יום שבת, 31 באוקטובר 2026

נרמול החריגה בסדום ועמורה

**האסון המתוק שהרג 21 בני אדם** / הרב אליהו טרבלסי.

ב-15 בינואר 1919 התרחש בבוסטון שבארצות הברית אחד האסונות המוזרים והקטלניים בהיסטוריה.

באזור הנמל עמד מכל פלדה ענק, בגובה של כחמש קומות, ובתוכו מיליוני ליטרים של מולסה, סירופ סמיך ומתוק המשמש בין היתר בתעשיית המזון והאלכוהול.

בשעה 12: 40 בצהריים נשמע לפתע רעש אדיר. המכל התבקע. בתוך שניות פרץ ממנו גל עצום של מולסה, שהגיע במקומות מסוימים לגובה של כמה מטרים ושטף את הרחובות. אנשים נלכדו בתוך הנוזל הסמיך. מבנים נפגעו, קרונות ועגלות נסחפו, ומסילת רכבת עילית ניזוקה. 21 בני אדם נהרגו וכ-150 נפצעו.

אבל החלק המדהים בסיפור התגלה בחקירה. האסון לא הגיע בלי אזהרה. המכל נבנה בשנת 1915, וכבר קודם לכן הופיעו בו נזילות. תושבים ועובדים הכירו את הטיפות שזלגו מדפנותיו, והיו עדויות גם לרעשים חריגים. במקום לטפל בבעיה מן היסוד, הסימנים הפכו לחלק מהשגרה. אנשים התרגלו לראות מולסה מטפטפת מהמכל. ומה שנראה בתחילה כמו תקלה, הפך עם הזמן למשהו שאיש כבר לא התרגש ממנו.

**עד שביום אחד הכול קרס. **

חוקרים בתחום הבטיחות מכנים תופעה כזאת נרמול של חריגה: כאשר סימני אזהרה חוזרים שוב ושוב בלי אסון מיידי, אנשים מתחילים להתייחס אליהם כאילו הם מצב תקין.

וכאן אנחנו מגיעים לפרשת וירא.

הקב״ה אומר על סדום ועמורה: ״זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד״. ומיד אחר כך נאמר: ״אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה״.

רגע אחד. הקב״ה הרי יודע הכול. מדוע הוא אומר ״ארדה נא ואראה״?

רש״י מסביר: ״לימד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה״. כלומר, התורה מלמדת אותנו שלא להסתפק בשמועות ובתחושות. לפני שמכריעים הכרעה חמורה, חייבים לברר את העובדות.

ויש כאן נקודה נוספת שכדאי לשים אליה לב. הקב״ה אינו מתעלם מן הזעקה. הוא גם אינו ממהר להכריע בלי בירור. הזעקה מחייבת בדיקה. והבדיקה מחייבת אחריות.

וזה שיעור גדול לחיים.

לפעמים ילד מתלונן שוב ושוב שקשה לו בכיתה. לפעמים עובד מתריע שמשהו אינו תקין. לפעמים בן משפחה אומר לנו שהוא נפגע מדבר מסוים. ואנחנו עונים: ״נו, הוא תמיד מתלונן״.

**אבל העובדה ששמענו את אותה תלונה כבר עשר פעמים אינה מוכיחה שהיא אינה נכונה. **

להפך. לפעמים דווקא החזרה מחייבת אותנו לבדוק לעומק. כמובן, לא כל תלונה נכונה, ולא כל אזהרה מעידה על סכנה אמיתית. ולכן צריך לברר, להקשיב ולבדוק. אבל אסור לבלבל בין התרגלות לבעיה לבין פתרון שלה.

אז הנה משימה אחת לשבוע הקרוב.

חשבו על בעיה אחת בסביבה שלכם שכבר התרגלתם אליה. משהו שחוזר שוב ושוב, וכולם אומרים עליו: ״ככה זה״. ושאלו את עצמכם: האם הבעיה באמת נפתרה, או שפשוט הפסקנו לשים לב אליה?

בבוסטון, אנשים התרגלו למכל הדולף עד שהתרחש אסון. ובפרשת וירא התורה מלמדת אותנו להקשיב לזעקה, לברר אותה ולא להתעלם ממנה. כי לפעמים הסכנה הגדולה ביותר אינה הבעיה שאנחנו לא רואים — אלא הבעיה שאנחנו רואים כל יום, וכבר הפסקנו להתרגש ממנה.

שבוע טוב ומבורך!


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הטעות הקריטית של החרדים, משבר הצניעות במגזר והשלב הבא במלחמה מול בג"ץ מחשבים מסלול #22

צפייה ביוטיוב

ערוץ: עולם קטן


נשלח על ידי: Guy Alaluf
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שישי, 30 באוקטובר 2026

הקשבה אמיתית בפרשת וירא

**וירא: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״ — להקשיב בלי להשיב**

לפעמים אדם מקשיב, אך למעשה הוא מחפש לשמוע דבר מסוים. זוהי הקשבה סלקטיבית, שמיעה שאינה מבקשת להבין, אלא לאשר את מה שכבר החלטנו לחשוב.

אחת הדוגמאות הטרגיות לכך התרחשה ערב שיגורה של *מעבורת החלל ״צ׳לנג׳ר״* בשנת 1986. הטמפרטורות בפלורידה צנחו אל מתחת לאפס, ומהנדסי חברת ״מורטון ת׳יוקול״ — יצרנית טילי ההאצה של המעבורת — חששו כי אטמי הגומי לא יעמדו בתנאי הקור. הם ידעו שהאטמים לא נבחנו בטמפרטורות כאלה, ובשיחת ועידה דחופה עם מנהלי נאס״א הזהירו מפני השיגור והטילו וטו על שיגורו.

אלא שנאס״א הייתה נתונה בלחץ לעמוד בלוח הזמנים. במקום להתמודד עם האזהרה, הופעל לחץ על המהנדסים לשנות את עמדתם. בשלב מסוים נאמר לסגן נשיא החברה: *״תוריד את כובע המהנדס שלך ותחבוש את כובע המנהל שלך״*. המסר היה ברור: הניחו לשיקולים המקצועיים והעדיפו את צורכי המערכת. הווטו הוסר, המעבורת שוגרה, וכעבור 73 שניות התפרקה באוויר. שבעת אנשי הצוות נספו.

*שבע עשרה שנים לאחר מכן, * בשנת 2003, התרסקה מעבורת החלל ״קולומביה״, ובה האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון. גם כאן ועדת החקירה קבעה כי הקולומביה אבדה בדיוק מאותה הסיבה: *תרבות ארגונית אטומה. * התברר כי התרעות של מהנדסים בנוגע לפגיעה בכנף המעבורת מקצף בידוד לא זכו למענה הראוי. החששות נדחקו הצדה, והמערכת העדיפה את ההנחות הקיימות על פני בחינה מחודשת של הסכנה.

**״שמע בקולה״**

על חשיבות ההקשבה אנו למדים בפרשתנו. הקב״ה אומר לאברהם: ״כל אשר תאמר אליך שרה *שמע בקולה״*. גם אדם גדול נדרש להקשיב. לא די לדעת להוביל, להחליט ולייעץ, יש לדעת גם להקשיב לקולו של האחר. הקשבה אמיתית אינה פעולה טכנית של קליטת מילים. היא נכונות לפנות מקום למחשבה אחרת *ולנסות להבין את עולמו של מי שעומד מולנו. *

אולי יש כאן גם מפתח להבנת גדולתו של אברהם אבינו. אדם גדול אינו רק מי שיודע לדבר ולהשפיע, אלא גם מי שיודע להקשיב. זה לוקח אותנו למילים שאנו אומרים בכל יום: *״שמע ישראל״* — החיוב לשמוע אינו רק קליטת מילים באוזניים, אלא צורך לעצור ולהקשיב כדי להפנים את האמונה שלנו בה׳.

**להקשיב למצוקת האחר**

הפער בין שמיעה להקשבה מתחדד גם בסיפור *יעקב ורחל. * כאשר רחל מבטאת את כאבה על כך שלא זכתה לילדים, היא אומרת ליעקב: ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״. יעקב משיב לה: ״התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן? ״. חז״ל מבקרים את תגובתו: ״כך עונים את המעיקות? ״

יעקב משיב לה לכאורה תשובה עניינית ונכונה, אך אינו קשוב למצוקתה. רחל אינה זקוקה באותו רגע להסבר, אלא לאוזן קשבת וללב שמבין את כאבה.

**היעדר הקשבה**

את מחירה של היעדר הקשבה אנו פוגשים במערכת היחסים בין *יצחק לרבקה* בפרשת הברכות, שם רואים גם שהיעדר הקשבה אינו חייב להתבטא בצעקות או בעימות. לפעמים הוא מתבטא דווקא בשתיקה ובהסתרה. יצחק מבקש לברך את עשו, ואילו רבקה פועלת כדי שיעקב יקבל את הברכה. במקום לפעול מתוך הקשבה ושיח, כל אחד פועל במסלול משלו.

**גם מנהיג זקוק למי שיקשיב לו**

הצורך בהקשבה אינו נחלתם של החלשים בלבד. אפילו פרעה מלך מצרים, בשיא עוצמתו, זקוק למישהו שיקשיב לו. לאחר שחלומותיו מטרידים את מנוחתו הוא פונה לבסוף ליוסף ואומר: ״*תשמע* חלום לפתור אותו״. פרעה מלמד אותנו שגם האדם החזק ביותר זקוק למישהו שיהיה קשוב למצוקתו.

**הקשבה סלקטיבית**

בניגוד לפרעה, מלך אחר שלא הקשיב הוא *רחבעם. * לאחר מות שלמה המלך, נציגי העם ביקשו להקל מעליהם את עול המסים. רחבעם פנה תחילה אל הזקנים, יועציו של אביו, והם הציעו לו להיענות לבקשת העם, לדבר אליהם ברכות ולזכות באמונם: ״אִם הַיּוֹם *תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה* וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים״ (מלכים א, יב, ז). אולם רחבעם כנראה *רצה לשמוע משהו אחר, * ושמע דווקא לעצת הצעירים שגדלו איתו. הללו יעצו לו דווקא להקשיח את עמדתו: ״אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים״.

התוצאה הייתה שהעם מרד בו, הממלכה התפצלה ומרבית שבטי ישראל נפרדו ממלכות בית דוד. *רחבעם נכשל בשמיעה סלקטיבית* — הוא העדיף לשמוע לעצה שחיזקה את כוחו ואת גאוותו על פני העצה שדרשה ממנו להיות ״עבד לעם״. הקשבה אמיתית מחייבת אותנו להיות מוכנים לשמוע גם דברים שאנו מנסים להדחיק.

**״ולא שמענו״ — החטא שבאי ההקשבה**

אחד הביטויים החריפים למחירה המוסרי של אי-הקשבה מופיע בדברי האחים לאחר *מכירת יוסף. * לאחר ששמעון נלקח מאיתם, הם אומרים זה לזה: ״אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו *בהתחננו אלינו ולא שמענו״* (בראשית מב, כא).

האחים מודים ששמעו פיזית את זעקותיו של יוסף מתוך הבור, אך לבם היה אטום בשל כעס וקנאה. גם הם היו נגועים ב״שמיעה סלקטיבית״ שסיננה את סבלו של אחיהם. הווידוי המאוחר הזה מגלה שחוסר הקשבה אינו סתם טעות טכנית — הוא פצע מוסרי שמלווה את האדם לאורך ימים.

**להקשיב בלי להשיב**

הקשבה אמיתית דורשת מאיתנו לא רק לפתוח את האוזניים, אלא גם לרסן את הצורך להגיב. כמה פעמים אנו מקשיבים לאדם שמולנו, ובאותו זמן כבר מנסחים בראש את התשובה, או מחפשים כיצד להוכיח שהוא טועה?

לעיתים דווקא הקשבה בשתיקה היא שמאפשרת לנו לשמוע את מה שלא נאמר במפורש. הקשבה מעניקה לאחר תחושה שקולו חשוב, ובמקביל מאפשרים לעצמנו ללמוד, להעמיק ולגלות זוויות שלא ראינו קודם.

אולי אחת המתנות הגדולות שאנו יכולים להעניק זה לזה אינה עצה טובה, אלא אוזן קשבת ולב פתוח. לא רק לשמוע את מה שנוח לנו לשמוע, אלא *להיות מוכנים להקשיב גם למה שאיננו רוצים לשמוע — ולפעמים דווקא למה שאנו הכי צריכים לשמוע. *


נשלח על ידי: קרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קצר לשבת וירא תשפ"ז הרב אסף רונס. עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה- מה מוסיפה מידת היראה לאהבה הגדולה?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אסף רונס


נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

זכות הצדיקים בפרשת וירא

✨ *פרשת וירא | כוחם של הצדיקים* ✨

📖 בפרשתנו אנו פוגשים את הדיון המרתק בין אברהם אבינו לקב״ה על גורלה של סדום. אברהם מבקש להציל את העיר בזכות הצדיקים שבתוכה: ״הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע… חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? ״

❓ אך יש כאן *שאלה גדולה*: מדוע אברהם חושב שמספר קטן של צדיקים יכול להציל עיר שלמה, שרובה רשעים? הרי לכאורה אם אברהם אבינו מודה שהרוב שם רשעים גמורים, דינה של אנשי העיר שתושמד!

◀️ נראה להסביר, שאברהם אבינו מלמד אותנו יסוד גדול: *למעט צדיקים יש כוח להשפיע על גורל הציבור כולו. *

📚 כך מצאנו *במדרש* (שיר השירים רבה ב), שכאשר עם ישראל היה במצרים ולא היו בידיו זכויות רבות, אמר משה לישראל: ״הואיל וחפץ בגאולתכם… במי הוא מביט? *בצדיקים שבכם* ובמעשיהם״.

כלומר, די בכך שיש בתוכנו *ציבור של צדיקים* שבזכותם עם ישראל נגאל.

❓ מעתה אפשר להבין עוד *שאלה: * מדוע אברהם עוצר במשא ומתן מול השם דווקא כשמגיע *לעשרה צדיקים*?

◀️ חז״ל מלמדים אותנו ש״כל דבר שבקדושה לא יהא פחות *מעשרה*״ (ברכות כא:). עשרה הם כבר ציבור, קבוצה שיש לה כוח והשפעה ציבורית. אברהם מבקש למצוא בסדום ציבור של צדיקים שיוכל להגן על העיר כולה.

🇮🇱 *ומה המסר עבורנו? *

לפעמים כשמסתכלים על מצב הדור, על האתגרים ועל המציאות המורכבת, עלולה להתגנב תחושת ייאוש. איך נזכה לגאולה?

🌟 פרשתנו מעניקה לנו זריקת עידוד גדולה, אם תהיה *קבוצה קטנה של צדיקים*, הם יכולים להשפיע על כל העם כולו.

שנזכה להיות מאותם האנשים שמוסיפים טוב ומקדמים את כל עם ישראל קדימה.

🕯️ _שבת שלום, הלל מרצבך_

📖 *להרחבה בבלוג: *

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post. html


נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

צדיקים כבסיס הצלת ציבור בפרשת וירא

*✨ פרשת וירא | כוחם של הצדיקים ✨*

בפרשתנו אנו פוגשים את הדיון המרתק בין אברהם אבינו לקב״ה על גורלה של סדום. אברהם מבקש להציל את העיר בזכות הצדיקים שבתוכה: ״הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע… חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? ״

אך יש כאן *שאלה גדולה*: מדוע אברהם חושב שמספר קטן של צדיקים יכול להציל עיר שלמה, שרובה רשעים? הרי לכאורה אם אברהם אבינו מודה שהרוב שם רשעים גמורים, דינה של אנשי העיר שתושמד!

נראה להסביר, שאברהם אבינו מלמד אותנו יסוד גדול: *למעט צדיקים יש כוח להשפיע על גורל הציבור כולו. *

כך מצאנו *במדרש* (שיר השירים רבה ב), שכאשר עם ישראל היה במצרים ולא היו בידיו זכויות רבות, אמר משה לישראל: ״הואיל וחפץ בגאולתכם… במי הוא מביט? *בצדיקים שבכם* ובמעשיהם״.

הקב״ה בזכות הצדיקים גואל את העם. כלומר, די בכך שיש בתוכו *ציבור של צדיקים* שמחזיק את העולם כולו.

מעתה אפשר להבין מדוע אברהם עוצר דווקא *במספר עשרה צדיקים*. חז״ל מלמדים אותנו ש״כל דבר שבקדושה לא יהא פחות *מעשרה״* (ברכות כא:). עשרה הם כבר ציבור, קבוצה שיש לה כוח והשפעה ציבורית. אברהם מבקש למצוא בסדום ציבור של צדיקים שיוכל להגן על העיר כולה.

🇮🇱 *ומה המסר עבורנו? *

לפעמים כשמסתכלים על מצב הדור, על האתגרים ועל המציאות המורכבת, עלולה להתגנב תחושת ייאוש. איך נזכה לגאולה?

פרשתנו מעניקה לנו זריקת עידוד גדולה, אם תהיה *קבוצה קטנה* של אנשים צדיקים, הם יכולים להשפיע על כל העם.

שנזכה להיות מאותם האנשים שמוסיפים טוב ומקדמים את כל עם ישראל קדימה.

_שבת שלום, הלל מרצבך_

📖 *להרחבה בבלוג: *

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post. html


נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מה עומד מאחורי לקיחת שרה לפרעה ואבימלך? פרשת וירא

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רותם שנירר


נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

זריזות במצוות בפרשת וירא

פרשת הזריזות והמהירות

נוער אחיה היקר והאהוב!

בפרשה שלנו (וירא) יש הכי הרבה סיפורים בתורה של מהירות, זריזות ולקום מוקדם —

אברהם רץ להזמין אורחים, ממהר להכין להם אוכל, קם מוקדם להתפלל על סדום ואפילו כדי לצאת לדרך לעקידת יצחק.

(חידה למצטיינים בלבד — מהם 4 הפעמים בפרשה שכתוב בהם ״וישכם״?)

להזדרז לקיים מצווה מראה על הקשר הפנימי שיש לנו למצווה 💝, כמו ילד שקם ״בטילים״ לטיול שנתי, וכמו שאנחנו רצים למשהו שכיף לנו.

אבל מה עושים כשאנחנו לא מרגישים את החיבור? כשלא כזה בא לנו לקיים את המצוות? 😟

איך אפשר לעורר את החשק?

הבשורה הטובה היא ש״אחרי המעשים נמשכים הלבבות״, וזה עובד לשני הכיוונים.

כמו שכשרוצים משהו עושים אותו מהר — אם עושים משהו מהר, מתחילים לרצות אותו! 🤩

אז אם נרוץ לבית הכנסת — נתחבר אליו וניכנס אליו יותר בכיף.

אם כשיבקשו עזרה בבית לא נקום מהספה כמו ישיש-קשיש בן 90 — נוכל גם לשמוח בכיבוד ההורים.

שנזכה לחיבור פנימי לקב״ה ולמצוותיו 🫶

שבת שלום, חנניה


נשלח על ידי: חנניה פולק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ממשלת אחדות או ממשלת הרוב1

ממשלת אחדות או ממשלת הרוב? / הראי״ה קוק, אורח משפט, הל' דיינים, סימן ב

להרב ר' חיים בראדי בפראג.

אחרי אשר עיינתי במכתב כת״ר, לא מצאתי שום יסוד לערעורו של הרב המערער על הבחירות היחסיות, מאחרי שנעשו על פי הסכמת רוב הציבור.

**בני העיר קובעים את הכללים**

והרי אפילו אם היה זה באמת נגד דין תורה של ׳אחרי רבים להטות׳, וכסברתו של הרב הנ״ל, הרי דין פשוט הוא שיכולין הציבור להסיע על קיצתן כשהן מתנים ע״פ הסכמת הרוב גם בדבר שהוא שלא כדין תורה, כמבואר בסוגיא דב״ב דף ח ע״ב, בברייתא דרשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים. ודעת הפוסקים שם הוא דאפילו מפלגה מיוחדת כבני אומנות אחד, יש להם זה הכח להסיע על קיצתן, והסכמתם קיימת.

ובאמת מהדין הזה שבני אומנות בעניינים שלהם, דינם כבני העיר כולה לעניין להסיע על קיצתם, יש סעד גדול להבחירות היחסיות. שהרי המפלגות יש להן לכל אחת איזה ענין מיוחד שמתייחדים בו, ודינם כבעלי אומניות. והסברא נותנת שאם כל בעלי אומנות יכולים להסיע על קיצתן ודינם כבני עיר, צריך שיהיה מנהגם בסדר של בחירות גם כן כבני עיר, ואם היו מתאספים מערים רבות לעשות איזה דבר של ציבור כללי, ודאי אי אפשר באופן אחר כי אם שיהיו נשלחים צירים או בחורים מכל עיר ועיר לפי ערך מספרה, וה״ה לכל בעלי אומניות שבה, ולכל המפלגות שהן דומין לבעלי אומנות כמש״כ.

**הנהגת הציבור נבנית מנציגי כלל המפלגות**

ועצם הטענה שהנבחרים מצד חלק אחד, אינם יכולים להיות בכלל המנהיגים את הרוב שלא בחרו בהם, הלא מופרכת היא מיסוד הבחירה הראשונה של שופטי ישראל שבעים הזקנים. דאמרינן בסוגיא דסנהדרין שנבחרו ששה מכל שבט, והרי אח״כ כולם ביחד דנו את הכלל, ודמי ממש לבחירה היחסית שכל חלק מהציבור המסומן באיזה חילוק מיוחד בוחר את באי כוחו, ואחר כך כולם מנהיגים את הציבור בכללו.

ומדברי הסוגיא בבבלי ובירושלמי שם, ביותר מוכח שזה היה דבר פשוט שצריך לבחור מכל שבט ושבט, ושם לא היה אפי' לפי הערך, שלא פחתו מהשבט הממועט במספרו, ולא העדיפו להשבט המרובה במספרו, אולי היה זה ע״פ הדיבור, אבל עכ״פ רואים אנו שזו היא מידתה של תורה, לבחור ממונים מכל חלק רשום מן הציבור, וחוזרים אחר כך כל הנבחרים ומנהיגים ביחד את הציבור כולו.

**לצורך השלום, אין לקפח את זכויות המיעוט**

ומתאים העניין לדרך התורה, שמצוה לשבט לדון את שבטו כדאיתא בסנהדרין (טז ע״ב), ומצות העמדת שופטים היא בייחוד שופטים לכל שבט ושבט, וכמשו שכתבו תוס' שם (ד״ה שופטים), שאפילו אם יש בעיר אחת משני שבטים עושים שני סנהדראות. רואים אנו דעת תורה, שכל זמן שיש איזה צד חילוק בין האנשים, אי אפשר לקפח את זכיותיהם שלא יהיה להם ממונה מצדם, וק״ו כשמסכימים להתאחד בהנהגה אחת, שאי אפשר שיפסידו בשביל אהבת השלום והאחדות מצדם, ולעניין השלום בודאי דעת הציבור תהיה סומכת רק כשיהיה להם בא כח גם כן מצדם בהנהגת הכלל.

וזהו ק״ו מדין זבל״א [=זה בורר לו אחד] שבעסקי יחידים, דאמרינן שם (סנהדרין כג ע״א) כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יצא הדין לאמתו, ומפרש רש״י שם (ד״ה יצא) דצייתו בעלי דינים, דסבר החייב הרי אני בעצמי בחרתי האחד, ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך, והדיינים בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם בררום. ואם הוא דרך משובח בעסקי יחיד לרדוף את דרך היושר והשלו' ע״י שכל אחד יש לו בא כח מצדו, ק״ו בעסקי רבים, ושלום הציבור בכללו, שאין לנו דרך יותר רצויה כי אם שתהיה כל מפלגה מפויסת ע״י מה שתדע שיש לה בא כוחה ומהפך בזכותה בהנהגת הציבור, שזהו דבר שאי אפשר כי אם ע״פ הבחירה היחסית.

**כוחו של הרוב מושתת על נתינת כוח גם למיעוט**

וחוץ מכל זה, אין שייך לומר שהבחירה היחסית היא נגד דין תורה של אחרי רבים להטות, ע״י זה שהמיעוט יש לו גם כן איזה צד הכרעה ע״י הצירים הבאים לחלקו ע״פ מספרו, שהרי אם לא ימלאו את דרישת המיעוט, אז כל אלה המיעוטים החפצים להגן על זכיותיהם יעמדו מרחוק ולא יתאספו כלל באסיפת הציבור, ולא יהיה נוהג בהם דין אחרי רבים להטות, שכבר הסכימו הפוסקים שאין שייך זה כי אם כשהרוב בא מכח כולם.

ועל כן רק אז יקבע אצלם כח הציבור באופן שיהיה שייך בהם דין התורה של אחרי רבים להטות, דוקא כשתתמלא דרישתם של המיעוטים המחולקים בצביון שלהם, שהוא כשיתנו לבאי כחם לבוא בסוד המנהיגים, שרק אז הם מצטרפים מדעתם עם הציבור בכללו, ואז אחרי הצירוף הלא כל דבר יעשה ע״פ הכרעת הרוב, או ע״פ פרטי התקנות שהוסכמו ע״פ הציבור איך להתנהג בנטיות שיש בענין של חילוקי הדעות, ולא שייך לומר על זה כלל שהוא נגד דין תורה.

**הלכות מדינה הם דין תורה גמור**

ואין שום מקום ספק בזה שכל העניינים שבין אדם לחברו שייך בהו מחילה וויתור בין ביחיד בין בציבור. ומאחר שכך עלתה הסכמת הרבים ומנהגם שהיו הבחירות ע״פ היחסות כדי להמנע ממחלוקת, שזהו דין תורה ממש.

וכדאמרינן בכה״ג בבבא מציעא (כז ע״ב): אמר רבא את״ל סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנין, ומסיק דניחא ליה לבעל אבידה בכך, ופרש״י בד״ה אלא, שכל אובדי אבידה ניחא להו שתהא דת זו בישראל למיתב סימנין, אף על פי שמן התורה אי אפשר להחזיר ע״פ סימנין. ואין זה כלל נגד דין תורה.

והרי יש לנו הלכות מדינה שאינם כדין תורה, כדתנן בב״מ (צג ע״א) שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה, וכי זהו נגד דין תורתנו הקדושה? ! אלא שהוא דין תורה גמור מאחר שכך נהוג, וק״ו כשהציבור מסכים על זה בפירוש.

**דרך הישר והטוב – לתת נציגות לכל חלקי הציבור**

ועד כמה הדבר מסכים לדרך התורה שיהיו באי כח מכל חלק מחלקי הציבור כשיש בהם שינוי באיזה צד, ולא נאמר שהרוב לבדו יהיה השורר בכל, אנו רואים מדין מעמדות של הקרבנות. שמשנה שלמה שנינו (תענית כו ע״א), שהוא מצד הדבר הפשוט שאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, ועל כן תיקנו מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל, כמשו שכתב הרמב״ם בפ״ו מה' כלי המקדש ה״א, ותנן התם שיהיו אנשי המעמד מכהנים לויים וישראלים, ולא נהגו לברור מהרוב לבדו, כי דרך הישר והטוב הוא ליתן יד ושם לכל חלקי הציבור בכל דבר שבקדושה ובכל סדר של הנהגת הכלל.

וכן הוא בעיקר דין של מצות מינוי סנהדרין, שאמרו בספרי שמצוה שיהיו בבית הדין כהנים ולויים, ופשוט היא שיחד עם החברים הישראלים שהם ע״פ המספר הרוב, צריך שיהיה בו ג״כ כהנים ולויים כדי שימצאו מכל חלקי האומה בבית הדין. ומזה אנו למדין דוגמא למְמוּני הקהל שכתבו הפוסקים שדינם כבי״ד לענייני הציבור, שכך היא המידה הנכונה שיהיו כלולים מכל החלקים שיש בהם התייחדות מפורטת בפני עצמם.

וכשם שהיא דרכה של תורה להשגיח על רצונם של חלקי הציבור וזכיותיהם במינוי הזקנים, שהוא בית אב ללמוד מזה על כל אופן שיש בציבור חלקים שונים, שלא יעשה שום עוול לחלק אחד ולומר שהוא מתבטל לגמרי בערך הרוב הכללי.

**כדי למנוע פירוד הקהילות – יש לתת כוח יחסי לנציגי המיעוט**

והדין נותן שכל חלק מחלקי הציבור הרי דינו כשותף שאין שייך לומר שיתבטל חלקו ברוב, והוי בכלל ממונא לא בטל, וכסוגיא דביצ


נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

וירא תשפז

. 1 מדוע ה' מדבר עם אברהם?

לנו נראה ברור שאין יותר מתאים לנבואה מאברהם אבינו. האיש שגילה לאנושות את אחדות ה' והופעתו בעולם. האיש שעמד מול כל האנושות שעבדה ע״ז והכריז ה' הוא האלוקים. האיש שהיה מוכן למסור את חייו על אמונתו בה'. אבל בצורה חריגה משאר הנביאים רק אצל אברהם אבינו מופיע נימוק מדוע ה' מדבר אליו! לפני הפיכת סדום ה' מסביר מדוע הוא מגלה לאברהם מה שהוא הולך לעשות לסדום.

״וַה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶּר אֲנִי עֹשֶּה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶּה לְגוֹי גָדוֹל וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹל גוֹיֵי הָאָרֶּץ. כִי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶּר יְצַוֶּה אֶּת בָּנָיו וְאֶּת בֵיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָמְרוּ דֶּרֶּךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶּר-דִּבֶּר עָלָיו. ״

גם הנימוק שה' מסביר מעורר מחשבה, ה' לא הסביר אף אחד מהנימוקים שכתבנו למעלה! ההסבר שכתוב הוא בגלל שהזרע שיצא מאברהם יהיה גוי גדול ואברהם יחנך אותו לשמור את מצוות ה'! מדוע לא לכתוב על מדרגתו האישית של אברהם בעבודת ה' ובאמונה? האם היא לא מספיקה כדי לקבל נבואה?

ה״חתם סופר״ בהקדמה לספרו מחדש שבאמת מדרגת אברהם לא הספיקה לנבואה! אברהם התעסק בקרוב כל האנושות להכרת ה' ולכן לא הספיק לעסוק בהתעלות פרטית שלו. וכך החתם סופר כותב בהקדמתו לשו״ת ״הורה בזה כי נפלאת אהבת ה' לאברהם אבינו עליו השלום על שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש אשר היה לו לעצמו. כי באמת גם לפניו היה היו יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ודעת דרכיו יחפצו ובאהבתו ישגו תמיד. מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקותו בה', … חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו, ״ואיננו כי לקח אותו אלוהים״ )בראשית ה', כד(. ולא מצינו באברהם אבינו עליו השלום שנזדכך עפרוריותו כל כך. אך לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם אברהם אבינו עליו השלום היה עושה כאשר עשה חנוך להתבודד עצמו מחברת בני אדם התעלה גם הוא להיות מלאכי אל, ואשר לא עשה כן, הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול.

הנסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד ה' למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו, כי מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים, ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור ודור, ימצא אחד מני אלף קדש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם מרעת יושביה וחפץ הבריאה תשאר… ועל זה הזהירנו ה' יתברך: ״ולמדתם אותם את בניכם״ )דברים י״א, יט(, ״ואת בניהם ילמדון״ )שם ד', י( וכדומה מצות התוכחה ״הוכח תוכיח את עמיתך״ )ויקרא יט', יז( – כל אלו המצות מורים לנו כי לא תושלם חפץ הבריאה אם ישלים האדם את נפשו לבדו ולא ישלים את נפש זולתו…

והאוחז במדה זו מראה אהבתו אל ה' ביתר שאת וביתר עז, כי מדרך אוהב את המלך להתאמץ ולהשתדל בכל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו, ולהרבות לו עבדים כיד המלך. ויען כי זכה אברהם אבינו עליו השלום למדה זו טרם ציוה ה' עליו… לכן לו יאות להיקרא אוהבו של המלך יתברך שמו, ״זרע אברהם אוהבי״ )ישעיה מ״א, ח( וכגמול נפשו השיב לו ה׳״

דרישת ה' מחסידיו, ע״פ דיוקו של החתם סופר, היא לא להתעלות פרטית ותיקון עצמי אלא לדאגה לכלל, לרומם את כל הבריאה גם אם זה בא על חשבון ההתעלות הפרטית שלו. מסביר החתם סופר שמי שראה את אברהם שאל במה הוא זכה לנבואה הרי הוא לא הגיע למדרגת חנוך ואולי גם לא למדרגת צדיקים אחרים שהיו לפניו? לכך ה' צריך להסביר ולנמק את נבואת אברהם בגלל שהוא מעמיד עם שלם שילך בדרך ה', הוא מנסה לתקן את כלל האנושות ולא מרוכז בתיקון עצמו.

אין זה מוריד כלל ממעלת אברהם אבינו, להיפך הסתכלות זו מחנכת אותנו מהו החסיד האמיתי שמתוך חסידותו זוכה לנבואה. הרמח״ל במסילת ישרים )פרק יט( בביאור מידת החסידות מסביר את מדרגת החסידות, בתחילה כמובן מבואר מדרגתו האישית הגבוהה בעבודת ה' ועל זה מוסיף הרמח״ל ״ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם… ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז״ל בלולב ומיניו )ויקרא רבה(: יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב״ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו. ״

זו הדרישה מהכהן הגדול שעליו להתפלל על דורו שלא יהיו בו רוצחים בשגגה, ואם יש רוצחים האשמה תלויה בו ולכן במיתתו כל הרוצחים בשגגה יוצאים מעיר המקלט. אנשים כאלו, שפועלים בשביל דורם ״אלו הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב״ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו…הא למה הדבר דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנה״ כזה היה אברהם אינו כלפי כל דורו.

וודאי שעל כל אדם להתעלות גם בעבודת ה' הפרטית שלו, בגדלות תורה ובעבודת המידות, אבל יחד עם זאת לא לשכוח את הדאגה לטובת כלל ישראל, בעז״ה נזכה כולנו ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולהיות מתלמידיו.

. 2 תפילת עמידה

שמה האמיתי של תפילת שמונה עשרה הוא ״תפילת עמידה״, רבים חושבים שהתפילה נקראת כך משום שחייבים לעמוד בה, אבל וודאי ישנם חלקים נוספים בתפילה שאנו עומדים בהם ונוסף קשה להניח שהחלק המרכזי בתפילה נקרא רק על שם הצורה )עם כל חשיבותה( שבה אנו מתפללים. הגמרא במסכת ברכות )דף כ״ו( דנה מי תיקן את שלושת הברכות ״איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום, תניא כוותיה דר' יוסי ברבי חנינא … אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר׳ וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם׳ ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ׳ויעמד פינחס ויפלל׳״. הגמרא מסבירה שעמידתו של אברהם אינה טכנית בלבד אלא משמעותו המילה עמידה היא תפילה. מדוע התפילה נקראת דווקא עמידה?

רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי )מאמר שלישי אות ה'( כאשר הוא מתאר את עבודת החסיד השולט בכל חלקי נפשו וגופו מכנה את התפילה ״לב הזמן ופריו״ – ״וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָתוֹ עַל דֶּרֶּךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר אֶּלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָּהּ, וְתִהְיֶּה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶּל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶּבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָּרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶּה פְּרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶּל תְּפִלָה״ מדרגת התפילה היא המטרה של כל חייו של האדם מכיוון שבה האדם מסוגל ״להדבק ברוחניים ולהתרחק מהבהמיים״.

כאשר השולחן ערוך פוסק להלכה על הצורך לכוון בתפילה )או״ח סימן צ״ח( הוא כותב ״המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה שהוא חוקר כל המחשבות, וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ״ האדם צריך לחשוב שהוא עומד בזמן התפילה שהשכינה כנגדו והוא מדבר לפני מלך מלכי המלכים ומתוך מחשבה זו הוא יכול להגיע קרוב למעלת הנבואה.

עיקר מעלת התפילה היא ההכרה של האדם שהוא עומד מול ה' ומדבר איתו ולכן אנו פותחים בבקשה ״ה' שפתי תפתח״ שהרי מי יעיז לדבר ישירות עם ה'? ! ולכן בתחילת דיבורנו אנו מבקשים שתהיה לנו את היכולת לדבר ולבקש מה' את בקשתנו, ומתוך כך מובן מדוע חכמים ניסחו את הברכות בגוף שני ״ברוך אתה…״ כדי שנפנים את עוצמת המעמד- אנו עומדים מול ה' ומדברים אליו.

ההכרה שאנו עומדים מול ה' הוא היוצרת את פעולת התפילה. כותב ר' נחמן בליקוטי מוהר״ן )מהדוקה קמא סי' קכ( ״ואמר כי עקר התפילה היא הדבקות להשם יתברך … שזהו עקר התפילה, שמתפללין לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתקרבין ומתדבקין בו יתברך״ במבט ראשוני כוונתו שכאשר האדם יודע שהכתובת לכל בקשותיו הוא השם יתברך הוא מחובר ודבק בו. אבל ישנו עומק נוסף הפניה להי״ת מעידה על חיבור והשגחה כאן בעולם, אדם העומד בתפילה ויודע שהוא עומד לפני ה' מעיד במעשה זה שהנשמה שהיא החלק העיקרי מאישיותו מבטא את חיבור השכינה למציאות.

כאשר אדם עולה לבית המקדש הוא אינו יכול להגיע רק לביקור אלא חייב להביא איתו קורבן. קורבן זה נקרא ״קרובן ראיה״ התורה מצווה בסיום פרשת ראה ״שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶּה כָּל זְכוּרְךָ אֶּת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶּיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶּר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶּה אֶּת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶּיךָ אֲשֶּר נָתַן לְךָ. ״ אחת ההלכות שחכמים דורשים בתחילת מסכת חגיגה מציווי זה היא שסומא ואפילו באחת מעיניו פטור מעליה לרגל ״דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה וסומא באחת מעיניו פטור מן הראייה שנאמר ׳יראה יראה׳ כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו״ והסביר רש״י ״יראה יראה - ]יראה[ כתיב וקרינן יראה יראה כל זכורך את פני האדון, דמשמע שהאדם רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו: ״ כשם שבבית המקדש אנו רואים את השכינה כך אנו נראים על ידי השכינה.

מדרגה זו התגלתה בסיום פרשתנו לאחר מסירות הנפש של אברהם אבינו בנסיון העקידה ״וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶּה, אֲשֶּר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶּה״ מעלה זו של ראית פני ה' נקבעה לדורות בשמה של העיר. שילום של השם ״שלם״ עם ״ראיה״ -ירו שלים. דרך ראית פני ה' אפשר להגיע בעולם הזה לשלמות החיים.

וכשם שבבית המקדש אנו עומדים ורואים את השכינה ומתוך הקרבת הקורבן אנו מתקרבים לה' כך גם בתפילה אנו עומדים מול ה', מתפללים אליו ומתוך הדבקות משנים את אישיותנו וכתוצאה מכך יש יכולת גם לשנות את דרך הנהגת ה' את המציאות. וכך כותב הרב קוק באורות הקודש )חלק ג' עמ' מח( ״התפלה היא פעולה ממש, ככל פעולה שהטבע שלה מורגש. אמנם הכל תלוי בגודל קדשו של הרצון היחידי של המתפלל, ושל התוכן האלהי הממלא את נשמתו, ותפלתן של צדיקים עושה מהפכה גדולה לטובה, בערכי העולם כולו. מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות… ותנועות הרצון של האדם כלפי האלהים, בבירור טובו, הוא מופיע על ידי התגלות אור ד' באדם ובעולם לטובה״.

ככל שהאדם בתפילתו יכיר בכך שהוא עומד לפני ה' ופנייתו אל ה' היא ביטוי למרכזיות נשמתו בחייו, כך גם תפילתו תהפך ל״לב זמנו ופריו״ כל חייו ינבעו מתוך קשר הנשמה אל העליונים הבא לידי ביטוי שלוש פעמים ביום בתפילת עמידה.

. 3 מה בין סדום לפלגש בגבעה?

במבט ראשון סיפור סדום וסיפור פלגש בגבעה בסיום ספר שופטים דומים מאוד ונראה כי הנביא מנסה לרמוז לנו על חומרת מעשיהם מתוך השוואה זו. אנשי העיר מסתובבים מסביב לבית דורשים להוציא אליהם את האורחים ״וַיִּקְרְאוּ אֶּל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶּר בָּאוּ אֵלֶּיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. ״ וכך גם בגבעה ״הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶּת לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶּת-הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶּת; וַיֹּאמְרוּ אֶּל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶּת-הָאִישׁ אֲשֶּר בָּא אֶּל בֵיתְךָ וְנֵדָעֶּנּוּ״.

סופם של שני הערים דומה: בסדום ה' יורד לראות את מעשי העיר ובעקבות כך ממטיר גפרית ואש מהשמים והופך אותה מגן ה' לחורבת עולם, ובגבעה עם ישראל כולו מזדעק למלחמת אחים קשה, שורף את העיר והורג כמעט את כל שבט בנימין. אבל ישנו הבדל מהותי ומרכזי בין שני המקרים שבעל הפלגש הסתיר בסיפורו לעם ישראל. בסדום אנשי העיר סרבו להצעת לוט )המזעזעת( להוציא אליהם את בנותיו הרווקות, ובגבעה לאחר הצעה דומה, בעלה של הפלגש הוציא בכוח אותה לאנשי העיר והם עזבו את הבית והתעללו בה כל הלילה. מה משמעות של הבדל זה?

ודאי שעל רשעותם של אותם בני בליעל והגיבוי שבני בנימין נתן להם, עם ישראל הזדעק והם נענשו בצורה קשה מאוד. אבל מטרת אנשי סדום ומטרת בני הגבעה היתה שונה. אנשי סדום רצו למנוע מאורחים להגיע לעיר ולכן הם דרשו להתעלל באורחים עצמם ולא הסתפקו בבנותיו, אנשי גבעה פעלו ממניע של יצר העריות החמור ולכן ״התפשרו״ על הפ


נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קצר לשבת וירא תשפ"ו הרב אסף רונס כיצד יתכן ששופטים עוברים על החוק בגלוי? למה לוט הכניס אורחים בסדום?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אסף רונס


נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 29 באוקטובר 2026

ממתק לשבת - פרשת וירא תשפז - הרב אליהו צבע -רב קהילת רמת דניה- מה הוא שיא העקדה?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אליהו צבע


נשלח על ידי: אליהו צבע
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הצלת לוט וייעודו בפרשת וירא

*תובנה לפרשת וירא*

*ממשנת האלשיך הקדוש*

כשהמלאכים מבקשים לשכנע את לוט לברוח במהירות מסדום הם מצווים עליו: ״עֹד מִי לְךָ פֹה *חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ* וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם״ (בראשית יט יב). בביתו של לוט היו באותה שעה: אשתו ושתי בנות נשואות לשני חתנים. אבל המלאכים מתעלמים מאשתו של לוט, מדברים על בנים שלא קיימים ומזכירים חתן אחד ולא שניים.

לדברי האלשיך, המלאכים לא עוסקים בדמויות הנמצאות באותה שעה בבית אלא באלו שישארו לאחר מהפכת העיר. ואכן - חתניו של לוט לא יצאו מהעיר ויקברו תחתיה, וגם אשתו תהפוך לנציב מלח. המלאכים מדברים *על לוט עצמו* שהתחתן עם בנותיו ולכן הוא מכונה ״חָתָן״, והבנים שהם מזכירים הם אלו *שיוולדו לו לאחר הבריחה* - עמון ומואב.

בכך מתגלה הסיבה האמיתית להצלתו של לוט - הבאתם לעולם של שני בנים מיוחדים שמהם תיווצר משפחתו של המשיח.

_אבינדב אבוקרט_

_רב קהילת ״אבני החושן״ גבעת שמואל_


נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מאור החיים הקדוש לחיים | אחד | לך לך הרב יהונתן סנדרס | התשפ"ז

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יהונתן סנדרס קהילת אלוני הבשן


נשלח על ידי: יהונתן סנדרס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מאמרים לפרשת וירא ממגוון רבנים

*לפרשת וירא*

*סדום, פרה ופרשת סוטה / לפרשת וירא / מתורת רבנו בנציון הכהן יהונתן זצ״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2026/10/blog-post_29. html

`נס או ברכה? / להפטרת פרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2025/11/blog-post. html

`באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו? / לפרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2024/11/blog-post_13. html

`אלקים גוזר ומלאך מבטל? / לפרשת וירא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2023/11/blog-post. html

`על מעלות נסתרות בניסיון העקידה / לפרשת וירא / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/11/blog-post_8. html

`לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/11/blog-post_53. html

`מלאך או אורח? / לפרשת וירא / מתורתו של רבי רחמים חי חוויתא זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/11/blog-post_9. html

`בין צחוק לצחוק / לפרשת וירא / משך חכמה`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2021/12/blog-post_10. html

`להיות אברהם — להיות אחראי / לפרשת וירא / אור החיים הקדוש`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2021/12/blog-post_95. html

`יראת שמים — לפעמים כן בידי שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו כ׳לפון משה הכהן זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2021/12/blog-post_71. html


נשלח על ידי: רועי כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

גמילות חסד לפרטי פרטים * אלשיך לפרשת וירא * הרב אבינדב אבוקרט

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קהילת 'אבני החושן' - הערוץ הרשמי


נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

��ד3 וירא - צדיק בסדום

בראשית פרק יג פסוק י - יד (פרשת לך לך): וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת ה֗' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה֙' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר: וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם: וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה֖' מְאֹֽד:

בראשית פרק יד (פרשת לך לך): וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם: עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ צְבוֹיִ֔ים וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר: […] וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ: וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם: […] וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם: […] וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ: וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־ה֙' אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם: בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם: ס

בראשית פרק יח פסוק כ - לג (פרשת וירא): וַיֹּ֣אמֶר ה֔' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד: אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה: וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הֽ': וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע: אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ: חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט:

בראשית פרק יט פסוק א (פרשת וירא): וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה:

[רש״י: ולוט ישב בשער סדום - ישב כתיב אותו היום מינוהו שופט עליהם].

יחזקאל פרק טז פסוק מח – נ: חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' אִם־עָֽשְׂתָה֙ סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֔ךְ הִ֖יא וּבְנוֹתֶ֑יהָ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית אַ֖תְּ וּבְנוֹתָֽיִךְ: הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֹ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה:

סנהדרין קט ע״ב: הייתה לאנשי סדום מיטה שהיו מלינים עליה אורחים. כאשר היה האורח ארוך מהמיטה – מקצרים אותו, וכשהיה ארוך מהמיטה – מותחים אותו עד שאבריו מתפרקים. כאשר היה בא עני לסדום – היה נותן לו כל אחד מטבע שהיה כתוב עליו שם הנותן, ולחם לא היו מוכרים לו. כשהיה מת מרעב – היו נוטל כל אחד המטבע שנתן לו. נערה אחת הייתה מוציאה פת לעני בתוך הכד כשהייתה הולכת לשאוב מים. התגלה הדבר לבני סדום. מרחו אותה בדבש והניחו על חומת העיר הגבוהה ובאו הדבורים ועקצו אותה למוות.

משנה מסכת אבות פרק ה משנה י: ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלי שלי ושלך שלי רשע:

אגרות ראי״ה א', פט: ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כוח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכויות כל יחיד ויחיד – זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה שאחר הייאוש כבר כוח השיתוף גובר בו על כוח הייחוד, והשיקול הא-להי השווה בזה את כף המאזניים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב. ובלא ייאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכוח הרכוש.

בראשית י' יג-יד: וּמִצְרַ֡יִם יָלַ֞ד אֶת־לוּדִ֧ים וְאֶת־עֲנָמִ֛ים וְאֶת־לְהָבִ֖ים וְאֶת־נַפְתֻּחִֽים׃ וְֽאֶת־פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים וְאֶת־כַּפְתֹּרִֽים׃ {ס}

בראשית רבה (וילנא) פרשה לז סימן ה (פרשת נח): ה [י, יג - יד] ומצרים ילד את לודים וגו', […] אמר רבי אבא בר כהנא פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הוטליסון היו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו, מה יצא מהן, פלשתים, גבורים, כפתורים, ננסים.

הגר״א על משלי י״ט, יז ["מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ"]: כי הנותן צדקה לעני או אביון, עושה ב׳ דברים: א׳ שנותן ממונו לזולתו; והב׳ שמטיב לזולתו העני במה שנותן לו בעת צרכו, וגומל חסד אתו. ונגד שנתן ממונו אמר מלוה ה׳ חונן דל, כלומר שאינו נותנו במתנת חנם אך שמלוה ה׳, וה׳ ישלם לו. וגמולו, וגם נגד הגמילות חסד שגמל עמו, ישלם לו בעד זה בפני עצמו:

בראשית רבה (וילנא) פרשה מא סימן ד (פרשת לך לך): א״ר יצחק (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום.

הגרמ״מ שניאורסהון מליובאוויטש זיע״א (ליקוטי שיחות ה/159): המטרה במצוות בני נח היא 'לשבת יצרה', ישוב העולם, שהעולם יעמוד על מתכונתו הנכונה … ולכן הגיעה לאנשי סדום מיתה. כי אף שהם אינם חייבים בצדקה, אבל כאשר נהגו באופן של 'יד עני ואביון לא החזיקה' באופן קיצוני כזה, שלא אפשרו לזולת לתת צדקה וגרוע מכך [הענישו באכזריות מי שנתן צדקה] – הנהגה כזו היא היפך ישובו של עולם והגיעה להם 'כלה'.

הטור בהלכות צדקה (יורה דעה, סימן רמ״ז) כתב: ואל יעלה בליבו עצה לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פיקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו, וזהו החלק הטובה שיהיה לו ממנו, כדכתיב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נ״ח, ח).

אברהם אבינו וסדום: בין רכושנות, אמונה ואחריות הדדית

א. מדוע אברהם מלמד זכות דווקא על אנשי סדום?

בפרשתנו, פרשת וירא, מתארת התורה את החלטתו של הקב״ה לגלות לאברהם אבינו את העומד להתרחש בסדום, ואת תפילתו של אברהם להצלת העיר.

בראשית, פרק יח:

"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה".

בהמשך מפרט הקב״ה את חומרת מעשיהם של אנשי סדום:

"וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא אֵדָעָה".

כאשר נודע לאברהם על גזר הדין, הוא ניגש אל הקב״ה ומתחיל בסדרה של טענות המבקשות למנוע את השמדת העיר:

"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"

יש לשאול: מדוע אברהם מתפלל ומלמד זכות על אנשי סדום הרשעים?

אפשר להסביר זאת מתוך רדיפת הצדקה והחסד המאפיינת את אברהם אבינו. אברהם אינו מסוגל לעמוד מנגד כאשר בני אדם עומדים בפני סכנה, גם אם מעשיהם רעים. אולם נראה שיש כאן נקודה עמוקה יותר: לאברהם יש רגישות מיוחדת כלפי סדום, וראוי לברר מהו מקורה.

גם התנהלותו של הקב״ה מעוררת מחשבה. הקב״ה אומר: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה". מדוע חשוב כל כך לשתף דווקא את אברהם במה שעומד להתרחש בסדום? האם יש קשר בין הרגישות של אברהם כלפי העיר לבין החלטת הקב״ה לגלות לו את הדבר?

נראה שכאשר מעיינים בפרקים הקודמים בספר בראשית, מתגלה כי לקשר שבין אברהם לסדום יש היסטוריה. לאורך הסיפור כולו אפשר לזהות יחס מיוחד של אברהם כלפי העיר, יחס שאינו מתמצה בדאגתו לאחיינו לוט.

ב. לוט בוחר לשבת בסדום

כבר בפרשת לך לך מתארת התורה את בחירתו של לוט להתיישב באזור סדום.

בראשית, פרק יג:

"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן […] אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד".

התורה מתארת תהליך הדרגתי בהתקרבותו של לוט לסדום. בתחילה נאמר: "וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם". כלומר, אוהליו מגיעים עד סדום, אך עדיין לא נאמר שהוא מתגורר בעיר עצמה.

בהמשך, בפרשת מלחמת המלכים, נאמר: "וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם". כעת לוט כבר מתגורר בעיר. לבסוף, בפרשת הפיכת סדום, נאמר: "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם". רש״י מפרש שם: "אותו היום מינוהו שופט עליהם" (רש״י, בראשית יט, א). לוט אינו עוד תושב מן השורה, אלא אדם הנמנה עם נכבדי העיר.

ראוי לעמוד על משמעות התהליך הזה. מה משך את לוט דווקא לסדום? האם הייתה זו המשיכה לשפע הגשמי בלבד, או שמא מצא במקום דבר נוסף שמשך אותו אליו?

התורה מעידה על עושרה של הכיכר, המתוארת כ״גן ה'", ומיד בסמוך לכך מציינת את רשעותם של אנשי סדום. עם זאת, היא אינה מפרטת כאן את מעשיהם הרעים. גם בפרשתנו, כאשר הקב״ה מתאר את חומרת חטאם, הוא אינו מפרט מיד את תוכנו, אלא אומר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".

הסמיכות בין תיאור השפע הגשמי לבין תיאור רשעותם של אנשי סדום מעוררת את השאלה אם יש קשר מהותי בין שני הדברים.

ג. אברהם יוצא למלחמה למען סדום

בפרק יד מתארת התורה את מלחמת ארבעת המלכים בחמשת מלכי הכיכר.

בראשית, פרק יד:

"עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר".

במהלך המלחמה נופלים סדום ועמורה בידי האויב, וכל רכושם נלקח:

"וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ, וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם".

כאשר אברהם שומע על נפילת לוט בשבי, הוא יוצא למלחמה כדי להצילו. הוא מצליח להכות את המלכים ולהשיב את השבויים ואת הרכוש:

"וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ, וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".

מדוע אברהם נחלץ לעזרת מלכי סדום? אפשר להסביר שהוא פועל בראש ובראשונה למען לוט, אחיינו, שנפל בשבי. אפשר גם לומר שאברהם אינו מסוגל לעמוד מנגד כאשר עיירות קטנות נמחצות תחת כוחן של מעצמות גדולות.

אך אולי יש כאן גם דבר נוסף: ייתכן שאברהם מזהה בסדום נקודת אור מסוימת, אף על פי שמדובר בעיר שאנשיה רעים וחטאים. אם לוט בחר להתיישב דווקא שם, אולי יש משהו במקום הזה שאברהם מבקש להבין, או לפחות משהו שהוא מבקש לשמר.

מעניין במיוחד לעקוב אחר הדגש שהתורה שמה על הרכוש לאורך תיאור המלחמה. בתחילה מסופר על לקיחת הרכוש, ובהמשך על השבתו. הרכוש מוזכר במפורש לצד לוט, ולעיתים אף קודם לו.

כאשר אברהם משיב את השלל, נאמר תחילה: "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ", ורק לאחר מכן: "וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב". הדבר מעורר את השאלה אם יש משמעות מיוחדת לרגישותו של אברהם לרכושם של אנשי סדום, מעבר לרצונו להשיב את אשר נגזל מהם.

הדבר מתחדד במפגש שבין אברהם למלך סדום.

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי, עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם".

אברהם מסרב בכל תוקף לקחת לעצמו מרכושם של אנשי סדום. הוא אינו רוצה שמלך סדום יוכל לומר שהוא זה שהעשיר אותו.

מניין נובעת הרגישות המיוחדת הזאת לרכושם של אנשי סדום?

הרי כאשר מדובר במצרים, בפרשת לך לך, התמונה שונה לכאורה.

ד. מדוע היחס לרכוש מצרים שונה?

בפרשת לך לך מתארת התורה את ירידת אברהם ושרה למצרים.

בראשית, פרק יב, פסוקים יא–טז:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ".

בהמשך אכן נלקחת שרה לבית פרעה, ואברהם זוכה לרכוש רב:

"וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ, וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים".

אברהם אינו ממהר לסרב לטובה החומרית שהגיעה אליו ממצרים, ואף אינו מתפלל על פרעה ואנשי ביתו כאשר הקב״ה מענישם.

בראשית, פרק יב, פסוק יז:

"וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם".

אם כן, מדוע כלפי מצרים איננו מוצאים את אותה רגישות שמגלה אברהם כלפי סדום? מדוע הוא מסרב לקחת אפילו חוט ועד שרוך נעל מרכוש סדום, בעוד שבמצרים הוא מקבל רכוש רב?

כדי להבין את ההבדל, יש לעמוד תחילה על שורש חטאה של סדום.

ה. שורש חטאה של סדום: שפע גשמי ללא חסד

לפני שנפנה למדרשים הרבים המתארים את רשעותם של אנשי סדום, ראוי להביא את דברי הנביא יחזקאל, החושף במפורש את שורש חטאם.

ככלל, הנביאים מוכיחים את יהודה וישראל על הריקבון המוסרי שבמעשיהם, ולעיתים מדמים אותם לסדום ועמורה. הם גם מזהירים מפני האפשרות שגורלם של ישראל יהיה כגורלה של סדום. יחזקאל נוקט אף הוא בדרך זו: הוא משווה את מעשי ישראל למעשי סדום, ואף טוען שמעשיהם גרועים משלהם.

יחזקאל, פרק טז, פסוקים מח–נ:

"חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה', אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ. הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה".

הפסוקים מגלים לנו את שורש חטאה של סדום: "גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט".

סדום הייתה עיר עשירה, מבוססת ומשגשגת. תושביה נהנו משפע חומרי ומחיי רווחה ושלווה. אולם השפע הזה לא הוביל אותם לפתיחת הלב כלפי הזולת, אלא דווקא להפך: "וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה".

השפע החומרי הוליד תפיסת עולם המתנגדת לצדקה, להכנסת אורחים ולנתינה. אנשי סדום לא הסתפקו בכך שלא רצו לתת לעניים משלהם, אלא ביקשו למנוע את עצם האפשרות שהעניים יקבלו עזרה.

מכאן אפשר להבין את המדרשים הרבים המתארים את רשעותם. לא מדובר רק באנשים אטומים, שנמנעו מלהושיט יד למי שזקוק לעזרה, אלא בחברה שפיתחה אידיאולוגיה שלמה נגד החסד.

רק לאחר שאנו קוראים את דברי יחזקאל, אפשר להבין לעומק גם את מעשה לוט והמלאכים.

כאשר המלאכים מגיעים לסדום, לוט מכניס אותם לביתו. אנשי העיר מקיפים את הבית ודורשים ממנו:

"וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם".

במבט ראשון אפשר להבין שהחטא החמור של אנשי סדום הוא בתחום העריות. אולם מתוך דברי יחזקאל מתברר שעיקר חטאם נעוץ גם בסירובם להעניק צדקה, בחסימת האפשרות להכניס אורחים ובמלחמה בכל גילוי של חסד.

ו. כיצד הופך השפע לאידיאולוגיה של אכזריות?

כאן מתעוררת שאלה יסודית: מה כל כך מפריע לאנשי סדום בהכנסת אורחים ובמתן צדקה? מדוע השפע הגשמי, שהיה אמור לאפשר להם לתת יותר, מוביל דווקא להתנהגות ההפוכה?

לכאורה, היינו מצפים שמי שיש לו יותר יוכל להעניק יותר. גם אדם שמצבו הכלכלי דחוק עשוי לשמור על רכושו לצורך רווחתו האישית, אך מה גורם לאנשים עשירים ומבוססים לפתח אידיאולוגיה של התנגדות לנתינה?

סנהדרין קט ע״ב מביא את דברי חז״ל על מעשיהם של אנשי סדום.

הייתה להם מיטה שעליה היו מלינים אורחים. כאשר היה מגיע אורח ארוך מן המיטה, היו מקצרים אותו; וכאשר היה האורח קצר מן המיטה, היו מותחים אותו עד שאיבריו היו מתפרקים.

כאשר היה מגיע עני לסדום, היה כל אחד מתושבי העיר נותן לו מטבע שעליו היה כתוב שמו של הנותן, אך לחם לא היו מוכרים לו. כאשר היה העני מת מרעב, היה כל אחד נוטל בחזרה את המטבע שנתן.

נערה אחת הייתה מוציאה פת לעני בתוך הכד כאשר הייתה הולכת לשאוב מים. הדבר התגלה לבני סדום, לאחר שראו שאותו עני ממשיך להתקיים בעיר ואינו מת מרעב. הם מרחו את הנערה בדבש, הניחו אותה על חומת העיר הגבוהה, והדבורים באו ועקצו אותה למוות. על כך נאמר: "הַכְּצַעֲקָתָהּ" — לשון נקבה.

הסיפורים הללו מלמדים אותנו עד כמה עמוקה הייתה רשעותם. לא מדובר רק בסירוב לתת צדקה, אלא בהתנגדות פעילה לכל מי שמנסה להעניק אותה. הם אף היו מוכנים לענות למוות נערה צעירה רק משום שהעזה לגלות רחמים כלפי אדם רעב.

אבל כאן מתחדדת השאלה: מניין מתחיל רוע כזה? מה עומד בבסיס הגישה הזאת?

ומילא שאדם אינו רוצה לתת צדקה מכספו שלו, אבל מדוע לאסור על אחרים לתת? מה אכפת להם שמי שרוצה ייתן מרצונו החופשי? מדוע למנוע מאדם להזמין את חבריו לחתונה, להכניס אורחים לביתו או לסייע לעני?

כאן מתברר שמדובר בהרבה יותר מקמצנות ומאטימות. אנשי סדום ראו בהתנהגותם עיקרון, תפיסת עולם ואידיאולוגיה.

הרה״ג רבי שניאור אשכנזי מכנה זאת "אגואיזם אידיאולוגי": תן לי ליהנות ממה שהאלוקים נתן לי, ואני לא אבקש ממך דבר — ואתה אל תבקש ממני דבר.

לפי תפיסה זו, כל אדם צריך להסתפק במה שניתן לו, ואסור לו להישען על הזולת. השפע שהגיע לאדם נועד לו, ואין הוא מחויב לחלוק אותו עם אחרים.

אלא שמכאן מתפתחת גם החרדה: אם יבואו עניים ויקבלו חלק מן הרכוש, יפחת עושרו של האדם. מתוך החשש הזה החליטו אנשי סדום לחוקק חוקים שימסדו את הקמצנות ויהפכו אותה לנורמה חברתית. בהמשך, כאשר הקמצנות קיבלה מעמד של חוק, הם הקפידו לקיימו באכזריות קיצונית.

כך הפכה התכונה הפרטית לאידיאולוגיה ציבורית, והאידיאולוגיה לחוק המחייב את החברה כולה.

ז. "שלי שלי ושלך שלך" — מידה בינונית או מידת סדום?

המשנה במסכת אבות מלמדת אותנו דבר יסודי על תפיסת העולם של אנשי סדום.

משנה, אבות ה, י:

"אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם: הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ — זוֹ מִדָּה בֵּינוֹנִית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים זוֹ מִדַּת סְדוֹם; שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי — עַם הָאָרֶץ; שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ — חָסִיד; שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי — רָשָׁע".

נתבונן בארבע המידות שמונה המשנה, וננסה להבין כיצד הן מאירות את תפיסת העולם הסדומית.

א. "שלי שלי ושלך שלי" — רשע.

זהו אדם שאינו מוכן לתת לאחרים, אך אינו מהסס לקחת לעצמו את רכושו של הזולת. מדובר ברכושנות חסרת רסן, שבה האדם מכיר רק בזכותו שלו ואינו מכיר בזכויותיו של האחר. לכן הוא מוגדר רשע.

ב. "שלי שלך ושלך שלי" — עם הארץ.

לכאורה, מדובר בגישה המזכירה את הרעיון הקומוניסטי או את חיי הקומונה והשותפות: אין הפרדה ברורה בין רכושו של אדם אחד לרכושו של חברו, וכל אחד משתמש במה שיש לאחרים.

המשנה מכנה מידה זו "עם הארץ". יש לעמוד על משמעותה של הגדרה זו ועל ההבדל בינה לבין מידת החסיד, המוכנה להעניק משלה לאחרים.

ג. "שלי שלך ושלך שלך" — חסיד.

אדם זה אינו מעוניין לקחת מרכושו של הזולת, אך מוכן להעניק משלו לאחרים. הוא אינו מסתפק בהימנעות מפגיעה בזכויותיו של האחר, אלא מוכן לצאת מגבולות האינטרס האישי שלו ולהעניק לזולת משלו.

זוהי הנהגה של חסד ונתינה, מעבר לשורת הדין וההיגיון הרגיל, ולכן בעל מידה זו נקרא חסיד.

ד. "שלי שלי ושלך שלך" — מידה בינונית, ויש אומרים מידת סדום.

לכאורה, זוהי מידה נורמטיבית: אדם שומר על רכושו ואינו לוקח משל אחרים. הוא אינו נוטה בהכרח לצד החסד והנתינה, אך גם אינו פוגע בזולת. כל אחד מכיר בגבולות רכושו של חברו.

אולם המשנה מציגה מחלוקת מפתיעה: יש אומרים שזו מידת סדום.

כיצד ייתכן שמידה הנראית לכאורה מאוזנת והוגנת מוגדרת מידת סדום? הרי האדם אינו גוזל את חברו, אינו חומד את רכושו ואינו דורש ממנו דבר.

נראה שיש להבין שהמחלוקת אינה נוגעת לעצם ההכרה ברכוש הפרטי, אלא למעמד שמעניקים לו.

העיקרון "שלי שלי ושלך שלך" הוא עיקרון חיוני. הוא מבטא הכרה בכך שלכל אדם יש תחום פרטי, רכוש וזכויות משלו, שאסור לאחרים לפגוע בהם. אולם כאשר העיקרון הזה הופך לחזות הכול, כאשר האדם אינו מוכן להכיר בשום מחויבות כלפי הזולת, אפילו במצבים שבהם הוא יכול לסייע לו בלי לפגוע בעצמו, הרי שגם המידה הנראית נורמטיבית עלולה להפוך למידת סדום.

הבעיה אינה בהכרה בקניין הפרטי, אלא בהפיכתו לערך מוחלט המנותק מכל אחריות לזולת.

ח. הקניין הפרטי מול השותפות הכללית

שאלת היחס בין הרכוש הפרטי לבין האחריות הכללית מעסיקה הוגים רבים.

יש מי שקראו תיגר על עצם ההצדקה המוסרית של הרכוש הפרטי. אם כל המשאבים בעולם שייכים לכולם בשווה, ולכל אדם זכות שווה ליהנות מהם, מדוע שיהיה בכלל רכוש פרטי? וגם אם מכירים בקיומו של רכוש פרטי, מדוע להעניק לבעליו זכויות כה נרחבות?

לעומתם, אחרים טוענים כי דווקא ההכרה בקניין הפרטי היא הדרך המוסרית והנכונה, וכי אין לבטל את זכויותיו של היחיד לטובת השותפות הכללית.

התלבטות זו מופיעה בדברי הראי״ה קוק באיגרות הראי״ה (חלק א, איגרת פט, עמ' צט), במסגרת הסברו לדיני השבת אבידה:

"ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כוח הצדק של 'שלי שלי ושלך שלך', ובין הגבלת זכויות כל יחיד ויחיד — זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה שאחר הייאוש כבר כוח השיתוף גובר בו על כוח הייחוד, והשיקול הא-להי השווה בזה את כף המאזניים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב. ובלא ייאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכוח הרכוש".

מדברי הרב קוק עולה כי ההכרעה בין זכותו של היחיד על רכושו לבין זכותו של הציבור ליהנות ממנו היא שאלה מורכבת, הנוגעת לעומקם של יסודות המשפט.

במקרה של אבידה, התורה מכירה בכך שלאחר ייאוש הבעלים, כוח השיתוף עשוי לגבור על כוח הבעלות הפרטית. הרב קוק אף מדגיש שגם ברעיון השיתופי יש "גרעין טוב". עם זאת, כאשר הבעלים לא התייאשו, התורה נותנת מקום ליתרון שבשימוש בכוח הרכוש לטוב ולצדק.

מדברים אלו משתמע כי הרב קוק אינו מבטל את ערך השיתוף, אך בהחלט מכיר בחשיבותה של זכות הקניין הפרטי.

מכאן אפשר להבין את עומק המתח שבין מידת סדום לבין המידות האחרות. הרעיון של "שלי שלי ושלך שלך" הוא עיקרון קריטי לקיומה של חברה תקינה. הגבול שבין רכושי לרכושו של חברי הוא הכרחי וקיומי. אולם כאשר גבול זה הופך למחסום מוחלט בפני כל אפשרות של נתינה, עזרה וחיבור, הוא מאבד את תפקידו החיובי והופך למכשול מוסרי.

ט. סדום: הפרט מנותק מן הכלל

הרה״ג רבי יהושע שפירא מבאר את עניינה של מידת סדום באופן המחדד את ההבדל בין הכרה בערכו של הפרט לבין ניתוקו מן הכלל.

מידת סדום מעמידה את הפרט כדבר בעל ערך העומד בפני עצמו, ללא קישורו לכלל. האדם אינו רואה את עצמו כחלק ממערכת של קשרים ומחויבויות, אלא כישות עצמאית לחלוטין.

העמדת הפרט מעל הכול באה לידי ביטוי קיצוני בסדום. אנשי סדום לא רק שלא נתנו זה לזה, אלא גם לא היו מוכנים לקבל זה מזה. הם לא רצו להזדקק לאחרים, ולא רצו שאחרים יזדקקו להם.

לפי תפיסה זו, איש אינו אמור לבקש צדקה, ואיש אינו אמור לתת צדקה. כל אדם צריך לעמוד בפני עצמו, בלי ליצור תלות באחרים. את העוני קיבלו אנשי סדום כגזרה משמים: אם אדם עני, הרי שכך רצה הקב״ה, ואין מקום להתערב בכך.

מכאן נבעה גם האידיאולוגיה שאסרה הכנסת אורחים. הכנסת אורחים מבטאת הכרה בכך שהאדם אינו עומד לעצמו בלבד, אלא יש לו קשר ומחויבות כלפי מי שמחוץ למעגל הפרטי שלו.

לפי הרב שפירא, אנשי סדום היו מעין הקפיטליסטים הראשונים — בגרסה המוקצנת והחזירית ביותר. הם הפכו את הרכוש הפרטי ואת העצמאות האישית לערך מוחלט, עד כדי ביטול האחריות החברתית.

אולם חשוב להבחין: הבעיה אינה בעצם ההכרה ברכוש פרטי או בעצמאותו של היחיד. להפך, יש ערך עצום בכך שלכל אדם יש מקום ייחודי, אישיות משלו וצביון פרטי משלו. סדום עצמה הייתה מקום נפלא מבחינה חומרית, ממש "כגן ה'".

הבעיה מתחילה כאשר ההתבוננות הפרטית הופכת לדרך היחידה להבין את המציאות. כאשר האדם רואה רק את עצמו ואינו מכיר בקשר המחבר אותו אל הכלל, נוצרת הפרדה מוחלטת בינו לבין העולם שסביבו.

על כך נאמר: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי יח, א). הרצון להיפרד מן הכלל ולהעמיד את האינטרס הפרטי מעל לכל מחויבות אחרת מוביל בסופו של דבר להרס האדם והחברה.

זו הייתה מידת סדום: לא עצם השמירה על הפרט, אלא הפיכתה של הפרטיות לניתוק מוחלט מן הכלל.

י. מצרים — הקוטב ההפוך מסדום

לעומת סדום, הרב יהושע שפירא מציג את מצרים כביטוי לתפיסה הפוכה: לא הפרדה מוחלטת בין היחיד לכלל, אלא ביטולו של היחיד בתוך הכלל.

במצרים הכול שטוף זימה, ואין הפרדה ברורה בין תחומו הפרטי של האדם לבין תחומו של האחר. במקום שכל אדם יעמוד לעצמו, הכול מתערבב זה בזה ללא הבחנה.

כך מתבארת גם המשמעות של דברי המשנה "שלי שלך ושלך שלי" — המידה המכונה "עם הארץ". לא מדובר בהכרח בשותפות אידיאלית, שבה אדם מעניק משלו לאחרים מתוך חסד, אלא במציאות שבה הגבולות בין הפרט לזולת מיטשטשים.

ניתן לראות לכך רמז גם בתיאור צאצאיו של מצרים.

בראשית, פרק י, פסוקים יג–יד:

"וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים, אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים".

מן הלשון עולה שאין מדובר רק בשמות של אנשים פרטיים, אלא בשמות של אומות. מצרים מתוארת כמקור שממנו יצאו עמים שונים, דבר המאפשר להתבונן במצרים ככור היתוך לאומי, שבו הזהות הלאומית והכללית מקבלת מקום מרכזי, ואילו מקומו של האינדיבידואל עלול להידחק הצידה.

מדרש בראשית רבה עומד על כך שבדרך העולם, צאצאיו של עם מסוים משתייכים לאותו עם. כיצד, אם כן, ייתכן שפלשתים וכפתורים יצאו מתוך שושלתם של עמים אחרים?

בראשית רבה, פרשה לז, סימן ה:

"ומצרים ילד את לודים וגו' […] אמר רבי אבא בר כהנא: פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הוטליסון, היו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו. מה יצא מהן? פלשתים, גבורים; כפתורים, ננסים".

במילה "הוטליסון" יש כמה פירושים. בעץ יוסף וברד״ל מובא שהכוונה ליחידים רווקים בלא נשים. ב״ידי משה" מובא בשם רש״י פירוש של גנבים, ואילו ב״מתנות כהונה" נכתב שהמילה היא כמו "אוטלסון", ופירושה חנויות.

כך או כך, המדרש מתאר מציאות של ערבוב וחוסר גבולות בתחום העריות, ומציג אותה ככישלון מוסרי חמור.

את שורש העניין מסביר הרב שפירא בכך שבמצרים נמחקה האישיות הפרטית לטובת האומה, תוך ריכוז הכוח סביב מלך מצרים, שהיה הביטוי המוחלט לכלליות ולנצחיות.

תפיסה זו מסבירה, לטענתו, כיצד יכלו המצרים להרשות לעצמם לחמוד את רעייתו של אברהם, לסכן את חיי בעלה ולהביאה לבית המלך, בלי לתת משקל ראוי לזכויותיו של היחיד. במצרים, הישות הפרטית בטלה ומבוטלת בפני הערך העליון של הכלל.

לא לחינם, לפי מהלך זה, ישמעאל, בנה של הגר המצרית, מבטא את המידה ההפוכה מזו של סדום: "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב). הוא מבטא מציאות של חיכוך מתמיד עם הסביבה, שבה הגבולות שבין האדם לבין אחרים אינם נשמרים כראוי.

כך מצטיירים שני קצוות מנוגדים: בסדום הפרט מנותק מן הכלל, ואילו במצרים הפרט נבלע בתוך הכלל. בשני המקרים נפגע האיזון הנכון שבין עצמאותו של האדם לבין מחויבותו לזולת.

יא. מדוע אברהם מסרב לרכוש סדום?

כעת אפשר לחזור לשאלתנו הראשונה: מדוע אברהם רגיש כל כך לרכושם של אנשי סדום, עד שהוא מסרב לקחת אפילו חוט ועד שרוך נעל?

לאחר מלחמת המלכים, אברהם משיב את הרכוש שנלקח מסדום. אף שעל פי דין הוא עשוי היה לזכות ברכוש השלל, הוא מסרב בכל תוקף לקבלו:

"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם".

כפי שראינו, התורה מדגישה כי אברהם משיב את כל הרכוש, ורק לאחר מכן מזכירה את השבת לוט ורכושו. נראה שהרגישות לרכושם של אנשי סדום אינה נובעת רק מדאגתו ללוט, אלא קשורה גם לתפיסת העולם שהוא מזהה אצלם.

נקודת התורפה של סדום היא הרכושנות. הרכוש מבטא את ייחודו של כל פרט ואת גבולותיו. לכן, בעיני אנשי סדום, הרכוש חייב להישאר תמיד בחסות בעליו, ואין לאפשר לאחרים ליהנות ממנו.

מתוך התפיסה הזאת נובעת התנגדותם להכנסת אורחים ולצדקה. אם הרכוש הוא הביטוי המוחלט של הפרטיות, כל נתינה לזולת נתפסת כפגיעה בסדר הנכון של העולם. משום כך הם לא רק נמנעים מנתינה, אלא גם מענישים את מי שמעז לתת משלו.

אברהם מבין את עומק התפיסה הטמונה ביחסם של אנשי סדום לרכוש. הוא מכיר בחשיבותו של הרכוש הפרטי ובזכותו של האדם על מה ששייך לו. משום כך הוא מקפיד להשיב את הרכוש לבעליו ואינו מוכן להתעשר ממנו.

אולם כאן עולה נקודה עמוקה עוד יותר, שאותה מבאר הרב שפירא.

בעומק תפיסתם של אנשי סדום, לצד הרשעות הגלויה, ישנו ניצוץ של אמונה בהשגחה האלוקית. אנשי סדום מאמינים שהקב״ה הוא המכלכל כל אדם, ושהרכוש הפרטי ניתן לכל אחד בהשגחה מאת ה'. אם הקב״ה נתן לאדם מסוים רכוש, הרי שזהו רכושו, ואין לאחרים להתערב בכך.

על פי תפיסה זו, גם עוניו של אדם נובע מהנהגת ה' עמו. אם אדם עני, אין סיבה להתערב במצבו ולנסות לשנות את המציאות באמצעות צדקה. לכאורה, יש כאן אמונה מוחלטת בכך שהקב״ה מנהיג את העולם, אלא שאמונה זו הפכה אצל אנשי סדום לתפיסה קיצונית, המונעת מהם לפעול לתיקונו של העולם.

הבעש״ט לימד את עומק המאמר "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים" (קהלת ז, יד): כנגד כל דבר שבקדושה יש גם מקבילה בצד האחר. ישנה גאווה שבקדושה, וישנה גם אפשרות לכעס שבקדושה.

רבי פנחס מקוריץ הוסיף ושאל: היכן ישנה כפירה שבקדושה?

תשובתו הייתה שמצוות הצדקה היא מעין "כפירה שבקדושה". אילו היה האדם נותן אמון מוחלט בכך שהקב״ה מנהיג את העולם ומסדר כל דבר על פי רצונו, לכאורה היה עליו לקבל גם את מציאותו של העני כמציאות שנקבעה בידי שמים. כאשר האדם נותן צדקה, הוא כביכול מתערב במעשי הקב״ה ומנסה לתקן את החסר במציאות.

כמובן, אין הכוונה לכפירה ממש, אלא לתנועה רוחנית שבה האדם נדרש לפעול בעולם ולא להסתפק בקבלת המציאות כפי שהיא. אף שהתורה מלמדת אותנו שהקב״ה מנהיג את העולם, היא גם מצווה אותנו לפעול, להתפלל ולתקן את הדרוש תיקון.

הרעיון נכון לגבי כל מעשה אנושי, והוא מתחדד במיוחד במצוות הצדקה. כדי לפעול בעולם, על האדם להתנתק במידת מה מן ההסתמכות המוחלטת על כך שהכול נעשה בידי שמים, ולהכיר באחריות שהוטלה עליו.

אנשי סדום, לעומת זאת, סברו שאסור לתת צדקה משום שהרכוש הפרטי של כל אדם ניתן לו בהשגחה אלוקית. מכאן הסיקו שאין להתערב במציאות ואין לשנות את חלוקת המשאבים שנקבעה בידי שמים.

על פי הסבר זה, אברהם מבין את עומק המעלה הגנוזה בתפיסתם, גם אם הם מעוותים אותה באופן קיצוני. הוא מכיר בחשיבותו של הרכוש הפרטי ובכך שהאדם אינו אמור להתעשר מרכושו של חברו. לכן הוא מקפיד להשיב את הרכוש לסדום ומסרב לקחת ממנו לעצמו.

עם זאת, אברהם אינו מקבל את המסקנה הסדומית שלפיה אין חובה לסייע לזולת. אדרבה, כל מפעל חייו מבוסס על חסד, נתינה ואחריות לאחר. הוא מכיר בערך הרכוש הפרטי, אך אינו מוכן להפוך אותו למחסום בפני החסד.

יב. האם בני נח חייבים בצדקה?

הרבי מליובאוויטש זיע״א, בליקוטי שיחות (חלק ה, עמ' 159), מעלה שאלה נוספת: היכן למדנו שבני נח חייבים לתת צדקה?

הרי צדקה אינה נמנית עם שבע מצוות בני נח, ואף מדברי הרמב״ם עולה שאין לבני נח חיוב צדקה כפי שיש לישראל.

אם כן, מדוע נענשו אנשי סדום בחומרה כה רבה על כך שלא נתנו צדקה?

הרבי מבאר כי מטרתן של מצוות בני נח היא "לשבת יצרה" — יישובו של עולם, כלומר שהעולם יעמוד על מתכונתו הנכונה ויתקיים באופן תקין.

מתוך כך מתבאר מדוע נגזרה על אנשי סדום כליה. אמנם הם לא היו חייבים במצוות צדקה במובנה ההלכתי, אך כאשר הנהיגו את "וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" באופן קיצוני כל כך, הם פגעו בעצם האפשרות לקיומו התקין של העולם.

לא זו בלבד שהם נמנעו מלתת צדקה, אלא שהם גם אסרו על אחרים לתת, והענישו באכזריות את מי שהעז לגלות רחמים. הנהגה כזו מנוגדת לחלוטין ליישובו של עולם.

הקב״ה ציפה מאנשי סדום להבין זאת בעצמם. גם אם אין הם מצווים במצוות צדקה כמו ישראל, הרי שמאחורי שבע מצוות בני נח עומדת דרישה יסודית: לאפשר לעולם להתקיים ולהתנהל באופן תקין.

כאשר חברה מונעת חסד, נאבקת במי שמבקש לעזור לזולת ומטילה עונשים אכזריים על גילויי רחמים, היא סותרת את עצם תכלית קיומה. זו כבר אינה הימנעות ממצווה מסוימת, אלא פגיעה ביסודות שעליהם העולם עומד.

יג. מדוע הקב״ה משתף את אברהם בגזר הדין?

לאחר שעמדנו על שורש חטאה של סדום, אפשר לחזור לשאלה שבה פתחנו: מדוע הקב״ה מגלה לאברהם את העומד להתרחש בעיר?

הרב שניאור אשכנזי מבאר כי הפנייה לאברהם לא נועדה בהכרח להביא לביטול גזר הדין, שכן בשלב זה דינה של סדום כבר נחרץ. הפנייה נועדה לאפשר את עצם לימוד הזכות של אברהם.

הקב״ה מבקש להעמיד את אברהם במרכזו של מהלך חינוכי ומוסרי, שמטרתו להנחיל לעולם תפיסה חדשה: הבעיות שלך הן גם הבעיות שלי.

זהו תחילתו של עידן שבו בני אדם אינם רואים את עצמם כיחידים מנותקים, שכל אחד מהם דואג לעצמו בלבד, אלא כחלק ממערכת אחת, שבה כולם ערבים לקיומו של העולם.

אברהם נדרש ללמד את העולם את יסוד האכפתיות והסולידריות. מדוע עלינו להיות זולתנים ואלטרואיסטים? מדוע על אדם להיות אכפת מהזולת, גם כאשר הוא נמצא בקצה השני של העולם, ואין לו לכאורה כל קשר אליו?

התשובה היא שאין מושג כזה של אינדיבידואליות מוחלטת. אדם אינו יכול לומר: "תנו לי לחיות בשקט. אינני לוקח מאיש דבר, ואינני מחזיר דבר לאיש". זוהי אשליה. כולנו חיים על כדור אחד, מקבלים ממנו ומחזירים לו, וכולנו תלויים זה בזה.

ראשית, גם אדם עשיר אינו יוצר את עושרו בחלל ריק. הוא נהנה ממשאבי העולם ומפעילותם של אנשים רבים, לעיתים אנונימיים לחלוטין, שסייעו לו להגיע למקום שבו הוא נמצא.

אנשים ארזו את הסחורה, מיינו אותה, סחבו אותה והובילו אותה עד שהגיעה אל הקונה. אנשים אחרים ייצרו את המוצרים, סיפקו את השירותים וקנו את הסחורה, ובכך אפשרו את היווצרות הרווח. העושר הפרטי נשען במידה רבה על פעילותה של החברה כולה.

ומנגד, גם אם אדם אינו מרגיש קשר ישיר לעניים, העוני אינו נשאר תחום פרטי של העני בלבד. הוא משפיע על החברה כולה. עוני מוביל לצמצום כוח הקנייה, עלול להביא לרמת השכלה נמוכה יותר, מעורר תסכול ומרמור, ובסופו של דבר עלול לפגוע גם בעשירים עצמם.

לכן, גם מן הבחינה המעשית, אין אדם יכול להתנתק לחלוטין מגורלם של אחרים. החברה היא מערכת של קשרים הדדיים, וכל פגיעה בחלק ממנה עשויה להשפיע על חלקים אחרים.

וזהו המסר העמוק העולה מעצם העובדה שהקב״ה פונה לאברהם אבינו ומאפשר לו ללמד זכות על אנשי סדום.

בכך הקב״ה מלמד את העולם שגם סדום, על אף תפיסתה המנותקת והמתנשאת, זקוקה לעזרתם של אחרים. היא אינה יכולה לשרוד על פני כדור הארץ לבדה. קיומה תלוי ברצונם הטוב של אחרים להושיע אותה, כשם שקיומם של אחרים תלוי בה.

אברהם נדרש להגן על סדום כדי ללמד שאין אדם או חברה היכולים להתקיים בבידוד מוחלט. כולנו חלק מאותה מציאות, וכולנו נושאים באחריות מסוימת לקיומה ולתיקונה.

מכאן נובעת גם התשובה לשאלת הצדק: אם אנחנו נהנים מן העולם המשותף ומן העזרה שאחרים מעניקים לנו, עלינו להיות מוכנים להחזיר באותו מטבע, ולגלות אחריות כלפי מי שזקוק לעזרתנו.

סיכום: מסדום לאברהם — מהפרדה לערבות הדדית

לאורך הסיפור המקראי מתגלה קשר מיוחד בין אברהם לסדום. אברהם נחלץ להצלת לוט, משיב את רכושם של אנשי סדום ומסרב להתעשר ממנו. בהמשך, כאשר הקב״ה מודיע לו על גזר הדין, הוא מתפלל על העיר ומבקש למנוע את השמדתה.

הרגישות הזאת מתבררת על רקע תפיסת עולמם של אנשי סדום. הם הכירו בחשיבותו של הרכוש הפרטי, אך הפכו את ההכרה הזאת לאידיאולוגיה מוחלטת של ניתוק. בעיניהם, כל אדם צריך לעמוד לעצמו, ללא נתינה, ללא קבלה וללא תלות בזולת.

אולם ההכרה בערכו של הפרט אינה מחייבת את ניתוקו מן הכלל. הרכוש הפרטי הוא ערך חשוב, אך אין הוא יכול להיות חזות הכול. האדם חי בתוך עולם משותף, נהנה ממשאביו ומפעילותם של אחרים, ולכן הוא נושא באחריות גם כלפי מי שאינו חלק מן המעגל הקרוב אליו.

זהו ההבדל היסודי בין תפיסת סדום לבין דרכו של אברהם אבינו. סדום מבקשת להפריד בין אדם לאדם, ואברהם מבקש לחבר ביניהם. סדום רואה בכל אדם יחידה עצמאית שאינה חייבת דבר לאחרים, ואילו אברהם מלמד שהאחריות לזולת היא חלק בלתי נפרד מן החיים בעולם.

אולי זהו גם עומק דברי הקב״ה: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה". הקב״ה משתף את אברהם משום שהוא מבקש להנחיל באמצעותו לעולם את התפיסה שאין אדם יכול להסתפק בדאגה לעצמו בלבד.

העולם אינו אוסף של יחידים מנותקים, אלא מערכת אחת של חיים משותפים. הרכוש יכול להיות פרטי, אך האחריות לקיומו של העולם אינה יכולה להיות פרטית בלבד.

זהו המסר העולה מן המפגש שבין אברהם לסדום, והוא נכון לא רק ברמת המדינה והחברה, אלא גם ברמת היחיד הזקוק לעזרה. אין אנו נדרשים לוותר על ייחודנו ועל זכויותינו, אלא להבין שהן אינן פוטרות אותנו מן האחריות לזולת.

ומכאן מתברר עומק דרכו של אברהם אבינו: הוא אינו רק מבקש להציל עיר מרשעת, אלא מבקש ללמד את העולם כולו שהחסד, האכפתיות והערבות ההדדית הם תנאים הכרחיים לקיומו.

נספח - הצדקה היא רכושו של העני הנמצא כפקדון אצל העשיר (מתוך מאמר של הרה״ג רבי יהודה זולדן)

ראיית הצדקה כרכושם של העניים נזכרת גם אצל פוסקים ומפרשים אחרים. הטור בהלכות צדקה (יורה דעה, סימן רמ״ז) כתב: ואל יעלה בליבו עצה לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פיקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו, וזהו החלק הטובה שיהיה לו ממנו, כדכתיב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נ״ח, ח).

הדגש בדבריו הוא שמתן הכסף לעניים הוא רצון ה'. הוא אינו מדגיש שזה רכוש השייך לעניים, אך הוא כותב שכספו של אדם הוא פיקדון לעשות בו המפקיד רצון ה' שציווה לתיתו לעניים.

דברים דומים כתב  המלבי״ם (דברים ט״ו, יא): מהראוי היה שכל העם יהיה  להם צורכם, ולא יצטרכו איש לרעהו. וכן יהיה כשעושים רצונו של מקום. אבל כשאין עושים רצונו, יתן חלק העניים בפקדון ביד העשירים והוא הגבאי עליו. וכשהעני בא לקבל צדקה בא לקחת קצת מחלקו אשר הוא פיקדון ביד העשיר, הלא הוא אחיך ויש לו חלק בעושר כמוך.

לפיכך מבואר כי אדם שבידיו ממון משמעות הדבר היא שבידיו פקדון, שחלק ממנו הוא צריך לתת לעניים.

באופן דומה הסביר הראי״ה קוק את המשנה במסכת פאה (ה', ו): מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהן הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר: "אל תסג גבול עולם" (משלי כב, כח).

הסביר זאת הראי״ה קוק (עין איה שם): התורה ציותה דווקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים איננה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כי אם הוא חוק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה והוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בני האדם את הטעות לחשוב שהעניות היא רק רע בעולם ושאיננה אלא חסרון מוחלט שאין עמה טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כי אם נדיבות יתירה. ומזה הרעיון יוכל לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ה' שהוא דרך משפט וצדקה. …במידת העניות כמה טובות נמשכות ממנה, הטבת המידות האנושיות וריכוך קשיי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתפות בצערו של חברו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד שהן תכונות יקרות שמכתירות את הנפש האנושית  לעילוי יקר מאד. …על כן צריך שתהיה למתנתם צורה של משפט כנוטל את שלו מדין, לא צורה של חסד וחנינה.

לכאורה היה יותר נוח וטוב שבעל השדה יקצור את הפאה ויתן לעניים, אך המשנה מחדשת שלא כן הוא. הפאה שייכת לעניים, ועליהם להסתובב בשדה כדי שהם ירגישו שגם הם בעלים על השדה. יש להם חלק בשדה והם נוטלים אותו. מתן הפאה, כמו גם מתנות עניים אחרות, הוא לא הכמרת רחמים מצד הנותן אלא מתן חלקו של העני מידו של העשיר. העומק שיש במבט זה נועד לשרש את התפיסה שהעוני הוא דבר שלילי במהותו בעולם. אכן יש מי שסובל, אבל כך סובב הקב״ה את העולם שיש מערכת גומלין בין עשירים לעניים. העשיר נותן לעני את מה ששיך לעני. העשיר משמש צינור מעבר לכספו של העני.

לא הכל קבלו את הנחת הקצות (סימן ר״צ ס״ק ג, הקצות חוזר על עמדתו זו בכמה מקומות: בסימן כו ס״ק א; סימן לט ס״ק א; סימן צט ס״ק ט; אבני מילואים סימן עא ס״ק ד) שצדקה היא חוב ממוני של אדם, והכסף הוא רכושו של העני. הרב אברהם ארלנגר, ברכת אברהם, בבא בתרא (עמ' לב) טען שאין להשוות בין פדיון הבן לצדקה: בפדיון הבן מצוה ליתן לכהן את שלו, דהיינו ככל מתנות כהונה דזה חלק הכהנים, שיש לשבט ממון אצל ישראל חלף עבודתם…. . מה שאין כן בצדקה דלא מצינו שום זכות תביעת ממון לעני שיהיה לו זכות לתבוע צדקה דאין לו שום ממון אצל העשיר. דכל זה מצוות גברא לעשות צדקה, ובכלל אין זה עניין ממון, דאם יתן לו מההפקר גם כן מקיים המצוה. ומי שמספק לעני להאכילו ולכסותו זו המצווה, ואם אין לו אלא משלו אם כן צריך להוציא ממון לזה כמו כל מצוה כתפילין וכאתרוג, דהמצוה איננה הממון אלא דחייב גם להוציא ממון כדי לקיימה, מה שאין כן הנך דזה העיקר החיוב לתת לכהן ממון של ה' סלעים.

ניתן להשיב ולומר שאם אדם זוכה במשהו מההפקר ונותן את המציאה לעני, גם זו הנהגת ה' בעולם, שההפקר המסויים יגיע לאותו אדם שיתן אותו לעני. אין זה משנה אם אדם נהיה עשיר בשל העובדה שהוא הצליח בעסקים, קיבל ירושה, או שמצא מציאה בעלת ערך ברחוב. כך גילגלו משמיים את עושרו, ועליו להעביר סך מסויים לצדקה.

השיעור מתבסס על המאמרים דלהלן:

הרב יהושע שפירא (אחד היה אברהם) - https: //bneyzion. co. il/lessons/7c0ae70c-e31c-415a-be4f-2b9aa1211a14#_ftnref22

הרב יהודה זולדן (צדקה של יחיד וצדקה ציבורית) - https: //orot. ac. il/en/node/1731? utm_source=chatgpt. com

הרב שניאור אשכנזי

הרב עזריאל אריאל (אורות החברה - מדיניות חברתית-כלכלית במשנת מרן הרב קוק זצ״ל) - https: //chotam. org. il/%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D/%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94/

הרב דוד לוי – בין אחד ליחיד - https: //iyun. org. il/maremakom/levi-vayera-2020/


נשלח על ידי: שלומי אנקונינה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

🤯 הדרבי התל-אביבי שנגמר בדמעות: למה אנחנו תמיד מפחדים להצליח? 🏀🔥

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב שי כהן שאולי


נשלח על ידי: שי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שינוי דברים מפני שלום בפרשת וירא

**המכתב שאברהם לינקולן מעולם לא שלח** / הרב אליהו טרבלסי.

ב-14 ביולי 1863 ישב נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, בבית הלבן וכתב מכתב נוקב לאחד הגנרלים הבכירים שלו, ג׳ורג׳ מיד.

ימים ספורים קודם לכן הסתיים קרב גטיסברג, אחד הקרבות החשובים במלחמת האזרחים האמריקאית. צבא הצפון ניצח, וצבאו של הגנרל רוברט לי החל לסגת. אבל אז קרה דבר שהכעיס מאוד את לינקולן.

נהר הפוטומק היה מוצף, וצבא הדרום התקשה לחצות אותו. לינקולן האמין שנוצרה הזדמנות נדירה להכריע את הצבא הנסוג ואולי לקצר משמעותית את המלחמה. אלא שהגנרל מיד לא תקף, ולבסוף הצליח צבאו של לי לחצות את הנהר ולחמוק.

לינקולן היה נסער. הוא התיישב וכתב לגנרל מכתב חריף. הוא האשים אותו בכך שהחמיץ הזדמנות היסטורית, ואף כתב שהמלחמה תימשך כעת לזמן בלתי מוגבל. הוא סיים בתחושה קשה: ההזדמנות הגדולה אבדה.

אבל אז קרה הדבר המפתיע ביותר בסיפור. לינקולן לא שלח את המכתב. הוא השאיר אותו בין ניירותיו. המכתב המקורי נשמר, וכיום הוא נמצא באוסף כתבי לינקולן בספריית הקונגרס האמריקאית.

איננו יודעים בוודאות מה גרם לו להימנע משליחתו. אבל דבר אחד ברור: הוא כתב את כל מה שרצה לומר, ובסופו של דבר בחר שלא להעביר את הדברים לנמען. לפעמים ההחלטה החשובה ביותר בתקשורת אינה מה לכתוב, אלא מה לא להעביר הלאה.

וכאן אנחנו מגיעים לפסוק מפתיע מאוד בפרשת וירא.

המלאכים מבשרים לאברהם ולשרה שבעוד שנה ייוולד להם בן. שרה שומעת את הדברים וצוחקת בליבה: ״אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן״. כלומר, שרה מתייחסת גם לגילה וגם לגילו של אברהם. אבל כאשר הקב״ה מספר לאברהם על תגובתה, הוא אומר: ״לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי״.

שמתם לב להבדל? שרה אמרה: ״ואדוני זקן״. והקב״ה אומר לאברהם: ״ואני זקנתי״.

רש״י מסביר: ״שינה הכתוב מפני השלום״. והגמרא בבבא מציעא פ״ז ע״א לומדת מכאן עד כמה גדול השלום, שאפילו הקב״ה שינה את הניסוח כדי לשמור עליו.

וזה יסוד עצום. הקב״ה אינו מתעלם מכך ששרה צחקה — הוא כן מעורר את הנושא. אבל הוא אינו מעביר לאברהם את הביטוי שעלול לפגוע בו שלא לצורך. כי יש הבדל בין לומר את האמת לבין להעביר כל מילה שנאמרה.

וזה חשוב במיוחד בחיי המשפחה, בקהילה ובחינוך. לפעמים מישהו מספר לנו מה אדם אחר אמר עליו. אנחנו יכולים להעביר את הדברים מילה במילה, כולל הביטויים הפוגעים. אבל האם זה באמת נחוץ? האם זה יועיל לתקן משהו, או רק ייצור מריבה נוספת?

כמובן, אין הכוונה להסתיר מידע חיוני או להימנע משיחה קשה כשצריך. אבל גם כשמוכרחים לדבר, אפשר לבחור ניסוח מדויק שאינו מוסיף פגיעה מיותרת.

אז הנה משימה אחת לשבוע הקרוב. בפעם הבאה שאתם עומדים להעביר למישהו משפט פוגע שאדם אחר אמר עליו, שאלו את עצמכם: האם חשוב להעביר את המידע, או שאני רק מעביר את העלבון?

לינקולן כתב מכתב חריף, ובחר שלא לשלוח אותו. והקב״ה, בפרשת וירא, מלמד אותנו שלא כל מילה שנאמרה צריכה להיאמר שוב. כי לפעמים השלום אינו תלוי במה שאנחנו יודעים לומר — אלא במה שאנחנו יודעים שלא לומר.

שבת שלום ומבורך!


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מדוע זכינו לניסי יציאת מצרים למרות ש"הללו עובדי עבודה זרה"? - קריאה מחודשת במשנה המוכרת....

צפייה ביוטיוב

ערוץ: רועי כהן - טללי כהונה


נשלח על ידי: רועי כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ניסיון העקידה וסירוב אברהם למלאך

בס״ד

**מתי נגמר ניסיון העקידה? **

הפשוט – אל תשלח ידך אל הנער.

קשה: למה המלאך מדבר פעמיים? בגלל הקרבן? הוא עצמו אומר שזה בזכות העקידה של יצחק, ולא קשור לקרבן.

עוד קשה: ״דעני לאברהם אבינו בהר המוריה״ – על מה?

עוד קשה: איך אברהם אבינו מפסיק את העקידה בגלל מלאך? הרי ה׳ בעצמו אמר לו לעקוד (מוהרמך מול הערבי על סתירת נבואות העמים, כי שמענו מפי ה׳ וגם הם לשיטתם מפי נביא שמשנה דברים – אבל אברהם אבינו כן הפסיק עקידה בגלל מלאך!)

הביא בהערות ספר ״שופר בציון״ לרב מוצפי:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן כג

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער, א״ל מי אתה א״ל מלאך, א״ל כשאמר לי קח נא את בנך הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר לי ועכשיו אם הוא מבקש הוא יאמר לי, מיד ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם שנית שלא רצה לקבל מן הראשון. באותה שעה אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים אדם מנסה לחברו שאינו יודע מה בלבו, אבל אתה שאתה יודע מה הלבבות והכליות יועצות אתה צריך לעשות בי כן, א״ל כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, מיד פתח הקדוש ברוך הוא את הרקיע ואת הערפל ויאמר בי נשבעתי נאם ה׳.

המדרש משנה את כל ההסתכלות על סדר האירועים והבנתם:

אברהם מתווכח עם המלאך: לא יכול להיות שה׳ ניסה אותי – זו דחיה נוספת של דברי אברהם אבינו למלאך: הרי ה׳ יודע הכל, ולכן אלו דיבורים לא נכונים. (נראה שהקטע ״באותה שעה אמר אברהם…לעשות בי כן״ הוא הנמקה לכך ש״לא רצה לקבל מן הראשון״, כאילו כתוב לפני כן ׳מפני שבאותה שעה׳ וכו׳.) אברהם מתכוון להמשיך להקרבת בנו!

לפי זה עוד לא הגיע הזמן להחליף את יצחק באיל, אז למה אברהם עושה זאת?

אלא נראה לומר שבאמת בגלל הפקפוקים האלה אברהם פשוט…התפלל. איך? קרבן. מחפש מה יש ומוצא איל אחוז. הוא גם מתפלל, וקורא למקום ״ה׳ יראה״ – אנא ה׳ תתגלה אלי ותאמר לי מה לעשות!

אז מגיע המלאך השני ונשבע בשם ה׳, ורק אז אברהם מבין שזה היה ניסיון.

זה מה שה׳ ענה לו בהר המוריה, וזה מסביר שאברהם יצא לדרך על פי ה׳, וגם עצר על פי ה׳.

וזה מסביר למה יש דיבור כפול: פעם כעצירת התהליך, ופעם שניה לוודא לאברהם שאכן אין רצון ה׳ לשחוט את יצחק.


נשלח על ידי: רועי כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לשפוט ממבט ראשון? - פרשת וַיֵּרָא

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יואל סעייד


נשלח על ידי: יואל סעייד
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

משפחה זוגיות או עבודה? סדרי עדיפויות אייזנהאואר הרמב"ם

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב חנן שוקרון


נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עיונים בפרשת וירא

*דברי תורה לפרשת וירא*

א. פרשת וירא - לחשוב מחוץ לקופסה

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post_2. html

ב. פרשת וירא – כוחם של הצדיקים

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post. html

ג. פרשת וירא - למה אשת לוט הפכה לנציב מלח?

https: //hillelmer. blogspot. com/2021/10/blog-post_25. html

ד. פרשת וירא - למה לקבל עצות אחרי שה' ציווה?

https: //hillelmer. blogspot. com/2025/11/blog-post. html


נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

למה כל כך קשה לנו להתפלל? מסע בעולם התפילה - הרב יהודה דהן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יהודה דהן, כפר חסידים


נשלח על ידי: יהודה דהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

התוצאות המופרעות של הבחירות חייבות לגרום לנו לחשב מסלול מחדש!! | הרב גיא אלאלוף

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Rabbi Guy Alaluf


נשלח על ידי: Guy Alaluf
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

האם היהדות גזענית? | פרשת וירא

צפייה ביוטיוב

ערוץ: חייא בן חמו


נשלח על ידי: בנה ביתך כבתחילה 𓉱
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 28 באוקטובר 2026

דף מקורות וירא

מי הם האנשים שבאו לאברהם?

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְקֹוָ֔ק בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם: וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה:

וירא אליו - לשון רש״י, לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בו. והנה שלשה אנשים, המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים. שלשה, אחד לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם ואחד להפוך את סדום, ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, שאין זה שתי שליחות, כי היה במקום אחר ונצטווה בו אחר כן, או ששתיהן להצלה. ויאכלו, נראו כמי שאכלו:

ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם.

ואם במראה, לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר "וירא אליו ה'", כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות?

והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה?

וכן אמר (שם) בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג, לא ג)?

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל (=אלא) הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), "והנה נשאתי פניך" (שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם:

ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא…

ובתחלת ויקרא רבה (א ט) אמרו ויקרא אל משה, לא כאברהם, באברהם כתוב ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים (להלן כב טו), המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא הקורא ואני הוא המדבר. כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת:

הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא "גלוי עינים", כמו ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר כב לא), וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה (מ״ב ו יז):

אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה), וכן וימצאהו איש (שם לז טו), על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב) הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש.

והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו), אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת.

מדוע סדום איבדו את זכות קיומם? במה הם חטאו?

(ה) ונדעה אותם - כוונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו (סנהדרין קט א), כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים, והם היו מואסי הצדקה, אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם, או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם, והכתוב מעיד שזאת כוונתם, שנאמר (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ומה שאמר (לעיל יג יג) רעים וחטאים לה' מאד, שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים, והוא שאמר (יחזקאל טז נ) ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי:

ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט א) היו בהם כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות:

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקדוש ברוך הוא שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו (דברים כט כב):

כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'. ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כד), אם יחייני הממית והמחיה:

סוגיית ההסגרה וביאור מעשה פילגש בגבעה

(ח) אוציאה נא אתהן אליכם - מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו:

לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר לו הקדוש ברוך הוא לעצמך אתה משמרן. והנה לוט היה מתירא עליהם כי היה חושב שהם אנשים, אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו ה' לשחתה, אז הכיר בהם והאמין לעשות כל אשר צוו:

ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו:

ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה", אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב), מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה, ועל כן לא מיחו האחרים בידם:

והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם. ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו א) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה:

ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש. ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד):

והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה. אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח), כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי", כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה", והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה", או אומר "אני ראשון", והקב״ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי״א כח ד), ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין:

והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ״ב אלפים. והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עים בני בנימין אחי (שם כ כג). והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, והשם הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם. ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י״ח אלפים:

וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה':

והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ״ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה), ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח), רבים. ויתכן שיהיו ט״ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה:

ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקדוש ברוך הוא בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. לומר, בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים:

ואחר המעשה נתחרטו, כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. כי הכירו טעותם וענשם. והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר, והזכרנו סיבותיו:


נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יש רעב בעזה זו עובדה! - הרב חנן שוקרון

צפייה ביוטיוב ערוץ: הרב חנן שוקרון נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות