הלכה פסוקה - פרוזבול ושמיטת כספים

ט״ו אלול תשפ״ב

הרב חנן שוקרון רב קהילת ׳אורות נחלים׳ רח׳ הרב משורר 01, קומה פ׳, ת״ב, פתח תקווה

הלכה פסוקה

שמיטת כספים ופרוזבול

**שמיטת כספים**

״שָׁמוֹט. כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ. כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה׳. כִּי יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. ״

מצות שמיטת כספים היא מצות עשה הקובעת כי עם סיום שנת השמיטה — תשפ״ג, כל ההלוואות מבוטלות מיד. כל הלוואה שזמן פירעונה חל מן הזמן שלפני שקיעת החמה של ראש השנה ולא שולמה — בטלה.

שמיטת הכספים מדברי חכמים ולא מן התורה, כיוון שהיובל לא נוהג, ואינה מצוה מדרבנן. היא חלה על גברים ונשים כאחד (רמב״ם הל׳ שמיטה פרק ט). השמיטה משמטת בין חוב בין בני משפחה, יתרת חוב בבנק, תשלום לבעל מקצוע, וכדומה.

אם הלווה בא להחזיר את הכסף, יש לומר לו: ״אני משמט את הכסף״ ולא לקחת. אם הלווה נותן את הכסף ומתעקש לקבל, מותר לקחת.

**תקנת פרוזבול**

״ודא הוא פרוזבול, דשביעית זכר מילתא ישא (כשבאין כולם לעשות פרוזבול — המולה)״ (ריטב״א)

בימי הלל הזקן, אנשים נמנעו מלהלוות לקראת שנת השמיטה בגלל ביטול החובות, וזה גרם לבעיה כלכלית בקרב החלשים בחברה. לכן תיקן ״פרוזבול״.

מהות המהלך: העברת אחריות הגביה לבית הדין, ובכך לא חלה שמיטת החוב. זה חל רק כאשר שמיטת הכספים היא מדרבנן, כזכר לשמיטה מהתורה.

מותר לכתוב פרוזבול בלילה, וכן על ידי שליח. אישה — כבעלה. יש לשמור את השטר, כיוון שמותר לגבות את החוב עד הגביה, ואף אם אבד — כיוון שיש עדים (״חזו״ע״). הפרוזבול אינו חל על חובות שנערכו לאחר כתיבת הפרוזבול.

בן איש חי: אחר שתיקן ויקיים אדם מסויים סך בתוך שנת השמיטה וילווה לעני, וכשיבוא העני להחזיר יגיד לו ״אני משמט״ ויסיים דבריו ומצות שמיטת כספים. ״אשריהם ישראל אוהבי המצות ועושים אותם בשמחה״ (בן איש חי).

---

**למעשה — חתימה על פרוזבול**

מצורף כאן נוסח פרוזבול.

- יש לכתוב את הפרוזבול לפני סוף השנה, דהיינו עד כ״ט באלול תשפ״ב. - ממלאים: שם המלווה, מקום החתימה ותאריך. - מבצעים ״קניין סודר״ לטובת הלווים — המלווה יגביה כלי כלשהו של העדים (עט, מטפחת וכד׳) ובכך יקנה חלק מסויים ללווים. - העדים הם יהודים שומרי תורה ומצוות מעל גיל 40, שאינם קרובי משפחה של המלווה ואינם קרובים ביניהם (התעוררות תשובה ח״ג כג). - עדות העדים היא על חתימת המלווה המוסרת את החובות לבית דין מומחים של העיר.

״בשנת השמיטה כיוון שמקיים מצות השמיטה ומשמט חובות חברו כתקנה, גם ה׳ לא ימנע טוב ומכפר לו גם עבירות שבין אדם לחברו — מידה כנגד מידה״

(שדי חמד מערכת יום הכיפורים ב יד)

הרב חנן שוקרון | הלכה פסוקה לשנת השמיטה תשפ״ב

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קובץ מקורות תשובה תשפד

תשובה

תובנות עומק וכלים מעשיים לחזרה בתשובה

הרב יהודה בן חמו - ראש בית מדרש לאמונה

א - תוספות תשובה ז' מאמר ׳התשובה והשלום׳

״ישנם דברים רבים שהם מעכבים את התשובה ואנחנו חייבים לסלק אותם מקרבנו ולהתגבר עליהם בכל עוז. אבל הדבר שהוא המעכב שהוא כולל בקרבו באמת את כל שאר העיכובים, הוא המושג של ציור התשובה, המקושר שלא על פי אמת, רק עם דלדול נפש, עם חולשה ורפיון והנמכת החיים. הציור הזה הוא באמת פוגם גם בתוכן התשובה של כל יחיד במידה ידועה, אבל יותר מכל הוא מעכב את התשובה הכללית״.

ב – מצוות התשובה ולא מצוות החסימה

רַק לְתֹכֶן הַקֹּדֶשׁ, הָאִישִׁי, וְהָעוֹלָמִי, יֵשׁ אֹפִי עַצְמִי, וְיֵשׁוּת הַחַיִּים מִמְּקוֹרִיּוּת פְּנִימִיּוּת עַצְמִית, אֲבָל תֹּכֶן הַחוֹל, וְקַל וָחֹמֶר הָרַע, הַטָּמֵא, אֵין לוֹ אֹפִי עַצְמִי, וְלֹא תַּאֲוָה עַצְמִית, וְלֹא מַהוּת רָצוֹן עַצְמִי, כִּי אִם דְּחִיפָה חִיצוֹנִית, הַמְּנַעְנַעַת אֶת הַפְּעֻלּוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת. וּמְקוֹר הַחֵשֶׁק, הַתַּאֲוָה, הָאֹפִי, הָעַצְמִיּוּת הוּא בַּקֹּדֶשׁ" [אורות הקודש ח״ג, עמ' קטו]

לֹא רַק בְּכָל דָּבָר שֶׁל רְשׁוּת, כִּי אִם גַּם בְּכָל חֵטְא וַעֲווֹן, בְּכָל הֲרִיסָה, בְּכָל דֵּעָה כּוֹזֶבֶת, יֵשׁ נִיצוֹץ שֶׁל טוֹב וְשֶׁל קְדֻשָּׁה אִידֵאָלִית, שֶׁהוּא מְקַיְּמוֹ וּמְעוֹדֵד אֶת הָרוּחַ לִפְעֻלָּה" [שמונה קבצים, קובץ ב, שנ].

מוסר אביך ד ד: זה נראה בטבע המציאות. שכל כח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול הוא פועל בהכרח. וכיון שהוא פועל אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהיה מסודרת יפעל טוב, ואם לא, יפעל הריסות ורע. לכן יש ללמוד, שכל מי שיש בו איזה כח מיוחד צריך להוציאו לשלמותו כפי האפשר לו. ואם לא יוציא הרי לא די שאינו מוציא ממנו תועלת אלא הוא (אותו הכח) פועל בלבול סדרים והפסדים גדולים בכל דרכי הנהגתו. לפיכך חייב האדם לחפש בעצמו איזה כחות מיוחדים מוטבעים בו. כי הכוחות מעשה ד' המה והם חזקים מאד ולא יתנו להסיג גבולם.

כְּשֶׁעוֹסְקִים בִּתְשׁוּבָה צְרִיכִים לְהַגְדִּיר אֶת מַהוּתָם שֶׁל הַטּוֹב וְהָרַע, כְּדֵי שֶׁהַחֲרָטָה וְזַעֲזוּעַ הָרָצוֹן יִפְּלוּ רַק עַל הָרַע וְלֹא עַל הַטּוֹב. וְעוֹד יוֹתֵר, צָרִיךְ גַּם לִבְרֹר אֶת הַטּוֹב הַנִּמְצָא בְּעֹמֶק הָרַע וּלְחַזֵּק אוֹתוֹ - כְּאוֹתוֹ הַכֹּחַ עַצְמוֹ שֶׁבּוֹרְחִים מִן הָרַע, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַתְּשׁוּבָה כֹּחַ פּוֹעֵל לְטוֹבָה, הַמְּהַפֶּכֶת מַמָּשׁ אֶת כָּל הַזְּדוֹנוֹת לִזְכוּיוֹת [אורות התשובה ט ה]

ח' קבצים ו קמט: הצער נמצא רק לאותו הניצוץ מן הטוב, הקשור בחטיבה אחת עם הרע, והוא מצד הטוב שלו שואף לקיום, ומדמה בדעתו, שתנאי קיומו תלויים הם בקיום כל הסתעפות הרע, שהוא קשור בו, וכל זעזוע של כילוי של הרע מכאיב אותו. ואנו שואפים להפריד את הרע מן הטוב. אז ימלא העולם עונג, יתענג הטוב בקיומו, ההולך וגובר כצאת השמש בגבורתו, ויתענג הרע בכליונו, ההולך ומתגבר גם הוא לפי רבות הטוב. נר רשעים ידעך, ואור צדיקים ישמח"

מאמרי הראי״ה מאמר אל התשובה: "התשובה היא שיבה אל המקוריות, אל הראשית, לחבר את כל ענפי החיים אל השורש אשר משם הם יוצאים. נשמתנו, הלא טהורה היא, . . וכאשר התחילה להתקשר בעולם של החיים המעשיים, ונתאגדה עם הגוף וכל כחותיו, נצטרפה עם דאגותיו וטרדותיו, ונסתבכה בסבכי מלחמת חייו הקשים. . ומתוך כך כהו מאורותיה, והועם זיו אורם, ומתוך המחשך הזה, באים כל דרכי התעיה הרבים אשר בחיים האנושיים. אמנם הננו נקראים אל התשובה. . כלומר, לקשר את הענפים של החיים המתגלים בכל העלילות, בכל המפעלים, בכל התכונות ובכל המדות, אשר לנו אל מקור שרשם אל טהרתה של הנשמה, אל ראשית הוייתה, אל אצילות כבודה ומקור אור חייה. שובה ישראל עד ד' אלקיך.

שמונה קבצים, קובץ ח, קד: "בְּעֵת אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ הָאָדָם נְפִילָה, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁמִּמַּעֲמַקֵּי הַתְּהוֹמוֹת הוּא צָרִיךְ לִדְלוֹת מַרְגָּלִיּוֹת יְקָרוֹת, וְיָשׁוּב וְיַעֲלֶה, וִיחַדֵּשׁ כּוֹחוֹ בִּגְבוּרָה וְשַׁלְוָה, לֵאוֹר עוֹלָם, עוֹד בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִיּמֵי קֶדֶם"

ג - תשובה ליצור יצירה מכלי שבור

גמרא יומא פו - אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו'. איני, והאמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה (פו ע״ב).

יב א: "התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפליות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם, אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו, הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה. ."

תניא פרק ז - אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה' כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה' בְּתַכְלִית. וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְּאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זַ״ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים כו'. וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ. אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה וַה' יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ שֶׁיְּבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.

עץ חיים שער מט - ע״י עבירה נתגשם וגבר היצה״ר ונתחזק, והיה הטוב כפוף תחתיו. ועתה ע״י התשובה אותו חלק טוב שהיה כפוף תחתיו שב למקומו וזהו פירוש תשובה… גם תבין ענין הזדונות הנעשות כזכיות כי הרי הם נפרדין ע״י התשובה הטוב מהרע ואז הטוב שבהן הולך לקדושה לגמרי א״כ הם נעשו כזכיות ממש אותה בחינת של הטוב שהיו מעורבים עם הרע"

ד - תשובה היא איכותית ולא כמותית

אוהת״ש ט א. - הרצון הבא מכוחה של התשובה הוא הרצון העמוק של עומק החיים, לא הרצון השטחי שהוא תופס רק את הצדדים הרפים והחיצונים של החיים, כ״א אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, והרי היא העצמיות הגמורה של הנשמה.

ה - אין כח להתמודד! התמודדות היא ברכה

כשהיה צעיר בא הצדיק רבי אלעזר מקוזניץ לפני דודו הקדוש, ״השרף ממוגניצא" וביקש ברכתו. ״במה אברכך״, שאל הדוד. ״שלא אעמוד בפני ניסיונות״, השיבו השרף: "זו, אינה ברכה. אי אפשר להתעלות בלי מלחמה מתמדת, והתגברות על ניסיונות! אלא אברכך שבשעת הניסיון, תדע שהוא ניסיון! ויהיה לך כח לעמוד בו! ״ (״גן הדסים״ מערכת השרף ממוגניצא).

הראי״ה (פנקסי הראי״ה א עמ' תנט): "לא נבראו עיכובים בעולם כדי לעכב בין גשמיים בין רוחניים אלא כדי לחזק עוד יותר ויותר את גדולת החיים"

ו - הבורא לא רוצה אותך מושלמ/ת.

מהר״ל נתיב התשובה פרק ה - "מָשָׁל אֶל מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנָּתַן לְאֶחָד כְּלִי לִשְׁמֹר, וְהַכְּלִי נִשְׁבַּר, וְהוּא מִצְטַעֵר עַל זֶה מֵאֵימַת הַמֶּלֶךְ, וְלֹא יֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה. לְכָךְ הוּא שׁוֹאֵל חָכָם אֶחָד מַה יַּעֲשֶׂה, וְהוּא מֵשִׁיב כִּי דָּבָר זֶה אֵינוֹ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְאֵין לְהָשִׁיב לוֹ הַכְּלִי כָּךְ. וְאָדָם זֶה לֹא יֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה, וְיֹאמַר כִּי בְּאוּלַי זֶה לֹא יָדַע הַנְהָגַת מֶלֶךְ זֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁאַל אֶחָד מִקְּרוֹבֵי הַמַּלְכוּת שֶׁהֵם מַכִּירִים אֶת הַמֶּלֶךְ, וְכַאֲשֶׁר הוּא שׁוֹאֵל אוֹתוֹ מֵשִׁיב לוֹ, כִּי אֲנִי מַכִּיר אֶת הַמֶּלֶךְ גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ, אֵין רָאוּי לְהָבִיא כְּלִי זֶה לְפָנָיו, וּלְכָךְ אָמַר כִּי יֵשׁ לְאַבְּדוֹ לְגַמְרֵי. וְהִנֵּה לֹא יֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה, וּלְכָךְ אוֹמֵר: אֵלֵךְ אֶל הָאֻמָּן שֶׁיצר אֶת הַכְּלִי, אוּלַי יִמְצָא לוֹ תַּקָּנָה, וּבָא אֶל הָאֻמָּן, ואָמַר שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה לְזֶה הַכְּלִי, אֲבָל הַתַּקָּנָה קָשָׁה גַּם לֹא לְכָל הַקִּלְקוּלִים שֶׁבּוֹ רַק לְאֶחָד אוֹ לִשְׁנַיִם. וְהִנֵּה זֶה אוֹמֵר: עַל כָּל פָּנִים לֹא אוּכַל לִהְיוֹת נָקִי מִזֶּה, אֵלֵךְ אֶל הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ, יַעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה, וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ אָמַר: הַכְּלִי הַזֶּה שָׁבוּר אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בּכלים שבורים"

“שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם ‘חטאים תרדף רעה’. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן ‘הנפש החוטאת היא תמות’. שאלו לתורה – חוטא מהו עונשו? אמרה: ‘יביא קרבן ויתכפר’ שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן ‘יעשה תשובה ויתכפר לו'” (ירושלמי מכות ב’, ו’).

אורות הקודש ב: מה אנו חושבים על דבר המטרה האלוהית בהמצאת ההויה? אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר צריכה ההויה העולמית להתהוות, וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית… של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה.

רבי נחמן -ליקוטי התחזקות לז: "וְהוּא מַעֲלָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן יֵצֶר הָרָע לָאָדָם, כִּי אָז יָכוֹל לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עִם הַיֵּצֶר הָרָע דַּיְקָא. דְּהַיְנוּ לְהִתְגַּבֵּר מִתּוֹךְ חֲמִימוּת הַיֵּצֶר הָרָע, לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ לְתוֹךְ אֵיזֶה עֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדַת ה'. וְאִם אֵין יֵצֶר הָרָע לָאָדָם, אֵין עֲבוֹדָתוֹ נֶחֱשֶׁבֶת כְּלָל. וּבִשְׁבִיל זֶה מַנִּיחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט כָּל כָּךְ עַל הָאָדָם, וּבְיוֹתֵר עַל מִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. אַף עַל פִּי שֶׁעַל־יְדֵי הִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ כָּל כָּךְ הוּא מֵבִיא אֶת הָאָדָם לְמַה שֶּׁמֵּבִיא לְכַמָּה עֲווֹנוֹת וּפְגָמִים גְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי כֵן הַכֹּל כְּדַאי אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ בִּשְׁבִיל הַתְּנוּעָה טוֹבָה, מַה שֶּׁבְּתֹקֶף הִתְגַּבְּרוּתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו הָאָדָם בְּאֵיזֶה תְּנוּעָה וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה יָקָר אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר מֵאִלּוּ עָבַד אוֹתוֹ אֶלֶף שָׁנִים בְּלִי יֵצֶר הָרָע. כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ כִּי אִם בִּשְׁבִיל הָאָדָם, שֶׁכָּל מַעֲלָתוֹ וַחֲשִׁיבָתוֹ הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ יֵצֶר הָרָע כָּזֶה, וְהוּא מִתְחַזֵּק כְּנֶגְדּוֹ. עַל־כֵּן כָּל מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּמוֹ כֵן יָקָר בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר כָּל תְּנוּעָה בְּעַלְמָא שֶׁהוּא מִתְחַזֵּק נֶגְדּוֹ. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ עוֹזְרוֹ לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדו".

ז - אנחנו באמת מלאים בטוב!

(שמות כ, ה): פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

(ליקוטי הלכות או״ח - הלכות השכמת הבוקר הלכה א): כִּי כְּשֶׁאָדָם רוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ זֶה בְּחִינַת שֵׁנָּה, וּכְשֶׁמְּחַפֵּש וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן וּמְחַיֶּה וּמְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וּמְעוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ לַעֲבֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה, זֶה בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָּה, אֲבָל בֶּאֱמֶת הָאָדָם אָסוּר לְיַאֵשׁ עַצְמוֹ, וְצָרִיךְ לְהִתְגַבֵּר לְעוֹרֵר מִשֵּׁינָתוֹ עַל יְדֵי הַמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁאָדָם מוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, זֶה בְּחִינַת אֱלֹקוּת, כִּבְיָכוֹל, כִּי כָל הַטּוֹב מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אוֹרַיְתָא וְיִשְֹרָאֵל וקוב״ה כּוֹלָא חָד, נִמְצָא כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיִשְֹרָאֵל אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, דְּהַיְנוּ אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, זֶה הַטּוֹב הוּא אַחְדוּת גָּמוּר עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי (תהלים קמ״ה) "טוֹב ה' לַכֹּל", כִּי כָל הַטּוֹב שֶׁנִּמְצָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוּא הַכֹּל מִמֶּנוּ יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ (שם ב'), "כִּי ה' יִסְמְכֵנִי", הַיְנוּ הַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹקוּת בְּחִינַת טוֹב ה' לַכֹּל, זֶה הוּא סוֹמֵךְ אוֹתִי וּמֵקִיץ אוֹתִי מֵהַשֵּׁנָּה וְעַל יְדֵי זֶה אֶזְכֶּה לִתְשׁוּבָה כִּי כָל הָרָע נִדְחֶה מִפְּנֵי מְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ וּמְחַיֶּה וּמֵרִים אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי מְעַט מִן הָאוֹר דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחֹשֶׁךְ, כַּיָּדוּעַ. וְזֶהוּ שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, הַיְנוּ שֶׁתָּמִיד אֲנִי מֵשִֹים וּמְשַׁוֶּה ה' לְנֶגֶד עֵינַי, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי רָחוֹק מִמֶּנוּ יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי כֵן ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד בְּכָל מָקוֹם, כִּי אֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי נְקֻדָּה טוֹבָה

כִּי עִקַּר הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָטִיּוּת גְּאֻלַּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד תָּלוּי בִּידִיעָה וְהַשָֹּגָה זֹאת! שֶׁיַּזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבּוֹ וִיחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ. מַה שֶּׁדָּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, זֹאת הַבְּחִינָה מְטַהֶרֶת טְמֵאִים וּמְטַמֵּא טְהוֹרִים, כִּי מִי שֶׁהוּא בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה צָרִיךְ דַּוְקָא לִמְצֹא זְכוּת בְּעַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּוֹל לְגַמְרֵי ח״ו, וְעִקַּר טָהֳרָתוֹ וּתְשׁוּבָתוֹ עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא. אֲבָל מִי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ בְּמַדְרֵגַת הַטּוֹב בְּוַדַּאי נִפְגַּם עַל יְדֵי זֶה, וְזֶה בְּחִינַת מְטַהֵר טְמֵאִים וּמְטַמֵּא טְהוֹרִים.

ח - לעבוד עם ה' ולא רק את ה'

גמרא קידושין ל: אמר ר''ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו. "קדושים תהיו כי קדוש אני"

ט - ה' סלח לך אתה לא סולח לעצמך

בעל התניא אגרת התשובה פרק יא: "ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח, המרבה דווקא, דהיינו שבמידת בשר ודם אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו, ואחר כך חזר לסורו, קשה מאד שימחל לו שנית, וכל שכן בשלישית ורביעית. אבל במידת הקב״ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממידת הרחמים ומידותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף, כמו שכתוב: "כי לא כלו רחמיו"

ספר התניא - אגרת התשובה - פרק יא - האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' בלי שום ספק בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י״ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו.

ר' נחמן (ספר משיבת נפש עמוד קא): "בתחילה היצר הרע מחטיא את האדם על ידי שיקרו שמטעה אותו בכמה מיני הטעיות, ואחר כך כשבא על דעתו לשוב הוא מחליש דעתו ומכניס בליבו שכבר נסתלק השם יתברך ממנו והוא רחוק כל כך עד שכבר אי אפשר לו לשוב. ובאמת הוא להפך כי מלכותו בכל משלה וכמו שנאמר, השוכן איתם בתוך טומאותם"

י - 'אחטא ואשוב' אין לי תקנה.

"כל האומר אחטא ואשוב אין מספין בידו לעשות תשובה" התשובה לכך זה לא נכון כתוב: "היום אם בקולו תשמעו"

ספר התניא - אגרת התשובה - פרק יא – "אחטא ואשוב היינו דוקא שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו אלא שסומך בלבו על התשובה ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא אין מספיקין וכו'. ואף גם זאת אין מספיקין דייקא. אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו.

הרב אברהם יהושע העשיל מאפטא אוהב ישראל - לימי הרצון והתשובה: "מגודל רחמי הש״י שמרחם על כל בריותיו. וגם על החוטאים נגדו ית'. וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח לזאת שולח הש״י הרהורי תשובה בליבם ומעורר אותם שישובו בתשובה שלימה או ע״י איזה סיבה מעוררם שישובו. אכן יש עבירות חמורות כמו האומר אחטא ואשוב וכדומה, אז אין מהראוי שהש״י יחזר אחריו לעוררו ולבקש ממנו שיעשה תשובה רק צריך האדם להתעורר מעצמו ולהתוודות לפניו ית' בכל לבבו וישפוך שיחו לפניו ית' שישלח לו עזר וסיוע מן השמים שיגמור תשובתו בכי טוב ואז באמת מקבלין תשובתו! וזהו מאמרם ז״ל (יומא פה) 'אין מספיקין בידו לעשות תשובה'. ולא אמרו אין מקבלין תשובתו. אך ודאי כוונתם הוא שאין מעוררין אותו מן השמים שישוב. אך ורק ממתינין ומצפים ומייחלין מתי יתעורר מעצמו לעשות תשובה שלימה. ואז בלי ספק שמקבלין תשובתו בשמחה. וכלל גדול אמרו חז״ל (ירושלמי פאה פ״א ה״א) באמת שאין לך דבר העומד בפני התשובה.

יא - חשיבה חיובית הבסיס להתפתחות רוחנית

הרב משה קרודברו (בספרו תומר דבורה פרק א'): "לֹא יַעֲשֶֹה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבְרָא (על ידו) מַשְׁחִית, כְּדִתְנַן (אבות פ״ד, י״ד), "הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קָטֵיגוֹר אֶחָד", וַהֲרֵי אוֹתוֹ קָטֵיגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּבָּ״ה וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָֹאָנִי; וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּימֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּבָּ״ה, וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו, וּבַמֶּה מִתְקַיֵּים? הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיֹּאמַר הַקָּבָּ״ה, "אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים, יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָֹאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ"

יב - יש בנו נשמה אלוהית על טבעית

אורות ישראל פרק א יא: "אִי-אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיִּתְעַלֶּה עַל טִבְעוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּמִיד חוֹשֵׁב שֶׁכָּל הַמֻּטְבָּע בַּטֶּבַע אֵין עָלָיו כּחַ עֶלְיוֹן עַל כֵּן אֵין מָנוֹס מִשִּׁפְלוּת הַמּוּסָר שֶׁבְּעמֶק הָרוּחַ לֹא לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה-זָרָה וְלֹא לְכוֹפְרִים מֻחְלָטִים, וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהִיא מַעֲצֶמֶת (מעצימה) אֶת הָרוּחַ, לְהַעֲלוֹתוֹ מִכָּל הַמִּגְרָעוֹת שֶׁבַּטֶּבַע הַבְּהֵמִי הַפִּרְאִי שֶׁל הָאָדָם, הִיא רַק הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱמוּנִית"

(דברים כח סו): וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

אורות התורה יא ב: הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו, כְּלוֹמַר שֶׁיַּאֲמִין בְּחַיֵּי עַצְמוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו הַהוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִיְּסוֹד נַפְשׁוֹ, שֶׁהֵם טוֹבִים וִישָׁרִים וְשֶׁהֵם מוֹלִיכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. הַתּוֹרָה צְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה נֵר לְרַגְלוֹ, שֶׁעַל יָדָהּ יִרְאֶה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם הַטָּעוּת עֲלוּלָה, אֲבָל הַמַּעֲמָד הַתְּמִידִי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַבִּטָּחוֹן הַנַּפְשִׁי. הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב לְהַאֲמִין, שֶׁנְּשָׁמָה אֱלֹהִית שְׁרוּיָה בְּקִרְבּוֹ, שֶׁעַצְמוּתוֹ כֻּלָּהּ הִיא אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה.

יג - איך לעמוד בניסיון קשה?

רבי צדוק (ספר צדקת הצדיק - אות עו ): "בעת ניסיון האדם ידע שבאותו עת הוא הכנה לאותו דבר לטוב ואם יזכה באותה שעה יוכל לעלות למדרגה גדולה מאד כפי גודל החטא שהיצר מסיתו כך הוא גודל הטובה שיוכל לקלוט אז אם יהפוך תשוקה זו וחמדה זו לטוב ומאותו ענין ממש הוא הטובה היפך הרעה. וכמו שמובא בזוהר (פנחס רט״ז סוף ע״א) כי בעת המבול היו ראויים לקבל התורה ומים היינו תורה והם הפכוהו למים הזידונים"

יד – תשובה – "לגדול מזה ודי"

עין איה שבת פרק ה עט: "הטוב השלם אין לו ניגוד וכל עניני הניגוד שנמצא בעולם, בין בדעות בין בסדרי החיים המעשיים, הוא בא רק מפני שאפילו בצד הטוב יש בו איזה חלק של רע והפסד על כן נמצא ניגוד מכוון המקטרג על הטוב ההוא מפני חלק הרע שבקרבו, ומתוך כך הוא מנגד גם כן את הטוב בעיקרו, ומזה נולדות כל המבוכות המסובכות בעולם"

עין איה שבת ב נ: "הכל הוכן לטוב, גם הכוחות הרעים הוכנו למטרה טובה ומתוך כך הם נובעים, הכל ממקור הטוב בהכרח. ולא עוד, אלא שכל עניין רע שנמצא בעולם, הוא בא מתוך שיש בפנימיות העניין שאיפה אל טוב נעלה ונשגב שלא גמר לבא אליו, ונתעה מדרכיו מאורך הדרך וגודל הסתעפות העניין, אבל סוף כל סוף יגיעו הדברים למטרתם, והרע היותר גדול יהפך לטוב נשא ונשגב עד מאד"

טו - תשובה היא התפתחות הדרגתית.

אורות התשובה יג ו: "כשהאדם רוצה, שכל חושיו וכוחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתיקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שוב מעמד ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמתית. אלא העיקר שהכל בו היא עלית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחלה בדברים שלהבא, ואח״כ בדברים שבעבר הנח להתקן, ואח״כ יתרחב החוג גם בדברים שתקונם כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל. ."

אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד רמז / יראה יתרה ועצבות - יט

רואים אנו איך קליפת נוגה, ששרויה ביסודה בנפש הבהמית, אורבת היא על הנטיות הנפשיות להמשיך אותן אליה, להשפיל את רוח האדם, לטשטש את אורו, למעט שלטון הקודש בעולם, ועל ידי תוספת עבודה ויראה יתרה חושבת היא להחליש את כח הרצון, שליטת החוג שבקדושה הפנימית. ואז בכל עת התעוררות הכחות הבהמיים על ידי פעולות גופניות, באה היא ומהממת את הרצון החלוש, המדוכא על ידי הפגיעה של צדקות הרבה יותר מן המדה, ועל ידי העצבות המדלדלת, המצורפה לזה, ובזה עושקת היא נשמות וכחות, וכחתף תארוב, ובוגדים באדם תוסיף. אמנם ד' לא יעזוב את חסידיו, ושבע יפול צדיק וקם. וכארי ולביא יתחזק איש אשר נוכח ד' דרכו, וישם פניו אל תורה, אל היושר והצדק, אל התפלה הרעננה, המלאה שמחות ועז, ועת לדרוש את ד', דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד.

כנפי רוח יד יח: "בכל דרגה ובכל השגת עולם יש בה אוצר של קדושה, וכשאדם דולג ועף במהירות גדולה יותר ממדרגתו אז מתרוקן הוא מהתוכן הקדוש של הדרגות התחתונות, שהן הראויות לו, ולמדרגות העליונות אינו יכול להתדבק מפני שהן יותר מדי רוחניות בעדו. ע״כ הוא צריך לשוב בתשובה בשברון לב ובשמחה אל המדרגות שעזב, ומ״מ לא ישכח את הרושם של המדרגות העליונות, שכיון שעלה לא ירד, ואז יתהפך הכל לטובה.

טז - עליו וירידות - אופי החיים

"אֲפִילּוּ אִם רוֹאֶה אָדָם, שֶׁעִם מָה שֶׁנִּתְעוֹרֵר בְּלִיבּוֹ לְהַחֲזִיק בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּלְהִתְגַּבֵּר יוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת השי״ת, מִתְגַּבֵּר בּוֹ הַיֵּצֶר הָרַע יוֹתֵר וּמַפִּילוֹ לְתַאֲווֹת וְשִׁפְלוּת, מִכָּל מָקוֹם לֹא יִתְחָרֵט כְּלָל עַל הִתְגַּבְּרוּתוֹ וְיוֹסִיף גְּבוּרָה עַל גְּבוּרָתוֹ, וְעַל הַמִּכְשׁוֹלִים שֶׁאֵירְעוּ לוֹ בְּדֶרֶךְ עִילּוּיוֹ יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְיֵדַע שֶׁכָּל זֶה כָּלוּל בִּכְלָל טָעָה בִּדְבַר מִצְוָה דְּפָטוּר מֵחַטַּאת. וְלֹא יִירָא כְּלָל כִּי אִם יִרְאֶה קְדוּשָּׁה וּתְשׁוּבָה יִקַּח מִכָּל דָּבָר" [אורות התשובה יד, יט]

לא ליפול מהרצון ליפול

אֵין לְהִתְפַּעֵל מִמָּה שֶׁהַלֵּב מוֹשֵׁךְ לִפְעָמִים לְאֵיזוֹ תַּאֲוָה אוֹ לְאֵיזוֹ מִידָּה שֶׁאֵינָהּ מְהוּגֶּנֶת, וּלְהַחֲלִיט בִּשְׁבִיל כָּךְ שֶׁכָּל הוֹפָעָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל חָכְמַת קוֹדֶשׁ אֵינָהּ הוֹלֶמֶת לוֹ. פְּתַיּוּת הִיא זוֹ. הָאָדָם נָתוּן תָּמִיד בִּסְבַךְ שֶׁל חַיִּים גּוּפָנִיִּים, חָכְמַת אֱלוֹהִים מְקַדֶּשֶׁת אֶת חַיָּיו, וְגַם מְגַדֶּלֶת אוֹתָם. סוֹעֲרִים בַּלֵּב לִפְעָמִים דִּמְיוֹנוֹת וּנְטִיּוֹת בִּלְתִּי רְצוּיִים, שֶׁהֵם עוֹמְדִים מוּכָנִים לְהִתְבַּטֵּל מִפְּנֵי הֲדַר ד', הַמִּתְגַּלֶּה בַּנְּשָׁמָה בְּהַדְרַת קוֹדֶשׁ. [שמונה קבצים, קובץ ב, רכד]

הָעֲלִיּוֹת וְהַיְּרִידוֹת הֵן תְּדִירִיּוֹת, בְּמַצַּב הָאָדָם הַיָּחִיד, וּבְמַצַּב הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם הַתְּנוּעָה בִּכְלָלָהּ הִיא תְּנוּעַת עֲלִיָּה וּבִיסּוּם. וְחִילּוּפֵי הַמַּצָּב אֲפִילּוּ בְּעֵת יְרִידָה גְּדוֹלָה אֵין לָהֶם כִּי אִם עֵרֶךְ שֶׁל מִילּוּי הַיָּרֵחַ וּמִיעוּטוֹ, אוֹ זוּטוֹ שֶׁל יָם וּנְסִיגָתוֹ, אוֹ הַנְּשִׁימָה הַפְּנִימִית, הַמְּשִׁיבָה אֶת הָרוּחַ אֶל תּוֹכִיּוּתוֹ שֶׁל הַחַי, וְהַחִיצוֹנִית, הַדּוֹחֶפֶת אוֹתוֹ מִתּוֹכוֹ, אוֹ הָעֵרוּת וְהַשֵּׁינָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִרְאִים כַּהֲפָכִים מִכָּל מָקוֹם שְׁנֵיהֶם יַחַד הֵם מְחוֹלְלֵי הַחַיִּים הַשְּׁלֵמִים [אורות הקודש ח״ב, עמ' תקכא]

יז - אבל אני אפול שוב!

המבי״ט (בית אלוקים שער התשובה פרק ו): "נראה מדברי רבותינו ע״ה כי כיון שחזר האדם בתשובה מן החטאים שעשה וגמר בליבו שלא לעשותם עוד, השם יתברך מעביר חטאתו בתשובה זאת, ואם אחר כך חוזר לחטוא, יצר הרע הוא שפיתה אותו מחדש לחזור למה שחטא, ולא יהיו החטאים הראשונים חוזרים וניעורים אחר שנתבטלו בתשובה הקודמת".

יח - עבירות = מעשים הפוכים מטבע הנפש

אוה״ת ח ג. : "כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה, ומתרפא הוא רק ע״י תשובה, שזורח עליו בה אור השפע העליון של האידיאליות אשר להוית המציאות, ובזה חוזרת ההשויה הכללית וההתאמה לההויה להופיע בתוכו, ושב ורפא לו. אמנם יסוד הצער איננו מעצם החטא בלבדו כ״א מיסודו של החטא ומתוכן מהלך הנפש, שנעשה הפוך מסדר הישות, הזורחת באור הישר האלהי בכל המצוי המאורגן באחדות וכוון מעולה. ומפני זה אותם אשר נפשם רעה מיסודה, ושורש החטאים כולם מונח בדעותיהם, בשאיפתם ותכונת לככם, הנם רעי-העין אשר העולם כולו נראה להם בצבע כ״כ שחור עד אין תכלית. הם הם המתרעמים על העולם ועל החיים, בעלי עציבו דטחול, אשר לעגם מכל ההויה הוא שחוק הכסיל, אשר לא ידע להבין כי טוב ד' לכל.

ה. : "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה: כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמתי שהוא החפש האלהי שאין עמו שום עבדות.

יט- היצר הרע הגדול - עצבות מתוך יראת שמיים

אגרות הראיה (מוסד הרב קוק) / כרך ב / שעח - על דבר אגרת התשובה, גדולה מאד היא תשוקתי לזכות להכינה ולסדרה כראוי, אבל לפי ערך גדולת הענין כן רבו המניעות. ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת-עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו…וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים, של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון - לאור החיים, ודווקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם.

ספר בעל שם טוב על התורה - פרשת בראשית קנג.

לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף על פי שבאמת אינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהיה האדם בעצבות מכח זה, ויבוטל בעצבותו מעבדות הבורא יתברך שמו, וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר ליצר הרע איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטל אותי מעבודתו יתברך שמו, ושקר אתה דובר, וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי כשלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו יתברך שמו, אדרבה אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל גדול, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו, ואם כן אף אם לא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא יתברך שמו עלי, כי כל עיקר מה שאיני משגיח עליך הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך שמו, ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד, וזהו כלל גדול בעבודת הבורא שיזהר מעצבות כל מה שיוכל:

אורות התשובה / פרק יד יא "מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות צריכים להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. ע״כ כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד' באמת.

[שמונה קבצים, קובץ ו, קל]כֹּל הַמִּידּוֹת אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹתָן, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שׁוֹרֶשׁ בַּקְּדוּשָּׁה, חוּץ מֵהָעַצְבוּת שֶׁאֵין לָהּ שׁוֹרֶשׁ כְּלָל, כִּי עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ. וּצְרִיכִים לְהַעֲלוֹת אֶת סִבָּתָהּ, וְכֵיוָן שֶׁהַשּׁוֹרֶשׁ מִתְעַלֶּה גַּם הִיא עוֹלָה. וְהַשּׁוֹרֶשׁ שֶׁל הָעַצְבוּת הוּא אוֹ גַּאֲוָה אוֹ כַּעַס, אוֹ דְּאָגָה, הַבָּאָה מִּסִבָּתָם.

העצבות - מידה אסורה [אגרות הראיה כרך ב / תרמד] כְּשֵׁם שֶׁהַגַּאֲוָה וְהַכַּעַס וְעַנְפֵיהֶם הֵם בִּכְלַל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הָאֲסוּרוֹת, שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהִטָּהֵר מֵהֶן עַד כַּמָּה שֶׁהַיָּד מַגַּעַת, כְּבָר מְנוּיָה וּגְמוּרָה מִפִּי חַכְמֵי-תּוֹרָה גְּדוֹלֵי-עוֹלָם, שֶׁהָעַצְבוּת הִיא מִכְּלָל הַמִּדּוֹת הָאֲסוּרוֹת, עוֹמֶדֶת בְּמַעֲרָכָה אַחַת עִם הַכַּעַס וְהַגַּאֲוָה.

ספר התניא - חלק ראשון - פרק לא:"אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס״א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות מבחי' גבורות קדושות והשמחה מבחי' חסדים כי הלב כלול משתיהן.

כ - סוף טוב הכל טוב.

בעל הסולם הקדמה לתע״ס אות קו: אמרו: "שהעושה תשובה מאהבה, נעשו לו הזדונות כזכויות". פירוש, שהשי״ת, לא בלבד שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השי״ת למצוה. וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, או שנכשל בזדונות, נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו ע״כ, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה. וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו. וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה, היה שונא ישראל. מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא, לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו. נטלם היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה: "מה קרה לך עם האדון?" סיפר לה. אמרה לו: "א״כ, למה אתה בוכה?" אמר לה: "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים".

ורצוי לדעת החוק העליון הזה, שאין לך שום גילוי, אלא במקום שהיה ההסתר, כמו בעניני העוה״ז, אשר ההעדר הוא קודם להויה, כי אין צמיחת החיטה נגלית, אלא במקום שנזרעה ונרקבה. וכן בדברים העליונים, אשר ההסתר והגילוי יש להם יחס, כפתילה והאור, הנאחז בה. כי כל הסתר, אחר שבא לתיקון, הנה נגלה בסיבתו, האור המיוחס למין ההסתר הזה. והאור שנתגלה, נאחז בו, כמו אור בפתילה. וזכור זה על כל דרכיך.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הקפת החנות

הקפת החנות

נאמר במשנה (י', א'): "הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט, רבי יהודה אומר הראשון הראשון משמט".

כלומר אם יש חוב לתשלום שהמלווה נתנו כהקפה ולא זקפו כמלווה.

מסביר הרמב״ם בפירוש המשניות (פרק י', משנה א'): "לא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב, אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו".

והסביר על זה עוד הכסף משנה (פרק ט', הלכה יא'): "אינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנוגשו, הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית". לפי תנא קמא חוב זה לא יישמט, ואם עשהו כמלווה החוב יישמט. רבי יהודה חולק וסובר שאם יש כמה הקפות אז רק האחרונה נחשבת הקפה שאינה משמטת, ואילו הקודמות נחשבות כמלווה. (אמנם מסביר הרדב״ז מכח התוספתא והירושלמי שהפשט במשנה שונה, ורבי יהודה לדברי תנא קמא אמר דבריו. כלומר שבאמת ר״י סובר שכל הקפה משמטת, גם האחרונה, אלא שרצה לומר שת״ק צריך להסכים שרק האחרון אינו נשמט, בעוד שהראשונות נשמטות.)

פסק הרמב״ם (הלכה יא'): "הקפת החנות אינה נשמטת. ואם עשאה מלווה נשמטת", כלומר הרמב״ם כת״ק. וכן פסק השו״ע (סעיף יד'): "הקפת חנות, אינה משמטת. ואם זקפה עליו במלוה, משמטת."

הרמ״א הביא שתי אפשרויות מהו השלב בו נזקף החוב כמלווה:

קבע לו זמן לפורעו.

כתב בפנקסו כל החוב ביחד.

והיינו שמרגע זה הלוקח נחשב כנגוש, כיוון שגילה דעתו שרוצה לתבוע את הכסף בחזרה. וזה הכלל: כל חוב בו הלווה נחשב נגוש, חוב זה משמט, אך חוב שאין המלווה נוגש אותו, אינו משמט.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תלמוד תורה לנשים - שיעור למדרשה לשלושה באלול

ה לנשים תורה תלמוד, שינויי לכה טבדי בנימין הרב │ עולם תפיסות ושלושה ם

מבוא– השתלשלות ו בסיסי, באופן ההלכה בזמננו שנאמרו והסברות ההיתרים

יג הלכה א פרק תורה תלמוד הלכות רמב״ם

תורה שלמדה אשה עליו מצווה שאינו דבר העושה וכל נצטוית, שלא מפני האיש, כשכר אינו אבל שכר לה יש אדם ילמד שלא חכמים צוו שכר לה שיש פי על ואף ממנו, פחות אלא שעשה המצווה כשכר שכרו אין לעשותו

תורה בתו, את עניות לפי אי הב לדברי תורה דברי מוציאות הן אלא להתלמד מכוונת דעתם אין הנשים שרוב מפני

אבל פה שבעל בתורה אמורים דברים במה תפלות, למדה כאילו תורה בתו את המלמד כל חכמים אמרו, דעתן תפלות כמלמדה אינו למדה ואם לכתחלה אותה ילמד לא שבכתב. תורה

ו א, הלוי בית

מצוות הלימוד הווי דבאנשים באנשים. דהווי כמו כלל תורה תלמוד מצוות בהם אין בהן, שנוהגות במצוות דגם

בו, 9 נוהגין שאין במצוות וגם עשה. מצוות מקיים וכשלומד תפילין, הנחת וכמו עשה, ללמוד מחויב מקום מכל

דמכל כתב הסמ״ג רק עצמו, מצד כלל מצווה שום בלימודם אין בנשים אבל תורה. דתלמוד עשה מצוות משום באים אנשים בחגיגה: דמחלק וזהו לקיימם. היאך שתדע כדי בהן, הנוהגות מצוות ללמוד מחויבים מקום בדינים היא בקיאה כבר ואם אצלם, כלל מצווה שום הווי לא בעצמו הלימוד אבל לשמוע… באות נשים ללמוד,

להסמ״ג. אפילו עוד, ללמוד צריכה אינה שוב לעשות, היאך ויודעת שלה,

פז סימן ג חלק דעה יורה משה אגרות שו״ת

שלו בפילאדעלפיא הר״מ שליט״א שווי אליהו.'ר״ר מוה הרה״ג ידידי מע״כ בע״ה

ללמוד והמורים ההנהלה שרוצים וכדומה יעקב בית בשם שנקראו ולנערות לילדות ספר בתי שנמצאו בדבר הנה אך תורה לבנות ללמד שאין ע״א כ' דף בסוטה כר״א פסק הי״ג ת״ת מהלכות פ״א הרמב״ם הנה משניות, עמהן

גם שלכתחלה אך תפלות כמלמד אינו שבכתב ובתורה שבע״פ בתורה הוא פלות ת מלמדה שכאילו מחלק הוא צריך ולכן תפלות, למדום כאילו והוא ילמדום שלא חכמים צוו שבע״פ תורה שהוא משניות עכ״פ ללמד, אין זה

מזה למונעם אבות פרקי ורק תורה לאהבת לעוררן בהסבר ללמדם יש טובות והנהגות מוסר עניני שהוא משום

ול טובות מדות המסכתות, שאר לא אבל, ויראת תורה שירביץ לכתר״ה בברכה וגומר אקצר הפשיטות ומתוך

פיינשטיין משה ידידו, לעולם. . שמים

ישרא תפילות, סידור הירש רש״ר ל, עמ תשנ״ב, 'ירושלים ע

האנשים בעיקר יעסקו בזה כי ה. לכה, במדרשי בקיאות להיות למדניות, להיות חייבות אינן נשים

המקרא הבנת ם אול, השלם ולקיומיהן קפדנית מצוות לשמירת המביאה ה' ליראת הדרושה ידיעה ואותה היא

ש והלב הרוח לעיצוב שייכת הבנים. של כמו בדיוק בנותינו, ל

והמשנ״ב הח״ח בעל זצ״ל מראדין הכהן לרי״מ הלכות ליקוטי

וקבלת אבותיו במקום דר היה אחד שכל שלפנינו בזמנים דוקא לבנות תורה ללמד ][איסור זה דכל ונראה הערה: ויגדך." אביך הכתוב״שאל וכמאמר אבותיו שדרו בדרך להתנהג ואחד אחד כל אצל מאד חזק היה האבות בזה

לאמ יכולים היינו הישרים. אבותיה על בהנהגה ותסמוך תורה תלמד שלא ר

כלל, אבותיו במקום דר שאינו מצוי וגם מאוד, מאוד נתרופף האבות שקבלת בעוה״ר כעת אבל אותן ובפרט

- העמים ולשון כתב ללמוד עצמן שמרגילין חז״ל ומוסרי וכתובים נביאים וגם חומש ללמדם רבה מצוה בודאי

וכדומה המאור מנורת וספר אבות מסכת כגון הקדושה, אמונותינו ענין אצלם שיתאמת כדי שיסורו עלול דאל״ה

ח״ו. הדת יסודי כל על ויעברו ד' מדרך לגמרי

נב סימן ב חלק רב לך עשה שו״ת

שאלה: (שכבר דתיות בנות ללמד מותר בזמנינו "האם

שבעל- תורה תיכון) בי״ס סיימו."פה

" "בזמנינו מלת לפרש הוספת דבריך:"וכמפרש לעת ונחוץ חרוקה) (תי״ו תפלות, מלא העולם כאשר כזאת לאלה במיוחד לבנות גם התורה בלמוד להעמיק

תהא ולא גבוהה, ברמה אחרים למודים שלומדות

וכו. . שלנו שלמה.'תורה ".

השאלה לשון כאן. עד

תשובה: כ (סוטה סוטה במס' הוא ההלכה )'מקור

בן- התנאים. מחלוקת את ללמד אדם חייב אומר עזאי

בתו את מלמד ה כל אומר אליעזר ר' וכו' תורה בתו

תפילות מלמדה כאילו. תורה

אדם "חיוב" שלעומת נציין, דברינו בתחלת וכבר

בן- שבדברי תורה, בתו ללמד מלת באה לא עזאי, אליעזר ר' בדברי אחרת שלילית לשון כל או,"איסור"

לשון אינו שעדיין וכו כאילו המלמד… כל,'אלא

רוח מורת אלא איסור. ,

אלא אליעזר ר' בדברי וראה, כן כתב לא שהרמב״ם לשונו וכך תורה, הבת ללמד שלא: צווי " חכמים צוו אין הנשים שרוב מפני תורה, בתו אדם ילמד שלא תורה דברי מוציאות הן אלא להתלמד, מכוונת דעתן פ״א תורה תלמוד (הל' דעתן" עניות לפי הבאי לדברי

.)ה״יג. .

תורה בנות ללמד שאסור בבירור נראה ורה ולכא שבעל-. פה

חיל עשו בנות שרבות המציאות הוכיחה כבר אבל, החיד״א מרן העתיק וכבר והפליגו, תורה ולמדו רבינו בשם תבנית) ד״ה ר' מערכת הגדולים" (ב״שם התנאים עם חולקת בברייתא נזכרה שאשה שמשון,

דבבא- א' פרק דכלים (בתוספתא וציין )מציעא מרן שם והוסיף התנאים, בגבול אשה למצוא כחידוש מאיר רבי אשת ברוריא היתה אשה שאותה החיד״א ועוד נ״ג) ועירובין ס״ב פסחים במס' לעיין (וציין תירוץ הביא המורים גדול שהרשב״ץ וציין שם האריך דינים שני מביא הסמ״ע של ובנו אחת, רבנית בשם

שרבניות ספרים וד ע וציין הרבנית, אמו שחידשה באורך שם עיין וכו' שאלות. שאלו

שכל בקלות, לדחות יכול זה כל לדחות הרוצה, אמנם אבל תורה. בתו ילמד שלא האב על אלא אינו האיסור

תלמד שלא האשה על איסור מעולם מצאנו לא

תורה. בעצמם למדו הנ״ל שכל ויתכן בעצמה,

ד לימו נאסר מדוע ביותר, קשה עצמה שהיא אלא איסור נאמר ולא בתו, את ילמד שלא האב על תורה החשש והלא תלמדנה, שלא הנשים על מפורש

כך ובין כך בין קיים הבאי לדברי תורה דברי. שיוציאו

וממנה זאת, בהלכה חידוש להמציא לי נראה ומכאן

תורה הבנות ללמד היתר. פתח

בדברי שבא כפי האיסור טעם שבסיס נקדים ובתחלה

שכן מוחלט, האיסור שאין להוכיח יו ד הרמב״ם, להתלמד מכוונת דעתן אין הנשים שרוב "מפני כתב, איפוא שיש משום דרשני, אומרת "שרוב" ומלת וכו" שיוציאו חשש ואין תורה, ללמוד שראויות מיעוט לנו ידוע שכאשר ומכאן הבאי, לדברי תורה דברי בכנות תורה ללמוד רצונה זאת שאשה, בודאות

שייכת היא שאין נתברר הרי ויציבה, לימה ש ודעתה תורה ללמדו שאסור. לרוב

תורה בתו ללמד האב על חל שהאיסור יובן, , ועתה את יודע איש שאין הקטנות, בנותיו הסתם, מן והיינו

תגדלנה שכאשר בטחון כל ואין דעתה ויציבות כונתן

זה מלימוד קלקול יצמח ל. א

רצון מגלה ו בשכלה ובגרה הבת, גדלה כאשר אבל שייכת היא שאין הוכיחה הרי ממש, תורה ללמוד כנה

להתלמד מכוונת דעתן שאין נשים "רוב". לאותן

שאלתך בדברי שהזכרת הנימוק את גם אוסיף אחרים לימודים שלומדות לאלה ו״במיוחד "בזמנינו"

שר כא הראשונים שבזמנים נראה כי גבוהה". ברמה

כל למדו לא נות והב גרידא, עקרת-בית האשה היתה חכמה שכולה התורה, שלימוד חשש קיים היה, עיקר, בגמרא (ראה ערמה" שכנתי חכמה "אני נאמר ועליה שהיו נשים לאותן נזק אולי תגרום ל״ב) סוטא אלא ללמדן התירו ולא אחרת, חכמה מכל מרוחקות

שלומדות בזמנינו אבל בלבד להן הנחוצים, דינים

הראויה ות הרצינ בכל כלליים לימודים יגרעו למה

תורה. דברי

ה בנות ולכן, בבתי- שבעל-פה תורה ללמוד רוצות ספר שכלית בגרות על מוכיח שם לימודן שעצם תיכוניים,

ו ללימוד ורצון סם- שהיא תורה, ללמדן מותר ידע, לנו "לטוב שנועדו מצוותיו, וקיום בה, לעוסקים חיים

הזה. כהיום לחיותנו הימים "כל

עמ158 וחינוכה האשה ספר זצ״ל, ליכטנשטיין אהרן 'הרב

חינוך לתת אפשר, רק לא וצריך, רצוי לדעתי

אם בין תושבע״פ; ורות ממק גם לבנות אינטנסיבי מדוע המקצועות, בכל עוסקות שנשים הטענה משום דברי משום אם ובין תורה, לגבי דווקא חלקן ייגרע הרמב״ם שאם יעקב') 'בית (בהווסד חיים' ה׳חפץ שגדל אדם הדת, עיקרי את לגר ללמד שצריך אומר

יהודית- במסגרת כיום הבנות וכמה… כמה אחת על

כ חינוך מגיעות מקבלות ורבות רחב, ללי

ושם- לאוניברסיטה, בכלל בחברה אלא שם, רק ולא

- כך שונות. עולם ותפיסות השקפות עם במגע באות בהחלט מקבל אני לבת. נחוצים התורה וערכי שהידע בתלמוד צורך יש שלאשה הלוי' ה׳בית תפיסת את לעשות מה תדע מעשית שמבחינה כדי …תורה

ההכשרה את לקבל כדי ת לב שדרוש מה לדעתי, שמלמדים למה מעבר הרבה זה המעשית התורנית

כמותית לבנות, הלימוד את להגביר יש היום. ובכל התורה, תחומי כל הוראת כדי תוך ואיכותית, שום לי אין הנ״ל… המסגרת מן נחרוג לא עדיין זאת משוכנע לא גם אני גמרא… בנות ללמד התנגדות

כך כל בצורה גמרא למוד ל בת על ללחוץ שרצוי מקום בין הבדל יש זאת בכל בהלכה אינטנסיבית. דבר של ובסופו זה, בנושא האשה מקום ובין האיש היכולת על לדבר אם אבל שונה. בחיים התפקוד איני ממנו, ולהנות אותו ולהבין גמרא דף ללמוד לבנות זאת ללמד לכך לכוון שלא סיבה שום, רואה

למידה של אינטגרלי כחלק זה ת א למסד אפילו וצריך וכך בתי את מלמד אני כך ממשי. שיעור בביה״ס,

אשתי. חונכה לציבור המומלצת הדרך לי נראית וזו

בדורנו. הבנות

ה הגישה שמרנ י ו ת הפרוגרסיבי ת

נבון– יים ח הרב כ״ח– תחומין " לנשים תורה "תלמוד

וגברים נשים אנו, ובמקומנו שבזמננו אומר זה אין דאורייתא במישור גם שהרי זהה. באופן תורה ילמדו

בין הבדל ישנו הגברים זה: בהקשר לגברים נשים אנו מכאן פטורות. והנשים תורה, בתלמוד חייבים צריך תורה שתלמוד סבורה אכן שהתורה למדים של הדתי בעולמם יותר הרבה מרכזי מקום לתפוס לנשים תורה לימוד על איסור כאן אין אך, הגברים. בעלות לנשים ואינטנסיבי מעמיק לימוד על לא ואף

ש כישורים בתורה נפשן חשקה.

באופן נדבר אם גם רבות. מטרות יש תורה ללימוד

פירוט- וביתר פה, שבעל תורה לימוד על ספציפי על ברמה שונות. מגמות על לדבר אפשר גמרא, לימוד הן עצמאית לימוד ויכולת הגמרא עם היכרות יסודית, יכול שאינו אדם פה. שבעל תורה לעולם המפתח

ולהתייחס להבין לעולם יוכל לא, גמרא סוגיית ללמוד לא נשים אם מעשי. הלכתי לדיון משמעותי באופן

דעה- לחוות יוכלו לא לעולם הרי גמרא, ילמדו ואף

להבין- לא נושאים סביב ההלכתיות המחלוקות את חשמלית בפלטה משימוש החל וציבוריים, אישיים וכלה הכנסת, בבית הנשים של במקומן המשך בשבת,

פינוי לפקודת וסירוב ישראל ארץ חלקי ת במסיר יישובים. של חוויה בלומד מחולל גמרא לימוד לכך, מעבר אין תורתו. עוצמת מתוך עולם, של ריבונו עם מפגש

מבחינה כי אם זו, בחוויה חלק יטלו לא שנשים סיבה השקעה של רב זמן אחרי מגיע זה שלב מעשית

הלימוד. של הטכני בממד מתמדת

להיות כדי לומדים אשר יחידים ישנם שית, שלי ברמה חידוש של יכולת בעלי ישיבות, וראשי הוראה מורי ברמה לומדות אשר נשים ישנן כיום, ופסיקה. הן שהזכרנו. הקודמות המטרות להשגת המספקת להפחתת הרבה ותורמות בעמלן, ברכה רואות מכיר אינני אני ברם, נשים. לימוד סביב החששות

הנחוצים ובהתמדה בהיקף ברמה, ת הלומדו נשים אומר זה אין אך כעת. מתארים שאנו המטרה לשם

כאלו נשים בעתיד תהיינה שלא.

נשים פטר הקב״ה כאשר האם להכריע, יודע אינני בטבען מסוימים יסודות בגלל זה הרי תורה, , מלימוד מעמיק תובעני, תושב״ע לימוד סותרים אשר

אחר- בניסוח (או ארוכות שנים במשך ואינטנסיבי שמא או כזה); מלימוד נשכר איננו נשים של שטבען נשים של מהתמסרותן שנובע מעשי, בפטור מדובר

הבית ולמלאכת הילדים לגידול.

נצדד אם וודאי הראשונה, באפשרות נצדד אם גם בדורנו נשים תיתכנה האם לדון מקום יש בשנייה,

,"ים הטבע "נשתנו שמא אלו. מכללים חורגות אשר ללימוד מאוד מתאים טבען אשר נשים יש ובדורנו

שינוי בלי גם ואולי ביותר? הגבוהה ברמה אינטנסיבי אשר סגולה, יחידות נשים היו הדורות בכל הטבעים, שמא בימינו? וכמה כמה אחת ועל ולימדו, למדו גם מסוגלות אשר נשים ישנן היום, של בנסיבות

במשך תורה ללמוד זאת ועם למשפחתן, להתמסר מעמדן להיות צריך מה כך, אכן אם ארוכות? שנים

כאלו נשים של הקהילתי?

נרתע אני כן: על יתר אלו. לשאלות תשובה לי אין האישה "טבע מהו גמור בביטחון המצהירים "מאלו זו דרמטית הצהרה לאחר כאשר הגבר", "טבע לעומת פסיכולוגיה מספרי שנלמדו תובנות מפיהם נשמעות

פופו מתוך. מסיני למשה הלכה הן כאילו לריים, מפליא בביטחון לגזור, מתיימרים הם הללו, התובנות

כל של הרוחני ייעודן מסלול את היהודיות, הנשים

עולם ועד. מעתה

להכריע שקשה שאלות שאלו בעיניי דומה כשלעצמי,

באופן להתמודד עלינו תיאורטית עמדה מתוך. בהן

של הברוכה התופעה עם, וטעייה ניסוי מתוך זהיר,

תורה. הלומדות נשים

אליעזר רבי של איסורו ומורא דבריי, צודקים אכן אם

מוד לי האם השאלה את נטרלנו הרי עלינו, מוטל אינו

ההלכה פי על מותר בכלל. נשים

ומסורתית קהילתית מבחינה אחרת: שאלה עולה, כאן הדתית לקהילה כדאי כיוונים ולאילו מידה באיזו

מזלזל שאינני שאלה זוהי הנשים לימוד את. ח לפת מתוך אלא ספרים, מתוך תוכרע לא והיא בה,

החיים. של הממשי במהלך התבוננות

נבחן ובקהילתן; במשפחתן הלומדות, בנשים נתבונן הללו המעגלים בכל הלימוד שמחולל השינויים; את ייתכן ביותר. המועיל לנו שייראה בכיוון ננוע אט ואט

שנתרחק מידה באותה אך שלנו, המוצא מנקודת

הדרך של סופה את לכת להרחיק לא שנחליט. ייתכן

לנבא. מתיימר אינני הזו

דעות55 מתוך מאמר פיטרקובסקי, מלכה גב' תשע״ב כסליו

גישת ההלכתית ו של קוק הרב

קסח / תורה ספר הלכות / כהן דעת

בנ״י את ולמדה דכתיב לימוד, משום, תיבה הכ מצות עיקר דכל נאמר אם …אפי' ס״ת לכתיבת אשה בדין הנה מצות עצם דעל לן יימר מאן מ״מ תורה תלמוד על חיוב שהוא קאי, האנשים נוגע שאינו מה אפילו עצמה מצד

'לעשי. ג״כ הנשים על חובה עכ״פ שזה העשי', להכשר המוכרח הלימוד על קאי דילמא,

א ח, התורה אורות

" ונשמע."נעשה שראוי מה על יותר האלהית, סגולתה מצד התורה הוקרת את מצינת ל״נשמע" "נעשה" הקדמת הלמוד ערך אל הקישור הרי "נעשה" נאמר שכבר כיון כי בלמודה. שיש המעשית התועלת צורך מצד להוקירה

הסגולי. הלמוד ערך אל הקישור את מציין ו״נשמע" בכלל, כבר הוא המעשי

א סעיף א סימן יו״ד ראיה מצות

נוהגין אותן ראינו שלא מצד ישחטו לא דנשים האגור בשם א, א) (יו״ד שו״ע הגהת ב הרב שכתב מה בענין יש דעתי לעניות ראיה, ראינו לא הוי מנהג דבענין כתב והש״ך ראיה אינה ראינו דלא הב״י עליו והקשה לשחוט,

נשים שאין הנהוג מנהג שהוא לומר זה על שייך דלא לומר יש דבאמת והאגור. הב״י שניהם דברי לקיים מקום צריך רק לשחוט, ידו ימלא החפץ כל לא שהרי משום ראינו, בלא גם זה על ראיה נופל שיהיה עד שוחטות

הלכות לימוד הקדמת שחיטה לומר יש כן אם ומוחזק, לומדות שאינן מתוך שהנשים ואינן שחיטה הלכות

שוחטות אינן הכי משום עצמן, מחזיקות העי (ולזה מהמנהג ראיה אין כן אם המופלא הבחור אחי ר והנעלה

שיחיה דובער הרב.)מורנו

מצד שאסורות ראיה גופא מזה עצמן ומחזיקות לומדות שאינן רואים שאנו שמתוך לפקפק, יש שעדיין אלא

ומחזיקות לומדות היו הן גם כן לא דאם לשחוט, . המנהג

לן קיימא באמת אך אי כן אם תורה, תלמוד בהלכות אר מבו ולקמן כ.), דף (בסוטה תורה בתו ללמד שאסור נזדמן אם אבל שוחטות, אינן כן על שחיטה הלכות ללמדן אסור שהרי מהמנהג, ראיה להביא כלל אפשר

שתשחוט נמי הכי שחיטה הלכות שיו. דעת עד אחר באופן או מעצמה שלמדה

יש חיוב בהם ששייכה דהדינים האגור בשם תורה תלמוד בהלכות לקמן כתב שהרמ״א אלא אם עליה, גם ללמוד

בכלל שחיטה הלכות גם לומר יש. כן

אם ללמוד, חייבת עליהם מוזהרת שהיא הדברים הוא הפירוש אם להם, ששייכה ענינים בכונת לחקור שיש אלא נשים לן דקיימא דאמרינן כיון הם וגם גרמא, שהזמן עשה מצוות לבד כלה התורה כל בלימוד תתחייב כן

נפקת ומאי בכלל הכל כן אם גרמא, שהזמן עשה מצוות על כן גם דמברכות נס. תעף ומזה רשות, סומכות

תדע לא אם ושלום חס עון למכשול לחוש ויש תדיר שמזדמן היינו בהם שייכא, דכונת לומר צריך כרחך על אלא. הוא ללמדה איסור בכלל ודאי בריוח אחר ע״י שאפשר מה אבל

האשה כן אם לו, הצריך לעצמו שוחט היה אחד שכל היתה השחיטה שדרך הראשונים בימים לומר יש כן אם הלכות ללמוד וחייבת צריכה היתה הבית צרכי המכינה אצלינו אבל, שחיטה אנשים על מיוחדים השחיטה, אם ללמדה, ואסור בהכרח לה שייכים שחיטה הלכות אין כן אם לחכם, הסכין הוראת מחילת בטעם כדאמרינן

מהמנהג ראיה אין כן הרב״י. וכדברי

תסז / ב כרך / הראיה אגרות

לאסור מצאנו לא שמיעה ע״י לומדת מעצמה אם אבל ללמדה, כ״א אינו לאשה תורה. אי'

הרצי״ה שיחות ת״ת259

הזמנים בין מדרגות שיש ידוע חילוקים יש המצוות בעניין נשים חיוב לגבי בהלכה הן אם גרמן שהזמן במצוות לא או עשה במצוות מצוות שיש לזכור יש אך תעשה חמורות ומצוות קלות מצוות חיוב לגבי וכן ענשן לגבי

מצוות.

עומדת המצוות כל מעל אבל

אמונה. מצוות ראשית היא

המצוות לכל. אינה היא והיא גרמא שהזמן מצווה

לנשים. גם שייכת אינן נשים של הלימודיות בפרטי חייבות

באמונה חייבות הן אך תורה

עבדו." ובמשה בד' "ויאמינו

על שנמסרה בתורה משה ידי התורה שלמות בכל רבנו

שבעל ותורה שבכתב תורה

פה. במשה מתחילה התורה עד ונמשכת מסיני תורה קיבל

סופרים. דקדוקי כל נשמת כולם את כוללת כולה התורה

אנשים ן בי הבדל בזה ואין יחיה. באמונתו צדיק לנשים

תקצג / ב כרך / הראיה אגרות

תרע״ג אלול ך״ב ת״ו, יפו עה״ק ב״ה

האמצעי ע״ד דעתי, את שהבעתי שנים כמה לי זה

עומד הנני זו דעתי ועל התחכמני, לתקנת דרש נ היותר בירור ביותר עוד. כעת

לבית עליונות מחלקות שתי להוסיף מוכרחים הננו

הקודש למודי יעלו זו הוספה ידי שעל, ספרנו להקדיש החפצים התלמידים שיוכלו כזאת, למדרגה של שיעורים לקבל בישיבתי, להכנס לתורה עצמם

ושל ישר' וחידוש פול בפל ובירורה הלכה עומק האמונה ושרשי הדעות בעמקי הרוחנית, הדת, חכמת ע״י בישראל שהושפעו השונים הזרמים כל ע״פ החכמים הגאונים הדורות, ראשי המובהקים, הגדולים

אלה ימינו עד ז״ל רס״ג מימי ביחוד. והצדיקים.

להקים מוכרחים הננו זה ועם ג״כ, לבנות בית-ספר

אלא מטרתה, ועיקר שלנו גרמה הפרו יסודי ע״פ התפקידים שינויי של הערך לפי נערכים, בשינויים. המינים של והרוחניים המעשיים

בצורתו בהיותו התחכמני, אז שיעשה הרושם בהיקף בשלמותו הדור את שיכלול המשוכללה, הרושם באמת יהיה שזה לקוות אנו יכולים חינוכו,

בעת למטרה, לנו שהצבנו האידיאלי נגשנו אשר

בעה״י התחכמני, ביסוד הקדושה. לעבודתנו

חושב אני תנאיו, בשני האמור המפעל להגשמת אפשר שיהיה והמרץ העז בכל להתאזר אנו שצריכים יהיה ציון שוכן עולם אל ישראל וצור להשיגו, לנו,

הקודש אדמת על ד' בגאות קרן להרים לנו. עוזר

קוק הרב של המהותנית גישתו

נא/ב ברכות מו. / שאכלו שביעי-שלשה פרק / ב ברכות / איה עין

אלא מתברך אשה של בטנה פרי שאין מנין רנ״א תניא

פרי בטנך", פרי שנאמר״וברך איש של בטנו מפרי

בטנך" אלא״פרי נאמר לא בטנה.

חיים ארחות תלמדנו האשה, ביחש הטבעית התעודה האשה הבנות, אל הראוי והחינוך ההנהגה בכלל

ד תורת של דרכה ע״פ 'מה, האו כלל של הכללית

. התמימה

טוב בשכל ברוכות ג״כ והם הבנות את רואים הננו כי לא כי רואים הננו מזה ומעבר הגון, נפשי וכשרון

בין והמוסרים, המדעים בעמקי עסוקים להיות רו נוצ דול בגי להם הראוי הטיפול מצד וכן נפשן תכונת מצד

והנקתם לידתם עיבורם. הבנים,

הבנות את לשכלל ויאבה אחד דור יתגבר אם כי ועוד לאושר ירע אז עליונה, במעלה השכל בהשלמת ג״כ אדם של כחו מתשת תושיה כי הבא, , הדור

בכש וההתעסקות או ברב עכ״פ, ש מחלי השכל רון

הגוף חוזק. במעט,

שלא האמהות של הגוף חזקת להניח לכה״פ ראוי ע״כ חלק איזה עכ״פ וישלים הלימודים, מעבודת יתמוטט

את מחלישים האבות מחולשת הנמנה מחסרון רשום

השכל עבודת ע״פ. גופם

המושכלות עבודת אל נתונה האם ג״כ בהיות, אבל

יהי שלא אונים, ורפה חלש 'דור הזמן בהמשך יצא החכמה יסודי את לקבל חולשתו מרוב כלו מוכשר וגוף בריאה נפש שצריכים אלהים דעת ואור והצדק

. בריא

תורה בתו את המלמד כל ז״ל ח דברי מאד גדולים ע״כ הכללי לאושר קץ ואין תפלות, מלמדה כאלו שהצלנו

הזאת המעולה ההדרכה. ע״פ

האשה של השכלי כשרון על שאול, ל יש עדיין אמנם כוחות יתברך הנפש יוצר שיחוק היתכן נוצר, מה על אל יצא שלא מנת על מהאנושיות שלם במין נפלאות

את הגלוי, את לעד לנו נקח ע״ז תכונתו. בכל הפועל חדשות לחולל האשה נוצרה שלא לראי' עצמו, הטבע

ראוי כמה עד להשכיל בה שכלי כח רב כ״א מעצמה,

שלימי של המעולה ההנהגה פ ע מודרכת, "להיות

האנשים. העדינה, והנפש מזגה רכות ע״פ המוכנת של הטעם וטוב המוסרית ההדרכה הוד את להרגיש ששלימי התכנית כפי ומשרים, צדקה ודרך ד' יראת לה חנן חקרם, ובהעמיקם בחכמתם ישכילו האנשים

הקב״ה בזה יתירה בינה - חז״ל כדברי, דקה הרגשה פועלת בהיותה רק הנעלה פועל אל שתצא ושנונה המוסר יסודי את ולהטעים להרחיב ארחה, ע״פ

מחזיון הנקלטות ת טובו טבעיות רגשות ע״פ ולבארם

יפה בית. הנהגת

מהאבות מסתלקת הדרישה חובת בהיות רק ע״כ הבנות הכשר הפועל אל יצא אז רק הבנות, , לחינוך

המדעים את לבבם ת רגשו ע״פ ולטפח לכלכל חכמים שיורו ד' יראת של הטובות ואורחות המוסרים את תביננה ביותר המצויינות גם ואז קודש, ושרי את להרחיב דעת יוסיפו ירבה, כשרונן ואם תעודתן. שישאבו הראשי המקור ע״פ והטוב, הצדק ארחות ואז תורה, של מעמקה הגברים שיכרוה התורה, מאור

עמו ועם ד' עם שלמים נאמ. נים בתים לנו יבנו

וחקר תורה הבנות את להלעיט המנהג בהתפרץ, אבל חדשות לחפש שעליהן לחשוב בתעודתן תטעינה אז קלקול מזה ויצא תכונתן, ע״פ שאינו מה יסודיות,

והחומריים המוסריים בחיים. עצום

של בטנה פרי שאין אמת תורת למדתנו ע״כ אשה

- איש של בטנו מפרי אלא מתברך כן הגופני וכהטבע אשת שהיא האשה, של היתירה שהבינה הנפשי, הוא

המעשית הוראה ה באורח טוב, רק תביא באמת, חיל

המקורי. האב מוסר של

אמך תורת תטוש ואל אביך מוסר בני.""שמע

קיד / ג קובץ / קבצים. שמונה

מוכרחים בתוכה, אותם מפתחת שהיא והרשמים בקרבה. ולפתחם מבחוץ רשמים לקבל היא עשויה האשה נפש

מוכ להיות כבר הגבר, נפש של החיה ההשפעה ע״י הם, נים ידה על לבא העתיד הפיתוח. לאותו רעיונות

גרעינים- ע״י אבל ממנה. לקוות אין בהתחלתם, מקוריים החיים- כח בהם החל שכבר מתוך תוכה אל הבאים

הגברים של, הסביבה מצליח מ יותר יתירה בבינה היא ה האיש. ן כאשר וגדול, מזהיר עתיד עבורה צפון ומאד

הרוחני לעולם המפתח ברוחה האשה אז שתביא לברכה קץ אין זקוקים. יהיו, גבר ה שבנפש הרוחניים הגרעינים הוא הקב״ה שהבטיחן הבטחה גדולה ולקדושה לגבורה גם וממילא ליופי, לשירה, . להגיון, יותר לנשים מן

. האנשים

תכא / א קובץ / קבצים. שמונה

, הנשים בהן זורחת הנפש מדת שבידן המצות מקצת ע״י, ם אות מחיים שהן ודי בהן, קבועים הקודש רשמי ע״כ,

של תדירי רוח לתחית צריכות ואינן תורה. תלמוד

בהם מאיר הרוח האנשים, שהם כשם לירידות מאד הם ועלולים הרוחניות, מתנועותיו פוסק ואינו הולך והוא

תורה של רוח לתחית צריכים והם לעליות. , עלולים רוח את הם מסעדים לתורה, עתים קובעים כשהם אמנם

ימוט שלא אותו ותומכים הסו. ער,

מח ג, א, הראיה פנקסי

שהם וכחותיו, הגוף טבע מצד אמנם ומחזקו. ג״כ מחוללו והוא הרגש, עם מסכים הוא טבעו עצם מצד השכל

במצב פרעות התנגשותם תביא שלא לנהג, צריך ובחכמה ו, רעה את איש דוחקים והרגש השכל מוגבלים, תהיה כ״כ אבל רוממה, להיות צריכה השכל שיד הדבר מובן וערכו. מקומו אחד לכל יינתן אם כי הנפשי, את לעשות שבנפש אחר לכח ויניח לצדדים, יסתלק מקומו, זה אין שכבר שישכיל במקום שגם שלמה, שליטתו

מת לקוי וכשהרגש תפקידו. . והולך מתמסכן השכל וגם מום, בעל האדם נעשה השכל, גבורת זכו ואשה איש

ביניהם, שרויה שכינה וצריכים האנושי, הטבעי הרגש אל האשה והשכל, המשפט אל נטיה יותר בו יש האיש

הממוזגת. המדה כפי מזה זה מתפעלים להיות

עא עמוד / א חלק / ראיה עולת

החיים את לרושמות ולנפעלות, ועלות לפ הן מחולקות חייהן, בגורל הנשמות אשה. עשני שלא אמ״ה, בא״י, הכובש החוקק, הפועל, האיש, נפש בין שיש העצמי, ההבדל וזהו מהם. ולנרשמות מכמניהם, בכל הויתם ואת מדות וכמה האיש. של בהנהגתו והמתדברת, והנכבשת הנחקקת הנפעלת, הנרשמת, האשה, נפש ובין והמדביר,

מחדש יוצר, פועל, איש נשמת הנשמה היות של הזה, הטוב ק בחל יש ומרחב אושר וכמה וטובות, עליונות האשה מנפש הנעלה קדושתו, במערכי הפנימית עצמיותו ע״פ ומעשים, שאיפות והגיונים, פעלים, ומרחיב מכל הנשמה, ליוצר המחויבת ההודאה היא ורבה הצורתית, האיש נשמת לעומת צורה, לגבי כחומר הנחשבת

אשה עשני שלא ואיש, . איש

השפעתו רשמי את והרושם הפועל האיש של היתרון כל עם כרצונו. שעשני אמ״ה, בא״י, אומרות: נשים

זה לעומת יש הנה ובעולם, בחיים ומפעלותיו קבלת של כזאת בתכונה עשויה שהיא הנפעלת, להאשה יתרון ג״כ

והרוחני החמרי כחו של בצמצום, ידן על האדם ירשם העצמיות המעשה והתעוררות שהפעולות בזה רשמים, היא ישרה, כשהיא האשה של הנפעלת התכונה שא״כ מה העליונה, האלהית מהמגמה עי״ז לסור לפעמים ויוכל את עשה כאשר הישרה, מהתכונה האלהים, עשה אשר המעשה של השפע מתכונת ולהפעל להרשם עלולה

מברכת וע״כ והישר, הפשוט העליון לרצונו מכוון ר יש שבהויה, והרוחני החמרי התכן את העולם, ואת האדם

כרצונו שעשני הטוב: חלקה על בהודאה האשה. היא

קוק– הראי״ה אגרת עמ276 ח״ו הראי״ה 'אוצרות

תרס״ז שבט ב' ת״ו יפו עה״ק

, ב״ה טוב. ברב יחיו עיני, אשוני ובתי בני

… מכם אחד לכל לקבוע חפץ איני נפשי, חביבי עיקר שהם הרוחניים הדברים כי עצמו בפני מכתב

יסוד תמיד המה לסבול, יכולים שמכתבי האורך קצת

לשניכם. צד באיזה משותפים להיות ראויים הדעה הפרטים זולת מין, חלוקי תדע לא כוללת, היא לפי אחד לכל חלוקה כדי יש שבהם המסתעפים,

ערכו, ואנכי צביונו. לפי מין ולכל ע״פ הנני רוב

הרעיונות, בכללי לאחוז ומבקש הפרטים, מן משתמט אלא ממנו, אחד כל של בנפשו כהה בצורה העומדים

, בם שבקר המסך את לגלות מתעצלים אדם, בני שרוב שבנשמתם החי האוצר הוא גדול מה ידעו. למען

מקום ובכל זמן בכל הננו בדעה, לי והדומים ואנכי הזאת, העצלות את לגרש היכולת, כפי משתדלים החיים זיו את להאיר אדם בני רבבות מאלפי המונעת כך בשביל וללכת שבקרבם, והטוב העושר את שלהם,

שנאה, של קטנות, של חשך בדרכי מה ותחרות, קנאה

הבהירים החיים אור את יותר עוד לחנק שמוסיף

. והטהורים

ה בטפחות״וב אצלי מדודה החלוקה אין כן על בעלי דעה בעלי ערכו, לפי אחד כל הנכם, ששניכם לראות ב״ה מורגלים אבל הרבה, או מעט ואם רגש, טהרה של יושר, חיי של פנימי חפץ לפחות ולשמע,

הטובים הנטעים שאלה ומי כוללת. ואהבה צדק יותר הדברים, לשמע הוא מוכן כבר בנפשו, קלוטים התבונה השוקי. מההרגל הרבה ונשגבים רמים

, הספרים או העלים במדת נמדדת אינה הפנימית כי

הנשמה בתוך החי הטוב של הרצון בתכונת אם לאחד מיוחדים יותר שהם דברים ימצאו ודאי פנימה.

המקפת מהדעה את יוצ התועלת אבל מכם, לאחת תאחד וזאת והאחות, האח של העולמים, שני שאת

המכתבים צורת צורת. את

של הנפשות שבין העיקרי היקרה, בתי ההבדל, הלימודים צורך אל ביחש רק הוא והאיש, . האישה האדם לרוח טבעי מזון עצמם מצד אינם. הספרים נחלה שכבר לאדם מרפא סמי שבהם הטובים הנם,

הבריא הפנימי הרגש רופאך'. ה' אני,'כי קדם, משנות צריך נשחת, בלתי חינוך ידי על הטהור בטבעו היוצא אינם והמוח הלב די. בו שיש מה האדם את ללמד הוא וכשהם בחיים, אחד רגע אפילו עבודתם את מפסיקים לימוד היא והתמידית הטבעית עבודתם כל ישרים,

, ם המעשי נתעוותו הרבה, אמנם ירדנו ותורה. כל את החומרי החולי יתקוף לא אם החיים, נתדלדלו הפזיולוגיים הסדרים את לנהל יוכלו שלא האדם, בני הספרים מן מלומדות ורפואות רופאים בלא שלהם שבו הרוחניות אבל בטוחות. הבלתי ההשערות ומן לכלוא מוכרחים אנו האומלל. זה למצב בכללה באה

רבות שעות תם, ילדו טל משחר האהובים, ילדינו את ואל הספרים את לקשרם ספר, בבתי בחדרים יום, בכל אל החולים את להכניס מוכרחים שאנו כמו האותיות, הרפואה של הקשים השמירה תאי ואל המשכב חדרי

. הלימודית

בינה האישה את שחנן עולמו, עם הקב״ה עשה צדקה

האיש מן יתירה יותר הוא הביתי שחושה מה ידי על מתרחב כך כל אינו דווקא זה שמצד פי על אף עמוק, צופיה להיות חיל לאשת תועלת אין חוץ. כלפי ומלחמותיהם ומלכים שרים של עולם הליכות

רבים פרקים כן גם הוסיפו שהם האכזריות, , בספרים

הרכים, לילדים עבודה להרבות ויוסיפו עוד קשר לה

אל יותר ובמ הכלוא, י מועטת לא דה ברוחם להכניס

את להחשיך שמביא הבריות ושנאת רצח של זוהמא

החיים. זוהר הקטסטרופה מכל היא פטורה חיל אשת

, הזאת לפרוש ביתה הליכות צופיה להיות נוצרה היא תירא לא למען שני, ביתה להלביש ואביון, לדל כפה

- המעשים ואלה וארגמן. שש מרבדים לעשות משלג, קדושה ואידיאליות לבנון וריח הם, נעימים הם, יפים בריאים החיים היו אם צד. מכל מקיפים וטבעית הביתית התכונה השלמה אל צורך היה לא ושלמים

כלל לימוד לשום והענוגה, . היפה

הטבעי הלב אבד כך כל החיים, נלקו כך כל אמנם איך יודע שאינו עד הרגשתו, את שבאדם הישר

שהוא והשלו, השאנן בהאוהל מנוחתו ת א למצוא הננו הנפילה, ערך לפי ונדבה. אהבה חסד כולו הרחבת ידי על בנותינו בידי גם לתמוך צריכים

להיות הנועדת עדינה לבת לה חלילה אבל, הלימודים הפנימי שהאוהל ישראל בת וביותר באמת, חיל אשת עולמה את להחליף קודש, מקדש להיות עומד שלה

המרפא סמי על המזון את הספרים, ע. ל החי,

לפי קרוא שהאיש האנושית, החברה של הרחב החוג

לעבודתו, והפסיכי הפיסיולוגי מעמדו לפי תכונתו מופעים מאורות שמבלעדי עד חשוך כך כל כבר הוא

להחיים, חוץ מן ובכלל העליון, מן לחדור יוכל לא ו שמזונ עד חולה, כך כל הוא אחד. אור קו גם לתוכו

עצמותיו, שבר חבישת ולבושו סממניו, הוא חייב הוא על יותר שישקוד מה וכל ללמוד. וצריך ללמד, ישוב הימים שברבות עד ויתקדם ילך כה רפואתו, והקדומה השלמה התכונה כפי עדן חיי וחי, לאיתנו

. העולמים לחיי ומנוחה שבת שכולו עולם

י למ כן גם ורחב גדול שהוא הפנימי, העולם אבל ומענגים המשמחים פרטיו רבבות אל להביט שמסוגל קרוב בישראל ביחוד עומד עודנו הוא ישרה, נפש כל שכלאה האירופית והמהומה הטבעי. ואשרו לטהרתו למבחר הספר, בית דמתקרי בכלא הבנות את כן גם ברוח חלשים דורות לגדל היא גורמת עלומיהן, ימי

בקרבם שֶכלה הצדדים שני מצד ובגוף. האחרון הֲזיק

, ויֹשרה קדשות טבעיות של הכבוּדה כשהבת וממילא לבבה בחדרי פנימה באהלה, פנימה פנימה, שכבודה

מעין, ומתוקן משוכלל ועדין מלא חי עולם יש ששם ערכה, את שוכחת היא הבא, עולם אכזריות או

הגאוה- של טיפשות אותו משכיחות הוריה של רמיה בקביעות כמובן, דה ללמ דוקא רק ומבקשים ממנה, הרי הספר, אל המרפא, בית אל החדר, אל לקשרה

תפלות. מלמדה כאילו הוא

הרב– שיטת יסוד תורת המהר״ל

ג פסוק יט פרק שמות

הָאֱלֹהִים אֶל עָלָה וּמֹשֶה הָהָר מִן ה' אֵלָיו וַיִּקְרָא לְבֵית תֹאמַר כֹּה לֵאמֹר

יִשְרָאֵל לִבְנֵי וְתַגֵּיד: יַעֲקֹב

ג פסוק יט פרק שמות רש״י

תאמר- כה הזה וכסדר הזה: בלשון

יעקב- לבית רכה בלשון להן תאמר הנשים, : אלו

כגידין הקשין דברים לזכרים. פרש ודקדוקין עונשי: ן ישראל- לבני ותגיד

למהר״ל התורה על דרוש

אמירה בלשון לנשים וגו' תאמר כה אמר שוב יאמרו באולי כי להורות הגדה. בלשון ולאנשים לומדות בשאינם התורה בלמוד שכר לנו אין הנשים אולי כך וע״י בשכרה, חלק להם יהיה ואיך אותה, תועלת להם אין כאשר מלקבלה בעליהם את ימנעו

ר״ל רכה בלשון לנשים וגו' תאמר כה אמר לכך, בזה. ולכך אנשים משל יותר מאוד הרבה ששכרם אדרבה

תחלה הנשים. מקדים

שהבטיחן הבטחה גדול' י״ז) (דף בברכות וכדאיתא נשים שנאמר האנשים מן יותר לנשים הקב״ה זכיין במה נשים חייא לר' רב ליה אמר וגו' שאננות לבי גברייהו ובאתנויי כנשתא לבי בנייהו באקרויי

ע״כ רבנן מבי דאתי עד לגבריי. הו ונטרן רבנן

גדולה מה ועל למה לשאול יש כי נגלה מבואר הנה גדול הנשים שכר ואם לנשים. שהבטיח ההבטחה שכן כל לתורה ולבעליהם לבניהם שמסייעים בשביל

הלומדים אנשים שכר גדול תר יו להיות ראוי היה

. אותה

שהביא הכתוב שאמר ממה זה להבין לך יש אמנם

בעל איננו גבר שהוא במה האיש כי שאננות, נשים אינם בכן והתפעלו, התגברותו מצד והשקט שאנן העולם הוא והמנוחה השאנן אל כך כל כן גם מוכנים

בעצמו המנוחה שהוא. הבא

שאינם עצמם מצד לה ומוכנים ראויים הנשים אבל

לפיכך, בריאתן עצם מצד והתעוררות פעולה בני

האנשים מן תר יו הקב״ה שהבטיחן ההבטחה גדולה חלק זהו כי לו מוכנים המה אשר ושלוה השאנן מצד שמסייעים הסיוע ובמעט ביותר. לזה וראויות הנשים אל מוכנים הם כבר כאשר מאד גדול שכרם לתורה

, השאנן מצד ישיגו בנקל מה לדבר המוכן וכל

תכונתו.

וטורחים עמלים שיהיו זה מצד צריכים האנשים אבל

ל מנוח מבלי בתורה לבני ותגיד גופו וזהו, ויום ילה הזה הגדול העמל הוא כגידין הקשין דברים. ישראל כך כל צריכים אינם כי רכה בלשון לנשים, אמנם כן גם שלזה עד גדול יותר לשכר ראויים הם ואעפ״כ

לאנשים… הכתוב הקדימן

ישראל תפארת ספר כח פרק

ג יט, (שמות ישראל" לבני ותגיד יעקב לבית תאמר.)"כה הנשים אלו יעקב" לבית תאמר "כה ב) כח, (שמו״ר, במדרש האנשים אלו ישראל" לבני "ותגיד דברים. ראשי להן, אמור

לנשים ה ולמ לשמוע. יכולים שהם דברים דקדוקי להם אמור

במצות. . מזרזות שהם. תחלה,

כי האנשים מן יותר לקבל ראשון שהם מפני תחלה, . ולנשים מוכן החומר כי ידוע, כאשר מקבל, הוא החומר אל הקרוב

. פעמים כמה שבארנו וכמו לקבלה, חומריים הם והנשים

הקבלה אל מוכנים הם ולכך. ביותר, הענין סדר זה ובשביל שהוא ממי קודם יותר הוא לקבל, ממהר הוא אשר כי נותן

'מזרזות שהם שאמר וזה תחלה הנשים הקדים לכך. מאחר, עליהן. המצות שמקבלים דהיינו במצות',

יתרו פרשת אריה גור

קושי לשון אנשים גבי לומר שדקדק, ומה

ואחר תחלה ים לנש וכן רכה, לשון נשים ואצל התורה את להם ליתן שבא מפני לאנשים, כך ראוי כסדר הכל שיהיה כדי ראוי, סדר כדרך

להתפתות קלים הנשים כי התורה, כשיקבלו

שעשה כמו טו ג, ,)ראשית ב (רש״י תחלה הנחש ש קודם האשה אל דיבר כי שם,)(רש״י. תחלה נשים לכך תחילה, מתפתה בקל היא

ממה ופתוי רצוי דברי ם מקבלי יותר והנשים

מכח שמקבלים קושי) איום, חירוף, (= גזום, האנשים אבל גזום. מכח נבהלים שהם לפי לכך רכים, דברים מן גזום מכח יותר מקבלים

קשה. בלשון לאנשים

א עמוד יז דף סוטה

איש ר״ע: דריש, ואשה - זכו שכינה זכו- לא ביניהן, אש

. אוכלתן

ודאשה רבא: אמר מדאיש, עדיפא מצרף האי, (מ״ט?)

מצרף לא. והאי

א עמוד יז דף סוטה מסכת רש״י

זכו- נואפת היא ולא נואף הוא יהא שלא ישרה בדרך. ללכת

ביניהם- שכינה ביניהן ושיכנו שמו את חלק שהרי באיש יו״ד באשה. וה״י

לתן- אוכ אש זכו לא ואש אש ונמצאו מביניהן שמו מסלק. שהקב״ה

איש מש. ל וליפרע לאכול וממהרת קשה אשה של אש מדאיש- עדיפא ודאשה

מיצרף- האי טעמא מאי מפסיק שם של אות שאין מהר להדליק נוחה אשה של אש שהיו״ד יחד מצטרפות אש של אותיות אין איש של אבל אש ונקרא הוא מחובר אלא

מפסקת שכינה. של

א עמוד יז דף סוטה למהר״ל אגדות חידושי

שכל ואשה איש כי פי'. וכו ביניהם שכינה 'שזכו שלם אדם הם ביחד ושניהם האדם, חלק מהם, אחד כי עמו, השכינה שלם הוא כאשר האדם מעלת ולפי יתחברו כאשר ולכך שלם, דבר על חל שמו הש״י

על חל יתברך שמו יחד יהם.

כי וזה אוכלתן, האש אז ביחד זכו לא אם אמנם שהוא עליונה במחיצה נכנס שהוא האדם למעלת וכאשר אשה, ובמלת איש במלת אש שם ולכך אש, וכן האיש שורף האש אז מביניהם, שמו מסלק הש״י

ועומדים נכנסים הם שר כא האשה שורף האש

אש. במחיצת

של אש פירוש מדאיש, עדיפא האשה רבא ואמר

יותר אשה להשלמת שהיא מפני האשה כי, מדאיש

האדם ההשלמה. אל קרובה יותר האשה לכן,

כמו אש והיא יחד הם אשה של האותיות ולכך

זה מורה ו יחד אש של אותיות אין דאיש אבל שראוי,

כראוי מתוקן בלתי אש. על

מן יוצא אינו אשה של האש כח כי ידוע זה ודבר

כח ר״ל הזה, והאש ש, האי אצל שהוא כמו הסדר יתברך השם זכו וכאשר ובאשה, באיש שיש הנבדל אז זכו לא וכאשר שלהם, הנבדל לכח מתחבר ביניהם הנבדל כח ואז שלהם, הנבדל כח מן מסולק הש״י

זה והבן אוכלתן והוא הש״י עם דבק אינו. שלהם

א עמוד יז דף סוטה מסכת כהונה פרחי

מצרף האי ב׳גמ שנים וזה לגריעותא. היא דאדרבא כ״כ מיושב אינו עדיפא לשון רש״י לפירוש מצרף. לא והאי

אחר פירוש בזה שכתב הכהן כף ספר שבסוף ז״ל] כהונה משמרות בעל רב [לה כהונה חסדי בס' ראיתי רבות ה ואות שבאיש היו״ד והיא יו״ד גימטריא הם אבג״ד דהיינו ה' לאות הקודמות דהאותיות הראב״ד 'בשם עדיפא דאשה ה' אות אבל אבג״ד ממנין מצורפת היא שבאיש דיו״ד מצרף האי וזהו באשה היא שאחריהם

ע. ש שלמה אות "שהיא

ישראל- תפארת ספר ד פרק

תעשה לא מצות כי חמרי, מדריגתם כי אף האנשים כמו כן גם הנשים בהם מחויבים תעשה לא מצות כל ולפיכך

מצות כי הנשים מהם פטורין גרמא שהזמן ה עש מצות ואלו אחר, במקום הארכנו זה ובדבר כן גם החומר מצד עשה מצות מצד היא והשלמתו האדם שלימות היא הצורה כי הצורה מצד היא המצוה. עשה

ישראל- תפארת ספר לז פרק

קדושה יותר עשה מצות וקדושת עשה, ומצות תעשה לא מצות הם לישראל שיש קדושות שתי כן גם לפרש ויש מציאות כאשר חייבות נשים תעשה לא מצות כל לכך כי אחר, במקום זה שפירשנו כמו תעשה לא ממצות בהם

לא מצות דוחה עשה מצות ולכך פטורות, נשים גרמא זמן שה עשה מצות אבל החומר, אל נוטה יותר הנשים

לישראל שיש קדושות שני והם. תעשה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הפולמוס סביב מהות נשית בהלכה ובהנהגה

ובהנהגה│ בהלכה נשית מהות סביב הפולמוס טבדי בנימין הרב

גירשתני האומרת

א עמוד קטז דף יבמות

לבעלה שאמרה אשה המנונא: רב דאמר

גירשתני- מעיזה אשה אין חזקה נאמנת,

בעלה בפני! פניה

ד הלכה יב פרק גירושין הלכות רמב״ם

לא אומר א והו גיטי ואבד גירשתני אומרת היא ובעלה היא באה אין חזקה נאמנת, זו הרי אשתו שהוחזקה פי על אף גירשתיך,

בעלה בפני פניה מעיזה. אשה

כו הלכה טז פרק אישות הלכות רמב״ם

כתובה שטר שהוציאה האשה לפיכך בעלה, בפני פניה מעיזה שאינה נאמנת, גירשתני לבעלה שאמרה האשה

עיקר לה ליתן חייב גירשתיך לא אומר והוא כתובתי לי תן גיטי ואבד גירשתני לבעלה ואמרה גט עמה ואין

… כתובה / הראב״ד… /השגת בה שתופסין אלא כתובתה לגבות ולא לכתחלה שתנשא לא נאמנת אמרו שלא אומר ואני

בעלה. תחת יושבת אבינו לאברהם בת הנחת לא לכתחלה תינשא וא״ת תצא לא נשאת שאם שמא או קידושין

הלכ חיים אורחות קידושין ות

קדושין וקבלה ידה שפשטה איש אשת המגרש בפ' ואמרי' לבעלה שאמרה שהאשה לשני מקודשת זו הרי בעלה בפני כרב בעלה. בפני מעיזה האשה אין חזקה נאמנת גרשתני התלמוד שבכל כמותו ר״י ופסק התקבל בפ' וכן המנונא והגיה ז״ל. הרמב״ם פסק נמי וכן [מדבריו] (לדבריו) מקשה בה תופסין שקדושין אלא שנאמנת לא ז״ל הראב״ד. עליו אמר דלא כתובה ליטול ולא להתירה לא נאמנת אינה אבל פשטה דאי לחומרא אלא גט בלא לשוק למשרייה כהמנונא ה״ר כתב נמי וכן משני. גט צריכה קדושין וקבלה ידה

קל״ד. [דף נוחלין יש בפ' ז״ל ]משולם

אבל ב פי' ז״ל הלוי מאיר הר' גט, התקבל האומר פ' דכי

המנו דרב איתמר. משני גט לאצרוכי איתמר לחומרא לא נא הוי דלא הראשונים בדורות דאמרו דהא מסתברא מיהו חוצפא דנפישי האידנא אבל ופריצותא. חוצפא נפישי עבדינן ולא המנונא. דרב חזקה איתרע בעלמא ופריצותא

אבינו לאברהם בת הנחת לא כן שאם לחומרא אלא עובדא

עכ״ל המנונא כרב דהלכה לפקפק וא. ין

(תתנ תז סימן ג חלק רדב״ז )שו״ת

מרובה פרוץ שהדור הזה בזמן כי אומר אני עוד הדור כל פני על רבה פנים והעזות העומד על לה מהימנינן לא המנונא דרב כההיא אפילו

שתנשא לענין לכתחלה ז״ל הרא״ה כמ״ש אלא

מ להוציאה אלא ז״ל אחיו בשם בעלה שות ר

מורדת בדין לדונה. ושלא

נכון זה שדין ובוודאי ז״ל הריטב״א עלה וכתב החמור איש אשת באיסור כן לדון ראוי והי' הוא

להקל הפוסקים כל הסכמת רואה שאני אלא

. ע״כ

הזה הרע בדור אבל בדורו כן כתב ז״ל והוא

עליו לסמוך הוא כדאי הפוסקים שאר ואפילו

שלנו בדור מודים היו לא הכי תימא לא דאי בעלה תחת יושבת אבינו לאברהם בת הנחת כדי ומעיזה מעיזה הכלב כפני הדור שפני

בעלה: מתחת להשמט

עציון הר ישיבת אתר מתוך פיקסלר, אוהד הרב

ארמלו מלמיתב דו טן למיתב טב

א עמוד מא דף קידושין

בו נערה, כשהיא בתו את מקדש האיש ובשלוחה. בה מתקדשת האשה ובשלוחו. בו מקדש האיש /מתני'/.

. ובשלוחו

מיבעיא בו מקדש, בשלוחו השתא? גמ'. מחריך ספרא דרב הא כי מבשלוחו; יותר בו מצוה: יוסף רב אמר

שיבוטא מ. לח רבא רישא,

את שיקדש לאדם אסור רב: אמר יהודה רב דאמר רב, אמר יהודה כדרב בה, אית נמי איסורא בהא דאמרי: איכא

מגונה דבר בה יראה שמא שיראנה, עד האשה כמוך לרעך ואהבת אמר: ורחמנא עלי. ו, ותתגנה

יוסף- דרב איתמר וכי מיבעיא בה מיקדשא, בשלוחה השתא ובשלוחה; בה מתקדשת האשה איתמר: ? אסיפא

איסורא בהא אבל שיבוטא מלח רבא רישא, מחריך ספרא דרב הא כי מבשלוחה; יותר בה מצוה יוסף: רב; אמר

למית טב ר״ל: דאמר כדר״ל, בה, לית ארמלו. מלמיתב דו טן ב

ב עמוד קי דף קמא בבא

בעליה שמתו חטאת אמרי: אפרשה! לא דהכי דאדעתא לחולין, תיפוק בעליה שמתו חטאת מעתה, , אלא אפרשיה לא דהכי דאדעתא לחולין, ליפוק בעליו שמתו אשם מעתה, אלא אזלא. דלמיתה לה גמירי! הלכתא

- מתה שבחטאת כל לה: גמירי הלכתא נמי אשם תיפוק שחין מוכה לפני שנפלה יבמה מעתה, אלא רועה. באשם

עצמה קדשה לא דהכי דאדעתא חליצה, ! בלא סהדי אנן התם ר״ל דאמר לקיש, כריש דהו, בכל לה ניחא: דמינח

ארמלו. מלמיתב דו טן למיתב טב

א עמוד עה דף כתובות

לקיש כדריש לה, ניחא דהו בכל, איהי

ר "דאמר טן למיתב טב ל: מלמיתב דו

. ארמלו

כורסיה גברא, א דשומשמנ אמר: אביי

לה רמי חראתא. בי

תיקרייה א, גבר דנפסא אמר: פפא רב

ותיתיב בבא. בסיפי

בעי לא גברא, קלסא ד אמר: אשי רב

לקידרא. טלפחי

בבעליהן ותולות מזנות וכולן. תנא:

א עמוד עה דף כתובות מסכת רש״י

- דו טן שנים גוף הוא הדיוט משל גוף עם לשבת טוב אומרות שהנשים

אלמנה משבת. שנים

גברא- דשומשמנא כנמלה קטן שבעלה מי הוא הדיוט. משל

- רמיא חראתא בי כורסיה מושיבה חורין בנות השרות בין כסאה

כמוכם בעל לי גם. כלומר

- נפסא היא מאוסה ואומנות צמר. מנפס

- ותיתיב בבא בסיפי תיקרייה לישב הבית מפתן על לקרותו בושה אינה

הכל בפני אצלו. שם

- קולסא דופי. ממשפחת

- טלפחי שואלת אינה כך כל כיס חסרון ואין קל מאכל שהוא עדשים

הימנו עליה. שמו יקרא אך - בבעליהן ותולות מזנות וכולן להם ומראות שפלים שבעליהן אלו כל

וכש תחתיהן שמזנות אלא אינו חבה העובר את תולות הן מתעברות

בבעל תחתיהן. שמזנות לפי שהן כל באנשים להן ונוח

מד סימן העזר) אבן (ענייני כהן עזרת שו״ת

… מאחר ט״ד, ט״ל על טעמים לחפש לנו למה הדבר ובעיקר עלינו שמך יקרא רק הוא מלא שמקרא אמרו ובגמ'

צדד על המשלים כל הגרועה הנטיה את יס מלהכנ ג״כ נמנעו שלא עד אופן, בכל להנשא לאשה שיש הנטיות י

בבעליהן ותולות מזנות, של לדינא. תולדות מזה ונוציא אחרות, בסברות הענין את אנחנו נתלה ואיך

פג סימן ד חלק העזר אבן משה אגרות שו״ת

דף וביבמות ע״א ע״ה דף דכתובות מהא משמע והנה לחוש שיש במה לישני ארבע דנאמרו ע״ב קי״ח

לפ אף להנשא תתרצה שאשה וב חותים מומין. עלי

ארמלו. מלמיתב דו טן למיתב טב אמר ר״ל

רמו חרתא בי כורסיה גברא דשומשמנא אמר אביי

לה.

ותיתיב. בבא בסיפי תיקרי גברא דנפצא אמר ר״פ

לקידרא. טלפחי בעיא לא גברא דקולסא אמר אשי ר'

בבעליהן ותולות מזנות וכולן תנא זה אחר, ומסיק

הב כוונת תמוה דלכאורה ין א דלכאורה בזה רייתא

מוסר. דבר ולא הלכה דבר לא בזה

הזה החשש שאין השמיענו הברייתא אפשר ולכן למי מקפדת שאינה האשה טבע הוא שכך מטעם מי לה נזדמנה שלא לפעמים ואפשר כך כל להנשא

להנשא ותתרצה בה הר תחכה לא בקלות בה שרוצה

דהו. כל לבעל אף

אפשר לתשמיש שתאבה דכיון אלא מי עם לה שיש לה כשאין לזנות יכולה אינה הבושה מצד אבל לזנות

לה שנזדמן דהו כל לבעל אף להנשא נתרצית לכן בעל

שתוכ כדי בקלות עמה. לזנות שרוצים אלו עם לזנות ל

כהא ביותר לצנועה שידועה לאשה לדינא נוגע וזה

אצלה נימא דלא אחריה להרהר שאין בגווה לן דקים

דו. טן למיתב טב

במה מתביישת דלא ביותר שפרוצה לאשה נוגע וכן דטב הא אצלה נימא לא שג״כ מזנית שהיא שידעו

דו. טן למיתב

שאין נשים בסתם ורק טן למיתב טב בהו נימא ידועות

דו.

שומרות אינן נשים שהרבה בעוה״ר בזמננו שלפ״ז אין הנשים ואלו בפרהסיא שבת ומחללות התורה דיני

ת בזנו גם מתביישות דו… טן למיתב טב בהו לומר אין

עמ63 כח כרך 'מין תחו להשתנות" עשויה דו טן למיתב טב חזקת "האם בארי משה ד״ר הרב של מאמרו –

סולוביצ׳יק– הגרי״ד סיני "זה "מאמר

דרכים מחפשת המודרנית' כשה׳אורתודוקסיה פרשנות לתת גיטין, ולבטל קידושין תוקף להפקיע מודרניות תפיסות עפ״י שבחז״ל לחזקות מסולפת אנטיתזה הוא זה כל הממזרות, בעיית את לעקוף כדי

העליון-על- לפני וההתבטלות הכניעה של לעיקרון שמו יתברך …כל

להימנע עליך המסורה, חכמי לשורות להצטרף כדי הסברים ע״י התורה חוקי את להסביר מלנסות חוקים להעריך לשפוט, אין מבחוץ. שאולים שיטת של מידה אמות עפ״י תורה של ומשפטים על מבוסס יהא אם בין כזה ניסיון חילונית. ערכים

יבוא אם בין פסיכולוגית, או היסטורית רשנות פ אושיות עצם תחת חותר אוטיליטריסטי, מכיוון היותר לתוצאות לבסוף ומוביל והמסורה, התורה וניהיליזם התבוללות אידיאולוגיות של טרגיות משנה זה ואין הכל), של ומוחלטת גמורה (=שלילה

אלו הצעות המציע האדם כוונת היא טובה. כמה

אלא האנושי ההגיון לפי להבין אין התורה חוקי את לכן לפניה. : להתבטל

הנורמה את להתאים לנסות שאין לומר צורך אין … חברה של חולפים לערכים הנצחית ההלכתית מהפרעות סובלת חולנית, עצבנות (=בעלת נירוטית ואכן חמורים), נפשיים בתסביכים שמקורן באישיות

מלכות עול 'קבלת יעית, רב שלנו. החברה היא כזו

'שמים- תורה- לתלמוד זהה אקט שהינה דורשת דבריהם את ולהעריץ ואהבה כבוד לרחוש מאתנו אמוראים תנאים, אלה שיהיו בין המסורה. חכמי של

ראשונים- או הסופית הסמכות. הם

ההלכות רק לא חשוב: מאוד דבר להוסיף לי, הרשו

בדיני פיהם על ן לדו הנהיגו שחז״ל החזקות גם אלא רק לא יד, תשלחו אל לערעור. ניתנות לא התורה, דיברו עליהן החזקות כי בחזקות, גם אלא בהלכות פסיכולוגיות התנהגות תבניות על נשענות אינן חז״ל אונטולוגיים עקרונות על אלא משתנות, חולפות,

המטפיסיקה של חלק (אונטולוגיה=אותו קבועים

מעמקי בעצם מושרשים, ההוויות של במהות )הדן ניתנת שאינה המטפיזית, האנושית האישיות מעל כשמים. להשתנות

החזקה- את לדוגמא ניקח ביקשו שאותה לי שנאמר

לדיון- להעמיד מלמיתב דו טן למיתב 'טב של

'ארמלו- לבד מאשר בשניים לחיות מעדיפה. אשה

החברתי הסטאטוס עם קשר כל אין זו לחזקה

בנויה החזקה אין העתיק. בזמן האשה ל ש והפוליטי 'אל בבראשית: פסוק זהו סוציולוגיים. גורמים על מוטבעת מטפיזית קללה זוהי תשוקתך'. אישך בודדה כשהיא האשה הנשית. האישיות בשורש של הבדידות מהאיש. יותר השוואה ללא סובלת כמו מחרידה, כך כל חוויה עבורו אינה האיש

לאשה- הבדידות 'כימי לעולם, ישתנה לא וזה אלא פסיכולוגית עובדה זה אין הארץ'. על השמים תוצאה זו אין (=קיומית). אקזיסטנציאלית עובדה מתחייב זה אלא האשה, של נחות סטאטוס של אישיות ובין האשה אישיות בין היסודית מההבחנה

. האיש

וטרגיים אומללים יותר הרבה הם זקנה רווקה חיי

וזו העתיק, בזמן אמת הייתה זאת. זקן רווק מחיי שנה אלף בעוד גם אמת תהיה וזו בהווה, עדיין אמת ארמלו מלמיתב דו טן למיתב ש׳טב לומר 'מעכשיו. האשה של נחות חברתי או פוליטי מסטאטוס נובע החזקה של מסולפת פרשנות פשוט זוהי זמן, . באותו אשה של סבלה את להקל תוכל לא חקיקה שום

משא זה. גורל לשנות תוכל לא חקיקה ם שו בודדה, הכל- ע״י עליה הוטל זה שחטאה אחרי שמו ית' יכול

הראשון החטא. את

חזקות מחדש להעריך או לשנות תתחילו אם את תחריבו עליהן, מתבססות רבות שהלכות גפרור ניקח פשוט אולי להתפלסף במקום היהדות.

(חלילה ישראל בית את …)ונשרוף

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 42 - פרשת ראה תשפב

עה״ת– הקדוש החיים אור בפי' שבועי שיעור תשפ״ב│ ראה פרשת טבדי בנימין הרב

כח פסוק יב פרק דברים

וְׁשָׁמַעְׁת שְׁמֹר ָׁ וֹב הַט תַעֲשֶּה כִי עוֹלָׁם עַד אַחֲרֶּיךָׁ לְׁבָׁנֶּיךָׁ ו לְׁךָׁ יִיטַב לְׁמַעַן מְׁצַוֶּךָׁ אָׁנֹכִי ר אֲש הָׁאֵלֶּה הַדְׁבָׁרִים כָׁל אֵת ֶּ

אֱלֹהֶּיך ה' בְׁעֵינֵי: ָׁוְׁהַיָׁשָׁר

ראה פרשת החיים אור

ושמעת. שמור לומר לו שהיה קשה ושמרת שמע

לשמיעה. שמירה הקדים ולמה

בתיבת ריבה מה עוד ובתיבת את. כל

זה. בפסוק אלא הבנים הטבת אמר לא למה עוד

אומרו לדעת צריך עוד שבא שנראה הטוב תעשה כי

ייטב למען ואמר קדם כבר והלא למאמר טעם לתת

אומר וגמר - שהטובה הרי שמור 'וגו למען 'וגו

בעד שכר היא האמורה שקדם והשמיעה השמירה

הכתוב. לומר

דברים: ב' על שמצוה היא הכונה אכן

מפי לישראל נודעו כבר אשר ה' ומצות תורה א'

משה.

אשר והסייגים הגדרים ז״ל ו רבותינ יגזרו אשר וב'

יחדשו.

אמר בתורה כבר ידועים שהם ומצות תורה כנגד לזה שמור אמר ז״ל מרבותינו המתחדשים דברים וכנגד,

לקב שצריך ושמעת וסייגיהם. ז״ל רבותינו גזירת כל ל

במאמר שרמז מה והוא, פירוש כל לרבות כל את את

גזירות ואומרו ז״ל, רבותינו שיחדשו וגדרים ושמירות

נשמרים הדברים יהיו הגדרים שבאמצעות פירוש כל

אומרו והוא בשלימות, אין זה זולת כי הדברים כל אין הגדר שבאמצעות בשלימות כולה נעשה המצוה

דבר. ממנה נגרע

אומר וגמר וסייגים גדרים כי ולבניך לך ייטב למען

בני עם דורות המעמיד דבר הוא ז״ל רבותינו שעשו לו. והדומה כיעור מכל להבדילם לעולם ישראל

ואומרו שגוזרים דברים כי פירוש הטוב תעשה כי 'וגו ה בעיני 'ר והיש הטוב לעשות אם כי אינם חכמים

הזהב. רביד דבריהם שכל

מאמר זה וכפי הציווי טעם כן גם הוא וגו' תעשה כי

- ה 'וה שצ והישר הטוב תעשה בזה כי ושמעת והסייגים, הגדרים באמצעות המושג הטוב מלבד וזה

אומרו זה ולדרך ז״ל, דבריהם מאמצעות לדורות כי

הוא תעשה למאמר: נוסף טעם ושמעת

במאמר הכתוב ירמוז עוד יאמר שלא ושמעת שמור עליה שעמדתי אחר זו שמועה ללמוד לי למה אדם לומר תלמוד זו, במצוה לשמור עלי שיש מה וידעתי

אתה דבר וממוצא ששמרת אחר והגם פירוש שמ ור ישמור אשר את לדעת הדברים על ועמד שקדם יודע

כן פי על ואף מהגעת פטור אינך פירוש ושמעת,

מצוה של: בשמיעתה

פרים ונשלמה י״ד (הושע אומרו דרך על יתבאר )עוד

שאמר לפי והנה, שפתינו 'וגו שמור הדברים כל את

הנמנע גדר מן הוא זה ודבר כל לקים האדם שיכול

אמר לזה הדברים, תעשה לא מצות כנגד פירוש שמור תעשה לא מצות מכל עצמו לשמור האדם ביד, שהם

אמר עשה מצות וכנגד המצות יקיים פירוש ושמעת באה כאילו עליך נחשב ובזה בפה שמיעתה בלימוד את ולעשות לשמור יכול ומעתה אותה, וקיימת לידך

הדברים: כל

שאמרו י״ט). (ע״ז ז״ל דבריהם פי על אר יתב עוד

אומרו והוא ליסבר", והדר איניש "ליגרס שמור

פירוש והיא ההלכה ידיעת שישמור ושמעת שמור

, הגירסא שמועותיו לכוין הסברא היא ושמעת

: בשכלו

מי כי קצג ח״ג (זוהר ז״ל אומרם דרך על יתבאר )עוד בפניו, ננעלים התורה דעת שערי עבירות בעל שהוא פתחי שערי כי ת״ת) הל' ז״ל האר״י (ש״ע ותמצא בפני שיעמדו הקושיות הם התורה בדברי ההבנה האדם מעבירות המתהוים הקליפות סוד והם, האדם,

זה במאמר הכתוב שהעיר וזה פירוש ושמעת שמור להבין התורה אמיתת על שתעמוד רוצה אתה אם

אמריה ושמעת ובזה עליהם תעבור לבל המצות שמור

כל ת א:'וגו

וז״ל: ב) ט״ו (חגיגה ז״ל אומרם דרך על יתבאר עוד

יבקשו תורה צבאות ה למלאך דומה הרב 'אם

ע״כ. וגו' מפיהו

אומרו והוא ששומר בשמירה הוא אם פירוש שמור

כל את ושמעת ואומרו מפיהו. תורה אז התורה

בחגיגה שאמרו מה פי על יתבאר זה לדרך הדברים,

וז״ל: (שם)

דאחר מפומיה תורה גמר היכי מאיר ור' לקיש ריש אמר וגו' כהן שפתי כי וכו' והאמר ולבך וגו' אזניך הט ודרש אשכח קרא מאיר ר' לדעתי אלא נאמר לא לדעתם לדעתי תשית

קראי קשו וכו' הא בגדול הא קשיא לא אהדדי

בקטן.

וז״ל: שם עוד ואמרו

וגו אגוז גינת אל דכתיב מאי רבא 'דרש

בר רבה אשכחיה מאי ליה אמר לאליהו שילא שמעתא קאמר ליה אמר קוב״ה עביד קא לא דר״מ ומפומיה רבנן דכולהו מפומייהו דאחר מפומיה שמעתא דגמר משום קאמר ליה אמר וכו' מצא רימון מאיר ר' ליה אמר

ה ע״כ. וכו' אומר בני מאיר קאמר שתא

הגם מהרב ללמוד יכול הגדול ז״ל דבריהם לפי הנה

הרב שיהיה הקטן. כן שאין מה רשע

שאין פ״ד) ת״ת (הל' שכתב מצינו ז״ל ורמב״ם

ה- כמלאך הוא אם אלא מהרב 'ללמוד בין חילק ולא

הגמרא כדברי לקטן: גדול

לב״ח וראיתי חלק שלא שכתב רמ״ו) סי' יו״ד (ש״ך כן סובר אינו הש״ס אבל מאיר ר' לדעת אלא, בגמרא

רש וד אשכח קרא ר״מ שאמר הש״ס לשון ודייק

כן שסובר הוא מאיר ר' דוקא משמע ע״כ.

נכונים… דבריו ואין.

סבר מה מתחילה הוא ברוך הקדוש תאמר ואם ח״ו ה' מעיני שנעלם לומר שאין סבר מה ולבסוף

שאמר הטעם וכו. מצא רימון ר״מ שילה בר 'רבה

בו יהיה שלא דבר בעשותו האדם על ה' יקפיד כי דע

שיהיה עד לחטא לו ב ויחשו מאדם ולא מה' אלא נקי

ואדם. מה' נקי

שאינו מאדם למד ה שהי זה מעשה ר״מ כשעשה ולזה

שלא עוד כל מאדם לא אבל מה' נקי ר״מ היה כמלאך, פעלו וישר זך אם טעמו נודע ה היה שלא סבב 'וזה

, השלימות חסר להיותו מפיו שמועה אומר ואחר נכנס במעשיו לשבח טעם מטה של בישיבה שנאמר חזר ומיד תיכף ולזה מישראל גם נקיים והייתם בגדר

ול משמו, שמעתא ואמר ר״מ: כדברי האמת עולם

הזה שבזמן שסובר הוא לרמב״ם טעם לתת והנכון

שתקרא״גדול" שלמה דעת אין ללמוד לו להתיר

רשע. מחכם ובידיעה בדעת שלם שהיה ר״מ שדוקא

ממנו שילמוד ודאי לחוש שאין הדבר לו שהותר הוא

רשעו.

ואמר״ר התלמוד דייק לזה כי ואולי מאיר בי קרא

ודרש" אשכח 'וכו״ר רימו מאיר בי ן" - 'וכו פירוש לפי זה בהיתר שישנו הוא ר״מ של זה גדר דוקא האוכל אלא יאכל ולא הקליפה יזרוק ודאי, שהוא

היא. מעצמה וסמוכה נכונה זו וסברא

כמלאך שאינו מהרב ללמוד לאסור רמב״ם סתם לזה

לנו אין ו נתמעטו הדורות כי - לקטן בין לגדול בין וכיוצא. בר״מ אלא זה היתר

שאמרו" ב) קי״ב (שבת ז״ל יהם מדבר ולמד וצא אם

כמלאכים" הראשונים.'וכו

אומרו נכון על יתבאר זה פי ועל כל את ושמעת שמור

לך שאין עליך מתנה אני אימתי פירוש וגו' הדברים התורה משמר שהוא מאדם אלא שמועה להבין

כל לשמוע וחסר קטן שהוא למי דוקא אלא והמצות

הדברים צריך שאינו הגדול אבל ככל שהרוב רובם, או מאדם אפילו לשמוע הוא יכול קטן חלק אלא לשמוע

וכר״מ ומצות תורה שומר שאינו תורה לומד שהיה זורק שהיה ומצות תורה משמר היה שלא הגם מאחר

תוכו ואוכל: קליפתו

הרי שו״ת מה סימן ב״ש

האדם יתרחק אשר יונית חכמת היא מה ששאלת, ומה כשמע בעולם המפורסמים ספרים אותם הם ואם

הטבע שאחר ומה, טבעי

… האי מרבינו ז״ל הלוי שמואל רב הנגיד שאל וכבר והשיב החכמות. באותן להתעסק מותר אם ז״ל גאון

וז״ל: לו

עסק הוא האדם הנהגת ומשור הגוף תקון כי לישראל. טוב ואשר והתלמוד המשנה

שכמותו ולאחרים לעצמו יועיל התורה למוד התורה לדרכי ימשכם כי הארץ לעמי ויועיל בדברים ויתעסק מזה לבו יסיר ואשר והמצוה.

יסיר ההם ויפסיד שמים ויראת תורה מעליו תורה דברי כל מעליו יסלק כי הענינים באותן שישבש לאדם יארע ההסרה ומזאת לגמרי.

התפלה לעזיבת יחוש שלא עד. דעתו

שמים ויראת לתורה עצמם ימסרו אשר אבל לאחרית ההמון כל ינהגו כי מזה להם יצא

ספק שום ישימו ולא פקפוק בלא טובה

אדם בני שאותן ראה ת ואם בהקב״ה. הוא כי לך יאמרו חכמות באותן המתעסקים לא הבורא ידיעת ישיגו ובזה סלולה דרך ולא באמת. לך יכזבו כי ודע להם תאבה וענוה וזריזות חטא ויראת שמים יראת תמצא

משנה ב במתעסקים אלא וקדוש' וטהר'

ההיא התשובה עכ״ל. ובתלמוד.

… קודם למד הוא כי ז״ל. מהרמב״ם ראי' להביא ואין תוספת ואגדות הלכות בשלמות כולה התורה כל 'לכן

כמו וירושלמי בבלי תלמודא וכולי' וספרי פרא ס את להשיב וכדי שחבר. תורה משנה מספר שנראה המופתים לסתור המור' ספר עשה האפיקורוס וכן העולם קדמות לקיים הפילוסוף שהביא והראיות מישראל הרבה בזמנו שהיו ולפי ההשגחה. בענין

החכמה מן שלמדו מה מפני התורה בעקרי נבוכים

. ההיא

מאיר רבי על ט״ו:) (חגיגה ז״ל כמש״א לומר ויש התשוב והית' וכו', דאחר מפומי' תורה גמיר 'היכי

ודרש" אשכח קרא מאיר רבי דברי ושמע אזנך הט

" לדעתי תשית ולבך חכמים - אלא נאמר לא לדעתם

לדעתי.

אזנך" אמר״הט ועכ״ז הם שרשעים כלומר ובארו.

ם אד כשהתלמיד כלומר בקטן, הא בגדול הא שם כמו הפסולת, וישליך הסולת שיבור מותר גדול

זרק קליפתו אכל תוכו מצא רמון ר. מ שם "שאמרו

זה פסוק המור' ספר בראש ז״ל הרמב״ם הביא ולכן

וכו. אזנך הט 'של. .

ז פסוק לג פרק דברים

תִהְׁיֶּה מִצָׁרָׁיו וְׁעֵזֶּר לוֹ רָׁב יָׁדָׁיו ו תְׁבִיאֶּנ וֹ עַמ וְׁאֶּל דָׁה יְׁהו קוֹל ה' שְׁמַע וַיֹאמַר דָׁה לִיהו: וְׁזֹאת

ב עמוד יא דף מכות מסכת בבלי תלמוד

צריך תנאי על נידוי רב: אמר יהודה רב אמר

לא אם דכתיב מיהודה, מנלן? : הפרה. א״ר נחמני בר שמואל וא״ר, וגו אליך הביאות׳יו וזאת וגו' ימות ואל ראובן יחי דכתיב מאי: יונתן, ישראל שהיו שנה מ' אותן כל ליהודה? מגולגלין היו יהודה של עצמותיו במדבר,

, בארון משה שעמד עד רחמים עליו, ובקש לראובן גרם מי עולם, של רבונו לפניו: אמר

יהודה, שיודה? קול ה' שמע ה? ליהוד וזאת

מעיילי! יהודה קא הוה לא לשפא; איבריה עאל לא תביאנו, עמו ואל דרקיע, למתיבתא ליה בהדי בשמעתא ומיטרח למישקל ידע קא הוה קושיא לפרוקי ידע הוה לא לו; רב ידיו, רבנן

תהיה מצריו. ועזר

ב עמוד יא דף מכות מסכת רש״י

לאביו מנודה שיהא הוא נידוי. לשון לך- וחטאתי ליהודה- וזאת וגו' ראובן יחי דכתיב מאי יהודה לסמוך ראה מה וזאת בלשון יהודה בברכת להתחיל ראה ומה לראובן ושל קיים שלדן השבטים כל עצמות שהיו לפי אלא ליהודה

מגולגלין יהודה ראובן כלומר ראובן יחי זה לשון אמר שהם ליהודה תהיה וזאת חי הוא כאילו קיימת שלדו בניהם ונשאום ממצרים יצאו השבטים כל עצמות מגולגלין, והעליתם יג) (שמות לאחיו יוסף שאמר וזהו במדבר

עצמותיכם עם אתכם מזה. עצמותי

לשפא- איבריה על ששפו חיבורם למקום עצמותיו נכנסו

לשפא נד:) מב: דף (חולין מדוכתיה דשף כמו ם מש דורא. אישלויי״ש וליתן. לישא ולמטרח- למשקל

חביריו נגד לעצמו ריבו לריב כח בו. יהי לו- רב ידיו

לציון ראשון עטר– בן לר״ח ז פרק תורה תלמוד הלכות ביאור, לרמב״ם

בקש אלא נידויו משה לו שהתיר אשכחן דלא קשה

זה דבר וכי רחמים ש בק בלשונו שדקדק כמו רחמים

ברחמים. תלוי

כי נראה אכן לבני זה דין ניתן לא תורה מתן קודם התיר שלא יהודה הוכלם תורה שניתנה עד יעקב וקשה וכו' שנה מ' כל באומרו הש״ס דייק ולהכי

וכו. יהודה שמת מיום לומר לו 'שהיה

יהודה מעשה היה תורה משנתנה דוקא ודאי אלא והגם התרה צריך הוה התורה לפי כי הגון בלתי

אחר אעפ״כ להתיר חייב יה ה לא שנידה מעשה שבזמן וחטאתי בתורה הקורא לפי עונו הוכר תורה שניתנה

וכל בדבר פגם יש התיר שלא ויראה הימים כל לאבי

אחריו רינון שיש העליון. בעולם מקומו מציג אינו וצא

משמיה הלכה אמר דלא דר״מ וממעשה מדוד ולמד

קב״ה לצד להתירו הוצרך ולא משה רחמים בקש לזה

בדבר חייב היה לא עדיין תורה נ. יתנה לא שאז

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרוזבול

פרוזבול שטר נוסח בתוספת

התשפ״ב שביעית

פרוזבול שבין- הבריא המתח השוק לתקנות התורה

דבר בפני נצבים אנו רבות פעמים כספים. שמיטת מצוות לפני עומדים אנו השמיטה שנת מקץ לזרום שימשיכו ולמסחר לשוק הדאגה ומפני חכמים ובאים דינים קבעה התורה מאד, תמוה כנגד לעשות רשות להם נתן מי השאלה ונשאלת ה'. רצון ואת התורה דיני את עקפו ולעבוד, יש וכי העולם? לתיקון האמת שהוא האלוקי הרצון את ביטלו חלילה חכמים והאומנם ה'? רצון

חלילה? ! תורה של מאמיתה חוץ אחרת אמת

פעמים כמה מצינו בשווקים המסחר של תקינה לזרימה והדאגה השוק לתיקון דוגמאות יפסידו שלא ופעם השוק תקנת מפני ופעם לווין בפני דלת לנעול שלא משום זה פעם בש״ס. בסוגיות

הלקוחות.

השוק": "תקנת עושים אנו אימתי דנה קמא, בבא במסכת הגמרא,

א עמוד קטו דף קמא בבא מסכת | בבלי תלמוד

דלוקח דינא הראשון, עם הדין אמר: חייא דר' משמיה רב קמיפלגי, השוק תקנת בו בעשו והכא השני, עם הדין אמר: ינאי דר' משום יוחנן ור' השוק; תקנת בו עשו ולא מגנב, זוזי דלישקול השוק? תקנת בו עשו לא רב וסבר השוק. תקנת בו ועשו הבית, מבעל דלישקול דלוקח דינא א״ל הונא, דרב לקמיה אתא וזבנה, גלימא גנב בישא וחנן הוה, דרב תלמידיה הונא רב והא דמי. הוכר כלא מיניה, לאישתלומי דליכא כיון בישא, חנן שאני עביטך! שרי זיל גברא: לההוא ועשו הוה, דמפורסם בישא חנן והא השוק. תקנת בו עשו לא הוא, מפורסם גנב אם רבא: אמר גנב בחובו, ופרע גנב איתמר: מפורסם. לא לגניבותא לבישותא, דמפורסם נהי השוק! תקנת בו בהיקיפו ופרע - משכנתא מידי. ליה יהיבת דהנהו אדעתא לא דאמרי: השוק, תקנת בו עשו לא במאה מאתן שוי בשוה- שוה השוק, תקנת בו עשו - מר השוק, תקנת בו עשו לא אמר: אמימר בשוה שוה זבינא השוק.) תקנת בו עשו (והלכתא: השוק. תקנת בו עשו אמר: זוטרא - בו עשו במאתן מאה שוה השוק, תקנת - בו עשו אמר: רבא השוק, תקנת בו עשו לא אמר: ששת רב

בהיקיפו. ופרע גנב בחובו, ופרע מגנב לבר השוק, תקנת בו עשו בכולהו והלכתא: השוק. תקנת

זיבורית: מקרקע דווקא חובו את גובה חוב שבעל התקנה את מבארת גיטין, במסכת הגמרא,

א עמוד נ דף גיטין מסכת | בבלי תלמוד

של דרכו מה וגו', והאיש תעמוד בחוץ שנאמר: בזיבורית, חוב בעל תורה דבר עולא: דאמר כדעולא,

לוין. בפני דלת תנעול שלא כדי בבינונית? חוב בעל אמרו טעם ומה שבכלים, פחות להוציא? איש

מכך ויתרה - שמדין למרות וזאת בהלוואות, העדים של וחקירה דרישה דין את ביטלו חז״ל לווים בפני דלת לנעול שלא בכדי היא בכך שהקלו הסיבה העדים. את ולחקור לדרוש יש תורה

בשוק. האשראי את ולעצור

א עמוד ג דף סנהדרין מסכת | בבלי תלמוד

וחקירה דרישה בעינן לא ממונות דיני אמרו טעם ומה לכם. יהיה אחד משפט שנאמר - כדי

לווין בפני דלת תנעול. שלא ישלמו- לא טעו מעתה אלא! לווין. - בפני דלת נועל אתה שכן כל

א עמוד לב דף סנהדרין מסכת בבלי| תלמוד

שנאמר ובחקירה, בדרישה נפשות דיני ואחד ממונות דיני אחד תורה דבר חנינא: רבי אמר תנעול שלא כדי וחקירה דרישה בעינן לא ממונות דיני אמרו טעם ומה לכם, יהיה אחד משפט

לוין בפני. דלת מעתה, - אלא

ב עמוד קעה דף בתרא בבא מסכת | בבלי תלמוד

ע״פ מלוה ואחד בשטר מלוה אחד תורה, דבר עולא: אמר גמ'. - משועבדים, מנכסים גובה פה על מלוה אמרו: טעם מה ואלא דאורייתא, שעבודא טעמא? מאי - מנכסין אלא גובה אינו דאפסידו נינהו אינהו התם נמי! בשטר מלוה הכי, אי דלקוחות. פסידא משום חורין? בני פה על מלוה ואחד בשטר מלוה אחד תורה, דבר אמר: ורבה אנפשייהו. - אלא גובה אינו בשטר מלוה אמרו: טעם ומה דאורייתא, לאו שעבודא מ״ט? חורין, בני מנכסים - מנכסים גובה

קלא. ליה לית התם נמי! פה על מלוה הכי, אי לוין. בפני דלת תנעול שלא כדי משועבדים?

ב עמוד נ דף גיטין מסכת | בבלי תלמוד

היאך? במתנה אמי: בר אחדבוי רב בעי חורין. בני שיש במקום משועבדים מנכסים נפרעין אין לא, דלקוחות פסידא דליכא מתנה אבל דלקוחות, פסידא משום רבנן דעבוד הוא תקנתא פסידא כי והלכך מתנה, ליה יהיב לא מיניה הנאה ליה דאית לאו אי נמי, מתנה דלמא או

דמי? דלקוחות

דיני על ממונות בדיני לוותר או לתקן לחכמים יש רשות ברורים, דינים נקבעו שבתורה ואף דיני את לעקוף ממילא יכול ואדם אדם לבני נתן שהארץ כיון וזאת התקנה מפני התורה לגלות כדי ציותה? התורה מדוע כן אם אז וכדומה. אישית התניה או מחילה ע״י התורה מהאידיאל כחלק נתקנו. תורה של לאורה חכמים תקנת וכל נלך שלאורו האלוקי הרצון את אדם לבני נתן והארץ לה' שמים השמים של הכפול - לתקן מנת על חז״ל בידי נתונה הארציות

שדי. במלכות עולם

שלא בכדי דרבנן ששביעית בזמן ותיקנו מלהלוות נמנע שהעם חכמים ראו הפרוזבול, גם כך חכמים, לתקנות התורה רצון בין מתח ישנו לכאורה אשראי. למתן השוק פעילות את להפסיק

עולם של תיקונו הוא המתח דווקא ממונות בדיני אבל שדי. - במלכות עולם לתקן

והלכה ברכה ברוב אלגאזי משה בנציון

כספים שמיטת

"שמיטת על התורה מצווה כך השביעית, בשנה הקרקע עבודת את לשמוט שנצטווינו כשם

יישמט. שהחוב פי על אף לעניים ההלוואה חובת על ומזהירה כספים", הביטחון. ומדת הנדיבות מדת את בנפשותינו לקבוע קרקעות, שמיטת כמצוות המצווה: טעם תעשה. לא על ועבר עשה מצוות ביטל התורה, מן נוהגת ששביעית בזמן חובותיו את מלשמט הנמנע

הזה בזמן כספים שמיטת א. נוהג. שהיובל בזמן אלא נוהגת כספים שמיטת אין תורה מדין

הזה: בזמן כספים שמיטת חיוב של גדרו מהו הדעות נחלקו

• התורה. מן כיום גם נוהגת כספים שמיטת ועוד: רא״ש

• מדרבנן. כיום נוהגת כספים שמיטת הראשונים: רוב

• כלל. כיום נוהגת כספים שמיטת אין ועוד: ראב״ד מדרבנן. היא הזה בזמן כספים ששמיטת הפוסקים, רוב כדעת נפסק: להלכה בחוץ גם נוהגת כספים שמיטת כי לציין יש הגוף. - חובת אלא בארץ" התלויה "מצווה אינה שהרי לארץ,

כספים שמיטת חלה אימתי ב.

• בתחילתה. משמטת שביעית ראב״ע:

• נפסק. וכך בסופה, אלא כספים משמטת שביעית שאין הפסוק, מן לומדת הגמרא:

משמטת? השביעית חובות אילו ג. בעל בין בשטר בין ההלוואה, סוגי כל את משמטת בזמן. -שביעית קצוב אינו החוב עוד כל פה,

(מחוסר גוביינא המחוסר כשטר נחשב אותו. -צ׳ק משמטת ושביעית גבייה),

החוב. את משמטת שביעית אין – בהקפה מוצרים הקונה

הפוסקים: נחלקו הדבר בטעם

• על למכור שדרך כיוון בלתי-רמב״ם: לזמן שישלם -מנת כביכול – מעות לו שיזדמנו עד קצוב

זה. חוב משמטת שביעית אין וממילא השביעית, לאחר הוא הפירעון מועד

• מכר. משמטת אינה ושביעית מכר, דרך אלא הלוואה" "דרך אינה בחנות וחוב קנייה תומים:

משמטת אינה שביעית פועל *משכורת

שכנים בין מוצרים והשאלת הלוואות - חוזר אינו המושאל שהחפץ כיוון משמטת, השביעית

ממון. כהלוואת נחשב ולכן שהוא, כפי לו ויענה אני", "משמט המלווה יאמר – למלווה חובו את להחזיר אופן בכל רוצה הלווה אם

הימנו. נוחה חכמים רוח חובו והמחזיר חובו. להשיב ויוכל כן", פי על "אף הלווה

היא ומשמעותה ולעשירים״, לעניים “תקנה זוהי “פרוזבול״. שטר לכתוב תקנה תיקן הזקן, הלל

כספים. שמיטת תחול לא השמיטה שנת שבסוף

. א ג משנה י פרק שביעית מסכת | משנה

העם שנמנעו כשראה הזקן, הלל שהתקין הדברים מן אחד זה משמט. אינו פרוזבול עם דבר יהיה פן לך “הישמר בתורה: שכתוב מה על ועוברין זה, את זה מלהלוות

לפרוזבול: הלל התקין – וגו׳ בליעל״ לבבך

כספים: שמיטת של התורה דין את לעקור הלל היה יכול כיצד דנה, הגמרא

. ב א עמוד לו דף גיטין מסכת | בבלי תלמוד

שראה הזקן, הלל שהתקין הדברים מן אחד זה משמט. אינו פרוסבול התם: תנן פן לך “הישמר בתורה: שכתוב מה על ועברו זה, את זה מלהלוות שנמנעו העם את פרוסבול: של גופו הוא וזה פרוסבול. והתקין עמד – וגו׳ בליעל״ לבבך עם דבר יהיה שאגבנו פלוני, אצל לי שיש חוב שכל פלוני, שבמקום דיינין פלוני, לכם “מוסרני העם שנמנעו הלל “ראה העדים… או למטה חותמים והדיינים שארצה״, זמן כל לא דמדאורייתא מידי איכא ומי פרוסבול״. והתקין עמד – זה את זה מלהלוות אמר: רבא הוא. תעשה ואל שב אביי: אמר דתשמט? רבנן ותקינו שביעית, משמטא

הפקר… דין בית הפקר

דכתיב: עשירים, אלו – “בולי״ ובוטי. בולי פרוס חסדא: רב אמר פרוסבול? מאי “בוטי״ שביהודה. בולאות אלו יוסף: רב ותני יט), כו, (ויקרא עוזכם״ גאון את “ושברתי

ח). טו, (דברים תעביטנו״ “העבט דכתיב: העניים, אלו –

. ג טז הלכה ט פרק ויובל שמיטה הלכות | רמב״ם

“הישמר – בתורה הכתוב על ועוברין זה, את זה מלהלוות שנמנעו הזקן, הלל כשראה זה. את זה שילוו עד החוב יישמט שלא כדי פרוזבול, התקין – וגו׳ דבר״ יהיה פן לך אבל סופרים, מדברי שהיא הזה, בזמן כספים בשמיטת אלא מועיל הפרוזבול ואין

בה. מועיל הפרוזבול אין – תורה של שמיטה

בבית ייכתב שהפרוזבול -צריך שמיטה, בהלכות הבקיאים דיינים שלושה בפני חשוב, דין

עליהם: אותם קיבלו והרבים

פרוזבול תקנת

ד. ב עמוד לו דף גיטין מסכת | בבלי תלמוד

דנהרדעא. דינא בבי אי דסורא דינא בבי אי אלא פרוסבול, כתבינן לא שמואל: דאמר שמע, תא

למעשה: נפסק וכך

. ה יח סעיף סז סימן משפט חושן | ערוך שולחן

בקיאים שלושה דהיינו: חשוב, דין בבית אלא נכתב ואינו משמט. אינו פרוזבול העיר. באותה עליהם רבים וְהִמְחּום שמיטה, עניין ויודעים פרוזבול, ובעניין בדין ונראה הפוסקים). בשם יוסף״ ו״בית (טור דין בית בכל פרוזבול דכותבין אומרים, ויש

הזה. בזמן להקל דיש לי,

לחובותיהן: פרוזבול לעשות צריכות הן אף ולכן כספים, שמיטת במצוות חייבות נשים גם

. ו כו אות תבוא כי פרשת ראשונה שנה | חי איש בן

לחברתה, שלוש או שתיים או כיכר השנה ראש ערב יום האישה שתלווה טוב כן …על מצוות מקיימת זו והרי אני״, “משמטת לה תאמר לה, כשתפרע השנה ראש ואחר עירנו פה נשים קצת עשו וכן יג. אות לח סימן ב חלק שאל חיים ועיין שמיטה,

ישראל. אשריהם ברבים, יתברך ה׳ בעזרת זה דבר דרשתי כי אמן, עליון יכוננה

. ז יז סעיף כד פרק ושמיטה תרומות הלכות | יוסף ילקוט

בזה מקיימת – הלוואתה את משמטת ואם כספים, שמיטת במצוות שייכות נשים

התורה. מן מצווה

רבים אך גרמא. שהזמן מצווה שזוהי כיון נשים, של בחיובן הסתפק ביכורים״ “ראשית בשו״ת שהרי בה חייבות נשים גם – תעשה״ ואל ב״שב היא זו עשה ומצוות שהיות כתבו, מהפוסקים סימן החדשות איגר עקיבא רבי בשו״ת ראה (להרחבה וחובות. הלוואות כספים, חשבונות, מנהלות הן גם

נ״ו). סימן חיים אורח סופר״ “כתב ובשו״ת פ׳,

למעשה הפרוזבול מתבצע? כיצד

השמינית השנה של השנה ראש עד פרוזבול שטר יעשה חובותיו ישמטו שלא הרוצה מלווה. א.

כספים, ושמיטת שמיטה בדיני הבקיאים חשוב, דין בית דעת על הפרוזבול את לכתוב צריך ב.

זה. לדין ראוי חשוב דין בית וכל

עליו לכתוב מועיל שהוא כל קרקע ואפילו קרקע, ללווה יש אא״כ פרוזבול כותבים אין ג. המלווה יכול לו אין אם וגם מושאלת או מושכרת קרקע לו יש אם זו לצורך ומספיק פרוזבול,

לו. להקנות

הפרוזבול עשיית זמן -ד. הלוואה אבל כתיבתו, זמן עד שנוצרו החובות לכל מועיל הפרוזבול

לילה. בשעות פרוזבול לכתוב ניתן תשמטנה. שביעית כתיבתו, לאחר שנעשתה

הפרוזבול עדי ה. - קרובים לא כשרים עדים שיהיו עדיף אך לפרוזבול, כשרים 'קרובים' עדים גם

פסולים. ולא

שליחות ו. - כספים, בשמיטת וחייבות מצוות נשים שגם וכיוון לפרוזבול, שליח לעשות ניתן

פרוזבול. עבורה לעשות כשליח בעלה את למנות היא ויכולה שליח, למנות גם יכולה היא ממילא

צורך אין הדין ומעיקר הלוואותיו, כל על אחד פרוזבול שיעשה די אנשים לכמה המלווה ז. לו לעשות מהמלווים אחד כל צריך לאחד שהלוו אנשים כמה אך הלווים, שמות את לפרוט

פרוזבול.

הפרוזבול עשיית סדר

מדוייקים ומקום תאריך כולל הפרוזבול שטר את וממלא כותב. המלווה

קרובים. יהיו שלא רצוי עדים שני מעמידים ואומר: במטפחת אוחז המלווה למלווה, ומוסרה מטפחת מכין העדים אחד מבעלי אחד לכל שהוא כל קרקע ידכם על מזכה שאני ושלם גמור קניין ממני קנו עדיי "אתם

קרקע" להם שאין לאלה לאשתי) (או לי שחייבים החובות לי שיש חוב כל מוסר שאני עדים) עלי (תהיו סהדי עלי הוו ואומר: לעד המטפחת את מחזיר

__________________. הקודש עיר של הדין לבית

שארצה. זמן כל שאגבנו הרה״ג_________ הרה״ג____________ הרה״ג___________ ת״ו

במועד ללווה להראותו שיוכל כך המלווה בידי נשאר והוא הפרוזבול שטר על חותמים העדים

נשמטו. שהחובות יטען באם הפירעון

הפרוזבול בענייני המתעוררות שאלות

זמן1 כל חובותיו את המלווה למסור יכול לארץ בחוץ והלווה ישראל בארץ הנמצא מלווה.

ישראל בארץ תשע״ו שנת של השנה ראש נכנס. שלא

2 רשאי הדחק, שעת ושאר וכדו' בנסיעה הימצאותו עקב פרוזבול שטר בידו שאין מלווה. של ר״ה אצלו נכנס לא ועדיין בחו״ל כשהלווה ואפילו פה, בעל לבי״ד חובותיו את למסור

השמינית. השנה

3 לו יתן פרוזבול כותב שאינו בו הוא ויודע כספים לשמיטת מודע אינו שלו שהמלווה אדם. את ויתבע המלווה יבא שאם הרי לו, יחזיר לא שאם השנה, ראש לפני ההלוואה החזר את

מכשול". תתן לא עיוור "לפני על ועובר הלווה מכשילו ובזה יגוש" "לא על יעבור הלוואתו

4 ויבקש פרוזבול עושה שאין למלווה ילך השמיטה שנת קודם לו להחזיר כסף ללווה אין אם. המלווה כדין פרוזבול לעשות חיוב אין ואז יותר, מאוחר לזמן הפרעון מועד את לדחות ממנו

שנים. לעשר חברו את

הפרוזבול5 אבד. - לומר המלווה שנאמן אלא עוד ולא שאבד, פרוזבול על חוב לגבות מותר

ואבד לי היה.""פרוזבול

לספרדים פרוזבול שטר נוסח

ראוי וכן חשוב" דין "בית בפני הפרוזבול שטר את למסור להם יש הב״י, כמרן הפוסקים לא שהדבר כיוון אך עצמם, הדיינים ע״י ויחתם בפניהם יימסר הפרוזבול ששטר לכתחילה חותמים והם עדים שני בפני שטרותיו את מוסר שהמלווה הצהרה הפרוזבול בנוסח יש מעשי

שבדור. החשוב הדין לבית חובותיו ימסרו שדרכם נחמיה זלמן הרב הגאון בישראל: חשוב דין כבית הדיינים שמות את הדיינים בשמות להוסיף (יש

שליט״א) אריאל יעקב הרב והגאון שליט״א עמר משה שלמה הרב הגאון שליט״א, גולדברג

ממני קנו לנו: ואמר _________________ לפנינו בא מטה החתומים עדים בפנינו שהוא כל קרקע ידכם על מזכה אני איך ביה. למקניה דכשר במנא ושלם, גמור בקניין קרקע להם שאין לאשתי) (וחייבים לי שחייבים חובות מבעלי אחד לכל לי שיש הנזכר מיד ביה למקניה דכשר במנא ושלם גמור קניין וקנינו פרוזבול. עליו לכתוב דין לבית ולאשתי לי שיש חוב כל מוסר שאני סהדי עלי הוו לנו: אמר ובכן לעיל.

תובב״א, ______________ עיה״ק פה אשר הצדק

_____________ הרה״ג _____________ הרה״ג ____________ הרה״ג

שארצה. זמן כל שאגבנו

___________בתאריך________. עיה״ק פה שמותינו חתמנו אמת דבר ועל

עד נאום___________________

עד נאום___________________

לאשכנזים פרוזבול שטר נוסח

לנו ואמר לפנינו___________ ובא היינו, כאחד דיינים שלושה: במושב

והריני אנשים, אילו על פה ובעל בשטר חובות לי ויש השביעית שנת היא זו שנה "הן לי, שיש מהאדמה קרקע אמות ארבע בקניין במתנה לכם ונותן פרוזבול, לכם מוסר ומעתה אנשים. על לי שיש חובותי כל את לגבות לכם הרשתי קרקע אותה ידי ועל כיון מעכשיו, אתם תגבו לא ואם החוב את עבורי ותקבלו ותגבו דיינים לי תהיו זמן כל אדם כל אצל היום עד לי שיש חוב כל גובה אני הרי זה פרוזבול לכם שמסרתי

שארצה".

על אותם ויגבה חובותיו ישמטו שלא כוחו את ויפינו דבריו שמענו הדין בית ואנחנו

ז״ל. וחכמינו הלל כתקנת זה פרוזבול ידי

ביום_________________ __________________ בעיר חתמנו אמת דבר ועל

וקיים. ובריר שריר והכל ליצירה התש_____ אלול

דיין נאום___________________

דיין נאום___________________

דיין נאום___________________

במקומם. אשר דין בית כל למנות יכולים הרמ״א כדעת הפוסקים

מרבנן 'צורבא מכון ונשיא גן' 'רמת העיר רב – שליט״א אריאל יעקב 'הרב

בהידור כספים שמיטת

זו בשנה האחרון היום של החמה שקיעת עם השמיטה. שנת של סיומה בפני אנו עומדים כל שמוט השמיטה דבר "וזה הקרקעות לשמיטת מקבילה הכספים שמיטת החובות. יושמטו כך הפרות מיבול הפרטית הבעלות שפוקעת כשם מדבר. הכתוב שמיטות בשתי ידו" משה בעל לקטוף מותר לביה״ד הציבור. כנציג לביה״ד מיוחד מעמד יש ובשתיהן מהמלווים. פוקעת היא גבייתן, את מצדיק הציבורי שהשיקול חובות, לגבות לביה״ד מותר וכן הציבור עבור היבול את כלכליים, משיקולים הונע לא הלל הלל. של הפרוזבול לתקנת הבסיס זהו השמיטה. למרות את לחזק אלא השמיטה, מצוות את חלילה לעקור התכוון לא הוא ערכיים. משיקולים אלא

השנים. כל ונוהגת יותר תדירה שהיא הצדקה, מצוות

כי עליה, עולה אולם השנים. כל של הצדקה ממצוות חלק בעצם היא כספים שמיטת מצוות

י: פרק עניים מתנות בהל' הרמב״ם כדברי הלוואה, היא ביותר הנעלה הצדקה מצוות

הלוואה" או מתנה לו ונותן שמך ישראל ביד המחזיק זה ממנה למעלה שאין גדולה "מעלה

עם חובו. את לגבות המלווה זכות את להפקיע באה השמיטה ומצוות לפרוע, יש שהלוואה אלא רוח השמיטה שנת אחרי גם חובו את הפורע וכל לפרוע. מצווה הוא לפרוע יכול הלווה אם זאת, המלווה. של התרוששותו חשבון על יתעשר יכולת בעל שלווה הצדקה שום אין הימנו. נוחה חכמים

הדבר חובותיהם. את פרעו ולא הפורמאלי הגורף הפטור את שניצלו יכולת בעלי היו לצערנו לפניו ראה הלל לעניים. והן לעשירים הן בכלל, מלהלוות נמנעו שבה חמורה לתוצאה גרם את מלקיים נמנעו שנים לשבע אחת הלוואות להשמיט מצווה בגלל שבה, עגומה, מציאות ביותר הגדולה המעלה היא הלוואה מצוות וכאמור, השנים. שבע כל במשך ההלוואה מצוות יותר, התדירה המצווה את לפחות להציל כדי הפרוזבול את הלל התקין לכן הצדקה. במעלות

ההלוואה. מצוות את

נמנעו שבה חברתית אטימות של החמורה המוסרית ההידרדרות את לעצור הייתה הלל מטרת לכך ציפה הוא בכלל. השמיטה תורת חלילה שתשתכח הייתה לא כוונתו כאמור, מלהלוות. כהלכתה, המצווה את שיקיימו גבוהה מוסרית רגישות בעלי אנשים יימצאו הפרוזבול שלמרות הלוואות עודדו הדורות בכל ישראל גדולי להישמט. עלול שהחוב הידיעה למרות לעניים, וילוו לדוגמא (ר' עליהן יחול לא שהפרוזבול התנאה, ע״י או הפרוזבול, חתימת אחרי שיינתנו כאלו

תבוא). כי פרשת ח״א חי איש בן

חלה בקיומה להדר והמאמצים בארץ הקרקעות שמיטת של התודעה להעמקת במקביל לפני בעבר, שהיה למקומה הכספים שמיטת של עטרתה את גם להחזיר השתא התעוררות מסוגל שאינו לנזקק אמיתית הלוואה היא לכך האידיאלית שהדרך ברור ההידרדרות. שהחלה אחרי חדש שטר כתיבת ע״י או מיוחד, תנאי ע״י או מהפרוזבול, הלוואתו והוצאת חובו את לפרוע הן הציבור של ההלוואות רוב לנזקקים. המלווים האנשים הם מעטים אולם הפרוזבול. חתימת

בעצם (הן בבנקים. הפקדונות הלוואה. אלא "פקדון" אינן היתר עקב ההלכה, לפי וגם ההלוואה את ההופכת העיסקא, נחשבים הם עסקית, להשקעה אין הלוואה). וחצי פקדון לחצי חובות להשמיט הצדקה שום בלאו המתעשרים לבנקים, אלו הבית. משקי של גבם על הכי לכתחילה ראוי אלו פקדונות על מה שמיטה אך פרוזבול. לכתוב תורת תשתכח האם עליה, תהא

וכל? מכל השמיטה

ילווה אדם שכל היא ההצעה שלא לנזקק, מיוחדת הלוואה תושמט. אלא בפרוזבול, תיכלל בעל לכל מאפשרת זו הצעה להצטרף גבוהה מוסרית תודעה עטרת החזרת של גדול למהלך לנצל דהיינו, למקורה. השמיטה ולהלוות השמיטה שנת את שיומלצו מסוימים לעניים היסודית בבדיקתה הידועה מוכרת לקרן שמצבם אנשים של המוצלח ובשיקומם חיסיונם על לשמור כדי התערער. הכלכלי אדם ברבים. יפורסם לא שמם העניים, של עצמם. לעניים בעצם מלווה לקרן המלווה בין שייערך בהסכם במפורש מנוסח הדבר בין מתווכת רק הקרן הקרן. לבין המלווה לעשות (מומלץ הנזקקים. לבין המלווים לאוצר המשותפת ארץ" "נדיבי קרן דרך זאת

ולפעמונים). הארץ

במהפך אלא צדקה. בעוד אפוא מדובר לא במילואה. שמיטה לקראת שיקדמנו חשיבתי. בנו תתקיים השמיטה מצוות קידום ובזכות

התורה הבטחת לֹוּכִיּבִגְלַל לְבָבְָךּבְתִּתְָך יֵרַע וְֹלא לֹו "נָתֹוןּתִּתֵן א ה' יְבָרֶכְָך הַּזֶה -ֱהַּדָבָר מַעֲׂשֶָךּובְכֹל ֹלקֶיָךּבְכָל

יָדֶָך": מִׁשְלַח

שמורות הזכויות כל ©

מרבנן' 'צורבא למכון: טל 1-700-500-777 www. tzurba. com: אתר האינטרנט

www. tzurbuy. com: חנות מקוונת

tzurbaorg@gmail. com: מייל אלגאזי ציון בן הרב העורכים: המכון- ראש

סופר איתיאל

כל סיום ערוך השולחן מרתק לימוד בשבוע פעם

תרמו התורה להגדלת

שיעורים ובעולם בארץ

ספרים חנות Tzurbuyדיגיטלית

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות