למה יושבים בסוכה? העמקה בסוגיית סוכה האם זכר לענני כבוד או זכר לסוכות ממש?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רועי אמגר Rabbi Roi Amgar

---

נשלח על ידי: רועי אמגר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הידור מצווה באתרוג בין עיקר לתוספת

כבוד הרב, אני מדגיש - לא שמעתי את השיעור, אבל אני מדבר על הכותרת וכותרת המשנה:

יש הבדל בין שמן זית לאכילה, לבין הידור מצווה שגם אם אינו הכרחי, הוא לא בזבוז ש״חבל לבזבז כסף מיותר״.

עוד נקודה — לדעתי צריך לשים לב למציאות שהשתנתה, וממילא ה״סנטימנט״.

חכמים הקילו לצאת יד״ח באתרוג שנגס בו אדם שלא היה לו מסתמא משהו אחר לאכול. לא בטוח שצריך לשכנע אדם שקנה כעת אייפון 18 PRO ולא הסתפק בשיומי שסגי בזה מעיקר הדין, שלא יבזבז את כספו על אתרוג.

בנוסף, תכלס באתרוגים ההידור מתבטא בעיקר בשינוי מראה — ובזה לכו״ע יש להחמיר גם בחוה״מ.

---

נשלח על ידי: נפתלי שטרית
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לידה בשבת

מדריך הלכתי ללידה בשבת

שלום הרב, בשעה טובה ומוצלחת לאחר ציפייה ארוכה, זכינו להריון שני ברוך השם. נכנסנו כעת לחודש השמיני, וברצוננו לברר מה הם הדברים החשובים שצריך לדעת מבחינה הלכתית במקרה של לידה בשבת. איך נוסעים? מתי מחליטים שאפשר לנסוע? מי מגיע איתנו? מה עושים עם הילדים האחרים (תאומים בני 4 וחצי)? אנחנו נורא מבולבלים, נשמח שהרב יעשה לנו ׳סדר׳ בראש. יש לציין שההריון תקין לפי המדדים השונים. לתשובתך המהירה נודה. מיטל ואיתי

מיטל ואיתי היקרים שלום, שמחתי לשמוע על הבשורה הנהדרת! יהי רצון שתחוו הריון מצמיח, בריא ומלא בשלום בית. ועוד יהי רצון שהולד יצא לאויר העולם בשעה קלה בעיתו ובזמנו, ותזכו לגדלו מתוך נחת ושמחה לחיי תורה וקדושה. אמן.

כל הכבוד על המחשבה המקדימה והבירור לגבי לידה בשבת, שזו סוגיה גדולה ובעלת מרכיבים שונים ממספר תחומים הלכתיים, אשתדל לעשות סדר. מפאת הפנאי המוגבל שלי בימים אלו, אביא כאן את ההלכות למעשה. להרחבה ראו בספר ׳תורת היולדת׳, וכן בספר ׳שמירת שבת כהלכתה׳.

ראוי להקדים כלל חשוב בדיני יולדת בשבת: אנו נדרשים לצמצם ככל האפשר בחילול שבת שאין בו עיכוב או סיכון היולדת והעובר. ה׳מדריך׳ להלן מחולק לחמישה נושאים: 1. ההכנה המקדימה 2. ההחלטה לצאת 3. אופן הנסיעה 4. המלווים 5. דאגה לילדים בבית

**1. להכין מראש**

בנוסף ל׳תיק הלידה׳ הסטנדרטי, מידת חסידות היא להצטייד בכל מה שניתן להכין לפני השבת — למלא את הפרטים בכרטיס מעקב ההריון, לצלם תעודת זהות של שני בני הזוג, לחתום מראש על טופס בקשה להזרקת אפידורל וכדומה. באופן כזה נצמצם את חילול השבת.

**2. איך מחליטים שזו באמת לידה? **

באופן בסיסי זו שאלה ששייכת לרופא ולא לרב. כיום, הופעת הצירים היא ההגדרה המקובלת לתחילת לידה. תכיפות הצירים המעידים על לידה קרֵבה משתנה בין אישה לאישה ובין הריון להריון, ולא ניתן לקבוע תדירות מדויקת. כל אישה מכירה את עצמה, ועל צירים שהייתה נוסעת בחול, נוסעת בשבת. אם לא מכירה את עצמה — מקובל שצירים סדירים וחזקים הם תחילת לידה, אבל בכל מצב של ספק — עדיף לטלפן לחדר לידה או למוקד של קופת החולים ולהתייעץ עם אחות האם לצאת.

חשוב לדעת שלפי ההלכה, פיקוח נפש שעתיד להתרחש בוודאי, דנים אותו כפיקוח נפש של עכשיו. לכן למעשה: אם האישה מרגישה צירים בערב שבת — טוב שיסעו מבעוד יום לבית החולים וישבתו שם. אם הצירים מופיעים בשבת עצמה, והאישה חשה שהיא לקראת לידה — מותר לחלל שבת.

הערה: בכל מקרה של הגעת שווא לבית החולים, אין היתר לחזור הביתה תוך חילול שבת (וע״י גוי בשעת הדחק יש מקילים).

**3. הגיע הזמן לצאת**

ארבע אפשרויות הנסיעה לבית החולים. אמנה אותן לפי סדר הפוך — מהמסובכת ביותר מבחינה הלכתית, אל העדיפה והכי טובה:

1. האפשרות הכי פחות טובה היא להשתמש ברכב הפרטי שלכם. בנסיעה לבית החולים יש לצמצם למינימום את חילול השבת שאינו הכרחי, כגון פתיחת דלתות והדלקת נורות. בהתקרבות לצומת מורידים את הרגל מדוושת הדלק הרבה לפני, על מנת לחסוך באיסורי הבערה וכיבוי. הנסיעה לבית החולים מתבצעת כרגיל, אין בעיה לנסוע לבית חולים מרוחק במידה והיולדת חפצה בכך. הבעיה המרכזית מתעוררת עם הגעתכם לבית החולים. כיוון שכיבוי הרכב אינו קשור לפיקוח הנפש, יש בעיה לכבות את הרכב. ברכב ידני, ישנה דרך בגרמא לגרום לכיבוי — משחררים את הקלאצ׳ כשהרכב על הילוך, והרכב כבה מאליו. ברכב אוטומטי — אם מתאפשר להחנות את הרכב ולהשאיר את המפתחות בפנים לעיני השומר עד שייגמר הדלק ללא סכנה, כך יעשו. כשאין אפשרות כזו, יכבו את הרכב בשינוי, כגון הוצאת המפתח מהסוויץ׳ בגב היד.

2. אמבולנס. מיותר לציין שבכל מצב שקיימת סכנה להשתמש ברכב פרטי — חובה להזמין אמבולנס. גם במידה ואין נחיצות למיכשור האמבולנס, אפשרות זו עדיפה במקצת, משום שבעיית הכיבוי לא קיימת כאן, שהרי פעילותו של האמבולנס לאחר הסעת היולדת מותרת בשבת כי הוא צריך להישאר ב׳כוננות׳.

3. נהג גוי — זו האפשרות המועדפת. להתקשר לפני שבת לנהג שאינו יהודי, שירשום את הכתובת ואת הפרטים, לסכם איתו מחיר שתשלמו אחר השבת, ולהתקשר אליו בעת הצורך בשיחה קצרה. בנוסף, כאשר המצב לא בהול, תפעול הטלפון יעשה בשינוי (גב האצבעות).

**4. מי מצטרף אלינו לנסיעה? **

מבחינה הלכתית, התורה דואגת שהיולדת תקבל את הרוגע המקסימלי ואת התנאים האופטימליים כדי שהלידה תעבור בשלום ללא סכנות. לכן כל מי שנוכחותו תתרום לביטחונה של האישה, יכול להצטרף ולחלל שבת עם היולדת. בכלל זה: אמא, בעל ותומכת לידה (דּולה). יחד עם זאת, האישה תבחר מראש את הדמויות הנחוצות לה באמת, ולא מתוך פינוק.

כל מי שנוסע עם היולדת, לא חוזר הביתה בחילול שבת לביתו.

**5. הילדים שנשארים בבית**

באופן בסיסי, צריך לתאם מראש עם השכנים שבמידה ויצטרכו לצאת ללידה בשבת, יסכימו לשמור על הילדים. במידה ואין אפשרות כזו, כגון שהמשפחה גרה לבדה במקום נידח, מותר לצרף אותם לרכב שנוסעים עמו לבית חולים, ולהאריך מעט את הדרך כדי להביאם למשפחה שתוכל לשמור עליהם.

מאחל לכם שתקּויים בכם ברכת התורה: ״וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ״

---

נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חג הסוכות - עבודה זרה או המפתח להחזרת הנבואה?! שיעור מטלטל | הרב גיא אלאלוף

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Rabbi Guy Alaluf

---

נשלח על ידי: Guy Alaluf
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עדיפות אתרוגי ארץ ישראל על פני חוץ לארץ

*מעלת אתרוגי ארץ ישראל*

*הרמב״ם במורה הנבוכים* (חלק שלישי, פרק מג) כותב שהטעם שהתורה ציוותה דווקא ארבעת מינים אלו כדי לעשות זיכרון ליציאה מהמדבר השמם לארץ ישראל. ודווקא מינים אלו נבחרו לזיכרון הוא *מפני שהם היו מצויים בארץ ומסמלים את המובחר* שבפירות (לולב), בריח (אתרוג), בעלים (הדס) ובעשבים (ערבה), וזה לשונו:

״ואלו הארבעה מינין הם אשר קיבצו שלושת הדברים האלה: האחד מהם – *רוב מציאותם בארץ ישראל* בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם״.

במשך השנים התעוררו דיונים הלכתיים על זנים שונים של אתרוגים מכל מיני מקומות בעולם. אמנם מהפוסקים נראה *שהעדיפו אתרוגים מארץ ישראל ולא מחו״ל*, אפילו אם הם פחות מהודרים.

אחת ההתבטאויות החריפות כנגד אתרוגי חו״ל מובאת בספר *שדי חמד* (ח״ד מערכת למ״ד) שהביא דברים שכתב *בעל ׳ערוך השולחן׳*, וזה לשונו:

ומצאתי אצלי העתק מכתב ידידי הגאון אבד״ק נאוורדאק מחבר ספרים היקרים ׳ערוך השולחן׳… וז״ל: והנה בעיקר הענין *אותם המבכרים פרי בן השנואה על אתרוגי בן האהובה, * קצר עטי אשר אתי לתאר *שפלות נפשם ופחיתות דרכם, ורוע לבבם והסרת מסוה הבושה* מעל פניהם הדומים לפני הדור בעקבא דמשיחא.

מה נאמר ומה נדבר, האלהים מצא את עוונינו להיות ללעג ולקלס בפני עצמנו ובפני אחרים. מי ראה כזאת ומי שמע כאלה… *הנכון לאיש הישראלי לבלי לבכר פרי ארצנו הקדושה על פרי ארץ העמים? ! * איה כבודו יתברך, איה כבוד התורה הקדושה שבפסוקים רבים השתבחה בשבחה של ארץ ישראל?

*איה כבוד משה רבינו* שהתחנן אעברה נא ואראה הארץ הטובה? ! … ואלו האנשים מגנדרים בעפרא דארץ אחרת *ומנשקים פירותיהם וישליכו פריה וטובה של ארץ הקדושה* ככלי אין חפץ בו״.

בספר ערוך השולחן (לרב יחיאל מיכל אפשטיין או״ח תרמח, כט) מתייחס בתחילה לפסול ׳מורכב׳ ובהמשך דוחה את האפשרות שלא לקנות מאתרוגי ארץ ישראל:

״ולכן כל איש מישראל אשר נגע יראת ה׳ בליבו לא ייקח רק אתרוגי ארץ ישראל. *ואיך לא נבוש ולא ניכלם בדבר מצוה שנוכל לקיימה מפרי ארצנו הקדושה ליטול דווקא מארץ העמים? * אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה נאמר ״וימאסו בארץ חמדה״. ולכן יש להיזהר בזה מאוד מאוד״.

גם *הרב עובדיה הדאיה* (שו״ת ישכיל עבדי חלק ו׳ סימן כא) כתב על עדיפות אתרוגי ארץ ישראל על פני אתרוגי חו״ל, בשל קדושת ארץ ישראל שבהם:

״ברור שפירות ארץ ישראל הם יש להם עדיפות מצד קדושתן, *שהם גדלו בקדושה ובטהרה, * שהרי אוויר ארץ העמים ועפרו טמא, כידוע, ואם כן כשגדל הפרי בעפר ואוויר ארץ העמים הרי גדל בטומאה. לא כן אוויר ארץ ישראל ועפרה הוא טהור וקדוש… *ואם עפר הדומם חביב כל כך, * מכל שכן המעולה מהדומם (=הצומח), שוודאי עלינו לחבבו משאר צומח שבחו״ל הגדל בטומאת ארץ העמים, ודבר זה פשוט וברור לכל״.

אליעזר מגן

רב בית הכנסת ׳היכל משה׳ ר״ג

---

נשלח על ידי: קרן מגן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מקומו של סוכות בין מועדי החודש השביעי

ויקרא פרק כג (פרשת אמור): וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: […]

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה': […]

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה': […] אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:

רשב״ם ויקרא כ״ג לט: אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה - אעפ״י שראש השנה ויום הכיפורים באים לזכרון [ו]לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה:

ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנג: אמר רבי אליעזר בר מרוס למה אנו עושין סוכה אחר יום הכפורים [לומר לך שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקדוש ברוך הוא בדין על באי העולם וביום הכפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לגלות ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב״ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל שנאמר חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א: חסידים ואנשי מעשה כו'. תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו.

ראשית חכמה שער הקדושה פרק יד:

רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח': [יב] אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ״ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. […] [יד] מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.

מדרש תנחומא (בובר) אמור כ״ז: [ד״א ולקחתם לכם ביום הראשון וגו']. זש״ה אז ירננו [וכל עצי יער] וגו' (תהלים צו יב), במי הכתוב מדבר, בישראל ובאומות העולם, שהקב״ה דן אותם ביום הכפורים, אלו ואלו נכנסין [לדין] ואין אנו יודעין מי נוצח, למה הדבר [דומה], לשני בני אדם נכנסין לדין לפני המלך, ולא היה אדם יודע מה ביניהן, אלא המלך בלבד, דנן [המלך] ולא היו הבריות יודעות מי נוצח לחבירו, אלא מי שהוא יוצא ואגוז בידו, הכל יודעים שהוא נוצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעות מי נוצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם, כדי שידעו הכל שאתם זוכים בדין, לכך אמר דוד אז ירננו וגו', (אימתי) כי בא לשפוט (את) הארץ (תהלים צ״ו יג). [אימתי] ביום הכפורים. מה ישראל עושין, ממתינים לו עוד ד' ימים, כדי שידעו הכל שישראל זכו, לכך נאמר ולקחתם [לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'].

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד א: רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר: דין גירא בעיניה דסטנא. ולאו מלתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה.

מנורת המאור (אבוהב) נר ג כלל ד חלק ו פרק א [קמו]: וחג הסוכות צוה הקדוש ברוך הוא לשמוח בו לאחר ימי התשובה, ללמדנו, שאינו חפץ לענות גופנו כל הימים אלא כשיהיה לצורך, להכנע לבנו לשוב לדרך ישרה. ועם כל זה, שנשוב לשמח לנו ולאנשי ביתנו לדבר מצוה. ועל כן נקרא זה החג 'זמן שמחתנו', כי כתוב בחג הזה: 'אך בחמשה עשר יום' (ויקרא כג, לט), כמו שכתוב ביום הכפורים: 'אך בעשור' (שם שם, כז), להבדילו בענוי מעונג המועדים שעברו, שהם: חג המצות וחג השבועות; גם כן כתיב בחג הסוכות: 'אך בחמשה עשר', כלומר, אל תחשבו בלבבכם, שנתתי לכם חג זה להתענות בו כמו ביום הכפורים, אלא שתאכלו ותשתו ותקריבו שלמים ונדבות לשמוח שבעת ימים.

אורות התשובה ט', י: התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות, לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכעורם, היא מוכרחת להיות סופגת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגבור שבגבורים.

כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עז החיים ע״י הסלידה הפנימית, והנטיה לשוב מכל חטא, מתקמץ ג״כ הרצון של הטוב, ועז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, שסובל חולה שהתרפא ע״י הזרמה אלקטרית חזקה, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכח החי והבריא שבו. שבים, ע״כ, ימים של שמחת קדש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה.

פלא יועץ ע' סוכה: ונתן לנו ר״ה ויהכ״פ לכפר בהם עונותינו ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה ונתן לנו תכף את חג הסוכות וציונו לשמוח וקובע לנו שכר טוב על שמחתינו היש חיך מתוק מזה.

תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כב עמוד ב: ואית סוכה לתתא כ״ו ה״ס דאיהו יאקדונק״י.

הגר״א – יהל אור על הזוה״ק פ' פינחס:

מקומו של סוכות בין מועדי החודש השביעי: מעבר מדין, מחילה ותשובה – לשיא השמחה והניצחון

מהלך השיעור דן בשאלה היסודית המעסיקה את הגות המועדים: מהו היחס בין חג הסוכות לבין הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) שקדמו לו? האם סוכות הוא המשך ישיר וישיר בלבד של ימי הדין והתשובה, האם הוא מהווה תגובת-נגד (קונטרה) מעברית לשינוי פאזה, או שמא יש כאן מיזוג עמוק ואינטגרלי בין שתי הבחינות?

א. נקודת המוצא: הפער בפרשת המועדים

בפרשת המועדים (ויקרא כג) מופיעים מועדי החודש השביעי כסדר רציף: מראש השנה, דרך עשור לחודש (יום הכיפורים), ועד לחמישה עשר יום בחודש השביעי – חג הסוכות ושמיני עצרת.

במבט ראשון קיימת זרות בין החלקים:

ראש השנה ויום הכיפורים נתפסים כימי דין, כובד ראש, מחילה ותשובה.

חג הסוכות מתאפיין במוטיב ייחודי של שמחה יתירה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

הנגדה זו מתבטאת במילה "אך" כפי שמרגיש הרשב״ם.

השאלה המרכזית העולה היא: האם חג הסוכות מנותק ממהותם של ראש השנה ויום הכיפורים, או שהוא קשור אליהם בעומק עניינו?

ב. הקשר הדוק: סוכות כגלות וכביטוי לתשובה

הסוכה כגלות (ילקוט שמעוני):

בחז״ל מצינו תפיסה הלוקחת את הסוכה דווקא לעולם המושגים של הדין והתשובה – היציאה לגלות. היציאה מבית הקבע לסוכה נתפסת כסוג של גלות המכפרת על עוונות.

שמחה של טהרה ותיקון:

אף בשמחת בית השואבת, שהייתה שיא השמחה, נוכח היה מוטיב התשובה: חסידים ואנשי מעשה היו אומרים "אַשְׁרֵי זִקְנוָתֵנוּ שֶׁכִּפְרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ" או "אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִיֵּשָׁה אֶת זִקְנוָתֵנוּ". השמחה של סוכות אינה שמחה הוללת, אלא שמחה הנובעת מטהרה, מניקוי החטא וממחילת יום הכיפורים.

הסתכלות דרך הושענא רבא (ספר 'ראשית חכמה'):

ספר 'ראשית חכמה', המעצים את עמוד היראה והתשובה, מתבונן על כל ימי הסוכות דרך העדשה של הושענא רבא – חותם הדין. לפיו, ימי הסוכות כולם הם ימי דין ותשובה.

ג. הקושי והצורך בהרחבת המבט: הסוכה מעבר לגלות (רמב״ם)

ראיית חג הסוכות רק כעונש, כגלות או כהמשך מורט עצבים של ימי הדין מערערת על עצם מוטיב השמחה היסודי שצוותה בו התורה.

הרמב״ם הדגיש כי בחג הסוכות הייתה במקדש "שמחה יתירה", מעבר לכל שאר המועדות. תיאור החליל המכה, הכינורות והמחולות מוכיח שסוכות אינו יכול להסתכם בבחינת דין וגלות בלבד.

ד. סוכות כגילוי הניצחון בדין

מקורות אחרים מציגים את סוכות כהמשך טבעי לימי הדין, אך לא במובן של המשך הדין – אלא במובן של שינוי פאזה וגילוי הניצחון:

שינוי הפאזה: בראש השנה וביום הכיפורים נכנסים לדין אצל מלך מלכי המלכים, ואיננו יודעים מי יצא זכאי – ישראל או אומות העולם. בחג הסוכות. היציאה בלולב ובאתרוג היא אות הניצחון שזכינו בדין.

הלולב כחץ בעיני השטן (רב אחא בר יעקב): נענוע הלולב אינו רק מצווה אלא הבעת ניצחון ועוצמה – כעין חץ בעיני השטן (אף שאמרו לו שלא להתגרות בו, הרעיון של עוצמה וניצחון נוכח כאן).

ה. סוכות כקונטרה, נחמה ושיקום "עוז החיים"

גישה שלישית רואה בסוכות "תפנית" ואיזון מול תהליך התשובה:

שינוי תפנית – 'אך בחמישה עשר' (מנורת המאור):

התורה אומרת "אך בעשור" לצום ולענות את הנפש, ולאחר מכן "אך בחמישה עשר" מחזירה אותנו לשמחה. המנורת המאור מסביר שאין הקב״ה חפץ לענות את גופנו כל הימים; עינוי יום הכיפורים נועד רק להכניע את הלב אל הדרך הישרה, ואחריו נקרא האדם אל השמחה.

נחמה מהיגון ('פלא יועץ'):

הפלא יועץ מעמיד את סוכות כקונטרה ישירה – הקב״ה נתן לנו את ראש השנה ויום הכיפורים לכפר עונותינו, ולאחריהם נתן את סוכות כדי לשמחנו מן היגון והצער שהצטערנו בימי הדין.

שיקום "עוז החיים" (הראי״ה קוק, אורות התשובה):

הרב קוק מסביר את המחיר הנפשי והרוחני של ימי התשובה: התשובה והסיגופים מנקים את החטא וממעיטים את התאוות, אך תוך כדי כך חודרת לאדם חולשה מסוימת, וה״עוז החיים" הטהור נחלש. הדבר דומה לחולה המתרפא באמצעות זרם חשמלי – הטיפול מרפא אך גם מחליש. חג הסוכות ומצוות השמחה שבו באים לשוב ולקומם את עוז החיים הטהור, להחזיר לאדם את הבריאות, התשוקה והחיוניות בעבודת ה'.

ו. העמקתו של הגר״א: מיזוג הדין והרחמים

בתיקוני זוהר מובא כי סוכה היא שילוב של כ״ו (יקו״ק) ו-ה״ס (אדנות). הגאון ממוילנה (הגר״א) מסביר את העומק שבדבר. סוכות אינו רק קונטרה או נחמה מאוחרת, אלא מיזוג עמוק של הדין והרחמים [הוי״ה (26) – רחמים, אדנות (65) – דין].

הכניסה לסוכה היא כניסה אל ייחוד השמות והמיזוג בין דין לרחמים. הגר״א אינו מעלים את מידת הדין (בשונה מגישת ה״קונטרה"). שם אדנ״י (בגימטריה 65) – המייצג את מידת הדין, האדנות וההכנעה של ימי הנוראים – נשאר קיים ונוכח בסוכה. הסוכה אינה הברחה או ניתוק מימי הדין. אולם הדין לא נשאר בקשיחותו (בשונה מהגישה הרואה בסוכות רק גלות ודין), בצורת חיצי יראה ומחנק. אל תוך שם אדנ״י נכנס ונשזר שם הוי״ה (בגימטריה 26) – המייצג את הרחמים הגמורים, הגילוי והאהבה.

הסוכה היא המרחב שבו הדין והרחמים נפגשים ומתמזגים. הדין אינו נפלט החוצה, אלא מומתק. השמחה של סוכות אינה שמחה השוכחת את ימי הדין, אלא שמחה הנובעת בדיוק מכך שהדינים של ראש השנה ויום הכיפורים הומתקו ונמתחו אל תוך הרחמים.

---

נשלח על ידי: שלומי אנקונינה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מצטער מפני אור המקיף

מצטער מפני אור המקיף – פטור מן הסוכה?

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א

חולים ומשמשיהם. תנו רבנן: חולה שאמרו - לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה. רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי. רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא.

רבא לטעמיה דאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה. - והא אנן תנן: חולין ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. חולה - אין, מצטער - לא! - אמרי: חולה - הוא ומשמשיו פטורים, מצטער - הוא פטור, משמשיו לא.

רש״י מסכת סוכה דף כו עמוד א

משום בקי - צינצל״ש +זבובים קטנים+.

סרחא דגרגישתא - קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה.

מצטער - שהסוכה מצערתו.

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה עמוד ב

גופא, אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין, שהרי נאמר בהן פאר. מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל +יחזקאל כד+ פארך חבוש עליך וגו' - את הוא דמיחייבת, אבל כולי עלמא - פטירי. והני מילי ביום ראשון דכתיב +עמוס ח+ ואחריתה כיום מר.

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. - פשיטא! - מהו דתימא: הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה - האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן: הני מילי - צערא דממילא, אבל הכא - איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה.

רש״י מסכת סוכה דף כה עמוד ב

צערא דממילא - שהסוכה מצערתו, כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן.

מיבעי ליה ליתובי דעתיה - חובה עליו ליישב דעתו למצוה.

רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה ב

חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה, ולא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו, מצטער פטור מן הסוכה הוא ולא משמשיו, ואיזה הוא מצטער זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן או מפני הריח.

שו״ת מהרי״ק סימן קעח

ומדאתינן עלה דסוכה אשאילך והודיעני דעתך הנכון במאי דקשה לי קצת בסוכה פרק הישן (דף כה) על מה שכתב שם המרדכי בשם הרא״ם וז״ל דאומר רבא מצטער פטור מן הסוכה כתב ר״א ממי״ץ בס״י פי' שיש צער בסוכה ובצאתו ינצל דכעין תדורו כענין בעינן ואין דרך בני אדם לעמוד בדירתן בצער עכ״ל.

ויש לתמוה על זה דגרסינן בפ' הישן ואמר רבי אבא בר זבדא אומר רב אבל חייב בסוכה פשיט' מ״ד הואיל ואומר רבא מצטער פטור מן הסוכה הא נמי מצטער הוא קמ״ל כו'. עד איבעי לי' ליתובי דעתיה ולפי דברי הרא״ם מאי אריא משום דאבעי ליתובי דעתיה תיפוק ליה דבצאתו מן הסוכה לא יחשך כאבו ולא ינצל מן הצער. דדוחק גדול הוא לו' שישיבת הסוכה תרבה עליו צער אבלו ואדרבה סבר' הוא בהפך.

שו״ת ציץ אליעזר חלק ד סימן כז – יסוד המחלוקת

ואפשר לומר דיסוד פלוגתתם הוא בעצם סברת הטעם של פטור מצטער, דהר״מ והרא״ש ס״ל כהתוס' דיסוד הפטור הוא משום הדרש דבעינן תשבו כעין תדורו ואין אדם דר במקום שמצטער ומשו״ה ס״ל דפטור זה שייך דוקא היכא שהצער בא לו מחמת הסוכה ולא היכא שהצער בא לו מחמת דבר אחר וישנו בין כשישב בסוכה ובין כשלא ישב.

אבל המהרי״ק ס״ל שפטור מצטער הוא לא משום תשבו כעין תדורו, אלא מטעם אחר לגמרי, והוא דמכיון דגבי סוכה כתיב בתורה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, א״כ גם בסוכה ישנו דין של איסור היסח הדעת, ובשעת ישיבתו בסוכה צריך שלא יסיח דעתו מהלמען ידעו הזה, ולכן כל מצטער שאינו יכול לאותיבי דעתיה פטרינן ליה מן הסוכה, ואין הבדל בין אם הצער בא לו מחמת הסוכה או מחמת דבר אחר, מכיון שעיקר הטעם הוא משום שאינו יכול לכוון דעתו, וזה שייך בכל מצטער שהוא, דומיא שפסק הרמב״ם הכי גבי תפילין שהזכרנו בראש דברינו.

שו״ת בצל החכמה חלק ה סימן ט - מתבייש – מצטער?

ג) מ״מ בנוגע לנד״ד נראה דפשוט דכיון דאפי' במקום צער כל דהוא כגון ירידת גשמים עד שתתקלקל תבשיל של פול וכה״ג פטור הוא מישיבה בסוכה, מכש״כ בצערא דבושת ע״י דרך אכילתו המשונה, שמשום כך מונע עצמו גם מלאכול במסיבת מרעים, דהוי צערא טפי שהוא פטור מאכילה בסוכה כשאי אפשר לו לאכול שם שלא בפני אחרים.

ד) ומ״מ בודאי היכי דאפשר לו להתיישב בסוכה עם פניו אל הקיר באופן שלא יראוהו אחרים בשעה שהוא אוכל וכל כה״ג חייב הוא בכך. ולכן ראוי שיתאמץ להגיע לסוכה בין הראשונים שיוכל לתפוס מקום מתאים בשבילו לאכול שם בלי שיראוהו אחרים. ושוב גם אם לא יצליח בכך, זאת אומרת שלא ימצא שם מקום מתאים לאכילתו ישהה עכ״פ זמן מה בסוכה ויקיים בה מצות ישיבת סוכה, ואם יכול לשהות שם זמן ממושך, יברך גם לישב בסוכה ואעפ״י שאינו אוכל שם, כדין מתענה תענית חלום בסוכות שמברך על שהייתו בסוכה עיי' טו״ז (סוסי' תרל״ט). - ועיין שו״ת מהרש״ם (ח״א סי' ר״ט ד״ה ומה). ובנד״ד הוא הולך לסוכה בכוונה לקיים מצות סוכה ככל אדם באכילת סעודה.

ה) ואמנם כל זה בכל ימי חג הסוכות, אבל בליל ראשון של החג דלדעת הרמ״א (סי' תר״מ סעי' ד') גם מצטער חייב לאכול כזית בסוכה, צריך להתאמץ ביתר עוז לאכול שם עכ״פ כזית ואם אפשר קצת יותר מכביצה. ואי אפשר לבאר בזה כל האופנים והפרטים.

ו) אחר זמן ראיתי בשו״ת שערי דעה (ח״ב סי' י״ז ד״ה והנה) מסתפק במקום שמתבייש ע״י ההליכה להסוכה, כגון שיש שם בעל חובו וכדומה אי הוי בכלל מצטער. ומביא מסוגיא דסנהדרין (מ״ה א') הנ״ל דפליגי ר״י ורבנן אי בזיונא עדיף מצערא דגוף או לא וכן מסוגיא דב״ב (ח' א') דפליגי ג״כ אמוראי אי בזיונא עדיף או צערא דגופא עדיף, וה״נ נד״ד בהא תליא, אי מבייש הוי כמצטער ע״ש. - ולא ראה דברי החו״י (סי' קצ״א) הנ״ל דע״כ לומר שאין כל צערא ואין כל בזיוני שוין, שהרי בהך דסנהדרין קיי״ל כרבנן דבזיונא חמור טפי ובהך דב״ב קיי״ל דאין בודקין למזונות דצערא חמור טפי ע״ש. - גם זולת זאת הרי הבאתי לעיל (אות א') מדברי התוס', מספר החינוך וס' שערי תשובה לר״י דבזיוני אין לך צער גדול ממנה. אלא שלקושטא דמילתא לא כל בזיוני שוין וכמבואר לעיל (אות ב'). וגם לאו כל בני אדם שוין לבזיון וכדאמרי, הכל לפי המתבייש.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמ סעיף ד

מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו (אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית) (כל בו); איזהו מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם, או מפני הריח; ודוקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני.

הגה: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא״א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי

---

נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות