יום ראשון, 15 בנובמבר 2026
יום שבת, 14 בנובמבר 2026
למה להקשיב לחז"ל?? || הרצאה מקיפה על סמכות חכמים ותורה שבעל פה || הרב יהודה בן חמו
ערוץ: הִתְפַּתְּחוּת אִישית יְהוּדִית - הרב יהודה בן חמו
נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
מותר לגור ביריחו? ומה עם החרם והקללה של יהושע בן נון? שיעור הלכתי עיוני ואקטואלי מאת הרב בנימין טבדי
ערוץ: הרב בנימין טבדי - ראש בית מדרש לשמה
נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
מותר לגור ביריחו? ומה עם החרם והקללה של יהושע בן נון? שיעור הלכתי עיוני ואקטואלי מאת הרב בנימין טבדי
ערוץ: הרב בנימין טבדי - ראש בית מדרש לשמה
נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
יום שישי, 13 בנובמבר 2026
תולדות יצחק ושתי משמעויות הירושה
✨ *פרשת תולדות | שתי לידות באדם* ✨
פרשתנו פותחת במילים:
״וְאֵלֶּה *תּוֹלְדֹת* יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם *הוֹלִיד* אֶת יִצְחָק״.
לכאורה יש כאן *כפילות* מיותרת: אם יצחק הוא בן אברהם, ברור שאברהם הוליד אותו! מדוע התורה חוזרת ומדגישה זאת?
*רש״י* מסביר שהיו ליצני הדור שטענו שיצחק נולד מאבימלך, ולכן הקב״ה יצר את פניו של יצחק בדמות אברהם, כדי שכולם יראו שאברהם הוא אביו.
אבל אפשר להציע *הסבר נוסף*, ששמעתי מהרב רשי טויטו: למילה *״תולדות״* יש שתי משמעויות:
1. 👶 תולדות במובן של *ילדים וצאצאים*. כמו שכתוב בפסוק: ״אֵלֶּה *תּוֹלְדֹת* נֹחַ: שֵׁם חָם וָיָפֶת״.
2. 🌱 תולדות במובן של *יצירה והתרחשויות* שקורות בעולם. כמו שכתוב בפסוק: ״אֵלֶּה *תוֹלְדוֹת* הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם״.
לאברהם היו צאצאים נוספים, אבל דווקא יצחק היה זה שהמשיך את *דרכו הרוחנית*. במובן העמוק, אברהם לא רק הוליד את יצחק מבחינה ביולוגית, *אלא גם הוליד את דרכו ואת מורשתו. *
רעיון דומה אנו מוצאים אצל *יעקב ועשיו*. שניהם גדלו באותו בית, אך כשבגרו התברר שכל אחד בחר בדרך אחרת. יעקב המשיך את דרכם של אברהם ויצחק, ואילו עשיו בחר בדרך שונה.
📖 בספר *משלי* נאמר: ״עֲטֶרֶת זְקֵנִים *בְּנֵי בָנִים*, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים *אֲבוֹתָם*״.
יש כאן *שאלה* מעניינת: מדוע אין בפסוק תקבולת שווה בין האב לבן? העטרה של הסבא זה *הנכדים*, והעטרה של הבן זה *אביו*?
חשבתי להסביר שהנכדים הם העטרה של הסבים, משום שהם מבטאים שהדרך המשפחתית *לא נעצרה* בילדים, אלא ממשיכה הלאה. השמחה הגדולה של אב היא לראות שבנו לא רק קיבל ממנו ערכים, אלא גם בחר להמשיך ולהעביר אותם *לדור הבא*.
💡 *הרב אלימלך בר שאול* כתב בספרו ״מצווה ולב״ שלאדם יש שתי לידות בחיים:
1. לידה גופנית, שבה הוא נולד בעל כורחו.
2. לידה רוחנית, שבה הוא בוחר לעצב את מהותו באמצעות התורה והמצוות.
🌳 כל אחד מאיתנו נולד לתוך שרשרת הדורות. האתגר הוא לא להיות רק *התולדות הביולוגיים שלהם*, אלא ראויים להיות *התולדות הרוחניים שלהם*.
_שבת שלום, הלל מרצבך_
*להרחבה: *
https: //hillelmer. blogspot. com/2026/11/blog-post_13. html
נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
תולדות - ויגדלו הנערים - נתיבי חינוך1
"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" – נתיבי חינוך / לפרשת תולדות
מה שעל המחנך לדעת / נתיבות שלום, נתיבי חינוך, פרק ד
לוטש יהלומים
כי הנפש שנמסרה לטיפולו וחינוכו היא חלק א' ממעל, וכל כמה שהיא בשפל המצב מוכתמת בפגמים ובמידות רעות, הרי זה רק בבחי' ענן וערפל סביביו. כמאמר מרן הס״ק מלכוביץ' זי״ע שיהודי אפי' נפל הרבה ממדרגתו ושקוע בטיט היון, הרי הוא כמו אבן טובה ויהלום שנפלה לבוץ, שמחויבים להרימה ולרחוץ אותה מהבוץ שנדבק בה, אבל אחרי שמרימים ומנקים אותה מיד, מתחיל אורה לנצנץ.
המחנך מחויב להכיר ולידע שתפקידו הוא כאותו לוטש יהלומים, אשר לפעמים נמסר לידו יהלום שהוא מאד קשה לעיבוד, ומי שאינו מומחה - משליכו תומ״י מתוך החלטה שא״א לעשות מזה כלום. אבל המומחה היותר גדול רואה שיכולים להוציא אפילו מזאת האבן הגולמית יהלום טוב ויפה, שיהיה מתאים לשבצו בכתר המלך. אמנם דרושה עבודה רבה ומייגעת עד שאפשר יהיה להשתלט על כיעוריו, אך הכל כדאי. ככה הוא גם כל אחד מישראל, כקטן כגדול.
מתינות בקביעת הדיאגנוזה
ב. חז״ל קבעו: "טוב שברופאים לגיהנום". והטעם, מפני שרופא קובע הטיפול ע״פ השערתו, ואם טעה בהשערתו בשיקול הדעת, וזה בעניינים של פיקוח נפש, הרי הוא הורג נפשות. מטעם זה הנהיגו סדר ברפואה ע״פ הטכניקה החדשה, שלא קובעים שום דיאגנוזה רק על יסוד הוכחות ברורות ע״י שיקופים צילומים בדיקות דם וחלופי חומרים וכיו״ב.
אותו עקרון צריך להנחות את המחנך. גם כשרואה בחניכו איזה חטא ופשע, כקטן כגדול, לא ימהר לשפוט ולהסיק מסקנות ועונשים, כי לפעמים זה מהעניינים הקובעים את נפשו של החניך. ואם מעשהו נובע מסיבוכים נפשיים, הרי כל מסקנא ועונש שלא במקום הנכון, יסבך את הילד פי כמה, שבמובן רוחני זה כהורג נפש ממש. על כן מחובתו של המחנך להתעמק ולדעת מה הם שרשי הרע והגורמים שהביאו את החניך למעשיו, ורק אח״כ לשפוט ולקבוע הדיאגנוזה החינוכית שלו.
עצם הדבר שהמחנך מרבה לחשוב לפני שקובע את אופי הטיפול, ואינו מתנהג כמו שוטר סתם, משריש אמון בלבו של החניך, אפילו כשהוא בגיל צעיר ביותר, כי המחנך רוצה רק בטובתו ובהתפתחותו, ומגלה לפניו משום כך כל מסתריו, ענין חשוב שיש בו כדי לסייע במיוחד לקביעת הדיאגנוזה החינוכית והצלחתה.
חינוך אינדבידואלי – למסובכים ולמוכשרים
ג על המחנך לדעת שזה חוב קדוש, וראשון במעלה, לא להסתפק בחינוך כללי לכל החניכים, אלא להעניק חינוך אינדיבידואלי לכל אחד, בהתאם להלכי נפשו, כפי שביארנו במאמר הראשון על יסוד הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו", כל אחד ודרכו המיוחדת.
ואם מדובר בילד מסובך הרי זה חוטא חטא כבד כשאינו ממלא חוב זה. משל לאדם הקונה בגד בחנות, שאם גופו בנוי בתכלית השלימות וההתאמה, אזי יכולים להתאים אפילו בגד מוכן לגופו, אבל אם חסר שלימות להגוף, בהכרח לתפור בגד רק ע״פ מידתו במיוחד. בעניינים רוחניים אין ספק שכל יחיד זקוק לטיפול מיוחד בפני עצמו, לפשט העקמומיות שבלבו והסיבוכים שנתון בהם, ואם לא מתעמקים בבעיותיו ובסיבוכיו - החניך סובל כל ימיו מזה.
אולם אם החניך הוא יוצא מן הכלל לטוב, המעוות גדול פי כמה, שזה מוכשר לגדולות להאיר עיני ישראל, והמחנך אינו מקדיש את תשומת הלב הדרושה בשבילו, מה שמחויבים לתת לו בתור שכזה, כי אז כל יום שחולף והתלמיד שרוי במסגרת לימודים רגילה הרי זה מטמטם ומצמצם כל מהותו, והפגם הוא הן כלפי היחיד החניך, הן כלפי הכלל שהחסיר ממנו מורה ומנהיג דגול שהיה יכול להאיר עיני ישראל, והכל עי״ז שטימטמו את מוחו ולבו וקצצו את כנפי רוחו מלהתעלות ולהגיע לגובה הראוי שהיה מסוגל להגיע.
בכדי להעריך כראוי גודל הזכייה כשמחנכים אדם גדול, ונותנים לו האפשרות להתפתח כראוי בתורה ויר״ש, נזכיר דבריהם ז״ל (ויק״ר פל״ד) שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאילו עושה חסד עם כל ישראל, וכדברי המפרשים, לפי שהכל נהנים מתורתו וזכויותיו. קל וחומר למי שעוזר להעמיד אדם גדול בישראל, שכאילו העמיד עולם מלא לתורה ויר״ש. ואמנם הרבה סובל דורנו ממיעוט גדולי תורה, שיהיו גבוהים מכל העם משכמם ולמעלה, ושבכוחם להרים ולנשא את כל הדור, הכל מתוך שיחידי סגולה אלו המוכשרים מקבלין בילדותם חינוך כללי סטנדרטי במסגרת שאינה ראויה להעמיד גדולים.
אמונה בהצלחה, ועקביות
חינוך היא אומנות הדורשת מן המחנך אמונה ברורה ובטחון שלם שיצליח בתפקידו. כן דרוש פה לפעול בעקביות וברציפות, כי אז הוא בבחי' אבנים שחקו מים, אפילו אם הוא קשה כאבן נימוח.
האמונה בעזה״י והוודאות שיצליח בתפקידו לפעול גדולות ונצורות, ולשנות טבעיו ותכונות נפשו המסובכות של החניך, מסיייעין הרבה בהצלחתו ובמילוי תפקידו. אבל כשהמחנך עצמו אינו מאמין מספיק בכוחותיו לשנות את המצב, הן אצל היחיד הן בכיתה, הרי אם לא נכחד, מחובתו המוסרית לפנות את מקומו עבור מחנך אחר אשר כן מאמין בהצלחתו. כי בהעדר אמונה זו - אין לו שום סיכוי להצליח. המחנך דומה למפקד במלחמה, אשר הרמה המוסרית, האמונה והבטחון בכוחות שמופקד עליהם, מובילים אותו לקראת הניצחון.
והוא הדין ביחס לעקביות והרציפות. יש מחנך שבסיבוב ראשון נוחל ניצחונות או כישלונות, אך אין בהם ממש, כי החניכים מרגישים בוודאי את צדדי החולשה של המחנך, ומבחינים שזה מסוגל רק לדבר וליצור אוירה של מתיחות מדומה, אך לא להוציא לפועל את תוכניותיו באופן עקבי ועקשני. ההצלחה מותנית בכך, שהן בהתייחסותו לעצם העניין, והן כפי שמצטייר בעיני החניך, הוא אדם המסוגל להתגבר על כל הכישלונות, ומתוך החלטה נחושה וברציפות הריהו מוציא לפועל את הדיאגנוזה שקבע, ולא יחת ולא יפחד מפני אבני נגף ומכשולים כלשהם. מחנך כזה רואה ס״ד וברכה מרובה בחינוך.
כאילו ילדו
אמרו חז״ל: כל המלמד את בן חבירו תורה - כאילו ילדו. ומרומז בדבריהם, שזה תנאי להצליח בלימוד עם בן חבירו תורה - שיהיה בן חבירו אצלו כאילו ילדו, דהיינו שתהיינה כל מחשבותיו נתונים עליו ביום ובלילה, איך שיצליח בלימודו ובחינוכו, ומחפש לזה כל מיני דרכים ותחבולות, אינו ממהר להתייאש ממנו אפילו נכשל הרבה פעמים, ולא יחליט אף פעם שאינו ראוי לכלום, אלא כל אשר בידו ייתן בעד הצלחתו, כדרך שאדם מוכן לתת הכל להצלחת בנו.
על הרבה צדיקים מסופר, שהיו מורידים דמעות בכל יום להצלחת בניהם לתורה ויר״ש. ובמידה ידועה צריך להיות ככה גם במחנך לגבי התלמידים, כמו שמספרים על גדולי ראשי ישיבות מדור הקודם, שבמקרה שלא היו יכולים לשנות את דרכו הרעה של אחד מהתלמידים - היו מתענים יום, ומתפללים עבורו באותו יום, שיערה ה' עליו רוח ממרום.
אם המחנך הוא בבחי' כאילו ילדו ממש, הרי זה זוכה ללמדו תורה, דכמו שאי אפשר לידה בלא שיקדמו לה חבלי לידה, כמו כן בבחי' לידה רוחנית.
דרכי החינוך / שם, ליקוטים
אווירה חיובית
אווירת הבית והלכי הרוח השוררים בו, מחנכים ביותר באין אומר ואין דברים, והם גורם חינוכי ראשון במעלה.
וכמו שמצינו רעיון זה מרומז במה שאמרו חז״ל (סוף מסכת סוכה) על בת בילגה שהמירה דתה וכו' והיתה מבעטת ע״ג מזבח ואמרה: לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, וכששמעו חכמים קנסו את כל המשמר דאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה. והביאור בזה, מפני שאם במשפחה ובחוג שהיא נמצאת היתה קדושת המזבח גדולה, והיו מדברים ברטט ובאימה של קדושה, לא היתה הבת מגיעה לשפלות כזאת לומר על מזבח לשון גנאי, וזה סימן שכל המשפחה והחוג פגומים והיו מדברים בקלות בנוגע למזבח, ועי״ז הגיעה שאמרה כך. ואותו דבר במידה טובה מרובה בכל עניין שבקדושה, אוירת ורוח הבית נותנים לילדים את היסוד ואת קנה המידה, איך להתיחס להם.
וכמו כן בית שרגילים להסתכל בו תמיד על הכל ועל כולם מתוך מבט חיובי, בכל אדם רואים את הצד החיובי שבו, ומדברים רק על החלק החיובי, הרי זה משפיע על הילדים באופן בלתי ישיר השפעה יתירה לרצות רק את הטוב. לעומת זאת בית שהמבט של ההורים הוא בעיקרו שלילי, רואים בכל איש רק צדדיו השלילים וחולשותיו, מוצאים בכל אחד חסרונות איך שרוצה בכל רק להנאת עצמו וכיו״ב, על ידי מולידים בצאצאיהם נטייה שלילית לחשוב ולראות רק רע. ואם כל בנ״א רעים הרי זה בטבע שגם הם ירצו להיות רק רעים.
וכן בבית שמדברים בהערצה על אלו שמצליחים "לעשות חיים" או שיש להם הרבה כסף, הורסים בזה את נפש הילדים, גם אם ידברו הרבה על אהבת תורה וכו', מכיון שקיימת פה הערכה מיוחדת כלפי האיש 'שעושה חיים', הרי זה נבלע בדמיו, וגם הילד יחפוץ רק לעשות חיים.
מטעם זה נודעת חשיבות מיוחדת לכך שהבנים ירגישו כמה חשוב בעיני ההורים כשבאים בצל קורותם עובדי ה' המדברים יחד ענייני עבודת ה' מתוך אהבה וידידות. כל זה משפיע הרבה באין אומר ודברים, מלבד העניין שעצם מסיבת עובדי ה' היא כמשקל נגדי לקול היוצא מקירות ביתו של אדם המעידים וכו', ומטהרת את האווירה של הבית מכל סיג ופגם.
עיקר וטפל
על פי זה ניצבת השאלה המטרידה כל אב ומחנך בכל עמקותה: מה יעשה כשאינו יכול לשמש דוגמא אישית, ואין לו מה לתת ולהשפיע. התשובה לפ״ד הוא, שחשוב וקובע הצד הפנימי שבדבר, מה עיקר ומה טפל שבטפלים בעיני המחנך.
אם יש בלבו שאיפות טהורות, ועיקר משאת נפשו תורה ויראת שמים, אך בגלל כל מיני סיבות ותנאים, בין אם אלו תנאים חיצוניים או נפשיים, לא הצליח הוא עצמו להקדיש את חייו לתורה ועבודה, ורואה במי שכן הצליח את האדם המוצלח שזככה לחיי האושר האמיתי, והוא מוכן לוותר ביחס לבנו על כל העושר והעשירות ובלבד שיקדיש ימיו לתורה ועבודה. או זה שלקוי במידות רעות, אבל ליקוייו מייסרים אותו בפנימיותו, ובמסתרים תבכה נפשו למה לא זכה לטהרת המידות, ומתוך אהבה כנה לבנו או לחניכו הוא מדבר אליו בכל הלב שזה האושר האמיתי, אין ספק שמסוגל להשפיע על חניכו להרגיש כי רק זה העיקר וחוץ ממנו הכל טפל, ואם יש לחניכו תנאים יותר נוחים להוציא זאת לפועל בודאי יכול הוא לסייעו ולהשפיע עליו ולהעניק לו מתוך רגשי לבבו…
לא כן מי שבאמת החיים הרוחניים בבחי' טפל בעיניו, והחיים החומריים עיקר, כי אז אין שום ערך לדבריו ולפעמים אפילו מזיק. האב או המחנך השואף רק להנאות חומרניות, נוחיות החיים וכדומה, פשיטא שאינו מסוגל להשפיע שהאושר האמיתי הוא להתנער עצמו מהחומריות…
הילד הרך מביט בחוש מיוחד מה עיקר ומה טפל אצל מחנכו, הוא מרגיש היטב מה חשוב יותר אצלו ואת מי הוא מכבד יותר, אם את התלמיד-חכם ועובד ה', או את העשיר ואיש המדע והמלומד, ועד כמה הוא אוהב את אוהבי ה'.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
יש רעב בעזה זו עובדה! - הרב חנן שוקרון
צפייה ביוטיוב ערוץ: הרב חנן שוקרון נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
-
**סידרה שלישית🥉 פרקי אבות פרק ה** **מתורתו של הרב רחמים מלמד הכהן זצ״ל, מגדולי חכמי פרס** 🪜 איזה ספר לקחו יהודי שיראז בפרס כסגולה...
-
ידועה מחלוקת הראשונים בקשר לשופר: מה המצווה — שמיעה או תקיעה? אפשר להגיד שזה הבדל נפשי מאוד גדול. האם התקיעה היא קול שבא חיצוני לאדם, ...
-
סדר העבודה אמיץ כח – היבטים הלכתיים ורעיוניים בכל שנה ושנה אנו עומדים שוב ביום הגדול והנורא – יום הכיפורים – בעת תפילת המוסף, ובחיל ור...