הפשע שבשפע - הרב יהודה דהן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יהודה דהן, כפר חסידים

---

נשלח על ידי: יהודה דהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

זיכרון כנגד ארבע מידות שליליות בפרשת עקב

**הזיכרון ככלי לעיצוב תודעה**

פרשת עקב נראית במבט ראשון כאוסף של זיכרונות, אזהרות והבטחות. אולם רבי אברהם סבע, בפירושו ״צרור המור״, חושף בפנינו מבנה פנימי מופלא: כל הפרשה בנויה על ארבע מידות שליליות שרוצות להתנפח, והזיכרון עוצר ומעקר ומחזיר לדרך הישר.

🔹 **זיכרון א׳ – מול הפחד**

הספק: ״כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם…״

הזיכרון: ״זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְפַרְעֹה״

כשהמציאות נראית גדולה ממני – הזיכרון מקטין את הפחד. כבר עברנו את פרעה וזכינו לניסים מעל הטבע, אז גם לי אבא יכול לעשות נס.

🔹 **זיכרון ב׳ – מול דאגה לפרנסה**

״וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ… כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם״

כאן הספק לפי צרור המור אינו כתוב במפורש אבל הוא רמוז:

> ״שאולי היה בלבם… *שיצאו מארץ טובה* ורחבה ושמנה… כארץ מצרים… *ואולי שם יחסר להם מזונם* מצד עונם או מצד שהארץ לא תהיה רבת המזונות. לזה בא… ואמר כל המצוה תעשה למען תחיון. כי בשמירת המצות תלויה המחיה והמזונות. כאומרם ואתה מחיה את כולם״

הדאגה מייחסת את חיי למקור אחד – ההשתדלות. הזיכרון הופך את החרדה לביטחון: ארבעים שנה חיינו משפע שירד מן השמים. החיים שלי לא תלויים בלחם.

🔹 **זיכרון ג׳ – מול גאווה**

המידה השלילית: ״וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי…״

הזיכרון: ״וְזָכַרְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ״

כאן הזיכרון איננו של העבר אלא חי והווה ממש בתוך חווית ההצלחה. ההצלחה בכיבוש הארץ עשויה להביא לאופוריה, והציווי הוא: זכור ועצור רגע לפני שהלב מתנפח.

🔹 **זיכרון ד׳ – מול יוהרה רוחנית**

המידה השלילית: ״אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ… בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה׳ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת״

הזיכרון: ״זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר״

גם הצלחה רוחנית עלולה להיהפך לגאווה – ״בצדקתי זכיתי״. הזיכרון הוא זיכרון פנימי: ״וחטאתי נגדי תמיד״ – זיכרון של חטא העגל מחזיר לענווה.

🔹 **לסיכום**

הזיכרון בפרשה איננו זיכרון נוסטלגי – הוא מעצב תודעה. האדם עוצר כדי להיזכר, מתבונן ומתקן.

---

נשלח על ידי: אליה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עקב - לא על הלחם לבדו1

"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ" / לפרשת עקב

ביטחון בה'

דברים ח, ג

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

אברבנאל, פרשת עקב

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם - כלומר שאין חיי האדם קצובים ומסודרים כפי המנהג הטבעי, וכפי המזון המסודר המוגבל והמורגל אצל הנודע, אבל הכל כפי רצונו. וחיי האדם אפשר שיתרבו מבלי המזון הנהוג, ועם רוב העמל כשנקיים המצוות. וגם לא בלבד נעשה נס בבריאות חיי הגופות, כי גם במלבושים שאין בהם רוח חיים נעשה הנס שלא בלו מעליהם, ואיך יכלה הגוף ויחלה בהיות שמירת השגחתו עליו? !

דעת זקנים מבעלי התוספות דברים ח, ג

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו - ולא תשים ביטחונך על הלחם ועל המזונות, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם - על כל מצוותיו וחוקיו שיצאו מפיו יחיה האדם, והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא.

לימוד תורה בלי טרדות גשמיות

פנים יפות [ר' פנחס הורוויץ] שמות טז, ד

"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם… לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי" - הנה אמרו חז״ל (מכילתא בשלח טז, ד): לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. עניינו, כי השגת התורה לאמיתה היא על ידי דבֵקות הנשמה בשורשה העליון מבלי טורד בצורכי הגוף. ומזה הטעם אחז״ל (שם) שנתאחרו במדבר כדי שישיגו התורה בלי טורד מזון ולבוש, ולא יפנה מחשבתו בשום דבר אלא בחכמת התורה לבד. והיא הייתה בקשת יעקב "ונתן לי לחם" וגו'.

והוא עניין מה שאמר הכתוב: ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו' כי על כל מוצא וגו', דהיינו שעיקר חיות האדם הוא בשביל השגת התורה שהוא מוצא פי ה'.

והוא עניין מה שאמר דוד המלך ע״ה (תהלים סא, ח): "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים, חֶסֶד וֶאֱמֶת - מַן יִנְצְרֻהוּ", והוא בהתנדב לב ישראל לישב לפני אלהים, דהיינו דביקות נשמתם בשרשה העליון, עוד ישפיע לו הקדוש ברוך הוא צרכיו מבלי טורח, וכמו שאמרו חז״ל (אבות פ״ג מ״ה): כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול דרך ארץ. והוא חסד של אמת מהקב״ה להאכילו מן, כמו שהאכיל לישראל מן במדבר, וזה שאמר: "חֶסֶד וֶאֱמֶת - מַן יִנְצְרֻהוּ". ואם יזכו ישראל - מלאכתן נעשית ע״י אחרים.

ברכה ותפילה לפני האכילה

פני יהושע ברכות כ ע״ב

אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל כו' והם מדקדקים עצמם עד כזית ועד כביצה - לכאורה יש לתמוה וכי לא היה להקב״ה להזכיר שום דקדוק וסייג לישראל אלא בענין ברכת המזון, והלא הרבה יותר גדרו גדרים וסייגים מן העריות והרבה כיוצא באלו.

והנראה לענ״ד בזה… משום דבריש פרק כיצד מברכין (לה ע״ב) רמינן קראי אהדדי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם, ומשנינן לא קשיא כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה, ואמרינן נמי התם כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל. והשתא אתי שפיר, דמאחר שמדקדקים בברכת המזון - הרי להם לבדם ניתנה הארץ ומלואה ולא לזרים, ומשלהם נותן להם ואין זה נשיאת פנים. וכל שכן במה שמדקדקים עד כזית ועד כביצה כצדיק האוכל לשובע נפשו, אם כן מראים בעצמן כאילו לא לאכילה נתכוונו אלא משום הברכה, כדכתיב: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה', והיינו הברכה שמזכירין שם שמים בברכה, ובשביל כך ראויים הם לישא להם פנים.

בעל שם טוב [על התורה], פרשת עקב, אות ב

איתא בספר ליקוטי תורה מהאר״י ז״ל, דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי, ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך, דאם כן מה טעם אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב, והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף, וקשה מה טעמא תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה, כיון שאינה נהנית ממנה, ונבוכו הרבה בזאת החקירה.

ותירץ האר״י ז״ל שהיו סכלים ולא ידעו בשורש הבריאה, דאמרו רבותינו ז״ל (אבות פ״ה מ״א): "בעשרה מאמרות נברא העולם", פירוש, על ידי המאמרות עצמן נתהווה הכל, דמאמרו של הקב״ה מרום וקדוש, ותיכף כשאמר הקב״ה 'יהי רקיע' נתהווה הרקיע, וכמו שנאמר (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו", ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימי עולם שיעמוד כמו שנאמר (תהלים קיט, פט): לעולם ה' דברך נצב בשמים… וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר: ברוך אתה ה' - כשמזכיר את השם, מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא, כי נברא הכל על ידי ה', ומוצא מין את מינו וניעור, וזה החיות הוא מזון הנשמה. וכל זה במאכלים המותרים וכשרים שציווה הקב״ה להעלותן מגשמיות לרוחניות.

וזהו שאמר הכתוב "כי לא על הלחם לבדו" - פירוש בזמן שהוא לבדו גשמיות, בלי התעוררות הרוחני בו. "יחיה האדם" - פירוש, הנשמה שנקרא 'האדם' בה״א הידיעה, כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא האדם (זוהר ח״א כ ע״ב). "כי על כל מוצא פי ה'" - כשאתה מוציא השם בכוונה על ידי הברכה שברכת עליו, שעל ידי זה מתעורר בו הרוחניות, ומזה יחיה האדם, שהוא הנשמה, שניזונה מרוחניות המאכלים.

יערות דבש [ר' יהונתן אייבשיץ], חלק א, דרוש א

ברכת השנים - בזו יש לאדם להתפלל על מזונותיו, כי האוכל בלי תפילה תחילה על מזונותיו, ממש מזונותיו לחם מגואל. והרב החסיד איש אלהים מהרמ״ק ז״ל החמיר שלא לתקן צורכי אכילה טרם התפלל על מזונותיו.

ולכך ראוי בתפילת שחרית עכ״פ לשום אל לבו לה' שיטריף לו לחם חוקו בהיתר ולא באיסור, כי אם יש נדנוד איסור במזון - מטמא כל גופו ואין בו מזון לנשמה, אבל אם המזון כולו בהיתר - יש בו מזון לנשמה, כי מעלה כל ניצוצות שיש במאכל, כדכתיב: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'. ולכן יתפלל אדם מאוד בכוונה, שיהיה המזון מסטרא דדכיא וטהרה.

לימוד תורה בשעת האכילה

מגיד מישרים [ר' יוסף קארו], פרשת עקב

ה' עמך וכו' רק כי תדבק בי וביראתי ובמשניותיי לא תפריד מחשבותיך אפילו רגע אחד, ותמאס הנאות העולם, והיזהר מלהתענג במאכל ובמשתה רק כאשר הורתיך. ואחר שזכית להיות כל כך בתענית ראוי לך להתנהג בקדושה ובטהרה.

וכשאתה אוכל, על כל לעיסה ולעיסה הרהר בדברי תורה, ובכן יהיה המאכל קדוש דוגמת הקרבן. וזהו שאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" וגו', כלומר כשהאדם אוכל לבד לחם בלא דברי תורה - לא יתפרנס ויחיה בכך. אבל תדע במה יחיה האדם ויתפרנס - על כל מוצא פי ה', כלומר כשבשעת אכילה יהרהר בדברי תורה שהוא מוצא פי ה' יחיה האדם, אז יחיה אדם ויתפרנס במעט שיאכל, שיתברך המזון שבמעיו על הרהורו בדברי תורה.

של״ה, שער האותיות, אות ק' - קדושת האכילה (ב)

כבר ידעת שאין לנו מאכל ומשקה יותר משובח מבאלו שבעה מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ובכולהו משערין בהם דברים שהן גופי התורה כנזכר, לרמוז אל הנזכר בסמוך, שכשיאכל האדם משבעת המינין 'חטה ושעורה' וגו' שהן כלל כל המאכלים והמשקין, לא יתכוון האדם במאכלן אל מילוי הבטן מחיטה ושעורה חומרי, שהגוף נהנה מהן ואין הנשמה נהנית מהן, רק אל חיטה ושעורה רוחני שהנשמה נהנית מהן.

והוא, שייתן דבריו לשיעורין, רצוני לומר שיחשוב על כל לגימא ולגימא הלכתות השיעורין היוצאים מזה הפסוק, שכל הפסוק הזה נאמר לשיעורין כדלעיל, ומתוך כך יבוא לזכור גם כן שאר דברי תורה וממילא רווחא שמעתתא, כי מצוה גוררת מצוה. וזהו שכתוב 'כי לא על הלחם לבדו' וגו', רצה לומר לחם לבדו הוא הלחם החומרי, 'כי על כל מוצא פי ה'' - והוא הדברי תורה אשר ידבר או יחשוב האדם בסעודה בשעה שהוא לועס המאכל, 'יחיה האדם' החיים האמיתיים.

יערות דבש [ר' יהונתן אייבשיץ], חלק ב דרוש טז

והנה אתם בניי, בעו״ה אין אתנו יודע עד מה בענין כוונת אכילה לכוון על בוריה בסודות נעלמות, ובמופלא מכם אל תדרשו. אבל לבל ח״ו תהיה לכם האכילה לרוע לגרור גריר ולמעט כח שכינה עליונה אשר ממנו אנו חיים. הבו לנו עצה.

והיא, ראשון - מבלי להתקוטט כלל בתוך סעודה או להיות כועס, כי אם בסעודה יהיו הכל בטוב ובשלום, ואז ברכת ה' שורה… ושנית - שתהיה כל מחשבתו בתוך אכילה בדברי תורה וחכמה ומוסר, ואז יונעם לו ותהיה אכילה לשם שמים, כי הכל הולך אחר המחשבה. והשלישית - ליתן מכל אכילה לעניים, ובזו אין חלק רע יוכל לשלוט בו לגרור גריר, ואדרבה על ידו נכנע, והנשמה גוברת ומבררת לנפשו הרוחני. וזו היא תכלית עצה טובה, מבלי לאכול דבר מבלי נתינת עני.

אכילה רוחנית

של״ה, שער האותיות, אות ק' - קדושת האכילה (א)

וכתב בראשית חכמה (שער הקדושה פט״ו, אות ב-ג): כן האוכל מדברים המותרים, ואכילתו לשם שמים, שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו 'צדיק אכל לשבע נפשו' (משלי יג, כה). כי לפי פשוטו קשה, מאי 'לשבע נפשו', שהרי הנפש היא רוחנית. אלא הענין, שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה. (עכ״ל ראשית חכמה).

ודבר זה מצאתי יותר מבואר (לקוטי תורה פ' עקב) בשם האלהי האר״י ז״ל, שפירש הפסוק 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם': כבר חקרו הפילוסופים, לידע סיבת חיבור הנפש בגוף על ידי אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא? ! ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז״ל הנזכר לעיל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״י ס״ו), אין לך עשב מלמטה, שאין לו מזל מלמעלה המכה בו, ואומר לו 'גדל'. הכוונה, כח ההשפעה הבאה מלמעלה, כמו שכתוב (הושע ב, כג) '[אענה] נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ', נמצא כל מאכל בעולם, הוא מעורב בגוף ונפש. המאכל הנגלה הוא גוף, וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמר 'גדל', זהו הנפש שלו. וכשהאוכל אוכלו, אז על ידי האכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל, והגוף מהגוף. וזהו שכתוב 'כי לא על הלחם לבדו', רצה לומר 'לא על הלחם לבדו' הנגלה לנו 'יחיה האדם', דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה, אלא 'על כל מוצא פי ה'', רצה לומר, שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, על זה 'יחיה האדם'. וזה הפירוש הוא פירוש מופלא.

וכתב ראשית חכמה (שער הקדושה פט״ו, אות ג) וזה לשונו: לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו, שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח עצמו, שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפרק אלו טריפות (חולין לז ע״ב) על פסוק (יחזקאל ד, יד) 'ולא בא בפי בשר פגול'. כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור, שראוי להתרחק ממנו.

פרדס יוסף החדש דברים ח, ג, אות נו

וכ״ק אדמו״ר בעל הפני מנחם מגור זצ״ל אמר דמאכל אותיות מלאך, שיכול האדם ע״י אכילה כראוי להתעלות לדרגת מלאך, ויכול חלילה להיות הפוך, והכל תלוי בכוונה בעת הברכה והאכילה.

לא לאכול 'לבדו'

בת עין [ר' אברהם דב מאווריטש] דברים פרשת עקב

ולזה מרמז הכתוב כי לא על הלחם לב״דו יחיה האדם וגו' - פירוש לא על בחינת לחם כזה שיהיה רק לב״דו ולעצמו בלבד אבל לא לאחרים, כי לא על בחינת עבודה כזו יחיה האדם באמת, כי אין זה שלמות העבודה כנ״ל. כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם - ר״ל רק כאשר יגיע לבחינה זאת שירצה שכל מוצא פי ה' יעבדו אותו ית' וימלאו רצונו ית' - אז יחיה האדם, שתהיה עבודה כזו חיות ממש אצלו להחיותו בחיים רוחניים. שנזכה לזה אמן כן יהי רצון.

לא להסתפק רק בלחם

פרדס יוסף החדש דברים ח, ג, אות נה

על הלחם לבדו. כ״ק אדמו״ר בעל הפני מנחם מגור זצ״ל דקדק מה הלשון: לבדו, ופירש דר״ל שלא תאמר שרק עפ״י מוצא פי ה' שיש בלחם לבדו, עפ״י זה לבד יחיה האדם, לא כך הוא, אלא רק עפ״י מוצא ה' שיש בכל הבריאה - רק עפ״י כל זה יחד יחיה האדם עכ״ד ודפח״ח.

עין אי״ה, מסכת פאה, כו

כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש - כדי שתתן טעם בפירות.

יחש ארץ זבת חלב ודבש להבטחת האבות היא מכוונת מאד. כי לעם שפל אין צריך הרחבת החיים, ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתירה והדגושה, שתתנהו לנום בחיק עצלות באשר אין לו מעורר הכרחי, או שתוציאהו לתרבות רעה. אבל עם נעלה וגוי קדוש - ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת הדעת, לא על הלחם לבדו כי אם על כל ברכת ד', חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש, הוא מרומם גוי.

על כן, לאות על מצב ישראל הרם שלסוף כל סוף יגיעו אליו, באה ההבטחה כי ארצם תהיה ברוכה ארץ זבת חלב ודבש. ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים רמי מעלה, שברכת ד' הרוחנית תתגבר בהם ע״י חיי השלוה והעידון. אף על פי שבאשמת הדורות שהרעו בחירתם נתקיים בעווננו "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים", מכל מקום זאת היא מחלה עוברת, ויתעכל הרע ע״י צירוף הגליות וכור הצרות שעברו עלינו. אבל הגוי שנוצר לגדולות יישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים, ועם הנוצר לחכמה ודעת להפיץ אורה ובינה רבה בעולם, אי אפשר לו שיחיה חיים של צמצום באין דבר המרחיב דעתו.

על כן 'זבת חלב ודבש' היא גזרה להקיש על יתר נועם החיים כפי הדרוש לנפש גדולה של עם הוגה דעות ופונה רק למעלה. וכן אמרו חז״ל שדבש וכל מיני מתיקה מרגילין את הלשון לתלמוד תורה. על כן יסוד 'ארץ זבת חלב ודבש שנשבעת לאבותינו' אינו מציין רק את הריבוי הכמותי של העושר החומרי, שעדיין אין בו מפורש היתרון של העם הצריך לברכה זו, כי אם היתרון האיכותי - שתתן טוב בפירות, כלומר טעם נאה וערב מעדן את הנפש ומשמחה.

זהו דבר גדול ועיקרי בעם אשר פנייתו היותר אדירה היא לשלמותו הרוחנית, השכל וידע את ד', שזאת היתה מגמת שבועת ה' לאבות.

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

גבול הביטחון וההשתדלות ועצות מעשיות

ב״ה

בטח בה' – ועשה טוב

על הגבול בין ביטחון להשתדלות

רבנו בחיי (בן אשר) - כד הקמח בטחון

ומענין הבטחון שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות יתאמץ בעבודת השי״ת ויבטח בו באמת, כי שכרו כפול ומכופל וכי השי״ת יבחר לו הטוב, וכי אין הבחירה ביד עצמו, כי לפעמים הוא חושב שבחירתו טובה ותהי להפך. ולכך יש לכל אדם למסור כל ענייניו אל בחירתו העליונה, כי הוא יבחר ולא אנו, לפי שהוא יתברך אשר יצרו במעי אמו הוא היודע תועלתו ונזקו יותר ממנו, ועל זה היה דוד ע״ה מדבר בתפלה (תהלים קמג) הודיעני ה' דרך זו אלך.

ואם אולי יראה שיבאו עליו מקרים, יש לו לחשוב כי זה תוכחת השי״ת, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, והכל לטוב לו להעביר את עונו ולקרבו אל הש״י ולהאדיר חלקו בעולם הגמול.

רמח״ל מסילת ישרים פרק כא

אך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות, כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזה, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות. ואפילו אם השיגו כבר, הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו, ואינם מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה, ושאר הענינים השייכים אל החסידות כאשר זכרתי. על כן אמרו ז״ל (שבת ל'): אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וגו', כל שכן ההנאות והתענוגים שהם הפכיים ממש אל החסידות, כי הנה הם מפתים הלב לימשך אחריהם, וסר מכל עניני הפרישות והידיעה האמתית.

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז״ל במאמריהם (ביצה ט״ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו (יומא ל״ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא. וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם. אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו.

על כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל (יראה סימן ברכה) תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות). אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות. הוא מה שכתב דוד המלך ע״ה (תהלים ע״ה): כי לא ממוצא וממערב ולא וגו', כי אלהים שופט וגו', ושלמה המלך ע״ה אמר (משלי כ״ג): ״אל תיגע להעשיר מבינתך חדל״.

אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.

מדרש שמות רבה פרשת פקודי פרשה נב

מעשה בתלמיד אחד של ר״ש בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ. וידע ר״ש והוציאן לבקעה אחת של פגי מדון ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב, התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עוה״ב הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעוה״ב. הוי ותשחק ליום אחרון.

מעשה בר״ש בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס, יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלהים וניתן לו אבן טובה מן השמים, נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו מהיכן אלו, אמר לה ממה שפרנס הקדוש ברוך הוא. אמרה אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום, התחיל מספר לה, אמר לה כך נתפללתי לפני האלהים וניתן לי מן השמים. אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת, אמר לה למה, אמרה לו אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא.

והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי, אמר לו לך אמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה, אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה. אמרה לו ר' וכי רואה אדם לחבירו לעוה״ב, לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו, שנאמר (קהלת יב) כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים, עולמים אין כתיב אלא עולמו. כיון ששמע כן הלך והחזיר.

רבותינו אמרו הנס האחרון היה קשה מהראשון, כיון שפשט ידו להחזירו מיד ירד המלאך ונטלה הימנו. למה, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעוה״ב ליום אחרון. הוי ותשחק ליום אחרון.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אל יפתח אדם פיו לשטן

"אל יפתח אדם פיו לשטן" – כשהאדם מוציא מפיו דבר שלילי שיש לו השלכה עתידית כגון: יקרה דבר רע או כגון: מגיע לי עונש כזה וכזה, הוא בעצם מפנים שהקב״ה לא מנהיג את עולמו בצדק ויושר וזה מביא אותו לחשוב זה לא משנה אם יבחר בטוב וזה מביא אותו לבחור ברע וזהו השטן שעני׳ינו לערער את הביטחון שיש לנו בחי׳ים.

לדוגמא: אם אומר משפט כמו: "כולם בסוף ימותו" (כתובות ז) הוא ממעט את האמונה שלו בכך שהקב״ה יכול לבטל את המיתה בעולם וכן זה גורם לו למעט את האמונה שלו בטוב, את האמונה שלו בעצמו שהוא יכול להיות טוב ולהפוך את העולם לטוב, מה שגורם לו לשקוע ברע.

ניתן לחשוב שיש מציאות של מיתה בעולם אך: א. כחלק ממכלול הטוב שהקב״ה משפיע בעולם. ב. בבחירתנו נוכל לשנות.

כשמוציאים משהו מהפה לאותו דבר יש השפעה מכרעת עלינו. אדם יכול לחשוב שהוא לא רוצה לקום לתפילה אך אם הוא יאמר בפה:"אני לא רוצה לקום לתפילה" זה הפך מרמת החשיבה שאז יש עוד מקום למחשבה אחרת לרמת הדיבור שנותן ודאות.

אז אל תתנו מקום בדיבור שלכם לדברים רעים שאז נתתם להם ודאות – בנפשכם ובמציאות אלא תדברו רק דברים טובים ובכך תחזקו את יכולת הבחירה והאמונה שלכם בטוב האלוקי וממילא נהיה ראוי׳ים לטוב האלוקי.

(כשאדם עובר על מידותיו, בענווה כלפי חברו זה יגרום לו להיות בענוה כלפי האמת וממילא הקב״ה יעביר לו כל פשעיו)

באהבה

יצחק גבאי.

"אל יפתח אדם פיו לשטן" – כשהאדם מוציא מפיו דבר שלילי שיש לו השלכה עתידית כגון: יקרה דבר רע או כגון: מגיע לי עונש כזה וכזה, הוא בעצם מפנים שהקב״ה לא מנהיג את עולמו בצדק ויושר וזה מביא אותו לחשוב זה לא משנה אם יבחר בטוב וזה מביא אותו לבחור ברע וזהו השטן שעני׳ינו לערער את הביטחון שיש לנו בחי׳ים.

לדוגמא: אם אומר משפט כמו: "כולם בסוף ימותו" (כתובות ז) הוא ממעט את האמונה שלו בכך שהקב״ה יכול לבטל את המיתה בעולם וכן זה גורם לו למעט את האמונה שלו בטוב, את האמונה שלו בעצמו שהוא יכול להיות טוב ולהפוך את העולם לטוב, מה שגורם לו לשקוע ברע.

ניתן לחשוב שיש מציאות של מיתה בעולם אך: א. כחלק ממכלול הטוב שהקב״ה משפיע בעולם. ב. בבחירתנו נוכל לשנות.

כשמוציאים משהו מהפה לאותו דבר יש השפעה מכרעת עלינו. אדם יכול לחשוב שהוא לא רוצה לקום לתפילה אך אם הוא יאמר בפה:"אני לא רוצה לקום לתפילה" זה הפך מרמת החשיבה שאז יש עוד מקום למחשבה אחרת לרמת הדיבור שנותן ודאות.

אז אל תתנו מקום בדיבור שלכם לדברים רעים שאז נתתם להם ודאות – בנפשכם ובמציאות אלא תדברו רק דברים טובים ובכך תחזקו את יכולת הבחירה והאמונה שלכם בטוב האלוקי וממילא נהיה ראוי׳ים לטוב האלוקי.

(כשאדם עובר על מידותיו, בענווה כלפי חברו זה יגרום לו להיות בענוה כלפי האמת וממילא הקב״ה יעביר לו כל פשעיו)

באהבה

יצחק גבאי.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

על המהפך של טרמפ ומהלך הגאולה הרב ביגל

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Moshe Biegel

---

נשלח על ידי: mbiegel53
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

תהילים מזמור מ . הרב עמנואל נהון

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב עמנואל נהון שיעורים והרצאות

---

נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

דבר תורה באנימציה לפרשת שלח שלך

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אליהו טרבלסי

---

נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

תהילים מזמור לז . הרב עמנואל נהון

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב עמנואל נהון שיעורים והרצאות

---

נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת המרגלים בתורה ובנפש

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב חנניה מלכה

---

נשלח על ידי: חנניה מלכה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הליכה אחרי השם בחוסר ודאות

**פרשת בהעלותך – האתגר באי הידיעה**

בתחילת המלחמה שמעתי במילואים חייל אחד שאמר:

*"מבקש לדעת רק דבר אחד! למשך כמה זמן אנחנו עוד מגויסים?"*

לשאלה המתסכלת הזאת במשך כמה חודשים לא הייתה תשובה ברורה.

כשהנביא **ירמיהו** מתאר את תקופת בני ישראל במדבר מובא כך:

*״זָכַרְתִּי לָךְ **חֶסֶד נְעוּרַיִךְ**… לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״* (ירמיהו ב, ב).

וצריך להבין, מה היה **החסד הגדול** של הליכת ישראל במדבר? הרי התורה עצמה מעידה שלבני ישראל במדבר לא היה חסר דבר: אוכל באמצעות המן, שמירה והגנה באמצעות עמוד ענן ועמוד אש, וכל שאר הצרכים השונים.

ייתכן שהתשובה לכך טמונה בפרשתנו. התורה מאריכה ומרחיבה בפסוקים בתיאור **חוסר הוודאות** שהיה לאורך המסעות של בני ישראל — פעמים הם נדרשו לחנות שנים ארוכות בחנייה מסוימת, פעמים ימים בודדים, ופעמים רק שעות ספורות: ״וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר… וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר… אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ…״

כשאין תכנית ברורה ומסודרת, אין יציבות וישנה תחושה של תלישות **שמקשה מאוד** על יכולת קיום שגרה נאותה. בתוך חוסר הוודאות הזה, בני ישראל הלכו אחרי ציווי השם.

אולי זה עומק הביטוי: ״לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ **לֹא זְרוּעָה**״. בני ישראל הגיעו למקומות שלא הייתה להם אפשרות להשתקע. אפילו לא **לזרוע כמה זרעונים** וליהנות מהם אחרי כמה ימים. כי אולי הם יישארו במקום 19 שנה (כפי שהיו בקדש), אבל אולי בעוד כמה שעות ידרשו לעזוב את המקום.

האתגר שהיה לבני ישראל, וקיים לפעמים גם אצלנו, הוא לשמור על יציבות גם כשאין תמיד בהירות. גם כשאינך יודע עוד כמה זמן תידרש למשימה — הבאה תהיה יציב ואיתן במשימה שאתה עומד בה.

*שבת שלום, הלל מרצבך*

**להרחבה: **

https: //hillelmer. blogspot. com/2023/06/blog-post. html

---

נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

האריכו את הצו שלנו - הרב חנן שוקרון

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב חנן שוקרון

---

נשלח על ידי: חייא
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מבט לחדשות - פרשת בראשית מלחמת חרבות ברזל

מבט לחדשות – מתוך הפטרת פרשת בראשית תשפ״ה

מלחמת ׳חרבות ברזל׳

**פתיחה: **

כמה פעמים להערכתכם ישראלי מצוי נכנס ביום לפלאפון להתעדכן בחדשות?

למה?

חשוב לנו להיות מעודכנים, לדעת ראשונים, לא לפספס דבר – לשלוט במציאות.

(אני לא אכנס להנדוס תודעה של אתרי החדשות והערוצים, לחולשה, יאוש והטשה שהם עושים לנו…)

אנחנו מנסים להבין מה צפוי להיות, מה מדיניות המלחמה וכו׳.

(אופציה לפתיחה: לפני מספר שבועות הייתה תקיפה גדולה מאירן על מדינת ישראל, מעל 300 טילים בליסטיים בדקות ספורות, מדינה שלמה מושתקת. האם מדינת ישראל הגיבה? ! אם נסיים כאן את הסיפור – מדינת ישראל הפסידה, בושה למדינה, רפיסות וכו׳, אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון ומדינת ישראל מבשלת מכה חזקה לאירן.)

**מבט אחר ואמיתי לחדשות: **

ההפטרה שנקרא השבת תעזור לנו להישאר מעודכנים, לדעת לנתח נכון את האירועים ולקבל מבט ישר ללא ׳הנדוס תודעה׳ על האירועים המתרחשים סביבנו.

**ההפטרה: **

סיכום ההפטרה: הנביא ישעיהו מתאר את הקריאה לעם ישראל לפקוח עיניהם, לבטוח בה׳ שברא את העולם ובחר בהם להיות לו לעם, לראות את הנהגתו הגואלת אותם, ומכה בגויים על הצרות שהרעו לעם ישראל.

למה קוראים את ההפטרה דווקא בפרשת בראשית?

עם ישראל תכלית הבריאה, כפי שאומר המדרש (ויקרא רבה לו, ד) – ״א״ר ברכיה: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל דכתיב (בראשית א, א): ׳בראשית ברא אלהים׳ ואין ראשית אלא ישראל שנאמר (ירמיה ב, ג): ׳קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה׳״.

**נוסח ההפטרה: **

ישעיהו מב, ה-כא:

**התעוררות וחיזוק הבטחון של עם ישראל בה׳ לשיבה מהגלות (ה-ט): **

ה - כֹּה אָמַר הָאֵל יְ-הוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.

ו - אֲנִי יְ-הוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם.

ז - לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת (לפקוח לעם ישראל שיראו הגאולה והנבואות ויעלו לארץ) לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ.

ח - אֲנִי יְ-הוָה הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים.

ט – (דעו עם ישראל הנבואות) הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם (אני משתף אתכם בנבואות מה יהיה, תדעו להביט נכון ולראות את השגחתי, לדעת לראות ולזהות תהליכים!)

**הלל ושבח שישבחו אומות העולם את ה׳ (י-יג): **

י – (קריאה לאומות העולם לשיר שיר לכבוד ה׳ בעל כרחם על נפלאותיו שעושה לבניו) שִׁירוּ לַי-הוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם.

יא - יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ.

יב - יָשִׂימוּ לַי-הוָה כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ.

יג – (מה השבח שיאמרו הגויים?) יְ-הוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר.

**דרכי הנהגת ה׳ בנקמה בגויים (יד-יז): **

יד – (דרכו של ה׳ פעמים לשתוק מלהגיב למרעים לעם ישראל, נרחיב: לפני מספר שבועות הייתה תקיפה גדולה מאירן על מדינת ישראל, מעל 300 טילים בליסטיים בדקות ספורות, מדינה שלמה מושתקת. האם מדינת ישראל הגיבה? ! אם נסיים כאן את הסיפור – מדינת ישראל הפסידה, בושה למדינה, רפיסות וכו׳, אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון ומדינת ישראל מבשלת מכה חזקה לאירן. מכאן נקרא את הפסוק:) הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק (עד כאן הבלימה, אבל אח״כ יותר לא אשתוק – אלא) כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה (אצעק) אֶשֹּׁם (שממון) וְאֶשְׁאַף (בליעה) יָחַד.

טו - אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ.

טז – (לאחר המכה הגדולה בגויים, אקח את עם ישראל) וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.

יז - נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱ-לֹהֵינוּ.

**עם ישראל צריך לפקוח עיניים לנפלאות ה׳ (יח-כ): **

יח - הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת.

יט - מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְ-הוָה.

כ - רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע.

**סיכום מטרת ה׳ (כא): **

כא - יְ-הוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.

פירוש הרד״ק: ה׳ חפץ למען צדקו - יעשה לא למענכם שיגדיל תורתו עדין בימי הגאולה ויאדיר אותה כמו שכתוב: כי מלאה הארץ דעה את ה׳ ואז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תשמענה אבל עתה הם חרשים ועורים ובזויים, כי הוא עם בזוז ושסוי ולא יבינו ולא ישכילו כי בעונותיהם יהיה להם זה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כהן משוח מלחמה

כהן משוח מלחמה

מסכת סוטה פרק ח משנה א משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם — בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר: והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן — זה כהן משוח מלחמה, ודבר אל העם — בלשון הקודש, ואמר אליהם שמע ישראל וגו' על אויביכם — ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם, כמה שנאמר: ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון וגו'.

על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם; אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וגו', אל ירך לבבכם — מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות, אל תיראו — מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין, אל תחפזו — מקול קרנות, אל תערצו — מפני קול צווחות.

כי ה' אלהיכם ההולך עמכם — הם באין בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, ואתם אי אתם כן, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' — זה מחנה הארון.

משנה ו (שם) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחלת ניסה נפילה שנאמר (שמואל א׳ ד׳) נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם ולהלן הוא אומר (שם ל״א) וינוסו ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וגו׳.

משנה ז במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב׳) חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

גמרא. ואמר אליהם שמע ישראל. מאי שנא שמע ישראל? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית — אי אתם נמסרין בידם.

אל ירך לבבכם אל תיראו כו׳. תנו רבנן: פעמיים מדבר עמם, אחת בספר ואחת במלחמה, בספר מה הוא אומר? שמעו דברי מערכי המלחמה, וחזרו; במלחמה מה הוא אומר? אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו, כנגד ארבעה דברים שעובדי כוכבים עושין: מגיפין ומריעין, צווחין ורומסין.

ואתם אי אתם כן כו׳. וכל כך למה? מפני שהשם וכל כינויו מונחין בארון. וכן הוא אומר: וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס, אותם — אלו סנהדרין, פינחס — זה משוח מלחמה, וכלי הקודש — זה ארון ולוחות שבו, וחצוצרות התרועה — אלו השופרות.

דברי הימים ב פרק כח (א) בֶּן־עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ אָחָ֣ז בְּמָלְכ֔וֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְלֹא־עָשָׂ֧ה הַיָּשָׁ֛ר בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָ֖ק כְּדָוִ֥יד אָבִֽיו:

(ב) וַיֵּ֕לֶךְ בְּדַרְכֵ֖י מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְגַ֧ם מַסֵּכ֛וֹת עָשָׂ֖ה לַבְּעָלִֽים:

(ג) וְה֥וּא הִקְטִ֖יר בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֑ם וַיַּבְעֵ֤ר אֶת־בָּנָיו֙ בָּאֵ֔שׁ כְּתֹֽעֲבוֹת֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הֹרִ֣ישׁ יְקֹוָ֔ק מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

(ד) וַיְזַבֵּ֧חַ וַיְקַטֵּ֛ר בַּבָּמ֖וֹת וְעַל־הַגְּבָע֑וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן:

(ה) וַֽיִּתְּנֵ֜הוּ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָיו֘ בְּיַ֣ד מֶ֣לֶךְ אֲרָם֒ וַיַּ֨כּוּ־ב֔וֹ וַיִּשְׁבּ֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ שִׁבְיָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּבִ֖יאוּ דַּרְמָ֑שֶׂק וְ֠גַם בְּיַד־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ נִתָּ֔ן וַיַּךְ־בּ֖וֹ מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה: ס

(ו) וַיַּהֲרֹג֩ פֶּ֨קַח בֶּן־רְמַלְיָ֜הוּ בִּֽיהוּדָ֗ה מֵאָ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֣ל בְּנֵי־חָ֑יִל בְּעָזְבָ֕ם אֶת־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתָֽם:

(ז) וַֽיַּהֲרֹ֞ג זִכְרִ֣י׀ גִּבּ֣וֹר אֶפְרַ֗יִם אֶת־מַעֲשֵׂיָ֙הוּ֙ בֶּן־הַמֶּ֔לֶךְ וְאֶת־עַזְרִיקָ֖ם נְגִ֣יד הַבָּ֑יִת וְאֶת־אֶלְקָנָ֖ה מִשְׁנֵ֥ה הַמֶּֽלֶךְ: ס

(ח) וַיִּשְׁבּוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל מֵֽאֲחֵיהֶ֜ם מָאתַ֣יִם אֶ֗לֶף נָשִׁים֙ בָּנִ֣ים וּבָנ֔וֹת וְגַם־שָׁלָ֥ל רָ֖ב בָּזְז֣וּ מֵהֶ֑ם וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַשָּׁלָ֖ל לְשֹׁמְרֽוֹן: ס

(ט) וְ֠שָׁם הָיָ֨ה נָבִ֥יא לַֽיקֹוָק֘ עֹדֵ֣ד שְׁמוֹ֒ וַיֵּצֵ֗א לִפְנֵ֤י הַצָּבָא֙ הַבָּ֣א לְשֹׁמְר֔וֹן וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם הִ֠נֵּה בַּחֲמַ֨ת יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵֽי־אֲבוֹתֵיכֶ֛ם עַל־יְהוּדָ֖ה נְתָנָ֣ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַתַּֽהַרְגוּ־בָ֣ם בְּזַ֔עַף עַ֥ד לַשָּׁמַ֖יִם הִגִּֽיעַ:

(י) וְ֠עַתָּה בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וִֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֔ים לִכְבֹּ֛שׁ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת לָכֶ֑ם הֲלֹ֤א רַק־אַתֶּם֙ עִמָּכֶ֣ם אֲשָׁמ֔וֹת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם:

(יא) וְעַתָּ֣ה שְׁמָע֔וּנִי וְהָשִׁ֙יבוּ֙ הַשִּׁבְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שְׁבִיתֶ֖ם מֵאֲחֵיכֶ֑ם כִּ֛י חֲר֥וֹן אַף־יְקֹוָ֖ק עֲלֵיכֶֽם: ס

(יב) וַיָּקֻ֨מוּ אֲנָשִׁ֜ים מֵרָאשֵׁ֣י בְנֵֽי־אֶפְרַ֗יִם עֲזַרְיָ֤הוּ בֶן־יְהֽוֹחָנָן֙ בֶּרֶכְיָ֣הוּ בֶן־מְשִׁלֵּמ֔וֹת וִֽיחִזְקִיָּ֙הוּ֙ בֶּן־שַׁלֻּ֔ם וַעֲמָשָׂ֖א בֶּן־חַדְלָ֑י עַל־הַבָּאִ֖ים מִן־הַצָּבָֽא:

(יג) וַיֹּאמְר֣וּ

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שעשה לי כל צרכי

צרכי כל לי שעשה

כשהאדם מרגיש את עצמו, עומד במהותו, יודע בחייו מה שהוא צריך לטובתו — ברור, כל צרכיו של אדם, וכל הדרוש לו באמת למגמת תכלית טובתו האמתית, נעשה ונשלם לו. השם יתברך מחיה החיים, יוצרם ומכלכלם, ואין הבדל כלל בין החסרונות ובין היתרונות.

עיקר ההכרה של הודאת הטובה במלוי החיים הוא, שאנו יודעים שכל צרכינו עשויים, מצויים הם במציאות, ומוגשים לנו ומצויים לידינו באופן מספיק וקל. וע״פ ההטבה של המעשים והתעלות המוסר בחמלת אב הרחמים, גם הקדושה והטהרה יהיו מצויים לנו.

אבל על כל אלה מאיר הרעיון, שהתודה היוצאת מקרב מעשי ״קפחתי את פרנסתי״ (קידושין פ״ב) — ואז ע״פ התיקון המוסרי שיש ע״י המחסור ושבט העוני, ה״ז גם כן בכלל מילוי הצרכים. הנשמה היא על העושר הגדול שברחמי היוצר וחמלתו על יצור, שבמציאות ההכנה שבבריאה.

ע״פ אותה המידה העליונה הידועה לחכמה הטהורה, כבר הכין ועשה כל מה שאנחנו צריכים לו — בין בענינים הנוגעים להשלמתנו החומרית שלנו, בין בענינים הנוגעים להשלמתנו הרוחנית. כל יחיד מישראל מברך ע״ז בלב נבון: ״לי שעשה״ — המתגלה בחסד עליון בהנהגת היצור כולו.

צרכי כל.

---

הצעות לכתיבת בוקר סביב ברכת ״שעשה לי כל צרכי״:

רשימה של כל מה שלי, ששייך לי, ואני שמח בו — תכונות, מידות, ורצונות.

״ה׳ חלקי״ — מה המקומות שאני חלקי בהם, ואיך זה יכול לגדל אותי.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

בטחון והשתדלות - מקוצר - ללא תמונה

בס״ד

בין השתדלות לביטחון ב-ה׳

**ילקוט שמעוני תהילים רמז תשיד**

"מזמור לדוד בך ה׳ חסיתי אל אבושה לעולם". מוצא אתה שכל מי שבוטח בהקב״ה הוא מצילו, שנאמר "יבטח בשם ה׳ באלהיו". תדע לך שכן הוא, שכל מי שבוטח בו מצילו — אתה מוצא בדניאל שהצילו מן הבור. וכן הואיל שבטחו בו הציל אותם, וכן הוא אומר: "ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים" דוד אמר "בך ה׳ חסיתי", אף הוא אומר: "תבושו ולא תכלמו", "בך ה׳ חסיתי אל אבושה".

**ר׳ יוסף בן חביב — תחילת פרשת שלח**

ושימסור לשמים שאר דבר כל שיצטרך לעשות בדרך הטבע ובכוחו, מה שבכוחו יעשה, ואחר שעשה לו כל יכלתו, ועשה בכל כוחו בדרך הטבע כל הכנותיו — לא ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בה׳ יתעלה, לא בהכנות האלה.

**רלב״ג — ספר "הדעות והמדות" שער הבטחון**

וזה שהוא היותר שלם — אף על פי שראוי לאדם שישתדל בהגעת התכלית, באופן שיכוון אליו — שיהיה בטוח שייעזר בו מה׳ יתעלה. הנה ירצה שישתדל האדם בהגעת ההוא הדבר בסיבות הנאותות לו יתעלה, אף שהוא יבטיח שיעזור בדבר.

**ר׳ אברהם בן הרמב״ם — המספיק לעובדי ה׳, עמ׳ צט ועמ׳ קב**

ודרך הבטחון בנוגע למעלות אלו הקרובות אל ההכרח, או שייכות לתחומו — הוא לנקוט לגביהם אמצעים רגילים, הכל לפי הדרוש, ובלבד שיתלה לבו בהצלחת עניינים אלה בעזרת ה׳ יתעלה.

**מסילת ישרים פרק כא**

האדם היה יכול להיות יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת, אם לא שקדם "בזעת אפך תאכל לחם" אשר גזר המלך העליון לכל בני אדם. והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי, שאין השתדלות איזה שאין חייב אדם להשתדל לצורך פרנסתו. כן על, ראוי שההשתדלות מוכרח. אלא אך לא שההשתדלות הוא המועיל, וכיוון שהשתדל יצא ידי חובתו, הרי יש מקום וכבר ממנו להמלט, ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות, ולברכת שמים שתשרה עליו.

**ה׳ — ר׳ זונדל מסלנט (ע״פ מכתב מאליהו חלק א׳ עמ׳ 188)**

הלוא צריכים לעסוק בהשתדלות רק מפני שאין אנו ראויים לניסים גלויים, ועל כן מחוייבים אנו לעשות באופן אשר ההשפעה היורדת אלינו אפשר יהיה לתלותה על איזה סיבה, אם בזה נגמר השיעור. (והרוצה לטעות יבוא הטבע דרך שהוא לטעות), ובזה אני יוצא ועל עצמו אמר: "אני קונה שטר הגרלה" — כי אם אזכה בגורל, הרי אפשר לתלותו בדרך הטבע, ידי ההשתדלות אף היותר קטנה, יהיה מקום לטועה לתלות בסיבה טבעית. זוהי חובת ההשתדלות.

**ו׳ — הסבא מנוברדוק (יוזל הורביץ) — דרכי הבטחון, הרב יוסף**

והיינו, שהבטחון לדעת כולם הוא לבטוח על הבורא לבדו בלי שום סיבה. וצריך לשום משענת ליראי השם, ולא לעשות שום השתדלות טבעית.

**ז׳ — ספר חובות הלבבות שער הביטחון פרק ג׳ — ד׳**

אין כל אדם חייב לחזר על כל סבה מסבות הטרף, כי הסבות רבות — מהן נקלות שטרחם מעט, ומהן סבות שיש בהן יגיעה. ומי שהוא חזק בגופו וחלש בהכרתו {באמונתו} — ראוי לו מהם מה שיש בו מן היגיעה, כפי שיכול לסבול. ומי שהוא חלש בגופו וחזקה הכרתו {באמונתו} — אל יבקש מסבות הטרף מה שמיגע גופו, אך יטה אל מה שיהיה קל על גופו, ומה שיוכל להתמיד עליו.

---

**סיכום השיטות — הראוי היחס בין בטחון להשתדלות**

| השיטה | היחס בין בטחון להשתדלות | |---|---| | רבנו בחיי — רלב״ג | האדם צריך להשתדל ככל יכולתו, וצריך לבטוח ב-ה׳ בכל מה שמעבר ליכולתו. | | ר׳ אברהם בן הרמב״ם | האדם צריך לשלב השתדלות סבירה בדברים הכרחיים, יחד עם בטחון ב-ה׳. | | מכתב מאליהו ומסילת ישרים | האדם צריך לבטוח ב-ה׳ לגמרי, אמנם יש להשתדל מעט — כדי שה׳ יחיל את הברכה בדרך הנראית טבעית (מכתב מאליהו), או כדי לפרוע את חובת ההשתדלות (מסילת ישרים). | | הסבא מנובהרדוק | האדם צריך לבטוח ב-ה׳ לגמרי, ולא לעשות שום השתדלות טבעית. | | חובות הלבבות | האדם צריך לשלב את ההשתדלות עם הבטחון, כל אחד לפי מדרגתו, כוחו והכרתו. |

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת בהעלתך - מידת הבטחון בה' - הרב אשר וייס תשפ''ב

בס״ד

פרשת בהעלתך – מידת הבטחון

סיכום רעיון שאמר הרה״ג אשר וייס שליט״א

(עריכה: הלל מרצבך)

בפרשתנו מופיע האיזכור על ירידת המן. וכתב בשולחן ערוך (סימן א סע׳ ה): "טוב לומר … פרשת המן". משמע יש סגולה גדולה לומר פרשת המן.

מעניין לשים לב למה שכתב שם המשנה ברורה (סימן א ס״ק יג):

"ואין די באמירה אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ד'… ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית וכדכתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה ואיתא בירושלמי ברכות כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו".

לאבותנו לא היה שום דבר לעשות כדי לאכול את המן, אלא ירד להם משמים. המן לא היה תלוי בהשתדלות של האדם. כשמתחזקים במידת האמונה זאת הסגולה לפרנסה.

מופיע בגמרא (תלמוד בבלי מסכת נדה דף ע עמוד ב):

"שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא… מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ״ל? דהא בלא הא לא סגי".

הגר״א שינה את הגרסה ומחק את המילים: "ירבה בסחורה". נראה שטעמו משום שאדם צריך לשאת ולתת באמנה, אבל למה הוא צריך להרבות בסחורה, צריך להתחזק באמונה.

ראיה לכך אפשר להביא מתוך מה שמובא בפרשתנו לגבי המן (שמות טז, יח): "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר". צריך להאמין שלהרבות בסחורה לא מועיל באמת להרוויח יותר כסף.

ישנו סיפור על הצדיק ר׳ זושא מאנפולי שישב ולמד תורה עם תלמידיו. ביקשו החסידים שידאג להם לאוכל, משום שהיו מאוד רעבים. ואמרו לו שיבקש מאישה בשם תמר שמביאה להם לפעמים אוכל. ר׳ זושא הלך אליה, נגע בדלת של הבית שלה וחזר ללמוד. התלמידים תמהו למה הוא לא הקיש. ענה להם ר׳ זושא שזו מידת ההשתדלות, השאר הוא בוטח בה׳ שידאג לו. ובדיוק אותה צדקת הגיעה ושלחה להם אוכל עם שפע טוב ורב.

מידת ההשתדלות תלויה במידת הביטחון. מי שבוטח מאוד בה׳ לא צריך להרבות בהשתדלות. מי שחזק בביטחונו צריך מעט השתדלות.

הנועם אלימלך רק פעם אחת מצטט משהו מאחיו ר׳ זושא מאניפולי. הוא כתוב בפרשת בהר, על הפסוק: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית… וציויתי את ברכתי בשנה ההיא…".

נועם אלימלך, ויקרא פרשת בהר:

"בשם אחי החסיד המפורסם: … וטוב היה שלא לומר כי אם 'וצויתי את ברכתי', וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל? ונראה, שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריוח… ואז נפסק השפע חלילה, וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה… אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה׳ בכל לבבכם ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה."

ר׳ אלימלך כותב בשם ר׳ זושא, שאם לא היו שואלים: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה ההיא?" הייתה ברכה מצד עצמה, כמו בבריאת העולם. אבל בגלל ששואלים: "מה נאכל בשנה ההיא" עוצרים את השפע, וסותמים בזה את צינורות השפע, וצריך ציווי מחדש לברכה: "וציוותי את ברכתי".

פירוש קרוב לזה מופיע בספורנו, והוא כותב על הפסוק הזה: אם לא היו מהרהרים היה מתקיים בהם נס גדול יותר. היו זוכים להתברך בברכה גדולה שלא היו רעבים כלל. אך בגלל ששאלו, ה׳ מבטיח שהארץ תביא יבול רב יותר. לדבריו, זו ברכה מועטת בגלל שלא היה להם ביטחון שלם בה׳.

זה יסוד גדול חשוב בחיים, שצריך להתחזק במידת הביטחון בה׳. מידת השפע כמידת הביטחון.

התולדות יעקב יוסף (תלמיד הבעש״ט, שכתב את ספר החסידות הראשון שיצא) בספרו הנוסף כתונת פסים בפרשת שמיני כותב בשם הרמב״ם שאם היינו שלמים באמונה בה׳ גם המן היה יורד לנו גם בדורנו. (אינני יודע היכן זה כתוב ברמב״ם. למדתי יותר מפעם אחת את כל ספרי הרמב״ם. עיינתי הרבה במורה נבוכים. ואינני יודע מה המקור לכך. הרב אשר וייס).

במקום אחר בתולדות יעקב יוסף הוא כותב בשם הבעש״ט: "הבוטח בה׳ חסד יסובבנו" — הוא שמור מכל נזק ומכל צער. ודברי הבעש״ט כפי שצוטט בתולדות, משתלבים עם דברי נפש החיים (שער ג פרק יב) שכותב:

"כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה׳ הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית״ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב״ה. כן יספיק הוא יתב׳ בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".

שני גדולים מתנבאים בסגנון אחד.

במנחת אשר (חלק אמונה ובטחון) הבאתי שלא בטוח שיש מחלוקת בין הדעות השונות לגבי היחס בין ביטחון והשתדלות. מידת הביטחון מביאה שפע וזו הסגולה של פרשת המן. לא המדרש עיקר אלא כוונת הלב ומידת הביטחון. "השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך".

שנזכה שה׳ ישפיע עלינו שפע גדול.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת בהעלותך - האתגר בחוסר בהירות - הלל מרצבך

בס״ד

פרשת בהעלתך – האתגר בחוסר בהירות

ישנו פסוק מפורסם שאוהבים לשיר אותו (ירמיהו פרק ב פסוק ב): "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

שאלה: ולכאורה פסוק זה לא מובן, הרי עם ישראל היה לו מן, היה לו עמוד אש ועמוד ענן. היה לו כל מה שהוא צריך, למה זה כל כך קשה? ובפרט שהתורה מעידה (דברים ב, ז): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר". והתורה מוסיפה (דברים ח, ד): "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה".

כדי לענות על השאלה הזאת, ננסה לעיין בפרשתנו (במדבר ט, יז-כג) על מסע בני ישראל במדבר:

"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ, כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה".

יש לשאול: מדוע התורה מאריכה כל כך בפירוט תהליך נסיעת בני ישראל, הרי המסר הובן כבר מתחילת הפרשייה?

הרמב״ן והספורנו מסבירים שאלו תיאורים שונים לשבחם של ישראל. לפעמים היו מקומות גרועים לחיות בהם, ובני ישראל נאלצו להישאר שם זמן רב. לפעמים הם היו עייפים ורוצים קצת לנוח מהדרך, והענן המשיך מיד למחרת. לפעמים הענן היה נעצר אחרי הליכה של לילה שלם, וממשיך בדיוק למחרת. לפעמים הם הגיעו למקומות מצוינים, וקיוו להישאר שם, ומיד הענן התקדם. לפעמים הם רק התחילו להקים את האוהלים ועד שבנו, כבר הענן התקדם למחרת. לפעמים הם נתקעו במקום שנים (כמו בקדש), וכל יום לא ידעו מה יהיה למחרת.

ההליכה בלי לדעת מתי היא תסתיים, זה אחד הדברים המאתגרים והקשים ביותר. בני ישראל עומדים באחד הניסיונות הקשים ביותר: "לא יודעים מה יהיה". אדם מחפש יציבות, מחפש בהירות בחייו. הספק זה אחד הדברים הקשים ביותר.

דוגמה: הרבה פעמים אני אומר לאשתי: "רק תגידי לי דברים ברורים. את רוצה שנלך נלך, או רוצה לחזור נחזור. לא יכול עם חוסר ידיעה מתי תחזרי".

דוגמה: זכור לי ימי הגירוש מגוש קטיף, ששם מה שהיה אחד הדברים הכי קשים שלא ידענו מה לצפות. זכור לי אישה שבכתה במלון שלא יודעת היכן בנה ילמד בכיתה א׳.

דוגמה: גם בגיבושים הקשים בצבא לוקחים את השעונים, ולא יודעים מתי זה יגמר. הניסיון הגדול של עם ישראל היה חוסר הידיעה מתי הולכים ומתי עוצרים, היכן וכמה זמן נישאר במקום.

בגיבוש טייס שעשיתי זכור לי שהמפקדים העירו אותנו 3 פעמים בלילה, מסדר הלבשה, ולחזור לישון. חוסר הידיעה מה יהיה זה הכי קשה. היינו צריכים לעלות איזו גבעה שלמעלה יש אלונקה ואז יורדים איתה, והמפקד דרש מאתנו עוד ועוד. ושמה היו כמה חבר׳ה שנשברו בדרך. זכור לי שאחד הדברים הכי קשים היה שלא ידענו עוד כמה זמן, לא ידענו כמה זמן זה עוד ימשיך.

אחד הדברים הקשים ביותר זה חוסר בהירות — מה יהיה.

אולי זה עומק דברי הנביא: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

שאלה: למה צריך ככה לענות את בני ישראל?

נראה להסביר, שהמציאות הזאת יוצרת את ההבנה של תחושת התלות המוחלטת בה'. ההליכה בחוסר הבהירות היא הגיבוש הקשה ביותר, כדי לזכור את המסר שלפעמים אנחנו שוכחים — אנחנו תלויים אך ורק בקב״ה. אין לבטוח בכסף, בבית, בכבוד, במשפחה. רק בקב״ה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

בטחון בהשם - יוסף הצדיק

הבטחון ""מעלת

הזו– התקופה כל באמונתו נשאר יוסף איך השאלה נשאלת הסוהר ובית פוטיפר בית, המכירה, הבור של

ממשפחתו והניכור הניתוק הקשיים כל? ?

שאליה והאמונה הביטחון מידת את לנו מגלה המלוכה כיסא אל במצרים מהבור הצדיק יוסף של העליה סיפור

המציאות על מצביעים כולם יוסף, של הניסיונות פרעה, של החלומות להגיע. דבר של בסופו אמורים אנו

עולם בורא של מציאותו האמיתית, . היחידה

הפרשה קורות

עַל- עֹמֵּד וְהִנֵּה חֹלֵּם, יָמִים; ּופַרְעֹה שנתיים מִקֵּץ "וַיְהִי, פותחת, הפרשה החלומות פתרון אחרי שנתיים הַיְאֹור".

חלומות- שני חולם פרעה האופים, ושר המשקים שר של יפות פרות שבע אוכלות מראה, רעות פרות שבע

אצל פתרון מחפש מאוד, מוטרד פרעה ומלאות. אות ברי שיבולים שבע בולעות שדופות, שיבולים שבע מראה,

דעתו את מניח אינו פתרון שום המרובים. . יועציו

המדרש העבד על לו וסיפר המשקים שר אליו פנה אז רק להורג יועציו את להוציא החל שפרעה מתי מספר

שנות שבע כי מגלה ו חלומותיו את פותר יוסף יוסף. את להביא שולח פרעה יוסף. החלומות, פותר העברי- מאבדון מצרים את שיציל חכם אדם למנות לפרעה מציע גם הוא כבד. רעב שנות שבע ואחריהן מגיעות. שובע יוסף דבר. יישק פיו על מצרים, כל על שליט נהיה יוסף למלך, משנה להיות יוסף את ממנה פרעה כך, בעקבות

ומנשה אפרים את לו יולדת והיא פרע פו. טי בת אסנת את לאישה נושא הוא גדול, הון צובר השליט,

מכל הדורש נושא עולם. בבורא והבטחון האמונה בחינת הרוחנית, בעבודה גדולה בחינה בפנינו מעלה הפרשה

שהפעיל אחד כח ישנו בבריאה. אחת תנועה רק שיש אותנו מלמדת הפרשה עמוקה. התבוננות מאיתנו, אחד

לעומת העליונה, בהשגחה הבטחון בנושא כשנוגעים אולם, ונים. הש והמקרים המעשים כל את ופועל מפעיל זאת סוגיה על אור מעט לזרות ב״ה ננסה שאלות. הרבה עולות עצמו, האדם על המוטלת. ההשתדלות

החלום בפתרון ההשגחה

בחלומות- ומסתיים מתחיל הסיפור כל הצדיק, יוסף אצל הבור אל אותו שהורידו שלו הנעורים מחלומות

הראש כיצד שנתבונן חשוב המלוכה כס אל. ר היש במצרים, מהבור אותו שהעלו החלומות עד במדבר, ון

פר של החלומות ההשגחה. עניין על אותנו מלמדים עה

ל פִתְרֹנִים--סַפְרּו- לֵּאֹלקִים "הֲלֹוא יוסף, להם משיב הקודמת, בפרשה שנזכרו האופים ושר המשקים שר חלומות

מפרש הזוהר לִי". , נָא, ואומר כן? שאמר הטעם,"מהו בהקב״ה הפתרון לתלות החלום, לפתור צריכים כן. כי

כח יש הפתרון", נמצא ובו הכל קיום הוא שם כי התמונות. כל מאחורי אחד

אֶת-כָל- וַיִקְרָא וַיִשְלַח רּוחֹו, וַתִפָעֶם בַבֹקֶר, "וַיְהִי פרעה, על מסופר החלום, שאחרי בבוקר חַרְטֻמֵּי וְאֶת- מִצְרַיִם,

וְאֵּין- אֶת-חֲֹלמֹו, לָהֶם פַרְעֹה וַיְסַפֵּר כָל-חֲכָמֶיהָ; לְפַרְעֹה- אֹותָם "פֹותֵּר של והחרטומים החכמים היועצים, כל ירדו כשפים קבים "עשרה בגמרא, כתוב פשוטים, אנשים היו לא אלו החלומות. את לפתור הצליחו לא פרעה,

מצרים נטלה תשעה "לעולם

ר שהדברים ועוד החלום, פתרון לו להודיע וחרטומיו, הגדולים חכמיו יכלו שלא אפשר איך, מקשה בחיי בנו ואילו דעת בר לכל פשוט הפתרון כביכול, רעב. שנות ושבע שובע שנות שבע על בפרוש מרמזים שהם מוכיחים,

שתקבור בנות שבע הן. הרעות הפרות ושבע לך שייוולדו בנות שבע הן הטובות הפרות שבע לו; אמרו חכמיו בך? שימרדו ממלכות שבע הן הרעות השיבולים ושבע שתכבוש ממלכות שבע הן הטובות השיבולים שבע.

יתעלה הסיבות מבעל סיבה היה הכל בחיי ממשיך, רבנו כעניין חכמתם אחור והשיב עצתם שסיכל

(ישעיהו יְסַכֵּל" וְדַעְתָם חֲכָמִיםָאחֹור, שכתוב,"מֵּשִיב הפתרון מהם מנע הקב״ה כ״ה.)מ״ד

להגיב או לעשות או וכך כך לומר צריך הייתי חושבים, אנו לנו, שקרה מקרה אחרי רגע שלפעמים כפי ממש

, ללמוד חשוב לנו שעובר מה מכל שאמנם להפנים צריך אחרת… אחרת לנהוג יכול הייתי שאני לחשוב אבל

בהשגחה כפירה של ענין ויש. כאן הסיבות במסובב האמונה את סותר זה

בחלום מההשגחה מסר

ותחת המקרה ביד מסור בעולם שקורה מה שכל ודעתם בהשגחה כופרים הרשעים ועמו פרעה כי ידע יוסף

העולם את המנהיגים הלכת כוכבי. ממשלת

כנרמז העפר ויסוד והחומר הטבע אחר פרעה נמשך שהיה מתוך 'העפר'. אותיות 'פרעה' אומר, בחיי, רבנו

והעפר- המים שהם הכבדים, היסודות שני מתוך חלומות שני השמיים מן לו הראו בשמו, עולות פרות שבע כל על שיש להשגחה סימן היה ורעב שובע לעניין בהן הרמז העפר. מיסוד צומחות שיבולים ושבע המים, מיסוד

בו היום השנה, ראש יום זה היה במקרה לא השנה. בראש עליהם נקבע שבה בדרך והכל הגשמיים, הברואים

העולם כל של הפרנסה בשמיים נגזר בו היום זה הבור, מן יוסף. יצא

והנותן היסודות בעולם המשגיח ית' הוא כי להודיע, ההשגחה, בעניין ית' מהבורא לפרעה מופת היה זה כל

והעונש השכר פי. על ולהחלישם להגבירם בידו לכת. כוכבי שבעה על המושל השליט והוא ורעב, שובע בו (יחזקאל עֲשִיתִנִי" וַאֲנִי יְאֹרִי, "לִי אומר, והיה אלוק עצמו עושה שהיה מפני לפרעה, להודיע צורך היה כך

ג.)'כ״ט

ומנורת7 פרועה חלום קנים

"וָאֵּרֶא לבנו. תשומת את דורש וזה שבע המספר של עניין יש פרעה בחלום שליט״א, שיינברגר הרב, אומר

ֲבַח אֶחָד-- בְקָנֶה עֹֹלת שִבֳּלִים, שֶבַע וְהִנֵּה ֹלמִי; זה האלה השיבולים ששבע מראה אחד', 'קנה וְטֹבֹות". מְלֵּאֹת

צורות- הרבה יש אחת. מקשה בנויה שהיתה המקדש, בית של במנורה כמו אחד. גוף בסה״כ הקנים, צורות

צורות. אחד דבר הכל מחולק, לא זה אבל הבסיס, צורת הפרחים,

זה "אֶל- שכתוב, מה להאיר צריכים הנרות שבעת ב'). ח' (במדבר הַנֵרֹות" שִבְעַת יָאִירּו הַמְנֹורָה, פְנֵי מּול

אחדות של כח יהיה אלא נרות, שבעה יהיה לא שזה לאחדות, יגיע שהכל. ככה

הּוא- אֶחָד פַרְעֹה "חֲלֹום לפרעה, אומר "יוסף הִגִיד עֹשֶה, הָאֱֹלקים אֲשֶר "אֵּת החלקים כל את לאחד. צריך

"לְפַרְעֹה- למראית עין. מראית לפי לא הדברים, את עושה הוא איך של הסוד את לך גילה האלוקים יוסף. אומר

את שמניע משגיח אחד כח רק יש למעשה אולם נפרדים. מרכיבים של כאוסף פועל הטבע כל כאילו נראה עין

בטבע השוני. ם והגילויים ההיבטים כל

מסביר וכך שיש מברסלב נחמן רבי המקדש7 במנורת הנרות את בהעלותך " בתורה נאמר שעליהם נרות

"אֶל- לאדם7 יש כן וכמו הַנֵּרֹות" שִבְעַת יָאִירּו הַמְנֹורָה, פְנֵּי מּול לעשות רק מוכוונים להיות צריכים שהם נרות

ה "רצון בזוהר שמובא כמו אלקי שפע לבחינת הגיע ל שכדי לבוא אפשר אי והן ואזניו, ועיניו וחוטמו פיו את שיקדש אלא

הי אלקי שפע לו מאירים הן אמונת לו ויהיה שמים, יראת לו ויהיה מפיו, שקר מלהוציא עצמו את שישמר נו, י הן הן כי ברע, מראות עיניו ויעצים, חכמים, והח הפה כי לבוא, אלקי שפע את המעוררים והעיניים ו טם והאזנים

פה כי הנרות, שבעת הן והן במח, תלויים הנרות שבעת בחינת הם והאוזניים והעניים והאף להיות שצריכים

עולם בורא אל מוכוונים

יוסף פתרון

לך פתרו הפותרים נמצא. שאתה איפה לא זה שלך הפתרון לדעת, צריך אתה ראשון דבר לפרעה, אומר יוסף

נמצאים והם שאתה. ממקום אֶת- הֶרְָאה עֹשֶה, הָאֱֹלקִים "אֲשֶר מהמקום, בא האמיתי הפתרון משם פַרְעֹה",

העולמות בכל שולט שהוא ומיוחד יחיד, חד, א יש הּוא", אֶחָד פַרְעֹה "חֲלֹום אומר, יוסף והפתרון. החלום בא השתנה ולא ויהיה, הווה היה, כולם, המעשים כל את ועושה ופועל, משגיח הוא הנמצאים, כל ממציא, והוא

ישתנה- ולא משתנה לא אחדות של מראה זה החידוש. זה אלוקים. השם זה כולם. הכוחות של הכוח. זה

מהאחד באה. ההשגחה

בקב״ה תלוי הקץ

כת לַחֹשְֶך, ּולְכָל- שָם "קֵץ, באיוב, וב בחיי רבנו אומר ג'). כ״ח (איוב וְצַלְמָוֶת" אֹפֶל אֶבֶן חֹוקֵר: הּוא, תַכְלִית,

קוצב שהוא יורדים, הם בקצבה הגשמים אפילו יוצא. הוא בקצבה הקב״ה, מפי שיוצא ודבר דבר "כל

הצמחים על יורדים זוכים, וכשישראל השנה, בראש לבריות על יורדים הם חוטאים, וכשהם האילנות ועל

שְֹלשִים מִקֵץ "וַיְהִי, שנאמר, מצרים ליציאת נתן קץ לחושך", שם "קץ שאמר, זהו הימים. ועל המדבריות

קץ מ״א), י״ב ות מִצְרָיִם"(שמ מֵאֶרֶץ ה', כָל-צִבְאֹות יָצְאּו הַזֶה, הַּיֹום בְעֶצֶם וַיְהִי, שָנָה; מֵאֹות, וְַארְבַע שָנָה, הכל בחיינו. תופעה לכל וקץ גבול ששם זה הוא משגיח אחד כח אותו האסורים". מבית לצאת ליוסף נתן

בזמן בדיוק אחרי, אחד ולא קודם אחד רגע לא במדויק, . קורה

בשם בטחון

בחיים חושך של זמנים שיש יודעים כולנו בקב״ה. הביטחון בעניין להתבונן אפשר זה, את מבינים שאנו אחרי משורש גם מגיעה 'קץ' המילה לחושך". שם "קץ החושך, סוף של הזמן מגיע אבל העולם. של בחיים האדם, של

את מוצא עולם יסוד צדיק חושך של למציאות נכנס הצדיק יוסף בעולם. לחושך גבול יש התחלה. שזה,'יקיצה'

בטחון על שעור אותנו ללמד כדי זאת "ה. הקב שם? אותו שם מי במצרים. בבור חשוך, הכי במקום עצמו

. בשם

אומר השם ישועת הביטחון. מידת את באדם לפתח זה בבור יוסף של שהייתו של העניין "כל הבעש״ט,

המושיע הוא שהשם לאדם, שיש הביטחון במידת."תלויה

אומר יוסף כאשר ק ר שכח. ובבוקר חלם לילה כל שנתיים, הזה החלום את חלם,"פרעה הקדוש החיים אור מגיעה מיד שלם, בטחון בוטח האדם אם חלומו. את זכר פרעה אז בשם, הביטחון במידת שלם היה

."הישועה

זה 'המבטיח' שבוטח, אדם אותו זה 'הבוטח' ומובטח'. מבטיח 'בוטח, יש "כי ואומר, הבעש״ט ממשיך

זה 'המבטיח' למשל, . הטובה תבוא ידה שעל הסיבה זה ו׳המובטח' שפעו, כל את לנו שמבטיח עולם בורא ובוטח השם בדרכי שהולך האדם זה 'הבוטח' הפרנסה. את לו ייתן בדרכיו ילך שאם לאדם מבטיח ית', השם

פי על אף הזה, בעולם אדם שעושה וההשתדלות העבודה אותה זה 'המובטח' הפרנסה. את לו ייתן שהשם

השם מאת היא שהפרנסה."שיודע,

עיקר לא עדיין זה שעושה, השתדלות באותה בוטח גם אבל בהשם, הבוטח "שהאדם, הבעש״ט מסביר

אדם וכו'. בכשרון לא בבוס, לא בעבודה, לא אחרת סיבה בשום ולא ית' בשם להאמין זה, העיקר."האמונה העבודה אם אבל מסוימת. עבודה לו גלגל כך ובשל פרנסה של מסוימת מידה לו גזר ית' שהשם להאמין צריך

צריך צדיקים. של דרגתם באמונה, מאוד גבוהה דרגה זאת אחר ממקום תבוא הפרנסה. תצליח, לא הזאת לחתור ולשם גבוהה הכי המדרגה מה. לדעת

ב שבוטח האיש ז'). י״ז (ירמיהו מִבְטַחֹו" ה', וְהָיָה בַה'; יִבְטַח אֲשֶר הַגֶבֶר, "בָרּוְך כתוב, לכן השם אז שם, ה

מבטחו גם. הוא אֶל- וְֹלא-פָנָה מִבְטַחֹו; ה', הַגֶבֶר--אֲשֶר-שָם "אַשְרֵּי בתהילים, כתוב כָזָב"(תהילים וְשָטֵּי רְהָבִים, יוסף שנים. שתי לו נתוספו והזכרתני", "זכרתני המשקים לשר שאמר בשביל יוסף, זה רבה, מדרש אומר ה'). מ'

הנמוך מהמקום מהכלא, היציאה כזב'. ושטי, ם 'רהבי המשקים, בשר שבטח בגלל בכלא שנתיים עוד נשאר מדרגה זה הבעש״ט, אומר בזה, להאמין הכל, את עושה לבד ית' השם שלמה. באמונה תלויה מהייסורים,

מאוד. גבוהה

אין חז״ל, אמרו. הקב״ה אחד, לכיוון רק לפנות צריכים שלנו הכוחות טובים, הלא מהמקומות לצאת בכדי

מלא בבטחון רק הכלים. של האותיות, של נכונים לא צרופים זה כרע אצלנו פס שנת מה מלמעלה. יורד רע מצב כמו שנראה מה עין", כהרף השם "ישועת לטובה. האותיות של הצרופים את להפך אפשר בשם, ואמונה

שלמה אמונה רק זה החושך את שיגמור מה להשתנות. ברגע יכול שנים, של מצב לעיתים אפשרי, . בלתי

במד סתירה בבור נשאר שיוסף הסבות רש-

המדרש מדוע אז המשקים, בשר שבטח כך על נענש יוסף אם שהזכרנו. במדרש סתירה זאת בכל נשארה

אֶל- וְֹלא-פָנָה מִבְטַחֹו; ה', הַגֶבֶר--אֲשֶר-שָם "אַשְרֵּי הפסוק, את עליו מביא כאן יש כביכול, כָזָב"? י וְשָט ֵּרְהָבִים,

סתירה? ?

אדם חייב הלא טובה, ממנו להשיג המשקים שר אצל יוסף שהשתדל זה הוא חטא "מה, ל׳וי ה׳בית אומר במידת מופלג כך כל היה שיוסף אלא לבטחון סתירה כלל זה ואין בצרה, נתון כשהוא בידו אשר כל. לעשות הוא לפיכך ית'. בהשם מבטחו כל שם אם כי ודם, בשר של השתדלות בשום רצה לא שלעולם עד הבטחון,

עצמו על עונש וקיבל לחטא הדבר את ראה."עצמו

אֶת- שַר-הַמַשְקִים "וְֹלא-זָכַר הקודמת הפרשה בסוף "כתוב מאמשינוב הרבי, אומר וַיִשְכָחֵּהּו- "יֹוסֵּף, כאן יש מעשה שעשה בדעתו, מיד נמלך הצדיק שיוסף אלא, "וישכחהו". כי מסתבר הרי זכר", "ולא אם בלשון, כפילות

, רע יפיק לא למען העניין, את המשקים שר שישכח ית' השם לפני והתפלל בהשתדלות, ודם בשר אל בפנותו

לנו יש העניין כל את ממנו להשכיח פעל שיוסף משום יוסף, את זכר לא המשקים שר מהשתדלותו. ."תועלת

אפשר, האמונה בהתחדשות זכינו ברגע חדשה, בדעת שזכינו ברגע מחדש. רגע בכל לתקן אפשרות

חיינו של המהלך כל את. לשנות

דבר סוף

הבטחון בבחינת מתחזקים איך בהשגחה? בוטחים איך זה? את עושים בעצם איך? אז

כמובן דרך. לעצמו לברור חייב מאתנו אחד כל ומהיר. מוכן פתרון ואין אחת דרך שאין להבין חייבים, ראשית

עצמם- הניסיונות את יש דרך, מורי יש ם, שיעורי יש הקדושים. והספרים התורה של במסגרת כל זה, כל מתוך הצדיקים של מידתם הבטחון, של השלמה המידה מהי ללמוד צריך שאמרנו, כמו באמונה. דרכו את מפלס אחד

- אחרים- ורבים דוסא בן חנינא רבי כמו יוחאי, בר שמעון רבי כמו אנו לאן וכיוון, אחיזה נקודת לנו תהיה כך

להיווכח נזכה כי עד הבטחון, במדרגות מעלה, מעלה, ולעלות באמונה, להתחזק שנזכה בע״ה, להגיע. מחויבים הקב״ה רק זה הכל אחד, הכל באמת. כי

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות