניני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות ומתוך הפשיטות אקצר וגומר בברכה לכתר״ה שירביץ תורה ויראת שמים לעולם. ידידו, משה פיינשטיין.

קישור לדברי הרבי מילובביץ על לימוד תורה לנשים.

http: //abc770. org/article/node/5278

מקור חשוב נוסף המחלק בין בינה יתרה של נשים לדעה שאין באשה, עי' בתורה תמימה דברים יא' יט' בהערה שם אות מח'.

הסבר שי' הרמב״ם מצד אחד אם פסק כר״א כיצד יכול להיות שכר, הרי דבר שחז, ל אסרו לעשות אין שכר, לדוג' אם אדם יתקע בשופר בשבת כיו ןשחז״ל תקנו לא לתקוע ודאי שאין לו שכר, וכן מי שיניח תפילין בלילה אין לו שכר, אם כן כיון שיש כאן תפלות כיצד הרמב״ם סבר שיש שכר, אלא צ״ל שבאמת ר״א זה לא איסור אלא רק הנהגה טובה. ובאמת אם מעיינים נ׳ר שכל הגמ' של בם עזאי ור״א זה רק ויכוח על הנהגה על במהות. שהרי בן עזאי שאמר חייב ללמד ביתו קשה להניח שהוא סבר שזה ממש חובה מדאו' שהרי על הגמ' בקידושין שיש פסוקים מפורשים לא חלקו. משמע שאפי' בן עזאי לא סבר שיש ממש חיוב, וכן הוא נימק כדי שתדע שזכות תולה. משמע שזה רק הנהגה טובה שכדאי שהיא תעשה ואומנם נקט לשון חובה ודוק. ואם כן גם ר״א זה רק הנהגה טובה. (ממילא אפשר שבזה״ז הדברים ישתנו שזה לא ממש איסור אלא רק הנהגה מתוך המציאות. אגב אולי זה כוונת הרבי שהסביר שכיו ןשנהגו הבנות ללמוד זה נהפך להיות דין תורה כיון שמתחילה זה רק הנהגה ודוק.) אומנם זה חידוש גדול להגיד שכל הדין הוא רק הנהגה טובה.

לכן אפשר אולי ללכת בכוון אחר שלר״א האיסור הוא רק ללמד אותה אבל אם היא לומדת מעצמה אין איסור. ולכן גם מובן למה נקט לשון אסור ללמד ביתו ולא כ' שהיא עמצה אסורה ללמוד. אבל לענ״ד קשה להגיד כך שהסברא משום תפלות לכאו' אם לומדת לבד יש יותר חשש. וכן מה שחז״ל נקטו ללמד ביתו זה הגיוני לנקוט לשון זה שהרי גם התורה שהיא פוטרת נשים היא מתחילה המקור הוא שלא חייבים ללמד אותה וממילא כיון שלא חייבים ללמד אותה ממילא היא עצמה לא חייבת. אם כן גם ר״א שאסר התחיל מהלשון של אדם המלמד ביתו.

יש סברא לגבי הזה״ז שהדברים השתנו אפשר לדון מה החשש האם התפלות תווצר ע״י שהאשה תלמד תורה והתורה תכניס לה חכמה או דווקא התור היא יוצרת את הבעיה. היינו כיום אשה היא חכמה מלימודים חיצוניים האם כיון שהיא כבר חכמה ממילא יש פוטנציאל של תפלות ולכן התרוה היא לא תוסיף חסרון או שהתפלות היא דווקא ע״י התורה ולכן כיום שהאשה חכמה עדיין התורה יכולה לפגום. ואומנם אם נגיד שאפשרות ראשונה זה היתר מהותי. שלא מצאנו בפוסקים. הפסוקים כ' שההיתר כיום כיון שהאשה חכמה ממילא צריך ללמד אותה יותר כדי שיווצר לה יותר איזון בנפש שלא הגיוני שבכל ענייני העוה״ז צתהייה חכמה ואיל ובתורה היא תשאר בצורה הבוסרית.

עוד יש להעיר אריאל סבו הראה לי מפרשת ויצא בנחמה ליבוביץ שמביאה מבעל העקדה שחילק בין אשה שמהותה מאיש היינו להשכיל לבין מהות אישה שהיא חוה היינו לגדל את הילדים. ולפי זה על דרך ההלצה אפשר להגיד שכל האיסור הוא רק ללמד ביתו היינו את הבחינה של גידול הילדים היינו ביתו שהיא כמו חוה זה איסור כיון שזה לא מתאים לה. אבל ללמד אשתו שזה בחינת אשה שהיא משכילה זה אפשרי וראוי. (החילוק בין ביתו לאשתו מצאנו בתורה תמימה שחילק שדווקא ביתו יש חשש של תפלות משא״כ אשתו שהיא כבר גדולה ודוק.)

ברכות התורה- עי' לעיל בבית יוסף בטעם שנשים מברכות על התורה ועי' עוד בשו״ת בית הלוי מה שכ' לעיל, ועי' בדברי אבי עזרי מה שדן בנושא. חישבו עוד טעמים למה אשה יכולה לברך?

בס״ד

סיכום

תלמוד תורה לנשים.

כל הסוגיא שלנו מתחילה מהמקור הראשון של מצוות לימוד תורה הוא בסוגיא שלנו.

לכאו' אולי היינו מצפים לראות פסוקים אחרים למקור של לימוד תורה. אומנם הרבה פסוקים זה דברי קבלה אי אפשר ללמוד מהם. והפסוק ודיברת בם זה מדבר על ק״ש. ממילא המקור ללימוד תורה יוצא מזה שהאדם חייב ללמד ממילא הוא עצמו חייב ללמוד. האופן בו מופיע מצוות לימוד תורה זה מצוות האב על בנו.

גם המקור שאשה לא מצווה ללמוד כיון שאחרים לא מצווים ללמדה.

המשנה במסכת סוטה (ג' ד') כ' כל המלמד ביתה תפלות הרי זה כמלמד תפלות. הרמב״ם פ״א ה״יג כ' שיש שכר לאשה בלימוד תורה אבל לא כשכר האיש ואח״כ הוא מביא את דברי ר״א שכאילו מלמדה תפלות וזה לגבי תורה שבכתב.

צריך להבין מה החילוק של הרמב״ם ומה הפתח שהרמב״ם פתח שהרי בתחילת ההלכה הוא כ' שיש בזה אפי' שכר.

מול ר״א שסובר שזה איסור וכאילו מלמדה תפלות יש מקורות הפוכים. אבל בד״כ המקורות האלה הם בדרך אגב. אבל אפשר להביא את מצוות הקהל כמקור למצוה ציבורית שהעם בא ללמוד תורה. הגמ' במסכת חגיגה (ג.) ששם כ' שנשים באות לשמוע בשונה מהגבאים שבאים ללמוד. אם כן רואים שיש שייכות לנשים אלא שזה שייכות מסוג אחר.

התוס' סוטה כא: נקט שאין לאשה כלל מצוות ת״ת כל העניין לשמוע זה רק כדי לדעת מה לעשות אבל אין בזה מצוות לימוד תורה. וכ״כ ספר חסידים סי' שיג'. אומנם בתוס' משמע שזה חובה ללמוד אבל יש שנקטו יותר קיצוני שאפי' את זה הם לא צריכות ללמוד אלא זה העברת מסורת היינו רק כהכשר מצווה בלבד. (תוס' משמע שנשים לא יודעים ולכן הם צריכות ללמד)

יש סוברים שעיקר ההיתר ללמוד תורה לנשים זה כעין עת לעשות לה'. כי אין ברירה. מצד שני יש כאלה שנקטו שזה נהפך להיות לכתחילה. אלא שזה קרוב לרפורמה שבסופו של דבר אדם יכול להגיד השתנו הטבעים ממילא אפשר אולי לבטל את המצוות. וזה ודאי מסוכן להגיד כך.

אלא אפשר להבין את הלכתחילה שבדיעבד או את הדיעבד של הלכתחילה. ואולי יש בזה חילוק בין הרב סולבייציק לבין תלמידי הרב קוק.

הרש״ר הירש נקט שנשים חייבות במרחב גדול של דברים אמונה וכדומה זה היא ממש חייבת כמו איש.

וכ״כ ר' חיים דוד הלוי הוא סובר שהשתנו הטבעים שכבר אין חשש שאשה תוציא דברים להבאי משום שהם כבר יודעות עוד דברים.

וכ״כ החפץ חיים שזה היה דווקא בימיהם.

בית הלוי סובר שמה שנשים חייבות זה כמו תוס'. ואומנם זה לא ממש חלק מחיוב ת״ת אבל הרב סולובייציק כ' שכיום הגדרים הם רחבים היינו כיום אשה צריכה לדעת הרבה. היינו לדעתו זה לחפש את הלכתחילה שבדיעבד היינו אומנם היא לא מצווה ואין בה חיוב ת״ת אבל כיון שאשה צריכה לדעת ממילא אפשר להשתמש בפתח הזה ולחייב את האשה בהרבה דברים שנצרכים היום.

יש אפשרות אחרת זה מה שמביא הרב קוק שאם יש איזה דבר במציאות זה סימן שזה רצון ה'. היינו לא לשנות את הגדרים אבל להבין נכון את המציאות מתוך המציאות ללמוד נכון את התורה עצמה.

עיקר החילוק בין איש לאשה אצל איש זה חיוב. אבל אצל אשה זה מגיע רק מהרצון האישי.

הגמ' דנה לגבי גיל הנישואין מול לימוד תורה. הטעם לפי הגמ' קודם ללמוד תורה, אבל בא שמואל ואומר

---

נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

כיפור בעת מלחמה - תשפה

למלחמה הקדשים קודש בין החיבור על

תשפ״ה כיפור

**1. מסכת יומא דף נג עמוד ב**

מאי קצרה תפלה ומתפלל בבית החיצון?

רב אדא בר אהבה, ורב אדא בר רבין מצלי? תרוייהו משמיה דרב אמרי: יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתהא שנה זו גשומה ושחונה. שחונה מעליותא היא? אלא אימא: תהא גשומה. רב אחא בריה דרבא עביד הכי: מסיים בה משמיה דרב יהודה: יעדי לא שולטן מדבית יהודה, ולא יהיו עמך צריכין לפרנס זה מזה, ולא תכנס תפלת דרכים עוברי לפניך.

(מחלוקת ראשונים) האם זו חלק מהתפילה של הכהן הגדול כשהוא לבד בהיכל בקודש הקדשים, או שלא. אבל עיקר הוא זה: כשמסתכלים בו, תלוי הכל שיסור שלטון יון על שבט יהודה. למה מבינים היהודי העם של ההיסטוריה.

הגדול שהכהן לא נגמר כאן, אלא היו פעמים בודדות שזוכה לשמוע תשובה לתפילה הזו.

**2. מסכת סוטה דף לג עמוד א**

והאמר רב יהודה: לעולם ותפלה בכל לשון? דאמר: אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, כל השואל צרכיו בלשון ארמי — מלאכי השרת אין נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! לא קשיא: הא ביחיד, הא בצבור.

ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? והתניא: כהן גדול שמע קול בת מב״ק מבית קדש הקדשים, שהוא אומר שנצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא!

ושוב מעשה בשמעון הצדיק, ששמע קול בת מבית קדש הקדשים אומר שהוא אומר בטילת עבידתא היכלא דאמר שנאה לאייתאה עלה, ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו, וכתבו ואותה שעה כיוונו! ובלשון ארמי, ואי בעית אימא: בת קול שאני דלאשמועי עבידא.

ואי בעית אימא: גבריאל הוה, דאמר מר: בא גבריאל ולימדו שבעים לשון.

**3. רש״י מסכת סוטה דף לג עמוד א**

באנטוכיא — דאזלו לאגחא קרבא נצחו טליא: שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים, ויוחנן שמע קול בת כשהיה ביום הכפורים עובד עבודת יום הכפורים.

עבידתא — עבודה לשון חיל (יחזקאל כט).

גסקלגס — שם מלך יון.

שאני בת קול — על הממונה להשמיע לשבעים לשונות מפני שעשויה לזה, והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה.

הניצחון במלחמה קרה בדיוק בזמן שבו הכהן הגדול היה בקודש הקדשים. הניצחון מגיע מתוך קודש הקדשים — ישירות לשדה הקרב.

**4. תהלים פרק כ פסוק ג**

יִשְׁלַח עֶזְׁרְָׁך מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיֹון יִסְׁעָדֶך.

**5. רש״י תהלים פרק כ פסוק ג**

(ג) מקדש — מהיכל קדשו שם שוכן.

**6. עמוס פרק א פסוק ב**

וַּיֹּאמַר יְׁקֹוָק מִצִּיֹון יִשְׁאָג וּמִירּושָלִַם יִתֵּן קֹולֹו וְׁאָבְׁלּו נְׁאֹות הָרֹּעִים וְׁיָבֵּש רֹּאשׁ הַכַרְׁמֶל.

**7. רש״י עמוס פרק א פסוק ב**

(ב) מציון — מבית קדשי הקדשים יצא הדיבור ישאג.

ואבלו נאות הרועים — מדורי מלכיא ויצדון ויחרוב כרכיהון תקיף.

אנו למדים שביום כיפור יש לעזרה מסוגלות מיוחדת, וממלחמת יוחנן כהן גדול באים המלחמה והעזרה מבית קודש הקדשים. לכך יצא קול כזה.

**8. ר׳ צדוק הכהן מלובלין — פרי צדיק, מוצאי יום הכפורים**

(ב) קהלת רבה ט ז, ׳שבמוצאי׳: יצתה קול בת בשמחה אכול לחמך ביום הכפורים. יוצא להבין למי כבר נשמעה תפילתכם. יש גם מי שומע אותו. למה כתב לשון קול הבת. הוה ליה למימר לומר כיון שהוא לכל ישראל יחיד. לכו אכלו בשמחה לחמכם ושתו בלב טוב יינכם. מה תועלת מהבת קול.

אך מצינו (סוטה ל״ג א) יוחנן כהן גדול שמע קול בת מבית קדש הקדשים שהוא אומר נצחו טליא ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול בת מבית קדש הקדשים שהוא אומר בטלה עבידתא וכו׳ ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו וכתבו אותה שעה וכיוונו. ומה נפקא מינה בבת זה. ומה קול זה. וכי סיפרו שכיוונו השעה להראות גדולת הכהן הגדול.

אך באמת הקול הוא מדת הקדוש ברוך הוא שהוא גזר אז למעלה. ועל ידי הקול אז ניצחו טליא ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו באותו שעה. וכן הכהן הגדול שהיה בקודש הקדשים שהוא כנגד כתר עליון (זוהר ח״ב קכ״א א). ומצינו בגמרא (ברכות ז א) נכנסתי לפני ולפנים להקטיר קטורת וראיתי אכתריאל וכו׳ והוא שם של כתר עליון. ומשום הכי שמע הקול. והוא ממש הגזירה מן השמים. והקול מה הועיל יתברך מה שנגזר בשמים, ובאותו שעה נהרג שאז ניצחו המלחמה. וכן גסקלגס וכו׳.

וכן מצינו (סנהדרין י״א א) וניתנה עליהם קול בת מן השמים. ועל זה כתבו התוס׳. (סנהדרין י״א ד״ה בת) יש אומרים בשם שלא הקול מן השמים. רק הקול היוצא שומעין היו ממנו. וזהו אחר היוצא ורק הכהן הגדול שמע קול בת מפני שהיה בקודש הקדשים. וכאמור.

וכן ענין הבת קול שיצא ביום הכפורים, אם היה מצוה מדברי קבלה או שבודאי מדברי תורה לאכול ולשתות במוצאי יום הכפורים, אף לא נזכר כן בגמרא ולמה כתוב בזה. ובבת קול נרמז ׳אכול לך׳ וגו׳ מצוה. אך הבת קול מופיע בכל מי שזוכה להרגיש בלב הקול הנגזר מן השמים, אם כבר זכו ביום הכפורים להיות הזיווג והתיקון ופגם הנחש. וזה אכילתו בקדושה שיהיה מועיל אז שיהיה שמחה, שנאמר אכול לחמך בשמחה שיהיה מהזיווג ביום הכפורים (כמו שנתבאר ערב יום הכפורים).

ר׳ צדוק מסביר שבעבודה של הכהן הגדול יש אפשרות לעורר גזירה טובה על ישראל בתחום הזה של שלטון ומלחמה בעמים אחרים, כיון שאז מגיע הכהן הגדול לרמה שנקראת ״כתר״, שהיא המלכות העליונה המתגלית כאן בארץ בשלימותה, ולפי מדרגתו יכול לזכות לשמוע קול מלכות ישראל. ואנחנו יכולים אולי לשמוע ״בת קול״ — לשמוע בהרגשה שבלב.

יהי רצון שינצחו חיילינו ויהרגו כל אויבינו, וביום הקדוש הזה יגזר כן על ישראל. אמן.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הפטורים ממלחמת הרשות ומעמדם במלחמת מצווה - כולל סיכום

מצווה│ במלחמת ומעמדם הרשות ממלחמת הפטורים טבדי בנימין הרב

ב הדינים יסוד סוטה במסכת משנה

ח פרק סוטה מסכת משנה 1.

א. ונגש המלחמה אל כקרבכם והיה כ') (דברים שנאמר מדבר היה הקדש בלשון העם אל שמדבר בשעה מלחמה משוח

לאמר העם אל השוטרים ודברו כ') …(דברים הכהן … וגו לביתו וישוב ילך חנכו ולא חדש בית בנה אשר האיש 'מי אלו כל

הדרכ את ומתקנין ומזון מים ומספקין וחוזרין מלחמה מערכי כהן דברי שומעין ים…

ב. ואלו ממקומן זזין שאין יהיה נקי כ״ד) (דברים שנאמר יבמתו את הכונס ארוסתו את הנושא וחללו כרם נטע וחנכו בית בנה

ש לביתו יבמתו. את להביא לקח אשר אשתו, זו אשתו את ושמח כרמו, זה יהיה ביתו, זה לביתו - אחת נה מים מספיקין אינן

הדרכים… את מתקנין ואינן ומזון

ג. הרשות, במלחמת אמורים דברים במה מחופתה." וכלה מחדרו ב״חתן (יואל אפילו יוצאין הכל מצוה במלחמת )'אבל אמר

מחופתה." וכלה מחדרו אפילו״חתן יוצאין הכל חובה במלחמת אבל מצוה במלחמת אמורים דברים במה יהודה רבי

לביתו– וישוב "ילך בו שנאמר במי "עיון רשות או חובה הוא והאם

2. פסוק כ פרק דברים א-ט

מֵהֶם תִּירָא לֹא מִּמְךָ רַב עַם וָרֶכֶב ס סו רָאִּיתָ ו אֹיְבֶךָ עַל לַמִּלְחָמָה תֵצֵא כִּי ְ(א) מִּצְרָיִּם מֵאֶרֶץ הַמַעַלְךָ עִּמָךְ אֱלֹהֶיךָ יְקֹוָק: כִּי הַמִּלְחָמָה אֶל כְקָרָבְכֶם וְהָיָה (ב)

הָעָם: אֶּל וְדִבֶּר הַּכֹּהֵן וְנִגַּשׁ וֹם הַי קְרֵבִּים אַתֶם יִּשְרָאֵל שְמַע אֲלֵהֶם וְאָמַר (ג) תַעַרְצו וְאַל תַחְפְזו וְאַל תִּירְאו אַל לְבַבְכֶם יֵרַךְ אַל אֹיְבֵיכֶם עַל לַמִּלְחָמָה

: מִּפְנֵיהֶם לְהוֹשִּיע אֹיְבֵיכֶם עִּם לָכֶם לְהִּלָחֵם עִּמָכֶם הַהֹלֵךְ אֱלֹהֵיכֶם יְקֹוָק כִּי ַ(ד)

: אֶתְכֶם

)(ה הַּשֹּׁטְרִים וְדִבְרו חֲנָכו וְלֹא חָדָש בַיִּת בָנָה אֲשֶר הָאִּיש מִּי לֵאמֹר הָעָם ֹאֶל ו יַחְנְכֶנ אַחֵר וְאִּיש בַמִּלְחָמָה ת יָמו פֶן לְבֵיתוֹ וְיָשֹב יֵלֵךְ: אֲשֶר הָאִּיש מִּי ו (ו)

ו לְלֶנ יְח: אַחֵר וְאִּיש בַמִּלְחָמָה ת יָמו פֶן לְבֵיתוֹ וְיָשֹב יֵלֵךְ חִּלְלוֹ וְלֹא כֶרֶם ַנָטַע בַמִּלְחָמָה ת יָמו פֶן לְבֵיתוֹ וְיָשֹב יֵלֵךְ לְקָחָה וְלֹא אִּשָה אֵרַש אֲשֶר הָאִּיש מִּי ו (ז)

יִּקָחֶנָה אַחֵר: וְאִּיש

הַלֵבָבְיֵלֵך וְרַךְ הַיָרֵא הָאִּיש מִּי וְאָמְרו הָעָם אֶל לְדַבֵר הַשֹטְרִּים וְיָסְפו (ח)

כִּלְבָבו: אֶחָיו לְבַב אֶת יִּמַס וְלֹא לֹבֵיתוֹ ְוְיָשֹב לְדַבֵר הַשֹטְרִּים כְכַלֹת וְהָיָה (ט)

הָעָם בְרֹאש צְבָאוֹת שָרֵי פָקְדו ו הָעָם: אֶל

ה פסוק כ פרק דברים רש״י 3.

)(ה - חנכו ולא התחלה לשון חנוך בו. דר: לא

זה: הוא נפש עגמת של ודבר - יחנכנו אחר ואיש

)(ו - חללו ולא שהפירות הרביעית, בשנה פדאו לא ולאכול בדמים לחללן או בירושלים לאכלן טעונין

בירושלים: הדמים

)(ז - במלחמה ימות פן לא שאם ימות פן, ישוב

שימות: הוא כדאי הכהן לדברי ישמע

)(ח אומר עקיבא רבי - הלבב ורך הירא, כמשמעו

חרב ות ולרא המלחמה בקשרי לעמוד יכול שאינו

. שלופה אומר הגלילי יוסי רבי שבידו מעבירות, הירא לכסות ואשה וכרם בית על לחזור תורה לו תלתה ולכך שהם יבינו שלא שבידם, עבירות בשביל החוזרים על או בית בנה שמא אומר חוזר והרואהו עבירה, בעלי

אשה: ארש או כרם נטע

לו הערה כ פרק דברים הערות תמימה תורה 4.

וכופין היא חובה בודאי הלבב ורך דבירא פשוט נראה וזה חובה, או רשות הוא לביתו וישוב ילך הלשון זה אם נתבאר לא כי ודע

כמש״כ להנשארים נזק לסבב יוכל שם בהשארו כי יען זה, על אחיו. לבב את ימס ולא ולפי נתבאר לא ואשה כרם דבית בהא, אבל

רשאין. במלחמה להשאר רוצין ואם לאלה, תורה, שזכתה הוא דזכות הוא דרשות לומר קרוב הפשוט הפשט

אל נותן שיש וגו', במלחמה ימות פן מזלו וירע לבבו ירך אם לביתו וישוב ילך וז״ל כתב ה' בפסוק כאן התורה על רשב״ם בפי' שראיתי, אלא

למות ירא כך ומתוך למלחמה עתה ללכת עתה מזלי גרם ולכך כרמי, או אשתי או ביתי את לחנך, מזל לי אין שמא ודואג למלחמה כשהולך לבו אחרים בדברים בין שאמרנו באלו בין הלבב, ורך הירא האיש מי הדברים כל כולל ולבסוף ואשה, כרם בית הזכיר, מעשים, ושלשה וכעין עכ״ל.

הראב…ע כתב זה "רעיון שמפרשים רואה הנך גם ממילא א״כ הלב, ורכות יראה בשביל הוא דברים השלשה באלו החזרה בת ס שגם תלמוד. וצריך חדש, דבר וזה לחזור, כופין דברים השלשה באלה

א אות תקכו חינוך מנחת 5.

התורה נתנה וכו' בונה כגון החוזרין אלו אם ומהר״מ מהש״ס לי נתברר ולא רשות לחזור להם רוצים אם להיות רוצים אם אבל

או בידם הרשות במלחמה לחזור שצריך למלחמה לצאת לו ואסור לחזור דצריך עליו חובה הוא לביתו וישוב ילך שאמר. ומה

וכו הירא 'והנה נתבאר. לא וכו' בנה כגון האחרים אבל וכו' ימס שלא כדי לשוב מחויב מסברא

לא ובר״מ בש״ס ומ״מ לחזור עליו דחוב נראה הכהן לדברי ישמע לא אם שימות א הו כדאי וכו' פן שכתב בחומש בפרש״י ועי'

בד״ז. וצ״ע זה, נתבאר

ביחס מצוה ומלחמת רשות מלחמת בין ההבדל מה הלבב ורך לירא

נב עמ' ה-ו והמדינה, התורה קובץ זצ״ל, טיקוצ׳ינסקי הרי״מ 6.

הא על ומשתאה, עומד נשארתי ועדיין במלחמת (שמכריזין) מד״א במתני' דתני יוצאין הכל מצוה במלחמת אבל. הרשות, וגם ונשאו ונטעו שבנו אלה כל גם היינו לר״י עבירה בעלי גם הלבב, ורך הירא

וריה״ג- ואפילו אלה כל ישארו כיצד עלולים המה הלא הלבב, ורך הירא

כלבבו אחיו לבב …ת א ימס לא על לעבור אשה כרם, (בית, שלושה בהני )ובשלמא תלתה עיקר שכל חכז״ל מ״ש עפ״י י״ל

עבירה בעל על לכסות כדי התורה להם הירא גופי' זה אבל לחזור… יתבייש שלא יעבור הלא למלחמה יצא אם הלבב ורך

ימס ולא …על בד״א שהאי אפשר דעתי על עלה ופעם

הלבב ורך. הירא על ולא אינך על קאי גם שקאי מוכח ומרמב״ם ממשנה אבל

זה הוא וכיצד הלבב, ורך ירא? על שכזה במצב כי ולומר, להדחק, ואפשר ואויב שצר מצוה, במלחמת שנמצאים

זה אפילו בו, להלחם ישראל על בא במערבולת כשנמצא עבירה בעל בתשובה שיהרהר י״ל כזו …מלחמה

אחד מצד ש לומר יש הלב לרכי בנוגע גם על להתנפל לבו את לאמץ מוכרח יהיה השפעת אז תרבה שני ומצד בנפש, אויביו שידעו ישראל" "שמע בדבריהם הכהנים ה מלחמת הקודש, מלחמת שהיא 'ויכירו

מבטח ה'. והי' צריך עדיין זה שפרט אלא

תלמוד. אצלי

7. בורח יועץ- פלא

ממאי ולמד צא הסכנה בשעת מקטרג השטן כי הסכנה מן מאד לברוח עונות המלאים דיתמי יתמי אנן לחוש צריכים וביותר

דכתיב במלחמה ימות פן לביתו וישוב ילך הלבב ורך הירא האיש מי בין שח שאפי' שבידו מעבירות הירא האיש מי רז״ל ופי'

בידו היא עבירה לתפלה תפלה מצוה מלחמת שהיתה אעפ״י המלחמה מעורכי עליה וחוזר אין ראש ועד רגל מכף אשר אנו כ״ש

סכנה… של רחוק מחשש אפי' ולברוח מאד מאד להשמר צריך מתום בנו

8. רב לך עשה שו״ת נח ג,

במלחמת שייך אינו זה שכל ופשוט פיטור אין שאז סוגיה, לכל, מצוה

כל על חובה הטילה שהתורה שכיון אין מלחמה, לאותה לצאת האומה הזמן את קובע אלא זה במקרה המלך שום ואין לביצועה, ביותר המתאים כלל חשש ואין המצוה. מן פטור אדם תהי אשה שאירס אדם שאותו 'לא וזה לכרמו זה וכן לאשתו, נתונה דעתו אני גבור יאמר "החלש וגם,"לביתו, לאמיץ נהפך הלבב ורך והירא

ב מלחמת- מעבירות "הירא וגם מצוה, בתשובה לחזור מצווה שבידו", בטבע כי לקרב, צאתו טרם שלימה שמלחמה אדם יודע כאשר הדברים

מצוה- בחינת היא הכרחית זאת, חובה

כשבלבו אך ולהתגבר להתאמץ, דרכו אינה המלחמה שכל הספק, מקנן אלא מעיקרה נועדה ולא מוצדקת,

כבוד ותפארת שטחים כיבוש לשם

בלבד- המלכות הנפשי בכוחו אין

להתגבר. מנוגד שחידשנו זה טעם ואין אלא הראשונים, שכתבו לטעמים שהתורה דבריהם. כמשלים הוא

נתכוונה היוצאים מספר את לצמצם השאיפות את להקטין כדי לצבא, ישראל, מלכי של המלחמתיות הגיוניות מסיבות באלה, ובחרה ביותר החלשה החוליה שהם ביותר. שדעתם אנשים הצבאי, במערך או לכרם, או שבבית, לארוסה נתונה

וחוטאים לב מוגי. סתם

ז פרק מלכים הלכות רמב״ם 9.

א. א בשעת העם אל לדבר כהן ממנין הרשות מלחמת חד וא מצוה מלחמת חד הראב״ד+ //השגת מלחמה משוח הנקרא וזהו המשחה בשמן אותו ומושחין. המלחמה, מעורכי החוזרים השאר לענין אבל לבבכם ירך אל לענין זה להיות אפשר א״א וכו'. מצוה מלחמת אחד

והכי מצוה למלחמת לא ל אב הרשות למלחמת אלא נאמר לא המלחמה בגמ' איתא +.

. ב שיערכו קודם שיוצאין בעת בספר אחת העם, אל מלחמה משוח מדבר פעמים שתי יחזור דבריו כשישמע וגו' חללו ולא כרם נטע אשר האיש מי לעם אומר המלחמה,

תחפזו ואל תיראו אל אומר המלחמה בעורכי ואחת המלחמה, . מעורכי

וכל גבוה במקום עומד מלחמה משוח, להלחם קרבים והם המערכות שעורכין. עת ג למלחמה היום קרבים אתם ישראל שמע הקדש בלשון להם ואומר לפניו, המערכות אלהיכם ה' כי מפניהם, תערצו ואל תחפזו ואל תיראו אל לבבכם ירך אל אויביכם, על מלחמה משוח אומר כאן עד אתכם, להושיע אויביכם עם לכם להלחם עמכם ההולך

מי מלחמה משוח מדבר כך ואחר רם, בקול העם לכל אותו משמיע יו תחת אחר וכהן וגו ארש אשר האיש ומי וגו' כרם נטע אשר האיש ומי וגו' חדש בית בנה אשר,'האיש מדבר כך ואחר רם, בקול העם לכל משמיע והשוטר מדבר מלחמה משוח כאן עד

העם. כל ל משמיע אחר ושוטר הלבב ורך הירא האיש מי ואומר מעצמו השוטר

. ד שרי ופוקדים המערכות, את מתקנין המלחמה, מעורכי החוזרין כל שחוזרין ואחר וכשילין ועזים, חזקים שוטרים ומערכה מערכה כל מאחור ומעמידין העם, בראש צבאות שתחלת שוקו, את לחתוך בידן הרשות המלחמה מן לחזור הרוצה בידיהם, ברזל של

ניסה. נפילה במלחמת המלחמה מעורכי אלו אנשים שמחזירין אמורים דברים במה מחופתה. וכלה מחדרו חתן ואפילו יוצאין הכל מצוה במלחמת אבל הרשות,

. ט ומספקין חוזרין, הכהן דברי את כששומעין המלחמה, מעורכי שחוזרין אלו כל

הדרכים את ומתקנין שבצבא, לאחיהם ומזון. מים

. טו ן שאי כמשמעו, הלבב ורך הירא האיש מי בלבו ומאחר המלחמה בקשרי לעמוד, כח השם יחוד שעל וידע צרה בעת ומושיעו ישראל מקוה על ישען המלחמה בקשרי שיכנס ולא באשתו לא יחשוב ולא יפחד ולא יירא ולא בכפו נפשו וישים מלחמה עושה הוא

, למלחמה דבר מכל ויפנה מלבו זכרונם ימחה אלא בבניו ולהרהר לחשוב המתחיל וכל תחפזו ואל תיראו אל לבבכם ירך אל שנאמר תעשה, בלא עובר עצמו ומבהיל במלחמה

ולא נצח לא ואם בצוארו, תלויין ישראל דמי שכל אלא עוד ולא, מפניהם תערצו ואל את ימס ולא שנאמר הכל, דמי ששפך כמי זה הרי נפשו, ובכל לבו בכל מלחמה עשה

כלבבו אחיו, לבב חרבו מונע וארור רמיה ה' מלאכת עושה ארור בקבלה מפורש והרי

לו מובטח בלבד, השם את לקדש כוונתו ותהיה פחד בלא לבו בכל הנלחם וכל, מדם עולם עד ולבניו לו ויזכה בישראל נכון בית לו ויבנה רעה, תגיעהו ולא נזק ימצא שלא

לאדוני ה' יעשה עשה כי שנאמר הבא, העולם לחיי ויזכה אדוני ה' מלחמות כי נאמן בית

אלהיך. ה' את החיים בצרור צרורה אדוני נפש והיתה וגו' בך תמצא לא ורעה נלחם

ו הרמב״ם מחלוקת הרמב״ן – הבטחה או ציווי הפחד, מניעת

11 נח תעשה לא מצות לרמב״ם המצוות ספר.

אבל מפניהם נברח ושלא המלחמה בעת הכופרים מן מלירא שהזהירנו היא הנ״ח והמצוה כבר ויברח אחור שיסוג מי וכל האחר העם כנגד ולהתחזק ולעמוד להתגבר עלינו חובה האזהרה ונכפלה מפניהם. תערוץ לא עקב) (ר״פ יתעלה אמרו והוא תעשה לא על עבר ושלא יברחו שלא כלומר הרבה. הענין בזה הצווי ונכפל תיראום. לא דברים) (ס״פ ואמר

האמת אמונת לקיים אפשר זה בענין כי המלחמה. בעת לאחור. ישובו

11. הרמב״ן השגות שם

הרב… כתב. מצוה לא הבטחה וזו יוסיפו לא היא מניעה ואם הירא האיש מי ויאמרו השוטרים סם יפר הלאו שעבר הלבב ורך

ויחזור: חטאו

12 נח תעשה לא מצות אסתר מגילת.

הרמב״ן שאמר כמו הבטחה, שתהיה אפשר שאי המלחמה, בעת מהאויבים מלירא אזהרה שהיא הרב, כדברי שהנכון לי נראה

להבטיחם צותם שהתורה לומר אפשר ואי, יהם אויב ביד יפלו שמא כי מפניהם יערצו ולא ייראו שלא להבטיחם לכהן לו דמנין נאמר ולכן הזאת, להבטחה מקום מה ואז אויביהם ביד נופלים היו ולפעמים הזה הכרוז מעבירים היו מלחמה בכל שהרי כן,

. וינצחום אויביהם על יתגברו זה באופן כי מפניהם, ייראו לבל מצוה שהיא בודאי הירא לכל השוטרים מוסיפים שהיו ומה

שיפ קצתם: לבב רכות בראות במלחמה, אח״כ העם לב יפול שלא כדי היה בחזרתו חטאו רסם

13 ד פסוק כ פרק דברים רמב״ן.

ואמר אתכם, להושיע כדרך רבים מהם גם וימותו אויביהם את שינצחו יתכן כי איש, מהם יפקד ולא במלחמה ינצלו שהם

ז, (יהושע איש וששה כשלשים בעי מהם בנפול יהושע צעק כן ועל המלחמות. ז- ראוי היה לא שלו מצוה במלחמת כי,)ט

המלחמה. לה' כי ארצה, ראשם משערת שיפול

הכהן והנה ויבטיחם. ביראתו יזהירם השם את העובד שהוא אבל - במלחמה ימות פן שבעולם בנוהג ידברו השוטרים בדרך כי

: וינוס אשתו ועל וכרמו ביתו על לבו, כי לשוב האלה השלשה על וצוה הנוצחים מכת גם אנשים ימותו המלחמות בכל. הארץ

14 א פסוק כא פרק במדבר.

וַיִּשְב בְיִּשְרָאֵל וַיִּלָחֶם הָאֲתָרִּים דֶרֶךְ יִּשְרָאֵל בָא כִּי הַנֶגֶב יֹשֵב עֲרָד מֶלֶךְ הַכְנַעֲנִּי וַיִּשְמַעְ שֶבִּי ו: מִּמֶנ

15. רש״י שם

שבי- ממנו וישב אלא אינה

אחת: שפחה

16 א פסוק כא פרק במדבר רמב״ן.

שבי- נו ממ וישב ישראל יהיו שלא דעתם מפני בזה, החכמים נתעוררו רבותינו. מדברי רש״י לשון אחת, שפחה אלא אינה ובשניה ז), יז (שמות בקרבנו ה' היש שאמרו מפני הראשונה עמלק במלחמת כגון קלקלתם, בעת זולתי מאויב כלל מנוצחים

מא- יד (לעיל ממנה משה שהזהירם במרגלים חטאם מפני משה. ימי כל איש מהם נפקד לא מצוה מלחמת בכל, אבל )מה

הזה הכתוב פירשו, ולפיכך (שמות השבי בכור כלשון, מהם ישראל אותה ששבו הזו השפחה והיא בידו, שהיה השבי ממנו וישב

השפחה בכור שהוא כט), יב וטף. נשים או אנשים ממנו וישב אמר לא כי

17 א פרק לרמב״ן והבטחון האמונה.

המאמין בלב ומתקיימת לבטחון קודמת שהאמונה לו, צריך חבירו ואין לחבירו צריך שהאחד ענינים שני הם, הבטחון ו האמונה לו אפשר שאי עליה, מורה הוא הבטחון אבל עליו. מורה אינה ולפיכך בקיומה, לו צריכה ואינה עמה הבטחון שאין פי על אף

יק הבוטח וכל בלעדיה. להתקיים ולא לה קודם להיות בוטח יקרא המאמין כל לא אך מא. מין, רא

לאות העשב או האילן ואין ההוא. הפרי את שגדל עשב על או האילן על לאות והפרי הפרי. כמו והבטחון האילן, כמו האמונה כי

מורה שהיא שהחסידות וכמו עשב. או אילן בלא פרי אין אבל הרבה, עשבים וכן פרי, עושים שאינם אילנות יש כי הפרי, על על על לאות החכמה אין אבל חסיד. הארץ עם ולא חטא ירא בור אין שאמרו כמו חכם היה כן אם אלא להיות אפשר שאי החכמה

רשע חכם. והוא שיהא שאפשר החסידות,

כל ואין שאלתו, למלאות בידו שהיכולת בו שמאמין במי אלא בוטח אדם שאין לפי מאמין, הבוטח כל והאמונה: הבטחון וכן

המאמין מוצא ומאשר הבורא. לו שעשה בנסים הטובים מעשיו על כבר קבל שמא או החטא, יגרום שמא ירא לפעמים כי בוטח, כן ועל ותאותו. לבו רצון לו שיתן או מצרתו, שיצילהו בו לבטוח נפשו נושא אינו יתברך הבורא חסדי כנגד ופושע חוטא עצמו

להנ שבעולם בנוהג ישתדל ובקשתו שאלת. ו להשיג או מצרתו צל

כתיב" שהרי, באמונתו חסרון העולם נוהג ידי על אפילו להנצל ההשתדלות היה החטא יגרום שמא היראה ולולא ראיתי ולא

לחם". מבקש וזרעו נעזב צדיק

… אותו מצד צרה עליו תבא שלא שיירא יתכן החטא מן הירא אבל מעולם, חטא שלא בעצמו שבוטח מי שיירא יתכן לא כן על

. החטא

18 ח פסוק כ פרק דברים רמב״ן.

הירא- האיש מי ואמרו העם אל לדבר השטרים ויספו שהשם הכהן הבטיח כאשר א), מד (סוטה הגלילי יוסי רבי דעת על

איש מהם יפקד ולא יושיעם התורה לו תלתה ולכך שבידם. מעבירות היראים את השוטרים ויזהירו, הצדיקים בו שיבטחו ראוי העבירות בשביל שחוזרין האחרים על לכסות ואשתו, וכרמו ביתו על. לחזור וינוס. כן בלבו יחשוב שהוא ימות", "פן טעם ויהיה

יעשה ולא כראוי בה' בוטח איננו הכהן הבטחת אחר שירא מי כי כמשמעו הוא עקיבא רבי דעת, ועל, הנס לו הלבב "ורך,"וטעם

חולש מפני הלבב" "ורך בטחונו, מיעוט מפני אותו ויחזיר יבטח, לא אשר הוא "הירא" כי והרג חרב מכת לראות בטבעו. שאינו

יתעלף: או ינוס כי טבעו,

והאשה הכרם ל וע הבית על עדים שיביאו כלומר לדבריהם, ראיה להביא צריכים שכולם ה״ט) פ״ח (סוטה בירושלמי ואמרו היו כן ולולי שבידו, העבירה על ראיה להביא שצריך הגלילי יוסי רבי לדעת גם אמרו וכן לחזור, רשות לו יתן ואז הצבא שר לפני

שלופה חרב ולראות המלחמה בקשרי לעמוד יכול שאיננו הלב ברכות עקיבא רבי לדברי, אבל שקר בטענות חוזרים העם. מרבית

עמו: שעדיו ראיה, להביא צריך שאין אמר

אחיו- לבב את ימס ולא והוא, כלבבו אחיו לבב את ימס שלא מלשוב ימנע שלא תעשה, לא מצות גדולות הלכות בעל, עשאו

כח כא (שמות בשרו את יאכל ולא:)כדרך

19 י מצוה הלאוין שכחת לרמב״ם המצוות לספר הרמב״ן השגות.

העשירית המצוה ב מבוא הלבב ורך הירא האיש שנמנע מלחמה המכות וסבול המלחמה בקשרי לעמוד בטבעו יוכל לא שהוא

כלבבו אחיו לבב את ימס ולא כ) (שופטי' יתעלה אמרו והוא לעם מפלה תחלת ויהיה וינוס. והחרב

רשות– ממלחמת נוספים פטורים סוטה במסכת הסוגיה סביב הראשונים ומחלוקת רש״י פירוש הדין, מקור

21. דברים ה כד,

אִּיש יִּקַח כִּי לֹא חֲדָשָה אִּשָה וְלֹא בַצָבָא יֵצֵא לְכָל עָלָיו יַעֲבֹר יִּהְיֶה נָקִּי דָבָר

אֶחָת שָנָה לְבֵיתוֹ ו אִּשְת אֶת ֹוְשִּמַח

לָקָח: אֲשֶר

21. רש״י שם

- חדשה אשה גרושתו למחזיר פרט אלמנה, ואפילו לו חדשה: שהיא

- עליו יעבור ולא הצבא: דבר

- דבר לכל הצבא צורך, שהוא בית בנה כגון, כהן פי על המלחמה מעורכי החוזרים. אבל דרכים לתקן ולא ומזון מים לספק לא

לקחה ולא אשה ארס או חנכו, ולא הדרכים: את ומתקנין ומזון מים מספיקין

יה - לביתו יה ביתו בשביל, אף המלחמה: צורכי בשביל מביתו זז אינו וחללו, כרם נטע ואם וחנכו בית בנה אם

- לביתו ביתו: זה

- יהיה כרמו את: לרבות

ותרגומו. אשתו את ישמח - ושמח. אתתיה ית ויחדי

22 א עמוד מד דף סוטה מסכת בבלי תלמוד.

בצבא" יצא: ת״ר״לא - לומר" תלמוד הדרכים? ויתקן ומזון מים יספיק אבל יצא, דלא הוא בצבא: יכול לכל עליו יעבור ולא

דבר" מעביר אתה אי עליו עליו, ת״ל: לקחה? ולא אשה ארס חללו, ולא כרם נטע חנכו, ולא בית הבונה אף מרבה שאני יכול, .

יעבור" דכתב״לא ומאחר אחרים. על מעביר אתה אבל, בצבא" יצא "לא לי? למה לאוין. בשני עליו לעבור

23 שיא תעשה לא מצות לרמב״ם המצוות ספר.

שנה מביתו החתן מהוציא שהזהירנו היא השי״א והמצוה

כולה אחת הטרחים מן לטורח אבל לזולתו ולא לצבא לא

ביתו לעזוב בהם חייב שיהיה משא וכל טורח כל ממנו נסלק

דבר לכל עליו יעבור ולא יתעלה אמרו והוא השנה. . כל

סוטה גמר ולשון (מד, … )א יעבור מלא לי דנפקא מאחר וכי

בשני עליו לעבור לי למה בצבא יצא לא דבר לכל עליו

לאוין. התשיעי בשרש בארנו וכבר שני עליו שיתחייבו מה כל שלא

מצות. שתי יהיה לאוין

כלומר מביתו, מלצאת מוזהר כן גם עצמו החתן כי ודע זו מצוה משפטי התבארו וכבר. שנתו כל בסחורה, ללכת

מסוטה. בשמיני

24. לרמב״ם המצוות לספר הרמב״ן השגות שם

החתן שהמוציא לפי. באמת מצות שתי שהן אומר …ואני הרב כתב

והוא" בלאו עובר המלאכות מן אכה למל לכל עליו יעבור לא

דבר," על מוסף אחר בלאו עובר למלחמה שיביאנו המוציאו אבל

מצות שתי נמנים הם זה וכגון הרא. שון אחרות, במצות כן הרב מנה וכבר כי וחשב בכאן שטעה אלא

לאוין" בשני עליו מאמרם״לעבור כל על לעבור נכפל שהלאו הוא

שתים ימנו לא זה וכגון לאוין בש. ני הוצאה הדרכים מתקן או ומזון ומים זיין כלי המספק כי כן הענין אין אבל

בצבא" יצא על״לא עובר אינו הצבא אנשי על אלא אינו הזה שהלאו

מהם, אינו והוא במלחמה הבאים עליו שעובר הוא במערכה הבא אבל

לאוין, בשני מניעות שתי הן הרי זה וכגון הראשון. על בזה מוסף השני

רנח- (אות ההלכות בעל מנאן וכן ספק בלא )ט.

25 ג משנה ח פרק סוטה מסכת לרמב״ם המשנה פירוש.

חיוב שום עליהם אין אלא לעיל, כנזכרים יחזרו כך ואחר המלחמה לערכי מבתיהם לצאת חייבים שאינן לפי זזין, שאינן אמרו

שלמה שנה. כלל

26 ה פסוק כד פרק דברים דבר העמק.

עליו יעבור. ולא מפרש פ״ז מלכים הל' הרמב״ם אבל דבר, לשום הצבא על יעבור לא שהאיש הצבא, על עליו ורמב״ן פרש״י

יעבור לא אזהרת קאי וא״כ אחר, על מעביר אתה אבל מעביר אתה אי עליו דמ״ד סוטה בגמ' מבואר וכ״ה איש, אותו על עליו

דבר לשום מביתו לצאת לכופהו האיש על יעברו שלא הצבא, שר או המלך היינו במלחמה שמנצח מי: על

יהיה. נקי לצאת רשאי אבל מעבודה הוא: פטור

אשתו את. ושמח אלא לשמחה מחויב אינו מדרבנן ואפילו אינו, דזה הראשונה, השנה כל אשתו את לשמח עשה מצות אינו

קשה שהיה ומשום עכ״ל, שמחה לה שיש שיודע דבר בכל לשמחה חייב בזה״ל וכתב יראים, בס' ע״ז עמד וכבר אחד, שבוע ועוד בלבי שמחה נתתה כמו רצון, במלוי בלב שמחה היינו ושמח פירש מש״ה נשואין, בשמחת השנה כל לשמח דמצוה לומר

ישראל שכל גב על אף אשתו, את מח ולש בביתו לשבת הוא דיכול רשות, אלא אינו אשתו את ושמח דפי' האמת אבל הרבה. הזהירה מדלא הכי מוכרח דקרא דמגופא קשה לא הא הוא, וחובה מ״ע באמת דילמא כך, דהפי' מנלן וכ״ת מלחמה. , בצער

שרי: בעצמו רוצה שאם משמע עליו, יעבור שלא וכדומה המלך על אלא תורה

להיות יוכל ממנה דעתו יסיח ואם בחיים, נשרשו לא ין ועדי לו חדשה דהיא משום בזה, הכתוב שהזהיר הוא טעם לקח. אשר לאהבתה שישוב ברור יהא לא אם יצא לא וממילא לצאת, רשאי כפיה בלי אבל לגמרי, החבל: שינתק

27 ז פרק מלכים הלכות רמב״ם.

י. בעולם דבר לשום אותם מטריחין ואין עיקר, כל המלחמה לעורכי יוצאין שאין, ואלו או ארוסתו והנושא וחנכו, בית הבונה הקבלה מפי לקח, אשר אשתו את ושמח אחת שנה לביתו יהיה נקי שנאמר שנה, תום עד יוצאין אין כרמו, שחלל ומי שייבם,

פריו לאכול שהתחיל לכרם בין שנשא, לאשה בין שקנה, לבית בין שנה נקי שיהיה. למדו

בעולם דבר שום עליו יעבור ולא העיר, לפסי נותן ולא בחומה, שומר ולא דרך, , תקן מ ולא ומזון, מים מספק אין השנה. כל יא הגדוד לצרכי ולא העיר לצרכי לא לאוין, בשני לעבור דבר לכל עליו יעבור ולא בצבא יצא לא. שנאמר

28 ב עמוד מד דף סוטה.

בד״א- …'מתני במלחמות אבל הרשות, במלחמות

מחופתה… וכלה מחדרו חתן אפילו יוצאין, הכל מצוה

29. רש״י שם

- בד״א הרשות במלחמות ממקומן זזין שאינן ויש המערכה מן. דחוזרין

- מצוה במלחמות אבל יוצאין הכל יהושע בימי ישראל ארץ כיבוש. כגון

31. ל כה- פסוק יח פרק א שמואל

בְמֹהַר לַמֶלֶךְ חֵפֶץ אֵין לְדָוִּד תֹאמְרו כֹה ל שָאו וַיֹאמֶר (כה) חָשַב ל וְשָאו הַמֶלֶךְ בְאֹיְבֵי לְהִּנָקֵם פְלִּשְתִּים עָרְלוֹת בְמֵאָה כִּי

פְלִּשְתִּים בְיַד דָוִּד אֶת: לְהַפִּיל אֶת לְדָוִּד עֲבָדָיו וַיַגִּדו (כו)

וְלֹא בַמֶלֶךְ לְהִּתְחַתֵן דָוִּד בְעֵינֵי הַדָבָר וַיִּשַר אֵלֶה ה ָהַדְבָרִּים הַיָמִּים: מָלְאו וַיַך וַאֲנָשָיו א הו וַיֵלֶךְ דָוִּד וַיָקָם ְ(כז) ם וַיְמַלְאו עָרְלֹתֵיהֶם אֶת דָוִּד וַיָבֵא אִּיש מָאתַיִּם בַפְלִּשְתִּים

… לְאִּשָה וֹ בִּת מִּיכַל אֶת ל שָאו לוֹ וַיִּתֶן בַמֶלֶך לְהִּתְחַתֵן ְלַמֶלֶךְ

( מִּכֹל דָוִּד שָכַל צֵאתָם מִּדֵי וַיְהִּי פְלִּשְתִּים שָרֵי וַיֵצְאו ל): מְאֹד שְמוֹ וַיִּיקַר ל שָאו עַבְדֵי

31 ב סימן כב פרשה (בובר) שמואל מדרש.

רבי, מאד שמו וייקר וגו' צאתם מדי ויהי פלשתים שרי ויצאו

בהלכה. מאוד שמו נתייקר אמר סימון ברבי יהודה כיון

יקח כי בתורה כתיב אמרו אשה דוד שנשא פלשתים ששמעו וגו חדשה אשה 'איש על שנקפוץ שעה הרי ח'), כ״ד (דברים

אינן והם העולם, מן ונאבדנו דוד ודורש, חכם שדוד יודעין

הרשות במלחמות אמורים דברים, במה ה מצו במלחמת אבל

אומר יהודה רבי, מחופתה וכלה מחדרו חתן אפילו יוצא, הכל אבל מצוה, במלחמת אמורים דברים במה אלא כי לא

מחופתה וכלה מחדרו חתן אפילו יוצא הכל חובה, . במלחמת

גורן והרב איש החזון מחלוקת

32 א חזון. קסז עמ' קיד סימן עירובין, הלכות או״ח יש,

מצ דבמלחמת דתנן דהא נראה אפי 'ה ו חת לעזר שצריכין בזמן איירי לא מחדרו, ן לנצ תם ח, ון

פשי דזה המלחמה ט פיק דבשביל א ה והצלת נפש וח עםם כולם ח ייבין, שאין בזמן אפי' אלא

מל רוב היו מסוים[וכן למספר אלא צורך ח ומותיה ם הלוחמים הצבא לחיל מקום היה שלא

מסוים] למספר אלא ליקח רשות היה מצוה. במלחמת זכות שום להחוזרים שאין מחדרו. חתן בהם, תלוי ישראל נצחון שאין בזמן אלא פטורין אינן רשות במלחמת וכן הצבא שמספר

בלעדן. יש הן שצורך ה שב וגם אחיהם, לעזרת לבוא חייבין בהן צורך יש אם אבל מצוה. למלחמת דבר זה אבל

ש דוקא רשות למלחמת נכנסין אין מתחלה אבל למלחמה, נכנסו כבר להלחם אפשר אי אם

החוזרין. בלעדי את לוקחים אין חילים להוסיף שצריכים ראו אם מסוים בחיל רשות למלחמת שנכנסו ולאחר

דהש ואע״ג בלעדם, הדרוש המספר שיש בזמן להחזירם עליהם שנצטוינו אלה עולים הם א ת

שנכנסנו כיון מ״מ מצוה, כמלחמת נחשבת היתה עלינו אויבינו לו ע מתחלה ואילו עלינו אחרים, ע״י להלחם שאפשר זמן כל זכותם להחוזרים יש מתחלה רשות למלחמת יש אם אבל

רשות. למלחמת מתחלה שנכנסו אף יוצא מחדרו חתן אפי' המלחמה לנצחון הן צורך

33. ג פרק כהלכה– הצבא

. ה צבאי בשירות הנמצא חייל להתחתן רשאי קבע או חובה בשנת לשחררו חובה ואין

הראשונה. נישואיו יוצאין הכל מצוה למלחמת ו. בשנת פטור לחתן ואין אין אם אף הראשונה. נישואיו הכוחות כל את, מגייסים

מותר וכן. חתן לגייס רשאים לפעילות החתן את לגייס מלחמת בגדר שהיא מבצעית

מצוה למלחמת סיוע או ה מצו לשמירת החיוני לאימון וכן

החייל. של הלחימה כושר

34 קנח סימן מלחמה משיב גורן, שלמה הרב.

סוטה במשנה כמבואר מחופתה וכלה מחדרו חתן גם מוציאין שבה מצוה מלחמת שאלת והיא זה, בנושא נוספת בעיה לעורר יש

לעזרת מכוונות פעולותיו כל והשטח, הרכוש החיים ובטחון הגנה שתפקידו שלנו הצבא והרי ד, פ״ז מלכים וברמב״ם פ" סוף חל לא בצה״ל השירות שעל לכאורה אפוא ויוצא מצוה… כמלחמות נחשבות סיעתו וכל הרמב״ם שלדעת צר מיד ישראל

מצוה מלח. מת לצורך שהוא משום יעבור, ולא בצבא יצא לא של האיסור

תוך הנשואין את גם לגייס איסור אין ובטחון הגנה פעולות לצורך מלא חרום גיוס בשעת אמנם כי לראיה דומה הנידון אין, אבל את לגייס כאלו בתנאים היתר אין הצבא, בכל צורך ואין כללי, חרום גיוס אין כאשר רגילים בזמנים אבל הראשונה, שנתם

למ פרט הראשונה בשנה, החתנים לצבא, חיוני שהוא מיוחד מקצוע בעל של קרה שאז ישרת, לא אם יסבלו הבטחון שענייני

בטחון. לצרכי פועל שהוא כל מצוה כמלחמת להכלל יכול רגיל בזמן גם שרותו

השיעור מהלך של תמציתי סיכום

ב הדינים יסוד סוטה במסכת משנה

א. דין חלקים: משלוש בנויה שמיני פרק סוטה במסכת המשנה

פירוט וביתר מצווה. מלחמת ו: דין זזים" ה״אינם דין "החוזרים",

 "ה״חוזרים- ולא תהליך ש״התחילו" האנשים שלושת הם

סיימו- נטע חנכו, ולא בית בנה לקחה, ולא אשה שארס מי

חיללו ולא כרם: [להלן דמות ועוד, נטע בנה, ארס, ר״ת: אב״ן]. כל עם מגיעים אלו כל הלבב". ורך "הירא שהוא רביעית

מלחמת בשעת הלוחמים הרשות– והשוטרים שהכהן ובשעה לעזור אחרוה מהמלחמה חוזרים הם פטורים, שהם אומרים

ומזון מים סיפוק כגון. בעורף,

 זזים– "ה״אינם חנך אשה, נשיאת של הראשונה בשנה הם מי

בעורף לעזור אפי' מביתם זזים אינם הם כרמו. ומחלל! בית

 מצווה– מלחמת חתן ו אפיל יוצאים שכולם אומרת המשנה מחופתה וכלה. מחדרו

לביתו– וישוב "ילך בו שנאמר במי "עיון הוא והאם

רשות או חובה

ב. ל״חוזרים ביחס "והנה או לחזור חייבים הם האם הפוס' דנו

לשני הדיון את חילק תמימה התורה לחזור להם מותר. שמא לו שאסור מסברא ברור די הלבב, ורך לירא ביחס חלקים.

לה י ביחס ת זא לעומת המערכה. את להחליש יכול הוא שכן לחם,

– לאב״ן התורה להם שזיכתה זכות רק זוהי שלכאו' כותר הוא הוא בהמשך אך עליהם]. "חמלה" שהתורה מבין שהוא [והיינו

באב״ן שכלול מי שגם הרשב״ם של טעמו את מביא של סוג הם שהם שלהם, המיוחדת הסיטואציה מחמת הלבב" ורך "ירא אשה המארס [כגון התחילו שהם התהליך את "לסיים" רוצים

הם שאף לומר מקום יש זה טעם ולפי הלאה]. וכן לנושאה רוצה הלבב ורך הירא כמו למלחמה לבא. אסורים

קבע המנ״ח גם ג. הלבב ורך לירא ביחס שכן, לחזור חייב שהוא

הסבר מחייבת ה ל ביחס. – אב״ן מביא הוא בתחילה מסופק. הוא

כתוב רש״י שבלשון ימות– "פן "עה״פ לכהן ישמע לא שאם

ראו [לחזור] לחזור1 חייבים שהם משמע וא״כ למות. הוא י עם.

הרמב״ם כמו בפוסקים נוסף ביסוס לזה שאין מעיר הוא. זאת שכל חובה שיש מפורש הרמב״ן שבלשון נראה הדברים בהמשך

מלחמה2. משוח הכהן הוראת פי על יחזרו ה״חוזרים"

ד. החוזרים ששלושת ריה״ג של הטענה שלפי לציין יש כן כמו

שבידו– עבירות מחמת הלבב ורך הירא על לכסות מנת על הוא

1 ימות– לכהן ישמע שלא שבגלל רש״י שפירש הדבר בטעם שם עיין

למהר״ל אריה וגור. ברא״ם

2 ז מלכים בהל' הרמב״ם שכן כן, משמע הרמב״ם מלשון שכן להעיר, יש

בעת בספר אחת העם, אל מלחמה משוח מדבר פעמים שתי כותב: ב " ולא כרם נטע אשר האיש מי לעם אומר המלחמה, שיערכו קודם שיוצאין המלחמה בעורכי ואחת המלחמה, מעורכי יחזור דבריו כשישמע וגו' חללו

תחפזו". ואל תיראו אל אומר דבריו "כשישמע בלשונו שמפורש הרי

חובה זו כן ואם. יחזור",

או לחזור אמר שהכהן מהא מרש״י זאת נלמד אם נפק״מ שיש אה ונר מהטעם– זאת שנלמד רש״י לפי שכן, הלבב. ורך ירא בכלל שכולם

מלחמה– משוח כהן אין כאשר ממילא הכהן. דרישת היא לחזור הסיבה הנ״ל הטעם מחמת בפטור אזלינן אם זאת לעומת חוזרים. שלושתם אין

הלבב– ורך הירא בכלל שכולם אפי במלחמה להביאם אסור כן 'אם

משיח כהן. כשאין לא הללו האנשים שלשלושת אמרה שהתורה ריה״ג של הטעם לפי וכן כולם שלא שבמקום להיות שיכול הרי הלבב, ורך הירא בגלל לבא

אחרים– "פטורים" מחמת נלחמים, מעבירות הירא מי לדעת שא״א כך

שבידו– למלחמה להתגייס יצטרכו כן. הם. וצ״ע לקמן שיתבאר וכפי והרמב״ן, הרמב״ם במח' תלוי זה שאף. ונראה

היתה התורה מטרת כל שכל לחזור עליהם שחובה כ״ש, הרי

הבושה3. את ממנו למנוע

לירא ביחס מצוה ומלחמת רשות מלחמת בין ההבדל מה

הלבב ורך

ה. מצווה במלחמת יוצאים כן הנ״ל שכל אומרת, המשנה והנה

למלחמה– החשש אם הלא צ״ב, וא״כ וכו'. מחדרו חתן אפי'

לבבם– רכות מחמת הוא למלחמ. ה יצאו הם כיצד והרב

שביחס כותב טיקוצ׳ינסקי לאב״ן הוא ההסבר לריה״ג לכה״פ באים רק אלא במהותם, הלב ורכי יראים הם אין שכן פשוט,

מלחמת בזמן וא״כ, שבידו עבירות מחמת הירא על לכסות הלבב. הנ״ל ורך הירא של לכבודו "חששו" לא מצווה, טיקוצ׳יסקי הרב הסתפק עצמו הלבב ורך לירא ביחס אמנם כולם את שמגייסים משמע וברמב״ם במשנה אחד מצד, שהרי

הלבב– ורך הירא את אפי' נראה ולא וכו'. מחדרו חתן ואפי'

הסבר מצד ומאידך בכלל. אינו הלבב ורך שהירא ה שהוא נראה

שמא אפשרות מעלה טיקוצ׳ינסקי הרב ו למלחמה. מזיק רק

ב המצווה מלחמת הלבב– ורך הירא גם מרכות והן מעבירות הן

טבעית– לב החולשה על או העוון על להתגבר כח בהם מוצאים

תלמוד צריך הדבר שעדיין מסיים הוא מקום ומכל. הנפשית.

