יום שישי, 30 באוקטובר 2026

ממשלת אחדות או ממשלת הרוב1

ממשלת אחדות או ממשלת הרוב? / הראי״ה קוק, אורח משפט, הל' דיינים, סימן ב

להרב ר' חיים בראדי בפראג.

אחרי אשר עיינתי במכתב כת״ר, לא מצאתי שום יסוד לערעורו של הרב המערער על הבחירות היחסיות, מאחרי שנעשו על פי הסכמת רוב הציבור.

**בני העיר קובעים את הכללים**

והרי אפילו אם היה זה באמת נגד דין תורה של ׳אחרי רבים להטות׳, וכסברתו של הרב הנ״ל, הרי דין פשוט הוא שיכולין הציבור להסיע על קיצתן כשהן מתנים ע״פ הסכמת הרוב גם בדבר שהוא שלא כדין תורה, כמבואר בסוגיא דב״ב דף ח ע״ב, בברייתא דרשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים. ודעת הפוסקים שם הוא דאפילו מפלגה מיוחדת כבני אומנות אחד, יש להם זה הכח להסיע על קיצתן, והסכמתם קיימת.

ובאמת מהדין הזה שבני אומנות בעניינים שלהם, דינם כבני העיר כולה לעניין להסיע על קיצתם, יש סעד גדול להבחירות היחסיות. שהרי המפלגות יש להן לכל אחת איזה ענין מיוחד שמתייחדים בו, ודינם כבעלי אומניות. והסברא נותנת שאם כל בעלי אומנות יכולים להסיע על קיצתן ודינם כבני עיר, צריך שיהיה מנהגם בסדר של בחירות גם כן כבני עיר, ואם היו מתאספים מערים רבות לעשות איזה דבר של ציבור כללי, ודאי אי אפשר באופן אחר כי אם שיהיו נשלחים צירים או בחורים מכל עיר ועיר לפי ערך מספרה, וה״ה לכל בעלי אומניות שבה, ולכל המפלגות שהן דומין לבעלי אומנות כמש״כ.

**הנהגת הציבור נבנית מנציגי כלל המפלגות**

ועצם הטענה שהנבחרים מצד חלק אחד, אינם יכולים להיות בכלל המנהיגים את הרוב שלא בחרו בהם, הלא מופרכת היא מיסוד הבחירה הראשונה של שופטי ישראל שבעים הזקנים. דאמרינן בסוגיא דסנהדרין שנבחרו ששה מכל שבט, והרי אח״כ כולם ביחד דנו את הכלל, ודמי ממש לבחירה היחסית שכל חלק מהציבור המסומן באיזה חילוק מיוחד בוחר את באי כוחו, ואחר כך כולם מנהיגים את הציבור בכללו.

ומדברי הסוגיא בבבלי ובירושלמי שם, ביותר מוכח שזה היה דבר פשוט שצריך לבחור מכל שבט ושבט, ושם לא היה אפי' לפי הערך, שלא פחתו מהשבט הממועט במספרו, ולא העדיפו להשבט המרובה במספרו, אולי היה זה ע״פ הדיבור, אבל עכ״פ רואים אנו שזו היא מידתה של תורה, לבחור ממונים מכל חלק רשום מן הציבור, וחוזרים אחר כך כל הנבחרים ומנהיגים ביחד את הציבור כולו.

**לצורך השלום, אין לקפח את זכויות המיעוט**

ומתאים העניין לדרך התורה, שמצוה לשבט לדון את שבטו כדאיתא בסנהדרין (טז ע״ב), ומצות העמדת שופטים היא בייחוד שופטים לכל שבט ושבט, וכמשו שכתבו תוס' שם (ד״ה שופטים), שאפילו אם יש בעיר אחת משני שבטים עושים שני סנהדראות. רואים אנו דעת תורה, שכל זמן שיש איזה צד חילוק בין האנשים, אי אפשר לקפח את זכיותיהם שלא יהיה להם ממונה מצדם, וק״ו כשמסכימים להתאחד בהנהגה אחת, שאי אפשר שיפסידו בשביל אהבת השלום והאחדות מצדם, ולעניין השלום בודאי דעת הציבור תהיה סומכת רק כשיהיה להם בא כח גם כן מצדם בהנהגת הכלל.

וזהו ק״ו מדין זבל״א [=זה בורר לו אחד] שבעסקי יחידים, דאמרינן שם (סנהדרין כג ע״א) כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יצא הדין לאמתו, ומפרש רש״י שם (ד״ה יצא) דצייתו בעלי דינים, דסבר החייב הרי אני בעצמי בחרתי האחד, ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך, והדיינים בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם בררום. ואם הוא דרך משובח בעסקי יחיד לרדוף את דרך היושר והשלו' ע״י שכל אחד יש לו בא כח מצדו, ק״ו בעסקי רבים, ושלום הציבור בכללו, שאין לנו דרך יותר רצויה כי אם שתהיה כל מפלגה מפויסת ע״י מה שתדע שיש לה בא כוחה ומהפך בזכותה בהנהגת הציבור, שזהו דבר שאי אפשר כי אם ע״פ הבחירה היחסית.

**כוחו של הרוב מושתת על נתינת כוח גם למיעוט**

וחוץ מכל זה, אין שייך לומר שהבחירה היחסית היא נגד דין תורה של אחרי רבים להטות, ע״י זה שהמיעוט יש לו גם כן איזה צד הכרעה ע״י הצירים הבאים לחלקו ע״פ מספרו, שהרי אם לא ימלאו את דרישת המיעוט, אז כל אלה המיעוטים החפצים להגן על זכיותיהם יעמדו מרחוק ולא יתאספו כלל באסיפת הציבור, ולא יהיה נוהג בהם דין אחרי רבים להטות, שכבר הסכימו הפוסקים שאין שייך זה כי אם כשהרוב בא מכח כולם.

ועל כן רק אז יקבע אצלם כח הציבור באופן שיהיה שייך בהם דין התורה של אחרי רבים להטות, דוקא כשתתמלא דרישתם של המיעוטים המחולקים בצביון שלהם, שהוא כשיתנו לבאי כחם לבוא בסוד המנהיגים, שרק אז הם מצטרפים מדעתם עם הציבור בכללו, ואז אחרי הצירוף הלא כל דבר יעשה ע״פ הכרעת הרוב, או ע״פ פרטי התקנות שהוסכמו ע״פ הציבור איך להתנהג בנטיות שיש בענין של חילוקי הדעות, ולא שייך לומר על זה כלל שהוא נגד דין תורה.

**הלכות מדינה הם דין תורה גמור**

ואין שום מקום ספק בזה שכל העניינים שבין אדם לחברו שייך בהו מחילה וויתור בין ביחיד בין בציבור. ומאחר שכך עלתה הסכמת הרבים ומנהגם שהיו הבחירות ע״פ היחסות כדי להמנע ממחלוקת, שזהו דין תורה ממש.

וכדאמרינן בכה״ג בבבא מציעא (כז ע״ב): אמר רבא את״ל סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנין, ומסיק דניחא ליה לבעל אבידה בכך, ופרש״י בד״ה אלא, שכל אובדי אבידה ניחא להו שתהא דת זו בישראל למיתב סימנין, אף על פי שמן התורה אי אפשר להחזיר ע״פ סימנין. ואין זה כלל נגד דין תורה.

והרי יש לנו הלכות מדינה שאינם כדין תורה, כדתנן בב״מ (צג ע״א) שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה, וכי זהו נגד דין תורתנו הקדושה? ! אלא שהוא דין תורה גמור מאחר שכך נהוג, וק״ו כשהציבור מסכים על זה בפירוש.

**דרך הישר והטוב – לתת נציגות לכל חלקי הציבור**

ועד כמה הדבר מסכים לדרך התורה שיהיו באי כח מכל חלק מחלקי הציבור כשיש בהם שינוי באיזה צד, ולא נאמר שהרוב לבדו יהיה השורר בכל, אנו רואים מדין מעמדות של הקרבנות. שמשנה שלמה שנינו (תענית כו ע״א), שהוא מצד הדבר הפשוט שאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, ועל כן תיקנו מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל, כמשו שכתב הרמב״ם בפ״ו מה' כלי המקדש ה״א, ותנן התם שיהיו אנשי המעמד מכהנים לויים וישראלים, ולא נהגו לברור מהרוב לבדו, כי דרך הישר והטוב הוא ליתן יד ושם לכל חלקי הציבור בכל דבר שבקדושה ובכל סדר של הנהגת הכלל.

וכן הוא בעיקר דין של מצות מינוי סנהדרין, שאמרו בספרי שמצוה שיהיו בבית הדין כהנים ולויים, ופשוט היא שיחד עם החברים הישראלים שהם ע״פ המספר הרוב, צריך שיהיה בו ג״כ כהנים ולויים כדי שימצאו מכל חלקי האומה בבית הדין. ומזה אנו למדין דוגמא למְמוּני הקהל שכתבו הפוסקים שדינם כבי״ד לענייני הציבור, שכך היא המידה הנכונה שיהיו כלולים מכל החלקים שיש בהם התייחדות מפורטת בפני עצמם.

וכשם שהיא דרכה של תורה להשגיח על רצונם של חלקי הציבור וזכיותיהם במינוי הזקנים, שהוא בית אב ללמוד מזה על כל אופן שיש בציבור חלקים שונים, שלא יעשה שום עוול לחלק אחד ולומר שהוא מתבטל לגמרי בערך הרוב הכללי.

**כדי למנוע פירוד הקהילות – יש לתת כוח יחסי לנציגי המיעוט**

והדין נותן שכל חלק מחלקי הציבור הרי דינו כשותף שאין שייך לומר שיתבטל חלקו ברוב, והוי בכלל ממונא לא בטל, וכסוגיא דביצ


נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

יש רעב בעזה זו עובדה! - הרב חנן שוקרון

צפייה ביוטיוב ערוץ: הרב חנן שוקרון נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות