לימוד תורה בשמחה – בניין האישיות ובניין האומה / לשמחת תורה
שמחת התורה – על מה שילמד להבא
שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה, שנה תרע״ב
ענין שמחת התורה - אמר כ״ק זקיני זצללה״ה מקאצק - שהוא על מה שנלמוד להבא, כי על לשעבר מי הוא זה שיכול לומר שכבר למד, עכת״ד. ואף שמצינו (שיהש״ר פ״א סי' ט) שעושין סעודה לגמרה של תורה, זה נלמד משלמה המע״ה, שראה שהחלום נתקיים ציפור מצויץ ויודע מה אמר, אבל לא כן אנחנו השפלים, ואולי גם שם הפירוש על קבלתו על להבא. ומכל מקום יש להבין מה שייך לשמוח בשמחת התורה על מה שילמד להבא ואל יתהלל החוגר כמפתח.
ונראה על פי דברי בראשית רבה (פרשה ע): רב הונא בשם רב אידי אמר: כתיב "וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה", ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועלה בידן, לפיכך שמחו. ועל פי הדברים האלה יש לומר, כי מאחר שעברו כל כך ימים קדושים ונוראים מראש השנה עד הלום שהימים מתעלים והולכים וישראל נטהרו מעוונותיהם ונעשו כלי טהור לשרת לפני ה', אם כן העיקר הוא הקבלה על להבא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים - עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיה מג, כא), כי בלעדי הקבלה על להבא מה יתרון לאדם שיש לו כלים טהורים ואינו עושה בהם נחת רוח ליוצרו, על כן עיקר התכלית - הקבלה על להבא.
…ובזה יבחון כל איש את מעמקי לבבו, אם איננו מתעורר בשמחה, הרי זה לאות שהקבלה לא היתה מעומק הלב. ובאמת אם הקבלה היא בלב שלם, שוב הרי הוא כעניין שנאמר בדניאל (י, יב): "מן היום הראשון אשר נתת את לבך וגו' נשמעו דבריך", והרי הוא כאילו כבר עשה, וגם זה נחשב כגמרה של תורה.
בניין הקומה האישית
אורות התורה יב, ו
אַל יַחֲשֹׁב אָדָם שֶׁאֶפְשָׁר לִחְיוֹת חַיִּים רוּחָנִיִּים בְּלֹא אוֹר הַתּוֹרָה. כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלֹא אוֹר וַאֲוִיר, בְּלֹא מָזוֹן וּמִשְׁתֶּה, עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלֹא חַיּוּת הַתּוֹרָה.
וְאִם רוֹאִים אָנוּ בְּנֵי אָדָם רְחוֹקִים מִן הַתּוֹרָה - וְחַיִּים, בֶּאֱמֶת מִדַּת רוּחָנִיּוּתָם הִיא רַק לְפִי אוֹתוֹ הָעֵרֶךְ שֶׁהֵם קְשׁוּרִים אֶל הַתּוֹרָה, אוֹ אֶל אוֹתָם שֶׁהֵם חַיִּים חַיֵּי הַתּוֹרָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בְּסֵתֶר נִשְׁמָתָם אֵיזֶה אוֹצָר שֶׁל יְרֻשָּׁה מֵהַשְׁפָּעַת חַיֵּי הַתּוֹרָה. שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם זָכוּ לָהֶם בְּדוֹרוֹת קְדוּמִים.
אורות התורה יב, ז
כְּשֵׁם שֶׁאֵין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מוֹצִיאָה אֶל הַפֹּעַל אֶת סְגֻלּוֹתֶיהָ כִּי אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּן אֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מוֹצִיא אֶת סְגֻלּוֹתָיו הָרוּחָנִיּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא הָאָרֶץ הָרוּחָנִית הַמַּתְאִימָה לִסְגֻלַּת הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית. כָּל הַמַּדָּעִים דּוֹמִים הֵם לְחוּץ לָאָרֶץ בְּיִחוּשָׂם אֶל הַגִּדּוּל הַנִשְׁמָתִי אֲשֶׁר לְיִשְׂרָאֵל.
סנהדרין צט ע״ב
אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה, ז): "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד". איני יודע אם לעמל פֶּה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר (משלי טז, כו): "[נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ] כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" - הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" - הוי אומר לעמל תורה נברא.
מהר״ל, נתיב התורה, פרק טו
הרי מי שהוא בלא תורה אינו בגדר האדם כלל, כי הוא אדם על ידי שיצא אל הפועל.
מהר״ל, תפארת ישראל, פרק ג
האדם עם מעלת נפשו האלוקית, אשר כבר אמרנו כי יש לו נפש אלוקית בפרט שלא נמצא בכל נפשות התחתונים, אל יקבל אונאה בעצמו לומר כי יש לו מעלתו האחרונה בפועל, ויחשוב בנפשו שלום יהיה לי אף אם אני יושב בטל מבלי עמל כלל, הרי המעלה שלו ומדרגתו יגן עליו, על מקומו ישיבנו, ועל כנו יחזירנו, כי משלו ייתן לו, ואין צריך לקנות לו שום מעלה.
דבר זה מחשבת פיגול לא ירצה, ולא יחשוב כך, כי הוא טעות בנפשו. כי אין מעלת נפשו האחרונה בפועל, והוא מיוחד מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים, שאין מעלתו האחרונה בפועל. וכי יעלה על דעת האדם שיהיה נמצא לאדם מעלתו האחרונה בפועל, כי זהו מדרגת העליונים שהם בפועל, אבל התחתונים שהם בעלי חומר, אינם בפועל. ודבר זה יכריח כי אין לאדם מעלתו האחרונה עד שנחשב מדרגתו בין העליונים ויהיה לו מהלכים בין העומדים האלה, רק שנברא בכוח, ואינו בפועל, שאין לו מעלתו האחרונה בפועל. ונמצא לך ההפרש שיש בין האדם ובין כל הנמצאים התחתונים ועליונים; כי העליונים שלימותם בפועל, ואינם צריכים להוציא שלימותם אל הפועל. והתחתונים - זולת האדם - אין להם גם כן יציאה אל הפועל, כי מה שנבראו עליו, אין השתנות ויציאה לפועל בהם. אך האדם הוא בכוח ויוצא אל הפועל.
וייראה ששמו מורה על דבר העצמי לו, שהוא מיוחד בו האדם מכל. וזה שהוא נקרא 'אדם' על שהוא עפר מן האדמה. ועתה יש לשאול, וכי כל שאר הנמצאים אינם מן האדמה, שיקרא האדם בייחוד בשם 'אדם' על שם שנברא מן האדמה. אבל עניין האדם מתייחס ביותר אל האדמה. וזה כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכוח, ויש בה יציאה לפועל כל הדברים אשר יוצאים ממנה; צמחים, ואילנות, ושאר כל הדברים, והיא בכוח לכל זה. וזהו עניין האדם שהוא בכוח, ויוצא שלימותו אל הפועל. ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה, שהיא מיוחדת לצאת מן הכוח אל הפועל בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה, וכן הוא האדם יוצא כוחו אל הפועל.
עין אי״ה, ברכות ו, יא (לה ע״ב)
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן.
יסוד השלוה, אפילו בעולם הזה, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במידות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כוחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק גם כן בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר, אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומידותיו שנפגמות נוטות לתאווה העוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. על כן גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו, ולא ימצא בהם קורת רוח שלֵמה.
על כן דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמידות טובות והגונות, ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם, בהיותם בעלי מידות יקרות, וגופם היה בריא, ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מילאה את לבבם ולא הניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי - זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המידות, ומנוחת הלב ניטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קנייניו. אם כן גם הרב שהוסיף לקנות על ידי ריבוי הזמן - לא התקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאוות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם.
ועיקר שם 'עראי' ו׳קבע', אין תלוי כל כך בזמן, כמו בהסכמת הדעת; שהדבר שמחזיק האדם לעיקר - הוא קבע, גם שמסיבות יעסוק בה מעט זמן.
אגרות הראי״ה, תתי
…ותלמיד חכם נקרא כל שתורתו אומנותו ועיקר עסק שלו הוא בדברי תורה. ולא גרע כוחו כלל אם הוא מתעסק בעסק כדי פרנסתו ולא להתעשר, כיון שבכל עת הפנאי הוא שב לתורתו, כמבואר ביורה דעה סימן רמג סעיף ב – שזהו עיקר המעלה על פי האידיאל התורי, להיות עוסק בתורה ובדרך ארץ, כמו שכתוב במשנה (אבות ב, ב): רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה – אלא שתהיה תורתו קבע ומלאכתו עראי, כלומר שבכל עת שנפנה מעסקיו, שאינו מרחיב להתעשר, הוא עוסק בתורה.
מאמרי הראי״ה, חובת תלמוד תורה [ירחון 'קול תורה', תר״ץ]
לכבוד ידידי הרב המאוה״ג, חו״ב, סוע״ה, מו״ה שמואל אהרן ובר שליט״א. המזכיר הראשי להרבנות הראשית לארץ ישראל, פעה״ק ת״ו.
…חובת תלמודה של תורה הקבוע הלא הוא נלמד מ״ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו (כדאיתא בקידושין דף ל), וכדברי הר״ן (בנדרים דף ח), שמזה באה חובת השקידה בתורה, ללמוד תמיד יום ולילה, לפי כחו, שמובן דבר זה יכול להתקיים רק ע״י תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות שהם שמים לילות כימים בעסק התורה, מה שאין כן במעמד התורה אצל האנשים שהם עסוקים בדרך ארץ, שהם נתבעים בעיקר על קביעות עתים לתורה, כמבואר בשבת דף ל״א, בכלל השאלות של יום הדין.
ובחילוק של אלה שני הסוגים, מתיישבת קושיית התוס' (שם סנהדרין דף ז ד״ה אלא, וכן הוא בקידושין דף מ ד״ה אין), דאמרינן התם אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ואילו בשבת שם אמרינן ששואלין לו נשאת ונתת באמונה בתחילה. ותירצו בתירוץ השני שם ששואלין תחילה על משא ומתן, ומכל מקום יקבל דינו תחילה על דברי תורה, והדבר צריך טעם והסברה רבה, מדוע משנין את סדר השאלה מסדר קבלת הדין… ולעניות דעתי דבאמת צריך לבאר דהסוגיות עסוקות בשני סוגי אנשים, אצל בעלי בתים העסוקים וטרודים בדברי משא ומתן, להם דיה החובה של קביעות עתים לתורה, על כן אצלם שעיקר מעמדם בעולם הזה הוא המשא ומתן שואלין: 'נשאת ונתת באמונה', ואחר כך: קביעת עתים לתורה. מה שאין כן תלמידי חכמים הקבועים בתורה, שהם מקיימין בדיוק את החוקה של "ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בעסקם בתורה יום ולילה, בלא הפסקה רק בקביעות גמורה כפי כוחם, לא שייך לשאול אותם בעניין משא ומתן שהם אינם עסוקים בו, ולא שייך לומר להם 'קבעת עתים לתורה', שהם לא יוכלו לצאת כלל ידי חובתם בקביעות עתים, ועליהם אמרו חז״ל כל הקובע עתים לתורה הרי זה מפר תורה… אמר רבי אלעזר מה התינוק הזה מבקש לאכול כל שעות ביום, כך צריך אדם להיות יגע בתורה כל שעות ביום, וזה בודאי נאמר לתלמידי חכמים הקבועים בתורה שעל ידם מתקיימת המצוה ד׳ושננתם' במילואה.
עקבי הצאן, העונג והשמחה
העונג והשמחה, הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני. רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו; רק אז יהיה חל רוח השכינה וזיו כבודה על האדם, כי עז וחדוה במקומו, ויעזור לו להיות נעטר בחוט של חן וחסד, שימצאו מעשיו ופעולותיו גם כן חן בעיני כל הבריות, ויצאו גם הם בדרכיו, ותרבה הברכה והטובה בעולם. רק כשיש ענג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק, אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ב״ה, וממקור נפשו ימצא מים חיים נוזלים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים.
…לשמירת הטעם הטוב, וההרווחה הנפשית של האדם ביחס למזונו הגופני, הוכנו בעולם, מחסד המשביע לכל חי רצון ברוך הוא, מיני מזון רבים ושונים, שיכולים להתחלף לפי כל אחד ואחד, לפי מצבו, טעמו, ולפי זמנו, ולפי תקופת היום והשעה, ולפי פרקי השנה ומשך החיים. וההתרחבות של הבחירה היא מתאמת אל הנטייה הפנימית… המזון הרוחני יש לו גם כן זה הכלל: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר כי-אם בתורת ד' חפצו". על כן מוכרח הדבר שכל הכיכר הגדול של הרחבתה של תורה יהיה נגול לפנינו בכל רחבו, בכל מקצועותיו השונים והמרובים, למען נוכל להיות מוכנים לכוון את הזמן והנטייה לפי החפץ הפנימי, לרוות צמאוננו בערך המכוון בנטיותינו פנימה. כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלימודנו, כי אם גם שפע הברכה החיים והשלום, של העונג והשמחה הפנימית, שהם ירחיבו צעדינו וינשאו את רוחנו, ברום עזה של תורה, שרק מרב כל נוכל בטח לעבוד את ד' בשמחה ובטוב לבב… ושמחה של מצוה תעטרנו תמיד, עד שנוכל להיגלות על ככר החיים והפעולה בתור פועלים מלאי צהלה, משוקי טל חיים ומכריעים לטובה, לרוממות ועילוי בעין טובה… ומעין עולם הבא יופיע לנו בעולם הזה, עד שהכל יכירו וידעו שכל הדבק בתורה - טל תורה מחייהו.
בניין הקומה הלאומית
אורות התורה ו, יג
יֵשׁ מוּסָר פְּנִימִי שֶׁל שְׁקִידַת הַתּוֹרָה, הַבָּא מֵאַהֲבַת הָאֻמָּה וּכְבוֹדָהּ: אֵיךְ לֹא יִרְצֶה בֵּן יִשְׂרָאֵל לָדַעַת אֶת כָּל תּוֹרַת אֻמָּתוֹ, הַחֲבִיבָה וְהַקְּדוֹשָׁה, לְכָל פְּרָטֶיהָ, עַד כַּמָּה שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת בְּאַהֲבָה נֶאֱמָנָה? !
וְדֶרֶךְ זֶה פֶּתַח הוּא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, בְּמוּבָנָהּ הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב.
אורות התורה ב, ה
כְּשֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה לִשְׁמָהּ עוֹשִׂים חֶסֶד עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.
הָא כֵּיצַד? רוּחַ הָאֻמָּה מִתְחַזֵּק עַל יְדֵי מַה שֶּׁבָּנֶיהָ מִתְפַּרְנְסִים בְּפַרְנָסָתָם הָרוּחָנִית מִפְּרִי רוּחָהּ, וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא מְלֵאָה רוּחַ יִשְׂרָאֵל, וְכָל יָחִיד הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הוּא מְגַלֶּה כּחַ חַיִּים חָדָשׁ בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַמָּזוֹן הַנִּשְׁמָתִי שֶׁהוּא מְקַבֵּל מֵהַתּוֹרָה.
וְכָל מַה שֶּׁהַתַּלְמוּד יוֹתֵר מוּאָר וּמֻכְתָּר יוֹתֵר בְּדֵעָה רְחָבָה וּבְשֵׂכֶל טוֹב, וְכָל מַה שֶּׁמִּתּוֹסֶפֶת בּוֹ יוֹתֵר נְדִיבוּת לֵבָב וְטָהֳרַת נֶפֶשׁ, כֵּן כּחַ הַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה עַל יָדוֹ וְנוֹתֵן לְהָאֻמָּה כּחַ וְשִׂמְחַת חַיִּים לְהִתְעוֹדֵד וְלָקוּם. וְכָל הָרִפְיוֹנוֹת שֶׁבָּאִים לָעוֹלָם בְּרוּחַ יִשְׂרָאֵל, מְקוֹרָם הוּא שִׁכְחַת הַתּוֹרָה וְרִפְיוֹן יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