שאכן לציין יש והנה ו. במפורש שכותב יועץ פלא בספר מצאנו

מצווה במלחמת אפי' יוצא אינו הלבב ורך. שהירא

ז. כותב הלוי שהגרח״ד לציין יש, אמנם שפוטרים הסיבה שכל

– הלבב ורך הירא את וכן האב״ן את ספק שיש מחמת הוא ע״י נקבעה היא שכן מוצדקת, אינה הרשות שמלחמת בליבם אנו מצווה במלחמת אבל וכו'. שמו הגדלת לצורך המלך, שבידו מעבירות והירא אני. גיבור יאמר החלש שאף ע״כ סומכים

– אומץ יאזור הלב ורך לתשובה, יתעורר שלא מלחמה זו שכן

וחובה מצווה היא אלא ודם, בשר ע״י. נקבעה

ולהעמיק להמשיך נראה ולענ״ד ח. פי על הגרח״ד של הקו את לעמוד כח ב״לבו" שאין מי הוא הלבב ורך שהירא הרמב״ם, עצמו על וחושש עצמו על סומך שאינו והיינו המלחמה, בקשרי

להפסיד מה ה הרב "בעצמם" להם שיש האב״ן כעין והוא וכו'. מלווה והחשש וכו', אישית דאגה עצמית, הרגשה להם שי ולכן

ה- רצון שהיא האדם, מצווה במלחמת אך 'אותם. לשכוח נדרש האינטרס את לו אין ממילא בקב״ה. מבטחו ולשים מעצמו

הפחד את לו. שגורם

ו הרמב״ם מחלוקת הרמב״ן – או ציווי הפחד, מניעת

הבטחה

ט. הרמב״ם בשיטות הנ״ל המחלוקות את לתלות נראה והנה

איסור שיש כותב שהרמב״ם במלחמה. היראה בסוגיית והרמב״ן כותב והרמב״ן מפניהם", תערוץ "לא שנאמר במלחמה, ליראה

מצווה ולא הבטחה. שזו

י. בעל דיליאון ר״י והנה המג אסתר ילת המקום מה תוהה

אנשים הטבע בדרך הלא במלחמה? יפחדו שלא כזו טחה לה ב שמצד וכתב לזה, התייחס התורה בפי' הרמב״ן והנה נהרגים.

ארצה ישראל חיילי ראש מ שערה תיפול שלא ראוי האמת

ו מצווה. במלחמת ל מבטי הכהן כן להם ח שראוי מה פי על. כן, נופלים גם יש ולכן חטא שיש לכך מודעים שהשוטרים אלא

וכו שירא ומי וכו' בית שבנה מי אומרים וממילא.'במלחמה,

3 שמירת עצם מחמת הבושה את ממנו למנוע שהכוונה אפשר בזה וגם לבב את וימס למלחמה יצא כן בסוף יתבייש שאם לחילופין, או כבודו, אלא כבודו עצם מחמת לא הבושה, את ממנו למנוע מעדיפים לכן אחיו.

הצורך. המלחמתי מחמת

שההבטחה– מהרמב״ן, והנראה (הכהן הרוח איש ע״י )הנאמרת

- ישראל לכלל להיות, וי שרא במצב להתלות קריאה היא אנשי אומרים שאותה נוספת בחינה יש הרשות ובמלחמת

המעשה– ההבטחה את רק יש מצווה במלחמת אך השוטרים.

להיות שראוי מה פי על הכהן. של

יא. במלחמת נופלים שיהיו ראוי שלא הנ״ל, העיקרון על חזר וכן

י דבר על בפירושו וכן א. כא, במדבר בספר עה״ת בפי' גם מצווה

במלחמה ימותו לא שהצדיקים, שראוי מסביר הרמב״ן כ פרק

הנס לו ראוי לא שכן "חטאו. , בגלל חוזר לריה״ג""הירא" ולכן וכאשר הלבב, רך של תוצאה הוא ה״ירא" לר״ע ואילו אחרי גם בטחון לאדם נותנת לא הלב שרכות הסיטואציה

ההבטחה– לחלות הכנה צריך [כי בו לחול יכול הנס אין

הה. ]בטחה

יב. ברור– זה לאור והנה ולפי לבטוח, מצווה יש הרמב״ם שלפי הירא הוצאת של ההכשרה אחרי הבטחה היא הביטחון הרמב״ן במצווה שמדובר הרמב״ם שלפי יוצא וממילא הלבב. ורך

האדם– על המוטלת ולכן אחד, אף ממנה לפטור אין ממילא

מצוותם ופא ג זו כי יוצאים– הלבב ורך הירא גם מצווה במלחמת הביטחון של והנס הואיל הרמב״ן, לפי זאת לעומת להתגבר.

לחול– "הכשר" צריך ואכן הלבב. ורך הירא את יגייסו לא

יוצא– הלבב ורך הירא גם מצווה שבמלחמת משמע מהרמב״ם

הרמב״ן4 ואילו ורך הירא את למלחמה מוציאים שאין כותב

למצווה5. רשות בין מחלק לא והוא הלבב–

רשות– ממלחמת נוספים פטורים רש״י פירוש הדין, מקור

סוטה במסכת הסוגיה סביב הראשונים ומחלוקת

יג. מגיוס– פטור של סוג עוד יש והנה אשה נשא שכבר, מי והוא

[ ביתו את חנך וכבר כרמו חילל כבד: להלן ר״ת–, נח״ח, נשא

– חנך] חילל, בצבא מלצאת פטורים הראשונה. בשנתם שכולם

שבניגו אלא ל ד אב״ן שמיעת אחר וחוזרים מביתם יוצאים שהם

בעורף– לעזור ובאים והשוטרים, הכהן דברי "הנח לא כלל ח

מביתם. זזים

יד. הנח״ח– על איסור לשונות שתי נאמרו בתורה והנה " לא עליו לעבור שהוא אומרת והגמרא בצבא". יצא ו״לא יעבור"

הרמב״ם שיטת העניין: בהבנת הראשונים ונחלקו לאווין. בשני מביתו– האדם את להוציא המלכות של כפיה שכל שני בה יש

הלאו ומהות שהואיל מסביר והוא לאווים, ו הוא ים עניין אותו

אחד כאיסור אותם מונים. לפיכך לצאת עצמו לחתן גם איסור שיש מוסיף הרמב״ם בשנה מביתו

בלבד לסחורה אפי' למרחקים, . ראשונה מהרמב״ם משמע, וקצת

הוא לצאת שהאיסור ד ואילו למלחמה, ולא לסחורה ווקא

למ ל חמה עליו לכפות רק הוא. האיסור

טו. זה העיר צורכי לכלל שלצאת וסובר חולק הרמב״ן לעומתו

אחד– איסור ולצאת נוסף איסור לצבא, הוא בצבא שליוצא כך

שני. איסורין יש דווקא ברור באופן הרמב״ן מלשון עולה, והנה

ה״גברא– על הוא "שהאיסור. החתן משמע מהרמב״ם ואילו

אלא בצבא איסור אין לחתן ואילו הצבא, על הוא האיסור שעיקר

4 י מצוה הלאווין שכחת הרמב״ם, על הרמב״ן 'השגות

5 וכל הלבב ורך הירא הכהן דברי שמחמת הוא הדגש להרמב״ם וגם שחייבים משמע מהרמב״ן ואילו עצמם. מצד לא אך לחזור, חייבים האב״ן שחושש למי הנס שיהיה ראוי לא הרמב״ן לפי כי עצמם. מצד, לחזור

משא״כ לחזור. חייבים ולכן ה״חוששים" ל בכל גם הם האב״ן ואילו המצווה מכח להתבטל יכול האב״ן של ל שהחשש מצווה במלחמת

בהם לחול יכולה. וההבטחה

בין כך לחלק לרמב״ם זה מניין צ״ע וכמובן, בסחורה דווקא לחתן6. הצבא חובת

טז. והנה תו משנה בכל רה לשמח למצווה הרמב״ם של אזכור אין היחיד הדין אשתו. את לעזוב החתן לש לאיסור או אשתו את לצאת לכפותו שא״א בעניין מלכים, בלהכות הוא זה בעניין שיש

עיקר כל מביתו זז ואינו. בצבא אלא אשתו את הנושא רק לא וזה

של הרשימה כל מצאנו לרמב״ם המשניות בפירוש וכן. נח״ח

שהנח״ח שאמרו שמה זזים– ""אינם "לא שהם היינו על ולא הצבא על הוא האיסור שעיקר ומשמע מחוייבים", אלא איסור שאין הנצי״ב, בשיטת מפורש וכן עצמם. הנח״ח

על איסור לא אך ציבור בצרכי לצאת אשה הנושא את לכפות הזכות את אדם לכל להותיר התורה שרצתה והעניין האדם.

ביתו את לנהל כיצד. להחליט

הביא הוא ברמב״ם: נקודה עוד על לעמוד יש והנה יז. את

זזין "אין של ההלכה זאת לעומת. י הלכה ז בפרק מלכים בהל' " ה״ח על שדיבר אחר הביא הוא מחדרו" "חתן של הדין את "רים זו

ה" של פירוט הן ה-ט [הלכות ד' בהלכה זה אחר ומיד, "חוזרים ומשמע עיקר"]. "כל יוצאים ולא זזין שאין אלו את הביא הוא

של מקרים ב רק הוא וכו' מחדרו חתן של שהדין מכאן ולא אב״ן

נח״ח של! במקרים מצווה שבמלחמת הרמב״ם סבר אם שהרי

נח״ח– כולל יוצאים הכל "חתן של הדין את הקדים מדוע

זזים "אינם של בדין ואל בלבד?"ים החוזר של בהקשר מחדרו" "הכל של הדין שבמשנה ועוד הוא מחדרו" חתן אפי' יוצאין

זזין– ה״אין ואחרי ה״חזורים" אחרי "כתוב שינה הרמב״ם ואילו

אפי יוצאין 'הכל את וכתב " וכו– "'ן חת חוזרים של רק! בהקשר

יח. מאד משמע מחופתה" ו״כלה מחדרו" "חתן שכן כן, על יתר

הנישואין– קודם שמדובר שכן ה והכל שלו ב״חדרו" הוא החתן

– שלה ב״חופתה" היא והיינו כניסה רק אינה חז״ל בזמן ופה חש

של אלא החתן, לבית הכלה הכלה7. של מושבה מקום כן ואם בשנה הוא ואילך מנישואין כי נשואין, ולא במאורסין מדובר

לכפותו אפשר ואי! ראשונה

יט. שמה בסוטה המשנה על י ברש מפורש הרמב״ם לעומת "והנה האב״ן בין הוא יוצאין" "הכל שאמרו הנח״ח ן ובי "ה״חוזרים

זזין "ש״אינן של הדינים שכל היינו ו. הפ טורים דווקא נאמרו

יוצאים כולם מצווה במלחמת אך רשות! במלחמת

כ. כתוב ששם שמואל, מהמדרש לרש״י ראיה להביא יש והנה

שדוד במפורש אפילו מחדרו" "חתן של הדין את קיים המלך

נישואין, אחרי. ע״ש

גורן והרב איש החזון מחלוקת

כא. במלחמת יוצאין" "הכל בדין גורן והרב החזו״א נחלקו והנה

מצ כו ווה. כפשוטו. יוצאים כולם - לכולם זקוקים ש מודים לם

אך מצווה, מלחמת של הדין מה אך לא לכולם– זקוקים יש האם

א– החזו אחרים״דעת על ייתרון: זה אי לחתן שום לו שאין

. יתרון אך לו יש אא״כ לגייסו, ואין ייתרון לו שיש גורן ב הר דעת

חיוני. תפקיד הסבר את להנ״ל נצרף אם ה ברמב״ם, שאמרנו ראשונה שבשנה

פט מצווה ממלחמת אפי' ור - פיקו״נ הוא ][אא״כ שיש נראה

לנטות מקום גורן הרב של מסקנתו. אחר

ר וה 6 בתשובה דב״ז והאיסור, ברמב״ם משובשת גירסא שזו כתב רלח, א מותר לפרנסה אך ציבור, בע. נייני דווקא ג״כ הוא החתן על

" ב: עמוד יז דף כתובות מסכת מקובצת שיטה 7 ז״ל ור״ח מחפה וי״א עיר כדמות לכלה עושין שהיו חופה פי' כלתא בה דמתנמנמא חריתא הינומא לה קרי בגוה דמנמנם ומשום בתוכה ישנה והיא צבעונין ממיני

אותה מוציאין היו ה בעל לבית אביה מבית אותה מוליכין שכשהיו ונראה

בתוכה."

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כהן משוח מלחמה

כהן משוח מלחמה

מסכת סוטה פרק ח משנה א משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם — בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר: והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן — זה כהן משוח מלחמה, ודבר אל העם — בלשון הקודש, ואמר אליהם שמע ישראל וגו' על אויביכם — ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם, כמה שנאמר: ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון וגו'.

על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם; אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וגו', אל ירך לבבכם — מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות, אל תיראו — מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין, אל תחפזו — מקול קרנות, אל תערצו — מפני קול צווחות.

כי ה' אלהיכם ההולך עמכם — הם באין בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, ואתם אי אתם כן, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' — זה מחנה הארון.

משנה ו (שם) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחלת ניסה נפילה שנאמר (שמואל א׳ ד׳) נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם ולהלן הוא אומר (שם ל״א) וינוסו ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וגו׳.

משנה ז במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב׳) חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

גמרא. ואמר אליהם שמע ישראל. מאי שנא שמע ישראל? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית — אי אתם נמסרין בידם.

אל ירך לבבכם אל תיראו כו׳. תנו רבנן: פעמיים מדבר עמם, אחת בספר ואחת במלחמה, בספר מה הוא אומר? שמעו דברי מערכי המלחמה, וחזרו; במלחמה מה הוא אומר? אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו, כנגד ארבעה דברים שעובדי כוכבים עושין: מגיפין ומריעין, צווחין ורומסין.

ואתם אי אתם כן כו׳. וכל כך למה? מפני שהשם וכל כינויו מונחין בארון. וכן הוא אומר: וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס, אותם — אלו סנהדרין, פינחס — זה משוח מלחמה, וכלי הקודש — זה ארון ולוחות שבו, וחצוצרות התרועה — אלו השופרות.

דברי הימים ב פרק כח (א) בֶּן־עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ אָחָ֣ז בְּמָלְכ֔וֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְלֹא־עָשָׂ֧ה הַיָּשָׁ֛ר בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָ֖ק כְּדָוִ֥יד אָבִֽיו:

(ב) וַיֵּ֕לֶךְ בְּדַרְכֵ֖י מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְגַ֧ם מַסֵּכ֛וֹת עָשָׂ֖ה לַבְּעָלִֽים:

(ג) וְה֥וּא הִקְטִ֖יר בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֑ם וַיַּבְעֵ֤ר אֶת־בָּנָיו֙ בָּאֵ֔שׁ כְּתֹֽעֲבוֹת֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הֹרִ֣ישׁ יְקֹוָ֔ק מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

(ד) וַיְזַבֵּ֧חַ וַיְקַטֵּ֛ר בַּבָּמ֖וֹת וְעַל־הַגְּבָע֑וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן:

(ה) וַֽיִּתְּנֵ֜הוּ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָיו֘ בְּיַ֣ד מֶ֣לֶךְ אֲרָם֒ וַיַּ֨כּוּ־ב֔וֹ וַיִּשְׁבּ֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ שִׁבְיָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּבִ֖יאוּ דַּרְמָ֑שֶׂק וְ֠גַם בְּיַד־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ נִתָּ֔ן וַיַּךְ־בּ֖וֹ מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה: ס

(ו) וַיַּהֲרֹג֩ פֶּ֨קַח בֶּן־רְמַלְיָ֜הוּ בִּֽיהוּדָ֗ה מֵאָ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֣ל בְּנֵי־חָ֑יִל בְּעָזְבָ֕ם אֶת־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתָֽם:

(ז) וַֽיַּהֲרֹ֞ג זִכְרִ֣י׀ גִּבּ֣וֹר אֶפְרַ֗יִם אֶת־מַעֲשֵׂיָ֙הוּ֙ בֶּן־הַמֶּ֔לֶךְ וְאֶת־עַזְרִיקָ֖ם נְגִ֣יד הַבָּ֑יִת וְאֶת־אֶלְקָנָ֖ה מִשְׁנֵ֥ה הַמֶּֽלֶךְ: ס

(ח) וַיִּשְׁבּוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל מֵֽאֲחֵיהֶ֜ם מָאתַ֣יִם אֶ֗לֶף נָשִׁים֙ בָּנִ֣ים וּבָנ֔וֹת וְגַם־שָׁלָ֥ל רָ֖ב בָּזְז֣וּ מֵהֶ֑ם וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַשָּׁלָ֖ל לְשֹׁמְרֽוֹן: ס

(ט) וְ֠שָׁם הָיָ֨ה נָבִ֥יא לַֽיקֹוָק֘ עֹדֵ֣ד שְׁמוֹ֒ וַיֵּצֵ֗א לִפְנֵ֤י הַצָּבָא֙ הַבָּ֣א לְשֹׁמְר֔וֹן וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם הִ֠נֵּה בַּחֲמַ֨ת יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵֽי־אֲבוֹתֵיכֶ֛ם עַל־יְהוּדָ֖ה נְתָנָ֣ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַתַּֽהַרְגוּ־בָ֣ם בְּזַ֔עַף עַ֥ד לַשָּׁמַ֖יִם הִגִּֽיעַ:

(י) וְ֠עַתָּה בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וִֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֔ים לִכְבֹּ֛שׁ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת לָכֶ֑ם הֲלֹ֤א רַק־אַתֶּם֙ עִמָּכֶ֣ם אֲשָׁמ֔וֹת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם:

(יא) וְעַתָּ֣ה שְׁמָע֔וּנִי וְהָשִׁ֙יבוּ֙ הַשִּׁבְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שְׁבִיתֶ֖ם מֵאֲחֵיכֶ֑ם כִּ֛י חֲר֥וֹן אַף־יְקֹוָ֖ק עֲלֵיכֶֽם: ס

(יב) וַיָּקֻ֨מוּ אֲנָשִׁ֜ים מֵרָאשֵׁ֣י בְנֵֽי־אֶפְרַ֗יִם עֲזַרְיָ֤הוּ בֶן־יְהֽוֹחָנָן֙ בֶּרֶכְיָ֣הוּ בֶן־מְשִׁלֵּמ֔וֹת וִֽיחִזְקִיָּ֙הוּ֙ בֶּן־שַׁלֻּ֔ם וַעֲמָשָׂ֖א בֶּן־חַדְלָ֑י עַל־הַבָּאִ֖ים מִן־הַצָּבָֽא:

(יג) וַיֹּאמְר֣וּ

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סיום סוטה - אזכרה והכנסת ספר תורה

סיום סוטה – מהי ענווה?

אייר תשפ״ג

סוטה דף מט עמוד ב

משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא.

סוטה דף מ עמוד א

ואמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא עינותנא אנא, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו עינותנא אנא. ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו? דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתיה דרבי אבהו: הא דידן לא צריך ליה לדידך, והאי דגחין וזקיף עליה, יקרא בעלמא הוא דעביד ליה; אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו, אמר לה: ומאי נפקא ליך מינה? מיני ומניה יתקלס עילאה. ותו, רבי אבהו אימנו רבנן עליה לממנייה ברישא, כיון דחזיה לר׳ אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות, אמר להו: איכא רבה.

בבא מציעא דף פד עמוד ב

דכי הוו יתבי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה אספסלי, יתבי קמייהו רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי אארעא, מקשו ומפרקו. אמרי: מימיהן אנו שותים והם יושבים על גבי קרקע? עבדו להו ספסלי, אסקינהו. אמר להן רבן שמעון בן גמליאל: פרידה אחת יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדה הימני? אחתוהו לרבי. אמר להן רבי יהושע בן קרחה: מי שיש לו אב יחיה, ומי שאין לו אב ימות? אחתוהו נמי לרבי אלעזר ברבי שמעון, חלש דעתיה. אמר: קא חשביתו ליה כוותי? עד ההוא יומא, כי הוה אמר רבי מילתא - הוה מסייע ליה רבי אלעזר ברבי שמעון, מכאן ואילך, כי הוה אמר רבי יש לי להשיב, אמר ליה רבי אלעזר ברבי שמעון: כך וכך יש לך להשיב, זו היא תשובתך, השתא היקפתנו תשובות חבילות שאין בהן ממש. חלש דעתיה דרבי, אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה: בני, אל ירע לך שהוא ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל.

והיינו דאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול. רבן שמעון בן גמליאל - הא דאמרן. בני בתירה - דאמר מר: הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן. יונתן בן שאול - דקאמר ליה לדוד ואתה תמלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה.

מהרש״א ח״א סוטה דף מט עמוד ב

לא תיתני ענוה כו׳ ולא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. אין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם וכמ״ש יהללוך זר ולא פיך, מ״מ כדי שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן דלא בטלה משמת רבי, גם לא היה לו שבח בדבר באותו דור כמ״ש ויראי החטא ימאסו וק״ל.

ספר מסילת ישרים פרק כב

הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה. וכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם.

והנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה. החלק הב׳ הוא סבילת העלבונות, והנה בפירוש אמרו ז״ל (ר״ה י״ז): למי נושא עון למי שעובר על פשע, ואמרו עוד (שבת פ״ח): הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וספרו מגודל ענוותו של בבא בן בוטא ז״ל (נדרים ס״ו): ההוא בר בבל דסליק לא״י נסיב אתתא, א״ל בשילי לי וכו׳ עד זיל תברי יתהון על רישא דבבא, הוה יתיב בבא בן בוטא ודאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה, א״ל מה הדין דעבדת? א״ל כך צוני בעלי, אמר עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא. והלל כמו כן ספרו מרוב ענותנותו (שבת ל״א): זה לשונם: ת״ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו׳. ור׳ אבהו אחרי רוב ענותו מצא שעדיין לא הגיע להיות ראוי לקרא עניו, זה לשונו (סוטה מ׳): א״ר אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא, כיון דחזינא לר׳ אבא דעכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו ענותנא אנא.

מרומי שדה סוטה דף מט עמוד ב

א״ל רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא. פי׳ ענוה אינה שפלות הלב, אלא הנהגה בין בני אדם שלא בגסות, ולא כמסלת ישרים, והארכנו במקום אחר. והיינו דאמר רב יוסף שהיה מתנהג כאחד מן התלמידים, כדאי׳ שלהי מס׳ הוריות דכ״ב שנין דרבה לא קרא אומנא לביתיה.

שפת אמת סוטה דף מט עמוד ב

בגמ׳ אמר לי׳ רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, שכן מצינו [הוריות י״ד ע״א] שהניח הנשיאות לרבה אף על גב דסיני עדיף, ורב נחמן אמר לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא שכן מצינו [כתובות פ״ו ע״א ע״ש] עשינו עצמנו כעורכי הדיינים, ואף על גב דלקרוב שרי, מכל מקום צורבא מרבנן שאני, וזה עיקר יראת חטא שחושש פן עשה חטא בזה.

ובמהרש״א דוחק לישב מה שהתפארו רב יוסף ורב נחמן ע״ש, ולי נראה דבוודאי אין הפי׳ בטלה ענוה ויראת חטא לגמרי, רק הפי׳ מרוב עולם לאפוקי יחידים שבדור, שמקודם הי׳ מושל ענוה ויראה על כל העולם וזה בטלה, ולהכי אדרבה רב יוסף ורב נחמן שהיו שפלים בעיניהם אמרו מדאיכא אנא, ע״כ נמצא כן ברוב העולם, ולהכי אתי שפיר דבוודאי דברי התנא אמת דבטלה, רק הם לענוותם אמרו כן כנ״ל.

חידושי הגרי״ז סוטה דף מט ע״ב

עד״ז יש לפרש הא דאיתא בסוף מסכתין משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ופירש״י אנא, שאני ענוותן, ונלאו כל חכמי לב להבין איך יתכן שעניו יכריז על ענוותנותו, שלכאורה זה היפך הגמור לענוה.

אמנם עפ״י האמור למעלה יש מקום לפרש גם כאן, דכוונת רב יוסף הי׳ דכשם שאין שבח הוא לאדם אם אינו סומא או חיגר, דכי יתפאר אדם שאינו בעל מום, כן הוא בעניננו, ענוה אינה אי הכרת ערך עצמו, רק עניו אינו מחזיק טובה לעצמו בגין ערכו שהרי זו תכלית היצירה, כדתנן באבות (פ״ב מ״ט) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. ואדרבה מי שלא למד תורה בעל מום הוא, נמצא דהאדם שניחון במדת הענוה אינו שבח ומעלה שיש להתפאר בזה, זהו שאמר ר״י לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ודו״ק.

הערות הרב אלישיב סוטה מט ע״ב

וי״ל עוד בסוף ברכות והוריות החליטו שרב יוסף יהיה ראש ישיבה ולא קבל, ומנו את רבה, וכל כ״ב שנה לא נהג שום שררה, והוא חשב את עצמו שאינו ראוי, וכיון שבסוף מנוהו, אמר שיש ענוה, מאחר שהכלל בחרו בו, ״דאיכא אנא״ אף על פי שאינו ראוי.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שמות - נשים בגאולה

בס״ד

**הרב שוקרון חנן**

**פרק הגאולה**

**1. ירמיה בתהליך נשים**

לִּבְֵּך שִּתִּי תַמְרּורִּים לְָך שִּמִּי צִּיֻּנִּים לְָך הַצִּיבִּי {כ} דֶּרְֶּך לַמְסִּלָה אֶּל שּובִּי יִּשְרָאֵּל בְתּולַת שּובִּי שֹׁובֵּבָה הַבַת תִּתְחַמָקִּין מָתַי {עַד: כא} אֵּלֶּה עָרַיְִּך

גָבֶּר: תְסוֹבֵּב נְקֵּבָה בָָארֶּץ חֲדָשָה ה׳ בָרָא כִּי

**2. ספר שמות, פרק א: **

וַיֹאמֶּר {טו} מֶּלְֶּך מִּצְרַיִּם לַמְיַלְדֹת הָעִּבְרִּיֹת אֲשֶּר שֵּם הָָאחַת שִּפְרָה {וְשֵּם הַּׁשֵּנִּית תִּפּועָה} וַיֹאמֶּר: {טז} בְיַלֶּדְכֶּן אֶּת הָעִּבְרִּיוֹת וּרְאִּיתֶּן עַל הָָאבְנָיִּם אִּם הּוא בֵּן וַהֲמִּתֶּן אֹתו {וְאִּם הִּוא בַת וָחָיָה}: {יז} וַתִּירֶּאן הַמְיַלְדֹת אֶּת הָאֱֹלהִּים וְֹלא עָשּו כַאֲשֶּר דִּבֶּר אֲלֵּיהֶּן מֶּלְֶּך מִּצְרָיִּם וַתְחַיֶּין אֶּת הַיְלָדִּים.

**3. מדרש רבה שמות א, יג: **

שִּפְרָה. דָבָר אַחֵּר: שִּפְרָה — שֶּּפָרּו וְרָבּו יִּשְרָאֵּל עָלֶּיה. שֶּּׁשִּּפְרָה אֶּת מַעֲשֶּיה לִּפְנֵּי הָאֱֹלהִּים. ּפּועָה — שֶּהוֹפִּיעָה לֵּאֹלהִּים.

יִּשְרָאֵּל — עַמְרָם שֶּהָיָה רֹאש סַנְהֶּדְרִּין. כֵּיוָן שֶּגָזַר פַרְעֹה: כָל הַבֵּן הַיִּלוֹד, אָמַר עַמְרָם: וְלָרִּיק יִּשְרָאֵּל מוֹלִּידִּים? מִּיָד הוֹצִּיא אֶּת עַצְמו מִּתַשְמִּיש הַמִּטָה, וְגֵּרַש אֶּת יוֹכֶּבֶּד אִּשְתו, וְגֵּרְשּו כָל יִּשְרָאֵּל אֶּת נְשוֹתֵּיהֶּן.

אָמְרָה לו בִּתו: ״גְזֵּרָתְָך קָשָה מִּּׁשֶּל פַרְעֹה! שֶּּפַרְעֹה לא גָזַר אֶּלָא עַל הַזְכָרִּים, וְאַתָה עַל הַזְכָרִּים וּנְקֵּבוֹת. פַרְעֹה הּוא רָשָע, סָפֵּק מִּתְקַיֶּמֶּת סָפֵּק אֵּינָּה מִּתְקַיֶּמֶּת, וּגְזֵּרָתְָך אַתָה צַדִּיק וּגְזֵּרָתְָך מִּתְקַיֶּמֶּת״!

עָמַד הּוא וְהֶּחֱזִּיר אֶּת אִּשְתו, וְהֶּחֱזִּירּו כָל יִּשְרָאֵּל עָמְדּו אֶּת נְשוֹתֵּיהֶּם.

**4. ספר שמות, פרק ב: **

{א} וַיֵּלְֶּך אִּיש מִּבֵּית לֵּוִּי {וַיִּקַח אֶּת בַת לֵּוִּי}: {ב} וַתַהַר הָאִּּׁשָה וַתֵּלֶּד בֵּן וַתֵּרֶּא אֹתו כִּי טוֹב הּוא {וְֹלא יָכְלָה עוֹד: ג} הַצְפִּינו וַתִּקַח לו תֵּבַת גֹמֶּא וַתַחְמְרָה בַחֵּמָרּובַזָפֶּת וַתָשֶּם בָּה אֶּת הַיֶּלֶּד וַתָשֶּם בַּסּוף עַל שְפַת הַיְאֹר {יְרָחִּים שְֹלשָה}: {ד} וַתֵּתַצַב ֹאֲחֹתו מֵּרָחֹק לְדֵּעָה מַה יֵּעָשֶּה לו {וַתֵּרֶּד: ה} בַת פַרְעֹה לִּרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶּיה הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶּא אֶּת הַתֵּבָה בְתוְֹך הַּסּוף וַתִּשְלַח אֶּת אֲמָתָּה וַתִּקָחֶּה}: {ו} וַתִּפְתַח וַתִּרְאֵּהּו אֶּת הַיֶּלֶּד וְהִּנֵּה נַעַר בֹכֶּה וַתַחְמֹל עָלָיו וַתֹאמֶּר: זֶּה מִּיַלְדֵּי הָעִּבְרִּים {וַתֹאמֶּר: ז} ֹאֲחֹתו אֶּל בַת פַרְעֹה הַאֵּלְֵּך וְקָרָאתִּי לְָך אִּּׁשָה מֵּינֶּקֶּת מִּן הָעִּבְרִּיֹת וְתֵּינִּק לְָך אֶּת הַיָלֶּד}: {ח} וַתֹאמֶּר לָּה בַת פַרְעֹה לֵּכִּי וַתֵּלְֶּך הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶּת אֵּם הַיָלֶּד.

{כב} וַיִּתֵּן הָאִּיש אֶּת צִּּפֹרָה בִּתו לְמֹשֶּה. וַיוֹאֶּל מֹשֶּה לָשֶּבֶּת אֶּת הָאִּיש.

**5. מסכת סוטה, דף יא, ב: **

דרש עוירא רב: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות, היו שואבות מים ושופתות ובאות, והקב״ה מזמן להם קטנים דגים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, וסכות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: ״אם תשכבון בין שפתים״ (תהלים סח, יד).

בשכר ״תשכבון בין שפתים״ — זכו ״כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ״ (שם). וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: ״תחת התפוח עוררתיך״ (שיר השירים ח, ה).

**6. מדרש רבה שמות א, ח: **

כָלַאחַת וְַאחַת יָלְדָה שִּּׁשָה בְכֶּרֶּס אֶּחָד, וְיֵּש אוֹמְרִּים שְנֵּים עָשָר. שֶּנֶּאֱמַר: ּובְנֵּי יִּשְרָאֵּל פָרּו וַיִּשְרְצּו וגו׳. דִּכְתִּיב: פָרּו שְנַיִּם, וַיִּשְרְצּו שְנַיִּם, וַיִּרְבּו שְנַיִּם, וַיַעַצְמּו בִּמְאֹד מְאֹד שְנַיִּם, וַתִּמָלֵּא הָָארֶּץ אֹתָם שְנַיִּם, וַיַעַצְמּו שְנַיִּם — הֲרֵּי שְנֵּים עָשָר. וְיֵּש אוֹמְרִּים שִּּׁשִּים בְכֶּרֶּס אֶּחָד. וְַאל תִּתְמַּה, שֶּהֲרֵּי עַקְרָב שֶּהִּיא מִּן הַּׁשְרָצִּים יוֹלֶּדֶּת שִּבְעִּים.

**7. ילקוט שמעוני בראשית, רמז סד: **

כשבאו משה ואהרן אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר. אמרו לה: בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות הללו ממש. אמרו לה: כך וכך אמר. אמרה להם: הוא האיש הבא לגאול את ישראל, שכך שמעתי מאבא — פקד אמר ״פקד פקדתי״ (פקוד=פ״ף). מיד ״ויאמן העם. ״

**ספר שמות, פרק ד: **

{כד} וַיְהִּי בַדֶּרְֶּך בַמָלוֹן וַיִּפְגְשֵּהּו ה׳ וַיְבַקֵּש הֲמִּיתו: {כה} וַתִּקַח צִּּפֹרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶּת עָרְלַת בְנָּה וַתַגַע לְרַגְלָיו וַתֹאמֶּר כִּי חֲתַן דָמִּים אַתָה לִּי: {כו} וַיִּרֶּף מִּמֶּנּו אָזָא אָמְרָה לַמּוֹלת חֲתַן דָמִּים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת נשא - הנפילה מתחילה בפריצת הגבולות - הלל מרצבך

בס״ד

פרשת נשא - הנפילה מתחילה בפריצה הראשונה

**להפסיק לעשן**

מישהו שמגדיר עצמו כמעשן כבד סיפר לי לפני כמה זמן, שאבא שלו נפטר מסרטן. כששאלתי אותו: ״נו, ואתה? למה אתה לא מפסיק לעשן? לא למדת מאבא? ! ״ הוא ענה: ״מאוחר מדי! ״.

יש צד שהוא צודק, יכולת הבחירה הולכת ומתמעטת כשאדם כבר מכור.

**מה אשם החוטא? **

בפרשתנו מסופר לנו על מקרה מזעזע של אישה סוטה (במדבר ה, יב): ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל״.

ריש לקיש, שהיה ראש השודדים לפני שחזר בתשובה, מדייק מהפסוק (סוטה ג, א): ״אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: ׳אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ׳, תִשְׁטֶה כתיב״.

**האם יש בחירה חופשית מלחטוא? **

יש לשאול, אם אדם עובר עבירה רק אם נכנסה בו רוח שטות, מדוע הוא אשם שחטא? הרי אין לו בחירה חופשית, והוא כבר לא שולט בעצמו. ועוד צריך להבין מה מקומה של הבחירה החופשית, אם אנו לומדים שבשעת עבירה נעלמת הבחירה על ידי רוח השטות.

וצריך לומר, שאכן בשעת החטא לפעמים זה קצת מאוחר מדי. עיקר הטרוניה כלפי האדם היא קודם החטא — שלב פריצות הגדרות. שם הייתה בחירה, ושם התחילה עיקר הנפילה.

**אישה סוטה נענשת על תחילתה**

המשנה (מסכת סוטה א, ד) מתארת את התהליך שהאישה הסוטה עוברת: ״היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלם ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות ואומרים לה: בתי, הרבה יין עושה! הרבה שחוק עושה! הרבה ילדות עושה! הרבה שכנים הרעים עושים! עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים״.

אם נתבונן בדברי המשנה, אומרים לה: תנסי לבדוק מהיכן זה התחיל? איזה כללים פרצת? כי שם עוד הייתה לך יכולת בחירה. כעת זה כבר מאוחר מדי!

**דרכו של יצר הרע**

הגמרא מתארת את דרכו של יצר הרע (סוכה נב, א): ״אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחילה דומה לחוט של בוכיא {קורי עכביש}, ולבסוף דומה כעבותות העגלה״.

מחוטי עכביש קל להיפרד, אך מי שמסתבך בהם קצת, קשה לו מאוד לצאת אחר כך, כי הם כבר כעבותות עגלה. התביעה כלפינו היא מדוע לא עזבנו אותו בהתחלה — אחר כך זה כבר כמעט בלתי אפשרי.

עיקר התביעה כנגד אדם המכור לסיגריות או אלכוהול היא למה התחלת עם זה. אחרי שהתחיל, הוא באמת בקושי רב להינתק מההתמכרות.

**בן סורר ומורה**

הגמרא מספרת על דין בן סורר ומורה (סנהדרין עב, א): ״וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, יוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות״. וגם כאן צריך להבין, וכי בגלל שהילד קצת שותה ואוכל הורגים אותו?

אלא שעיקר ההתמודדות שלנו היא בשלב ההתחלה, זהו שלב הבחירה. אם הילד בוחר ברע, מעדיפים שלא לראות את התוצאות הקשות שיבואו אחר כך.

**התעוררות בבוקר תלויה בלילה**

זכורני בילדותי כשהייתי אומר לאבי הי״ו בשעת לילה מאוחרת שיש לי מבחן מחר ועוד לא למדתי מספיק למבחן. הוא היה אומר לי: ״תלך לישון, זו הדרך שלך להצליח״.

לימים ראיתי שכך משמע מהשולחן ערוך בסימן הראשון (סימן א): ״יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו״. ומיד כותב הרמ״א: ״ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות״. דהיינו שהדרך להתעורר בבוקר היא תלויה בדרך שהולכים לישון.

אין טענה כלפי אחד שלא ישן כל הלילה למה לא התעוררת לשחרית — הוא היה אנוס. הטענה היא למה לא הלכת לישון בזמן.

**לסיום**

למדנו שעיקר המאבק הרוחני שלנו הוא בנקודת הבחירה, שהיא נמצאת לפני כניסת רוח השטות, בשלב הוויתור הראשוני. ושם בדיוק אנו צריכים להתחזק — לא לוותר על הגדרות והסייגים הקטנים, כדי שלא ניפול חלילה למקומות שמשם כבר מאוד קשה לתקן.

גם באופן החיובי, אם נדע לבחור בטוב, הטוב יבוא מצד עצמו. ערב קבלת התורה נחליט שאנו בוחרים בתורה, זה מה שבני ישראל עשו ביום הזה — אמרו ״נעשה ונשמע״, בחרו בתורה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות