"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ" / לפרשת עקב
ביטחון בה'
דברים ח, ג
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.
אברבנאל, פרשת עקב
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם - כלומר שאין חיי האדם קצובים ומסודרים כפי המנהג הטבעי, וכפי המזון המסודר המוגבל והמורגל אצל הנודע, אבל הכל כפי רצונו. וחיי האדם אפשר שיתרבו מבלי המזון הנהוג, ועם רוב העמל כשנקיים המצוות. וגם לא בלבד נעשה נס בבריאות חיי הגופות, כי גם במלבושים שאין בהם רוח חיים נעשה הנס שלא בלו מעליהם, ואיך יכלה הגוף ויחלה בהיות שמירת השגחתו עליו? !
דעת זקנים מבעלי התוספות דברים ח, ג
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו - ולא תשים ביטחונך על הלחם ועל המזונות, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם - על כל מצוותיו וחוקיו שיצאו מפיו יחיה האדם, והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא.
לימוד תורה בלי טרדות גשמיות
פנים יפות [ר' פנחס הורוויץ] שמות טז, ד
"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם… לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי" - הנה אמרו חז״ל (מכילתא בשלח טז, ד): לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. עניינו, כי השגת התורה לאמיתה היא על ידי דבֵקות הנשמה בשורשה העליון מבלי טורד בצורכי הגוף. ומזה הטעם אחז״ל (שם) שנתאחרו במדבר כדי שישיגו התורה בלי טורד מזון ולבוש, ולא יפנה מחשבתו בשום דבר אלא בחכמת התורה לבד. והיא הייתה בקשת יעקב "ונתן לי לחם" וגו'.
והוא עניין מה שאמר הכתוב: ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו' כי על כל מוצא וגו', דהיינו שעיקר חיות האדם הוא בשביל השגת התורה שהוא מוצא פי ה'.
והוא עניין מה שאמר דוד המלך ע״ה (תהלים סא, ח): "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים, חֶסֶד וֶאֱמֶת - מַן יִנְצְרֻהוּ", והוא בהתנדב לב ישראל לישב לפני אלהים, דהיינו דביקות נשמתם בשרשה העליון, עוד ישפיע לו הקדוש ברוך הוא צרכיו מבלי טורח, וכמו שאמרו חז״ל (אבות פ״ג מ״ה): כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול דרך ארץ. והוא חסד של אמת מהקב״ה להאכילו מן, כמו שהאכיל לישראל מן במדבר, וזה שאמר: "חֶסֶד וֶאֱמֶת - מַן יִנְצְרֻהוּ". ואם יזכו ישראל - מלאכתן נעשית ע״י אחרים.
ברכה ותפילה לפני האכילה
פני יהושע ברכות כ ע״ב
אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל כו' והם מדקדקים עצמם עד כזית ועד כביצה - לכאורה יש לתמוה וכי לא היה להקב״ה להזכיר שום דקדוק וסייג לישראל אלא בענין ברכת המזון, והלא הרבה יותר גדרו גדרים וסייגים מן העריות והרבה כיוצא באלו.
והנראה לענ״ד בזה… משום דבריש פרק כיצד מברכין (לה ע״ב) רמינן קראי אהדדי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם, ומשנינן לא קשיא כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה, ואמרינן נמי התם כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל. והשתא אתי שפיר, דמאחר שמדקדקים בברכת המזון - הרי להם לבדם ניתנה הארץ ומלואה ולא לזרים, ומשלהם נותן להם ואין זה נשיאת פנים. וכל שכן במה שמדקדקים עד כזית ועד כביצה כצדיק האוכל לשובע נפשו, אם כן מראים בעצמן כאילו לא לאכילה נתכוונו אלא משום הברכה, כדכתיב: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה', והיינו הברכה שמזכירין שם שמים בברכה, ובשביל כך ראויים הם לישא להם פנים.
בעל שם טוב [על התורה], פרשת עקב, אות ב
איתא בספר ליקוטי תורה מהאר״י ז״ל, דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי, ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך, דאם כן מה טעם אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב, והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף, וקשה מה טעמא תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה, כיון שאינה נהנית ממנה, ונבוכו הרבה בזאת החקירה.
ותירץ האר״י ז״ל שהיו סכלים ולא ידעו בשורש הבריאה, דאמרו רבותינו ז״ל (אבות פ״ה מ״א): "בעשרה מאמרות נברא העולם", פירוש, על ידי המאמרות עצמן נתהווה הכל, דמאמרו של הקב״ה מרום וקדוש, ותיכף כשאמר הקב״ה 'יהי רקיע' נתהווה הרקיע, וכמו שנאמר (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו", ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימי עולם שיעמוד כמו שנאמר (תהלים קיט, פט): לעולם ה' דברך נצב בשמים… וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר: ברוך אתה ה' - כשמזכיר את השם, מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא, כי נברא הכל על ידי ה', ומוצא מין את מינו וניעור, וזה החיות הוא מזון הנשמה. וכל זה במאכלים המותרים וכשרים שציווה הקב״ה להעלותן מגשמיות לרוחניות.
וזהו שאמר הכתוב "כי לא על הלחם לבדו" - פירוש בזמן שהוא לבדו גשמיות, בלי התעוררות הרוחני בו. "יחיה האדם" - פירוש, הנשמה שנקרא 'האדם' בה״א הידיעה, כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא האדם (זוהר ח״א כ ע״ב). "כי על כל מוצא פי ה'" - כשאתה מוציא השם בכוונה על ידי הברכה שברכת עליו, שעל ידי זה מתעורר בו הרוחניות, ומזה יחיה האדם, שהוא הנשמה, שניזונה מרוחניות המאכלים.
יערות דבש [ר' יהונתן אייבשיץ], חלק א, דרוש א
ברכת השנים - בזו יש לאדם להתפלל על מזונותיו, כי האוכל בלי תפילה תחילה על מזונותיו, ממש מזונותיו לחם מגואל. והרב החסיד איש אלהים מהרמ״ק ז״ל החמיר שלא לתקן צורכי אכילה טרם התפלל על מזונותיו.
ולכך ראוי בתפילת שחרית עכ״פ לשום אל לבו לה' שיטריף לו לחם חוקו בהיתר ולא באיסור, כי אם יש נדנוד איסור במזון - מטמא כל גופו ואין בו מזון לנשמה, אבל אם המזון כולו בהיתר - יש בו מזון לנשמה, כי מעלה כל ניצוצות שיש במאכל, כדכתיב: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'. ולכן יתפלל אדם מאוד בכוונה, שיהיה המזון מסטרא דדכיא וטהרה.
לימוד תורה בשעת האכילה
מגיד מישרים [ר' יוסף קארו], פרשת עקב
ה' עמך וכו' רק כי תדבק בי וביראתי ובמשניותיי לא תפריד מחשבותיך אפילו רגע אחד, ותמאס הנאות העולם, והיזהר מלהתענג במאכל ובמשתה רק כאשר הורתיך. ואחר שזכית להיות כל כך בתענית ראוי לך להתנהג בקדושה ובטהרה.
וכשאתה אוכל, על כל לעיסה ולעיסה הרהר בדברי תורה, ובכן יהיה המאכל קדוש דוגמת הקרבן. וזהו שאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" וגו', כלומר כשהאדם אוכל לבד לחם בלא דברי תורה - לא יתפרנס ויחיה בכך. אבל תדע במה יחיה האדם ויתפרנס - על כל מוצא פי ה', כלומר כשבשעת אכילה יהרהר בדברי תורה שהוא מוצא פי ה' יחיה האדם, אז יחיה אדם ויתפרנס במעט שיאכל, שיתברך המזון שבמעיו על הרהורו בדברי תורה.
של״ה, שער האותיות, אות ק' - קדושת האכילה (ב)
כבר ידעת שאין לנו מאכל ומשקה יותר משובח מבאלו שבעה מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ובכולהו משערין בהם דברים שהן גופי התורה כנזכר, לרמוז אל הנזכר בסמוך, שכשיאכל האדם משבעת המינין 'חטה ושעורה' וגו' שהן כלל כל המאכלים והמשקין, לא יתכוון האדם במאכלן אל מילוי הבטן מחיטה ושעורה חומרי, שהגוף נהנה מהן ואין הנשמה נהנית מהן, רק אל חיטה ושעורה רוחני שהנשמה נהנית מהן.
והוא, שייתן דבריו לשיעורין, רצוני לומר שיחשוב על כל לגימא ולגימא הלכתות השיעורין היוצאים מזה הפסוק, שכל הפסוק הזה נאמר לשיעורין כדלעיל, ומתוך כך יבוא לזכור גם כן שאר דברי תורה וממילא רווחא שמעתתא, כי מצוה גוררת מצוה. וזהו שכתוב 'כי לא על הלחם לבדו' וגו', רצה לומר לחם לבדו הוא הלחם החומרי, 'כי על כל מוצא פי ה'' - והוא הדברי תורה אשר ידבר או יחשוב האדם בסעודה בשעה שהוא לועס המאכל, 'יחיה האדם' החיים האמיתיים.
יערות דבש [ר' יהונתן אייבשיץ], חלק ב דרוש טז
והנה אתם בניי, בעו״ה אין אתנו יודע עד מה בענין כוונת אכילה לכוון על בוריה בסודות נעלמות, ובמופלא מכם אל תדרשו. אבל לבל ח״ו תהיה לכם האכילה לרוע לגרור גריר ולמעט כח שכינה עליונה אשר ממנו אנו חיים. הבו לנו עצה.
והיא, ראשון - מבלי להתקוטט כלל בתוך סעודה או להיות כועס, כי אם בסעודה יהיו הכל בטוב ובשלום, ואז ברכת ה' שורה… ושנית - שתהיה כל מחשבתו בתוך אכילה בדברי תורה וחכמה ומוסר, ואז יונעם לו ותהיה אכילה לשם שמים, כי הכל הולך אחר המחשבה. והשלישית - ליתן מכל אכילה לעניים, ובזו אין חלק רע יוכל לשלוט בו לגרור גריר, ואדרבה על ידו נכנע, והנשמה גוברת ומבררת לנפשו הרוחני. וזו היא תכלית עצה טובה, מבלי לאכול דבר מבלי נתינת עני.
אכילה רוחנית
של״ה, שער האותיות, אות ק' - קדושת האכילה (א)
וכתב בראשית חכמה (שער הקדושה פט״ו, אות ב-ג): כן האוכל מדברים המותרים, ואכילתו לשם שמים, שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו 'צדיק אכל לשבע נפשו' (משלי יג, כה). כי לפי פשוטו קשה, מאי 'לשבע נפשו', שהרי הנפש היא רוחנית. אלא הענין, שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה. (עכ״ל ראשית חכמה).
ודבר זה מצאתי יותר מבואר (לקוטי תורה פ' עקב) בשם האלהי האר״י ז״ל, שפירש הפסוק 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם': כבר חקרו הפילוסופים, לידע סיבת חיבור הנפש בגוף על ידי אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא? ! ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז״ל הנזכר לעיל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״י ס״ו), אין לך עשב מלמטה, שאין לו מזל מלמעלה המכה בו, ואומר לו 'גדל'. הכוונה, כח ההשפעה הבאה מלמעלה, כמו שכתוב (הושע ב, כג) '[אענה] נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ', נמצא כל מאכל בעולם, הוא מעורב בגוף ונפש. המאכל הנגלה הוא גוף, וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמר 'גדל', זהו הנפש שלו. וכשהאוכל אוכלו, אז על ידי האכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל, והגוף מהגוף. וזהו שכתוב 'כי לא על הלחם לבדו', רצה לומר 'לא על הלחם לבדו' הנגלה לנו 'יחיה האדם', דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה, אלא 'על כל מוצא פי ה'', רצה לומר, שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, על זה 'יחיה האדם'. וזה הפירוש הוא פירוש מופלא.
וכתב ראשית חכמה (שער הקדושה פט״ו, אות ג) וזה לשונו: לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו, שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח עצמו, שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפרק אלו טריפות (חולין לז ע״ב) על פסוק (יחזקאל ד, יד) 'ולא בא בפי בשר פגול'. כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור, שראוי להתרחק ממנו.
פרדס יוסף החדש דברים ח, ג, אות נו
וכ״ק אדמו״ר בעל הפני מנחם מגור זצ״ל אמר דמאכל אותיות מלאך, שיכול האדם ע״י אכילה כראוי להתעלות לדרגת מלאך, ויכול חלילה להיות הפוך, והכל תלוי בכוונה בעת הברכה והאכילה.
לא לאכול 'לבדו'
בת עין [ר' אברהם דב מאווריטש] דברים פרשת עקב
ולזה מרמז הכתוב כי לא על הלחם לב״דו יחיה האדם וגו' - פירוש לא על בחינת לחם כזה שיהיה רק לב״דו ולעצמו בלבד אבל לא לאחרים, כי לא על בחינת עבודה כזו יחיה האדם באמת, כי אין זה שלמות העבודה כנ״ל. כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם - ר״ל רק כאשר יגיע לבחינה זאת שירצה שכל מוצא פי ה' יעבדו אותו ית' וימלאו רצונו ית' - אז יחיה האדם, שתהיה עבודה כזו חיות ממש אצלו להחיותו בחיים רוחניים. שנזכה לזה אמן כן יהי רצון.
לא להסתפק רק בלחם
פרדס יוסף החדש דברים ח, ג, אות נה
על הלחם לבדו. כ״ק אדמו״ר בעל הפני מנחם מגור זצ״ל דקדק מה הלשון: לבדו, ופירש דר״ל שלא תאמר שרק עפ״י מוצא פי ה' שיש בלחם לבדו, עפ״י זה לבד יחיה האדם, לא כך הוא, אלא רק עפ״י מוצא ה' שיש בכל הבריאה - רק עפ״י כל זה יחד יחיה האדם עכ״ד ודפח״ח.
עין אי״ה, מסכת פאה, כו
כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש - כדי שתתן טעם בפירות.
יחש ארץ זבת חלב ודבש להבטחת האבות היא מכוונת מאד. כי לעם שפל אין צריך הרחבת החיים, ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתירה והדגושה, שתתנהו לנום בחיק עצלות באשר אין לו מעורר הכרחי, או שתוציאהו לתרבות רעה. אבל עם נעלה וגוי קדוש - ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת הדעת, לא על הלחם לבדו כי אם על כל ברכת ד', חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש, הוא מרומם גוי.
על כן, לאות על מצב ישראל הרם שלסוף כל סוף יגיעו אליו, באה ההבטחה כי ארצם תהיה ברוכה ארץ זבת חלב ודבש. ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים רמי מעלה, שברכת ד' הרוחנית תתגבר בהם ע״י חיי השלוה והעידון. אף על פי שבאשמת הדורות שהרעו בחירתם נתקיים בעווננו "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים", מכל מקום זאת היא מחלה עוברת, ויתעכל הרע ע״י צירוף הגליות וכור הצרות שעברו עלינו. אבל הגוי שנוצר לגדולות יישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים, ועם הנוצר לחכמה ודעת להפיץ אורה ובינה רבה בעולם, אי אפשר לו שיחיה חיים של צמצום באין דבר המרחיב דעתו.
על כן 'זבת חלב ודבש' היא גזרה להקיש על יתר נועם החיים כפי הדרוש לנפש גדולה של עם הוגה דעות ופונה רק למעלה. וכן אמרו חז״ל שדבש וכל מיני מתיקה מרגילין את הלשון לתלמוד תורה. על כן יסוד 'ארץ זבת חלב ודבש שנשבעת לאבותינו' אינו מציין רק את הריבוי הכמותי של העושר החומרי, שעדיין אין בו מפורש היתרון של העם הצריך לברכה זו, כי אם היתרון האיכותי - שתתן טוב בפירות, כלומר טעם נאה וערב מעדן את הנפש ומשמחה.
זהו דבר גדול ועיקרי בעם אשר פנייתו היותר אדירה היא לשלמותו הרוחנית, השכל וידע את ד', שזאת היתה מגמת שבועת ה' לאבות.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה