הקפת החנות
נאמר במשנה (י', א'): "הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט, רבי יהודה אומר הראשון הראשון משמט".
כלומר אם יש חוב לתשלום שהמלווה נתנו כהקפה ולא זקפו כמלווה.
מסביר הרמב״ם בפירוש המשניות (פרק י', משנה א'): "לא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב, אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו".
והסביר על זה עוד הכסף משנה (פרק ט', הלכה יא'): "אינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנוגשו, הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית". לפי תנא קמא חוב זה לא יישמט, ואם עשהו כמלווה החוב יישמט. רבי יהודה חולק וסובר שאם יש כמה הקפות אז רק האחרונה נחשבת הקפה שאינה משמטת, ואילו הקודמות נחשבות כמלווה. (אמנם מסביר הרדב״ז מכח התוספתא והירושלמי שהפשט במשנה שונה, ורבי יהודה לדברי תנא קמא אמר דבריו. כלומר שבאמת ר״י סובר שכל הקפה משמטת, גם האחרונה, אלא שרצה לומר שת״ק צריך להסכים שרק האחרון אינו נשמט, בעוד שהראשונות נשמטות.)
פסק הרמב״ם (הלכה יא'): "הקפת החנות אינה נשמטת. ואם עשאה מלווה נשמטת", כלומר הרמב״ם כת״ק. וכן פסק השו״ע (סעיף יד'): "הקפת חנות, אינה משמטת. ואם זקפה עליו במלוה, משמטת."
הרמ״א הביא שתי אפשרויות מהו השלב בו נזקף החוב כמלווה:
קבע לו זמן לפורעו.
כתב בפנקסו כל החוב ביחד.
והיינו שמרגע זה הלוקח נחשב כנגוש, כיוון שגילה דעתו שרוצה לתבוע את הכסף בחזרה. וזה הכלל: כל חוב בו הלווה נחשב נגוש, חוב זה משמט, אך חוב שאין המלווה נוגש אותו, אינו משמט.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה