יצחק אוהב את עשיו? !
קריאת הפסוקים על גידול עשיו ויעקב מעלה תמיהה גדולה, האם באמת יצחק לא מצליח לראות את צדקות יעקב ורשעות עשיו עד כדי כך שהוא מעדיף את עשיו? ! העדפה זו מגיעה לכדי רצון לתת לעשיו את הברכות עד שיש צורך שרבקה ויעקב יקחו את הברכות בערמה! או שמא אפשר ללמד זכות שיש לרצון לברך את עשיו קשר לכך שיצחק לא רואה ״ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, ויקרא את עשיו בנו הגדול… בעבור תברכך נפשי בטרם אמות״.
גם הסתכלות זו צריכה עיון. רש״י מביא שני פרושים ״ותכהין עיניו מראות- א. בעשנן של אלו )מעשן נשות עשיו שהקטירו לע״ז כפי שכתוב בפסוקים הקודמים( ב. דבר אחר כשנעקד על גבי המזבח … באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו״.
לפי הפרוש הראשון עיני יצחק כהו בגלל עשנן של נשות עשיו, יצחק ודאי היה מודע למעשיהן שהרי ״ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה״, א״כ יצחק יודע שהן מקטרות לע״ז ועשנן גורם ליצחק לעיוורון, א״כ מדוע הוא אוהב את עשיו ורוצה לברך אותו?
אפשר להסביר את מבטו של יצחק על פי הפרוש השני של רש״י, דמעות של המלאכים אין פרושם דמעות ממש, שהרי המלאכים הם לא בשר ודם… הדמעות של המלאכים רוממו את יצחק למבט על-אנושי על המציאות. יצחק מצליח לראות את שורשו של עשיו גם אם במבט אנושי חיצוני עשיו ונשותיו חוטאים בע״ז, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. יצחק רואה את הכיבוד הורים שלו )גם כאשר הוא ״צד את אביו בפיו״ בשאלות, מטרתו לשמח את אביו( ולכן לא מתייאש ממנו.
המדרש הגדול מסביר ״וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשי יצחק שהן כעורין? והכתוב אומר )תהלים קלט( ״הלא משנאיך ה׳ אשנא״ ומפני מה אהבו? אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר: אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין- אילו שנאו וריחקו -על אחת כמה וכמה! ואמרו רבותינו: לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה״.
**ראיתו האלוקית של יצחק רוממה אותו לראות את האפשרות לקרב את עשיו למרות שציד בפיו! ** )רק באהבת יצחק לעשיו יש נימוק, בדרך כלל אין צורך לנמק את אהבת אב ואם לילדיהם כפי שאהבת רבקה ליצחק לא מנומקת(.
יצחק מבקש מעשיו לצוד לו ציד ולהכין לו מטעמים כדי שהוא יברך אותו. מה הצורך להתאמץ כל כך הרבה כדי לקבל את הברכה? אם יצחק רוצה לברך את עשיו שיברך אותו ישר! האלשיך הקדוש מסביר שככל שעשיו יתאמץ יותר בכיבוד הורים תהיה אפשרות לתת לו ברכה, עשיו ישתמש **בכוחותיו הרעים כדי לכבד את אביו**. וכך גם כותב אור החיים הקדוש ״וטעם יצחק שהיה חפץ לברך את עשיו הרשע- כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשותם בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב ואפשר שהיה מועיל״.
ובאמת על פי המדרש ראשו של עשיו קבור ביחד עם יעקב במערת המכפלה, יש בעשיו צד פנימי עליון המחובר לקדושה. חז״ל מלמדים אותנו שראית יצחק היתה הראיה האמיתית יש בעשיו נקודה טהורה שיצחק ניסה לרומם אותה ודרכה לתקן את עשיו.
בחינוך- אין יאוש בעולם כלל.
נפעלות אקטיבית
דמותו של יצחק אבינו שונה מדמותם של אברהם ויעקב. בעוד אברהם מתמודד עם נמרוד, פרעה, סדום ושאר עובדי ע״ז, קורא בשם ה׳ בכל מקום שהוא מגיע, ומתוך כך מגיע למצב שנקרא ״נשיא אלוקים אתה בתוכינו״, וכן יעקב אבינו מתמודד עם עשיו, הולך בעצמו לקחת אישה, מתמודד עם לבן, עם תושבי שכם ועוד. דמותו של יצחק היא כולה נפעלות- מעקדת יצחק, אברהם הוא זה שלוקח את יצחק לעקידה בלי התנגדות )לפי חלק מהפרשנים יצחק בן 37 בזמן העקידה! (, דרך שליחת העבד להביא לו אישה, ובנוסף השלמה עם נתינת הברכות ליעקב למרות רצונו לברך את עשיו )״גם ברוך יהיה״(. גם כאשר יצחק פעיל, הוא חופר את אותם בארות שחפר אברהם אביו וסתמום פלישתים. הוא מעוניין לרדת למצרים בזמן הרעב כמו אברהם. הפעולות היחידות שמיוחסות ליצחק הן הבאת קטורה לאשה לאברהם אביו בסיום הפרשה הקודמת, וזריעת השדה וכתוצאה מכך הברכה הגדולה )מאה שערים( בפרשה שלנו.
אנחנו רגילים ליחס לאדם שנפעל מהמציאות תכונה של אדם פסיבי ואולי גם לא משמעותי, וכאן יצחק מוגדר כאחד מאבות האומה!
**יצחק מגלה לנו תכונה מיוחדת של נפעלות. נפעלות לא לאדם אחר -חיצוני, ** נפעלות המעידה על חוסר חשיבות עצמית, **אלא נפעלות לאלוקות- נפעלות לנשמה הפנימית שלו. יצחק חי חיים שכל כולם מידת הדין כפי שההנהגה האלוקית רוצה שהאדם יחיה על פי נשמתו, ** ואם הקב״ה מצווה לעקוד את יצחק- ליצחק ברור ללא כל ספק שכך צריך לפעול, ומבחינתו אין כך נסיון. כך גם במציאת האישה ברור ליצחק שאם הקב״ה זימן את האישה הזאת אליו - זו האישה המיועדת לו, וכן בנתינת הברכות למרות שהוא חשב שיש צורך לברך את עשיו- כאשר יתברר לו שההשגחה האלוקית סובבה את המציאות כך שיעקב יצליח לקבל את הברכות, ברור ליצחק שיעקב הוא זה שצריך לקבל ולכן מיד הוא מברך אותו ״גם ברוך יהיה״.
לפי זה מובן מדוע הוא חופר את אותם בארות שחפר אברהם אביו וסתמום פלישתים, סתימה שמשמעותה כל מפעלו הגדול של אברהם הוא הפיך, הקריאה בשם ה׳ נגמרה. **יצחק מבין שתפקידו הוא לבסס במציאות את פעולת אברהם אביו שלא תהיה קוריוז חד פעמי, ** אין לו רצון לחדש בשביל הכבוד האישי שלו, אלא להופיע את שם ה׳ בעולם - הוא מלמד את כולם שיש המשכיות וקביעות לפעולת אברהם.
**מידת הדין )״פחד אבי יצחק״( משמעותה פעולה מדוייקת על פי התכונה הפנימית בלא כל השפעות מבחוץ. ** בעקדת יצחק כאשר המלאכים בוכים ודמעתם נופלת לעיניו של יצחק הוא מתעלה למדרגה של התבוננות על המציאות מתוך מבט אלוקי- כיצד הבריאה כולה צריכה להופיעה בשלמותה. יצחק אבינו מחנך אותנו לנסות כמה שיותר לפעול על פי פנימיותנו- נשמתנו, וכאשר מתגלה לנו מה רצון ה׳ אנו צריכים להתיישר על פיו.
חז״ל במסכת נדרים קראו למידה זו ״הרשעים הן ברשות לבן… אבל הצדיקים לבן ברשותם״ וכדברי ריה״ל בספר הכוזרי מאמר ג׳ ״החסיד הוא המושל ברוחו״ האדם שמצליח לשלוט בכל כוחות נפשו ולהכפיף אותם לרצון ה׳ הוא הצדיק, החסיד והמושל. מידה זו התגלתה ביצחק אבינו ולאורו עם ישראל מנסה להתחנך וללכת.
לעשות שכונה
יצחק שונה מאברהם ויעקב.
בעוד שאברהם ויעקב היו רועי צאן, **יצחק היה עובד אדמה** ״ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳״. כל חיי יצחק היו בארץ ישראל בעוד שאברהם גדל באור כשדים ובחרן ויצא למצרים ברעב, ויעקב הלך לחרן לחפש אישה ובסוף ימיו ירד למצרים. גם כאשר היה רעב ויצחק חשב לרדת למצרים, הוא הצטווה להשאר בארץ ישראל ״שכן בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך…״ ומסביר רש״י )בשם חז״ל במדרש תנחומא( למה יצחק שונה מאברהם ויעקב ״שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך״.
יצחק מסמל את השלמות! ! עולה תמימה! ! ולכן כל חייו בארץ ישראל.
בחיי הפרט ובחיי העם כולו ישנם סיבוכים, עליות וירידות, התמודדויות מבחוץ ומבפנים, אבל ביחד עם זה תמיד צריך לדעת מה השאיפה העליונה, מה המטרה שאליה הפרט מנסה להגיע וכן מה המטרה של העם כולו במשך כל הדורות שואף להגיע. בתפילת עלינו לשבח )שעל פי המסורת יהושע בן-נון חיבר( ישנם שני חלקים, בחלק הראשון אנחנו משבחים את ה׳ על המציאות ההווית שבה יש הבדל ביננו לבין כל אומות העולם, לעומת זאת בחלק השני אנחנו מתפללים ומקווים לשלמות העליונה שבה כל יושבי תבל מכירים במלכות ה׳.
אנחנו חייבים את שתי נקודות המבט הללו, מצד אחד לדעת את ההווה, עם מה אנחנו מתמודדים בדיוק ומה עלינו לתקן בעצמנו ובעם כולו, ומצד שני מהי השלמות שאליה אנחנו שואפים ומתקדמים.
ספר ״מסילת ישרים״ הבונה בנו את מדרגה אחר מדרגה את בניין עבודת ה׳ מזהירות וזריזות עד לחסידות ולרוח הקודש, מתחיל בפרק שעוסק ב״חובת האדם בעולמו״ הוא פותח במילים ״יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה…״ **עוד לפני שמתחילים את התהליך של התקדמות בעבודת ה׳ צריך לדעת את המדרגה העליונה - החסידות. **
בציווי ה׳ ליצחק ישנה כפילות ״שכן בארץ… גור בארץ הזאת״ לשם מה נאמר פעמיים את אותו ציווי? ! חז״ל בבראשית רבה דרשו את הציווי שכן בארץ בשני כיוונים ״א. עשה שכונה בארץ ישראל: הווי נוטע, הווי זורע וכו׳ ב. שכן את השכינה בארץ״.
במבט ראשון הפרוש השני מובן הרי מדובר על יצחק אבינו- עולה תמימה, כיצד הציווי לזרוע ולנטוע מתחבר עם דמותו של יצחק?
חז״ל לימדו אותנו להתבונן במבט עמוק על הזריעה והנטיעה ״ר״י ב״ר סימון פתח: ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״ )דברים יג, ה(. וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב״ה? ״ובו תדבקון״. וכי אפשר לב״ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו ״כי ה׳ אלהיך אש אוכלה״ )דברים ד, כד( … ואתה אומר ובו תדבקון? ! אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב״ה אלא במטע תחלה, זהו שכתוב ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ )בראשית ב, ח(, אף אתם כשנכנסין לארץ – לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הה״ד ״כי תבואו אל הארץ ונטעתם״ )ויקרא יט, כג(.
וכן במקום נוסף ״ונטעתם- אמר הקב״ה לישראל למדו ממני, כביכול אני צריך. שנאמר )בראשית ב( ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם״. הפעולה הראשונה של ה׳ לאחר בריאת האדם היא נטיעת גן עדן, וה׳ אומר לישראל ללמוד ממנו. השראת השכינה במציאות אינה ע״י מלאכים או לימודים מופשטים, אלא ע״י חיי תורה בתוך המציאות.
יצחק אבינו מצטווה להשרות את השכינה בארץ ולעשות שכונה בארץ, שני הציוויים הללו אינם ציוויים נפרדים. **הדרך למטרה העליונה, להשרות את השכינה, היא דרך פעולה יום יומית במציאות, לעשות שכונה בארץ. ** יצחק אבינו מלמד אותנו שאפשר לחיות את חיי שלמות בתוך המציאות ההווית. זו הידיעה שכל אדם וכל עם ישראל צריך לדעת לקראת כל סיבוכי המציאות במהלך כל הדורות. המציאות של השלמות בתוך חיי העולם הזה היא אפשרית ולשם צריך לשאוף ולהתקדם ע״י פעולות מעשיות וארציות.
למה לקנות בכורה?
כאשר עשיו מגיע עייף מהשדה הוא מבקש )בצורה בהמית מאוד( מאחיו יעקב לאכול מהנזיד האדום שהוא הכין, יעקב מתנה זאת במכירת הבכורה בתמורה לקבלת מנה מהאוכל. פרשנים רבים התעסקו בשאלה כיצד מועילה מכירה של בכורה והרי זו מציאות אובייקטיבית שאינה ניתנת לשינוי? האם יעקב רק רצה את התואר בכור, ואם כן, מה התועלת שלו בכך?
רש״י מביא בשם חז״ל ״לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב ׳אין רשע זה כדאי שיקריב לקב״ה׳״. עד להעברת הכהונה לשבט לוי הבכורות היו אמורים לעבוד בבית המקדש, יעקב מתוך היכרותו עם עשיו מבין שהוא אינו ראוי להיות נציג האנושות בעבודת ה׳. כשם שהלוויים החליפו את הבכורות לאחר חטא העגל גם יעקב רוצה להחליף את עשיו. אבל כבר הרא״ש הקשה על פירוש זה כיצד ניתן לקנות כהונה? ! והרי וודאי יש הבדל בין החלטה אלהית למעשה האדם שהרי בימינו גם אם ישראל ישלם כסף רב לכהן הוא לא יהיה כהן תחתיו!
אבן עזרא בפירושו הראשון מסביר במטרת יעקב היתה ליטול פי שניים בירושה כדין בכור. וגם על פירוש זה מקשים רבים והרי יעקב היה צריך להודיע ליצחק שהוא הבכור ע״מ שיוריש לו פי שניים ויותר מזה דין הירושה הכפולה הוא דין מחודש בתורה ואין סברה לומר שהיה מקובל גם בתקופת האבות, בנוסף מקשה האברבנאל אנו רואים שהוא נאלץ לברוח חסר כל מבית יצחק ולא מצינו שירש חלק כפול מיצחק אבינו.
הרלב״ג טוען שהנוהג המקובל היה **שהבכור מקבל את הברכה העיקרית מהאב**, וראיה לכך שיוסף הצדיק ניסה לתקן את יעקב אבינו ולהעביר את ידו הימנית לראשו של מנשה הבכור ורק בגלל סיבה מיוחדת יעקב אינו סירב, ולשם הברכה העיקרית מאביו יעקב התעקש להיות הבכור. גם על הסבר זה מקשה שד״ל שלא רק שיעקב לא הודיע ליצחק שהוא הבכור אלא הוא אמר כאשר בא לקבל את הברכות ״עשיו בנך בכורך״ ולכן קשה לומר שזו היתה כוונת יעקב.
ונראה לומר כהסבר האברבנאל – **יעקב מנסה לקבל את ברכת אברהם. ** יעקב מבין בעקבות השוני הגדול בינו לבין עשיו שרק אחד מהבנים הוא זה שימשיך את דרכו של אברהם ויצחק, רק מאחד מהם יבנה עם אברהם. **מי שירש את ברכת אברהם ירש את שני חלקיה: היות ה׳ לנו לאלוהים ואת ירושת הארץ. **
יעקב התלבט מי זה שראוי לירש את ברכת אברהם שהרי מהצד הטבעי עשיו הוא הבכור אבל מהצד הפנימי וודאי שהוא הצדיק מבין שניהם ולכן עשה את כל ההשתדלות מצידו להיות ראוי גם מהצד הטבעי והגלוי.
ניתן לומר שהצעתו של יעקב לעשיו למכור את הבכורה נועדה לבחון את תגובתו אם עשיו ידחה מיד את ההצעה יהיה בכך סימן שעשיו מבין את משמעות ההמשכיות של דרך האבות המוטלת על הבכור ואולי הוא עדיין ראוי לברכה ולעבודת הכהונה, אבל אם יענה מיד לבקשה ויותר מזה גם יזלזל בבכורה יהיה בכך הוכחה שאינו ראוי לקבל את ברכת אברהם ולעבוד את ה׳.
לאחר שמתברר ליצחק אבינו שהקב״ה סובב כך שיעקב יקבל את הברכה ויעקב עשה את כל המאמצים להיות הבכור הראוי להמשיך את דרך אבותיו, הוא מאשרר את הברכה ״גם ברוך יהיה״, אבל יצחק לא מסתפק בכך אלא הוא מוסיף ומברך את יעקב לפני צאתו למצוא אישה מבנות חרן ״וְאֵל שַדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ, וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתְּךָ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. ״ יצחק מכיר בכך שיעקב הוא זה שיקבל את ברכת אברהם- רק הוא הממשיך של הופעת ה׳ בעולם ולכן הוא וזרעו ירשו את הארץ.
חז״ל בפרקי דרבי אליעזר הדגישו את ההבדל בין הברכות הראשונות שהיו אמורות להנתן לעשיו לברכות האחרונות שנאמרו ליעקב בגלוי ״הברכות הראשונות שברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים, הברכות האחרונות ברכות יסוד עולם ואין בהם הפסק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ׳ואל שדי יברך אותך׳, ועוד הוסיף לו את ברכת אברהם שנאמר ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, הוי אומר טוב אחרית דבר מראשיתו. ״
ע״פ מדרש זה הסביר מו״
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה