קצר לשבת ראה תשפ"ה הרב אסף רונס אלו דברים שאין להם שיעור... והראיון וגמ"ח ות"ת- מדוע דווקא חמשת אלו?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אסף רונס

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אחריות היחיד על הכלל בפרשת ראה

💡 *פרשת ראה – אחריות היחיד על הכלל*

פרשתנו פותחת בפסוק: ״*רְאֵה* אָנֹכִי נֹתֵן *לִפְנֵיכֶם* הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה״.

*ותמהו* הפרשנים מדוע הפסוק פותח בלשון יחיד (״ראה״) ועובר ללשון רבים (״לפניכם״)?

*החתם סופר* הסביר שפסוק זה מלמד אותנו את גודל האחריות שיש לנו כלפי הכלל. כשכל אחד מקיים את ה״ראה״ בעצמו, זה משפיע על ה״לפניכם״ של הכלל. המעשים שלנו משפיעים לא רק עלינו אלא על כל העולם כולו.

כפי שכתב *הרמב״ם* (הלכות תשובה ג, ד) על פי הגמרא (קידושין מ, א): ״צריך כל אדם שיראה עצמו… כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל *העולם כולו* לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת *כל העולם כולו* לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה״.

הגמרא כותבת (יומא פו, ב): ״גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין *לכל העולם כולו*״. זה מדהים שאדם אחד יכול לשנות את כל העולם כולו.

*הרב אריה לוין* זצ״ל שימש כמנהל תלמוד תורה עץ חיים. כשנער שם הפך לבר מצווה, הוא היה נוהג לכנס את הילדים בחדר הכינוס שלהם, והעמיד את הנער במרכז. ושאל את הילדים: ״איזה ארץ הכי חשובה? ״ — וכל הילדים צעקו: ״ישראל״. ״ואיזו עיר הכי חשובה? ״ — והילדים בשאגות: ״ירושלים״. ״ומה הבניין הכי חשוב בירושלים כשאין בית מקדש? ״ — הילדים: ״התלמוד תורה״. ״ואיזה חדר הכי חשוב אצלנו? ״ — ״אולם הכינוס״. ״ומי כעת במרכז האולם? ״ — ״בחור בר המצווה״. אז היה פונה הרב אריה לוין לנער, ואומר לו: ״אתה שומע את הילדים? אתה מרכז העולם. כמה חשיבות ואחריות יש לך כעת״.

אנו כעת בשבת שלפני *ראש חודש אלול*, עומק העבודה הרוחנית שלנו בחודש אלול הוא לקיחת אחריות ואכפתיות *פרטית*, ומתוך הבנה שהפרט משפיע על הכלל.

אם רק היינו מאמינים בכוח שלנו, ובזכות שיש לנו לשנות את העולם, הכל היינו עושים קצת *יותר טוב*.

_שבת שלום, הלל מרצבך_

*להרחבה: *

https: //hillelmer. blogspot. com/2024/08/blog-post_30. html

---

נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

128. ראה תשפ''ד - גידול חיות מחמד

גידול חיות מחמד

״אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם״ ]דברים יד, ז[

כתיב טמאים הם לכם מה תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. כל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה. והרי חמור. למלאכתו הוא גדל. והרי גמל. למלאכתו הוא גדל ]ירושלמי ב״ק פ״ז הל׳ ז[

. 1 מקור איסור גידול חיות טמאות

אין מגדלין חזירין בכל מקום לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת ]ב״ק עט ב[

אין מגדלין חזירים בכל מקום תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלים להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית. ]ב״ק פב ב[

שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ]משנה שביעית ז, ג[

והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לנכרים שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא אי הכי אפילו לכתחלה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהו. ]פסחים כג א[

וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו, ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי. ]רמב״ם פ״ה מהל׳ נזקי ממון הל׳ ט[

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו״ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין, וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אף על פי שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ]רמב״ם פ״ח מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ טז[

. 2 גידול בעלי חיים טמאים לצורכי עבודה

והרי חמור. למלאכתו הוא גדל. והרי גמל. למלאכתו הוא גדל ]ירושלמי ב״ק פ״ז הל׳ ז[

וא״ת ת״ל דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במסכת שביעית )פ״ז מ״ג( אין עושין סחורה בנבילות וטריפות ובפ׳ כל שעה )פסחים דף כג. ושם( נמי אומר ציידי חיה ועוף שנזדמנו להם מינים טמאים דוקא נזדמנו אבל לכתחילה לא כדדריש התם יהיו בהוייתן יהא ובת״כ נמי דרשינן שקץ הוא לכם שלא לעשות סחורה בהן ותירץ ר״ת דהיינו דוקא בדבר העומד לאכילה אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למוכרן לישראל שימשח בהן שרי וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה ובירושלמי נמי מפרש בהאי פירקא דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתמן למלאכה ]תוספות ב״ק פה ב ד״ה לא יגדל[

עוד ראיתי במה שכתבת דבר שאינו נראה לי, ואף כי אמרת שמצאת כן בתוס׳ בפרק מרובה והוא שכתבת שאם אינו סוחר בדברים להעמדן ולמכרן לצורך אכילה אלא כדי לתקן בהם עורות וכיוצא בזה הרי אלו מותרין בסחורה כזו, וראיה מפורשת ממה שתירצו בירו׳ בחמור וגמל דלמלאכתן הן עומדין. וזה נראה לי כשבוש שכל שהוא מן הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר ושאר המינין האסורין בבהמה ובעוף שדרך בני אדם לגדלן כדי לאוכלן ושאין רובן עומדין לתשמישן אסור לעשות בהן סחורה גזרה שמא יבוא לאכול מהם כיון דמינן לאכילה הוא עומד, יצאו חמור וגמל שאין אדם מגדלן רובן לאכלן אלא למלאכתן. ותדע שאם אין אתה אומר כן צדי חיה עופות ודגים למה לא יצוד מהן לכתחלה לעשות מהן סחורה ולמכרן לעכו״ם שלא לאכילה, אלא שאין הדבר תלוי אלא במה שאין של דרכן של בני אדם ואפי׳ העכו״ם לגדל רובן לאכילה אלא למלאכה כחמור וגמל אבל המתגדלין ברובן לאכילה לא. ותמה אני אם התירו התוספות בענין זה שאמרת אלא אולי בכענין שנפסד לאכילה ושאינו ראוי אפי׳ לעכו״ם אלא לעבד בהן העורות דכל שנפסד כל כך אין לחוש ולגזור משום אכילה, ואם אולי אמרו אפשר שכך אמרו. ]שו״ת הרשב״א חלק ג סימן רכג[

כל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה ]שו״ע יו״ד סי׳ קיז סע׳ א[

לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה והב״י הביא בשם התוספות דסוף פ׳ מרובה שכתב ר״ת דה״ה שאר דברים טמאים שעומדין לאכילה אם מגדלן למשוח עורות בשומנן להשתכר בהן או למוכרן לישראל שימשח בהן או להדליק מותר אבל בחזיר הכל אסור משום מעשה שהיה וכמ״ש הט״ו בח״מ סימן ת״ט וכן כתבו האגודה והרא״ש והנ״י בשם הרא״ש והרא״ה ולא כמ״ש בב״ח שהרא״ש חולק אר״ת והאגודה ומלשון המחבר שכתב אם הוא דבר המיוחד למאכל כו׳ לא משמע קצת הכי אלא כהרשב״א שהביא בב״י שאם הוא מיוחד למאכל ודרך בני אדם לגדלן כדי לאכלן אף על פי שאינו סוחר בדברים אלו למכרן לצורך אכילה אסור וכ״פ בעט״ז להדיא וי״ל דה״ק אם הוא דבר המיוחד לעולם לאכילה לאפוקי אם יחדו שלא לצורך אכילה וכן משמע בב״י ד״ה כ׳ הרמב״ם כו׳ עיין שם וכ״מ בכ״מ שם ודוק.

)ב( אסור לעשות בו סחורה. הטעם שמא יבוא לאכול מהן אבל אם אינו מוכר לצורך אכילה ליכא למיגזר דדוקא כשמוכר לצורך אכילה איכא למיגזר שמא יבא לאכול מהן כיון שהוא מוכר לאכיל׳ או שמא יבא לטעום כדרך המוכרים לאכילה אבל כשאינו מתעסק בו לצורך אכילה ליכא למיגזר א״נ לשמא יבא לאכול לא חיישינן דאטו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי למיכל איסורא אלא הטעם הוא משום דהרואה שסוחר בדבר האסור לצורך אכילה יחשוב שכשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ולכך מותר היכא דאינו מוכר לאכילה אף על פי שהוא דבר שדרך בני אדם לגדלן לאכלן וכמ״ש בס״ק א׳ ]ש״ך יורה דעה סימן קיז ס״ק א – ב[

. 3 גדר האיסור

ותמהתי שהרי בפרק כל שעה )דף כ״ג( איתא שהוא איסור דאורייתא דתנינן נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרן לעובד כוכבים ומפרש טעמא דכתיב לכם שלכם יהא ופרכינן אפי׳ לכתחלה נמי ומשני שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהיו וכן כתבו התוס׳ שם דמדאוריי׳ הוא ונראה דהרשב״א כתב גזירה זו שהתורה אסרה משום זה מדחזינן היתרא משום לכם ואיסורא משום יהיו הרי הדבר מסור לחכמים שהם יבחרו מה יהיה אסור ומה יהיה מותר דוגמא לדבר איסור מלאכה דחול המועד בפ׳ ב׳ דחגיגה וע״כ דנו חכמים שבכל מידי דהוא מאכל יש לאסרו שמא יבוא לאוכלו אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. שוב ראיתי בת״ה סי׳ ר׳ שכתב בשם גליון תוספות דהך דרשא הוה אסמכתא. וזה כתוב בגליון התוספות פרק כל שעה שזכרתי שכתבו דאיסור סחורה באלו הוי דאורייתא ע״ז כתב הגליון דלאו דאורייתא ממש קאמר דבאמת אינו אלא מדרבנן דאסמכתא בעלמא הוא.

אלא דק״ל ממ״ש התוספות בפרק לולב הגזול )דף ל״ט( ד״ה וליתיב כו׳ לענין שביעית וז״ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר דהיינו נמי סחורה ובפרק ז׳ דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות כו׳ לא משכחת שיהו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה״ג דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי עכ״ל ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים אינו אלא מדרבנן מאי מוכיחים התוספות מנבילות וטריפות מן הפסוק דמכור לנכרי דהתם ודאי מותר מן התורה אלא דרבנן אסרוה ומתני׳ קאמר דמדרבנן הם שוים ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא״כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב״ד היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד״ת אלא לעשות סייג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד״ת ובח״מ סי׳ ב׳ כתבנו מזה ולפי הנחה שזכרתי אתי שפיר טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על ד״ת. ע״כ מוכיחים התוספות שפיר מדמצינו היתר בתורה ודאי חכמים לא אסרוהו כלל למכירה אלא ע״כ דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח ]ט״ז יו״ד סי׳ קיז ס״ק א[

. 4 חיות מחמד שונות

]תוכי[

כתב בארחות חיים )הלכות איסורי מאכלות אות מה ד״ה ואסרו( עופות טמאים מותר לגדלם כגון עופות המדברים ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר אבל ליקח אותם בחוב אסורין ואם הוא כמציל מידו מותר עכ״ל ]בית יוסף יו״ד סימן קיז[

]ארנבת[

אסור לגדל ארנבות חיים בבית כדי להוציא מהם ולדות או לשחוק או לגדלם בשביל העורות, דדוקא אותם עופות המדברים שמגדלים אותם לנוי התירו לגדלם ולהסתתר בהם )וכמ״ש בכה״ח לעיל סק״ה(. מפני שרוב בנ״א מגדלים אותם לנוי. והו״ל כסוסים. משא״כ הארנבות שרוב בנ״א מגדלים אותם לאכילה. שו״ת חסד לאברהם אלקלעי )חיו״ד סי׳ ט דפ״ח ע״ב(. זב״צ ס״ק מג. גם בשו״ת לבושי מרדכי מה״ת )חיו״ד סי׳ נ( השיב לאסור לעשות סחורה בארנבות חיים. ]ושם הביא ד׳ הפני יהושע פסחים )כג. ( שכ׳ דמחיים ליכא איסור סחורה. דאיסור טמאה אינו מתחיל מחיים דאית ביה משום אבר מן החי. ואמה״ח מותר בהנאה. ותמה עליו מדתניא )חולין קא. ( אמה״ח אינו נוהג אלא בטהורים וכו׳. ע״ש. והנה גם בשו״ת מהרש״ם ח״ד )ס״ס מה( נשאל בקושיא זו ע״ד הפנ״י. וכ׳ דיפה תמה הרב השואל. ע״כ. וקדמם בזה בשו״ת רעק״א תנינא )סי׳ לב(. וכן הקשה בשו״ת חתן סופר )סי׳ נ( וע״ש. וע״ע בשו״ת בית שערים )סי׳ קצח דקי״ב סע״ד(. ע״ש. [ וע׳ בפר״ח סק״ב שכ׳ שמותר לגדל ארנבות ושפנים לעורות אע״פ שהם עומדים לאכילה. אלא שסיים, והב״י כ׳ בשם תשו׳ הרשב״א להחמיר. וראוי לחוש לסברתו. ע״כ. וע׳ בינת אדם )סי׳ סד(. וע׳ לעיל בכף החיים סק״ד. ]כף החיים יו״ד סי׳ קיז ס״ק סח[

]כלב[

א. איסור לגדל כלבים, נאמר בהלכה לגבי כלב רע )חו״מ סי׳ תט סע׳ ג(. הבעיה בכלב כזה היא שהוא נושך ונובח והנביחות עלולות לגרום נזק )ראה רש״י ב״ק עט ב ד״ה את הכלב(, ויש עוד חששות בגידול כלב [. 1 לזות שפתיים – ב״מ עא א ותוד״ה לא תרבי. . 2 מניעת עניים מלהכנס לבקש צדקה – שבת סג א]

ב. מהרש״ל )ים של שלמה ב״ק פרק ז סי׳ מה(, בתוך דיון על מנהג שהיה בזמנו להקל ולגדל כלבים, כותב את הדברים הבאים: ״ומכל מקום מהאי ליכא ראיה כל כך. דדילמא האי איירי בכלבא כופרים, דהיינו כלבים קטנים, ולא נבחי, או כלבים גדולים, שרגילים לצוד עמהם, שגם כן אין רגילים להזיק. וכן פסק ר׳ אליעזר לעיל בהאי פירקא )פ א(, גבי אין מגדלין חיה דקה. משמע דבענין אחר אסור. ואף דמתניתין איירי בכלב רע, היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר. ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך, כמו שאפרש. לכן כל איש ירא שמים לא יגדל כלב, אלא כלבים כופרים. וכהאי גוונא, שמשונים בצורתם, שהם עומדין לצוד עמהם. או לנוי בבית. אבל סתם כלב לא, אף שאינו נושך. מ״מ אסור, משום שהוא מנבח״.

עולה ברור מדבריו שכלבי נוי שלא מפחידים, מותר לגדל.

ג. מאידך, בשו״ת שאילת יעב״ץ )ח״א סי׳ יז( חלק על הים של שלמה, וכתב: ״ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיי״ל כמאן דשרי בכופרים. דיחידאה הוא. ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים ר״ל וכל סכנתא לחומרא״. בהמשך הדברים הוא כותב: ״ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים שאין להן שערות וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולגעגע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן. שהוא ממש מעשה ערלים בר מנן״.

ד. פוסקי זמננו התייחסו לגידול כלבים כדבר שלילי שלא נהוג בין בני תורה. כך לדוגמא כותב שבט הלוי )ח״ו סי׳ רמא(: ״ובכל אופן עצם החזקתו שלא לצורך הוא מעשה ריקים ושפלי בני אדם״. גם הגר״ש עמאר שליט״א )שמע שלמה ח״ד סי׳ ג( כותב: ״וגם בימינו שנשתנו הטבעים בזה עד שהכלב נעשה לחית שעשועים וטיולים יותר מאשר לשמירה, מכל מקום הם מיעוט לא נמצא כדבר הזה אצל תופשי התורה״.

אולם, ברור שדברים אלה עלולים להשתנות מזמן לזמן וממקום למקום. לכן, אם מקובל חברתית גם אצל יראי שמיים לגדל כלב שעשועים, ויש לזה יתרונות מסוימים בחינוך הילדים לאחריות ובגרות וכדומה, אי אפשר לאסור זאת.

ה. ודאי שכלב שמירה מותר - במקומות המועדים. כך כותב רמ״א )חו״מ סי׳ תט סע׳ ג(: ״וי״א דהשתא שאנו שרוין בין העכו״ם ואומות בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר. מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל״. ]קנה תורה חלק ב[

. 5 האכלת בעלי חיים לפני אכילת האדם

אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת דהוי צער בעלי חיים, וכל שכן שאסור לצער כל בעלי חי בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא הביאוה הפוסקים. ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר״ר יצחק אשכנזי ז״ל שנסתכל בפני תלמיד חכם אחד ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים והיה אותו ת״ח מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך מה היה הדבר אז ה

---

נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

155. ראה תשפ''ה - לא תתגודדו

לא תתגודדו

״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְּדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת״

]דברים יד, א[

1. מה תכליתו של איסור ׳לא תתגודדו׳? 2. האם מותר להתפלל בנוסחים שונים באותו בית כנסת? 3. כיצד ינהג חזן אשכנזי בבית כנסת ספרדי, ולהיפך? 4. האם יש לא תתגודדו בהבדלי מנהגין בין האשכנזים לספרדים?

. 1 מקור הדין

אמר ליה ר״ל לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת א״כ לימא קרא לא תגודדו מאי תתגודדו שמע מינה להכי הוא דאתא ואימא כוליה להכי הוא דאתא אם כן לימא קרא לא תגודו מאי לא תתגודדו שמע מינה תרתי א״ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין א״ל אמינא לך אנא איסורא דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן לקיים את ימי הפורים בזמניהם זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא…

אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כדברי ב״ש והללו מורים כדברי ב״ה אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה אמר ליה רבא והא ב״ש וב״ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב״ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב״ש ופלג מורין כדברי ב״ה אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה

]יבמות יג ב – יד א[

. 2 יסוד הדין

דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי״ד ומוקפין חומה בט״ו

]רש״י יבמות שם ד״ה אגודות[

שלא לעשות מצות אגדות אגדות ר״ל שיהו עושין אלו כדרך זה ואלו כדרך זה עד שיהו נראין כנוהגין שתי תורות

]מאירי יבמות יד א[

וכתב הרמב״ם ז״ל ]פי״ב מעבודה זרה הי״ד[ כי עוד דרשו זכרונם לברכה בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג במנהג אחד וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת, ולשון לא תתגודדו כלומר לא תעשו אגודות אגודות, כלומר שתהיו חלוקין אלו על אלו.

]ספר החינוך פרשת ראה מצוה תסז[

ונראה מדברי רש״י ז״ל דעיקר הפירכא הוא מכרכים ועיירות דאלו קורין בי״ד ואלו בט״ו. וכן כתב הרשב״א ז״ל דיום הכניסה דכפרים בכלל מנהגא הוא, ואף על גב דבמגילה נאמר כל אחד בטעמו, לפרזים היה יום מנוחה בי״ד ובמוקפים בט״ו, מכל מקום לא היה להם לכנה״ג לתקן ימים מחולקים, כדי שלא יעשו אגודות אגודות. וס״ל לר״ל דאפילו בב' מקומות הוי בכלל לא תתגודדו. ונראה דר״ל סבירא ליה דטעמא דלא תתגודדו הוא משום שלא יאמרו שיש ח״ו שתי תורות. ומשום הכי השיב לר״י אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא, דבמנהגא ליכא חשש דשתי תורות. ולפי האי טעמא אפילו בשתי מקומות שייך איסורא דלא תתגודדו. ור״י ס״ל דהטעם הוא מפני המחלוקת. משום הכי פריך ליה ממקום שנהגו, דבמנהגא נמי שייך מפני המחלוקת, ומזה הוכיח דבשני מקומות לא שייך לא תתגודדו. דאין כאן חשש מפני המחלוקת. וכן כתב הרמב״ם ז״ל )ה' יום טוב פ״ח ה״כ( דהטעם הוא מפני המחלוקת. וכי שני ליה ר״ל לחלק בין איסורא למנהגא חזר והשיב לו מהא דתנן הלילה ב״ש אוסרין, והא דלא פריך ליה מרישא דמתניתין התם דתנן וחכמים אומרים ביהודה היו עושין ובגליל לא היו עושין דאיסורא קאמרי י״ל דבאמת סמיך ארישא דמתניתין אלא דמהא דב״ש אוסרין מוכח דמתניתין איסורא קאמר. כדאיתא בפסחים בפ' מקום שנהגו )נ״ה ע״א(. ואתי שפיר בזה הא דמשני התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. ולא קאמר דלא עשו ב״ש כדבריהם, כמו שהקשה במהדורא בתרא, משום דמרישא קפריך מיהודה וגליל.

]קרן אורה יבמות יג ב[

. 3 נוסחים שונים בתפילה

בודאי יחיד או אפי' צבור ספרדי' שדעתם לקבוע דירתם או כנסת שלהם אצל קהל אשכנזי או בהיפוך ואין דעתם לחזור לעולם למקומם ומנהגם הראשון ה״ל כמי שאין דעתו לחזור שאפי' כקולי מקום שהלך לשם יכול לנהוג, ועוד הכא אלו הי' קובעי' עצמם בבה״כ אשכנזי' לא הי' רשאי' להתפלל בנוסח שלהם משו' לא תתגודדו דכיון שנעשה קהלה א' בבה״כ א' ה״ל ב״ד א' בעיר א' דאיכא משום לא תתגודדו דאפי' במנהג בעלמא שייך לא תתגודדו כמ״ש מג״א סי' תצ״ג וראייתו מהרי״ף דלא מייתי שינויי דש״ס, אמרת לי מנהגא, היא ראי' נכונה, האמנם מה דמייתי מתוס' פסחים י״ד אינו ראי' ודחי לי' בתשו' מעיל צדקה סי' מ״ט דהתם משום דמלאכה הוי פרהסי' ואיכא משום מחלוקו', ובגליון ש״ע שלי כתבתי דטעמא דירושלמי התם מדינא, היכי דכל ישראל מקובצים גז״ה הוא דאין לשנות בשום דבר דכתיב כל הקהל כאחד חברי' כדילפינן שילהי חגיגה כ״ו ע״א ואין מזה ראי' לדידן אבל מהרי״ף והרא״ש הוי ראי' גמורה דאפי' במנהגא שייך לא תתגודדו, אך כל זה בקביעות אבל באיקראי /באקראי/ לא

]שו״ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן א[

בענין תפלות שבני אשכנז מתגוררים בארצות האלו שע״פ רובם מתפללים בנוסח ספרד ואף שבבתי כנסיות מתפללים קרוב לאשכנז, מ״מ אנו שמתפללים בביהמ״ד של ספרדים איך להתנהג עם נוסח התפלה, וגם על דבר הקדושות אם מותרים לענות כמנהג ספרד או שנצרך גם הקדושות לענות כמנהג אשכנז…

ולהך דינא שנשאלנו הדין כך הוא לפענ״ד, דבתפלה בלחש אסור לשנות מהנוסח שנהגו מכבר ולכו״ע לית כאן משום ל״ת להרמב״ם משום שאין כאן מחלוקת ולהרא״ש משום דאינו אלא מנהג וכ״ע ס״ל שיוצאים בשני הנוסחאות ולא כמש״כ בספר פאת השלחן )סי' ג( דיחידים המתפללים בביהכ״נ של הספרדים מחוייבים לנהוג כמותם משום ל״ת רק כמ״ש בהגמי״י )הל' תפלה אות ה'( בשם הירושלמי והוא בפ״ג דעירובין אף על גב ששלחנו לכם סדרי מעמדות אל תשנו ממנהג אבותיכם ומפרשי דקאי בתפלה של מועדות ע״ש, אבל בקדושות שבקול רם וכדומה ודאי אסור לשנות ממנהג שהוא שם מפני המחלוקת ולהרמב״ם יש בזה משום ל״ת. והמקום יאיר עינינו ויברכנו בשלום:

]שו״ת משיב דבר חלק א סימן יז[

הנה בדבר אחד שמתפלל בביהכ״נ שהצבור מתפללים בנוסח אחר מכפי שהוא מתפלל הנכון לע״ד שבדברים שצריך דוקא בצבור כמו קדושה מוכרח לומר הנוסח של הצבור, ואף כשיאמר בלחש אינו יכול לומר נוסח אחר, דהא כל האמירה עשה הצבור שהוא בעצמו לא היה יכול לומר כלל דאין אומרים קדושה ביחיד. ואף שהעיקר מה שהצבור צריכים לומר בקדושה הוא רק קדוש וברוך וימלוך, ושינוי הנוסחאות נקדש או נקדישך וכדומה הוא רק חיוב להש״צ, מ״מ למנהגנו שאומרים הצבור גם זה כהכתבים שהביא המג״א בסימן קכ״א סק״ב ורעק״א שם הוי גם זה מהקדושה. ומפורש זה במג״א שם סק״א שכתב ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך, שלכן אסר המחבר להצבור לומר זה כיון שלא נתקן לאמירת הצבור אלא שהש״צ יהיה שלוחם לומר זה נחשב אמירתם כאמירת יחיד, עיין במחה״ש שכן צריך לבאר דבריו. ומה שאנו אומרים כהכתבים אולי סובר שנתקן גם זה להצבור לומר ואין הש״צ שלוחם לזה כמו לאמירת קדוש וברוך וימלוך, ואולי הוא מטעם הט״ז דהאמירה עם החזן לא מיקרי יחיד וג״ז נחשב אמירה עם החזן אף שאומרים תחלה. עכ״פ כיון שכל האמירה היא מצד הצבור, וגם שאמירתו נחשב כאומר עם החזן לא שייך שיאמר בלשון אחר מכפי שאומר החזן תחלה.

והתפלה בלחש יכול לומר כנוסח שרגיל בו כיון שהוא בלחש ולא שייך בזה איסור השינוי מפני המחלוקת שתנן בפסחים דף נ', ואף שאומרים בשתי נוסחאות נחשב זה תפלה בצבור כיון שמתפללים ביחד.

ופסד״ז וברכות ק״ש שרשאי לאומרם גם בקול רם הנשמע לאחרים הסמוכים אצלו, יש להסתפק אם רשאי לאומרם בנוסח שרגיל בלחש שלא כהצבור דיש לומר דהרי הוי זה כבצנעא שליכא איסור דהא אכל רבב״ח חלב דאייתרא אף שהיה אסור בפרהסיא עיין ברא״ש שם /פסחים/ דף נ״א, ויש לומר שאסור אף בלחש משום שמא ישכח מלומר בלחש כיון שדברים אלו רגילין לומר בקול הנשמע, ודמי קצת למלאכה שהבא ממקום שעושים למקום שאין עושים אסור בישוב אפילו בצנעא שכתבו התוס' /פסחים/ בריש דף נ״ב דלא אפשר למלאכה בצנעא כמו שאר דברים, וכוונתם דאף מלאכות שלא נשמע ככתיבה וכדומה מ״מ מטרדת המלאכה ישכח מליזהר שלא לעשות כשיראו בנ״א. ומסתבר שיש להקל כשיאמר בלחש כיון דגם במלאכה איכא לשון בר״ן שם שמתיר במלאכה שאפשר לעשותה בצנעא, ולכן אם קשה לפניו לומר שלא כהרגלו יאמר בלחש כהרגלו, אבל אם לא קשה לפניו יאמר כנוסח הצבור. ידידו, משה פיינשטיין.

]שו״ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כג[

ונלע״ד דהאחרונים החמירו בלא תתגודדו דוקא במקומות שהמנהג קבוע כמו בביכ״נ דיוצאי אשכנז, או בישיבות בנוסח אשכנז, או במנהג חסידי קבוע, שהם מקפידים לא לשנות, וכל המשנה ידו על התחתונה, אבל בשטיבלעך שבאים מכל החוגים, אם כל אחד מתפלל כפי הנוסח שלו אין קפידא ואין לא תתגודדו, וכדאשכחן במשנה פ״ב דחגיגה שבמקדש אחד היה סומך ואחד לא ולא הקפידו, ומסתברא שגם במקומות שהמנהג קבוע ואסור לשנות, ה״מ גבי הש״ץ, אבל כלפי יחיד, אם ספרדי במנין אשכנזי ומתפלל לעצמו בקול כספרדים או להיפך אין קפידא, דבזמנינו אחרי החורבן הנורא באירופא אין מדקדקין זב״ז על כך, והוכרע שיתפלל כל אחד כפי הנוסח שלו ולכן שרי, אבל הש״ץ אין רשאי לשנות במקום הקבוע לנוסח מסויים דע״ז מקפידין…

ומה גם דנראה דאין לחוש כלל משום לא תתגודדו שדוקא במנהגים של איסור והיתר וכדו' איכא לא תתגודדו כמו זמני גילוח בימי הספירה, או עשיית מלאכה בערב פסח, אבל בנוסחאות התפלה אין חשש איסור, ואין בזה לא תתגודדו. ואמנם גם בתפילה אין לשנות ממנהג המקום, דהמנהג מחייב להתנהג על פיו, אבל מ״מ אין בזה לא תתגודדו. והנה כי כן יש לדון בשנוי נוסח הקדושה מהמנהג רק משום שעובר על מנהג המקום. ברם יש לנו לומר כאמור דמעיקרא כך נהגו שיוכל כל אחד לומר כפי הנוסח שלו ואינו עובר על המנהג.

ובמק״א דנתי באשכנזים שמתפללים בבוקר בבית הכנסת של ספרדים, והם מקפידים לא ליפול אפים בתחנון, והוא רוצה ליפול כמנהג האשכנזים, והעליתי שאם נמצא בעיר עם ספרדים ואשכנזים )כמו ירושלים ובני ברק( שמכירים זה את זה וכל אחד יודע שנוהג כמנהגו, והאמת ושלום אהבו, רשאי ליפול. אבל בעיר או שכונה שהספרדים בפני עצמם, ולא ידוע להם מנהג נפילת אפים, ותמוה הוא בעיניהם, לא יפול, דיש בזה חשש איסור תורה דלא תתגודדו.

]תשובות והנהגות כרך ד סימן כט[

. 4 חילוקי מנהגים בין אשכנזים לספרדים

והנה גם במקומות שיש בתי דין קבועים של אשכנזים כיון שארץ ישראל אתרא דהרמב״ם ומרן אין לנו לזוז מדבריהם ימין ושמאל, שהרי בכל עניני איסור והיתר אנו נוהגים בא״י כהוראות מרן, ושלא כמנהג אשכנז המיוסד עפ״ד הרמ״א, ולא שייך בזה לא תתגודדו, וכמ״ש מרן בשו״ת אבקת רוכל )ס' לב(, שהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הו״ל כשתי בתי דינין בעיר אחת, וקי״ל כרבא )ביבמות יד( דבכה״ג אין בזה משום לא תתגודדו, ועוד שכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני קהל אחד יכולים לכפות לבני קהל אחר. וכ״כ מהר״ר דוד כהן בתשובותיו. עכ״ד. וכ״כ בשו״ת פנים מאירות ח״ב )סי' קלג( לגבי האשכנזים והספרדים, שכל קהל נוהג כמנהג אבותיו שאין בזה משום לא תתגודדו, וכל אחד ואחד מבני הקהלות יחזיקו במנהג אבותיהם בין להקל בין להחמיר, ואפי' באיסור דאורייתא, ואין הרוב מעלה ומוריד לענין זה, שהם ממש כשני בתי דינין בעיר אחת דליכא בהו משום לא תתגודדו. ע״כ. וכ״כ הגנת ורדים )חיו״ד כלל ג סי' ט(. ועוד אחרונים, וכן ראיתי הלום בשו״ת דברי מלכיאל ח״ה )סי' ק( שכ', שבכל קהלות שיש שם ספרדים ואשכנזים יש להורות לספרדים כמנהגם שפוסקים כדברי הבית יוסף אף נגד הרמ״א, ולאשכנזים כמנהגם שפוסקים כד' הרמ״א. )וע״ע בדברי מלכיאל ח״ה סי' רמט(. ע״ש. )וע' במשפטי עוזיאל חחו״מ דרכ״ה ע״ב(. וגם בענין זה צא ולמד מ״ש השואל ומשיב תליתאה )ח״א סי' ריח(, בדבר איש ספרדי שישב בקהל אשכנז, וייבם אשת אחיו שמת בלא בנים, ותהום כל העיר, ורעשה עליו כל המדינה, והשיב, לא ידעתי מה כל החרדה הזאת, מאחר שהוא ספרדי ונוהג כמנהגם ונתכוון למצות יבום, ובפרט שכבר עשה מעשה, וח״ו לחשוב מחשבת און ולהוציא לעז על זה. וכן העלה בשו״ת הבית יוסף שהעיקר הוא מצות יבום, והוא הולך בשיטת הספרדים שפוסקים כד' הרי״ף והרמב״ם שמצות יבום קודמת לחליצה.

ועכ״פ פשוט שאין בזה בית מיחוש, והקולות יחדלון. עכת״ד. ומה שכתבו חברי ונשיאי הרבנות הראשית לישראל בהסכמתם הנ״ל: ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל שלא תהיה התורה כשתי תורות לכן גוזרים לאסור לגמרי מצות יבום, וחייבים לחלוץ דוקא, במחכ״ת הפריזו על המדה בזה, ואין דבריהם נכונים כלל, שהרי מעשים בכל יום בכמה הוראות בדיני שחיטה וטרפות ושאר ענייני איסור והיתר, וכן בהלכות שבת וטהרת המשפחה, כל קהלה נוהגת כמנהג רבותיהם, הספרדים כדעת מרן המחבר הש״ע, והאשכנזים יוצאים ביד רמ״א, וכן נוהגים בחילוקי הנוסחאות, והמבטא בתפלה ובקריאת התורה. ובצורת הכתב של ס״ת תפלין ומזוזות, וכיו״ב, ולא חששנו מעולם שע״י כך תהיה התורה כשתי תורות, מכיון שהדבר ידוע שכל אחד יש לו על מה שיסמוך שנוהג מנהג אבותיו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. וכ״כ הגרא״י קוק באגרות ראיה )סי' תרי״א(, להזהיר שלא לקנות בשר כשר מאיטליזי הספרדים, מפני חלוקי ההוראות והמנהגים שבין חכמי ספרד לרבני אשכנז, ושאין זה דבר חדש, שכשם שבכל מקום בחו״ל שהספרדים והאשכנזים דרים יחדיו, מחולקים האיטליזים שלהם מפני זה, והוא הדין כאן באה״ק. וכן היה נהוג פעה״ק ירושלים ת״ו. אלא שכעת באו יחידים ובקשו לפרוץ גדרות עולם הללו, לכן הוכרחתי לעמוד כנגדם. ואין בזה דבר ח״ו נגד אחדות האומה ונגד דרכי שלום, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להזהר ולנהוג כמנהג אבותיו, משום אל תטוש תורת אמך. ע״כ. ומכאן ג״כ תשובה לד

---

נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

משמעות הבחירה החופשית בפרשת ראה

משמעות הבחירה / הרב חנוך וסרמן

בפרשתנו הקב״ה נותן לנו את הברכה והקללה, הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל. אנו צריכים לבחור בטוב.

מה המשמעות של לבחור? ומדוע זה קורה דווקא כשנכנסים לארץ?

במדבר היה הכל בדרך של נס. מן ירד מן השמים, עמוד האש ועמוד הענן הגנו על עם ישראל, והקב״ה דאג לנו בטיפול מסור כך שלא חסר לנו כלום. כשנכנסים לא״י הדברים משתנים, אין הנהגה ניסית, יש את המעשים שעם ישראל עושה בעצמו, ובכלל זה מגיע גם הבחירה.

אנשים בד״כ לא אוהבים בחירה חופשית. יש אנשים שנשמעים להוריהם או למוריהם, ויש כאלו שנעזרים באותות למינהם.

בהמשך פרשייתנו יש את פרשת נביא השקר, שאם יבוא נביא וינסה להסיתנו לע״ז אנו מצווים לא לשמוע לו. הבעיה העיקרית שהנביא שולל מאיתנו את הבחירה החופשית. נביא צריך להדריכנו בדרך הישר, לומר לנו דברים ערכיים ולתת לנו תקווה.

שאדם בוחר במשהו, זה נותן לו את האפשרות להפנים ולהתחבר למה שבחר, וזה בדיוק מה שהקב״ה רוצה מאתנו — לבחור, וכמובן לדעת לבחור נכון.

השבת אנו מציינים את ר״ח אלול — חודש שמציין את ימי הרחמים והסליחות, חודש שבו אנו שבים בתשובה. וגם אם עד עכשיו לא בחרנו טוב, כעת נוכל לבחור טוב.

שנזכה תמיד לעשות בחירות נכונות, שבת שלום ומבורך.

---

נשלח על ידי: הרב חנוך וסרמן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

למה יש הלכות כשרות? פרשת ראה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רותם שנירר

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הפשע שבשפע - הרב יהודה דהן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יהודה דהן, כפר חסידים

---

נשלח על ידי: יהודה דהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות