יום שבת, 14 בנובמבר 2026

למה להקשיב לחז"ל?? || הרצאה מקיפה על סמכות חכמים ותורה שבעל פה || הרב יהודה בן חמו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הִתְפַּתְּחוּת אִישית יְהוּדִית - הרב יהודה בן חמו


נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מותר לגור ביריחו? ומה עם החרם והקללה של יהושע בן נון? שיעור הלכתי עיוני ואקטואלי מאת הרב בנימין טבדי

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב בנימין טבדי - ראש בית מדרש לשמה


נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מותר לגור ביריחו? ומה עם החרם והקללה של יהושע בן נון? שיעור הלכתי עיוני ואקטואלי מאת הרב בנימין טבדי

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב בנימין טבדי - ראש בית מדרש לשמה


נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שישי, 13 בנובמבר 2026

תולדות יצחק ושתי משמעויות הירושה

✨ *פרשת תולדות | שתי לידות באדם* ✨

פרשתנו פותחת במילים:

״וְאֵלֶּה *תּוֹלְדֹת* יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם *הוֹלִיד* אֶת יִצְחָק״.

לכאורה יש כאן *כפילות* מיותרת: אם יצחק הוא בן אברהם, ברור שאברהם הוליד אותו! מדוע התורה חוזרת ומדגישה זאת?

*רש״י* מסביר שהיו ליצני הדור שטענו שיצחק נולד מאבימלך, ולכן הקב״ה יצר את פניו של יצחק בדמות אברהם, כדי שכולם יראו שאברהם הוא אביו.

אבל אפשר להציע *הסבר נוסף*, ששמעתי מהרב רשי טויטו: למילה *״תולדות״* יש שתי משמעויות:

1. 👶 תולדות במובן של *ילדים וצאצאים*. כמו שכתוב בפסוק: ״אֵלֶּה *תּוֹלְדֹת* נֹחַ: שֵׁם חָם וָיָפֶת״.

2. 🌱 תולדות במובן של *יצירה והתרחשויות* שקורות בעולם. כמו שכתוב בפסוק: ״אֵלֶּה *תוֹלְדוֹת* הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם״.

לאברהם היו צאצאים נוספים, אבל דווקא יצחק היה זה שהמשיך את *דרכו הרוחנית*. במובן העמוק, אברהם לא רק הוליד את יצחק מבחינה ביולוגית, *אלא גם הוליד את דרכו ואת מורשתו. *

רעיון דומה אנו מוצאים אצל *יעקב ועשיו*. שניהם גדלו באותו בית, אך כשבגרו התברר שכל אחד בחר בדרך אחרת. יעקב המשיך את דרכם של אברהם ויצחק, ואילו עשיו בחר בדרך שונה.

📖 בספר *משלי* נאמר: ״עֲטֶרֶת זְקֵנִים *בְּנֵי בָנִים*, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים *אֲבוֹתָם*״.

יש כאן *שאלה* מעניינת: מדוע אין בפסוק תקבולת שווה בין האב לבן? העטרה של הסבא זה *הנכדים*, והעטרה של הבן זה *אביו*?

חשבתי להסביר שהנכדים הם העטרה של הסבים, משום שהם מבטאים שהדרך המשפחתית *לא נעצרה* בילדים, אלא ממשיכה הלאה. השמחה הגדולה של אב היא לראות שבנו לא רק קיבל ממנו ערכים, אלא גם בחר להמשיך ולהעביר אותם *לדור הבא*.

💡 *הרב אלימלך בר שאול* כתב בספרו ״מצווה ולב״ שלאדם יש שתי לידות בחיים:

1. לידה גופנית, שבה הוא נולד בעל כורחו.

2. לידה רוחנית, שבה הוא בוחר לעצב את מהותו באמצעות התורה והמצוות.

🌳 כל אחד מאיתנו נולד לתוך שרשרת הדורות. האתגר הוא לא להיות רק *התולדות הביולוגיים שלהם*, אלא ראויים להיות *התולדות הרוחניים שלהם*.

_שבת שלום, הלל מרצבך_

*להרחבה: *

https: //hillelmer. blogspot. com/2026/11/blog-post_13. html


נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

תולדות - ויגדלו הנערים - נתיבי חינוך1

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" – נתיבי חינוך / לפרשת תולדות

מה שעל המחנך לדעת / נתיבות שלום, נתיבי חינוך, פרק ד

לוטש יהלומים

כי הנפש שנמסרה לטיפולו וחינוכו היא חלק א' ממעל, וכל כמה שהיא בשפל המצב מוכתמת בפגמים ובמידות רעות, הרי זה רק בבחי' ענן וערפל סביביו. כמאמר מרן הס״ק מלכוביץ' זי״ע שיהודי אפי' נפל הרבה ממדרגתו ושקוע בטיט היון, הרי הוא כמו אבן טובה ויהלום שנפלה לבוץ, שמחויבים להרימה ולרחוץ אותה מהבוץ שנדבק בה, אבל אחרי שמרימים ומנקים אותה מיד, מתחיל אורה לנצנץ.

המחנך מחויב להכיר ולידע שתפקידו הוא כאותו לוטש יהלומים, אשר לפעמים נמסר לידו יהלום שהוא מאד קשה לעיבוד, ומי שאינו מומחה - משליכו תומ״י מתוך החלטה שא״א לעשות מזה כלום. אבל המומחה היותר גדול רואה שיכולים להוציא אפילו מזאת האבן הגולמית יהלום טוב ויפה, שיהיה מתאים לשבצו בכתר המלך. אמנם דרושה עבודה רבה ומייגעת עד שאפשר יהיה להשתלט על כיעוריו, אך הכל כדאי. ככה הוא גם כל אחד מישראל, כקטן כגדול.

מתינות בקביעת הדיאגנוזה

ב. חז״ל קבעו: "טוב שברופאים לגיהנום". והטעם, מפני שרופא קובע הטיפול ע״פ השערתו, ואם טעה בהשערתו בשיקול הדעת, וזה בעניינים של פיקוח נפש, הרי הוא הורג נפשות. מטעם זה הנהיגו סדר ברפואה ע״פ הטכניקה החדשה, שלא קובעים שום דיאגנוזה רק על יסוד הוכחות ברורות ע״י שיקופים צילומים בדיקות דם וחלופי חומרים וכיו״ב.

אותו עקרון צריך להנחות את המחנך. גם כשרואה בחניכו איזה חטא ופשע, כקטן כגדול, לא ימהר לשפוט ולהסיק מסקנות ועונשים, כי לפעמים זה מהעניינים הקובעים את נפשו של החניך. ואם מעשהו נובע מסיבוכים נפשיים, הרי כל מסקנא ועונש שלא במקום הנכון, יסבך את הילד פי כמה, שבמובן רוחני זה כהורג נפש ממש. על כן מחובתו של המחנך להתעמק ולדעת מה הם שרשי הרע והגורמים שהביאו את החניך למעשיו, ורק אח״כ לשפוט ולקבוע הדיאגנוזה החינוכית שלו.

עצם הדבר שהמחנך מרבה לחשוב לפני שקובע את אופי הטיפול, ואינו מתנהג כמו שוטר סתם, משריש אמון בלבו של החניך, אפילו כשהוא בגיל צעיר ביותר, כי המחנך רוצה רק בטובתו ובהתפתחותו, ומגלה לפניו משום כך כל מסתריו, ענין חשוב שיש בו כדי לסייע במיוחד לקביעת הדיאגנוזה החינוכית והצלחתה.

חינוך אינדבידואלי – למסובכים ולמוכשרים

ג על המחנך לדעת שזה חוב קדוש, וראשון במעלה, לא להסתפק בחינוך כללי לכל החניכים, אלא להעניק חינוך אינדיבידואלי לכל אחד, בהתאם להלכי נפשו, כפי שביארנו במאמר הראשון על יסוד הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו", כל אחד ודרכו המיוחדת.

ואם מדובר בילד מסובך הרי זה חוטא חטא כבד כשאינו ממלא חוב זה. משל לאדם הקונה בגד בחנות, שאם גופו בנוי בתכלית השלימות וההתאמה, אזי יכולים להתאים אפילו בגד מוכן לגופו, אבל אם חסר שלימות להגוף, בהכרח לתפור בגד רק ע״פ מידתו במיוחד. בעניינים רוחניים אין ספק שכל יחיד זקוק לטיפול מיוחד בפני עצמו, לפשט העקמומיות שבלבו והסיבוכים שנתון בהם, ואם לא מתעמקים בבעיותיו ובסיבוכיו - החניך סובל כל ימיו מזה.

אולם אם החניך הוא יוצא מן הכלל לטוב, המעוות גדול פי כמה, שזה מוכשר לגדולות להאיר עיני ישראל, והמחנך אינו מקדיש את תשומת הלב הדרושה בשבילו, מה שמחויבים לתת לו בתור שכזה, כי אז כל יום שחולף והתלמיד שרוי במסגרת לימודים רגילה הרי זה מטמטם ומצמצם כל מהותו, והפגם הוא הן כלפי היחיד החניך, הן כלפי הכלל שהחסיר ממנו מורה ומנהיג דגול שהיה יכול להאיר עיני ישראל, והכל עי״ז שטימטמו את מוחו ולבו וקצצו את כנפי רוחו מלהתעלות ולהגיע לגובה הראוי שהיה מסוגל להגיע.

בכדי להעריך כראוי גודל הזכייה כשמחנכים אדם גדול, ונותנים לו האפשרות להתפתח כראוי בתורה ויר״ש, נזכיר דבריהם ז״ל (ויק״ר פל״ד) שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאילו עושה חסד עם כל ישראל, וכדברי המפרשים, לפי שהכל נהנים מתורתו וזכויותיו. קל וחומר למי שעוזר להעמיד אדם גדול בישראל, שכאילו העמיד עולם מלא לתורה ויר״ש. ואמנם הרבה סובל דורנו ממיעוט גדולי תורה, שיהיו גבוהים מכל העם משכמם ולמעלה, ושבכוחם להרים ולנשא את כל הדור, הכל מתוך שיחידי סגולה אלו המוכשרים מקבלין בילדותם חינוך כללי סטנדרטי במסגרת שאינה ראויה להעמיד גדולים.

אמונה בהצלחה, ועקביות

חינוך היא אומנות הדורשת מן המחנך אמונה ברורה ובטחון שלם שיצליח בתפקידו. כן דרוש פה לפעול בעקביות וברציפות, כי אז הוא בבחי' אבנים שחקו מים, אפילו אם הוא קשה כאבן נימוח.

האמונה בעזה״י והוודאות שיצליח בתפקידו לפעול גדולות ונצורות, ולשנות טבעיו ותכונות נפשו המסובכות של החניך, מסיייעין הרבה בהצלחתו ובמילוי תפקידו. אבל כשהמחנך עצמו אינו מאמין מספיק בכוחותיו לשנות את המצב, הן אצל היחיד הן בכיתה, הרי אם לא נכחד, מחובתו המוסרית לפנות את מקומו עבור מחנך אחר אשר כן מאמין בהצלחתו. כי בהעדר אמונה זו - אין לו שום סיכוי להצליח. המחנך דומה למפקד במלחמה, אשר הרמה המוסרית, האמונה והבטחון בכוחות שמופקד עליהם, מובילים אותו לקראת הניצחון.

והוא הדין ביחס לעקביות והרציפות. יש מחנך שבסיבוב ראשון נוחל ניצחונות או כישלונות, אך אין בהם ממש, כי החניכים מרגישים בוודאי את צדדי החולשה של המחנך, ומבחינים שזה מסוגל רק לדבר וליצור אוירה של מתיחות מדומה, אך לא להוציא לפועל את תוכניותיו באופן עקבי ועקשני. ההצלחה מותנית בכך, שהן בהתייחסותו לעצם העניין, והן כפי שמצטייר בעיני החניך, הוא אדם המסוגל להתגבר על כל הכישלונות, ומתוך החלטה נחושה וברציפות הריהו מוציא לפועל את הדיאגנוזה שקבע, ולא יחת ולא יפחד מפני אבני נגף ומכשולים כלשהם. מחנך כזה רואה ס״ד וברכה מרובה בחינוך.

כאילו ילדו

אמרו חז״ל: כל המלמד את בן חבירו תורה - כאילו ילדו. ומרומז בדבריהם, שזה תנאי להצליח בלימוד עם בן חבירו תורה - שיהיה בן חבירו אצלו כאילו ילדו, דהיינו שתהיינה כל מחשבותיו נתונים עליו ביום ובלילה, איך שיצליח בלימודו ובחינוכו, ומחפש לזה כל מיני דרכים ותחבולות, אינו ממהר להתייאש ממנו אפילו נכשל הרבה פעמים, ולא יחליט אף פעם שאינו ראוי לכלום, אלא כל אשר בידו ייתן בעד הצלחתו, כדרך שאדם מוכן לתת הכל להצלחת בנו.

על הרבה צדיקים מסופר, שהיו מורידים דמעות בכל יום להצלחת בניהם לתורה ויר״ש. ובמידה ידועה צריך להיות ככה גם במחנך לגבי התלמידים, כמו שמספרים על גדולי ראשי ישיבות מדור הקודם, שבמקרה שלא היו יכולים לשנות את דרכו הרעה של אחד מהתלמידים - היו מתענים יום, ומתפללים עבורו באותו יום, שיערה ה' עליו רוח ממרום.

אם המחנך הוא בבחי' כאילו ילדו ממש, הרי זה זוכה ללמדו תורה, דכמו שאי אפשר לידה בלא שיקדמו לה חבלי לידה, כמו כן בבחי' לידה רוחנית.

דרכי החינוך / שם, ליקוטים

אווירה חיובית

אווירת הבית והלכי הרוח השוררים בו, מחנכים ביותר באין אומר ואין דברים, והם גורם חינוכי ראשון במעלה.

וכמו שמצינו רעיון זה מרומז במה שאמרו חז״ל (סוף מסכת סוכה) על בת בילגה שהמירה דתה וכו' והיתה מבעטת ע״ג מזבח ואמרה: לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, וכששמעו חכמים קנסו את כל המשמר דאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה. והביאור בזה, מפני שאם במשפחה ובחוג שהיא נמצאת היתה קדושת המזבח גדולה, והיו מדברים ברטט ובאימה של קדושה, לא היתה הבת מגיעה לשפלות כזאת לומר על מזבח לשון גנאי, וזה סימן שכל המשפחה והחוג פגומים והיו מדברים בקלות בנוגע למזבח, ועי״ז הגיעה שאמרה כך. ואותו דבר במידה טובה מרובה בכל עניין שבקדושה, אוירת ורוח הבית נותנים לילדים את היסוד ואת קנה המידה, איך להתיחס להם.

וכמו כן בית שרגילים להסתכל בו תמיד על הכל ועל כולם מתוך מבט חיובי, בכל אדם רואים את הצד החיובי שבו, ומדברים רק על החלק החיובי, הרי זה משפיע על הילדים באופן בלתי ישיר השפעה יתירה לרצות רק את הטוב. לעומת זאת בית שהמבט של ההורים הוא בעיקרו שלילי, רואים בכל איש רק צדדיו השלילים וחולשותיו, מוצאים בכל אחד חסרונות איך שרוצה בכל רק להנאת עצמו וכיו״ב, על ידי מולידים בצאצאיהם נטייה שלילית לחשוב ולראות רק רע. ואם כל בנ״א רעים הרי זה בטבע שגם הם ירצו להיות רק רעים.

וכן בבית שמדברים בהערצה על אלו שמצליחים "לעשות חיים" או שיש להם הרבה כסף, הורסים בזה את נפש הילדים, גם אם ידברו הרבה על אהבת תורה וכו', מכיון שקיימת פה הערכה מיוחדת כלפי האיש 'שעושה חיים', הרי זה נבלע בדמיו, וגם הילד יחפוץ רק לעשות חיים.

מטעם זה נודעת חשיבות מיוחדת לכך שהבנים ירגישו כמה חשוב בעיני ההורים כשבאים בצל קורותם עובדי ה' המדברים יחד ענייני עבודת ה' מתוך אהבה וידידות. כל זה משפיע הרבה באין אומר ודברים, מלבד העניין שעצם מסיבת עובדי ה' היא כמשקל נגדי לקול היוצא מקירות ביתו של אדם המעידים וכו', ומטהרת את האווירה של הבית מכל סיג ופגם.

עיקר וטפל

על פי זה ניצבת השאלה המטרידה כל אב ומחנך בכל עמקותה: מה יעשה כשאינו יכול לשמש דוגמא אישית, ואין לו מה לתת ולהשפיע. התשובה לפ״ד הוא, שחשוב וקובע הצד הפנימי שבדבר, מה עיקר ומה טפל שבטפלים בעיני המחנך.

אם יש בלבו שאיפות טהורות, ועיקר משאת נפשו תורה ויראת שמים, אך בגלל כל מיני סיבות ותנאים, בין אם אלו תנאים חיצוניים או נפשיים, לא הצליח הוא עצמו להקדיש את חייו לתורה ועבודה, ורואה במי שכן הצליח את האדם המוצלח שזככה לחיי האושר האמיתי, והוא מוכן לוותר ביחס לבנו על כל העושר והעשירות ובלבד שיקדיש ימיו לתורה ועבודה. או זה שלקוי במידות רעות, אבל ליקוייו מייסרים אותו בפנימיותו, ובמסתרים תבכה נפשו למה לא זכה לטהרת המידות, ומתוך אהבה כנה לבנו או לחניכו הוא מדבר אליו בכל הלב שזה האושר האמיתי, אין ספק שמסוגל להשפיע על חניכו להרגיש כי רק זה העיקר וחוץ ממנו הכל טפל, ואם יש לחניכו תנאים יותר נוחים להוציא זאת לפועל בודאי יכול הוא לסייעו ולהשפיע עליו ולהעניק לו מתוך רגשי לבבו…

לא כן מי שבאמת החיים הרוחניים בבחי' טפל בעיניו, והחיים החומריים עיקר, כי אז אין שום ערך לדבריו ולפעמים אפילו מזיק. האב או המחנך השואף רק להנאות חומרניות, נוחיות החיים וכדומה, פשיטא שאינו מסוגל להשפיע שהאושר האמיתי הוא להתנער עצמו מהחומריות…

הילד הרך מביט בחוש מיוחד מה עיקר ומה טפל אצל מחנכו, הוא מרגיש היטב מה חשוב יותר אצלו ואת מי הוא מכבד יותר, אם את התלמיד-חכם ועובד ה', או את העשיר ואיש המדע והמלומד, ועד כמה הוא אוהב את אוהבי ה'.


נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

��תולדות - ויגדלו הנערים - יסודות לחינוך בקדושה1

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" – יסודות בחינוך לקדושה / לפרשת תולדות

מרכזיות הקודש בתקופת הילדות

מאמרי הראי״ה, דרשה בעת חנוכת בית התלמוד תורה ברחובות

(החבצלת, תרס״ה, גליון כז- כח)

אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן. (שבת קיט ע״ב)

אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל - על שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים. (פתיחתא דאיכא רבתי)

יסוד האומה ביחש העתיד שלה, תלוי ביסוד החינוך. כבר נודע מכל חכמי לב, כי התיקון בחינוך הוא תיקון בכל. וזה אמנם נודע לנו מפי הניסיון לכל צדדיו, הרבה יותר ממה שאפשר לדעת מפי השמועה והלימוד.

החינוך צריך שיהיה לעולם מתאים עם טבע האומה ואמיתת תכונתה. ובישראל שהננו נבדלים הרבה מכל העמים, מבית ומחוץ, במעלות שונות ותכונות נפרדות, ועם זה גם כן בחולשות שונות וליקוים מיוחדים שצריכים הגנות מיוחדות - "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם" - אנחנו צריכים לצורך שכלול החינוך תמיד לעמוד על אופיה של אומתנו.

זה הדבר נוהג בישראל תמיד, בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, אמנם יותר ויותר הדבר נוגע אלינו יושבי ארץ הקודש, וביותר יושבי המושבות, בוני היישוב החדש בדורנו, שהננו צריכים להיות מלאי עוז ה' ותקוות דור דורים. פה צריכה צורתנו האמיתית להיות מפותחת בחינוך הילדים יפה יפה… על כן באהבת עמנו וארצנו, אנו חייבים להתחזק ביותר לייסד החינוך שביישוב החדש החביב, על היסוד הישראלי הטבעי, על יסוד כזה שנהיה בטוחים שהילד היהודי יהיה על ידו כשיגדל איש יהודי שלם – טוב לעצמו, גם טוב לעמו, ונאמן לארצו באמונתו אמת. הכלל: טוב עם אלוהים ועם אנשים.

איך אמנם עושים דבר זה, איך שותלים את כרם בית ישראל באופן שנהיה בטוחים שילכו יונקותיו ישגשגו יפריחו ויעשו שורש למטה ופרי למעלה? מובן הדבר שהתשובה הבטוחה היא: כשיהיו תנאי השתילה על פי הטבעיות המיוחדת שלנו, שתהיה חופשית מכל חיקוי שפל יליד עבדות פנימית, ביותר בדברים היסודיים שעיקרי הצביון המפורט שלנו בהם תלויים.

על כן אנחנו צריכים להשכיל מעט אל צורת החינוך ותעודתו בישראל, ואז מאליו יקרֵא ההבדל העמוק שבינו ובין תכונת החינוך הכללי שבעמים. וזה אמנם יורנו לדעת, עד כמה אנחנו מוכרחים להיות גיבורי כח, לכבוש לנו דרך לעצמנו במהלך החינוך, ולא להיהפך לקופים מחקים, אפילו אם נתרגם את הכל עברית. לא הלשון הוא הכל, אף על פי שאין אנו ממעטים כלל ערכו הגדול, אבל העיקר הוא הצורה ויסוד החיים העצמי.

על הילדות תיפול תמיד השאלה: איך אנו מכירים אותה בייחושה לחינוך. אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה. מובן הדבר שכשמעמידים את יסוד החיים רק על העבודה והפרנסה, אין לילדות זכות מצד עצמה, כי אם, הילד הוא לפי זה גולם יפה שאפשר לחק ממנו כלי מעשה חזק ועובר לסוחר.

לא כן הוא לפי ההכרה האידיאלית, המערכת את החיים לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב החסד והתום הנמסך בקרבם. על פי זה המשפט יעלה לנו ערך הילדות לא רק בתור הכשר לאישות וגדלות, כי אם חטיבה יקרה בחיים מצד עצמה, ולפעמים תעלה אצלנו בתור המעולה שבתקופות החיים, שכל החיים ראויים להיות כמכשירים לעמדתה… התינוק, כשיחונך כראוי, בייחוד התינוק העברי, כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומדות נעלות נמצא בנפש הנקייה והאהובה הילדותית שבקרבו, כל זמן שטומאת שוק החיים לא השביתה את החן וההון של פרח שושן זה, כמה קדוש וטהור הוא.

אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה, ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר, לפי מידת הגדלות, גדלות החומר והרוח, והתרבות יחס החברה הגדולה והמסובכת. על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה, ולהעבירה לאטה עם כל זהרה וניקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד. "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות, הזקנה והשיבה, באופן שתוסד עוז, שלעולם לא ינוס לחה, זאת היא תעודת החינוך בישראל. "בת ק' כבת כ', ובת כ' כבת ז'", "כבן שנה שלא חטא" זהו הציור היותר מרומם של משאת הנפש שבחינוך עמנו.

מתאים הוא אמנם החינוך הפרטי אל הכללי, וחייב הוא להתאים לו. כשם שצורת החנוך כשהיא מכרת את הילדות רק למעבר בעלמא, לזיין על ידה את האיש העתיד בכלי קרב למלחמת קיומו, שזהו יסוד החנוך הכללי של אותם העמים, שחרבם היא גאותם הפנימית, ואין באוצרם העצמי, ברוח הלאומי הטבעי שלהם מחאה קיימת, על זה המושג המתאים מאד לברכתו של עשו, על כן התקופות הבאות אחרי הילדות, הנן נכונות להרס את הילדות, ולבנות על חורבנה תקופות יותר חזקות ממנה, ויותר מוצלחות לכח ידיים וחיל האגרוף. וכך הם הולכים ומתפתחים; נוצצים ונובלים, תקופה בולעת תקופה, עם עם, וכל מה שיוסיפו שורשי העבר להיעקר, הינם יותר קרובים אל המטרה. ילדותם הלאומית מונחת להם כאבן מעמסה, והם מסתתים אותה קמעה קמעה, וכל המוסיף למחוק זכר העבר הרי זה משובח. לא כאלה חלק יעקב. גם לנו היתה ילדות, אבל ילדותנו, כמה נאה היא, כמה קדושה היא, וכמה מוכשרים אנו להתכלל בה עדי עד… התולדה שלנו היא לגמרי אחרת, אחרת מתולדות כל עם ועם, צריכה שתחקק על לב דורותינו, למען תהיה לנו מקור נפתח לגבורה ולתפארת. על פי אותה המידה שאנחנו זקוקים לה, ומה אומלל הוא העם אשר יחונך בחינוך של זיוף התולדה שלו… טעות כזאת נוטלת את חיי האומה מן העולם, בייחוסה ההיסטורי, מטמטם את לבה ומעוור את עיניה בייחוסה להכרת עצמה, שהיא הקודמת שבהכרות לצרכי חייה, קיומה בתור אומה, והתפתחותה.

…חיי עמנו על אדמת הקדש, הם צריכים להיות טבועים במטבע האומה ונסמכים על הבסיס הלאומי הטהור. על כן אין להם זכות הקיום וההפרחה כי אם בהיות הצביון הפרטי שלנו חודר בהם בעצם עז כחו, שיהיה החינוך מתאים לסדרנו המיוחד שבו נתגדלנו מראש צורים, להכיר את הילדות הכללית והפרטית לחטיבה נצחית שהיא עומדת בצביונה, ורק מוסיפה חיל ומתרוממת על ידי התקופות הבאות אחריה שמשלימות אותה.

חינוך להתרגשות של קדושה

חובת התלמידים, שיח עם המלמדים ואבות הבנים

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר בְּמִשְׁלֵי (כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". זֶה הוּא עִקַּר הַחִנּוּךְ שֶׁלֹּא בִּלְבַד בְּשָׁעָה שֶׁהַנַּעַר נַעַר, וְיַד אָבִיו עוֹדָהּ תַּקִּיפָה עָלָיו יִשְׁמַע לוֹ וַיַּעֲשֶׂה כְּמִצְוֹתָיו, רַק גַּם כְּשֶׁיִּגְדַּל וְהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. כִּי הַחִנּוּךְ לֹא צִוּוּי לְבַד הוּא, שֶׁמְּצַוֶּה אֶת בְּנוֹ אוֹ תַּלְמִידוֹ עֲשֵׂה כָּךְ וְכָךְ, גַּם לֹא הֶרְגֵל בִּלְבַד הוּא, שֶׁמַּרְגִּילוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים, יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פּוֹעֵל מִן הַצִּוּוּי וּמִן הַהֶרְגֵּל הוּא הַחִנּוּךְ, וּשְׁנֵי אֵלֶּה הַצִּוּוּי וְהַהֶרְגֵּל רַק כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ הֵם, שֶׁהַמְחַנֵּךְ מֻכְרָח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לְצַוּוֹתוֹ וּלְהַרְגִּילוֹ, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּדֶרֶךְ ד'…

תֵּבָה לְעַצְמָהּ הִיא תֵּבַת חִנּוּךְ, וְנֶאֶמְרָה עַל הוֹצָאַת הַהַכְשָׁרָה אֲשֶׁר בָּאָדָם אוֹ בַּכְּלִי מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, אִם לֹא נוֹצִיאָהּ תִּשָּׁאֵר בְּהֶעְלֵם וּצְרִיכִים אָנוּ לְהוֹצִיאָהּ וּלְחַנֵּךְ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה שֶׁיֵּעָשֶׂה לְבַעַל מְלָאכָה זוֹ, וְהַבַּיִת אוֹ הַכְּלִי לְתַשְׁמִישָׁם, כָּל חֶדֶר לְתַשְׁמִישׁוֹ אֲשֶׁר הוּא מֻכְשָׁר וְהַכְּלִי לְתַשְׁמִישׁוֹ אֲשֶׁר הוּא מֻכְשָׁר. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרָה תֵּבָה זוֹ עַל חִנּוּךְ הַבָּנִים, אָז הַכַּוָּנָה הִיא לְגַדֵּל וּלְפַתֵּחַ אֶת טִבְעוֹ וְהַכְשָׁרָתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁנִּמְצְאָה בוֹ בְּמִדָּה קְטַנָּה אוֹ בְּכֹחַ אוֹ בְּהֶעְלֵם לְבַד וּלְגַלּוֹתָהּ. וְכֵיוָן שֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי עוֹד בְּיַלְדוּתוֹ רוּחַ ד' נִשְׁמַת שַׁדַּי טְמוּנָה וּגְנוּזָה בוֹ. צְרִיכִים לְגַדֵּל וּלְחַנֵּךְ אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ לְגַלּוֹתָהּ וּלְהַפְרִיחָהּ וְהָיָה לִיהוּדִי נֶאֱמָן עֹבֵד ה', בְּתוֹרָתוֹ מֵעַצְמוֹ יֶחְפָּץ, וּמִדַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר… זֶה צִוָּה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ "חֲנֹךְ לַנַּעַר" וְכוּ' תְּחַנְּכוֹ, אֶל קִרְבּוֹ תַּחְדֹּר, וְאֶת קְדֻשַּׁת הַיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בּוֹ בְּהֶעְלֵם – תְּגַלֶּה, וְרַק אָז גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה…

לֹא אֶת אוּמָנוּת הַחִנּוּךְ שֶׁל הַפֶּדָּגוֹגְיָה כַּוָּנָתֵנוּ בָּזֶה לְהוֹרוֹת, אֵיךְ לְשַׁמֵּשׁ בְּשֵׂכֶל הַתַּלְמִיד וְאֶמְצָעִים, אֵיךְ לְהַרְחִיב אֶת בִּינָתוֹ בִּידִיעַת פְּשָׁט הַתּוֹרָה, כִּי לֹא אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַתַּלְמִיד בִּלְבַד אָנוּ מְחַפְּשִׂים עַתָּה, רַק אֶת כָּל הַתַּלְמִיד, אֶת הַנֶּפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַיֶּלֶד הַיִּשְׂרְאֵלִי אָנוּ מְחַפְּשִׂים, לְקָשְׁרוֹ בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיִהְיֶה יְהוּדִי חָרֵד לִדְבַר ד' וְכָל מַאֲוַיָּו אֵלָיו יִתְבָּרַךְ יִהְיוּ.

…אֲבָל בִּדְבָרִים אֵלּוּ בִּלְבַד לֹא יָצָאנוּ עוֹד יְדֵי חוֹבָתֵנוּ, כִּי אַף אִם נַחֲדֹר אֶל עַצְמוּת יֵשִׁיּוּת שֵׂכֶל הַנַּעַר עַל יְדֵי שֶׁנַּשְׂכִּילֵהוּ, עַד שֶׁבְּדַעְתּוֹ יָבִין כִּי הָאַחֲרָיוּת עַל עַצְמוֹ, וּבְדַעַת עַצְמוֹ יִרְצֶה לְהִתְחַזֵּק וְלַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם הֲלֹא אָמַרְנוּ שֶׁלֹּא בִּלְבַד שִׂכְלוֹ רַק גַּם יֵשִׁיּוּת הַרְגָּשׁוֹתָיו, הִתְפַּעֲלוֹתָיו, אַף הִתְלַהֲבוֹתָיו, מִתְקַדְּמוֹת לָצֵאת קֹדֶם זְמַנָּן לִהְיוֹת לָאִישׁ עַצְמָאִי, לְהִתְרַגֵּשׁ וּלְהִתְלַהֵב מִיֹּפִי הַמְּדֻמֶּה שֶׁל שְׁטוּתֵי הָעוֹלָם, כְּבָתֵּי הַטַרְטִירָאוֹת וְכֵן מִמִּינֵי הוֹלֵלוּת וְהֶפְקֵרוּת הָעוֹלָם, וְאִם לֹא נְקַדֵּם אָנוּ לְעוֹרֵר אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁתִּתְרַגֵּשׁ מִכָּל מִצְוָה וְתִתְפָּעֵל מִן הַתּוֹרָה וְאוֹר ד', לֹא נִפְעַל מְאוּמָה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אַף אִם בְּשִׂכְלוֹ יָבִין שֶׁהַחוֹב עָלָיו לְחַנֵּךְ אֶת עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם הַרְגָּשׁוֹתָיו וּתְשׁוּקוֹתָיו יְסִירוּהוּ מִן הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב אֶל הַדֶּרֶךְ שֶׁאַף בְּעַצְמוֹ מֵבִין שֶׁרַע הוּא…

וְזֶהוּ הָעִקָּר בְּתוֹרַת הַחֲסִידוּת שֶׁלֹּא יִסְתַּפֵּק הָאִישׁ בְּשִׂכְלוֹ לְבַד אֲשֶׁר קוֹבֵעַ בָּעֲבוֹדָה, כִּי הַהִתְקַשְּׁרוּת אֲשֶׁר בַּשֵּׂכֶל לְבַד אֵינָהּ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, יָכוֹל הוּא לְשַׁעְבְּדוֹ וְלָדַעַת בָּרוּר בְּשִׂכְלוֹ שֶׁרַק אֶת ד' צָרִיךְ הוּא לַעֲבֹד בְּכָל פְּרָטֵי מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֵׂה שֶׁלּוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם לִבּוֹ וְכָל גּוּפוֹ רְחוֹקִים. אֶת כָּל נַפְשׁוֹ וְחַיּוּת גּוּפוֹ צָרִיךְ הוּא לְקַשֵּׁר, צָרִיךְ לַחְדֹּר אֶל נַפְשׁוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ וּלְעוֹרְרָהּ שֶׁתִּתְלַהֵב בְּכָל מִצְוָה בַּתּוֹרָה וּבַתְּפִלָּה, תִּתְעַנֵּג בְּעֹנֶג רוּחָנִי וְתִשְׂמַח בָּהּ. וּכְשֶׁמְּקַשֵּׁר גַּם אֶת נַפְשׁוֹ אַף חַיּוּת גּוּפוֹ אָז חוּץ מִזֶּה שֶׁהַמִּצְוֹת וְהָעֲבוֹדָה שֶׁעוֹשֶׂה, יוֹתֵר עִילָאוֹת הֵן וְיוֹתֵר קְדוֹשׁוֹת, עוֹד זֹאת, בָּטוּחַ הוּא יוֹתֵר שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד נֶגֶד יִצְרוֹ וְלֹא יִקָּרַע מִן מְקוֹר הַחַיִּים וְיֻשְׁלַךְ כָּל כָּךְ מְהֵרָה אֶל הַבְּאֵר שַׁחַת עַל יְדֵי פִּתּוּי יִצְרוֹ…

אֲבָל מַה נַעֲשֶׂה עִם דּוֹרֵנוּ שֶׁעַצְמוּתוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו מִתְקַדְּמוֹת לְהִתְגַּדֵּל וּלְהִתְלַקֵּד, וְהָיָה אִם לֹא נָחִישׁ אָנוּ לֶאֱחֹז בְּהִתְלַהֲבוּתוֹ לְשַׁעְבְּדָהּ וּלְהַפְעִילָהּ בְּהִתְפַּעֲלוּת שֶׁל קְדֻשָּׁה, תִּתְרַגֵּשׁ וְתִתְפָּעֵל בְּהִתְלַהֲבוּת שֶׁל שְׁטוּת וְיֹפִי הַמְּגֻנֶּה שֶׁל הָעוֹלָם, לְהִתְפַּלְּאוֹת מִדַּרְכֵיהֶם וְלַחֲמֹד אֵת תַּעֲלוּלֵיהֶם הַמְּכֹעָרִים. לַנַּעַר בֶּן דּוֹרֵנוּ שֶׁהַרְגָּשׁוֹתָיו וְהִתְפַּלְאוֹתָיו כְּבַר נִתְבַּגְּרוּ וְנִתְלַּבְּטוּ, קָשֶׁה כְּבַר לְקַשֵּׁר בְּחֻקִּים בְּלֹא הַרְגָּשׁוֹת, אַף בְּדִבְרֵי שֵׂכֶל בִּלְבַד אִם רַק שֵׂכֶל יָבֵשׁ הוּא, מֻכְרָחִים לַחְדֹּר אֶל נַפְשׁוֹ לְעוֹרְרָהּ וּלְהַלְהִיבָהּ, שֶׁתַּרְגִּישׁ מְעַט עַל כָּל פָּנִים מִנֹּעַם הֶאָרָה דְהֶאָרָה מִן זִיהֲרָא עִילָּאָה, תִּשְׁתּוֹקֵק וְתִתְקַשֵּׁר.

לָכֵן אִם רוֹצִים לְקַשֵּׁר אֶת הַיֶּלֶד וּלְחַנְּכוֹ שֶׁ״גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁמְּצַוִּים אוֹתוֹ בִּלְבַד יַעֲשֶׂה רַק מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹ תִּדְחֵהוּ לַעֲשׂוֹת, אָז אָסוּר לָנוּ לְהַמְתִּין רַק צְרִיכִים לְחַנְּכוֹ בְּדַרְכֵי הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּית עוֹד מִקַּטְנוּתוֹ, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ", וְהַדֶּרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ הַנֹּעַר שֶׁל דּוֹרֵנוּ הִיא הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּית הַלְּבָבִית וְהַנַּפְשִׁית. וְאַף אִם אֵין זֹאת עוֹד הִתְלַהֲבוּת הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּית מִכָּל מָקוֹם בִּקְצֵה הַמַּטֶּה נוֹגֵעַ וּמִתְקַשֵּׁר הוּא, וּכְכָל אֲשֶׁר יִגְדַּל וְיַעֲבֹד, יַעֲלֶה וְיִזְכֶּה לִהְיוֹת חָסִיד אֲמִתִּי.

זֶה יְסוֹד הַחֲסִידוּת, שֶּׁיִּתְפַּעֵל וְיִתְלַהֵב, וּבִדְבָרִים נְמוּכִים יַתְחִיל וְהִתְרַגְּשׁוּיוֹת גּוּפָנִיּוֹת יְסַּגֵּל לְהִתְעוֹרֵר בָּהֶן לִקְדֻשָּׁה, וְאַף אִם רַק הִתְעוֹרְרוּת גּוּפָנִית הִיא, הַנֶּפֶשׁ תְּעוֹרֵר לָרוּחַ וְהָרוּחַ לַנְּשָׁמָה.


נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

"עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים" - הלכה ואגדה - שני רכיבים חיוניים למזון הנפש | עין אי"ה וצ'ולנט בטל מנשה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יצחק שטרן - רב טל מנשה וצפון השומרון


נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ברכת השם בתולדות ויצחק

**תולדות: ויברכהו ה' – ברכת ה' היא תעשיר**

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה׳. (כו, יב)

בפסוק זה התורה מתארת את זריעתו של יצחק בביטויים עלומים: ״בארץ ההיא״ ו״בשנה ההיא״. **מה מבקשת התורה להדגיש בלשון זו? **

רש״י מבאר שיצחק זרע בתנאים קשים במיוחד: גם **הארץ הייתה קשה לגידול וגם השנה הייתה שנת רעבון**, ולמרות זאת, זכה לברכה גדולה ומצא מאה שערים.

**כיצד זכה לכך דווקא בתנאים שבהם דרך הטבע אינה מאפשרת הצלחה? ** ומה היה ביצחק שלא היה באחרים שזרעו באותה הארץ ובאותה שנה?

שאלה זו אינה נוגעת רק לעבודתו של יצחק אבינו, אלא משקפת תופעה שאנו **פוגשים גם בחיי היום יום: ** שני אנשים עובדים באותו מקום ובאותם תנאים, אך האחד זוכה להצלחה ולשפע, ואילו חברו מתקשה להגיע לאותן תוצאות. **כיצד ייתכן שבאותם תנאים ממש, האחד מתברך והאחר לא? **

**״ברכת ה׳ היא תעשיר״: **

שלמה המלך מלמדנו את הסוד בפסוק: ״בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ״. רש״י מפרש: ״**אין צריך להתייגע** להעשיר בו, די בברכה מה שהוא מברכו״.

ההדגשה בפסוק היא: ״ברכת ה׳ היא תעשיר״ – **דווקא הברכה האלוקית, היא שמביאה את העושר** ולא המאמץ של האדם. אדם שיש לו ברכה במעט שבידו עשוי להיות עשיר יותר ממי שמחזיק ברכוש רב אך חסר ברכה.

מסתבר, **שלא צריך להיות אדם מאמין בכדי להבחין בזה, ** שכן כבר אנשי דורו של יצחק שוודאי לא היו מאמינים הבחינו בעוצמת הברכה ששרתה עליו, כמובא במדרש שהיו אומרים: ״זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך״. **הם העדיפו את ה׳זבל׳ של יצחק** — דבר שמוסכם על כולם שאינו שווה מאומה, אך **הבינו שיש בו ברכה, ** ולא כסף וזהב שאין בהם ברכה, גם כשהם מצויים בשפע.

**הברכה – בריכה שממנה נובע השפע: **

**ר׳ יוסף ג׳יקטיליא** בספרו ׳שערי אורה׳ מאיר את עינינו בסוד הדבר ומבאר שיש **אוצר אלוקי של ברכה שממנו יורד שפע**, ועל ידי החיבור לבריכה הזו האדם מתברך.

זוהי הברכה שהוריש אברהם ליצחק, יצחק ליעקב, ויעקב לבניו, ובה בירך משה רבינו את כל ישראל ב׳וזאת הברכה׳. **זהו עומק המאבק בין יעקב לעשו**, שלא היה רק על הבטחה לעושר ולהצלחה, אלא על הזכות להתחבר למקור השפע האלוקי ולהמשיך ממנו ברכה לדורות הבאים.

מכאן נוכל להבין גם את עניין **מאה הברכות שאנו מצווים לברך בכל יום**. אין אלו רק אמירות של שבח והודאה, אלא **התחברות למקור השפע**, והמשכה של שפע מכל ברכה וברכה לתוך חיינו.

**ויברכהו ה׳: **

כעת נוכל לשוב אל הפסוק שבו פתחנו. יצחק זורע בארץ קשה ובשנה קשה, אך זוכה למצוא מאה שערים, מכיוון **שיצחק היה מחובר למקור הברכה**, ולכן גם במקום שבו אחרים לא הצליחו, מעשה ידיו נשאו ברכה מיוחדת.

וזהו המסר העולה מפרשתנו: אל לנו למדוד את סיכויי ההצלחה רק לפי התנאים החיצוניים — העיקר הוא להתחבר למקור הברכה.

שבת שלום ומבורך!

אליעזר מגן

רב בית הכנסת ׳היכל משה׳ ר״ג


נשלח על ידי: קרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קצר לשבת תולדות תשפ"ז הרב אסף רונס. שכונת מאה שערים האמיתית- מדוע דווקא יצחק זורע שדה ומקים שכונה?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אסף רונס


נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

199. תולדות תשפ''ז - תוכחה שמביאה לידי שלום

א. תוכחה – בין אדם לחברו או בין אדם למקום?

לֹא תִׂשְנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הֹוכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִּשָּׂא עָלָיו חֵטְא: ]ויקרא יט, יז[

לא תשנא את אחיך בלבבך - בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר )משלי כו כד( בשפתיו ינכר שונא, הזכיר הכתוב בהווה. ואמר הוכח תוכיח את עמיתך - מצוה אחרת, ללמדו תוכחת מוסר, ״ולא תשא עליו חטא״ שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר, ולא תקבל על דיליה חובא, שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. ואחרי כן צוה שתאהוב אותו. והנה השונא את רעהו עובר בלאו, והאוהב לו מקיים עשה.

והנכון בעיני, כי ״הוכח תוכיח״, כמו והוכיח אברהם את אבימלך )בראשית כא כה(. ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו, ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו. ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו. ]רמב״ן שם[

ב. תוכחה שמביאה לשלום – בין אדם לחברו

ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, וכדי שיפרשו ממנו בשלום שהתוכחה מביאה לידי שלום וכן אתה מוצא באברהם שנאמר והוכיח אברהם את אבימלך, מהו אומר ויכרתו שניהם ברית, וכן הוא אומר ביצחק ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם, מהו אומר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. ]ספרי פרשת דברים[

אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמר רבא מריש הוה אמינא הני בני מחוזא כולהו רחמו לי כיון דהואי דיינא אמינא מינייהו סנו לי ומינייהו רחמו לי כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי למחר אמינא אם מרחם כולהו רחמו לי אי מסנו כולהו סנו לי. ]כתובות קה ב[

משרשי המצוה, לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים, יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים ]שמואל ב׳ י״ג, כ״ב[ ולא דבר אבשלום עם אמנון וגו׳. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. ]ספר החינוך מצוה רלט[

ג. לא לשמור בלב

כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. ]רמב״ם פ״ו מהל׳ דעות הל׳ ו[

ג) והנה הרמב״ס כס״ן מה׳ דיעות מסרת קרא דהוכח תוכיח עמיתך דקאמי על אדם שעשה לו מכירו מע״י רעים שלא בסניו דמנוה על מי שנעשה לו ויוכים להטוסה למה עשה לו כך וכך דאולי יתרן דבריו או שייאה שנגה מתחת ידו ופייסו ויסי׳ שלוס ביניהם ופ״ן קאי דהיינו מי שנעשה לו לא ישיב דקרא מסיפא לא ילכין הא דהיינו לכמאורה קשה מינלף מה׳ דרסא׳ דכ׳ הרמב״ס דיוכיחנו בפניו וי״ל דכמו דהוכח תוכיח לכמן נסתר ולאמר שייאמר בלשון נסתר מרמו אן לא תשא עליו פניו לא משא עליו מיינת ולנך ספיר ילפינן מכאן שלא ילכין פניו: ]מהר״ם שיק מצוה רמא[

ד. חילוק בצורת התוכחה לפי הנושא

המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת״ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל. ]רמב״ם פ״ו מהל׳ דעות הל׳ ח[

ונ״ל דמה שחילק הר״מ והרב המחבר בדברים שבין אדם לחבירו דאסור להכלימו ובין דברים שבין אדם למקום ב״ה דמכלימין היינו דוקא אם איש חוטא לחבירו אין לחבירו לביישו דמוטב שימחול על החטא כמבואר שם בד׳ הר״מ ]אבל[ אם אדם רואה שחבירו חוטא לאנשים אחרים נראה דמותר ג״כ להכלימו אם אינו חוזר כי הנביאים ע״ה הוכיחו בפרהסי׳ גם על עבירות שב״א לחבירו וספרי הנביאים מלאים מזה אלא הבע״ד בעצמו אסור להכלימו ומוטב שימחול אבל אם חוטא לאחרים נ״ב לע״ד דמותר ג״כ להכלימו אם אינו מקבל בצנעה והשי״ת ישים חלקנו ממקבלי תוכחה. ]מנחת חינוך מצוה רמ אות א[

ה. חילוק בצורת התוכחה לפי המושא

א״ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. ]ערכין טז ב[

ו. למחול במקום להוכיח

מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה. ]רמב״ם פ״ו מהל׳ דעות הל׳ ט[

כנראה מקור הדברים במגלה כ״ח שרא לכל מאן דצערן. אבל צ״ע קצת מיומא כ״ג א׳ דאמר שם בצערא דגופא לעולם דנקיט ליה בליביה והא דאמר רבא כל המעביר על מדותיו וכו׳ דמפייסי ליה ומפייס עי״ש וקאמר דכל תלמיד חכם שאינו עושה כן אינו ת״ח. ואולי משום זה הוסיף רבנו וכתב מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת דבכי האי גונא דוקא הוי מדת חסידות וכמו שעשה רב ביומא פ״ז דאזיל לפייסא לההוא טבחא שחטא נגד רב עי״ש וכן אמרו בר׳ זירא שם דכי הו״ל מלתא בהדי אינש הוי חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתיה וניפוק ליה מדעתיה. ]עבודת המלך[

בעא מיניה רבי יהודה בריה דר׳ שמעון תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא אמר ליה ולא מודית דענוה לשמה עדיפא דאמר מר ענוה גדולה מכולם שלא לשמה נמי עדיפא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי קביל עליה דתו לא מצער ליה בתר דנפיק אמר ליה הכי והכי קא עביד אמר ליה אמאי לא אמרת ליה באנפיה אמר ליה חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי. ]ערכין טז ב[

וענוה שלא לשמה - שעושה עצמו עניו ואינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה לא לשם שמים היא אלא שלא ישנאנו וי״מ ענוה שלא לשמה פירוש משום גאוה או שיאמרו אדם עניו הוא ומשפיל עצמו ושותק בחירופו ועלבונו ולא לשם שמים אלא לקנות שם אבל בקונט׳ שפירש ענוה שלא לשמה שמונע תוכחה מן הצריכים לא ישר אלי דהוה רשע גמור. ]תוספות ד״ה וענוה שלא[

ו. האם מותר לשנוא לפני תוכחה?

קול קורא אלי מארץ מרחקים מארץ אטל״ייא אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע חירופין וגידופין המענין את נפש שומען מטילין מום בקדשים כפיגול נותר וטמא ותולין באשלי רברבי תלתא סבי מורי הוראה אבירי ישראל כותב בשמם אשר לא יאומן כי יסופר והיינו ממש כותבי פלסתר דאיתא במסכת סוכה פ״ב על ד׳ דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר וכו׳ פרש״י ז״ל שטרות מזוייפים מכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה.

כי לא יסופק כל בעל שכל שלא נכתבו דברים כאלה לא מהם בעצמן ולא בציוויים כי לא נחשדו הני תלתא סבי לעבור על מה דכתיב באורייתא לא תשנא אחיך הוכיח תוכיח כדאיתא פ״ג דערכין ופסק הרמב״ם פ״ג מהלכות דעות שהוא עובר בלאו. וז״ל כל השונא אחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וכו׳ ומשמע דהכי הוא פירושו דלאו זה לא תשנא אחיך בלבבך ה״ל פירושו באם ראית ממנו שחטא באיזה עבירה לא תהיה לו שונא בלב שלא תוכיחנו על פניו אלא הוכיח תוכיח וגו׳.

וכן משמע בפרק יש בערכין דאיתא התם ת״ר לא תשנא אחיך בלבבך יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו ת״ל בלבבך שנאה בלב הכתוב מדבר ופרש״י ז״ל יכול לא יכנו על תוכחה וכו׳. ותוכחה מאן דכר שמה שפירש״י דהאי יכול מדבר בתוכחה אלא ע״כ ס״ל דפירושו דהאי קרא דלא תשנא את אחיך בלבבך מדבר ברואה בחבירו דבר עבירה ואעפ״כ קאמר קרא שלא תשנא אותו ולכך קאמר התנא יכול כשם שלא תשנא אותו הכי נמי לא יכנו ולא יסטרנו וכו׳ על דבר תוכחה ומסיים ת״ל בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר ר״ל שלא תשנא אותו בלב אלא תוכיחנו ואתה רשאי להכותו ולסטרו עד שיחזור למוטב.

ולא נעלם ממנו שיקשה על פירוש זה מה שכתב שם הרמב״ם פרק הנזכר וז״ל ולא הקפידה תורה אלא על שנאה שבלבבו אבל המכה את חבירו והמחרפו אינו עובר משום לא תשנא אף על פי שאינו רשאי עד כאן לשונו. מבואר מדבריו אלו שהוא מפרש קרא והברייתא דלעיל שמדבר בדברים שבינו לבין חבירו שאם ישנא אותו בלב על כך עובר בלאו אבל אם מכהו או מחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר בלאו דלא תשנא. אבל האמת יעשה דרכו שגם הרמב״ם מודה לפרש״י ואפי׳ בדברים שבינו לבין המקום אסור לשנאתו בלב אלא לאחר שיוכיחנו ואין מקבל תוכחה וכן משמע מהגהות המיימוני שם שכתבו שם על דברי הרב רבינו משה בר מיימון ז״ל שכתב שם.

וז״ל מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך וכתבו ההגהות ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו וכו׳ כדאיתא בערבי פסחים עד כאן. הרי שלא התירו לשנאותו אלא לאחר שאינו מקבל תוכחה אבל קודם שיוכיחנו אסור לשנאותו בלב אלא חייב להוכיחו אלא שהרמב״ם ז״ל סבירא ליה שבכלל לאו זה גם כן דברים שבינו לבין חבירו שאסור גם כן לשנאתו בלב על כך. וראיה לזה שהרי בעשה דהוכח תוכיח וגו׳ דכתיב בתרי׳ סבירא ליה להרמב״ם ז״ל שהכל בכלל שהרי כתב שם וזה לשונו כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק וכו׳ עד אלא מצוה עליו להודיעו וכו׳ שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואחר כך כתב הרואה את חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וגו׳.

וכן מבואר בהדיא בדבריו בסדר המצות שכתב וז״ל. מצוה רבה היא שצונו להוכיח החוטא וכו׳ עד ונכנס בצווי זה שנוכיח קצתינו לקצתינו כשיחטא איש ממנו לאיש ולא נטור בלבבנו ולא נחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר וכו׳ ואם כן נימא נמי דהוא הדין בלאו דלא תשנא נכלל גם כן הדברים שבין אדם לחבירו אבל עיקרא דלאו איירי בדברים שבין אדם למקום דהא העשה חוזר על הלאו.

ואם כן לפי דברים אלו עברו הנהו תלתא סבי אלאו ואעשה שידעו בתלמיד חכם זה ח״ו דסני שומעניה ונטרו השנאה בלב ולא הוכיחוהו על פניו ואם תאמר שהוכיחו אותו על פניו ולא קבל תוכחתם אם כן היה להם לביישו ולפרסם קלונו ברבים כי היה בכח ולאל ידם לעשות זאת כמו שהעידו בעצמם שהיה תחת שבטם… ]שו״ת מהר״ם מלובלין סימן יג[

ז. הנהגות הג״ר יונתן וואלינער

הנהגות טובות וקדושות - מאת הגאון האמתי הצדיק המפורסם בדור שלפנינו בין חכמי ישראל לגאון תפארת ישראל וקדוש ה׳ בהתמדת לימודו ובמעשיו הנוראים כקש״ת מהר״ר יונתן זצ״ל מעיר לובטש ]הנקרא בפי כל ר׳ יהונתן וואלינער[

ח. שלא להלבין פנים כידוע מחומר איסורו ואף בשעת תוכחה צריך ליזהר בזה מאוד כמבואר ברעיא מהימנא קדישא פרשת קדושים שצריך הדרגה והתחכמות לזה.

ט. לדון כל אדם לכף זכות והיא מ״ע לדעת הסמ״ג וכן צריך ללמד זכות על כלל ישראל בינו לבין קונו וללמד זכות על כל מילי דדשו בו רבים וא״א לתקן אבל דבר שאפשר לתקן יתקן ואל יכניס עצמו בפרצה דחוקה.

י. לדבר בנחת עם הבריות ולהזהר מאוד מן הכעס ואפילו שלא לדבר מצוה ואף בשעת תוכחה יוכיח בדברים רכים ובנחת כאלו מוכיח רבו כי מעשה ב״א סתומים ואפשר הוא גדול ממנו במע״ט וכ״ש אם הוא ת״ח.

יג. להוכיח במי שמקבל תוכחה או ספק מקבל או אפילו ודאי אינו מקבל בדאורייתא המפורש בתורה ויזהר מאוד בזה כי גדול העונש המונע תוכחה ויבקש מקודם מה׳ ית׳ עזר על זה שיתקבלו דבריו שיהיה באופן היאות.

יז. להשתדל בטובת חבירו ולרדוף אחר השלום ולהזהר מלאו דלא תשנא ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר״ם מלובלין לשנאותו כ״ז שלא הוכיחו ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו כמ״ש ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכמ״ש שאסור לקלקלו ]נ״ל שצ״ל וכ״ש שאסור לקללו[ רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה׳ על תשובה שלמה ולא יכנה שם לחבירו ולא יקראהו בכינוי שכינוהו אחרים. ]חפץ חיים - אהבת חסד מרגניתא טבא[


נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

140. תולדות תשפ''ה - קניין דבר שלא בא לעולם

קניין דבר דלא בא לעולם

״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי״ ]בראשית כה, לא[

1. קנה בית ׳על הנייר׳, האם המוכר או הקונה יכולים לחזור בהם? 2. אדם שהבטיח, למוהל שימול את בנו שעתיד להיוולד, האם רשאי לתת למוהל אחר למול? 3. ראובן מכר לשמעון רווחים עתידיים בחברה שלו, תמורת כסף להקמתה. האם הקניין חל? ומה הדין אם כשהגיעו הרווחים שמעון תפס אותם? 4. איך קנה יעקב אבינו את הבכורה?

**1. אין קנין בדבר שלא בא לעולם**

אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר, בין במתנת בריא, בין במתנת שכיב מרע. כיצד, מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה נתון לך, תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני, או שאמר: מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך או נתון לך, לא אמר כלום; אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת, לא קנה כלום. )מיהו גבי אילן, אם חנטו הפירות מקרי בא לעולם(, ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם. ואם קדם הלוקח ותפס הפירות, אין מוציאין מידו. )והוא הדין בשאר דברים שלא באו לעולם. ואפילו לא תפס, אלא כתב ליה שטר ומסר ליה השטר, כמאן דתפיס דמיא(. ואם מכר האילן לפירותיו, או פרה ושפחה לעובריהם, קנה מיד, ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו.

]שו״ע חו״מ סי׳ רט סע׳ ד[

יבמות צ״ג א׳ המוכר פירות דקל כו׳ שדה זו שאני לוקח כו׳ ומתנת ש״מ בב״ב קמ״ז ב׳ יאכל פלוני כו׳ ועוד בכמה מקומות אין מספר:

]באור הגר״א ס״ק ו[

**2. למה אין קניין בדבר שלא בא לעולם? **

שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם לא מהני משום דלא סמכא דעתיה ומש״ה יכול לחזור בו

]נימוקי יוסף ב״מ לז ב[

טעם שהוצרך לשבועה. להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע, )רמב״ם הלכות מכירה פ׳ כ״ב( לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה וכן הוא הסכמת פוסקי התורה )יו״ד סי׳ רל״ט( כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אומרו השבעה לי. והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו׳, וכן מוכח במציעא דף י״ו, אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה ושבועה לא תועיל בזה ולכן הוצרך לטעם כיום כמו שפירשתי. שוב בא לידי ספר הריב״ש סי׳ שכ״ח וז״ל כתבת שראית ר״י בן הרא״ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו׳ וראייתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב השבעה לי עד כאן. תשובה, לא הרא״ש ולא ר״י בנו חתימי עלה ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרווחא דמלתא שלא יערער לפי שהיה איש זרוע ע״כ. והם דברינו עצמן אלא שהריב״ש לא התבונן לתת טעם שהוצרך שבועת עשו כמו שכתבתי:

]אור החיים הקדוש בראשית כה, לג[

…אין כאן שום דבר שיחול עליו הקנין מטעם דאין אדם מקנה דשלב״ל דהכי אפסיקא הילכתא… ודבר שאינו ברשותו של אדם חשיב כדשלב״ל וכן כתב הרב ז״ל בפ׳ הנז׳ וכן הטור ז״ל סי׳ רי״א ולזה הסכימו האחרונים ז״ל

]שו״ת תשב״ץ חלק ד טור ב סי׳ יג[

בהא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משמע בגמ׳ ב״מ דף ט״ז דהטעם הוא משום דלא סמכא דעתיה, והיכא דסמכא דעתיה אפשר להקנות גם דבר שלב״ל, אבל מהא דקאמר בגמ׳ כתובות דף נ״ט שאני קונמות מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואי נימא דהטעם הוא דלא סמכא דעתיה, אין זה שייך כלל להא דאוסר פירות חבירו עליו, אלא משמע מהכא דאין לו כח הקנאה בדבר שלב״ל, ובקונמות דיכול לאסור פירות חבירו עליו, יכול לאסור גם דבר שלב״ל, ובתשב״ץ סי׳ שצ״ח בשם הר״מ מרוטנברג, דאע״ג דאין אדם מקנה דבר שלב״ל, בכאן שהוא מנהג בנ״א וכו׳ צריך לקיים, כדאמרנן גבי סיטומתא, ב״מ ע״ד באתרא דנהיגי למיקני ממש קני וכו׳ ומבואר, דסיטומתא מהני גם בדבר שלב״ל, אי נהיגי בה, ונראה טעמו, משום דבכה״ג סמכה דעתיה, אבל בהגהות רבינו פרץ שם כתב בשם רבינו יחיאל מפריז, דלא דמי לסיטומתא, דהתם הוי דבר שבא לעולם, ואתא המנהג להחשיב הסיטומתא כאילו היה קנין גמור, אבל בדבר שאינו מועיל בו קנין כגון דבר שלב״ל לא מצינו שמועיל המנהג עכ״ל, והא דמהני סיטומתא במקום קנין, הוא משום דסמכא דעתיה וגמר ומקני, ומ״מ לא מהני בדבר שלב״ל, אפילו אי ידעינן דגמר ומקני, משום דאין לו כח הקנאה במה שלב״ל.

]קובץ שעורים בבא בתרא אות רעו[

**3. קניית דבר שלא בא לעולם בסיטומתא**

עיין בתשובת רע״ק איגר זצ״ל ]קמא[ סי׳ קל״ד שכתב, דהיש״ש פ״ח דב״ק סי׳ ס׳ הביא בשם המרדכי ]והוא בהגהת מרדכי סוף פרק )ט״ו( ]ר״א דמילה[ דשבת ]סי׳ תע״ב - תע״ג[ דאסטומתא לא מצינו דקנה רק בדבר שבא לעולם, דהוי כמו קנין גמור, אבל בדבר שלא בא לעולם לא מהני אסטומתא למחשביה יותר מקנין גמור, וכ״כ בתשובת הרדב״ז ]ח״א סי׳ רע״ח[, עכ״ל. וכ״כ בספר קצוה״ח ]סק״א[ ובספר נתיבות המשפט ]משה״א סק״א[ סימן זה, והזכיר שם תשובת רש״ל סי׳ )ל״ד( ]ל״ו[ שכתב דבאורענדי מהני שטר אף שהוא דבר שלא בא לעולם כיון שהוא מנהג ודמי לאסטומתא, ע״ש, וכתב דאפשר כיון דשם הוא ג״כ מדינא דמלכותא, ע״ש. אולם בתשובת חתם סופר חלק חו״מ סי׳ ס״ו ]סוף[ אות ב׳ כתב בפשיטות דסיטומתא מהני גם בדבר שלא בא לעולם, דכ״כ הרא״ש בתשובה כלל י״ג סי׳ )כ׳( ]כ״א[, דאם מנהג העולם להקנות בשטרי חכירות דברים שלא באו לעולם מהני מטעם סיטומתא, וכתב דמ״ש ]בהגהות[ )ב( מרדכי פרק ר׳ אליעזר דמילה ]שבת סי׳ תע״ג[ בשם רבינו יחיאל ]והובא ג״כ בב״י יו״ד סימן )רס״ה( ]רס״ד[[ במי שנדר לאחד לתת בנו למול מהני מטעם סיטומתא שכן נהגו, אבל אם עדיין לא נולד הילד לא מהני, דאין סיטומתא מועיל לדבר שלא בא לעולם, היינו מפני שלא נהגו לדור למוהל טרם שבא הילד לעולם, וזה ששינה מהמנהג לא מהני סיטומתא, אבל הרא״ש בתשובה מיירי שנהגו לחכור דברים שלא באו לעולם, משו״ה מהני. וכתב עוד, דה״ה וכל שכן דמועיל באסמכתא, דהא טעמא דלא קני משום דלא סמכא דעתיה, ומכיון שנהגו שפיר סמכא דעתיה וקני. אך כתב בנידון שהוזכר בשאלה שם, שיהודי קנה עצים משר אחד ע״פ קאנטראקט והשכין את הקאנטראקט ביד יהודי שני שיפרע להשר ה׳ מאות זהובים שנשאר חייב לו והתנה הראשון עם השני שאם לא ישלם לו ליום פלוני יהיה הקאנטראקט מוחלט לו, וזה הוא אסמכתא דלא קנה כמ״ש בשו״ע סימן ע״ג סעיף י״ז, וכתב הרב השואל דליקני מטעם סיטומתא. והוא ז״ל כתב דזה אינו, כי לא שמעתי מנהג זה מעולם, אדרבה בכל כיוצא בזה מדיינים עליו בדיני ישראל ובדיני אומות וא״כ לא קנה היהודי השני, ע״ש. וצ״ע, כי פשט דברי הגהת מרדכי שם לא נראה כדבריו, וכן הוא בתשובת רדב״ז ח״א סי׳ רע״ח, ע״ש

]פתחי תשובה חושן משפט סימן רא ס״ק ב[

**4. דירה על הנייר**

ואומר דיראה דאיכא למידק אם זה החיוב שנתחייב לוי אי הוי קנין דברים. דדבר ידוע הוא שיש מחלוקת ישנה בענין זה. והנה הרב בעל המשרים כתב בנתיב ט״ו בשם ר״ם שהשיב על מה ששאלו ממנו מי שקנו ממנו בפני עדים שיחזיר לראובן כל זכיות שיש לו עליו גם שיעשה לו שטר מחילה הוא ואשתו, אי הוי קנין דברים. וז״ל, זו מחלוקת ישנה, כי יש מהגאונים שאמרו דכל לשון עתיד שאעשה כך או שאתן כך הוי קנין דברים, ויש מי שאומר דכל האומר אתן כך וכך לאו קנין דברים הוא, ואין קנין דברים אלא באומר אחלוק כך עמך, שאלו דברים בעלמא הוא, ולפיכך מסתברא דכל שקנו מידו שיחזיר כל זכיות שיש לו עליו, לאו קנין דברים הוא, אבל במה שקנו מידו שיעשה הוא מחילה לא עשה כלום, ואין צריך לומר שאשתו תעשה מחילה שכל אלו אינם אלא דברים בעלמא. מכאן יראה לומר שמה שנתחייב לוי על רצוי אחיו הוי קנין דברים, וא״כ לא הוי חיובו כלום. ואם באנו לומר שכיון שנשתעבד ונתחייב להוציא ממון עד שיתפייסו ויתרצו אחיו להעמיד ולקיים חלק גד הנז׳, א״כ לא מקרי קנין דברים, מ״מ יש לפוטרו מצד אחר, דכיון דלא נשתעבד ולא נתחייב על סך ידוע ודבר של קצבה, א״כ באנו למחלוקת הרמב״ם ]מכירה פי״א הט״ז[ והגאונים ושאר החלוקים בדין זה, אם המחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה, אם חל עליו חיוב או לא. וא״כ מלתא דפשיטא היא דמצי לוי לומר קים לי כהרמב״ם והגאונים ז״ל דסברי דדבר שאין לו קצבה לא חל עליו חיוב כלל…

]שו״ת מהרש״ך חלק א סי׳ קא[

)א( מכורה לך מעכשיו. כתב הריב״ש בתשובה סי׳ )קע״ה( ]קמ״ה[ ז״ל, אלא שאם כתב לראשון שימכרנו לו בסך כך וכך ושלא ימכרנו לאחר אף אם יתן לו בדמיו יותר מן הסך ההוא בענין זה קנה הראשון ע״ש. ובמשנה למלך פרק )ה׳( ]ח׳[ מהלכות מכירה )ה״ז( כתב עלה ז״ל, ויש לתמוה בלשון זה דלא מהני כלל אלא בעינן שיאמר שתהא מכורה לו מעכשיו וכמ״ש רבינו בפרקין )שם(. ואולי נאמר דמיירי בלשון חיוב דקאמר שהוא מתחייב למוכרה לו, וכבר כתב מוהרא״ש )שו״ת תורת אמת( סי׳ קל״ג דבלשון חיוב מהני לישנא דאמכרנו לך וכו׳, ואין דבריו נראין אצלי ואדרבה נראה לי דבלשון חיוב אפילו מכרה לשני בסך שקצב לאחר זכה השני, משום דמחייב עצמו אינה מכירה אלא שמחויב למוכרה וכל שמכרה לאחר זכה השני עכ״ל.

וזה אינו קושיא לענ״ד דכיון דכתב שטר בלשון חיוב שימכרנו לזה הו״ל דין שטר ממש וגובה ממשעבדי, וא״כ ה״נ כי מכרה לאחר טורף מיניה דמשעבדי ליה ודו״ק.

אמנם דברי השו״ע נראין עיקר דבעי מעכשיו ומשום דלשון חיוב לא מהני בזה כלל והיכא דליכא חיוב באחריות שיהיה החיוב חל על גופו לא הוי דין חיוב וכמ״ש בסימן ר״ג סק״ב בשם מוהרי״ט חלק חו״מ סי׳ )פ״ד( ]פ״א[ )ד״ה והא( ז״ל, וכדי שיחול החיוב על גופו צריך שיתחייב מעכשיו באחריות ואם אבדו פורע לו ממקום אחר, ואם אין בו חיוב אחריות לפרוע ממקום אחר רק חיוב על הדבר שרוצה ליתן הו״ל קנין דברים וע״ש, ה״נ כיון שאין בזה חיוב אחריות לא הוי חיוב כלל ודו״ק:

]קצות החושן סימן רו ס״ק א[

שאלה נהגו בני העיר לכתוב שטר שקורין אותו הטב׳ למי שמכר ביתו והקונה עושה לו שטר בדרך חסד והטב׳ ומחייב עצמו שכל זמן שיחזיר לו מעותיו שימכור לו הבית שקנה ממנו וכתוב בשטר שקנה קנין גמו׳ מעכשיו במנה כו׳ לקיים מה שכתוב ולכאור׳ נראה שהוא קנין דברים וכמו שכתב הרשב״א ז״ל בתשובה על מי שקנו ממנו בעדים שימכו׳ ביתו לחברו כו׳ וחברו קנה לו ג״כ בקנין שיקנו ממנו כו׳ והשיב לשון זה איני מכירו כו׳ וקנין דברי׳ בעלמ׳ וכו׳ ועובד׳ דההו׳ גבר׳ דאמ׳ לחברי׳ אי מזיבננ׳ להאי ארעא לדידך מזביננ׳ בק׳ כו׳ התם כשקנ׳ האי ארעא מהשת׳ והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנ׳ שתה׳ קנויה לו דאי לאו הכי לא עשה כלום וכן כתב רבי׳ האי ז״ל בספ׳ המקח וכו׳ כמו שהביא בב״י סי׳ ר״ו והכא נמי בנ״ד אמר שימכור שנר׳ דהוי קנין דברים…

אלא אחלוק המוזכר בגמ׳ וכיוצ׳ בו שאינו מתחייב בשום דבר משלו אלא שיתן חלק המגיע לחברו שאינו ניכר וזה וכיוצ׳ בזה הוא קנין דברי׳ אבל כשהוא נוטל קנין ליתן בשלו היה ליה כאלו מחייב עצמו והשת׳ בנ״ד אפי׳ לתשוב׳ הרא״ש שכתב על אמכו׳ דקנין דברי׳ הוי היינו משום דלא הוי כמחייב עצמו כסברת י״א דסברי דהוי כמחייב עצמו והיינו משום דלא פי׳ והכ׳ בנ״ד הרי כתב בפי׳ בשט׳ הטב׳ שנתחייב פלו׳ כשיתן לך סך כך מעות שימכו׳ לו והוי קנין אלים בחיוב זה כאלו מכר מהשת׳ וא״כ אפי׳ לפי תשובה זו השטר קיים וחייב למכור לו כמו שכתוב בשטר עוד אני או׳ אפי׳ לתשוב׳ זו דהיינו כשלא אמ׳ מעכשיו אבל כשנטל קנין מעכשיו אפי׳ כשאמר אמכו׳ לא הוי קנין דברי׳ וכמו שנר׳ מדברי הרא״ש שהבאתי למעלה שכתב דכל קנין דמקני ביה לאח׳ זמן צ״ל בהדי׳ מעכשיו ונראה דכשאמר מעכשיו בשע׳ קנין אעפ״י שאמר אמכור הוי כמי שאמר מעכשיו אני מוכ׳ אם אמכו׳ לאחרי׳ וכן נר׳ מלשון הטור /חו״מ/ סי׳ ר״ו שכת׳ כשאמכו׳ שדה זו אמכרנו לך מעכשיו ולא כתב אני מוכ׳ אותו מעכשיו כמו שכתב הרמב״ם ז״ל כשאמכו׳ הרי היא מכורה לך מעכשיו וכמו שכתב הרשב״א ג״כ בתשוב׳ הראשונה ומעתה אפי׳ לדעת הרמב״ם ז״ל שכתב והרי היא מכור׳ מעכשיו כשכתב כי נ״ד שנתחיי׳ הוי קנין אלימת׳ ואינו יכול לחזור בו שהרי הרשב״א ז״ל כתב בתשוב׳ הראשונ׳ כשקנה האי ארעא מהשתא בתנאי שאם ימכרנה וכו׳ כמו שכתב הרמב״ם ז״ל ואפ״ה כתב בתשובה האחר׳ דכשנוטל קנין בשלו הוי כמחייב ופליג׳ אתשובה הא׳ אבל אם בפי׳ נתחייב אפי׳ לתשובה ראשונ׳ הוי כמכור׳ לך מהשתא ולדע׳ הרמב״ם ז״ל נמי לא שנא כדאמר והתוס׳ ריש פ׳ אעפ״י כתבו דקנין דברים לא הוי אלא כההי׳ דריש בתרא שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב בדב׳ זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא נאם המבי״ט.

]שו״ת המבי״ט ח״ב סי׳ כו[

**5. תפיסה בדבר שלא בא לעולם**

אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר, בין במתנת בריא, בין במתנת שכיב מרע. כיצד, מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה נתון לך, תנו מה שתלד


נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

דברי תורה לפרשת תולדות

*דברי תורה לפרשת תולדות*

א. פרשת תולדות – ללמוד איך לאכול

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post_53. html

ב. פרשת תולדות – מי הבן הנבחר?

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post_6. html

ג. פרשת תולדות – לא להיות בערך

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post_27. html

ד. פרשת תולדות – אהבת הילדים ללא תנאי

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post_29. html

ה. פרשת תולדות – מי שולט בבורות המים

https: //hillelmer. blogspot. com/2020/11/blog-post_16. html

ו. פרשת תולדות – שב על סטייק עם הבן שלך

https: //hillelmer. blogspot. com/2026/11/blog-post. html


נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ככה נולדתי! דקה וחצי על פרשת השבוע

צפייה ביוטיוב

ערוץ: גד מכטה


נשלח על ידי: גד מכטה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 12 בנובמבר 2026

מאור החיים הקדוש לחיים | זלזול | תולדות | הרב יהונתן סנדרס | התשפ"ז

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יהונתן סנדרס קהילת אלוני הבשן


נשלח על ידי: יהונתן סנדרס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ממתק לשבת - תולדות תשפז- הרב אליהו צבע- רב קהילת רמת דניה- יצחק אבנו בחינת זריעה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אליהו צבע


נשלח על ידי: אליהו צבע
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מאמרים לפרשת תולדות מגדולי ישראל

*לפרשת תולדות*

*כשנדמה שידי עשו חזקות… / לפרשת תולדות / מתורת רבנו בנציון הכהן יהונתן זצ״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2026/11/blog-post_12. html

*לעוף בזכות הציבור! / להפטרת פרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2025/11/blog-post_21. html

*תוכנית הנקמה של עשו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2024/11/blog-post_27. html

*ברכתו הניסיית של יצחק אבינו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2023/11/blog-post_16. html

*מי הוא הרמאי? / לפרשת תולדות / מתורתו של ר׳ שאול מקיקץ שלי זצוק״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/11/blog-post_22. html

*חינוך כאחריות מתמדת / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/11/blog-post_30. html

*שלוש הבטחות לגאולה / לפרשת תולדות / מתורת ר׳ רחמים חי חוויתא הכהן זצוק״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/11/blog-post_26. html

*כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו? / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק״ל*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/11/blog-post_71. html

*ללמוד לדבר בעדינות / לפרשת תולדות / משך חכמה*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2021/12/blog-post_9. html

*למה רצה יצחק לברך דווקא את עשו? / לפרשת תולדות / אור החיים הקדוש*

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2021/12/blog-post_78. html


נשלח על ידי: רועי כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חששות ותקלות בלקיחת הברכות * אלשיך לפרשת תולדות * הרב אבינדב אבוקרט

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קהילת 'אבני החושן' - הערוץ הרשמי


נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חלת מפתח, סביבונים ומנהגים מוזרים – מה באמת מחייב? | דרכי הפסיקה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קניין תורה גבעת אסף


נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

תולדות תשפז

יצחק אוהב את עשיו? !

קריאת הפסוקים על גידול עשיו ויעקב מעלה תמיהה גדולה, האם באמת יצחק לא מצליח לראות את צדקות יעקב ורשעות עשיו עד כדי כך שהוא מעדיף את עשיו? ! העדפה זו מגיעה לכדי רצון לתת לעשיו את הברכות עד שיש צורך שרבקה ויעקב יקחו את הברכות בערמה! או שמא אפשר ללמד זכות שיש לרצון לברך את עשיו קשר לכך שיצחק לא רואה ״ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, ויקרא את עשיו בנו הגדול… בעבור תברכך נפשי בטרם אמות״.

גם הסתכלות זו צריכה עיון. רש״י מביא שני פרושים ״ותכהין עיניו מראות- א. בעשנן של אלו )מעשן נשות עשיו שהקטירו לע״ז כפי שכתוב בפסוקים הקודמים( ב. דבר אחר כשנעקד על גבי המזבח … באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו״.

לפי הפרוש הראשון עיני יצחק כהו בגלל עשנן של נשות עשיו, יצחק ודאי היה מודע למעשיהן שהרי ״ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה״, א״כ יצחק יודע שהן מקטרות לע״ז ועשנן גורם ליצחק לעיוורון, א״כ מדוע הוא אוהב את עשיו ורוצה לברך אותו?

אפשר להסביר את מבטו של יצחק על פי הפרוש השני של רש״י, דמעות של המלאכים אין פרושם דמעות ממש, שהרי המלאכים הם לא בשר ודם… הדמעות של המלאכים רוממו את יצחק למבט על-אנושי על המציאות. יצחק מצליח לראות את שורשו של עשיו גם אם במבט אנושי חיצוני עשיו ונשותיו חוטאים בע״ז, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. יצחק רואה את הכיבוד הורים שלו )גם כאשר הוא ״צד את אביו בפיו״ בשאלות, מטרתו לשמח את אביו( ולכן לא מתייאש ממנו.

המדרש הגדול מסביר ״וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשי יצחק שהן כעורין? והכתוב אומר )תהלים קלט( ״הלא משנאיך ה׳ אשנא״ ומפני מה אהבו? אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר: אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין- אילו שנאו וריחקו -על אחת כמה וכמה! ואמרו רבותינו: לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה״.

**ראיתו האלוקית של יצחק רוממה אותו לראות את האפשרות לקרב את עשיו למרות שציד בפיו! ** )רק באהבת יצחק לעשיו יש נימוק, בדרך כלל אין צורך לנמק את אהבת אב ואם לילדיהם כפי שאהבת רבקה ליצחק לא מנומקת(.

יצחק מבקש מעשיו לצוד לו ציד ולהכין לו מטעמים כדי שהוא יברך אותו. מה הצורך להתאמץ כל כך הרבה כדי לקבל את הברכה? אם יצחק רוצה לברך את עשיו שיברך אותו ישר! האלשיך הקדוש מסביר שככל שעשיו יתאמץ יותר בכיבוד הורים תהיה אפשרות לתת לו ברכה, עשיו ישתמש **בכוחותיו הרעים כדי לכבד את אביו**. וכך גם כותב אור החיים הקדוש ״וטעם יצחק שהיה חפץ לברך את עשיו הרשע- כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשותם בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב ואפשר שהיה מועיל״.

ובאמת על פי המדרש ראשו של עשיו קבור ביחד עם יעקב במערת המכפלה, יש בעשיו צד פנימי עליון המחובר לקדושה. חז״ל מלמדים אותנו שראית יצחק היתה הראיה האמיתית יש בעשיו נקודה טהורה שיצחק ניסה לרומם אותה ודרכה לתקן את עשיו.

בחינוך- אין יאוש בעולם כלל.

נפעלות אקטיבית

דמותו של יצחק אבינו שונה מדמותם של אברהם ויעקב. בעוד אברהם מתמודד עם נמרוד, פרעה, סדום ושאר עובדי ע״ז, קורא בשם ה׳ בכל מקום שהוא מגיע, ומתוך כך מגיע למצב שנקרא ״נשיא אלוקים אתה בתוכינו״, וכן יעקב אבינו מתמודד עם עשיו, הולך בעצמו לקחת אישה, מתמודד עם לבן, עם תושבי שכם ועוד. דמותו של יצחק היא כולה נפעלות- מעקדת יצחק, אברהם הוא זה שלוקח את יצחק לעקידה בלי התנגדות )לפי חלק מהפרשנים יצחק בן 37 בזמן העקידה! (, דרך שליחת העבד להביא לו אישה, ובנוסף השלמה עם נתינת הברכות ליעקב למרות רצונו לברך את עשיו )״גם ברוך יהיה״(. גם כאשר יצחק פעיל, הוא חופר את אותם בארות שחפר אברהם אביו וסתמום פלישתים. הוא מעוניין לרדת למצרים בזמן הרעב כמו אברהם. הפעולות היחידות שמיוחסות ליצחק הן הבאת קטורה לאשה לאברהם אביו בסיום הפרשה הקודמת, וזריעת השדה וכתוצאה מכך הברכה הגדולה )מאה שערים( בפרשה שלנו.

אנחנו רגילים ליחס לאדם שנפעל מהמציאות תכונה של אדם פסיבי ואולי גם לא משמעותי, וכאן יצחק מוגדר כאחד מאבות האומה!

**יצחק מגלה לנו תכונה מיוחדת של נפעלות. נפעלות לא לאדם אחר -חיצוני, ** נפעלות המעידה על חוסר חשיבות עצמית, **אלא נפעלות לאלוקות- נפעלות לנשמה הפנימית שלו. יצחק חי חיים שכל כולם מידת הדין כפי שההנהגה האלוקית רוצה שהאדם יחיה על פי נשמתו, ** ואם הקב״ה מצווה לעקוד את יצחק- ליצחק ברור ללא כל ספק שכך צריך לפעול, ומבחינתו אין כך נסיון. כך גם במציאת האישה ברור ליצחק שאם הקב״ה זימן את האישה הזאת אליו - זו האישה המיועדת לו, וכן בנתינת הברכות למרות שהוא חשב שיש צורך לברך את עשיו- כאשר יתברר לו שההשגחה האלוקית סובבה את המציאות כך שיעקב יצליח לקבל את הברכות, ברור ליצחק שיעקב הוא זה שצריך לקבל ולכן מיד הוא מברך אותו ״גם ברוך יהיה״.

לפי זה מובן מדוע הוא חופר את אותם בארות שחפר אברהם אביו וסתמום פלישתים, סתימה שמשמעותה כל מפעלו הגדול של אברהם הוא הפיך, הקריאה בשם ה׳ נגמרה. **יצחק מבין שתפקידו הוא לבסס במציאות את פעולת אברהם אביו שלא תהיה קוריוז חד פעמי, ** אין לו רצון לחדש בשביל הכבוד האישי שלו, אלא להופיע את שם ה׳ בעולם - הוא מלמד את כולם שיש המשכיות וקביעות לפעולת אברהם.

**מידת הדין )״פחד אבי יצחק״( משמעותה פעולה מדוייקת על פי התכונה הפנימית בלא כל השפעות מבחוץ. ** בעקדת יצחק כאשר המלאכים בוכים ודמעתם נופלת לעיניו של יצחק הוא מתעלה למדרגה של התבוננות על המציאות מתוך מבט אלוקי- כיצד הבריאה כולה צריכה להופיעה בשלמותה. יצחק אבינו מחנך אותנו לנסות כמה שיותר לפעול על פי פנימיותנו- נשמתנו, וכאשר מתגלה לנו מה רצון ה׳ אנו צריכים להתיישר על פיו.

חז״ל במסכת נדרים קראו למידה זו ״הרשעים הן ברשות לבן… אבל הצדיקים לבן ברשותם״ וכדברי ריה״ל בספר הכוזרי מאמר ג׳ ״החסיד הוא המושל ברוחו״ האדם שמצליח לשלוט בכל כוחות נפשו ולהכפיף אותם לרצון ה׳ הוא הצדיק, החסיד והמושל. מידה זו התגלתה ביצחק אבינו ולאורו עם ישראל מנסה להתחנך וללכת.

לעשות שכונה

יצחק שונה מאברהם ויעקב.

בעוד שאברהם ויעקב היו רועי צאן, **יצחק היה עובד אדמה** ״ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳״. כל חיי יצחק היו בארץ ישראל בעוד שאברהם גדל באור כשדים ובחרן ויצא למצרים ברעב, ויעקב הלך לחרן לחפש אישה ובסוף ימיו ירד למצרים. גם כאשר היה רעב ויצחק חשב לרדת למצרים, הוא הצטווה להשאר בארץ ישראל ״שכן בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך…״ ומסביר רש״י )בשם חז״ל במדרש תנחומא( למה יצחק שונה מאברהם ויעקב ״שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך״.

יצחק מסמל את השלמות! ! עולה תמימה! ! ולכן כל חייו בארץ ישראל.

בחיי הפרט ובחיי העם כולו ישנם סיבוכים, עליות וירידות, התמודדויות מבחוץ ומבפנים, אבל ביחד עם זה תמיד צריך לדעת מה השאיפה העליונה, מה המטרה שאליה הפרט מנסה להגיע וכן מה המטרה של העם כולו במשך כל הדורות שואף להגיע. בתפילת עלינו לשבח )שעל פי המסורת יהושע בן-נון חיבר( ישנם שני חלקים, בחלק הראשון אנחנו משבחים את ה׳ על המציאות ההווית שבה יש הבדל ביננו לבין כל אומות העולם, לעומת זאת בחלק השני אנחנו מתפללים ומקווים לשלמות העליונה שבה כל יושבי תבל מכירים במלכות ה׳.

אנחנו חייבים את שתי נקודות המבט הללו, מצד אחד לדעת את ההווה, עם מה אנחנו מתמודדים בדיוק ומה עלינו לתקן בעצמנו ובעם כולו, ומצד שני מהי השלמות שאליה אנחנו שואפים ומתקדמים.

ספר ״מסילת ישרים״ הבונה בנו את מדרגה אחר מדרגה את בניין עבודת ה׳ מזהירות וזריזות עד לחסידות ולרוח הקודש, מתחיל בפרק שעוסק ב״חובת האדם בעולמו״ הוא פותח במילים ״יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה…״ **עוד לפני שמתחילים את התהליך של התקדמות בעבודת ה׳ צריך לדעת את המדרגה העליונה - החסידות. **

בציווי ה׳ ליצחק ישנה כפילות ״שכן בארץ… גור בארץ הזאת״ לשם מה נאמר פעמיים את אותו ציווי? ! חז״ל בבראשית רבה דרשו את הציווי שכן בארץ בשני כיוונים ״א. עשה שכונה בארץ ישראל: הווי נוטע, הווי זורע וכו׳ ב. שכן את השכינה בארץ״.

במבט ראשון הפרוש השני מובן הרי מדובר על יצחק אבינו- עולה תמימה, כיצד הציווי לזרוע ולנטוע מתחבר עם דמותו של יצחק?

חז״ל לימדו אותנו להתבונן במבט עמוק על הזריעה והנטיעה ״ר״י ב״ר סימון פתח: ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״ )דברים יג, ה(. וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב״ה? ״ובו תדבקון״. וכי אפשר לב״ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו ״כי ה׳ אלהיך אש אוכלה״ )דברים ד, כד( … ואתה אומר ובו תדבקון? ! אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב״ה אלא במטע תחלה, זהו שכתוב ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ )בראשית ב, ח(, אף אתם כשנכנסין לארץ – לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הה״ד ״כי תבואו אל הארץ ונטעתם״ )ויקרא יט, כג(.

וכן במקום נוסף ״ונטעתם- אמר הקב״ה לישראל למדו ממני, כביכול אני צריך. שנאמר )בראשית ב( ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם״. הפעולה הראשונה של ה׳ לאחר בריאת האדם היא נטיעת גן עדן, וה׳ אומר לישראל ללמוד ממנו. השראת השכינה במציאות אינה ע״י מלאכים או לימודים מופשטים, אלא ע״י חיי תורה בתוך המציאות.

יצחק אבינו מצטווה להשרות את השכינה בארץ ולעשות שכונה בארץ, שני הציוויים הללו אינם ציוויים נפרדים. **הדרך למטרה העליונה, להשרות את השכינה, היא דרך פעולה יום יומית במציאות, לעשות שכונה בארץ. ** יצחק אבינו מלמד אותנו שאפשר לחיות את חיי שלמות בתוך המציאות ההווית. זו הידיעה שכל אדם וכל עם ישראל צריך לדעת לקראת כל סיבוכי המציאות במהלך כל הדורות. המציאות של השלמות בתוך חיי העולם הזה היא אפשרית ולשם צריך לשאוף ולהתקדם ע״י פעולות מעשיות וארציות.

למה לקנות בכורה?

כאשר עשיו מגיע עייף מהשדה הוא מבקש )בצורה בהמית מאוד( מאחיו יעקב לאכול מהנזיד האדום שהוא הכין, יעקב מתנה זאת במכירת הבכורה בתמורה לקבלת מנה מהאוכל. פרשנים רבים התעסקו בשאלה כיצד מועילה מכירה של בכורה והרי זו מציאות אובייקטיבית שאינה ניתנת לשינוי? האם יעקב רק רצה את התואר בכור, ואם כן, מה התועלת שלו בכך?

רש״י מביא בשם חז״ל ״לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב ׳אין רשע זה כדאי שיקריב לקב״ה׳״. עד להעברת הכהונה לשבט לוי הבכורות היו אמורים לעבוד בבית המקדש, יעקב מתוך היכרותו עם עשיו מבין שהוא אינו ראוי להיות נציג האנושות בעבודת ה׳. כשם שהלוויים החליפו את הבכורות לאחר חטא העגל גם יעקב רוצה להחליף את עשיו. אבל כבר הרא״ש הקשה על פירוש זה כיצד ניתן לקנות כהונה? ! והרי וודאי יש הבדל בין החלטה אלהית למעשה האדם שהרי בימינו גם אם ישראל ישלם כסף רב לכהן הוא לא יהיה כהן תחתיו!

אבן עזרא בפירושו הראשון מסביר במטרת יעקב היתה ליטול פי שניים בירושה כדין בכור. וגם על פירוש זה מקשים רבים והרי יעקב היה צריך להודיע ליצחק שהוא הבכור ע״מ שיוריש לו פי שניים ויותר מזה דין הירושה הכפולה הוא דין מחודש בתורה ואין סברה לומר שהיה מקובל גם בתקופת האבות, בנוסף מקשה האברבנאל אנו רואים שהוא נאלץ לברוח חסר כל מבית יצחק ולא מצינו שירש חלק כפול מיצחק אבינו.

הרלב״ג טוען שהנוהג המקובל היה **שהבכור מקבל את הברכה העיקרית מהאב**, וראיה לכך שיוסף הצדיק ניסה לתקן את יעקב אבינו ולהעביר את ידו הימנית לראשו של מנשה הבכור ורק בגלל סיבה מיוחדת יעקב אינו סירב, ולשם הברכה העיקרית מאביו יעקב התעקש להיות הבכור. גם על הסבר זה מקשה שד״ל שלא רק שיעקב לא הודיע ליצחק שהוא הבכור אלא הוא אמר כאשר בא לקבל את הברכות ״עשיו בנך בכורך״ ולכן קשה לומר שזו היתה כוונת יעקב.

ונראה לומר כהסבר האברבנאל – **יעקב מנסה לקבל את ברכת אברהם. ** יעקב מבין בעקבות השוני הגדול בינו לבין עשיו שרק אחד מהבנים הוא זה שימשיך את דרכו של אברהם ויצחק, רק מאחד מהם יבנה עם אברהם. **מי שירש את ברכת אברהם ירש את שני חלקיה: היות ה׳ לנו לאלוהים ואת ירושת הארץ. **

יעקב התלבט מי זה שראוי לירש את ברכת אברהם שהרי מהצד הטבעי עשיו הוא הבכור אבל מהצד הפנימי וודאי שהוא הצדיק מבין שניהם ולכן עשה את כל ההשתדלות מצידו להיות ראוי גם מהצד הטבעי והגלוי.

ניתן לומר שהצעתו של יעקב לעשיו למכור את הבכורה נועדה לבחון את תגובתו אם עשיו ידחה מיד את ההצעה יהיה בכך סימן שעשיו מבין את משמעות ההמשכיות של דרך האבות המוטלת על הבכור ואולי הוא עדיין ראוי לברכה ולעבודת הכהונה, אבל אם יענה מיד לבקשה ויותר מזה גם יזלזל בבכורה יהיה בכך הוכחה שאינו ראוי לקבל את ברכת אברהם ולעבוד את ה׳.

לאחר שמתברר ליצחק אבינו שהקב״ה סובב כך שיעקב יקבל את הברכה ויעקב עשה את כל המאמצים להיות הבכור הראוי להמשיך את דרך אבותיו, הוא מאשרר את הברכה ״גם ברוך יהיה״, אבל יצחק לא מסתפק בכך אלא הוא מוסיף ומברך את יעקב לפני צאתו למצוא אישה מבנות חרן ״וְאֵל שַדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ, וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתְּךָ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. ״ יצחק מכיר בכך שיעקב הוא זה שיקבל את ברכת אברהם- רק הוא הממשיך של הופעת ה׳ בעולם ולכן הוא וזרעו ירשו את הארץ.

חז״ל בפרקי דרבי אליעזר הדגישו את ההבדל בין הברכות הראשונות שהיו אמורות להנתן לעשיו לברכות האחרונות שנאמרו ליעקב בגלוי ״הברכות הראשונות שברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים, הברכות האחרונות ברכות יסוד עולם ואין בהם הפסק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ׳ואל שדי יברך אותך׳, ועוד הוסיף לו את ברכת אברהם שנאמר ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, הוי אומר טוב אחרית דבר מראשיתו. ״

ע״פ מדרש זה הסביר מו״


נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קצר לשבת תולדות תשפ"ו הרב אסף רונס. דמעות של מלאכים- מדוע מעלתו הגדולה של יצחק גרמה לו לברך את עשיו?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אסף רונס


נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שנאת עשו ליעקב בזמן הביטול מתורה

*תובנה לפרשת תולדות*

*ממשנת האלשיך הקדוש*

לאחר הברכה של יצחק ליעקב, מתארת התורה (בראשית כז, מא):

> וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ: ״יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי״.

המשטמה של עשו מסתמכת על הברכה שאביו ברך אותו: ״וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״ (שם, מ), והוא מבקש להשתמש בה נגד אחיו יעקב (חזקוני).

האלשיך מסביר את עומק התכנית השטנית של עשו. כשיצחק ילך לעולמו, יעקב יהיה בשבעת ימי האֵבֶל, שבמהלכם *לפי ההלכה, אסור ליעקב לעסוק בתורה כיון שהוא באבלות*. במשך אותם הימים, יעקב יהיה ללא זכות לימוד התורה וברכת יצחק, ולכן *אז — עשו יצליח לרצוח אותו*.

לא רק עשו פועל במחשבה שכזו. במשך כל שנות הגלות אומות העולם ביקשו לפגוע בישראל בזמנים שבהם פסק מלממש את ייעודו (אלשיך בראשית כז, מ):

> וְהִנֵּה חֶרֶב ה׳ בִּמְבַטְּלֵי הַתּוֹרָה, וּמָה גַּם בַּגָּלוּת הָאָרֹךְ הַמַּר, הֲלֹא הוּא חֶרֶב עֵשָׂו.

_אבינדב אבוקרט_

_רב קהילת ״אבני החושן״ גבעת שמואל_


נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מודז'יץ ואקטואליה. לפרשת תולדות

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Amir D


נשלח על ידי: הרב אמיר דדון תוכן יהדות חינוך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת תולדות - לשמר את הדרך

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יואל סעייד


נשלח על ידי: יואל סעייד
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

איזה קול אתה! - הרב חנן שוקרון

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב חנן שוקרון


נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הרב חנניה מלכה קצרים לשבת פרשת תולדות

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב חנניה מלכה


נשלח על ידי: חנניה מלכה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 11 בנובמבר 2026

ייחוד טביעת האצבע ופרשת תולדות

*אפילו לתאומים זהים אין אותה טביעת אצבע* / הרב אליהו טרבלסי

בשנת 2023 פרסמו חוקרים מחקר מדעי מרתק בכתב העת Cell, שעסק בשאלה שנשמעת כמעט בלתי אפשרית.

איך ייתכן שלתאומים זהים, שנושאים כמעט בדיוק אותו מטען גנטי, אין אותן טביעות אצבע?

תחשבו על זה. שני ילדים שהתפתחו מאותה ביצית מופרית. אותו DNA כמעט לחלוטין. לעיתים הם דומים כל כך, שאפילו בני המשפחה מתקשים להבדיל ביניהם. אבל אם נכניס את טביעת האצבע של אחד מהם למערכת זיהוי, האצבע של אחיו לא תהיה זהה לה.

איך זה קורה?

החוקרים מאוניברסיטת אדינבורו וממוסדות נוספים בדקו את התפתחות העור בקצות האצבעות של עוברים. הם גילו שבמהלך ההיריון, החל מסביבות השבוע השלושה עשר, מתחילים להיווצר בקצות האצבעות רכסים זעירים. שלוש מערכות של אותות מולקולריים, ובהן WNT ו-BMP, משתתפות בתהליך. חלק מהאותות מעודדים צמיחה של רכסים, ואחרים מווסתים אותה. הרכסים מתפתחים בהדרגה ויוצרים את הצורות שאנחנו מכירים: קשתות, לולאות ומערבולות.

אבל כאן מגיע החלק המפתיע. הגנים משפיעים על התהליך, אך אינם קובעים לבדם את כל הפרטים. גם הצורה הזעירה של קצה האצבע, עיתוי התפתחות הרכסים ותנאים מקומיים במהלך ההתפתחות משפיעים על התוצאה. לכן אפילו אצל תאומים זהים נוצרים הבדלים בפרטים הקטנים של טביעות האצבע. וההבדלים האלה נשארים איתם לאורך החיים.

שני אנשים יכולים להתחיל עם מטען גנטי כמעט זהה, ועדיין כל אחד מהם נושא סימן ייחודי משלו.

וכאן אנחנו מגיעים לפרשת תולדות. התורה מספרת על הריונה של רבקה אמנו:

״וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה׳״.

רבקה מרגישה התרוצצות קשה ואינה מבינה מה מתרחש. והקב״ה משיב לה:

״שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ״.

שימו לב לתשובה. רבקה נושאת ברחמה שני ילדים, אבל התורה אינה מתארת אותם רק כשני עוברים. היא מדברת על שני עמים, שתי דרכים, שני עתידים שונים.

ובהמשך הפרשה נאמר:

״וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים״.

שני אחים. אותם הורים. אותו בית. אבל אישיותם ודרכם שונות מאוד.

כמובן, יעקב ועשו אינם מתוארים בתורה כתאומים זהים מבחינה גנטית, ואין להסיק מהמחקר המדעי מסקנות על אופיים. החיבור הוא ברעיון אחד: קרבה משפחתית, ואפילו תנאי התחלה דומים, אינם מבטלים את הייחודיות של כל אדם.

וזה יסוד חינוכי עצום. לפעמים אנחנו נופלים למלכודת ההשוואה. למה הילד הזה אינו מצליח כמו אחיו? למה התלמיד הזה אינו מתנהג כמו התלמיד שיושב לידו? למה אחד מסוגל ללמוד שעה שלמה, והשני מתקשה להתרכז אפילו עשר דקות? אנחנו מסתכלים על שני ילדים באותה כיתה, באותו גיל, שלומדים אצל אותו מורה, ומצפים שיתפתחו באותה דרך. אבל הם אינם אותו אדם.

וזה לא אומר שכל דרך נכונה באותה מידה, או שאין צורך להציב גבולות ודרישות. יש ערכים משותפים שאנחנו חייבים לחנך אליהם. יש אמת, יש תורה, יש דרך ארץ ויש אחריות. אבל הדרך שבה כל ילד יוכל להגיע אליהם אינה בהכרח זהה.

ילד אחד זקוק לאתגר. ילד אחר זקוק לעידוד. אחד צריך שניתן לו עצמאות. השני צריך שנלווה אותו צעד אחר צעד.

וכאן נמצאת אחת הטעויות החינוכיות הכואבות ביותר. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלשאול למה הילד אינו דומה לאחרים, עד שאנחנו מפספסים את השאלה החשובה באמת: מי הילד הזה, ומה הוא צריך כדי לגדול?

זה נכון גם בבית. ארבעה ילדים יכולים לגדול אצל אותם הורים, באותו בית, עם אותם כללים, ובכל זאת כל אחד מהם יזדקק למשהו אחר. שוויון באהבה אינו מחייב זהות בדרך החינוך. לפעמים דווקא כשאנחנו מתעקשים לתת לכולם בדיוק אותו דבר, אנחנו מפספסים את הצרכים השונים שלהם.

בחרו ילד אחד, תלמיד אחד או אדם קרוב, שאתם נוטים להשוות לאחרים. במקום לחשוב במה הוא פחות טוב ממישהו אחר, נסו לזהות בו תכונה אחת ייחודית. לא מחמאה כללית כמו ״אתה מקסים״. משהו מדויק. ״ראיתי שלא ויתרת גם כשהיה קשה. ״ ״שמתי לב שאתה מצליח להרגיע חברים. ״ ״יש לך דרך מיוחדת לשים לב לפרטים. ״ ותאמרו לו את זה.

כי לפעמים אדם זקוק למישהו מבחוץ שיזהה את מה שמיוחד בו, לפני שהוא מסוגל לראות זאת בעצמו.

המחקר על טביעות האצבע מלמד אותנו שאפילו אצל תאומים זהים, הפרטים הקטנים אינם זהים. ופרשת תולדות מזכירה לנו ששני ילדים יכולים לצמוח מאותו בית ולפתח דרכים שונות לחלוטין. הקב״ה לא ברא אותנו כדי שנהיה העתקים מוצלחים של מישהו אחר. והתפקיד שלנו כמחנכים וכהורים אינו לייצר ילדים זהים, אלא לעזור לכל ילד להוציא לאור את הטוב הייחודי שהקב״ה נתן בו.

*כי בסופו של דבר, חינוך טוב לא מוחק את טביעת האצבע של הילד. הוא עוזר לו להשאיר אותה בעולם. *

שבת שלום ומבורך!


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לחפור את הבאר שלך - פרשת תולדות. איך אני נהיה עובד ה'?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רועי אמגר Rabbi Roi Amgar


נשלח על ידי: רועי אמגר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מי הרב שלי?! ואיך בוחרים רב?!| הרב גיא אלאלוף

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Rabbi Guy Alaluf


נשלח על ידי: Guy Alaluf
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

למה אני מרגיש לבד?? מגיפת הבדידות במאה21 והתרופה של היהדות || אורות אושר 5 || הרב יהודה בן חמו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הִתְפַּתְּחוּת אִישית יְהוּדִית - הרב יהודה בן חמו


נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שלישי, 10 בנובמבר 2026

יביע אומר חיי שרה שנה ה 2

ענות עני יד אבן העזר ה

בחור כהן חוזר בתשובה אמר שאמו ספרה לו לפי תומה שהייתה עם גוי קודם נישואיה לאביו

הוא לא בירר אצל האב, אם האמא סיפרה לו זאת קודם הנישואין

מהו לכהונה?

ב״ב קכז:

תניא (דברים כא, יז) יכיר יכירנו לאחרים מכאן א״ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן.

רמב״ם איסורי ביאה טו יט

אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה: עובר זה אינו מבעלי אינה נאמנת לפסלו והרי הבן בחזקת כשרות, שלא האמינה תורה אלא האב.

שו״ע אבן העזר ד כט

אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו:

הגה: ויש אומרים דוקא בנשואה, שיש לבן חזקת כשרות. אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר, אף על פי שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה, יש אומרים דהבן הוי ספק ממזר, ויש אומרים דהוא נאמן (סברת הרב דבארוס מיירי דברי נימוקי יוסף פרק אלמנה בנידון זה שהביא ב' דיעות אלו).

אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי. ואם יש בנים לבן, אינו נאמן אף על הבן. ואם היא אומרת: מעובד כוכבים או מעבד נתעברתי, הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בזה:

וכן יש להתיר הבת עפ״י דברי מהרי״ט אבהע״ז טו

דהיכא שרוב העיר גוים/ כשרים הו״ל רוב כשרים אצלה לגבי הולד דלא בעינן תרי רובי אלא דוקא לגבי האשה אך לא לגבי הולד

אמנם כאן עיקר הבעיה תהא אם התברר שאביו גם ידע מהסיפור לפני נישואיהם וא״כ אז הייתה נאמנת מדין שוייא נפשא חתיכה דאיסורא

כמ״ש השו״ע אבן העזר ו יג

אשת כהן שאמרה לבעלה: נאנסתי, אע״פ שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיתה זונה, שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא:

אמנם הב״ש סייג חומרא זו

(כה) אסורה לכל כהן: היינו לכתחילה אבל אם נשאת לכהן לא תצא אא״כ מאמין לדבריה וכ״כ ב״ח ואם ע״א אמר שזנתה אם היא מכחשת אז העד אינו נאמן ואם היא מודה א״כ היינו הדין שהיא אמרה שזנת' ואם היא שותקת תליא בפלוגת' בי״ד שם אם שתיקה כהודאה דמיא או לא:

אלא שיש לומר שאין עלינו לברר זאת וכדברי היבי״א ט אבהע״ז ג

יבי״א ט אהע״ז ג

מתוך שיחתו של הרב אברהם ימר שליט״א

א. נאמנות קרוב החשוד על הדבר- ביום ראשון האחרון ביקר בישיבה אחד מבוגרנו המשמש היום כרב חשוב בארצות הברית, בשיחתנו שיתפתי אותו בנושאים בהם עסקנו לאחרונה. שמח אותו רב, ושיתף אותי בשאלה המגיעה לפניו מידי פעם בפעם: רבים מבני הקהילה בה הוא משמש כרב הינם חוזרים בתשובה, ומטבע הדברים קורה שהם מוזמנים מידי פעם בפעם לאכול אצל קרובי משפחה שאינם שומרים תורה ומצוות כלל. אותם קרובים קונים לכבודם אוכל כשר וכלי פלסטיק חדשים, ואומרים להם באיזה חנות קנו את הדברים. אולם אינם מראים להם את האריזות של המוצרים עם חותמות הכשרות.

מצד דיני עדות על איסורים אין אותם קרובים נאמנים- מפני שהם חשודים על הדבר[1], אבל מצד עצמו הוא מכיר אותם ויודע שאינם משקרת. האם יכול הוא לסמוך על דבריהם מתוך הכרותו איתם- כ׳נאמנות אישית', או לא?

ב. נאמנות ילד על ברכת המזון- אדם התלבט האם בירך ברכת המזון או לא. במקום היה בנו בן התשע, ילד צדיק וישר, שאמר לאביו שראה שבירך. בא האב לפני הג״ר יצחק זלברשטיין ושאלתו בפיו- האם יכול סמוך על עדותו של ילדו האמין והצדיק?

ג. טבילת כלים על ידי ילד- על אותה דרך יש לשאול, האם ניתן לשלוח ילד לפני גיל מצוות לטבול כלים הטעונים טבילה?

ד. הסתמכות על 'עובדת זרה'- לאימי מורתי שתחי' יש עובדת זרה ישרה ואמינה מאוד העובדת אצלה כבר שנים רבות. האם ניתן לסמוך עליה שעשתה כל מיני פעולות כשורה?

ה. טהרת המשפחה כשהאשה אינה שומרת תו״מ- לפני הג״ר משה שטרנבוך הגיע אדם שחזר בתשובה, שאשתו עדיין אינה שומרת תורה ומצוות. אשתו אינה מעוניינת מצד עצמה לשמור על טהרת המשפחה, אולם עבורו מוכנה היא לשמור ולהקפיד על כל הדינים הנדרשים. ועתה שאלתו בפיו, האם יכול הוא להסתמך על עדות אשתו, החשודה על קיום המצוות, או לא?

ו. נישואי 'כהן' לגיורת על סמך סבתא- לפני הג״ר משה פיינשטיין זצ״ל הגיע אדם המוחזק ככהן ואמר ששמע מסבתו שאינה שומרת תורה ומצוות שהסיחה לפי תומה שלפני שנישאה לסבו- הכהן, נבעלה לגוי. אם נקבל את דבריה, נמצא שבנה של אותה סבתא וכן נכדה- השואל, הינם 'חללים' הפסולים לכהונה. לאור זה שאל אותו נכד, האם מותר לו על סמך עדות סבתו- לה מאמין באופן מוחלט, להינשא לגיורת שהכיר, או לא?

עוד ברצוננו לברר, האם יש מקום לחלק בין המקרים השונים?

תחילתו של דיון הוא בדברי הגמ' במסכת כתובות (פה, א):

"ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה. אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.

זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה אמר ליה רב פפא: ידענא ביה דשטרא פריעא הוא, אמר ליה: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר? אמר ליה: לא. אמר ליה: אף על גב דאיכא מר, עד אחד לאו כלום הוא. אמר ליה רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא? ! [השיבו רבא]: בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה.

אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה. קרענא סלקא דעתך? אלא מרענא שטרא אפומיה".

תשובה:

בעניין תוקפה של 'נאמנות אישית' מצינו שלוש גישות באחרוני זמנינו- הג״ר משה פינשטיין זצ״ל, הג״ר משה שטרנבוך והג״ר אשר וייס שליט״א.

נשוב לסוגיית הגמ' בכתובות- בית דינו של רבא הפך את השבועה והטילה על 'שכנגדה'/רב פפא היה מוכן לערער על שטר על סמך עדותו של קרוב האמין בעיניו מאוד, על אף שאלו עדויות המצריכות בדרך כלל ב' עדים- הכיצד?

שיטה א'- 'נאמנות אישית'- כידיעה עצמית:

הג״ר משה פינשטיין[2] (אגרות משה יו״ד ח״א סימן נד) מחדש שהצורך בגדרי עדות (אפילו של איסורין) הוא רק באדם שאינו מכירו ומאמין לדבריו רק על סמך חזקת הכשרות שיש לו. וביחס לזה קבעה התורה מסמרות- יש צורך בשני עדים כשרים שאינם קרובים, ואפילו משה ואהרן- גדולי ישראל הקדושים אינם נאמנים בגדרי עדות יחד כפי שלימדונו חז״ל בגמ' במסכת בבא בתרא (קנט, א).

אולם במידה והמידע הגיע לפניו מפיו של אדם שמכירו באופן אישי ומתוך הכרותו הטובה איתו עמד על כנותו ועל יושר לבבו ומאמין הוא לכל מילה היוצאת מפיו, כאן אין צורך לגדרי עדות הרגילים. נחשב הדבר כאילו ראה בעצמו את הדבר ויודעו בידיעה עצמית! האדם הנאמן עליו הינו כעין 'מצלמה' המצלמת עבורו את המציאות ומעבירה את המידע ישירות אליו.

דברים דומים כותב כבר המאירי בכתובות (שם):

"ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו".

הסבר תשובתו של רבא- בדרך זו מסביר הגר״מ את תשובתו של רבא לרב פפא בסוגיא בכתובות- רבא נשאל, כיצד הסתמך על דבריה של אשתו, ואילו על דבריו של רב פפא סירב להסתמך ללא צירוף עד נוסף? והשיב: "בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה". נשאלת השאלת- וכי רבא לא הכיר בגדלותו של רב פפא ובצדקותו?

לאור דברי הגר״מ הדברים מובנים היטב- אף שרב פפא היה מוחזק ככשר לא היתה לרבא היכרות אישית עמוקה איתו, ומסיבה זו, הדרך היחידה שיכל לקבל את דבריו היא רק במסגרת גדרי עדות. אולם על ישרותה וכשרותה של אשתו עמד רבא מתוך היכרות קרובה ועמוקה, ומסיבה זו, יכל רבא לסמוך על דברי ולקבלם בפני עצמם גם ללא עמידה בגדרי עדות.

הרמב״ם (סנהדרין כד, א) פוסק את הלכה זו:

"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן… ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב״ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו… אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".

משאלתו של הרמב״ם- לאור יכולת ההסתמכות על נאמנות אישית, מדוע הצריכה התורה ב' עדים? נראה שידיעה על סמכות נאמנות אישית נחשבת לידיעה ברורה ואינה יוצרת ספק בלבד, מפני שאם היתה יוצרת ספק בלבד מובן היטב מדוע הצריכה התורה שני עדים!

לסמוך על בן שסטה מהדרך- על פי חידוש זה, התיר הגר״מ (שם) לאבות הניזונים על שולחנם בניהם שאינם שומרי תורה ומצוות לסמוך על דבריהם ולהאמין שהאוכל שמגישים לפניהם כשר:

"וקים ליה בגוה דבתו וכלתו שלא יכשילוהו באיסור משום דמכיר טבעה בידיעה ברורה ע״י שניסה אותה הרבה פעמים וראה שאינה מכשילתו מטעם שאינה רוצה לצערו או שטבעה שלא להעביר אחרים על דעתם, יכול לסמוך עליה ולאכול מה שמבשלת בעדו מבשר וכל דבר כשאמרה לו שהוא מבשר כשר ובכלים שהזמינה עבורו".

'נאמנות אישית'- במי שאינו קרוב- הגר״מ מגביל את נאמנות אישית זו רק לקרובי משפחה איתם יש לאדם היכרות מעמיקה ויכול במהלך השנים על אמינותם ויושרם, אולם לאדם רחוק יותר על אף הכירותו איתו, והכרתו את ישרותו ואמינותו, אינו יכול לסמוך עליו שלא בגדרי עדות.

מסיבה זו, פסק הגר״מ (אגרות משה יו״ד ב, מג) שלא ניתן לקנות בחנותו של קצב המחלל שבת בפרהסיא, על אף שידוע ומוכר כאדם ישר ואמין מאוד, כל עוד לא תהיה במקום השגחה חיצונית. זאת משום שהכרותו איתו אינה ברורה עד כדי שנגדירה כ׳ידיעה עצמית', ובלשונו:

"אבל על זה צריך ידיעה ברורה כהא דבעל שמכיר את אשתו שהוא אתה תמיד כעובדא דרבא שהאמין לבת ר״ח אשתו וכאב את בנו כעובדא דר״פ ואבא מר בנו שהם מצד הרבה דברים שראו תמיד והכירו שטבעם שלא לשקר, ולא מצד איזה פעמים שיש לתלות שהיה לו איזה טעם שלא לשקר בפעמים ההם, ואולי היה זה בכוונה כדי שיחזיקוהו לאינו משקר ויסמכו עליו, שידיעת בני העיר את האיש ההוא לאינו משקר ודאי לא שייך שידעו בידיעה ברורה כראיה ממש".

לעומת זאת, ביחס לסיפור של ה׳כהן' שרצה לשאת גיורת על סמך עדותה של סבתו, התירו הגר״מ (איגרות משה אבן העזר ד, יב) להינשא לאותה גיורת על סמך עדותה של סבתו, הואיל ומכיר בישרותה ומאמין לדבריה, כפי כשכותב שם בסוף התשובה:

"והנה דברתי בטלפון עם בנה שנעשה בעל תשובה והחזיק עצמו בכהונה שנקרא לתורה ראשון ונושא כפיו ושאלתיו אם יש לחוש לדברי אמו שמא משקרת ואמר שהוא מכיר את אמו שאף שאינה שומרת תורה לעולם אינה משקרת וכל דבריה אמת, וא״כ נפסל הוא מכהונה וצריך להפסיק מלישא כפיו ולא יקראו אותו לתורה במקום כהן, כי הוא חלל, ובנו רשאי לישא נשים פסולות לכהונה כי הוא חלל שלכן רשאי לישא הגיורת אם נתגיירה כדין והיא שומרת תורה".

הרב בוגר ישיבתנו שעורר אותנו לשאלה זו, הלך ושאל את תלמידי הגר״מ- האם כל קרבה משפחתית מועילה או רק אם או סבתא, אך לא בן דוד ודודה, והשיבוהו, שהגר״מ אמר את דבריו רק בקרבה כאם וכסבתא, אך לא כקרבת דודים/בן דודים.

שיטה ב'- 'נאמנות אישית'- רק להטיל ספק-

הג״ר משה שטרנבוך שליט״א נשאל (תשובות והנהגות ח״ב סימן תל) את השאלה שהזכרנו בפתיחה- האם בעל ששב בתשובה יכול לסמוך על עדות אשתו שאינו שומר תורה ומצוות בענין טהרת המשפחה.

לדברי הגר״מ פיינשטיין במקרה כזה יכול הבעל לסמוך על דברי אשתו במידה והיא ישרה ונאמנת בעיניו. אולם הרב שטרנבוך חולק על דבריו מכל וכל; כל מה שמצאנו בגמ' שרבא סמך על דברי אשתו, ורב פפא מוכן היה לסמוך על דברי בנו, לא היה כנאמנות ודאי- אלא כהטלת ספק- שדרשה להעביר את השבועה לצד הנגדי[3], או הטילה ערעור בשטר ולא אפשרה את הגביה על ידו, אבל לקבל את דבריהם כוודאים ולפעול על פיהם לכתחילה- זאת לא מצאנו!

ומוסיף הגר״מ שטרנבוך, שכאן עדותה של האשה נוגעת לבעל עצמו (וגם לה) בצורה ישירה, ואינה רק סיוע בהכרעת נידון שבא לפניו, ובזה קשה לאדם להיות 'אובייקטיבי' ולבחון את הדברים בצורה מדוקדקת. ועל כן, נמנע הגר״מ שטרנבוך מלהתירה, אולם כתב שאע״פ שיש לו אסמכתות ברורות, לא רצה להחליט בזה לבד 'עד שנשמע הכרעת גדולי הוראה בזה'.

שיטת ג'- נאמנות אישית- רק לגבי עצמו

הג״ר אשר וייס שליט״א (שיעור לפרשת תולדות שנת ה׳תשע״ח) מסכים עקרונית ליסודו של הגר״מ פיינשטיין שנאמנות אישית הרי היא כידיעה[4], אף במקרה שאין אותו אדם עומד בקריטריונים הנדרשים מצד הלכות עדות.

אולם חולק על הגר״מ פינשטיין בשלוש נקודות- הא'- לגר״מ פינשטיין יכולת ההסתמכות היא על קרובים בלבד, וגם בזה חילקנו בשמו בין דרגות קורבה שונות, בנקודה זו מערער הגר״א וייס ואומר שמסברה אין מקום לחלק בין דרגות קירבה, אלא ברמת היכרות, כפי שאומר שלמה המלך במשלי (כז, י): "טוב שכן קרוב מאח רחוק'[5].

הנקודה הב' בה חולק היא- שלדברי הגר״מ נאמנות זו שמאמין לאחר יכולה להועיל גם לאחרים- שהרי מכח זה התיר לגיורת להינשא לכהן על אף שעל הצד שהוא כהן גם לה אסור (לכה״פ לחלק מהפוסקים) להינשא לו. אולם הגר״א וייס חולק וסובר שהגם שהאדם עצמו יכול לסמוך על הכרותו והרגשת ליבו, אינו יכול להתיר זאת לאחרים.

[נקודה ג']- זאת ועוד, שכל נאמנות זו מועילה רק במצבים בהם אין צורך ב׳עדות' (של שני עדים) מדין תורה, אולם במקרים בהם יש צורך בעדות מצד הדין- כגון להעביר כהן מכהונתו, שם לא ניתן להסתפק בנאמנות אישית ויש צורך בעדות בדווקא.

ולכן, הגם שהתיר לאדם לאכול מאוכל שמביא לו חבר אמין על אף שאינו שומר תורה ומצוות[6] (ועל אותה דרך מסתבר שיתיר גם לבעל לסמוך על עדותה של אשתו שאינה שומרת תורה ומצוות במידה ואמינה בעיניו), סבר שאין נכון להתיר לאותו אדם שהיה מוחזק בכהן לשאת גיורת.

נאמנות קטן ביחס לברכת המזון וטבילת כלים- על בסיס עיקרון זה שחידשו האחרונים שניתן להסתמך על 'נאמנות אישית', כתב גם הגר״י זלברשטיין שליט״א בשם חמיו הגרי״ש אלישיב זצ״ל להכריע בשאלת נאמנות בנו הקטן ביחס לברכת המזון (חשוקי חמד פסחים קיג:):

"וכעין זה שמעתי ממו״ח מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א, על אחד שנסתפק אם בירך ברכת המזון אחרי ששבע, האם יכול לסמוך על בנו הקטן המעיד שבירך, ואמר שאם סומך עליו בבטחון מוחלט ואין לו ספק, פטור מלברך".

ועל בסיס אותו עיקרון יוכל האדם לסמוך על בנו הקטן המעיד שטבל את הכלים כיאה וכיאות.

[4]  שמענו בשם הגר״א וייס שליט״א שאמר שהגרא״מ ש״ך זצ״ל אמר בשיעור שאם היה מגיע לפניו החפץ חיים בעדות בדיני ממונות היה מקבל את דבריו בלי פקפוק (על אף שהיה עד אחד)- על בסיס עיקרון זה של הנאמנות האישית. אולם הסביר- שההבדל בין נאמנות אישית לב' עדים- שבשני עדים חובה להסתמך על דבריהם, ואילו על נאמנות אישית אינו חייב לסמוך.

[6]  כתב, שמסיבה זו אכל יצחק מצידו של עשו.

אגרות משה יו״ד א נד

בענין קים לי בגויה לנאמנות באיסורין

בהיותי במאוסקואה תרצ״ד נשאלתי בדבר אבות זקנים וחלשים שאוכלים אצל ילדיהם הכופרים בה' ובתורתו

ואין להאבות עצה איך לאכול בשר כשצריכים לבריאותם או כל דבר מבושל דאף שסתם כלים אינן בני יומן הרי כאן שקבעו המקום הוי כלכתחילה

היכא דקים ליה בגויה דבתו או כלתו או ע״י שניסה אותן כמה פעמים אם מכשילים אותו או שמכיר בטבעם שהם ישרים ולא מעבירים על דעת אחרים

אין כאן מדין נאמנות אלא מדין ראיה עצמית וכדלקמן:

כתובות פה.

הָהִיא אִיתְּתָא דְּאִיחַיַּיבָא שְׁבוּעָה בֵּי דִינָא דְּרָבָא. אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא: יָדְעָנָא בָּהּ דַּחֲשׁוּדָה אַשְּׁבוּעָה. אַפְכַהּ רָבָא לִשְׁבוּעָה אַשֶּׁכְּנֶגְדָּהּ. זִימְנִין הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ רַב פָּפָּא וְרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, אַיְיתוֹ הָהוּא שְׁטָרָא גַּבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: יָדַעְנָא בֵּיהּ דִּשְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ דְּמָר? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מָר, עֵד אֶחָד לָאו כְּלוּם הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: וְלֹא יְהֵא רַב פָּפָּא כְּבַת רַב חִסְדָּא? בַּת רַב חִסְדָּא קִים לִי בְּגַוַּוהּ, מָר לָא קִים לִי בְּגַוֵּויהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: הַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר ״קִים לִי בְּגַוֵּויהּ״ מִילְּתָא הִיא, כְּגוֹן אַבָּא מָר בְּרִי דְּקִים לִי בְּגַוֵּויהּ, קָרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ. קָרַעְנָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ? ! אֶלָּא: מַרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ

הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שַׁב מַרְגָּנְיָתָא דְּצַיְירִי בִּסְדִינָא בֵּי רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. שְׁכֵיב רַבִּי מְיָאשָׁא וְלָא פַּקֵּיד. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּלָא אֲמִיד. וְעוֹד, הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם. אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד וְאִיהוּ מִיחְזָא חֲזָא. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כָּסָא דְכַסְפָּא בֵּי חָסָא. שָׁכֵיב חָסָא, וְלָא פַּקֵּיד. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לְהוּ: יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּחָסָא דְּלָא אֲמִיד. וְעוֹד, הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֵימַר אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד וְאִיהוּ מִיחְזָא חֲזָא. הָהוּא דְּאַפְקֵיד מְטַכְסָא בֵּי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא, שָׁכֵיב רַב דִּימִי וְלָא פַּקֵּיד. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַב דִּימִי דְּלָא אֲמִיד. וְעוֹד, הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רְגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד וְאִיהוּ מִיחְזָא חֲזָא.

וזה שמיהא לא קרע השטר על פי בנו זה מחמת הדיינים האחרים שאינם מכירים את בן רב פפא מהיכרות אישית ולכן דן אותו כשטר פסול לשיטת רש״י

ואילו לשיטת רי״ף ורמב״ם ור״ח בתוס' שרק הצריכו שבועה על השטר

וכן מוכח מלשון הרמב״ם שלא מטעם נאמנות אלא כידיעה מוחשת של הדיין עצמו

רמב״ם סנהדרין כד א

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב״ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד:

ולכן לעניין ממון שאפילו עד אחד ממש נאמן רק לשבועה לכן לא נאמן לגמרי אבל לגבי איסורין הרי קי״ל עד אחד נאמן וא״כ בקים לי בגוויה מיהא הוי כעד אחד ונאמן מטעם ראיה ולא מטעם נאמנות

ואע״ג שהרי״ף והרמב״ם ס״ל שבזה״ז אין דנין דין קים לי בגויה, מסתבר שהוא רק בדיני ממונות ולא באיסורין שאין בזה דין בית דין

ולכן: בשעת הדחק ולאנשים חלושים יש להקל אם יודע בבירור שקים לי בגויה מצד טבעותיה ומנהגותיה באיזה נסיונות שלא תכשילהו לסמוך עליה ולאכול ממה שמבשלת בעדו ואמרה שעשתה בהכשר, אבל לאחרים וכן לו שלא בשעת הדחק ולבריאים יש להחמיר! ! !

ורק בידיעה תמידית כמו אב את בנו ואיש את אשתו.

והדגיש זאת האגרות משה בחלק אבן העזר סימן כד ענף ד

לא מטעם צדיקות כמו אשה שאומרת לבעלה שנאנסה ולא חושד בה שנתנה עיניה באחר משום צניעותה וכו' אלא מטעם טבע הנהגותיה שאינה משקרת ורק בזה אסר השו״ע אבן העזר קטו ו, וכן מסיק הרמ״א אבן העזר קעח ט

לא מטעמים חיצונים של צניעות ואהבה ולא יכול להיות שישקרו לי אלא מטעם טבע הנהגותיה שאינה משקרת כפי שניסה אותה כמה פעמים.

האם בעל עסק צריך תעודת כשרות?

מהו גדר מוחזק בכשרות?

ערוך השולחן – כל שמתנהג עפ״י דת ישראל מניח טלית ותפלין ומתפלל 3 פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דת תורתינו הקדושה זה נקרא מוחזק בכשרות.

/

שולחן ערוך הרב – צריך לחקור עליו אם הוא אדם כשר ודרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו, וגם שיהיה יודע ללמוד ולהבין בעצמו בגמרא ובפרש״י, שרק אז יש לו לב להזהר כמו שאמרו רז״ל אין בור ירא חטא ואיכא מ״ד בגמרא שאם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים דהיינו לימוד גמרא הרי זה בור.

מדוע לא אמרינן בעם הארץ עד 1 נאמן באיסורים?

רדב״ז – בדבר שהם חושבים שזה מותר אז לא נאמנים שאינו מודע למורכבות ההלכתית ולא מדין חיישינן למשקר.

הבחורה ס ר מלוס אנג׳לס הצהירה בפנינו בבית דין ביום כב סיון תשמה אני בעלת תשובה שם אמי ס ס היא נשאת לבעלה הראשון ב1953 שמו ל ג לדברי אמי הנישואים היו בחו״ק ואמרה לי אמי שמסדר הקדושין היה איזה רב אורטודקסי היום הוא קונסברטיבי ומסרה לי אימי שאמר, שאז היה נוהג שהוא עצמו היה עד ונוסף לו השמש שניהם היו שומרי שבת כשבקשתי בעצמי מהרב הנ״ל לברר אם יש לו איזה מסמך לאשר דבר הנישואים הנ״ל אמר שאיננו זוכר כלל מהחתונה הזאת ונדמה לו שהיתה איזו כתובה בעניין זה וחיפש ולא מצא כלום אמי ישבה עם ל ג3 חודשים לדרישת אמי מבית המשפט של הערכאות נתבטלו הנישואים מעולם לא הלכה אימי למקוה גם כשהיתה כלה אבא של אמי שמו י מ הוא נוסע בשבת כעבור קרוב לשנתיים נשאת אמי לה. ר הוא בעלה השני וממנו נולדתי בדצמבר 1962

בית הדין שאל והמבקשת עונה אינני יודעת את הכתובת של בעלה הראשון אחותו גרה בלוס אנג׳לס אולי היא יודעת שמעתי שהוא לא דתי בכלל בית הדין שאל והמבקשת עונה אבא של אבא יהודי, אבל אמא של אבא אינני יודעת האם מותרת לבוא בקהל? רמב״ם איסורי ביאה טו יד פנויה שזנתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק ואם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו אלא יהיה ספק ממזר. הלכה טו אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן ואם יש לבן בנים אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים. הלכה יט אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה עובר זה אינו מבעלי אינה נאמנת לפסלו והרי הבן בחזקת כשרות שלא האמינה תורה אלא האב אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במדינת הים הרי זה בחזקת ממזר ואם אמרה מעכו״ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בדבריה ואין העובר משתהה במעי אמו יתר על שנים עשר חדש.

שולחן ערוך אבן העזר ד כט אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו:

יבי״א בנידון דידן לומדים מכאן: אין האמא נאמנת לומר שנשאת לבעלה הראשון בחו״ק ואח״כ נשאת לאחר ולפסול בכך את הבת שלה! קי״ל אין אדם משים עצמו רשע ואפילו באב שנאמן לפסול בנו מטעם יכיר כתב הריטב״א ב״ב קכז: והנמוקי יוסף שם לחד תירוץ שאינו נאמן כשעושה עצמו רשע ונאמן רק בשוגג ולא במזיד! ואף אותו עד אינו זוכר וגם אם היה זוכר אפשר שנתגרשה כדת ממנו ועוד שאין כאן אלא עד 1, וכדי לפסול בעי 2 עדים כמבואר בשו״ע אהע״ז ב ג משפחה שקרא עליה ערער, והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל, או שיש בהם עבדות – הרי זה ספק.

ומימלא בנידון דידן אין צורך אפילו לבדוק אחר המבקשת אם היא כשרה לבוא בקהל, שהיא בחזקת כשרות עומדת.

האם צריך לדרוש את הבעל הראשון אם יודה שהתחתן עימה בחו״ק או לא ואם נפרד עימה בנתינת גט? חת״ס – אין חיוב על הבית דין לחקור ולברר על אשת איש שיצא עליה קלא דלא פסיק שזינתה אם אסורה וכפי שאפשר לדייק מדברי חז״ל שלומדים מפרשת עיר נדחת שצריכים לחקור את העדים 7 חו״ד מקרא ד 'כי תשמע באחת שעריך… ודרשת וחקרת ושאלת היטב' והרי בפשט הקרא כי תשמע היינו שמיעה וקול בעלמא קול הברה בעלמא ועל זה ציותה התורה לחקור ולדרוש עד שימצאו עדים שיעידו אבל את העדים עצמם א״צ לחקור! ? אלא ודאי שהדבר פשוט לחז״ל שעל קול בעלמא אין בי״ד נזקקים לחקור ולדרוש ואף שיש בזה מצוה לגדור גדר וכמו שאמרו (חולין קי.) רב בקעה מצא וגדר בה גדר, היינו מילתא אחריתי ואינו מענין דין חובת בית הדין, וכי תשמע באחת עריך היינו בעדים.

יבי״א – וכ״ש בנידון דידן שהבעל הראשון נפרד ממנה בשנאה עזה מחמת ביטול נשואיו ממנה ע״י הערכאות והוא עלול לשקר שנתקדשה לו בחו״ק ונישאת לשני בלא גט כדי לעשותה זונה וכ״ש שיש לו נגיעה בדבר נראה שלא האמינתו תורה וכדברי החת״ס (אבן העזר עו) שאם יש לו נגיעה בדבר לא עדיף האב מסהדי דעלא שאם הם נוגעים בדבר אינם נאמנים

האם האב יהיה נאמן כלפי הילדה לפוסלה מדין יכיר? לפי דברי הבת האבא אינו דתי בכלל ומחלל שבת בפרהסיא ואפילו ביוהכ״פ אינו הולך לבית הכנסת רעק״א – מסתפק אם דין נאמנות יכיר זה מדין עדות והיכא דרשע הוא פסול לעדות או מדין נאמנות שהתורה נתנה לאבא ואפילו הוא רשע נאמן משיב נפש טולאדנו – מדין עדות אור גדול – גזרת הכתוב שהאבא נאמן

יבי״א – מכיון דאיכא עקולי ופשורי בהא שב ואל תעשה עדיף ואין צורך לחקור ולדרוש אצל אב כזה. לפי שיטת ריא״ז, המכריע, רשב״ם, ר״י מיגאש, רבינו שלמה הספרדי, רבי אליהו מפריש, הרדב״ז [ והא דמרן הב״י לא הביא שיטת זו כתב שיורי כנה״ג שאין ספק שהשלט״ג לא נתפשט בזמן מרן והראיה שאינו מזכירו בשום מקום וגם פסקי ריא״ז לא נגלו אליו], חת״ס, עין יצחק אלחנן, יש״ש (קדושין ד טו) - כל דין נאמנות יכיר זה רק כשהוא אומר שהילד בנו אלא שנולד בפיסול שאמו היתה אסורה עליו מחמת ערוה אבל אם הוא אומר שזה לא ממנו אלא מאחר אינו נאמן שיטת בה״ג, ר״ת (תוס' יבמות מז.), רמב״ן (ב״ב קכז:), יש״ש ברמב״ם – אין דין נאמנות יכיר אלא רק במימלא ע״י הכרת בכורה.

פש גבן לברורי מה שהמבקשת מסרה בשם אמה וכנראה שהיא מאמינה לה בזה שהאם נישא לבעל ראשון בחו״ק ולא קבלה ממנו גט האם בזה היא נהיית ממזרת? קידושין (סו.) הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל. יוֹמָא חַד נְגַהּ לֵיהּ וְלָא הֲוָה קָאָתֵי. שַׁדַּר שְׁלִיחָא אַבָּתְרֵיהּ. אַדְּאָזֵיל שְׁלִיחַ בַּחֲדָא אוֹרְחָא, אֲתָא אִיהוּ בַּחֲדָא. כִּי אֲתָא שָׁלִיחַ, אָמַר: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימַן לָךְ – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפֵּיק

וא״ת דשאני הכא שאמה של המבקשת בדבריה אלו משימה עצמה רשעה וקי״ל אין אדם משים עצמו רשע, זה אינו! כי הרמב״ם וכ״פ השו״ע אבן העזר קטו ו אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר (ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת) (פסקי מהרא״י סי' רכ״ב) אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו (ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן נאמנת) (הגהת מרדכי דקדושין) ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה״ז חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה אבל אם נאנסה לא הפסידה כתובתה לא אשת ישראל ולא אשת כהן:

וכ״כ הרשב״א בשם התוס' שאם אמר בעלה שמאמינה איהו נמי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסורה לו לעולם.

האם כשמאמינו הוי איסור דאורייתא וכדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורה? יבי״א – מדברי התוס' והרשב״א והר״ן והמאירי והנמו״י (נדרים צ:) מתבאר להדיא שדין שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא הוי מדאורייתא ומכיון שהרשב״א השוה דין עד הנאמן כבי תרי לדין שוי אנפשיה חד״א יוצא איפוא שגם בנאמן כבי תרי הוי מדאורייתא

וכן מוכח ברמב״ם (קרבן פסח ד א) השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם היה נאמן להן סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן ורוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני: יבי״א – מוכח דסומכים על דבריו להביא פסח שני בפני עצמם, אלמא דנאמנות הוי מהתורה (דאל״ה הרי מביאין חולין לעזרה! !)

וכן הוכיח החקרי לב מגמרא קידושין סג: מתני' קדשתי את בתי  איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: מהו לסקול על ידו, כלומר, האב שאמר "קידשתי את בתי", האם הוא נאמן עד כדי שאם זנתה סוקלים אותה? רב אמר: אין סוקלין. ורב אסי אמר: סוקלין. רב אמר: אין סוקלין, וטעמו: כי הימניה רחמנא [כאשר האמינה התורה] לאב שקידש את בתו, הרי זה לענין איסורא [איסור], שאסורה להינשא לאחר, אבל לקטלא [לענין מיתה] לא הימניה [האמינתו] התורה. רב אסי אמר: אף סוקלין, כי לכולה מילתיה הימניה רחמנא [לכל דבר האמינה התורה] לאב ואף לענין דיני נפשות. אמר רב אסי: ומודינא [ומודה אני] באשה האומרת "נתקדשתי" וזנתה, שאין סוקלים אותה על סמך הודאתה. ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי [ההלכות הללו שלי שוברות גגות], כלומר, הן נראות קשות ובלתי מובנות. השתא [עכשיו, הרי], ומה במקום שאמר האב "קידשתי את בתי ואיני יודע למי" שאם בא אדם מן השוק לכנוס — כונס ומאמינים לו, ובכגון זה אמרת [אומר אתה] שסוקלים אותה על פי עדות האב אם זנתה, מקום שאמרה אשה "נתקדשתי ואיני יודעת למי", שנאמנת לאסור את עצמה על הכל עד שאם בא אדם מן השוק לכנוס אין כונס, אינו דין שסוקלין? ויש לדחות: לא היא, לאב הימניה רחמנא [האמינה לו התורה] ונתנה לו נאמנות גמורה להעיד שבתו מקודשת, ולכן סומכים על דיבורו גם לעונש סקילה, ואולם לדידה [לה עצמה] לא הימנה [האמינתה] התורה, שלא נתנה לה נאמנות מיוחדת אף שיכולה לעשות את עצמה "חתיכה דאיסורא", ולכן יש לדון מקרה זה בדיני הראיות הרגילים

[החקרי לב מוכיח מתמיהת רב אסי שמדוע שויא אנפשה גריעא מנאמנות האב על בתו ומשמע דשויא אנפשה הויא דאורייתא ותמוה לי לענ״ד הרי להלכה קי״ל כרב וס״ל שאף הנאמנות של האב על בתו היא רק לאיסורי ולא לסקילה וכן האשה על עצמה וכדברי הרמב״ם איסורי ביאה א כג הָאָב שֶׁאָמַר בִּתִּי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הִיא לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא לוֹ אִם זִנְּתָה אֵינָהּ נִסְקֶלֶת עַל פִּיו עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּתְאָרְסָה בִּפְנֵיהֶם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת עַל פִּיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ תֻּחְזַק: לפי״ז אין כאן כלל הוכחה ששויא אנפשא הויא איסור דאורייתא אך אחר העיון מובן הוכחתו שלא מדבר על חיוב סקילה אלא על רמת איסור ובזה באמת מתמיהת רב אסי משמע לא שנא ובתרווייהו אסור ומדאורייתא! ! ]

אלא שקשה על זה מדברי הרמב״ם עצמו בהלכות אישות כד יח אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבלאות שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה״ז חייב להוציאה. ואין ב״ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח״כ כופין אותו להוציא.

ואם הוי שויא אנפשיה איסור דאורייתא וכאמור מאמין לאחר הוי כשויא אנפשיה אז מדוע אין כופין להוציאה? ? תירוץ הט״ז (אבהע״ז קטו ס״ק יא) דה״ט שאין לחייבו להוציא בדיני אדם, אלא בדיני שמים, מפני שיכול לומר אע״פ שאמרתי מקודם שאני מאמינה שזינתה, עתה חוזרני בי ואיני מאמינה וזהו דבר המסור ללב אבל אילו ידענו בבירור שהוא באמת מאמינה היינו כופין אותו להוציא! ! !

אלא דלכאורה קשה על תירוץ הט״ז דאיך יכול לחזור בו בלי שום אמתלא הנראית לבי״ד? ! תירוץ שדי חמד בשם שו״ת הרמ״ץ – שכיון שאיסור 'שוי אנפשיה' הוא מטעם שאדם נאמן על עצמו כמאה עדים (וכדברי הרשב״א הובא בב״י אבן העזר מח) לפיכך אינו אסור אלא אם אמר שהאיסור נעשה בבירור כגון אומרת קדשתני או טמאה אני אבל האומר שמאמין לחבירו כבי תרי שנעשה איסור, אין זה בגדר הודאה אלא בגדר רצון שרוצה באיסורו עפ״י האמנת העד ויכול לחזור בו מרצונו אפילו בלי אמתלא. עפ״י דינו של הרמב״ם (אישות כד יח) אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבלאות שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה ה״ז חייב להוציאה. ואין ב״ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח״כ כופין אותו להוציא. ועוד יותר ראיה דאין כופין להוציאה בשויא אנפשיה או במאמינה מהלכה יז ברמב״ם שם מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו. בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובה. ואם הודה לו שזינתה תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח״כ תגבה כתובתה. אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול. ואין כופין להוציאה ונמצא שבלא תירוץ הט״ז הנ״ל א״ש דברי הפוסקים דאיסור שויא אנפשיה בנאמנות העד הוי מהתורה, ועכ״ז אין בי״ד כופין להוציאה אלא רק בעדי טומאה ממש!

אמנם היבי״א מעיר שיש כמה אחרונים דס״ל שבעד אחד בכיעור אפילו מהימן עליו כבי תרי, לא חייב להוציאה אע״ג שבתרי עדים בכיעור כן חייב להוציאה ואפילו שהאיסור בכיעור (מיהא היכא דלית קלא דלא פסיק ) הוי איסור דרבנן ונשאר היבי״א בצ״ע.

נחזור לנידון דידן ונדון כלפי הבעל השני של אימה שהוא אביה בית הדין שאל את המבקשת האם אם אביה יהודיה והיא ענתה שאיננה יודעת וכאמור נישואי הבעל השני שהוא אביה היא ע״י ריפורמי וזה ידוע שהריפורמים רושמים לנישואין שלהם גם מי שע״פ דין תורה הוא גוי וא״כ אפשר שאימו גויה ואז דין אביה כגוי וקי״ל גוי הבא על בת ישראל בין פנויה ביו אשת איש הולד כשר (שו״ע אבן העזר ד יט)

נמצא א״כ שהמבקשת אפשר שהיא כשרה ואינה אלא ספק ממזרת א״כ אפילו אם היתה אומרת בפירוש שהיא מאמינה לאמה כבי תרי, אין כאן איסור ודאי אלא משום ספק והיכא שהנאמן אומר בעצמו משהו מסופק: כתב מהרח״ש – דלא אמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא כשהוא אוסר עצמו בודאי כההיא דכתובות כב. שהדוגמאות לשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא זה מקרים ודאיים כגון 'מקודשת אני ' 'טמאה אני' אמנם מסוגית פתח פתוח הרי נאמן לאוסרה עליו אע״ג שזה מספק? ויש לתרץ דהתם יש ריעותא השתא שהרי בחזקת בתולה היא ואמרינן השתא נטמאה אבל לעולם היכא דאיכא ספק שקול אין כאן 'שויא אנפשא חתיכה דאיסורא'! !

ועוד יש לדחות שאפילו בסוגית פתח פתוח איכא 'שויא אנפשיה' אפילו בספק שקול מ״מ התם יודע בעצמו שהרי פתח פתוח מצא ולא עפ״י האחר ולכן אמרינן ביה 'שויא אנפשיה' אבל כגון בנידון דידן שאין המבקשת יודעת בבירור שאם אביה יהודיה י״ל דלא חשיב שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כל שהמבקשת לא אמרה לנו בפירוש שהיא מאמינה לה כבי תרי

ועכ״פ כיון שספק ממזר מותר מהתורה ואינו אסור אלא מדרבנן, בספק שויא אנפשיה הו״ל ספק דרבנן ולקולא ועוד שבמקומות ההם מצויים נישואי תערובת (לוס אנג׳לס), והספק הזה הוא רגיל ומצוי.

עיון בסוגיא שויא אנפשיה: בקידושין יב: יהודית דביתהו דרבי חייא דהוית לה צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי

תורי״ד [ עקרון מתי יש את הדין של שויא אנפשיה] – אמר לה לאו כל כמינך דאסרת' ליך עילואי פירש אף על גב דהיא מהימנא לשווי' נפשה חתיכה דאיסורא ותנן לקמן בפרק האומר (דף ס״ה ע״א.) קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו התם משום דלא אגידא גבייהו הילכך כי קא אסרה נפשה עילויהו מהימנא כיון דלא מפסדא לאחריני אבל הכא דאגיד' ביה ומשעבד' להי ומטי איסורא לגביה לא מהימנא. והא דיהודית דמיא להנך תרי עיבדי בשילהי נדרים דאמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ואל מהימנא:

לעומ״ז איכא סוגיא אחריתי נדרים צ: מתני' בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים:

וביאר הר״ן ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך? יש מי שתירץ דאע״ג דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרי' ביבמות (דף צ:) מגדר מילתא שאני והקשו על זה שאין ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא! ? ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי (גיטין לג. וש״נ) דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה״נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש״ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה כדאמרי' בגמ' אלא שלפי זה מצטרך לומר דכי אמרי' הכי דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או מממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע! ? ואחרים תרצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא:

ומקשה השער המלך על תורי״ד: לפי טעמו הראשון של הר״ן שזה מדין אפקעינהו לא מאמינים לה ואע״ג דנשואה ומשועבדת לבעלה היכא דלא שייך אפקעינהו כן היינו מאמינים לה והרי בסוגיא בקידושין הנ״ל לא שייך אפקעינהו שהרי טוענת שהתקדשה עוד קודם שקידשה ר' חייא אז מדוע לא נאמנת לומר שנתקדשה קודם ותיאסר מכאן ולהבא על ר' חייא? !

תירוץ שער המלך – דלעולם לא אמרינן שויא אנפשיה אלא רק היכא שטוענת על עצמה בודאי כגון האומרת על עצמה קדשתני דקים לה בנפשה שבודאי נתקדשה לו, משא״כ בההיא דקידושין (יב:) דאיהי לא קים לה שקידשה אביה אלא מפי אמה אמרה כן וכסבורה שאמרה אמה אמת ואףלא מכחישתה מ״מ איהי לא ברירא לה מילתא כולי האי אלא עפ״י דיבור אמה וכל כה״ג לא אמרינן שויא אנפשא חתיכה דאיסורא

יבי״א – מעתה עפ״י דברי השער מלך הכא נמי לא ברירא למבקשת שאמה נישאה ליהודי שאביה זה יהודי ולא גרעא מדביתהו דר' חייא דאינה נאמנת כאמור! !

סברת המאירי בדין מהימן ליה כבי תרי מאירי קידושין סו. אע״פ שהוא שותק לו אינו אסורה עליו ואפילו היה אותו עד מוחזק בעיניו כאדם כשר ואפילו הוא מאמין בדבר שמכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים ומכל מקום אם היה אותו העד מוחזק בעיניו לנאמן בכל דבר כשני עדים אסורה לו לצאת ידי שמים לא שיהיו מוציאין אותה בית דין מתחת ידו בכך אלא שאם בא לצאת ידי שמים מוציאה הא כל שאינו נאמן אצלו לכל דבר כשנים אפילו היה מוחזק לו בכשר והגון אינו כלום ואפילו שתק לו ואפילו היה הוא מאמין בענין בתוך לבו שכך הוא שהרי המאמין בעד אחד שאינו גזלן ושהוא כשר והגון מאמין הוא הענין ואעפ״כ כל שאינו מאמינו כשנים אינו כלום.

רשב״א המיוחסות קלג קל״ג שאלה * ראובן נשא אשה והיתה קטטה ושנאה קדומה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לגבות חובו ויצא קול שנתן עיניו באחרת ולגרש זו, ומפני שיש חק מהמלכות להיות כל מגרש בלתי רצון אשה ואביה אחת דתו להמית לבד אשר יעקרו נשואין מצד דתו בטענת איסור ואף זו בהודעה ולא יכול זה לגרש, שם לה עלילות דברים פעם בטענת גניבה פעם בטענת מומין פעם שראה אותה מדברת עם אחד פריץ ובמקום רואים ופעם שאמר לו אותו פריץ שהשחית דרכו עמה ואמר שהוא מאמינו וכשהיה מהפך טענותיו בב״ד גערתם בו ואמר כי עוד אין לו טענה אחרת וכשראה שכל זה לא עלה בידו אמר שהוא בעצמו ראה שזנתה: תשובה ראיתי אני מה שכתבת ואמרת שאין לב״ד לאוסרה עליו בטענותיו ואני מסכים לעיקר מה שאמרת לאחר שעיינתי ודקדקתי בטענותיו ובטענותיך וכמו שהראוני מן השמים הנני כותב אליך פרטי הדברים שהביאוני לומר כן. ותחלת כל דבר אומר מה שיראה בעיני שהוא יסוד כל הענין והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזר לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא במקצתם שקרן ולפיכך שוב אין נאמן בכל מה שיטעון עליה שכך עונשו של בדאי שמחזיקים טענותיו בשקר וכמו ששנינו פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ד:) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרינן עלה בגמרא (קט״ז) ה״ד קטטה כגון דאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואוקימנא גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו להד״מ ואמרו מ״ט דקטטה רב חנניה אומר משום דמשקרא כלומר שראינוה שמשקרת מחמת קטטה ורוצה להתגרש מתחת בעלה מעתה אחזוקי מחזקינן לה בשקרנית בכל מה שתאמר שהיא מותרת לעלמא ושאין רשות הבעל עליה לפי שכבר גירשה ואינה נאמנת אחר שנמצאת שקרנית, והכא דכוותה היא דמשום שאין רשאי לגרש כ״א מדעת ב״ד שקורי משקר בכל מה שיאמר ואפי׳ טען מה שהיינו מקבלים ממנו ומאמינים אותו מעיקרא. ועוד דאפילו באיניש דעלמא איני רואה כאן דבר שתאסר לבעל. דמה שטוען תחלה שראה אותה מדברת עם אותו האיש אע״פ שהוא חשוד בכל העבירות אין זה אוסר לבעל ׳ חדא שלא דבר עמה בסתר ואפילו גירשה הבעל וכנסה זה אין מוציאין אותה ממנו ואין כאן דבר מכוער, ולא עוד אלא אפילו דבר עמה במקום סתירה אינה נאסרת עליו, וגדולה מזו שנינו פ״ק דסוטה (דף ב׳) כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני ודברה עמו עדיין היא מותרת לביתה ומותרת בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו עד כדי טומאה אסורה לביתה. ואמרינן בגמרא (ס:) דה״ק אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה לאו כלום הוא אל תסתרי ודברה עדיין היא מותרת לבעלה ואפילו ראינו ביניהם דברים מכוערים אינה נאסרת בכך לבעלה דכל אותן שאמרו פ״ב דיבמות (דף כ״ד:) מכוער הדבר ותצא לאו מבעל קאמר אלא מבועל, ודעת הרי״ף ז״ל ור״ח ור״ת ז״ל דאפילו פיו על פיה אינה סוטה כדמשמע בירושלמי פרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על יחוד דא״א ואפילו מדרבנן ואין האשה נאסרת על בעלה אלא ע״י קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בפני ע״א אינה אסורה ויכול למחול על קנויו ולרבינא אפילו אחר שנסתרה בפני שנים אלא דלא קי״ל כוותיה בהא משום דהא קא קפיד וקנא לה. ואע״פ שהעיז רשע זה בפניו ואמר שהשחית דרכו עמה אינו נאמן ואפילו היה עד כשר והעיד עליה שזנתה עם אחר לפי שאין ד״ע פחות משנים וכ״ש זה שהעיז פניו והעיד על עצמו שהוא רשע שאינו נאמן ואפילו העיד הוא ואחר עליה לפי שהוא חשוד על העריות ואינו נאמן בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי. אלא שאין אנו צריכין בנדון שלפנינו שאפילו כשר שבכשרין שהעיד עליה שזנתה עם אחר אינו נאמן כדאמרי׳ אין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שטען שהוא מאמין אותו האיש במה שטען שהעיז פניו אין מקבלין ממנו דמתוך שהרגיל קטטה שקורי משקר, ומה שאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר שהרי אפילו קנא לה ואיכא עד טומאה אינה אסורה על בעלה אא״כ נסתרה בפני שנים וכשקנא לה מאיש ידוע ואיכא עד טומאה ודאי לכאורה מאמין הוא לדברי העד ואפ״ה אינה נאסרת עליו דאוריי׳ שלא חלקה תורה בע״א בין מאמין בין אין מאמין ויכול הוא עוד למחול לקנויו ואפילו עד טומאה לאחר סתירה חדוש הוא אע״פ שלכאורה מאמין הוא אחר שקנא לה ונסתרה, אלא כי אמר ליה שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א״נ חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים קאמר וכהנהו עובדי דשלהי נדרים (דף צ״א) אבל זה מרבה רגלים שאינו מאמין אלא שעושה עצמו כמאמין כדי לגרש לא אמרו שתצא. ועוד כי מה שפירשתם [כוונתו לרב המאירי] באי מהימן לך כבי תרי אי איניש מהימן הוא אצלך בכל כשנים שאין משקר, יפה אמרתם ודברים של טעם הם דאי לאו הכי הל״ל אי מהימן לך דעבדא איסורא זיל כו׳ ולא ה״ל למתלי בנאמנותו של עד אלא בפחיתותה, ומהימן לך דהכא דקים ליה בגויה כדאמרי׳ פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בבת רב חסדא לרבא ואבא מרי בריה דרב פפא לרב פפא, אבל זה שהוא חשוד על העבירות מה ראה זה להאמינו ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו אלא מחמת שמצא עליה עילה לגרש או מחמת חשד האשה, ואין לך חשד יותר מרוכל שהיא חוגרת בסינר ואפ״ה אינה אסורה לו. ועוד מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא באינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע״א בהכחשה אפי׳ בעלמא לאו כלום הוא וכ״ש בדבר שבערוה וכדאמר פרק האומר (קדושין ס״ה:) גבי מעשה דחבילה ותסברא ע״א בהכחשה מי מהימן מדקאמר בהדיא מי מהימן משמע מי מהימן כלל ולא אמרינן ביה מי מהימן כבי תרי דע״א אומר נתקדשה אין זו מקודשת כלל ואינה אסורה לשום אדם ואפילו למאמין שלא חלקו בשום מקום וההיא דשמואל באינה מכחישתו היא. וסעד מצאתי בדברי רש״י ז״ל שפי׳ וז״ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע״כ. ובדקתי אחר כל פירושי רש״י ז״ל ובכלן מצאתי הואיל ולא הכחישתו, אלא שלבי מגמגם אולי טעות סופר הוא דהואיל ולא הכחשתו קאמר כלומר ולא הכחשתו אתה. והלשון שנמצא בפירושין עיקר דאי לא מאי קאמר אי מהימן ליה הא מהימן ליה ומאי הואיל ולא הכחישתו דקאמר, ואם נתינת טעם הוא כלומר הואיל ולא הכחישתו נראה דמהימן לך כבי תרי זיל אפקה לא ה״ל למימר אי מהימן אלא כיון דמהימן לך כבי תרי והיינו דאביי דעבדה כשאר איסורים דאמר ליה ע״א אכלת חלב או שורו נרבע והלה שותק ומה בין אביי לרבא בהא, ועוד מאי כבי תרי אטו מדאין מכחישו מאמין כבי תרי דלמא מספקא ליה ומש״ה לא מכחיש ולא מודה אלא שותק ולא עדיף מעד של טומאה אחר קנוי כשלא נסתרה בפני שנים דמסתפק ואינו מכחיש ואינה נאסרת עליו בכך. / אלא שהרמב״ם ז״ל כתב שאפילו שמע מפי עבד ומפי שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה, וצ״ע בדבריו.

ועוד דכל זה אין לך בדברים אלו ואינו מקומן ושעתן, וכל שזה מחזר למצוא עלילות דברים כדי לגרשה אין נאמן לומר שמאמינו כשנים.

גם מה שחזר וטען שהוא עצמו ראה שזנתה אינו נאמן בכך מכמה טעמים, חדא דכל שיטעון ויאמר מחזיקים אותו כמשקר כמו שאמרנו כיון שהרגיל קטטה. ועוד שהרי הודה בב״ד מתחלה שלא ראה ולא ידע אלא שהוא מאמין את זה כשנים, ועוד מצד מה שאמרתם דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששים לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכל שכן בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש זו, וקרוב הדבר דאפילו בעונה שהוא משועבד לה מותר דב״ד מתנין לעקור דבר מה״ת משום מגדר מילתא וכמו שאמרו בטמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה וע״פ ב״ד כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך. ומ״מ אפילו ראה לומר שהיא אסורה לו ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרתם ויפה אמרת. זהו שנ״ל בעיקר הנדון שבפנינו והראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם:

רעק״א – נראה מהרשב״א שלא התיר לא לשמוע לעד שמאמינו אלא רק בצירוף כל הנ״ל שהרגיל קטטה וכו' מזה שהביא את דברי הרמב״ם ונשאר בצ״ע שו״ע אבן העזר קטו ז – מי שראה אשתו שזנתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, [ לכאורה השו״ע נקט כלשון הרמב, ם ולא המאירי וכדמוכח מדברי הרמ״א שנקט דברי המאירי בשם י״א] הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה, ויתן כתובה. ואם הודית לו שזנתה, תצא בלא כתובה. לפיכך, משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתבתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול. הגה: הרבה קרובים, כלם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות). ועיין לקמן סימן קע״ח סעיף ט'. ויש אומרים דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי״ק שרש פ״ב):

יבי״א – אע״ג דמלשון שו״ע משמע כרמב״ם מ״מ: בהגלות נגלות דברי המאירי הנ, ל יש לחזק את דברי הרשב״א ומהרי״ק יותר והאגרות משה (ג אבן העזר ל) כתב שלהלכה בודאי שיש להורות כדברי מהריק״ו ורמ״א שרק בנאמן לו לכל דבר יכול לומר שמאמין לעד אחד ועכ״פ דברי שער המלך קילורין לעינים שעפ״י דיבור אימה בלבד ליכא למימר שויא אנפשא חתיכה דאיסורא בנידון דידן יש לומר עוד מקום לפסול הקידושין הראשונים שכיון שמסדר הקידושין יחד עם השמש שלו החמיצו ונעשו קונסברטיבים יש מקום לפקפק על הקידושין שלו אף שנאמין לדברי האם כמו שכתבו הפוסקים בדין שו״ב שהרשיע דחסר ואתאי. (חקרי לב יו״ד סימן יא)? ?

סברא נוספת בנידון דידן להקל מכיון שיושבת עם הבעל השני באיסור לא אמרינן ביה רוב בעילות אחר הבעל ומדאפקרה נפשא לגביה אפקרא נפשא לעלמא ומכיון דאיכא תרי רובי רוב נוכרים ורוב עוברים ושבים נוכרים אמרינן שהתעברה מהלך גוי והילדה הזאת לא ממזרת שנולדה מגוי

עד 1 נאמן באיסורים

רש״י – מסברא דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו.

בכורות ל. זה הכלל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. דמאי ב ב על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים?

שו״ע יו״ד קיט א החשוד לאכול דברי האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם.

ערוך השולחן – אפילו חשד בעלמא ע״י קול אפילו דפסיק נקרא חשוד.

רמב״ם שחיטה י יד כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו והרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואפילו שיש לו הנייה בעדותו. (אין פסול של נוגע).

סוטה מח: לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד עמד והתקין להם הלוקח פירות מעם הארץ יפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני.

ע״ז לט: אין לוקחין ימ״ח בסוריא (יין, מורייס, חלב, מלח, סלקונדרית, חילתית, גבינה, ) אלא מהמומחה.

רש״י, ריטב״א, מאירי, ר״ן, רא״ה, ראב״ד – הגמרא עוסקת בגזרה מקומית שנגזרה על חנווני סוריא שהיו רגילים למכור מאכלי איסור, ולכן הפקיעו מהם חכמים את נאמנותם, אך למוכרים במקומות אחרים יש להאמין כל עוד לא הוחזקו כחשודים בוודאות.

רמב״ם מאכלות אסורות יא כה – הגמרא מחדשת גזרה כללית המפקיעה את נאמנותם של כל המוכרים שלא הוחזקו בכשרות.

רמב״ם מאכ״א יא כה – בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות

חתם סופר – אחר החורבן חלה ירידת הדורות ולכן אין נאמנות מסתמא.

ערוך השולחן (יו״ד קיט ד) – חנוני קבוע שמוכר תמיד בכל עת ובכל שעה שאני דהוא מורה התירא.

משיב דבר ב ז – ברבים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד.

שו״ע יו״ד קיט א החשוד לאכול דברים האסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם: :

שו״ע יו״ד א א הכל שוחטים לכתחילה… אפילו אין מכירים אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעים בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה – מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו, דשרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. במה דברים אמורים: בשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה, אבל אם הוא לפנינו – צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה.

הגה: וי״א אפי' ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרו' אסור לקנות ממנו יין או שאר דברי' שיש לחוש לאיסור מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו (ב״י בשם הרמב״ם פי״א דמ״א ופ״ג דין כ״א)

ש״ך, לבוש, פר״ח – דוקא על החשוד אין לסמוך וחולק על הרמב״ם שאין לקנות מכל אדם עד שתוחזק נאמנותו! ודיני שחיטה שאני משום שדיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים.

ערוך השולחן – כשהמוכר מוכר את מה שהוא עצמו הכין לא נאמן אבל כשמוכר דבר שאחר הכין נאמן.


נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יש רעב בעזה זו עובדה! - הרב חנן שוקרון

צפייה ביוטיוב ערוץ: הרב חנן שוקרון נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות