בראשית פרק יג פסוק י - יד (פרשת לך לך): וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת ה֗' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה֙' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר: וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם: וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה֖' מְאֹֽד:
בראשית פרק יד (פרשת לך לך): וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם: עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ צְבוֹיִ֔ים וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר: […] וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ: וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם: […] וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם: […] וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ: וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־ה֙' אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם: בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם: ס
בראשית פרק יח פסוק כ - לג (פרשת וירא): וַיֹּ֣אמֶר ה֔' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד: אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה: וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הֽ': וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע: אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ: חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט:
בראשית פרק יט פסוק א (פרשת וירא): וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה:
[רש״י: ולוט ישב בשער סדום - ישב כתיב אותו היום מינוהו שופט עליהם].
יחזקאל פרק טז פסוק מח – נ: חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' אִם־עָֽשְׂתָה֙ סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֔ךְ הִ֖יא וּבְנוֹתֶ֑יהָ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית אַ֖תְּ וּבְנוֹתָֽיִךְ: הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֹ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה:
סנהדרין קט ע״ב: הייתה לאנשי סדום מיטה שהיו מלינים עליה אורחים. כאשר היה האורח ארוך מהמיטה – מקצרים אותו, וכשהיה ארוך מהמיטה – מותחים אותו עד שאבריו מתפרקים. כאשר היה בא עני לסדום – היה נותן לו כל אחד מטבע שהיה כתוב עליו שם הנותן, ולחם לא היו מוכרים לו. כשהיה מת מרעב – היו נוטל כל אחד המטבע שנתן לו. נערה אחת הייתה מוציאה פת לעני בתוך הכד כשהייתה הולכת לשאוב מים. התגלה הדבר לבני סדום. מרחו אותה בדבש והניחו על חומת העיר הגבוהה ובאו הדבורים ועקצו אותה למוות.
משנה מסכת אבות פרק ה משנה י: ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלי שלי ושלך שלי רשע:
אגרות ראי״ה א', פט: ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כוח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכויות כל יחיד ויחיד – זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה שאחר הייאוש כבר כוח השיתוף גובר בו על כוח הייחוד, והשיקול הא-להי השווה בזה את כף המאזניים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב. ובלא ייאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכוח הרכוש.
בראשית י' יג-יד: וּמִצְרַ֡יִם יָלַ֞ד אֶת־לוּדִ֧ים וְאֶת־עֲנָמִ֛ים וְאֶת־לְהָבִ֖ים וְאֶת־נַפְתֻּחִֽים׃ וְֽאֶת־פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים וְאֶת־כַּפְתֹּרִֽים׃ {ס}
בראשית רבה (וילנא) פרשה לז סימן ה (פרשת נח): ה [י, יג - יד] ומצרים ילד את לודים וגו', […] אמר רבי אבא בר כהנא פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הוטליסון היו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו, מה יצא מהן, פלשתים, גבורים, כפתורים, ננסים.
הגר״א על משלי י״ט, יז ["מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ"]: כי הנותן צדקה לעני או אביון, עושה ב׳ דברים: א׳ שנותן ממונו לזולתו; והב׳ שמטיב לזולתו העני במה שנותן לו בעת צרכו, וגומל חסד אתו. ונגד שנתן ממונו אמר מלוה ה׳ חונן דל, כלומר שאינו נותנו במתנת חנם אך שמלוה ה׳, וה׳ ישלם לו. וגמולו, וגם נגד הגמילות חסד שגמל עמו, ישלם לו בעד זה בפני עצמו:
בראשית רבה (וילנא) פרשה מא סימן ד (פרשת לך לך): א״ר יצחק (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום.
הגרמ״מ שניאורסהון מליובאוויטש זיע״א (ליקוטי שיחות ה/159): המטרה במצוות בני נח היא 'לשבת יצרה', ישוב העולם, שהעולם יעמוד על מתכונתו הנכונה … ולכן הגיעה לאנשי סדום מיתה. כי אף שהם אינם חייבים בצדקה, אבל כאשר נהגו באופן של 'יד עני ואביון לא החזיקה' באופן קיצוני כזה, שלא אפשרו לזולת לתת צדקה וגרוע מכך [הענישו באכזריות מי שנתן צדקה] – הנהגה כזו היא היפך ישובו של עולם והגיעה להם 'כלה'.
הטור בהלכות צדקה (יורה דעה, סימן רמ״ז) כתב: ואל יעלה בליבו עצה לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פיקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו, וזהו החלק הטובה שיהיה לו ממנו, כדכתיב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נ״ח, ח).
אברהם אבינו וסדום: בין רכושנות, אמונה ואחריות הדדית
א. מדוע אברהם מלמד זכות דווקא על אנשי סדום?
בפרשתנו, פרשת וירא, מתארת התורה את החלטתו של הקב״ה לגלות לאברהם אבינו את העומד להתרחש בסדום, ואת תפילתו של אברהם להצלת העיר.
בראשית, פרק יח:
"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה".
בהמשך מפרט הקב״ה את חומרת מעשיהם של אנשי סדום:
"וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא אֵדָעָה".
כאשר נודע לאברהם על גזר הדין, הוא ניגש אל הקב״ה ומתחיל בסדרה של טענות המבקשות למנוע את השמדת העיר:
"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
יש לשאול: מדוע אברהם מתפלל ומלמד זכות על אנשי סדום הרשעים?
אפשר להסביר זאת מתוך רדיפת הצדקה והחסד המאפיינת את אברהם אבינו. אברהם אינו מסוגל לעמוד מנגד כאשר בני אדם עומדים בפני סכנה, גם אם מעשיהם רעים. אולם נראה שיש כאן נקודה עמוקה יותר: לאברהם יש רגישות מיוחדת כלפי סדום, וראוי לברר מהו מקורה.
גם התנהלותו של הקב״ה מעוררת מחשבה. הקב״ה אומר: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה". מדוע חשוב כל כך לשתף דווקא את אברהם במה שעומד להתרחש בסדום? האם יש קשר בין הרגישות של אברהם כלפי העיר לבין החלטת הקב״ה לגלות לו את הדבר?
נראה שכאשר מעיינים בפרקים הקודמים בספר בראשית, מתגלה כי לקשר שבין אברהם לסדום יש היסטוריה. לאורך הסיפור כולו אפשר לזהות יחס מיוחד של אברהם כלפי העיר, יחס שאינו מתמצה בדאגתו לאחיינו לוט.
ב. לוט בוחר לשבת בסדום
כבר בפרשת לך לך מתארת התורה את בחירתו של לוט להתיישב באזור סדום.
בראשית, פרק יג:
"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן […] אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד".
התורה מתארת תהליך הדרגתי בהתקרבותו של לוט לסדום. בתחילה נאמר: "וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם". כלומר, אוהליו מגיעים עד סדום, אך עדיין לא נאמר שהוא מתגורר בעיר עצמה.
בהמשך, בפרשת מלחמת המלכים, נאמר: "וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם". כעת לוט כבר מתגורר בעיר. לבסוף, בפרשת הפיכת סדום, נאמר: "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם". רש״י מפרש שם: "אותו היום מינוהו שופט עליהם" (רש״י, בראשית יט, א). לוט אינו עוד תושב מן השורה, אלא אדם הנמנה עם נכבדי העיר.
ראוי לעמוד על משמעות התהליך הזה. מה משך את לוט דווקא לסדום? האם הייתה זו המשיכה לשפע הגשמי בלבד, או שמא מצא במקום דבר נוסף שמשך אותו אליו?
התורה מעידה על עושרה של הכיכר, המתוארת כ״גן ה'", ומיד בסמוך לכך מציינת את רשעותם של אנשי סדום. עם זאת, היא אינה מפרטת כאן את מעשיהם הרעים. גם בפרשתנו, כאשר הקב״ה מתאר את חומרת חטאם, הוא אינו מפרט מיד את תוכנו, אלא אומר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".
הסמיכות בין תיאור השפע הגשמי לבין תיאור רשעותם של אנשי סדום מעוררת את השאלה אם יש קשר מהותי בין שני הדברים.
ג. אברהם יוצא למלחמה למען סדום
בפרק יד מתארת התורה את מלחמת ארבעת המלכים בחמשת מלכי הכיכר.
בראשית, פרק יד:
"עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר".
במהלך המלחמה נופלים סדום ועמורה בידי האויב, וכל רכושם נלקח:
"וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ, וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם".
כאשר אברהם שומע על נפילת לוט בשבי, הוא יוצא למלחמה כדי להצילו. הוא מצליח להכות את המלכים ולהשיב את השבויים ואת הרכוש:
"וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ, וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".
מדוע אברהם נחלץ לעזרת מלכי סדום? אפשר להסביר שהוא פועל בראש ובראשונה למען לוט, אחיינו, שנפל בשבי. אפשר גם לומר שאברהם אינו מסוגל לעמוד מנגד כאשר עיירות קטנות נמחצות תחת כוחן של מעצמות גדולות.
אך אולי יש כאן גם דבר נוסף: ייתכן שאברהם מזהה בסדום נקודת אור מסוימת, אף על פי שמדובר בעיר שאנשיה רעים וחטאים. אם לוט בחר להתיישב דווקא שם, אולי יש משהו במקום הזה שאברהם מבקש להבין, או לפחות משהו שהוא מבקש לשמר.
מעניין במיוחד לעקוב אחר הדגש שהתורה שמה על הרכוש לאורך תיאור המלחמה. בתחילה מסופר על לקיחת הרכוש, ובהמשך על השבתו. הרכוש מוזכר במפורש לצד לוט, ולעיתים אף קודם לו.
כאשר אברהם משיב את השלל, נאמר תחילה: "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ", ורק לאחר מכן: "וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב". הדבר מעורר את השאלה אם יש משמעות מיוחדת לרגישותו של אברהם לרכושם של אנשי סדום, מעבר לרצונו להשיב את אשר נגזל מהם.
הדבר מתחדד במפגש שבין אברהם למלך סדום.
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי, עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם".
אברהם מסרב בכל תוקף לקחת לעצמו מרכושם של אנשי סדום. הוא אינו רוצה שמלך סדום יוכל לומר שהוא זה שהעשיר אותו.
מניין נובעת הרגישות המיוחדת הזאת לרכושם של אנשי סדום?
הרי כאשר מדובר במצרים, בפרשת לך לך, התמונה שונה לכאורה.
ד. מדוע היחס לרכוש מצרים שונה?
בפרשת לך לך מתארת התורה את ירידת אברהם ושרה למצרים.
בראשית, פרק יב, פסוקים יא–טז:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ".
בהמשך אכן נלקחת שרה לבית פרעה, ואברהם זוכה לרכוש רב:
"וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ, וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים".
אברהם אינו ממהר לסרב לטובה החומרית שהגיעה אליו ממצרים, ואף אינו מתפלל על פרעה ואנשי ביתו כאשר הקב״ה מענישם.
בראשית, פרק יב, פסוק יז:
"וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם".
אם כן, מדוע כלפי מצרים איננו מוצאים את אותה רגישות שמגלה אברהם כלפי סדום? מדוע הוא מסרב לקחת אפילו חוט ועד שרוך נעל מרכוש סדום, בעוד שבמצרים הוא מקבל רכוש רב?
כדי להבין את ההבדל, יש לעמוד תחילה על שורש חטאה של סדום.
ה. שורש חטאה של סדום: שפע גשמי ללא חסד
לפני שנפנה למדרשים הרבים המתארים את רשעותם של אנשי סדום, ראוי להביא את דברי הנביא יחזקאל, החושף במפורש את שורש חטאם.
ככלל, הנביאים מוכיחים את יהודה וישראל על הריקבון המוסרי שבמעשיהם, ולעיתים מדמים אותם לסדום ועמורה. הם גם מזהירים מפני האפשרות שגורלם של ישראל יהיה כגורלה של סדום. יחזקאל נוקט אף הוא בדרך זו: הוא משווה את מעשי ישראל למעשי סדום, ואף טוען שמעשיהם גרועים משלהם.
יחזקאל, פרק טז, פסוקים מח–נ:
"חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה', אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ. הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה".
הפסוקים מגלים לנו את שורש חטאה של סדום: "גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט".
סדום הייתה עיר עשירה, מבוססת ומשגשגת. תושביה נהנו משפע חומרי ומחיי רווחה ושלווה. אולם השפע הזה לא הוביל אותם לפתיחת הלב כלפי הזולת, אלא דווקא להפך: "וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה".
השפע החומרי הוליד תפיסת עולם המתנגדת לצדקה, להכנסת אורחים ולנתינה. אנשי סדום לא הסתפקו בכך שלא רצו לתת לעניים משלהם, אלא ביקשו למנוע את עצם האפשרות שהעניים יקבלו עזרה.
מכאן אפשר להבין את המדרשים הרבים המתארים את רשעותם. לא מדובר רק באנשים אטומים, שנמנעו מלהושיט יד למי שזקוק לעזרה, אלא בחברה שפיתחה אידיאולוגיה שלמה נגד החסד.
רק לאחר שאנו קוראים את דברי יחזקאל, אפשר להבין לעומק גם את מעשה לוט והמלאכים.
כאשר המלאכים מגיעים לסדום, לוט מכניס אותם לביתו. אנשי העיר מקיפים את הבית ודורשים ממנו:
"וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם".
במבט ראשון אפשר להבין שהחטא החמור של אנשי סדום הוא בתחום העריות. אולם מתוך דברי יחזקאל מתברר שעיקר חטאם נעוץ גם בסירובם להעניק צדקה, בחסימת האפשרות להכניס אורחים ובמלחמה בכל גילוי של חסד.
ו. כיצד הופך השפע לאידיאולוגיה של אכזריות?
כאן מתעוררת שאלה יסודית: מה כל כך מפריע לאנשי סדום בהכנסת אורחים ובמתן צדקה? מדוע השפע הגשמי, שהיה אמור לאפשר להם לתת יותר, מוביל דווקא להתנהגות ההפוכה?
לכאורה, היינו מצפים שמי שיש לו יותר יוכל להעניק יותר. גם אדם שמצבו הכלכלי דחוק עשוי לשמור על רכושו לצורך רווחתו האישית, אך מה גורם לאנשים עשירים ומבוססים לפתח אידיאולוגיה של התנגדות לנתינה?
סנהדרין קט ע״ב מביא את דברי חז״ל על מעשיהם של אנשי סדום.
הייתה להם מיטה שעליה היו מלינים אורחים. כאשר היה מגיע אורח ארוך מן המיטה, היו מקצרים אותו; וכאשר היה האורח קצר מן המיטה, היו מותחים אותו עד שאיבריו היו מתפרקים.
כאשר היה מגיע עני לסדום, היה כל אחד מתושבי העיר נותן לו מטבע שעליו היה כתוב שמו של הנותן, אך לחם לא היו מוכרים לו. כאשר היה העני מת מרעב, היה כל אחד נוטל בחזרה את המטבע שנתן.
נערה אחת הייתה מוציאה פת לעני בתוך הכד כאשר הייתה הולכת לשאוב מים. הדבר התגלה לבני סדום, לאחר שראו שאותו עני ממשיך להתקיים בעיר ואינו מת מרעב. הם מרחו את הנערה בדבש, הניחו אותה על חומת העיר הגבוהה, והדבורים באו ועקצו אותה למוות. על כך נאמר: "הַכְּצַעֲקָתָהּ" — לשון נקבה.
הסיפורים הללו מלמדים אותנו עד כמה עמוקה הייתה רשעותם. לא מדובר רק בסירוב לתת צדקה, אלא בהתנגדות פעילה לכל מי שמנסה להעניק אותה. הם אף היו מוכנים לענות למוות נערה צעירה רק משום שהעזה לגלות רחמים כלפי אדם רעב.
אבל כאן מתחדדת השאלה: מניין מתחיל רוע כזה? מה עומד בבסיס הגישה הזאת?
ומילא שאדם אינו רוצה לתת צדקה מכספו שלו, אבל מדוע לאסור על אחרים לתת? מה אכפת להם שמי שרוצה ייתן מרצונו החופשי? מדוע למנוע מאדם להזמין את חבריו לחתונה, להכניס אורחים לביתו או לסייע לעני?
כאן מתברר שמדובר בהרבה יותר מקמצנות ומאטימות. אנשי סדום ראו בהתנהגותם עיקרון, תפיסת עולם ואידיאולוגיה.
הרה״ג רבי שניאור אשכנזי מכנה זאת "אגואיזם אידיאולוגי": תן לי ליהנות ממה שהאלוקים נתן לי, ואני לא אבקש ממך דבר — ואתה אל תבקש ממני דבר.
לפי תפיסה זו, כל אדם צריך להסתפק במה שניתן לו, ואסור לו להישען על הזולת. השפע שהגיע לאדם נועד לו, ואין הוא מחויב לחלוק אותו עם אחרים.
אלא שמכאן מתפתחת גם החרדה: אם יבואו עניים ויקבלו חלק מן הרכוש, יפחת עושרו של האדם. מתוך החשש הזה החליטו אנשי סדום לחוקק חוקים שימסדו את הקמצנות ויהפכו אותה לנורמה חברתית. בהמשך, כאשר הקמצנות קיבלה מעמד של חוק, הם הקפידו לקיימו באכזריות קיצונית.
כך הפכה התכונה הפרטית לאידיאולוגיה ציבורית, והאידיאולוגיה לחוק המחייב את החברה כולה.
ז. "שלי שלי ושלך שלך" — מידה בינונית או מידת סדום?
המשנה במסכת אבות מלמדת אותנו דבר יסודי על תפיסת העולם של אנשי סדום.
משנה, אבות ה, י:
"אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם: הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ — זוֹ מִדָּה בֵּינוֹנִית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים זוֹ מִדַּת סְדוֹם; שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי — עַם הָאָרֶץ; שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ — חָסִיד; שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי — רָשָׁע".
נתבונן בארבע המידות שמונה המשנה, וננסה להבין כיצד הן מאירות את תפיסת העולם הסדומית.
א. "שלי שלי ושלך שלי" — רשע.
זהו אדם שאינו מוכן לתת לאחרים, אך אינו מהסס לקחת לעצמו את רכושו של הזולת. מדובר ברכושנות חסרת רסן, שבה האדם מכיר רק בזכותו שלו ואינו מכיר בזכויותיו של האחר. לכן הוא מוגדר רשע.
ב. "שלי שלך ושלך שלי" — עם הארץ.
לכאורה, מדובר בגישה המזכירה את הרעיון הקומוניסטי או את חיי הקומונה והשותפות: אין הפרדה ברורה בין רכושו של אדם אחד לרכושו של חברו, וכל אחד משתמש במה שיש לאחרים.
המשנה מכנה מידה זו "עם הארץ". יש לעמוד על משמעותה של הגדרה זו ועל ההבדל בינה לבין מידת החסיד, המוכנה להעניק משלה לאחרים.
ג. "שלי שלך ושלך שלך" — חסיד.
אדם זה אינו מעוניין לקחת מרכושו של הזולת, אך מוכן להעניק משלו לאחרים. הוא אינו מסתפק בהימנעות מפגיעה בזכויותיו של האחר, אלא מוכן לצאת מגבולות האינטרס האישי שלו ולהעניק לזולת משלו.
זוהי הנהגה של חסד ונתינה, מעבר לשורת הדין וההיגיון הרגיל, ולכן בעל מידה זו נקרא חסיד.
ד. "שלי שלי ושלך שלך" — מידה בינונית, ויש אומרים מידת סדום.
לכאורה, זוהי מידה נורמטיבית: אדם שומר על רכושו ואינו לוקח משל אחרים. הוא אינו נוטה בהכרח לצד החסד והנתינה, אך גם אינו פוגע בזולת. כל אחד מכיר בגבולות רכושו של חברו.
אולם המשנה מציגה מחלוקת מפתיעה: יש אומרים שזו מידת סדום.
כיצד ייתכן שמידה הנראית לכאורה מאוזנת והוגנת מוגדרת מידת סדום? הרי האדם אינו גוזל את חברו, אינו חומד את רכושו ואינו דורש ממנו דבר.
נראה שיש להבין שהמחלוקת אינה נוגעת לעצם ההכרה ברכוש הפרטי, אלא למעמד שמעניקים לו.
העיקרון "שלי שלי ושלך שלך" הוא עיקרון חיוני. הוא מבטא הכרה בכך שלכל אדם יש תחום פרטי, רכוש וזכויות משלו, שאסור לאחרים לפגוע בהם. אולם כאשר העיקרון הזה הופך לחזות הכול, כאשר האדם אינו מוכן להכיר בשום מחויבות כלפי הזולת, אפילו במצבים שבהם הוא יכול לסייע לו בלי לפגוע בעצמו, הרי שגם המידה הנראית נורמטיבית עלולה להפוך למידת סדום.
הבעיה אינה בהכרה בקניין הפרטי, אלא בהפיכתו לערך מוחלט המנותק מכל אחריות לזולת.
ח. הקניין הפרטי מול השותפות הכללית
שאלת היחס בין הרכוש הפרטי לבין האחריות הכללית מעסיקה הוגים רבים.
יש מי שקראו תיגר על עצם ההצדקה המוסרית של הרכוש הפרטי. אם כל המשאבים בעולם שייכים לכולם בשווה, ולכל אדם זכות שווה ליהנות מהם, מדוע שיהיה בכלל רכוש פרטי? וגם אם מכירים בקיומו של רכוש פרטי, מדוע להעניק לבעליו זכויות כה נרחבות?
לעומתם, אחרים טוענים כי דווקא ההכרה בקניין הפרטי היא הדרך המוסרית והנכונה, וכי אין לבטל את זכויותיו של היחיד לטובת השותפות הכללית.
התלבטות זו מופיעה בדברי הראי״ה קוק באיגרות הראי״ה (חלק א, איגרת פט, עמ' צט), במסגרת הסברו לדיני השבת אבידה:
"ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כוח הצדק של 'שלי שלי ושלך שלך', ובין הגבלת זכויות כל יחיד ויחיד — זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה שאחר הייאוש כבר כוח השיתוף גובר בו על כוח הייחוד, והשיקול הא-להי השווה בזה את כף המאזניים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב. ובלא ייאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכוח הרכוש".
מדברי הרב קוק עולה כי ההכרעה בין זכותו של היחיד על רכושו לבין זכותו של הציבור ליהנות ממנו היא שאלה מורכבת, הנוגעת לעומקם של יסודות המשפט.
במקרה של אבידה, התורה מכירה בכך שלאחר ייאוש הבעלים, כוח השיתוף עשוי לגבור על כוח הבעלות הפרטית. הרב קוק אף מדגיש שגם ברעיון השיתופי יש "גרעין טוב". עם זאת, כאשר הבעלים לא התייאשו, התורה נותנת מקום ליתרון שבשימוש בכוח הרכוש לטוב ולצדק.
מדברים אלו משתמע כי הרב קוק אינו מבטל את ערך השיתוף, אך בהחלט מכיר בחשיבותה של זכות הקניין הפרטי.
מכאן אפשר להבין את עומק המתח שבין מידת סדום לבין המידות האחרות. הרעיון של "שלי שלי ושלך שלך" הוא עיקרון קריטי לקיומה של חברה תקינה. הגבול שבין רכושי לרכושו של חברי הוא הכרחי וקיומי. אולם כאשר גבול זה הופך למחסום מוחלט בפני כל אפשרות של נתינה, עזרה וחיבור, הוא מאבד את תפקידו החיובי והופך למכשול מוסרי.
ט. סדום: הפרט מנותק מן הכלל
הרה״ג רבי יהושע שפירא מבאר את עניינה של מידת סדום באופן המחדד את ההבדל בין הכרה בערכו של הפרט לבין ניתוקו מן הכלל.
מידת סדום מעמידה את הפרט כדבר בעל ערך העומד בפני עצמו, ללא קישורו לכלל. האדם אינו רואה את עצמו כחלק ממערכת של קשרים ומחויבויות, אלא כישות עצמאית לחלוטין.
העמדת הפרט מעל הכול באה לידי ביטוי קיצוני בסדום. אנשי סדום לא רק שלא נתנו זה לזה, אלא גם לא היו מוכנים לקבל זה מזה. הם לא רצו להזדקק לאחרים, ולא רצו שאחרים יזדקקו להם.
לפי תפיסה זו, איש אינו אמור לבקש צדקה, ואיש אינו אמור לתת צדקה. כל אדם צריך לעמוד בפני עצמו, בלי ליצור תלות באחרים. את העוני קיבלו אנשי סדום כגזרה משמים: אם אדם עני, הרי שכך רצה הקב״ה, ואין מקום להתערב בכך.
מכאן נבעה גם האידיאולוגיה שאסרה הכנסת אורחים. הכנסת אורחים מבטאת הכרה בכך שהאדם אינו עומד לעצמו בלבד, אלא יש לו קשר ומחויבות כלפי מי שמחוץ למעגל הפרטי שלו.
לפי הרב שפירא, אנשי סדום היו מעין הקפיטליסטים הראשונים — בגרסה המוקצנת והחזירית ביותר. הם הפכו את הרכוש הפרטי ואת העצמאות האישית לערך מוחלט, עד כדי ביטול האחריות החברתית.
אולם חשוב להבחין: הבעיה אינה בעצם ההכרה ברכוש פרטי או בעצמאותו של היחיד. להפך, יש ערך עצום בכך שלכל אדם יש מקום ייחודי, אישיות משלו וצביון פרטי משלו. סדום עצמה הייתה מקום נפלא מבחינה חומרית, ממש "כגן ה'".
הבעיה מתחילה כאשר ההתבוננות הפרטית הופכת לדרך היחידה להבין את המציאות. כאשר האדם רואה רק את עצמו ואינו מכיר בקשר המחבר אותו אל הכלל, נוצרת הפרדה מוחלטת בינו לבין העולם שסביבו.
על כך נאמר: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי יח, א). הרצון להיפרד מן הכלל ולהעמיד את האינטרס הפרטי מעל לכל מחויבות אחרת מוביל בסופו של דבר להרס האדם והחברה.
זו הייתה מידת סדום: לא עצם השמירה על הפרט, אלא הפיכתה של הפרטיות לניתוק מוחלט מן הכלל.
י. מצרים — הקוטב ההפוך מסדום
לעומת סדום, הרב יהושע שפירא מציג את מצרים כביטוי לתפיסה הפוכה: לא הפרדה מוחלטת בין היחיד לכלל, אלא ביטולו של היחיד בתוך הכלל.
במצרים הכול שטוף זימה, ואין הפרדה ברורה בין תחומו הפרטי של האדם לבין תחומו של האחר. במקום שכל אדם יעמוד לעצמו, הכול מתערבב זה בזה ללא הבחנה.
כך מתבארת גם המשמעות של דברי המשנה "שלי שלך ושלך שלי" — המידה המכונה "עם הארץ". לא מדובר בהכרח בשותפות אידיאלית, שבה אדם מעניק משלו לאחרים מתוך חסד, אלא במציאות שבה הגבולות בין הפרט לזולת מיטשטשים.
ניתן לראות לכך רמז גם בתיאור צאצאיו של מצרים.
בראשית, פרק י, פסוקים יג–יד:
"וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים, אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים".
מן הלשון עולה שאין מדובר רק בשמות של אנשים פרטיים, אלא בשמות של אומות. מצרים מתוארת כמקור שממנו יצאו עמים שונים, דבר המאפשר להתבונן במצרים ככור היתוך לאומי, שבו הזהות הלאומית והכללית מקבלת מקום מרכזי, ואילו מקומו של האינדיבידואל עלול להידחק הצידה.
מדרש בראשית רבה עומד על כך שבדרך העולם, צאצאיו של עם מסוים משתייכים לאותו עם. כיצד, אם כן, ייתכן שפלשתים וכפתורים יצאו מתוך שושלתם של עמים אחרים?
בראשית רבה, פרשה לז, סימן ה:
"ומצרים ילד את לודים וגו' […] אמר רבי אבא בר כהנא: פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הוטליסון, היו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו. מה יצא מהן? פלשתים, גבורים; כפתורים, ננסים".
במילה "הוטליסון" יש כמה פירושים. בעץ יוסף וברד״ל מובא שהכוונה ליחידים רווקים בלא נשים. ב״ידי משה" מובא בשם רש״י פירוש של גנבים, ואילו ב״מתנות כהונה" נכתב שהמילה היא כמו "אוטלסון", ופירושה חנויות.
כך או כך, המדרש מתאר מציאות של ערבוב וחוסר גבולות בתחום העריות, ומציג אותה ככישלון מוסרי חמור.
את שורש העניין מסביר הרב שפירא בכך שבמצרים נמחקה האישיות הפרטית לטובת האומה, תוך ריכוז הכוח סביב מלך מצרים, שהיה הביטוי המוחלט לכלליות ולנצחיות.
תפיסה זו מסבירה, לטענתו, כיצד יכלו המצרים להרשות לעצמם לחמוד את רעייתו של אברהם, לסכן את חיי בעלה ולהביאה לבית המלך, בלי לתת משקל ראוי לזכויותיו של היחיד. במצרים, הישות הפרטית בטלה ומבוטלת בפני הערך העליון של הכלל.
לא לחינם, לפי מהלך זה, ישמעאל, בנה של הגר המצרית, מבטא את המידה ההפוכה מזו של סדום: "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב). הוא מבטא מציאות של חיכוך מתמיד עם הסביבה, שבה הגבולות שבין האדם לבין אחרים אינם נשמרים כראוי.
כך מצטיירים שני קצוות מנוגדים: בסדום הפרט מנותק מן הכלל, ואילו במצרים הפרט נבלע בתוך הכלל. בשני המקרים נפגע האיזון הנכון שבין עצמאותו של האדם לבין מחויבותו לזולת.
יא. מדוע אברהם מסרב לרכוש סדום?
כעת אפשר לחזור לשאלתנו הראשונה: מדוע אברהם רגיש כל כך לרכושם של אנשי סדום, עד שהוא מסרב לקחת אפילו חוט ועד שרוך נעל?
לאחר מלחמת המלכים, אברהם משיב את הרכוש שנלקח מסדום. אף שעל פי דין הוא עשוי היה לזכות ברכוש השלל, הוא מסרב בכל תוקף לקבלו:
"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם".
כפי שראינו, התורה מדגישה כי אברהם משיב את כל הרכוש, ורק לאחר מכן מזכירה את השבת לוט ורכושו. נראה שהרגישות לרכושם של אנשי סדום אינה נובעת רק מדאגתו ללוט, אלא קשורה גם לתפיסת העולם שהוא מזהה אצלם.
נקודת התורפה של סדום היא הרכושנות. הרכוש מבטא את ייחודו של כל פרט ואת גבולותיו. לכן, בעיני אנשי סדום, הרכוש חייב להישאר תמיד בחסות בעליו, ואין לאפשר לאחרים ליהנות ממנו.
מתוך התפיסה הזאת נובעת התנגדותם להכנסת אורחים ולצדקה. אם הרכוש הוא הביטוי המוחלט של הפרטיות, כל נתינה לזולת נתפסת כפגיעה בסדר הנכון של העולם. משום כך הם לא רק נמנעים מנתינה, אלא גם מענישים את מי שמעז לתת משלו.
אברהם מבין את עומק התפיסה הטמונה ביחסם של אנשי סדום לרכוש. הוא מכיר בחשיבותו של הרכוש הפרטי ובזכותו של האדם על מה ששייך לו. משום כך הוא מקפיד להשיב את הרכוש לבעליו ואינו מוכן להתעשר ממנו.
אולם כאן עולה נקודה עמוקה עוד יותר, שאותה מבאר הרב שפירא.
בעומק תפיסתם של אנשי סדום, לצד הרשעות הגלויה, ישנו ניצוץ של אמונה בהשגחה האלוקית. אנשי סדום מאמינים שהקב״ה הוא המכלכל כל אדם, ושהרכוש הפרטי ניתן לכל אחד בהשגחה מאת ה'. אם הקב״ה נתן לאדם מסוים רכוש, הרי שזהו רכושו, ואין לאחרים להתערב בכך.
על פי תפיסה זו, גם עוניו של אדם נובע מהנהגת ה' עמו. אם אדם עני, אין סיבה להתערב במצבו ולנסות לשנות את המציאות באמצעות צדקה. לכאורה, יש כאן אמונה מוחלטת בכך שהקב״ה מנהיג את העולם, אלא שאמונה זו הפכה אצל אנשי סדום לתפיסה קיצונית, המונעת מהם לפעול לתיקונו של העולם.
הבעש״ט לימד את עומק המאמר "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים" (קהלת ז, יד): כנגד כל דבר שבקדושה יש גם מקבילה בצד האחר. ישנה גאווה שבקדושה, וישנה גם אפשרות לכעס שבקדושה.
רבי פנחס מקוריץ הוסיף ושאל: היכן ישנה כפירה שבקדושה?
תשובתו הייתה שמצוות הצדקה היא מעין "כפירה שבקדושה". אילו היה האדם נותן אמון מוחלט בכך שהקב״ה מנהיג את העולם ומסדר כל דבר על פי רצונו, לכאורה היה עליו לקבל גם את מציאותו של העני כמציאות שנקבעה בידי שמים. כאשר האדם נותן צדקה, הוא כביכול מתערב במעשי הקב״ה ומנסה לתקן את החסר במציאות.
כמובן, אין הכוונה לכפירה ממש, אלא לתנועה רוחנית שבה האדם נדרש לפעול בעולם ולא להסתפק בקבלת המציאות כפי שהיא. אף שהתורה מלמדת אותנו שהקב״ה מנהיג את העולם, היא גם מצווה אותנו לפעול, להתפלל ולתקן את הדרוש תיקון.
הרעיון נכון לגבי כל מעשה אנושי, והוא מתחדד במיוחד במצוות הצדקה. כדי לפעול בעולם, על האדם להתנתק במידת מה מן ההסתמכות המוחלטת על כך שהכול נעשה בידי שמים, ולהכיר באחריות שהוטלה עליו.
אנשי סדום, לעומת זאת, סברו שאסור לתת צדקה משום שהרכוש הפרטי של כל אדם ניתן לו בהשגחה אלוקית. מכאן הסיקו שאין להתערב במציאות ואין לשנות את חלוקת המשאבים שנקבעה בידי שמים.
על פי הסבר זה, אברהם מבין את עומק המעלה הגנוזה בתפיסתם, גם אם הם מעוותים אותה באופן קיצוני. הוא מכיר בחשיבותו של הרכוש הפרטי ובכך שהאדם אינו אמור להתעשר מרכושו של חברו. לכן הוא מקפיד להשיב את הרכוש לסדום ומסרב לקחת ממנו לעצמו.
עם זאת, אברהם אינו מקבל את המסקנה הסדומית שלפיה אין חובה לסייע לזולת. אדרבה, כל מפעל חייו מבוסס על חסד, נתינה ואחריות לאחר. הוא מכיר בערך הרכוש הפרטי, אך אינו מוכן להפוך אותו למחסום בפני החסד.
יב. האם בני נח חייבים בצדקה?
הרבי מליובאוויטש זיע״א, בליקוטי שיחות (חלק ה, עמ' 159), מעלה שאלה נוספת: היכן למדנו שבני נח חייבים לתת צדקה?
הרי צדקה אינה נמנית עם שבע מצוות בני נח, ואף מדברי הרמב״ם עולה שאין לבני נח חיוב צדקה כפי שיש לישראל.
אם כן, מדוע נענשו אנשי סדום בחומרה כה רבה על כך שלא נתנו צדקה?
הרבי מבאר כי מטרתן של מצוות בני נח היא "לשבת יצרה" — יישובו של עולם, כלומר שהעולם יעמוד על מתכונתו הנכונה ויתקיים באופן תקין.
מתוך כך מתבאר מדוע נגזרה על אנשי סדום כליה. אמנם הם לא היו חייבים במצוות צדקה במובנה ההלכתי, אך כאשר הנהיגו את "וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" באופן קיצוני כל כך, הם פגעו בעצם האפשרות לקיומו התקין של העולם.
לא זו בלבד שהם נמנעו מלתת צדקה, אלא שהם גם אסרו על אחרים לתת, והענישו באכזריות את מי שהעז לגלות רחמים. הנהגה כזו מנוגדת לחלוטין ליישובו של עולם.
הקב״ה ציפה מאנשי סדום להבין זאת בעצמם. גם אם אין הם מצווים במצוות צדקה כמו ישראל, הרי שמאחורי שבע מצוות בני נח עומדת דרישה יסודית: לאפשר לעולם להתקיים ולהתנהל באופן תקין.
כאשר חברה מונעת חסד, נאבקת במי שמבקש לעזור לזולת ומטילה עונשים אכזריים על גילויי רחמים, היא סותרת את עצם תכלית קיומה. זו כבר אינה הימנעות ממצווה מסוימת, אלא פגיעה ביסודות שעליהם העולם עומד.
יג. מדוע הקב״ה משתף את אברהם בגזר הדין?
לאחר שעמדנו על שורש חטאה של סדום, אפשר לחזור לשאלה שבה פתחנו: מדוע הקב״ה מגלה לאברהם את העומד להתרחש בעיר?
הרב שניאור אשכנזי מבאר כי הפנייה לאברהם לא נועדה בהכרח להביא לביטול גזר הדין, שכן בשלב זה דינה של סדום כבר נחרץ. הפנייה נועדה לאפשר את עצם לימוד הזכות של אברהם.
הקב״ה מבקש להעמיד את אברהם במרכזו של מהלך חינוכי ומוסרי, שמטרתו להנחיל לעולם תפיסה חדשה: הבעיות שלך הן גם הבעיות שלי.
זהו תחילתו של עידן שבו בני אדם אינם רואים את עצמם כיחידים מנותקים, שכל אחד מהם דואג לעצמו בלבד, אלא כחלק ממערכת אחת, שבה כולם ערבים לקיומו של העולם.
אברהם נדרש ללמד את העולם את יסוד האכפתיות והסולידריות. מדוע עלינו להיות זולתנים ואלטרואיסטים? מדוע על אדם להיות אכפת מהזולת, גם כאשר הוא נמצא בקצה השני של העולם, ואין לו לכאורה כל קשר אליו?
התשובה היא שאין מושג כזה של אינדיבידואליות מוחלטת. אדם אינו יכול לומר: "תנו לי לחיות בשקט. אינני לוקח מאיש דבר, ואינני מחזיר דבר לאיש". זוהי אשליה. כולנו חיים על כדור אחד, מקבלים ממנו ומחזירים לו, וכולנו תלויים זה בזה.
ראשית, גם אדם עשיר אינו יוצר את עושרו בחלל ריק. הוא נהנה ממשאבי העולם ומפעילותם של אנשים רבים, לעיתים אנונימיים לחלוטין, שסייעו לו להגיע למקום שבו הוא נמצא.
אנשים ארזו את הסחורה, מיינו אותה, סחבו אותה והובילו אותה עד שהגיעה אל הקונה. אנשים אחרים ייצרו את המוצרים, סיפקו את השירותים וקנו את הסחורה, ובכך אפשרו את היווצרות הרווח. העושר הפרטי נשען במידה רבה על פעילותה של החברה כולה.
ומנגד, גם אם אדם אינו מרגיש קשר ישיר לעניים, העוני אינו נשאר תחום פרטי של העני בלבד. הוא משפיע על החברה כולה. עוני מוביל לצמצום כוח הקנייה, עלול להביא לרמת השכלה נמוכה יותר, מעורר תסכול ומרמור, ובסופו של דבר עלול לפגוע גם בעשירים עצמם.
לכן, גם מן הבחינה המעשית, אין אדם יכול להתנתק לחלוטין מגורלם של אחרים. החברה היא מערכת של קשרים הדדיים, וכל פגיעה בחלק ממנה עשויה להשפיע על חלקים אחרים.
וזהו המסר העמוק העולה מעצם העובדה שהקב״ה פונה לאברהם אבינו ומאפשר לו ללמד זכות על אנשי סדום.
בכך הקב״ה מלמד את העולם שגם סדום, על אף תפיסתה המנותקת והמתנשאת, זקוקה לעזרתם של אחרים. היא אינה יכולה לשרוד על פני כדור הארץ לבדה. קיומה תלוי ברצונם הטוב של אחרים להושיע אותה, כשם שקיומם של אחרים תלוי בה.
אברהם נדרש להגן על סדום כדי ללמד שאין אדם או חברה היכולים להתקיים בבידוד מוחלט. כולנו חלק מאותה מציאות, וכולנו נושאים באחריות מסוימת לקיומה ולתיקונה.
מכאן נובעת גם התשובה לשאלת הצדק: אם אנחנו נהנים מן העולם המשותף ומן העזרה שאחרים מעניקים לנו, עלינו להיות מוכנים להחזיר באותו מטבע, ולגלות אחריות כלפי מי שזקוק לעזרתנו.
סיכום: מסדום לאברהם — מהפרדה לערבות הדדית
לאורך הסיפור המקראי מתגלה קשר מיוחד בין אברהם לסדום. אברהם נחלץ להצלת לוט, משיב את רכושם של אנשי סדום ומסרב להתעשר ממנו. בהמשך, כאשר הקב״ה מודיע לו על גזר הדין, הוא מתפלל על העיר ומבקש למנוע את השמדתה.
הרגישות הזאת מתבררת על רקע תפיסת עולמם של אנשי סדום. הם הכירו בחשיבותו של הרכוש הפרטי, אך הפכו את ההכרה הזאת לאידיאולוגיה מוחלטת של ניתוק. בעיניהם, כל אדם צריך לעמוד לעצמו, ללא נתינה, ללא קבלה וללא תלות בזולת.
אולם ההכרה בערכו של הפרט אינה מחייבת את ניתוקו מן הכלל. הרכוש הפרטי הוא ערך חשוב, אך אין הוא יכול להיות חזות הכול. האדם חי בתוך עולם משותף, נהנה ממשאביו ומפעילותם של אחרים, ולכן הוא נושא באחריות גם כלפי מי שאינו חלק מן המעגל הקרוב אליו.
זהו ההבדל היסודי בין תפיסת סדום לבין דרכו של אברהם אבינו. סדום מבקשת להפריד בין אדם לאדם, ואברהם מבקש לחבר ביניהם. סדום רואה בכל אדם יחידה עצמאית שאינה חייבת דבר לאחרים, ואילו אברהם מלמד שהאחריות לזולת היא חלק בלתי נפרד מן החיים בעולם.
אולי זהו גם עומק דברי הקב״ה: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה". הקב״ה משתף את אברהם משום שהוא מבקש להנחיל באמצעותו לעולם את התפיסה שאין אדם יכול להסתפק בדאגה לעצמו בלבד.
העולם אינו אוסף של יחידים מנותקים, אלא מערכת אחת של חיים משותפים. הרכוש יכול להיות פרטי, אך האחריות לקיומו של העולם אינה יכולה להיות פרטית בלבד.
זהו המסר העולה מן המפגש שבין אברהם לסדום, והוא נכון לא רק ברמת המדינה והחברה, אלא גם ברמת היחיד הזקוק לעזרה. אין אנו נדרשים לוותר על ייחודנו ועל זכויותינו, אלא להבין שהן אינן פוטרות אותנו מן האחריות לזולת.
ומכאן מתברר עומק דרכו של אברהם אבינו: הוא אינו רק מבקש להציל עיר מרשעת, אלא מבקש ללמד את העולם כולו שהחסד, האכפתיות והערבות ההדדית הם תנאים הכרחיים לקיומו.
נספח - הצדקה היא רכושו של העני הנמצא כפקדון אצל העשיר (מתוך מאמר של הרה״ג רבי יהודה זולדן)
ראיית הצדקה כרכושם של העניים נזכרת גם אצל פוסקים ומפרשים אחרים. הטור בהלכות צדקה (יורה דעה, סימן רמ״ז) כתב: ואל יעלה בליבו עצה לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פיקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו, וזהו החלק הטובה שיהיה לו ממנו, כדכתיב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נ״ח, ח).
הדגש בדבריו הוא שמתן הכסף לעניים הוא רצון ה'. הוא אינו מדגיש שזה רכוש השייך לעניים, אך הוא כותב שכספו של אדם הוא פיקדון לעשות בו המפקיד רצון ה' שציווה לתיתו לעניים.
דברים דומים כתב המלבי״ם (דברים ט״ו, יא): מהראוי היה שכל העם יהיה להם צורכם, ולא יצטרכו איש לרעהו. וכן יהיה כשעושים רצונו של מקום. אבל כשאין עושים רצונו, יתן חלק העניים בפקדון ביד העשירים והוא הגבאי עליו. וכשהעני בא לקבל צדקה בא לקחת קצת מחלקו אשר הוא פיקדון ביד העשיר, הלא הוא אחיך ויש לו חלק בעושר כמוך.
לפיכך מבואר כי אדם שבידיו ממון משמעות הדבר היא שבידיו פקדון, שחלק ממנו הוא צריך לתת לעניים.
באופן דומה הסביר הראי״ה קוק את המשנה במסכת פאה (ה', ו): מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהן הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר: "אל תסג גבול עולם" (משלי כב, כח).
הסביר זאת הראי״ה קוק (עין איה שם): התורה ציותה דווקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים איננה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כי אם הוא חוק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה והוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בני האדם את הטעות לחשוב שהעניות היא רק רע בעולם ושאיננה אלא חסרון מוחלט שאין עמה טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כי אם נדיבות יתירה. ומזה הרעיון יוכל לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ה' שהוא דרך משפט וצדקה. …במידת העניות כמה טובות נמשכות ממנה, הטבת המידות האנושיות וריכוך קשיי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתפות בצערו של חברו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד שהן תכונות יקרות שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד. …על כן צריך שתהיה למתנתם צורה של משפט כנוטל את שלו מדין, לא צורה של חסד וחנינה.
לכאורה היה יותר נוח וטוב שבעל השדה יקצור את הפאה ויתן לעניים, אך המשנה מחדשת שלא כן הוא. הפאה שייכת לעניים, ועליהם להסתובב בשדה כדי שהם ירגישו שגם הם בעלים על השדה. יש להם חלק בשדה והם נוטלים אותו. מתן הפאה, כמו גם מתנות עניים אחרות, הוא לא הכמרת רחמים מצד הנותן אלא מתן חלקו של העני מידו של העשיר. העומק שיש במבט זה נועד לשרש את התפיסה שהעוני הוא דבר שלילי במהותו בעולם. אכן יש מי שסובל, אבל כך סובב הקב״ה את העולם שיש מערכת גומלין בין עשירים לעניים. העשיר נותן לעני את מה ששיך לעני. העשיר משמש צינור מעבר לכספו של העני.
לא הכל קבלו את הנחת הקצות (סימן ר״צ ס״ק ג, הקצות חוזר על עמדתו זו בכמה מקומות: בסימן כו ס״ק א; סימן לט ס״ק א; סימן צט ס״ק ט; אבני מילואים סימן עא ס״ק ד) שצדקה היא חוב ממוני של אדם, והכסף הוא רכושו של העני. הרב אברהם ארלנגר, ברכת אברהם, בבא בתרא (עמ' לב) טען שאין להשוות בין פדיון הבן לצדקה: בפדיון הבן מצוה ליתן לכהן את שלו, דהיינו ככל מתנות כהונה דזה חלק הכהנים, שיש לשבט ממון אצל ישראל חלף עבודתם…. . מה שאין כן בצדקה דלא מצינו שום זכות תביעת ממון לעני שיהיה לו זכות לתבוע צדקה דאין לו שום ממון אצל העשיר. דכל זה מצוות גברא לעשות צדקה, ובכלל אין זה עניין ממון, דאם יתן לו מההפקר גם כן מקיים המצוה. ומי שמספק לעני להאכילו ולכסותו זו המצווה, ואם אין לו אלא משלו אם כן צריך להוציא ממון לזה כמו כל מצוה כתפילין וכאתרוג, דהמצוה איננה הממון אלא דחייב גם להוציא ממון כדי לקיימה, מה שאין כן הנך דזה העיקר החיוב לתת לכהן ממון של ה' סלעים.
ניתן להשיב ולומר שאם אדם זוכה במשהו מההפקר ונותן את המציאה לעני, גם זו הנהגת ה' בעולם, שההפקר המסויים יגיע לאותו אדם שיתן אותו לעני. אין זה משנה אם אדם נהיה עשיר בשל העובדה שהוא הצליח בעסקים, קיבל ירושה, או שמצא מציאה בעלת ערך ברחוב. כך גילגלו משמיים את עושרו, ועליו להעביר סך מסויים לצדקה.
השיעור מתבסס על המאמרים דלהלן:
הרב יהושע שפירא (אחד היה אברהם) - https: //bneyzion. co. il/lessons/7c0ae70c-e31c-415a-be4f-2b9aa1211a14#_ftnref22
הרב יהודה זולדן (צדקה של יחיד וצדקה ציבורית) - https: //orot. ac. il/en/node/1731? utm_source=chatgpt. com
הרב שניאור אשכנזי
הרב עזריאל אריאל (אורות החברה - מדיניות חברתית-כלכלית במשנת מרן הרב קוק זצ״ל) - https: //chotam. org. il/%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D/%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94/
הרב דוד לוי – בין אחד ליחיד - https: //iyun. org. il/maremakom/levi-vayera-2020/
נשלח על ידי: שלומי אנקונינה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות