בס״ד
מצוות תלמוד תורה לאשה. שיעור ד' 2
הסוגיא- לימדו את הסוגיא בקידושין כט: ועי' במשניות סוטה פ״ג מ״ד ושם בגמ' דף כא: מה שורש המח' בניהם?
סברת האיסור- עי' ברש״י ובמאירי שם כיצד מגיע לתפלות ועי' בשו״ת שבט הלוי מה שדייק מהמאירי.
בית הבחירה (מאירי) מסכת סוטה דף כ עמוד א
תני כאלו מלמדה תפלות ר״ל דברים תפלים שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט ואין שכלה מספיק להבנה הראויה והיא סבורה שהשיגה ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים:
שו״ת שבט הלוי חלק ו סימן קנ
והיות שזה רק מיעוט עצום שאשה תשיג השגת אמת בתורה, ותכונת האשה בדרך כלל שאינה יכולה להשיג ולא להבין הנקודה האמיתית שבתורה ועי״ז שאינן מתלמדות המכוון בתוה״ק מוציאות ד״ת להבליהם ע״כ אסרו חכמים ללמוד בתו תורה הן בחינוך האב בבית, והן בחינוך הבת בבית ספר, ואמרו כאלו מלמדה תפלות פי' דאין כאן רק שב וא״ת וצווי שלא ללמוד אלא יש גם עבירה בקום ועשה שמלמדה תפלות.
וז״ל רבינו המאירי סוטה כ״א - … ע״כ, הנה הגדיר המאירי איסור הלימוד בהסבר נפלא שע״י שמלעיטים לה בדברים שהם בדרך הטבע למעלה מהשגתה, אבל אין שכלה מספיק להשיג הדברים על בורים אבל האשה סוברת שכן השיגה ומתפארת בחכמתה הקטועה הזאת, ויוצא מזה משפט מעוקל, ומסיים עוד המאירי וזה לשונו ובתלמוד המערב (פ״ג דסוטה) אמרו ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים ע״כ, פי' שיש בזה עלבון בתורה שיהיו דברי תורה נתונים לשקול דעת נשים.
צורת הלימוד- עי' ברש״ר הירש בהבדל בין סוג הלימודים.
רש״ר הירש דברים פרק יא פסוק יט
(יט) ולמדתם וגו'. "לימוד" מקיף יותר מאשר "שינון", שהרי כבר אמרנו בפי' לעיל ו, ז ש״שינון" הוא הוראת תוכן המצוות במשפטים קצרים ומצומצמים. על פי זה יש להבין את מקורו של מדרש ההלכה: "בניכם ולא בנותיכם" (קידושין כט ע״ב). הלכה זו פוטרת את האב מללמד את בתו תורה; אך היא נלמדת מלשון ולמדתם אתם את - בניכם, ולא מלשון "ושננתם לבניך". שכן האב פטור רק מן החובה להקנות לבתו למדנות של תורה, כי התפקיד לקנות ולמסור את מדע התורה מוטל על האיש היהודי. אולם אותה הבנה של ספרות היהדות ואותה ידיעה של המצוות, הדרושה כדי לקיים את "ויראו את - ה' אלהיכם ושמרו לעשות את - כל - דברי התורה הזאת" (להלן לא, יב) - אותה יש להקנות לבנותינו לא פחות מאשר לבנינו. דבר זה מוכח כבר ממצות הקהל (שם), שהרי נאמר שם: "הקהל את - העם האנשים והנשים והטף וגו' למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את - ה'" וגו'. ואף על פי שחכמים אמרו על הפסוק הזה: "אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע" (חגיגה ג ע״א), הרי לשון "למען ישמעו" האמור שם איננו רק שמיעה גרידא, אלא זו הבנה נאותה שהיא בגדר "לימוד" (ראה רש״י ותוספות שם ותוספות סוטה כא ע״ב ד״ה בן עזאי); ולפיכך סבור רב אשי (חגיגה שם) ש״ולמען ילמדו" של הגברים מתפרש גם במשמעות "ילַמדו". גם המשנה בנדרים לה ע״ב מדברת על הוראת תנ״ך לבנות: "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא", ועד כמה שהבנתנו מגעת, הרי דעת בעל תוספות יום טוב, שגירסת המשנה היא משובשת, נסתרת על ידי ביאור הגמרא (שם לז ע״ב): "ולמ״ד שכר פיסוק טעמים מ״ט לא אמר שכר שימור קסבר בנות מי קא בעיין שימור" (ע״ש וראה רש״י ורא״ש שם). ואפילו לדעת הר״ן (שם), ש״בנותיו" לא נזכרו במשנה בפירוש אלא הן כלולות בה מאליהן, הרי ברור שסתמא דגמרא מכיר לימוד תורה לבנות, ומוכח מכל השקלא וטריא שם שהלימוד עצמו הוא מצוה ולפיכך הוא מותר גם למודר הנאה, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו. ע״ש ועי' מה שכתב בית יוסף לטור אורח חיים סוף סי' מז ע״ש. וכן נהגו בישראל מאז ומתמיד, ועדות לכך היא ספרות שלמה באידיש שנכתבה בעיקר לצורך הנשים כדי לאפשר להן את הבנת המקרא והתפילות ולהקנות להן ידיעה עממית של ההלכה ושל תורת המוסר של החכמים.
תורה שבכתב ובע״פ- עי' ברמב״ם מה שהוא חילק חישבו מה טעמו של הרמב״ם? ועי' בב״ח.
רמב״ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג
אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, * במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.
ב״ח יורה דעה סימן רמו
ומה שמחלק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הוא מדדרש רבי אלעזר בן עזריה בפרק קמא דחגיגה (ג א) הקהל את העם האנשים [והנשים] והטף (דברים לא יב) אם האנשים באו ללמוד והנשים באין לשמוע הטף למה באין אלמא דמצוה מוטלת על הנשים לשמוע תורה שבכתב כדי שידעו לקיים המצוה א״כ בעל כרחך דרבי אליעזר דקאמר כאילו מלמדה תפלות בתורה שבעל פה קאמר:
לימוד הלכות- חישבו האם יש לאשה מצוות תלמוד תורה בלימוד הלכות? עי' בב״י מה שכתב. ועי' בשו״ת בית הלוי מה שכתב. (סכמו את ראיותיו נסו לדחות את דבריו)
בית יוסף אורח חיים סימן מז
וכתב עוד האגור (שם) בשם מהר״י מולין (שו״ת מהרי״ל החדשות סי' מה) דנשים מברכות ברכת התורה אף על פי שאינן חייבות ולא עוד אלא שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ.) זהו בתורה שבעל פה אבל לא תורה שבכתב ואף על פי שלשון ברכת לעסוק בדברי תורה משמע תורה שבעל פה מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד קרבנות תקנום (ברכות כו:) והן חייבות בתפלה (שם כ:) ואם כן חייבות ג״כ בקריאת העולה והקרבנות וכל שכן לדברי סמ״ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן ע״כ:
שו״ת בית הלוי חלק א סימן ו
יחקור במצוה של כתיבת ס״ת אי גם נשים חייבות בהאי מצוה אי לא:
הרמב״ם כתב בפרק זיין מה' ס״ת מ״ע על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס״ת לעצמו כו'… ומלשונו זה משמע דנשים פטורות ממצוה זו. וכן הוא להדי' בסוף ספר המצות להרמב״ם דמנה מצוה זו בכלל המצות שאינם נוהגים בנשים.
וכבר עמד ע״ז בשו״ת שאגת ארי' סי' ל״ה דמנין לו לפטור והרי הוי מ״ע שאין הזמן גרמא. וכתב שם עוד הש״א דאפילו לדעת הרא״ש דס״ל דעיקר מצות כתיבת ס״ת הוא כדי ללמוד בה מ״מ אין לפטור נשים מכתיבה משום דאינם מחויבים בלימוד דהרי כתבו הראשונים דנשים מברכות ברכות התורה הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן ואי משום דאיכא הרבה מצות שאינם נוהגין בהן א״כ נפטור כל העולם ממצוה זו דהרבה מצות שאינם נוהגין אלא בכהנים עכ״ד הש״א.
והנה כל דבריו נפלאו ממני. דודאי דנוכל לומר דמש״ה פטירי ממצות כתיבה משום דאינם במצות לימוד וכן מצאתי בספר החינוך מצוה תרי״ג שכתב וז״ל ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים שכן חייבין בתלמוד תורה וכמו כן לכתוב אותה ולא בנקבות הרי להדי' כן דמשום דאינם בלימוד פטורין מכתיבה ומה שהקשה ע״ז הש״א דהא במצות הנוהגות בהן חייבות ללמוד ואי משום דאיכא שאינם נוהגים בהן א״כ הא איכא גם בזכרים מצות שאינו נוהג רק בכהנים ולא ידעתי שום דמיון לזה דבזכרים אפי' במצוה שאינו נוהג בו היינו שאינו מחויב לקיימה אבל הא מחוייב ללומדה דמצות לימוד הא איכא בזכרים על כל המצות וגם בספר תורת כהנים מחויב ללמוד דמצות לימוד בזכרים הוי על כל התורה כולה והרי מצות כתיבת ס״ת אינו תלוי רק בחיוב הלימוד ולא בחיוב הקיום ומש״ה הזכרים חייבים לכותבו אבל בנשים הרי מצוה שאינו נוהג בה אינו מחוייבת ללמדה כלל.
ועוד נראה בלא״ה דגם מה שהקשה מהא דחייבות בלימוד מצות הנוהגות בהן וראייתו מהא דכתבו דמברכות ברכות התורה לא קשה כלל וכמו שנבאר: דזה לשון האגור הביאו הב״י באו״ח סי' מ״ז דנשים מברכות בה״ת אף על גב דנשים אינם חייבות ללמוד ולא עוד אלא שכל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות מ״מ הא חייבין בפרשת הקרבנות וכל שכן לדעת הסמ״ג דחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן עכ״ד ואם נפרשם כפשוטם בודאי קשה טובא על הסמ״ג דהיאך יעלה על הדעת דנשים חייבות בלימוד ומקרא מלא דיבר הכתוב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם ובמס' קידושין דף כ״ט אמרינן דאשה אינה מחוייבת ללמד את בנה תורה דכתיב ולמדתם וכתיב ולימדתם מי שמצווה ללמוד מצווה ללמד לבנו ונשים דאינם מצוות ללמוד אינם מצוות ללמד את הבן ולהסמ״ג הא גם אשה מחויבת ללמוד במצות הנוהגות בהן. ועוד קשה דהרי בסוטה דף כ״א תנן אם יש לה זכות תולה לה ופריך זכות דמאי אלימא זכות דתורה הא לא מפקדה אלא זכות דמצוה מי מגני' כולי האי הרי דלא משכחה הגמר' זכות דתורה גבי נשים כלל. וגם בחגיגה דף ג' איתא הקהל את העם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף כו' והביאו התוס' שם דברי הירושלמי דקאמר עלה דלא כבן עזאי דקאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה וכן הוא בתוס' סוטה דף כ״א ד״ה בן עזאי וע״ש. ואכתי קשה דלמה אמר לשמוע ולא אמר גם בנשים דבאות ללמוד מצות דידהו אלא ודאי דגם במצות שנוהגות בהן אין בהם מצות תלמוד תורה כלל כמו דהוי באנשים דבאנשים הוי הלימוד מ״ע וכמו הנחת תפילין וכשלומד מקיים מ״ע וגם במצות שאין נוהגין בו מ״מ מחויב ללמוד משום מ״ע דתלמוד תורה אבל בנשים אין בלימודם שום מצוה כלל מצד עצמו רק הסמ״ג כתב דמ״מ מחויבים ללמוד מצות הנוהגות בהן כדי שתדע היאך לקיימם וזהו דמחלק בחגיגה אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע וכן כתבו להדי' התוס' בסוטה דף כ״א דהך לשמוע היינו כדי שידעו היאך לקיימם יעו״ש אבל הלימוד בעצמו לא הוי שום מצוה כלל אצלם ואם כבר בקיאה היא בדינים שלה ויודעת היאך לעשות שוב אינה צריכה ללמוד עוד אפי' להסמ״ג.
ובזה ניחא הא דאיתא בברכו' ד' מ״ט דקאמר רב דבלא הזכיר תורה בבהמ״ז יצא משום שאינו בנשים והקשה המג״א בסי' קפ״ז דהא במצות שמחויבות בהם צריכות ללמוד ולפי״ז ניחא דתורה שמזכירין בבהמ״ז קאי על עיקר מצות הלימוד ולא על קיום המצות וזה לא שייך בנשים.
והא דכתב האגור דלהסמ״ג מברכות ברכות התורה אף על גב דכתבנו דגם להסמ״ג אינם מקיימות שום מצוה בלימודם מ״מ ניחא שפיר דהנראה דכוונת האגור הוא בדרך אחר דס״ל להאגור דנשים יכולות לברך ברכות התורה ואף על גב דפטורה וכמו דמברכות על כל מ״ע שהזמן גרמא אף על גב דפטורות וה״ה לבה״ת. ורק דהוי ס״ד דתורה שאני מכל מ״ע שהז״ג דבכל המצות אף על גב דפטירי מ״מ הא ליכא איסורא אם הם מקיימים אותם אבל בתורה הא איכא איסורא וכדאמרינן דכל המלמד בתו תורה כאלו למדה תיפלות וזהו שכתב האגור וז״ל ואף על גב דאינם חייבות ולא עוד אלא שכל המלמד בתו תורה פי' דהכל הוי חדא קושיא דא״כ הא אינו דומה כלל לשארי מ״ע שהז״ג מ״מ הרי הם חייבות לומר פרשת קרבנות וכ״ש להסמ״ג דחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן פי' דחייבות ללמוד כדי שתדע היאך לעשות א״כ הא פשיטא דע״ז לא קאי הך דכאלו למדה תיפלות דהרי אדרבה מחוייבות הן ללמוד ושפיר מברכות אף על גב דאינה מקיימת מצוה בלימוד וכמו דמברכות על כל מ״ע שהז״ג. וכיון דנתברר דבלימודה ליכא מ״ע כלל הרי בודאי דנוכל לומר דמש״ה אין עליהם מ״ע של כתיבת ס״ת וכמו דחזינן דלא משכחא הגמר' בחגיגה טעם על מה דחייבות בהקהל רק משום דבאות לשמוע ולא משום לימוד וסברא דלשמוע הא לא שייך בכתיבת ס״ת:
אשה לעצמה- חישבו לפי הטעמים לעיל האם האיסור הוא רק על מי שמלמדה או אפילו אשה עצמה אסורה ללמוד ועי' בדברי אבי עזרי.
אבי עזרי הלכות תלמוד תורה.
הנה מפורש כאן שכל מה שאמרו כאילו מלמדה תפלות שהוא דין רק על האב שלא ללמד את בתו תורה שבע״פ, אבל האשה עצמה היא מקיימת מצוות ת״ת ומותרת היא ללמד. שהיא יודעת מעצמה שלומדת להתלמד, ולא תוציא דברי תורה לדברי הבאי, שהרי מפורש כתב שמקסבלת אפי' שכר אלא שהיא כאינו מצווה ועושה. ותמה אני על הגר״א מב שכ' באו״ח סי' מז' על מה שאיתא דנשים מברכות ברכות התורה והמג״א כ' הטעם משום שמחוויבות ללמוד דינים שלהם, וע״ז השיגו רבינו הגר״א שטעם זה דחוי, וקרא צווח ולימדתם את בניכם ולא בנותיכם, אלא עיקר הטעם שנשים מברכות על מצ״ע שהז״ג ואף דקיי״ל כאילו מלמדה תפלות דוקא תורה שבע״פ עכ״ל. ואינני מבין שברור שעליה בעצמה אין שום איסור ללמוד תורה שבע״פ שהיא יודעת מעצמה אלא על האב האיסור או על מי שמלמד אותה וע״כ שפיר יכולה לברך.
בזמן הזה- חישבו האם כיום שמעמד בנשים השתנה הדין יכול או צריך להשתנות? חישבו עפ״י טעמי האיסור, עי' בדברי החפץ חיים בליקוטי הלכות (סוטה) ועי' בשו״ת אגרות משה.
ליקוטי הלכות (מסכת סוטה) חפץ חיים.
ונר' דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו שכל אחד היה דק במקום אבוציו וקבל האבות ביב חזק מאד אצל כל אחד ואחד להתנהג כדרך שדרכו אבותיו וכמאמר הכתוב שאל אביך, בזה היינו יכולים לומר שלא תלמד תורה ותסמוך על הנהגה של אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים שקבלת אבות נתרופפה מאד, . . ובפרט שמרגילים אותם עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז״ל ומסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתינו הקדושה שאל״ה עלול שיסורו לגמרי מדרך ה'.
שו״ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן פז
הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב״ם פ״א מהלכות ת״ת הי״ג פסק כר״א בסוטה דף כ' ע״א שאין ללמד לבנות תורה אך הוא מחלק שכאילו מלמדה תפלות הוא בתורה שבע״פ ובתורה שבכתב אינו כמלמד תפלות אך שלכתחלה גם זה אין ללמד, עכ״פ משניות שהוא תורה שבע״פ צוו חכמים שלא ילמדום והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה ורק פרקי אבות משום שהוא עניני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות ומתוך הפשיטות אקצר וגומר בברכה לכתר״ה שירביץ תורה ויראת שמים לעולם. ידידו, משה פיינשטיין.
קישור לדברי הרבי מילובביץ על לימוד תורה לנשים.
http: //abc770. org/article/node/5278
מקור חשוב נוסף המחלק בין בינה יתרה של נשים לדעה שאין באשה, עי' בתורה תמימה דברים יא' יט' בהערה שם אות מח'.
הסבר שי' הרמב״ם מצד אחד אם פסק כר״א כיצד יכול להיות שכר, הרי דבר שחז, ל אסרו לעשות אין שכר, לדוג' אם אדם יתקע בשופר בשבת כיו ןשחז״ל תקנו לא לתקוע ודאי שאין לו שכר, וכן מי שיניח תפילין בלילה אין לו שכר, אם כן כיון שיש כאן תפלות כיצד הרמב״ם סבר שיש שכר, אלא צ״ל שבאמת ר״א זה לא איסור אלא רק הנהגה טובה. ובאמת אם מעיינים נ׳ר שכל הגמ' של בם עזאי ור״א זה רק ויכוח על הנהגה על במהות. שהרי בן עזאי שאמר חייב ללמד ביתו קשה להניח שהוא סבר שזה ממש חובה מדאו' שהרי על הגמ' בקידושין שיש פסוקים מפורשים לא חלקו. משמע שאפי' בן עזאי לא סבר שיש ממש חיוב, וכן הוא נימק כדי שתדע שזכות תולה. משמע שזה רק הנהגה טובה שכדאי שהיא תעשה ואומנם נקט לשון חובה ודוק. ואם כן גם ר״א זה רק הנהגה טובה. (ממילא אפשר שבזה״ז הדברים ישתנו שזה לא ממש איסור אלא רק הנהגה מתוך המציאות. אגב אולי זה כוונת הרבי שהסביר שכיו ןשנהגו הבנות ללמוד זה נהפך להיות דין תורה כיון שמתחילה זה רק הנהגה ודוק.) אומנם זה חידוש גדול להגיד שכל הדין הוא רק הנהגה טובה.
לכן אפשר אולי ללכת בכוון אחר שלר״א האיסור הוא רק ללמד אותה אבל אם היא לומדת מעצמה אין איסור. ולכן גם מובן למה נקט לשון אסור ללמד ביתו ולא כ' שהיא עמצה אסורה ללמוד. אבל לענ״ד קשה להגיד כך שהסברא משום תפלות לכאו' אם לומדת לבד יש יותר חשש. וכן מה שחז״ל נקטו ללמד ביתו זה הגיוני לנקוט לשון זה שהרי גם התורה שהיא פוטרת נשים היא מתחילה המקור הוא שלא חייבים ללמד אותה וממילא כיון שלא חייבים ללמד אותה ממילא היא עצמה לא חייבת. אם כן גם ר״א שאסר התחיל מהלשון של אדם המלמד ביתו.
יש סברא לגבי הזה״ז שהדברים השתנו אפשר לדון מה החשש האם התפלות תווצר ע״י שהאשה תלמד תורה והתורה תכניס לה חכמה או דווקא התור היא יוצרת את הבעיה. היינו כיום אשה היא חכמה מלימודים חיצוניים האם כיון שהיא כבר חכמה ממילא יש פוטנציאל של תפלות ולכן התרוה היא לא תוסיף חסרון או שהתפלות היא דווקא ע״י התורה ולכן כיום שהאשה חכמה עדיין התורה יכולה לפגום. ואומנם אם נגיד שאפשרות ראשונה זה היתר מהותי. שלא מצאנו בפוסקים. הפסוקים כ' שההיתר כיום כיון שהאשה חכמה ממילא צריך ללמד אותה יותר כדי שיווצר לה יותר איזון בנפש שלא הגיוני שבכל ענייני העוה״ז צתהייה חכמה ואיל ובתורה היא תשאר בצורה הבוסרית.
עוד יש להעיר אריאל סבו הראה לי מפרשת ויצא בנחמה ליבוביץ שמביאה מבעל העקדה שחילק בין אשה שמהותה מאיש היינו להשכיל לבין מהות אישה שהיא חוה היינו לגדל את הילדים. ולפי זה על דרך ההלצה אפשר להגיד שכל האיסור הוא רק ללמד ביתו היינו את הבחינה של גידול הילדים היינו ביתו שהיא כמו חוה זה איסור כיון שזה לא מתאים לה. אבל ללמד אשתו שזה בחינת אשה שהיא משכילה זה אפשרי וראוי. (החילוק בין ביתו לאשתו מצאנו בתורה תמימה שחילק שדווקא ביתו יש חשש של תפלות משא״כ אשתו שהיא כבר גדולה ודוק.)
ברכות התורה- עי' לעיל בבית יוסף בטעם שנשים מברכות על התורה ועי' עוד בשו״ת בית הלוי מה שכ' לעיל, ועי' בדברי אבי עזרי מה שדן בנושא. חישבו עוד טעמים למה אשה יכולה לברך?
בס״ד
סיכום
תלמוד תורה לנשים.
כל הסוגיא שלנו מתחילה מהמקור הראשון של מצוות לימוד תורה הוא בסוגיא שלנו.
לכאו' אולי היינו מצפים לראות פסוקים אחרים למקור של לימוד תורה. אומנם הרבה פסוקים זה דברי קבלה אי אפשר ללמוד מהם. והפסוק ודיברת בם זה מדבר על ק״ש. ממילא המקור ללימוד תורה יוצא מזה שהאדם חייב ללמד ממילא הוא עצמו חייב ללמוד. האופן בו מופיע מצוות לימוד תורה זה מצוות האב על בנו.
גם המקור שאשה לא מצווה ללמוד כיון שאחרים לא מצווים ללמדה.
המשנה במסכת סוטה (ג' ד') כ' כל המלמד ביתה תפלות הרי זה כמלמד תפלות. הרמב״ם פ״א ה״יג כ' שיש שכר לאשה בלימוד תורה אבל לא כשכר האיש ואח״כ הוא מביא את דברי ר״א שכאילו מלמדה תפלות וזה לגבי תורה שבכתב.
צריך להבין מה החילוק של הרמב״ם ומה הפתח שהרמב״ם פתח שהרי בתחילת ההלכה הוא כ' שיש בזה אפי' שכר.
מול ר״א שסובר שזה איסור וכאילו מלמדה תפלות יש מקורות הפוכים. אבל בד״כ המקורות האלה הם בדרך אגב. אבל אפשר להביא את מצוות הקהל כמקור למצוה ציבורית שהעם בא ללמוד תורה. הגמ' במסכת חגיגה (ג.) ששם כ' שנשים באות לשמוע בשונה מהגבאים שבאים ללמוד. אם כן רואים שיש שייכות לנשים אלא שזה שייכות מסוג אחר.
התוס' סוטה כא: נקט שאין לאשה כלל מצוות ת״ת כל העניין לשמוע זה רק כדי לדעת מה לעשות אבל אין בזה מצוות לימוד תורה. וכ״כ ספר חסידים סי' שיג'. אומנם בתוס' משמע שזה חובה ללמוד אבל יש שנקטו יותר קיצוני שאפי' את זה הם לא צריכות ללמוד אלא זה העברת מסורת היינו רק כהכשר מצווה בלבד. (תוס' משמע שנשים לא יודעים ולכן הם צריכות ללמד)
יש סוברים שעיקר ההיתר ללמוד תורה לנשים זה כעין עת לעשות לה'. כי אין ברירה. מצד שני יש כאלה שנקטו שזה נהפך להיות לכתחילה. אלא שזה קרוב לרפורמה שבסופו של דבר אדם יכול להגיד השתנו הטבעים ממילא אפשר אולי לבטל את המצוות. וזה ודאי מסוכן להגיד כך.
אלא אפשר להבין את הלכתחילה שבדיעבד או את הדיעבד של הלכתחילה. ואולי יש בזה חילוק בין הרב סולבייציק לבין תלמידי הרב קוק.
הרש״ר הירש נקט שנשים חייבות במרחב גדול של דברים אמונה וכדומה זה היא ממש חייבת כמו איש.
וכ״כ ר' חיים דוד הלוי הוא סובר שהשתנו הטבעים שכבר אין חשש שאשה תוציא דברים להבאי משום שהם כבר יודעות עוד דברים.
וכ״כ החפץ חיים שזה היה דווקא בימיהם.
בית הלוי סובר שמה שנשים חייבות זה כמו תוס'. ואומנם זה לא ממש חלק מחיוב ת״ת אבל הרב סולובייציק כ' שכיום הגדרים הם רחבים היינו כיום אשה צריכה לדעת הרבה. היינו לדעתו זה לחפש את הלכתחילה שבדיעבד היינו אומנם היא לא מצווה ואין בה חיוב ת״ת אבל כיון שאשה צריכה לדעת ממילא אפשר להשתמש בפתח הזה ולחייב את האשה בהרבה דברים שנצרכים היום.
יש אפשרות אחרת זה מה שמביא הרב קוק שאם יש איזה דבר במציאות זה סימן שזה רצון ה'. היינו לא לשנות את הגדרים אבל להבין נכון את המציאות מתוך המציאות ללמוד נכון את התורה עצמה.
עיקר החילוק בין איש לאשה אצל איש זה חיוב. אבל אצל אשה זה מגיע רק מהרצון האישי.
הגמ' דנה לגבי גיל הנישואין מול לימוד תורה. הטעם לפי הגמ' קודם ללמוד תורה, אבל בא שמואל ואומר
נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה