מצה שאולה וגזולה - ומעלת קניין במצווה

בס״ד כהן רועי הרב / מוריה כנסת בית / תשפ״ג הגדול שבת דרשת

ושאולה– גזולה מצה וחיבת המצות קניין

י סימן ב פרק פסחים מסכת רא״ש ח

אסי רב אמר [ דף ר לדברי שני מעשר של מצה ע״א] 'לח

הוא גבוה ממון מעשר ב): (נד, דקדושין שני בפרק (דאמר מאיר רש״י). אדם אין חובתו ידי יוצא אדם חכמים לדברי בפסח חובתו ידי יוצא

מצתכם? כתיב לא והא בפסח. אתיא5 יימר רב אמר "לחם," "לחם" עוני" הכא״לחם כתיב התם" וכתיב והיה

הארץ" מלחם באכלכם כאן אף משלכם להלן מה

משלכם. דאין מהכא משמע גזולה, במצה יוצאין להו אית דרבנן

שוה, גזירה שפיר רבי10 בפ' מקובלת זו שוה דגזירה והשעורין דהחיטין מתניתין ההיא על ב) ע (ד' ישמעאל

בחלה, חייבין אלו הרי ושיפון שועל והשיבולת והכוסמין

בגמרא, עלה וקאמרי אתיא״לחם" ר״ל אמר מה״מ

ממצה: "לחם" הארץ" מלחם באכלכם הכא״והיה כתיב

עוני." התם״לחם תיב וכ דמצת15 להו אית דרבנן אלא שלכם, הוי שני= =מעשר מע״ש היא לכם דלאו גזולה אבל

בה נפיק. לא ליה מסייע לימא דקאמר דסוגיא מסקנא מוכח וכן עריסותיכם דכתיב עיסה שאני פליג נמי בהך פליג מדהכא וגזול20 שני מעשר מינייהו וממעטינן זימני תרי עריסותיכם גבי הכא אבל שאול למעוטי לכם חד אלא כתב דלא אתרוג לאכילה ליה דאיתיהיב שני מעשר אבל דאתא הוא וגזול חשיב לא גזול עלמא דלכולי אלמא ביה דנפיק נמי הכי

אדם דאין מצה) ' מהל (פ״ו ז״ל הרמב״ם כתב וכן לכם.

גזולה… במצה יוצא 25 ז ו, ומצה חמץ רמב״ם מצה באכילת חובתו ידי יוצא אדם אין לו אסורה שהיא או תרומתו נטלה שלא ראשון מעשר או טבל שאכלה כגון בה30 יוצא המזון ברכת עליו שמברכין כל הכלל זה שגזלה, יוצא אין המזון ברכת עליו מברכין שאין וכל חובתו ידי חובתו ידי. בה

ז ו, ומצה חמץ משנה מגיד

שגזלה או מ״ש אבל בירושלמי הוא אסור35 גזולה מצה תני הדא ה' נאץ ברך ובוצע שם על אושעיא א״ר עליה לברך אין אמר ר״י לו חייב הוא דמים בסוף אבל בתחלה דתימר

אילא א״ר עבירה מצוה אין אמר יוסי ר' מצוה ה עביר לאו ואם מצות הן הרי כמצותן עשיתן אם המצות אלה

ע״כ מצות. אינן 40 הוא דמים בסוף אבל שאמרו ממה שכתב מי ראיתי אבל

לו חייב בדיעבד בה יוצא גזולה מצה ש״מ כתיב לא דהא

ע״כ. מצתכם כן נראה אינו הירושלמי וסוף יצא לא אלא

ודאי פת ועשאו קמח או חטים גזל אבל מצה ל שגז והוא נ״ל כך לו חייב הוא לבד ודמים בשינוי שקנאן: יוצא 45 פירוש עם ירושלמי תלמוד ה א, חלה נפש, ידיד רַּבִי אָּמַּר עָּלֶיהָּ. לְּבָּרְֵך אָּסּור גְּזּולָּה מַּצָּה תַּנִי

שֵם עַּל הֹושַּעְּיָּא ג י, (תהלים )שנאמר נִאֵץ בֵרְֵך ּובֹצֵעַּ

דְּתֵימָּא הַּדָּא יֹונָּה רַּבִי אָּמַּר ה'. שאינו50 שאמרת זה כי, האכילה שלפני ברכה היינו בַּתְּחִילָּה רק זה מברך, לֹא בַּּסֹוף אֲבָּל היא וגזולה שלו אינה כשמברך אבל שלו על ומברך שקנאה כיון יברך האכילה שלאחר, ברכה

ואומר חולק אָּמַּר יֹונָּה רַּבִי לֹו! חַּיָּיב הּוא דָּמִים ורק מִצְּוָּה עֲבֵירָּה אֵין הבאה55 מצוה זו כי יברך לא בסוף גם במלים ואומר יונה ' ר כמו סובר אָּמַּר יֹוסֵי רַּבִי. בעבירה

עֲבֵירָּה מִצְּוָּה אֵין אחרות בעבירה הבאה מצוה אין

. מצוה הַּמִצְֹּות אֵלֶה לד כז, הִילָּא)ויקרא רַּבִי אָּמַּר (

מִצְֹּות הֵן כְּמִצְּוָּתָּן עֲשִיתֶן אִם וכו ה' צוה 'אשר

בעבירה באות אם לָּאו וְּאִם כמצות נחשבות אֵינָּן60. מִצְֹּות

ה א, חלה רידב״ז ובוצע ע״ש אר״ה עלי' לברך אסור גזולה מצה תני בסוף65 אבל בתחלה דתימא הדא יונה א״ר וגו' ברך משום המזון ברכת הוא בסוף פי'. לו חייב הוא דמים

קניא דלעסי': דכיון

… דלא משום הוא איסור אכילת על מברכין שאין והטעם

אכילה איסור אכילת חשיב בהרמב״ם במ״ע כ״ז כמבואר אסור70 גזולה דמצה קאמר וע״ז שם עיין ברכות ה' ז״ל לענין אכילה חשיב דלא עלי' מברכין דאין ן וכיו עלי' לברך חשיב שיהא אפשר דאי מצה לענין אכילה חשיב לא ברכה

דידן ממתניתן כדמוכח זה לענין ולא זה לענין. אוכל הרי דראב״י ברייתא ע״א צ״ד דף ב״ק במס' איתא וכה״ג ממנה75 והפריש וכו' ואפאה טחנה חיטין של סאה שגזל כמו דזהו חלה הפריש ו נקט לפיכך מברך כיצד חלה והפריש ראב״י נקט וכן גזולה במצה הזאת הברייתא הוי לא לברך יכול דאינו וכיון מברך כיצד אבל חלה ממנה

שוין וברכה ומצה דחלה תנינן דידן במתניתן דהא: חלה

80 ה א, חלה (ירושלמי) הש״ס גליוני עלי לברך אסור גזולה מצה תני 'שם ברכת פי' נ״ב,

מצוה בה לצאת דאסור רק הברכה דווקא ולאו א״ר כו' בה לצאת אסור דלכתחלה היינו בתחלה דתימא הדא יונה

אם85 פי' בסוף אבל מחדש וגוזל אותה מכלה דבאכילתו נ לא (ותיבת לו חייב הוא דמים מצוה לשם ואכלה 'עבר ונתחייב בשינוי בלעיסה דקנאה פי' למחוק) דצריך

המצוה אכילת וקיום שלו שה נע המצה גוף אבל דמים שלו היא המצוה בשעת ושפיר במעיים או בגרון היא

שפיר. בה ויוצא 90 ה א, חלה תמר עלי ה שמנאץ הסיבה לבאר נראה '. ה נאץ ברך ובוצע 'ע״ש פ״ל בויק״ר ביאור וביותר ה״א פ״ג סוכה הירושלמי עפ״י

אדם95 לוי רבי אמר פסול הגזול שלולב הטעם שמפרש, ס״ו, ברוך הקדוש לפני צווח גזול היה ואם בו לזכות לולב לוקח אוי אומרים השרת ומלאכי אני חמוס אני גזול ואומר הוא

לזכות ברך הוא כאן ואף. קטיגורו סניגורו שנעשה לזה לו הוא ברוך הקדוש לפני צווחת הגזולה המצה ברם בו

קטיגורו נעשה וסניגורו ה' מנאץ נמצא אני, . גזולה 100 רבי לו חייב הוא דמים בסוף אבל וכו' ר״י אמר אין אומר יוסי רבי מצוה עבירה אין אמר יונה

וכו… עבירה 'מצוה הנימוקים הבדלי בביאור נ״ל והנה

הבאה למצוה יונה רבי יוסי, ורבי יונה רבי בין בעבירה הרמב״ם105 דברי עפ״י ביאורו מצוה" עבירה "אין אומר בעבירה הבאה מצוה וכו ה״ז פ״ה מזבח איסורי )'(הלכות פסולה והמצוה מתקבלת ואינה שונאה הוא ברוך הקדוש

מצוה "אין אומר יוסי רבי ולם היטב…א שם, עיין עבירה ע״י להעשות יכולה מצוה אין כלומר עבירה",

מצוה אינה ומראש הילא110 רבי רבו מדברי זה ומנמק זו הלכה שאין כלומר וכו', המצות אלה דכתיב שאומר

זאת. . למדים אנו ממקרא אלא מסברה. באה

בס״ד כהן רועי הרב / מוריה כנסת בית / תשפ״ג הגדול שבת דרשת

ט ח- סעיף תנד סימן חיים אורח השולחן ערוך

ח סעיף וז״ל גזולה במצה חובתו ידי יוצא אדם אין הרמב״ם בפ״ו לו5 אסורה שהיא במצה חובתו ידי יוצא אדם אין ז' דין … עכ״ל והרא״ש דאינו ג״כ כתב י״ח] [סי' שעה כל בפ' מחלה ילפינן דמצה שלכם דאינו משום גזולה במצה יוצא

דבעינן [ל״ה. ] בגמ' שפיר חשיב שאולה אבל ע״ש משלכם

בו ויוצא שלכם סק״ג ][ט״ז קמח10 או חטים גזל אם אבל מצה כשגזל דווקא בגזולה וגם חובתו ידי בה יצא מצה ועשאו ודמים בשינוי קנאה שהרי

לכם משום הרא״ש לטעם וזהו לו חייב הוא: לבד

ט סעיף מה ולפי ברכה משום הטעם שתלה להרמב״ם אבל

קנאו15 אם דאפילו לולב לענין תרמ״ט סי' ן לקמ דקיי״ל מצה חובת יצא לא ה״נ א״כ עליו יברך לא בשינוי

להרמב״ם…

א לה, סוכה הריטב״א חדושי

אלא לחם20 לחם דאתיא ואסיקנא מצתכם כתיב מי מצה גזולה מצה טעמא) (מהאי בפסח פסלו ובירושלמי. 'כו ביאוש דקנייה בעבירה הבאה מצוה לה דהויא (ו)משום

באה שאינה פי על ואף, כדלעיל מצוה של רשות ושינוי דילן ובגמרא, בעבירה הבאה מצוה משום בה אית לרצות

משום כלל התם הא אדכרו לא דסברי25, לה משכחת דלא דמכי ב ל' (כתובות נערות אלו בפרק כדאמרינן )'לה לנגזל ואין הוא אהדורי בר דלאו קנייה בפומיה לעסיה

דעביד ומעיו גרונו הנאת בשעת ליכא ותו, דמים אלא בעבירה הבאה מצוה משום ולא לכם משום לא מצוה נמי30 לה משכחת ולא וסוכה, לולב גבי לעיל כדפרישנא בעינא הדר דלא במידי כה״ג דשאולה שאולה, ה במצ ביה קרינא ולכם הוא גמור לוה של וממונו היא, הלואה

מאיר… דרבי ואליבא שני במעשר לה, אלא משכחת ולא

ד תנד, פסח הלכות חיים אורח 35 ד סעיף דברים במה גזולה. במצה חובתו ידי יוצא אדם אין ועשאו קמח או חטים גזל אם אבל מצה; כשגזל אמורים,

לו חייב הוא לבד ודמים בשינוי, שקנאה בה, יוצא. מצה,

תר.)מ״ט סימן ריש ע״ל ברכה (ולענין 40 תנד סימן חיים אורח יוסף בית

… הרוקח בשם ו) (אות ו' בפרק מיימוניות הגהות כתבו שלי מצה לידו שיגיע מי כל לומר ללמד שטוב רפא) (סי' (מב45 וערבה לולב בפרק כדאמרינן במתנה לו היא ): הרי לו הוא הרי לידו לולבי שיגיע מי כל לומר אותן מלמדין

: במתנה

ב אות תנד סימן חיים אורח תשובות פסקי

בעה״ב50 שלחן על הסמוך, אורח לענין הפוסקים ודנו בעה״ב ממצות ואוכלים, הוריהם אצל לחוג הבאים ובנים

חסר ולכאורה המצות, להם יקנה בעה״ב ש מבלי."ב״לכם שכתבו יש ואכן להקפיד יש שאכן ויתן יקנה שבעה״ב גמורה55 במתנה המצות את הגדולים ובניו לאורחיו יכול שאינו מתנה כי ולהקדישו, למוכרו אף (שיוכלו מ״ח בנדרים כדאי' מתנה שמה אין ולהקדיש,)למכור

כתבו מהפוסקים רבים אמנם שאין העולם ג מנה לישב

כך על, מקפידים במצה "לכם" בפירוש כתוב שלא, כיון בלי60 שאוכל כיון לומר יש לכן מחלה, גז״ש ילפינן אלא

נתכוונו לא אם אף הוא, בעה״ב ובדעת מחאה, שום קנין מעשה שצריך נאמר אם ואף ממש, ולקנות, להקנות ושפיר כקנין, הוא הרי ובלעו ולועסו לפיו שמכניסו בזה

מצה חובת ידי יוצ. א יתנו65 נשואים ובנים שאורחים הוא ויפה טוב מקום, ומכל סכום איזה שיאכלו המצות עבור פרוטה) שוה (לכה״פ מן קנין שהוא מעות בקנין בהם לזכות כדי הסדר, בליל

ג אות וכדלהלן.'התורה,

ויקחו70 מאמר תרומה שת פר שמות לזוהר- הסולם פירוש לח לה- אות תרומה לי

לה ][אות הא תימא ואי לכו כתוב, הרי תאמר ואם וכו': וחלב יין מחיר ובלא כסף בלא שברו ולכו ואכלו. שברו הוא ברוך הקדוש של השתדלות והוא בחנם, שהוא, הרי אלא75 ומשיב כן. שמכונית התורה פירושם וחלב יין כי מי כל התורה, השתדלות של השתדלות בה. זכה שרוצה בלא בו זכה שרוצה מי כל אותו, לדעת הוא ברוך הקדוש העומדת הוא ברוך הקדוש השתדלות אבל כלל. שכר שלא משום וריקם, בחנם אותו לקחת אסור במעשה, הקדושה80 של רוח עליו להמשיך כלל ההוא במעשה יזכה שלם בשכר. אלא

לו ][אות דאוליף דחרשי בספרא כשפים, בספרי:'וכו כל כתוב, המלך, לשלמה השדים, מלך אשמדאי, שלמד ולהכניע הטומאה רוח ממנו להעביר להשתדל שרוצה מי צריך85 בו, להשתדל שרוצה ההוא מעשה דס״א, האחר רוח בין ממנו, שמבקשים מה כל שיתן מלא, בשכר לקנותו תמיד מזומן הוא הטומאה שרוח משום רב. ובין מעט

אדם בני מכריח כי תשלום, בלא נמכר ו ובריק, בחנם עמהם לדור הסתות בכמה אותם ומסית עליהם. שישרה

עמו משכנם שיעשו אותם מטה דרכים. בכמה 90 לז ][אות לאו קודשא ורוח אינו הקדושה של ורוח וכו': ובטהרת ורבה, גדולה ובהשתדלות מלא בשכר אלא כן

לו אז וגם ונפשו, לבו ובחפץ משכנו, ובטהרת, עצמו, הוא זה, כל ועם עמו. משכנו שישים אותו להרויח שיוכל ואם95 ולשמאל, לימין לנטות שלא הישר, בדרך ללכת צריך עוד יוכל ולא ממנו, ומתרחק מיד, ממנו מסתלק הוא לא,

כבתחילה אותו. להרויח

לח ][אות כתיב דא ועל לי ויקחו כתוב זה ועל וכו':

על שנתגבר איש, שנקרא ממי היינו איש, כל מאת תרומה איש נקרא יצרו על שמתגבר מי שכל. יצרו, ידבנו100 אשר ומשיב לבו. ידבנו אשר מהו לבו, ידבנו אשר שואל, , , לבו לבי אמר לך כמש״א הוא. ברוך הקדוש בו שירצה. אלא בהקב״ה נאמרו כולם לבו. וייטב לב. וטוב לבבי. , צור

אף. שלו הרצון כלומר הוא, ברוך הקדוש של הלב דהיינו ממנו הוא. ברוך הקדוש של הלב הוא לבו, ידבנו אשר, כאן 105 הוא ברוך הקדוש נמצא שם כי, , תרומתי את תקחו אחר במקום ולא בו, . ששורה

ד פרק האהבה שער חכמה ראשית הדביקה110 היא והתאוה שהרהור האהבה לענין ולעניננו רעותא והוא החשיקה היא ורדיפה ואהבה וכאן דלבא. למירדף דלבא ברעותא לקמן ע״ה הרשב״י לשון נעתיק המבוקש החפץ תכלית הוא שהמעשה חפץ הוא ומעשה מה והיינו ואהבה תאוה מתוך אלא רדיפה שאין ונמצא

שפירש החשק תוליד האהבה מצד כי ע״ה115 הרשב״י וביאר השכינה האדם שיקנה דרך כי קכ״ח) דף תרומה (פ'

כי שם אמר דלבא רעותא ר העיק הוא בו שתשרה שיעשה אותו ומפתים בחנם באדם שורות הקליפות דקודשא רוחא אח״כ ואמר עמו לדור שיבא כדי מעשה

בס״ד כהן רועי הרב / מוריה כנסת בית / תשפ״ג הגדול שבת דרשת

הכי לאו שלים באגר אלא וסגי רב ובאשתדלותא דמשכניה ובאיתדכאותא דגרמיה ובאיתתקנותא דישוי ליה למרווח דיכיל ולואי ונפשיה דלבא וברעותא

עמיה…עכ״ל… מדוריה שאמר" הקודמות וההכנות ובאישתדלותא5 שלים באגר וסגי" רב הפסוק כלל זה וכל הדבקות אל הכנות כלם

יצרו על הגובר הוא שאיש כמ״ש איש כל מאת באמרו האמורות אלו הם יצרו על לגובר שצריכות וההכנות לעיל שפי' כמו הדביקות הגורמים והם המאמר בתחלת שהוא10 הקליפות ממנו שיפריד לא אם שידבק אפשר שאי היצר הכנעת קנה ענין על שכוון איפשר שלים באגר ופי'

דהיינו חבר לך בדמים קנה היינו וסגי רב ובאישתדלות

ענין מב הזריזות הקודש. רוח לידי יאה

הערה15 טז פרק ערות ה ב- ק חל חסד אהבת חיים- חפץ תוכחת וזהו ***) בעת שדרכן האנשים לאותן מגולה תוכחת וזהו ***) בהמ״ד הוצאות לצרכי ובהמ״ד בבה״כ עליות שמוכרין כדי לעצמן מנין ועושין יוצאין הם וכה״ג ונרות לעצים יחשבו20 שלום ובלבם ע״ז מעות להוציא יצטרכו שלא טעות וכמה בחנם ונרות ועצים בה״מ להם שיש לנפשם

ידעו שלא האנשים אלו טועין תלויה המצוה שעיקר הלא העליות לבד העליות הקונים כי עליה מעות בהוצאת גדול שכרם וכמה לבהמ״ד ועצים נרות קונים בהמעות

התורה החזקת בכלל זהו כי זה. עבור לענין25 המזרז גם הכנסת ממעט שבזה כלל עושה הוא יפה לא המנין עשיית הקולר לבהמ״ד נרות או עצים אח״כ יחסר ואם בהמ״ד

מזה ירחק נפשו השומר ע״כ ח״ו בצוארו: תלוי

פ מלובלין- הכהן צדוק ר' תרומה פרשת שמות צדיק רי 30 וגו לבו ידבנו אשר איש כל מאת תרומה לי ויקחו.'[ב]

ד (משלי דכתיב הוא,'דא ה א') ל״ג, זו (פרשה רבה במדרש עמה נמכרתי כביכול וגו' לכם נתתי טוב לקח כי ב')

טוב… לקח נקראת התורה וכו' לי ויקחו שנאמר במתן וכן מורה35 שהוא ונשמע נעשה ישראל אמרו מקודם תורה שיש אהבה ורוב החשק ידי על תורה להדברי שיזכו

להם… ויקחו ודרשו טוב לקח ונקרא לתורה זכו זה ידי ועל יתברך ה' שיהיה שלזכות והוא עמה. נמכרתי שכביכול לי

מה פי על והוא במחיר להיות צריך אל ישר בני בתוך שוכן איש40 כל מאת ע״א) סוף (קכ״ח זו פרשה בזוה״ק שמובא דאתגבר מאן וכל יצריה על דאתגבר איש דאיקרי מההוא

איש… איקרי יצריה. על כמו חשק היינו דיצר אמרנו דכבר

הימים- (דברי שנאמר י״ח כ״ט, )א לבב מחשבות ליצר שיושאר כמו דשמעתא לחדוותא חשק להיות ונברא עמך לשמש45 נברא והנחש א) קל״ח ח״א (זוהר לעתיד גם ממנו להיות ונברא ב) נ״ט (סנהדרין אכתו מל לעשות לאדם לו ואדון איש נקרא הרע היצר על המתגבר וכל. עבדו.

למעלה… בזוה״ק שמובא וכמו במצוות דהשתדלות והיינו כסף מחיר בו דשייך יש עשה מצוות במחיר. להיות צריך מחיר50 ידי על הוא תעשה לא ממצוות ופרישות כפשוטו. במצוות וכן יתברך ה' לכבוד ותאוותו חשקו. שיבטל בודו לכ הממון וחשק תאות לכוף העיקר בכסף הנקנים

. יתברך

ב ו, ויקרא 55 הִוא עֹלָּה ה תֹורַּת זֹאת לֵאמֹר בָּנָּיו וְּאֶת אַּהֲרֹן אֶת צַּו ָּ(ב)

וְּאֵש הַּבֹקֶר ד ע הַּלַּיְּלָּה כָּל הַּמִזְּבֵחַּ עַּל מֹוקְּדָּה עַּל ַּהָּעֹלָּה

בֹו תּוקַּד: הַּמִזְּבֵחַּ

ב ו, ויקרא רש״י 60 ולדורות מיד זרוז. שון ל אלא צו אין אהרן- את צו (ב) בו שיש במקום לזרז הכתוב צריך ביותר שמעון ר' אמר

כיס: חסרון

ליקוטים שלמה תפארת 65 פי על הנ״ל ד'. צוה אשר כל ויעשו יבואו בכם לב חכם וכל על הוצאות מוציא אם דהיינו מצות יקח לב חכם הכתוב

וזה הוא ברוך הבורא לפני חשובים הם אזי ד'. מצות

טוב שאמר אם היינו וכסף זהב מאלפי פיך תורת לי אצלי70 וחשובים טובים הם אזי זהב אלפי עליהם הוצאתי חשובים אינם הם בחנם שהם המצות אך שכתוב כמו ומרבה מצות יקח לב שחכם דהיינו ילבט. שפתים ואויל בהם שאין המצו' רק ועושה הולך ואויל עליהם. בהוצאות

בחנם באים שהם מתו ודוג תהלים אמירת כמו כיס חסרון

. לידו… כל75 ויעשו יבואו בכם לב חכם וכל הכ' כוונת וזה וכילי קמצן שהוא דמי מצות התרי״ג כל דהיינו צוה אשר המצות אבל בחנם שהוא מה רק המצות עושה אינו

יקח לב החכם אבל עושים. אינם מרובים ם דמי שצריכים שהם מהמצות יותר בעיניו ים חשוב הם אדרבא מצות

. בחנם. . 80 קצט אות דפרקא אגרא הלז הזהר מדברי למשמע איכא גברוותא הלכתא. וכמה

למינדע ואישתדלותא דאורייתא אישתדלותא 'א לקוב״ה להוציא85 צריך ואין בחנם אפילו למצוא יכול השתדלות אבל דוקא, ע״ז מעות המצות מעשה צריך

מעות ע״ז שיוציא, דוקא וטלית תפילין המניח דומה ואינו דנסתפקו הא ולפי״ז שלו, תפילין למניח שאולין והוא שלו טלית הצורך לעת אדם ישאיל אם הפוסקים מבואר90 דהרי כן, יעשה דלא נראה שאולה, טלית על יברך ליה לנטלא אסיר בעובדא דקיימא אישתדלותא בזהר

כל קיימא באיסור בודאי אסי״ר דקאמר וכיון במגנא,

שי״ג רפ״א רמז לקמן [עי' לו. שאפשר. ]זמן מצוה מצות, ב' לפניו יזדמנו אם הזהר מדברי נשמע ב'

ביותר95 ישתדל בחנם ואחת מעות, להוציא יצטרך, אחת להכניס כיבוד כגון, מעות להוציא שיצטרך מצוה באותה בידו יכולת יש וכך כך ובין לתורה, שיעלה או לברית,

ותעשה בממונו במצוה ישתדל בממונו מצוה, לקיים הדבר ותתבונן אודיעך ואגב אחרים. ידי על הזאת המצוה והם100 מושלמים שאינם אנשים הרוב עפ״י שתראה מה שבדורינו המוכסנים רוב ואפילו רעות, במדות שקועים לעשות משתדלים התורה כל על לעבור חשודים הם אשר

, חילה ת לתורה ושיעלו הבן, את למול כגון בחנם, המצות כזאת כשתראה זה, עבור עושים ומריבות קטטות וכמה רצונם105 באם כי קיטמא, מלאים כדים הם אשר תדע מצות לקיים לפניהם הארץ כל הלא למצוה, וחשקם

וכיוצא חסד וגמילות בצדקה. בוראם מעשה ע״י לפעול האדם ירצה אם הזהר, מדברי נשמע ג'

כעס כגון רעות, מדות ממנו להעביר המצות, , וגיאות רעות110 המדות שכל ושנאה, וקנאה בה, שמורגל ותאוה מסאבא הרוח עצמו על שהשרה מחמת לו, באים

איזה כשיקנה אזי מסאבא, הרוח ממנו להעביר וכשרוצה ראשון בפעם ממנו שיבקשו מה כל יתן. מצוה ובריקני״א במגנא ליה לנטלא אסור בזהר שמבואר מה ד'

הוא במגנ״א רמ״ז, ה בזה פי' לשון, כפל הוא הנה, בחנם 115 דצריך הוא בריקני״א מקודם המעות להכין אני זה ויאמר

עיין המעות על הקדושה תחול "ז ועי פלונית, למצוה מכין

שם.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרפראות בהגדה של פסח-תשפג

בס״ד מוריה כנסת בית / קהילתי שיעור / כה רועי הרב / תשפ״ג הסדר לליל רעיונית הכנה ן

פרפראות פסח של הגדה על ורעיונות

הסדר– ליל עיקר משם היציאה ואת מצרים, גלות עד עמנו היווצרות תהליך על מספרים אנו הילדים. הוא. בשביל בסדר והנאמר לנעשה ועירניים ערים יהיו שהילדים מאד. חשוב

שותפותם להעצמת וגם עירנותם, שמירת לצורך גם מאד, ומשמעותיו. ת רצויות ילדינו של יוזמות

בסדר שונים עניינים ילדינו. של בחייהם סוגיות על שיחה מזמינים אין)(כמעט הסדר במהלך הסדר. ליל לפני הלב את המושכות ופרפראות רעיונות עוד להכין כדאי אין פירושים. עם להגדות משמעות

. זמן שליט״א. לווינשטיין שלמה לרב הנר" "לאור מהגדת נלקחו הליקוטים עיקר

קדש

דרך כוסות ארבע אומרת: קט דף פסחים במס' הגמ'

רבנן. תיקנו חירות היו מצרים בגאולת חיד״א: הרב ומסביר שלבים. ארבעה את להעביד המצרים הפסיקו דבר, מכת עד דם ממכת א) קלות בעבודות עבדו עדיין אבל קשה. בעבודה היהודים

ג לגמרי. השיעבוד הפסיק והלאה דבר ממכת ב) )יחסית.

ה.' לעם נהיינו תורה- מתן ד) רים. ממצ יצאו בניסן בט״ו

לשונות ארבע כנגד כוסות ארבע חז״ל תקנו כך גאולה של

מתחת אתכם והוצאתי א) אתכם והצלתי ב) מצרים בלות ס

מעבודתם- אתכם- וגאלתי ג) לגמרי ד מצרים )יציאת

תורה. מתן לעם- לי אתכם ולקחתי

דְמִצְרָיִם. בְּאַרְעָא אַבְהָתָנָא אֲכָלוּ דִי עַנְיָא לַחְמָא הָא

וְיִפְסַח. יֵיתֵי דִצְרִיךְ כָּל וְיֵיכל, יֵיתֵי דִכְפִין כָּל

דְיִשְרָא בְּאַרְעָא הַבָּאָה לְשָנָה הָכָא, ֵהָשַתָּא ל.

חורִין. בְּנֵי הַבָּאָה לְשָנָה עַבְדֵי, הָשַתָּא

דכפין'" "כל לאמירת טעמים בריח רב דלת אחורי מ הבית בתוך זאת לומר ה׳חכמה' מה מי לילדים? בשקט זאת לומר ועוד נעולה, תנסה שומע?

הכנ בית ברחבת לעמוד ייתי דכפין "כל ולהכריז; הגדול ת ס איש…! מאות ארבע עם פסח סדר לך ויהיה ויכל" התרבו בינתיים הכרזה. היתה זאת שפעם המסבירים יש

ואו יב הכנסת בבית יכריזו שאם חששו מעלי" דלא "אינשי את ביטלו לכן ישראל, של ממונם את ויכלו אלו אנשים

ל בהגדה- זאת והשאירו המנהג זכרון.

פסח שבערב ההלכה ע״פ מסביר מבריסק הגרי״ז מרן שאומרת (כפי הבטן את ולמלא סעודה לאכול אסור אדם יאכל לא למנחה סמוך פסחים "ערבי.)"המשנה:

הידור משום האכילה איסור את מסביר רש״י מצווה- כדי

לתיאבון. מצווה של מצה אדם שיאכל

שהרעיבו אלה את רק תנו לסעוד מזמינים אנחנו כן, אם

עצמם", את (יבוא וייכול" "ייתי שרעב) (מי דכפין" כל

)ויאכל.

תּורָה: דִּבְּרָה בָנִים אַרְבָּעָה כְּנֶגֶד

וְאֶחָדָָ חָכ, אֶחָדָָם שֶׁאֵינוָיודֵעַָלִשְׁאו וְאֶחָד םת, וְאֶחָדָָ רָש, ע ל.

אֵין הַפֶּסַח: כְּהִלְכות לו אֱמור אַתָּה וְאַף אֶתְכֶם. אֱלהֵינוּ ה' צִוָּה אֲשֶר וְהַמִּשְפָּטִים וְהַחֻקִּים הָעֵדות? מָה אָאומֵר חָכָםָמָהָהו מַפְטִירִין

אֲפִיקומָן: הַפֶּסַח אַחַר

לָכ. הַזּאתֶָׁם הָעֲבודָה? מָה אָאומֵר רָשָעָמָהָהו לָכֶם- אֶת הַקְהֵה אַתָּה וְאַף בְּעִקָּר. כָּפַר הַכְּלָל מִן עַצְמו אֶת שֶהוצִיא וּלְפִי לו. וְלא

נִגְאָל: הָיָה לא שָם, הָיָה אִלּוּ לו. וְלא לִי מִמִּצְרָיִם". בְּצֵאתִי 'ִָיל ה עָשָה זֶה "בַּעֲבוּר לו: וֶאֱמור שִנָּיו

בשאלתו הרשע רשעות מורגשת ה? יכן שניהם הרי? החכם לשאלת הרשע שאלת בין ההבדל מה

"אתכם "לכם", נוכחים בלשון?"מדברים הרשע ואילו ומשפטים חוקים עדות רואה שהחכם וי״ל

הורבי יצחק הרב (מגיסי וקושי עבודה רק רואה.) ץ אני "וראיתי הפסוק: לפי מסביר זצ״ל חיד״א הרב מרן

החשך מן האור כיתרון הסכלות מן לחכמה יתרון שיש

י" ב' (קהלת יתרון מה ג). " כתוב החושך? על האור ויקרא

של ון שהיתר מכאן לילה" קרא ולחושך יום לאור אלוקים

באמירת" הוא החושך על האור היתרון גם זה אלוקים". מזכיר הוא שואל החכם כאשר הסכלות, מן החכמה של

מזכיר! לא הרשע שמים. שם

רבים? בלשון הוא הרשע של הפסוק מדוע

כי "והיה בפסוק: תחילה מ בתורה הרשע הבן של הפרשה לכם"? הזאת העבודה מה בניכם אליכם יאמרו וכאן יחיד, בלשון הבנים כל על התורה דברה עכשו עד

ההבדל? נובע ממה ברבים. תשובה לקבל מפחד הוא כי לבד, בא לא שהרשע מסבירים

לכן אותו. שתחייב קבוצתית במסגרת מתאגדים הרשעים

( שע הר ברבים). ""יאמרו- החבר׳ה… כל עם מגיע (הגר״ר

שליט״א )קרלנשטיין

בתשובה מעוניין אינו …הרשע

בס״ד מוריה כנסת בית / קהילתי שיעור / כה רועי הרב / תשפ״ג הסדר לליל רעיונית הכנה ן

היא תשובה מחפש לא שהרשע המראה נוספת, נקודה

האחרים ל אצ בניכם". אליכם יאמרו כי "והיה שכתוב

כתוב" לאמור מחר בנך ישאלך כי "והיה כמו."…לאמור"

כתוב כאן בל א תשובה. מחפש שהוא מראה "לאמור" שלו את אמר הוא כלומר בניכם" אליכם יאמרו כי,"והיה

שלי.)ט״א קרלנשטיין.)הגר״ר לו עונים לא גם לכן והלך…

ָָ וְׁהִיאָשֶׁעָמְׁד ה וְלָנו. ּלַאֲבותֵינוּ

לְכַלּותֵנו, עָלֵינוּ עָמּד בִּלְבָד אֶחָד ַשֶלּא לְכַלותֵנו, עָלֵינוּ עומְדִים וָדור דּור שֶבְּכָל ּאֶלָּא

מִיָּדָם. מַצִּילֵנוּ הוּא בָּרוּךְ וְהַקָּדוש

להצלתם ורם ג ישראל- נגד עושים שהגויים מה כל מה מידם! ווקא ד מידם- "מצילנו על אומר "ה״סטייפלר"

היא לכך הטובה הראיה נו. של ההצלה זו עושים- שהם לישראל שיוולד חרטומיו לו שאמרו לאחר בעצמו. פרעה פרעה גזר במים, ילקה והוא מצרים את שיהרוס גואל

הבנים כל את שיזרקו בתוך דווקא גדל משה ועי״ז ליאור,

ברכיו! ועל פרעה, בית שיגיד שמי ישראל בידי ה קבל היתה מזה? הרווחנו מה ילד כל הגואל. שהוא סימן אתכם" אלוקים יפקוד "פקוד מישהו יבוא אם לכן המשפט. את וידע זאת למד יהודי

אבל ו! ל יאמינו לא המשפט- את ויאמר העם בתוך שגדל וכשהוא רבנו, משה כולם, עם ולמד גדל שלא אחד ילד היה

הגואל! שהוא כולם ידעו זאת אמר

שהן ב׳ו׳מ׳פ' ואותיות שפתיים ערל היה משה כך, מ יתרה יוכל כן, אם איך, לומר. יכל לא הוא השפתיים אותיות את לומר בשהצליח אתכם"? אלקים יפקד "פקד לומר מתוך שמדברת היא והשכינה הגואל, שהוא כולם האמינו

גרונו. הרי פרעה. משה? של שפתיו לערלות והגורם האחראי מי

מצילנו שד' לך " מידם". של עבדות נצר עבד, איך מצרי. הרג רבנו משה נוסף, דבר המנטליות שלו? האדון את להרוג יכול שנים, ועשר מאתים

כך. לנהוג לו תיתן לא שלו חורין- בן של מנטליות עם שגדל אחד היה אבל רבנו! משה

עזרא (אבן פרעה. בזכות מי? )בזכות

אמיתי שהוא? ר אמ מי מצרים- יציאת סיפור כל ועוד, את שיכנע והוא מיוחד רטורי כושר היה רבנו למשה אולי

תורה? ומתן יצי״מ שהיתה כלם

בדרשותיו- הר״ן אומר שהוא ומי מגמגם, היה רבנו משה מגמגם היה הוא למה רטורי. כושר עם להיות יכול לא? כזה

הם. אמת מצרים- ויציאת תורה שמתן לדעת שיוכלו כדי

מצילנו שד' נקרא לא זה האם פרעה! מגמגם? אותו עשה מי לאחר סאדאם אצל גם המן. אצל היה גם כך "מידם"? היה אם העולם. כל את אליו מיקד הוא כווית את שכבש

כווית- את לכבוש מבלי טילים עלינו זורק היה למי להגן נחלצה וארה״ב כווית, את כבש שהוא אלא איכפת?

למה לחגיגה. נצטרפו? בים הער ואפילו כווית, ועל הנפט על לא זה האם נבהלו. וכולם שלידו, המדינות את כבש הוא

"מידם אותנו מציל שדי?"נקרא

שקר והחריצות אמת הגזירה )(רמב״ן

… כשראה יוסף. אחי מפרשת לקח למד לא הוא גם ופרעה?

ארץ כל ת נמצא אחת שבכף ענקיות מאזנים בחלומו לכיון נוטות והמאזנים קטן טלה ניצב השניה ובכף מצרים מנהיג שיקום לו, ואמרו החלום את חרטומיו פתרו הטלה,

מצרים. ארץ כל את שיהרוס היהודי לעם זה" פסוק על יקר הכלי של פירושו, וזהו חדש מלך ויקם ללמוד שצריכים הלקח את למד לא אשר מצרים" על

יוסף. מפרשת

ַָ וַיָרֵעוָאתָנוָהַמִצְׁרִיםָוַיְׁע, ָוַיִתְׁנוָעָלֵינוָעֲבדָהָקָשָה. נו ו נ

לנו וירעו כתוב לא? דוע מ אותנו- וירעו

" המצרים- אתנו "וירעו ומעולם מאז טישמיים האנ ביום יכולים לא שהם וברור הואיל שיטה. באותה נוקטים הומאני לא ("זה היהודים את ולהרוג לקום אחד )"בהיר פני את שמשחירה אנטישמית עיתונות מוציאים קודם לכן

שהם לחשוב לכולם וגורמת אותם משמיצה היהודים,

רעים- באמת שהיהודים משוכנעים שכולם לאחר רעים. האנושי המין חלאת הם הלא כי אותם, להרוג אפשר. אז הם מכן ולאחר רעים, אותנו עושים קודם אתנו" "וירעו

אותנו. להרוג יכולים

ָ, ּזְעָקו וַי הָעֲבודָה מִן יִשְרָאֵל בְּנֵי וַיֵאָנְחוּ מִצְרַים, מֶלֶךְ וַיָּמָת הָהֵם הָרַבִּים בַיָמִים וַיְהִי שֶנֶּאֱמַר: -ְּכִּמָה וַנִצְׁעַקָאֶׁלָה׳ָאֱלהֵיָאֲבתֵינו הָעֲבדָה. מִן הָאֱלהִים אֶל שַוְעָתָם וַתַּעַל

ישראל עם את מרסקת העבדות ומכביד. הולך. הסבל

שומע שהוא למשה אומר וה' שמים, שערי קורעת זעקתם

(ו), ה אֶת- שָׁמַעְתִי, אֲנִי וְגַם מִצְרַיִם אֲשֶר יִשְרָׁאֵל, בְנֵי, נַאֲקַת

מַעֲבִדִים אֶת-בְרִיתִי. וָׁאֶזְכֹר, אֹתָׁם; למי קשר ללא סבל, הוא הסבל הרי שאלה: מכאן עולה "אשר לציין צורך יש למה כן, אם אותו, הגורם זה הוא

אותם מעבידים?"מצרים עיקר צבי". "כרם ספר של חידוש מזכיר רבינו לתרץ, בכדי נאנח ישראל עם מצרים, מלך מת שכאשר ראינו. דבריו:

? מדוע ככל רשע שמלך, אלא לשמוח! צריכים היו והלא

תהיה לא אם כלשהי. מסגרת שתהיה מעוניין עדיין שיהיה, הזה הרסן את אין לעם ייפגע. עצמו הוא בסוף, מסגרת, אנשי בין רשעות של תחרות היתה פרעה, במות וממילא

כאן גם יובן זה לפי: מצרים.

… נמצא ש ישראל בני צעקו מתי? לה 'והתפללו אחרי רק

עליהם, עולו את להכביד שהתחיל הוא והעם פרעה, שמת הפסוק" לשון מדוייק ולכן בני נאקת את שמעתי אני וגם

המלך, "ולא אותם 'מעבידים, אשר׳מצרים ישראל כי

עינויים סבלו ואז מת, הוא ולכן״ואזכור" קשים את

. בריתי

בס״ד מוריה כנסת בית / קהילתי שיעור / כה רועי הרב / תשפ״ג הסדר לליל רעיונית הכנה ן

כאן גישה מד מדוע מובן צבי, כרם של החידוש לאור אלה היו שכן מ״מצרים", דווקא שבא הסבל את התורה

לעצמו מוצא לעיתים ההמון ותוחלת רסן חסרי. עינויים אותו מובילים השפלים ויצריו בפגיעה, אלים פורקן לעיתים יש מלך, של במציאות נוראיים. למעשים לקצה להגיע חבל ואז למלכות, תועלת של אינטרסים

. האכזריות

יתרו בפרשת נוסף, פסוק מוסבר הזה, העקרו: ן לפי הציל אשר ה' הכתוב״ברוך שאמר דזהו ואפשר אתכם

פרעה," ומיד מצרים מיד העבדות גזירת בודאי כי והיינו

על שהיתה קצת, הנסבלת בדרך היתה פרעה ידי במשפט מלך כי

העם אך ארץ, יעמיד את לשפוך ידם לאל כשמוצאים

מזה, נמנעים היו לא בודאי ישראל, על חמתם היותר וזה

לישראל. להם קשה אמר" ולכן הציל אשר ה' ברוך

אתכם" לא מצרים," רק״מיד מצרים, של העם דהיינו

נסבלת היתה כי אף, ו גזירת לפי פרעה" אפילו״מיד אלא

ודוק. קצת מה ומפרעה ממצרים כפולה: הצלה על ה' את מברך. יתרו

זו לכפילות? הסיבה ההצלה על תודה ברורים: הדברים למעלה, החידוש לפי תחת המצרי. העם המון מצרים, מיד דווקא שהיא הקשה,

היינו עוד פרעה, יד. הסבל את שורדים של הכפול השבח

כביכול ה״מופחת" הסבל מפרעה, ההצלה על גם הוא. יתרו

עמ89 בשושנים, '(הרועים )

ָָ בְׁיָדָחֲזָק - ה כָּבֵד דֶבֶר וּבַצּאן, קָר בַּב בַּגְּמַלִים, בַּחֲמרִים, בַּסּוּסִים, בַּשָּדֶה, אֲשֶר בְּמִקְנְךָ הויָה ה' יד הִנֵה שֶנֶּאֱמַר: כְּמָה הַדֶּבֶר, ָּזו

מְאד.

ה במכת המיוחד ד בר מכה היה דבר הלא ממצרים? יצאו הם הדבר בגלל האם ד "ויוציאנו הפסוק אמר ומדוע עשר! ? מתוך 'אחת

חז" הדבר? זה חזקה ביד ממצרים אומרים- ל מכה בכל

מאיפה דבר! מכת גם היתה המצרים, על הביא שד' ומכה

עירם ב לברד בתהילים״ויסגר כתוב זאת? לומדים חז״ל

מי" עי״ח (תהילים לרשפים" ומקניהם כתוב ברד במכת ח)

, בברד גם היה שדבר סימן לרשפים" "ומקניהם ומכאן

ו יצא זה בגלל באמת אז כך, זה ואם מכה! בכל שהיה

הלקט )(שיבולי! ממצרים

סִמָּנִים: בָּהֶם נותֵן הָיָה יְהוּדָה רַבִּי

בְּאַחַ״ב. עַדַ״ש דְּצַ״ךְ

ההגדה נוסח ומצה חמץ הלכות מיימוניות הגהות

עד תחלה התראה ע״י צפרדע דם הסימנים טעם ]י״מ [ב בהתראה ודבר ערוב, וכן התראה בלא, כנים הוכו לא בלא וחשך בהתראה וארבה, וברד התראה בלא ושחין. התראה

היו, עד״ש במטה אהרן ידי על היו דצ״ך 'כי פי ראב״ן אבל

, ולכן במטה משה ידי על, באח״ב במטה שלא משה ע״י. יהודה רבי סימנם

של שלישי שאות הכי להו נקט דלהכי פירש וריב״א עם משמש היה אחד כל חשך שחין כנים דהיינו הסימנים

כנים שהיו אלא ושחין חשך עמו היו הכנים כשהיו חבירו

בזה זה קשורין כולם כי כן שהוא לך ותדע המכה עיקר השלש מן ראשונות אותיות ותקח זה על זה כשתכתוב

, לפיכך כנם שלהן, שלישית שחן שלהן, ושניים חשך יהיה. החדוש זה להשמיענו כך סימנם

מ נ כ

נ ח ש

כ ש ח

בכורים מביאי קורין היו הזה שבסדר 'דאשמעינן פי ור״ח. ק״ה בתילים שכתוב כסדר ולא

, באח״ב עד״ש 'דצ״ך בגימ אשר המחלה כל שמעתי ואני

ע״כ:

ָ כַמָהָמַעֲלותָטובותָלַמָקוםָעָלֵינו!

וְל מִמִצְרַים הוצִיאָנוּ אִלוּ, שְפָטִים בָּהֶם עָשָה א ּדַּיֵינו.

, בֵאלהֵיהֶם עָשָה ולא שְפָטִים, בָּהֶם עָשָה אִלוּ ּדַּיֵינו. …'וכו

עומדים אנו מצרים יציאת סיפור את לספר שסיימנו לאחר אמירת קודם לבנו את להלהיב כדי ההלל, . את לקרוא להלל אנחנו מחויבים כמה עד בלבנו בינה לתת, ההלל,

שעשה הטובות כל ב לחשו הקדמה ההגדה) (בעל לנו יקדים

( די. לנו )מלבי״ם

ר הגאון מרן המשגיח מדגיש היה וכן אומר, 'והמלבי״ם

ב״דיינו" שהכוונה זצ״ל, לווינשטיין יחזקאל היא- שאילו חייבים שנהיה בכך די כבר הזה, הנס את רק לנו עושה היה

נצחים- לנצח טובה לו ולהכיר לעבדים לדי להיות ואין

הנוספים. הנסים את צריכים לא שבאמת לומר הכוונה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הגדה של מרד - מקורות

התהוות נוסח ההגדה

נוסח ההגדה

מנחת חינוך מצוה כא

והנה זה ברור, כמו בכל מצוות התלויות בדיבור אחד מוציא חבירו, כמו ברכת המזון וכדומה. . הוא הדין כאן אחד מוציא חבירו. ואפילו אם יצא מוציא, כמו בכל מצוות חיוביות, רק צריך שיהיה מחוייב בדבר, דבלאו הכי אינו פוטר חבירו כמבואר בש״ס כמה פעמים (ברכות כ, ב).

שו״ת חתם סופר ח״א או״ח סימן טו

אמרו חז״ל שומע כעונה. . וכאילו נעשית המצוה בגופו של זה. נמצא יש כאן שלשה מינין, מצוה המוטלת על גופו לא שייך שליח כלל, ושלא ע״י גופו נעשית על ידי שליח אפילו שלא בפניו ויוצא ידי חובתו, ומצוה התלויה בדיבור אי שמע הוה כעונה ויוצא ידי חובה. נמצא לפי זה כי אמירת הגדה בליל פסח דנפקא מ״והגדת לבנך" שצריך אמירה בפה, אינו יוצא ידי חובה אלא בשומע מבר חיובא.

הרמב״ם (הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה א-ב)

סֵדֶר עֲשִׂיַּת מִצְוֹת אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּךְ הוּא: בַּתְּחִלָּה מוֹזְגִין כּוֹס לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְאוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם וּזְמַן. . מַתְחִיל וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְלוֹקֵחַ יָרָק וּמְטַבֵּל אוֹתוֹ בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל כְּזַיִת הוּא וְכָל הַמְסֻבִּין עִמּוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵין אוֹכֵל פָּחוֹת מִכְּזַיִת. וְאַחַר כָּךְ עוֹקְרִין הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵי קוֹרֵא הַהַגָּדָה לְבַדּוֹ. וּמוֹזְגִין הַכּוֹס הַשֵּׁנִי וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל. וְאוֹמֵר הַקּוֹרֵא מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה. .

מעשה רב הלכות פסח סימן קצא

ומגביה הקערה בעצמו ואומר הא לחמא עניא וכולם שומעים וכו', ואז מוזגין הכוס ושואלין מה נשתנה ואומר הגדה וכולם שומעים.

חזון עובדיה פסח מגיד אות י

לזאת החלש יאמר גיבור אני לספר ביציאת מצרים כיד ה' הטובה עליו ולא ימהר בהגדה כדי לסיימה וכל שכן שלא יבלע תיבות ואותיות ממנה, דבלע מצה יצא אמרו, אבל לא בלע הגדה. ומכל מקום כשיש שם ילדים רכים שאינם יכולים להישאר ערים זמן רב טוב לקצר בסיפור יציאת מצרים עד לאחר הסעודה כדי לזכותם בכל המצוות הנהוגות, והכל לשם שמים.

סדר ההגדה לריטב״א

וחייב אדם לספר בלילה הזה לנשים ולתינוקות ולכל בני החבורה בענין יציאת מצרים, ואם אינו יודע אומר מה נשתנה וסדר ההגדה.

הגדת המרד

הגדה של פסח

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא. וְרַבִּי טַרְפוֹן. שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק. וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה. .

סנהדרין לב ב

ת''ר צדק צדק תרדף הלך אחר חכמים לישיבה אחר ר' אליעזר ללוד. . אחר רבי יהושע לפקיעין אחר רבן גמליאל ליבנא אחר רבי עקיבא לבני ברק. .

מהר״צ חיות שם

איך יתכן הסיפור בהגדת פסח דרבי אליעזר ורבי עקיבא שהיו מסובין בבני ברק? הרי מקומו של רבי אליעזר בלוד, ורבי אליעזר בעצמו סבירא ליה (סוכה כז ב): משבח אני את העצלנין שאינן יוצאין מבתיהם ברגל, ושם בסוף הסוגיא סיפרו שרבי אליעזר שבת בסוכתו של רבי יוחנן ברבי אלעאי בקסרי, מקשה הש״ס איך הניח דירתו ברגל, ודוחק הש״ס לומר בשבת הואי (ולא יו״ט) דאי אפשר לומר דרבי אליעזר יניח ביתו ברגל. וקשה אם כן איך הלך בחג המצות לבני ברק?

יבמות סב ב

אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגְּבָת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכוּלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם וּשְׁנָאָהּ לָהֶם: רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה אוֹתָהּ שָׁעָה. אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: כּוּלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן: אַסְכָּרָה.

רמב״ם, הלכות מלכים יא ג

שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָא חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה. וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁל בֶּן כּוֹזִיבָא הַמֶּלֶךְ. וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. עַד שֶׁנֶּהֱרַג בַּעֲוֹנוֹת. כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג נוֹדַע לָהֶם שֶׁאֵינוֹ.

אגרת רב שרירא גאון (987)

והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא על התלמידים של ר״ע.

כרם חמד חלק ז עמ' קפג

והמרצח הלזה (אדריינוס) פרש מצודתו הרעה במלחמה זו לא לבד על כל הלוחמים והנסים והנחבאים במבצרים אשר השמיד אותם, אך גם על לומדי התורה בביתם, ובייחוד על תלמידי ר״ע אשר אולי היו נחשדים לו איזה מהם שהייתה ידם עם בר כוזיבא.

חגים ומועדים לרב יהודה ליב מימון

איכה רבה פרשה ג

יהודי אחד עבר לפני אדרינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו. אמר לו אדרינוס: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ואינו שואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! אמרו לו סנקליטון [שרי היועצים] שלו: אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה; מי ששואל בשלומך - נהרג, ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ליעצני היאך אני צריך להרוג בשונאי?

הגדה של פסח

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. אֶלָּא שֶׁבְּכָל-דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם:

הגדה של פסח נוסח מקורי ספרדי

מצה ומרור בלא ברכה. זכר למקדש בימינו יחודש. כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת. לקים מה שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו'.

שבת לג ב

וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם״? דְּיָתְבִי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְיָתֵיב יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים גַּבַּיְיהוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל אוּמָּה זוֹ: תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי שָׁתַק. נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כׇּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ, לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן. תִּקְּנוּ שְׁווֹקִין — לְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת — לְעַדֵּן בָּהֶן עַצְמָן, גְּשָׁרִים — לִיטּוֹל מֵהֶן מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִיפֵּר דִּבְרֵיהֶם, וְנִשְׁמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִילָּה — יִתְעַלֶּה. יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק — יִגְלֶה לְצִיפּוֹרִי. שִׁמְעוֹן שֶׁגִּינָּה — יֵהָרֵג.

הגדה של פסח

הַשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. הַשַּׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

פרשת נשא, אות צ

בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי.

משנה פסחים י ו

עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה [רק המזמור הראשון]. ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים [גם המזמור השני]. וחותם בגאולה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אכילת צלי בליל פסח

קרבן פסח בזמן בית המקדש

שמות פרק יב – פרשת בא

(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: (ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: (ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: (ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה':

שמות פרק יב – פרשת בא

(מג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: (מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: (מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: (מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ: (מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: (מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: (מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

ויקרא פרק כג – פרשת אמור

(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה': (ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:

דברים פרק טז - פרשת ראה

(א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: (ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: …(ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:

רמב״ם הלכות קרבן פסח פרק א הלכה א

מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות, ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה, ואחד האיש ואחד האשה חייבין במצוה זו.

רמב״ם הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה א

אכילת בשר הפסח בליל חמשה עשר מצות עשה שנאמר (שמות יב, ח) 'וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'

גדי מקולס – מחלוקת ר״ג וחכמים

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עד עמוד א

תנו רבנן: איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה? כל שצלאו כולו כאחד. נחתך ממנו אבר, נשלק ממנו אבר - אין זה גדי מקולס.

משנה מסכת ביצה פרק ב משניות ו-ז; דף כב ע״ב

שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי… אף הוא אמר שלשה דברים להקל…ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין.

רש״י מסכת ביצה דף כב עמוד ב

מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו, והיו עושין זכר למקדש, שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו, ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו, כדמתרגמינן וכובע נחשת - וקולסא דנחשא (שמואל א יז).

וחכמים אוסרין …ובגדי מקולס - מפני שדומה לקדשים, ויאמרו: מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ.

אכילת בשר צלי לאחר חורבן בית המקדש

משנה מסכת פסחים פרק ד משנה ד; דף נג ע״א

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נג עמוד א

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא - מפני שנראה כמקדיש בהמתו, ואוכל קדשים בחוץ. אמר רב פפא: דוקא בשר, אבל חיטי - לא, דמינטר לפסחא קאמר. ובשר לא? - מיתיבי אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים, שלחו לו: אלמלא תודוס אתה - גזרנו עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. קדשים סלקא דעתך? אלא אימא: קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ. מקולס - אין, שאין מקולס - לא! - אמרי: מקולס - לא שנא אמר לא שנא לא אמר. שאינו מקולס, פירש - אין, לא פירש - לא…איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה, או בעל אגרופין הוה? - תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה: רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה, דאמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף.

רש״י מסכת פסחים דף נג עמוד א

גמרא. בשר זה - ואפילו שחוטה כבר. אבל חיטי - לא דמו מידי לקדשים, וכי קאמר חיטין אלו לפסח - דמנטר לפסח קאמר, אצניעו לפסח לאוכלם, ולא אמרינן מיחזי כמאן דאמר למוכרן ולקנות פסח בדמיהן. הכי גרסינן: אמר ר' יוסי תודוס איש רומי - ישראל חשוב שהיה ברומי. מקולסין - צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח, דתניא בכיצד צולין (פסחים עד, א): ר' עקיבא קורהו מקולס, לפי שתולה כרעיו חוצה לו בצדו כנושא כלי זיינו בצדו, כובע נחושת בגלית (שמואל א יז) תרגומו קולסא דנחושא. אלמלא תודוס אתה - אדם חשוב. קרוב להאכיל - דומה לקדשים. שאינו מקולס לא - וקשיא לרב, דאמר בשר גרידא מיחלף בפסח, ומשני: מקולס אף על גב דלא אמר בשר זה לפסח, ולא מזכיר עליו את השם - אסור, אבל שאינו מקולס, אמר: הרי בשר זה לפסח - אסור, משום דנראה כקורא שם.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ד הלכה ד

מתני' מקום שנהגו לוכל צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לוכל אינן אוכלין…גמ': ר' בא בעא קומי ר' אימי אפי' בשר עגל א״ל אפי' בשר עגל. אפי' בשר עוף א״ל אפי' בשר עוף. סברין מימר אפי' ביצה אפי' קולקס א״ר יודן בי ר' חנין ובלבד מן השחיטה

פני משה מסכת פסחים פרק ד הלכה ד

גמ' אפילו בשר עגל. צלי שאין הפסח בא ממנו אין אוכלין לפי שאינו ניכר כשהוא צלוי. סברין מימר אפי' ביצה. צלויה: ואפי' קולקוס. והוא מין ירק וצולין אותו בשמן: א״ל. לא היא אלא שיהא מין בשר מן הטעון שחיטה שיכולין לטעות ולומר שהוא מבשר הפסח.

רמב״ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה יא; ועיין שו״ע או״ח תעו, א

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין גזירה שמא יאמרו בשר הפסח הוא, ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בליל זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ, ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו.

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תעו

כתב אבי העזרי ראיתי בני אדם שאוכלין בשר עוף צלי בלילי פסחים ואין חילוק כדאיתא בירושלמי ודאי מבושל מנהג כשר הוא במקום שנהגו שלא לאכול צלי ואשכנז מקום שנהגו שלא לאכול צלי הוא.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעו

סעיף א - מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים. מקום שנהגו שלא לאכול, אין אוכלין גזירה שמא יאמרו: בשר פסח הוא. ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ; ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר, הרי זה מותר במקום שנהגו.

סעיף ב - אפילו בשר עגל ועוף, כל דבר שטעון שחיטה, אסור לאכול צלי במקום שנהגו שלא לאכול צלי.

מנהג חלק מהספרדים למעשה

כף החיים סימן תעו ס״ק ב

דייק לומר בלילי לרבות ליל שני שנוהגין בו כמו בליל א'. יפ״ל ח״ב או' א'. ובענין הימים כתב בתשו' בית יהודה סי' נ״א דבמקום שנהגו שלא לאכול הוא בין בלילה ובין ביום דלא בעינן דוקא דומיא דאכילת פסח ממש וסיים וכן קבלתי ממורי הרב ז״ל שאיסור צלי לדידן בשני ימים ראשונים בין בלילה בין ביום וכן צריך לנהוג ולהנהיג יעוין שם…ומיהו כבר כתבנו לעיל סי' תע״ג או' ס״ג דדעת כמה אחרונים כדברי מ״א וכ״ה דעת מור״ם ז״ל בדרכי משה דביום מותר לאכול…וכ״מ לשון התנא דנקט לילי פסחים משמע דאף במקום שנהגו שלא לאכול אינו אלא בלילות. וכן כתב השו״ג או' ג' דביום מותר בכל מקום דהפסח אינו נאכל אלא בלילה ואין לגזור ביום אטו לילה כיון שעיקר איסורו אינו אלא מנהג וכן המנהג עכ״ל. וכ״כ הנה״ש או' ב' דמוכח מסתמיות כל הפו' דביום שרי וכתב על דברי בית יהודה הנז' דראיותיו אין מכריעות ואפי' אם נהגו נמי לא הוי מנהגא וסיים כי נמי נימא דאין להקל במקום שנהגו איסור מ״מ פשוט דאין להנהיג איסור בעיר חדשה וכ״ש במקום שנהגו היתר כיון דעיקר הדבר תלוי במקומות מאי דנהוג נהוג יעו״ש. ומנהג אזמיר יע״א שלא לאכול צלי ב' לילות של פסח ויום א' לבד וביום ב' אוכלין כמ״ש הרב בתי כנסיות בסי' זה יעו״ש. רו״ח או' א'.

בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו אות ל

ומנהגינו לעשות הזרוע צלי והביצה שלוקה במים, ואם שכח ולא צלה הזרוע בערב פסח מותר לצלותו בליל פסח, אף על גב דאין אוכלין צלי גם ביום ראשון, וכמ״ש בסה״ק מקבציאל.

חזון עובדיה פסח, חלק ב, עמ' קג סעיף ב

ובמקומות הללו נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח.

מאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק יא סעיף יד; אמנם עיין גם סעיף קכה)

רוב הספרדים והאשכנזים נהגו לא לאכול צלי בליל פסח, ויש שנהגו לא לאכול צלי גם ביום פסח…

אכילת זרוע צלי בליל פסח

שו״ע או״ח הלכות פסח סימן תעג סעיף ד

מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר ( וחומץ או מי מלח) ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה…והבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת.

שו״ת מהר״י ווייל סימן קצג

ונהגו לצלות הזרוע. משום הכי נ״ל שאסור לאכול בין בלילה הראשון בין בלילה השני כיון שהוא זכר לפסח ואפי' במקום שנהגו לאכול צלי.

ב״ח אורח חיים סימן תעג

ודע שמנהג אשכנז ליטול זרוע וביצה ולצלותם ואין אוכלין אותם לפי שנהגו כמ״ש במרדכי (סי' תרח לג ב) דאין אוכלין צלי בשני לילות אפילו ביצה צלויה…ומהר״ש לוריא (שו״ת מהרש״ל סי' פח) כתב שלפי דין התלמוד צריך לאכלם לזכר אכילת פסח וחגיגה ולפיכך צריך לבשלם ומיד אחר הכריכה יאכלם ויחלקם לכל המסובין אבל לא יצלה אותם דאין אוכלין צלי כל עיקר ודבריו נכונים וכך אני נוהג.

ארץ חיים סתהון או״ח תעו סעיף א

מקום שנהגו לאכול צלי בליל פסחים אוכלים וכו'. עיין חק יעקב סק״א דאף במקום שנהגו לאכול צלי מכל מקום אסור לאכול הזרוע צלויה שמביאין זכר לפסח ועיין מ״ש האחרונים לעיל סימן תעג סעיף ד'. אך מורינו הרב מלכי בקודש דף כא ריש ע״א דחה זה ובסוף דבריו כתב שאנחנו נוהגים לאכלה.

סידור בית הבחירה (דף קלה ע״א, דיני כורך אות טו):

אחר אכילת הכריכה אוכלין הזרוע כמ״ש בש״ע סימן תעו מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, ובארצנו אר״ץ חל״ב נהגו לאכול.

ספר כתר שם טוב גאגין (ח״ג עמ' 165):

מנהג הספרדים בארץ ישראל לאכול הזרוע הצלוי באמצע הסעודה.

הרב שבתאי בן חיים זצ״ל (השבח לאל, עמ' 102)

מי שנהג לאכול את הזרוע צלויה בליל פסח – יכול להמשיך במנהגו. אך זה דווקא במקום שנהגו כך, כגון: יוצאי כורדיסטאן ותימן. ואין לאדם זה לחשוש שהוא כ״אוכל קדשים בחוץ", מכיוון שאנו מדגישים שאכילה זו היא רק "זכר לקרבן פסח". ורבני כורדיסטאן וחכמיה נהגו לאכול את הזרוע בליל הפסח הראשון (משתי לילות יו״ט שבגלויות), ולא חששו לספקות שהעלו האחרונים ז״ל על המנהג. וכן אני נוהג לאכלה בכל ליל פסח.

שו״ת יחוה דעת חלק ג סימן כז

שאלה: במושב שלנו נהגו בליל פסח, להגיש לשלחן בקערת הסדר בשר זרוע צלי, ואוכלים אותו בתוך הסעודה זכר לקרבן פסח, ויש שנוהגים גם לברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח, האם רשאים להמשיך במנהג זה, והאם על כל פנים מותר לאכול את בשר הזרוע שהוא צלי, בסעודת הבוקר של יום הפסח?

תשובה: שנינו בפסחים (דף נ״ג ע״א): מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים. והטעם למנהג המקום שנהגו שלא לאכול צלי, משום גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא, ונמצא אוכל קדשים בחוץ, שיש על זה איסור כרת. ומבואר באחרונים שבארצותינו נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח. ומבואר עוד בשו״ת רבינו יעקב וייל, מהרי״ו, (סימן קצ״ג), שאפילו במקום שנהגו לאכול צלי בליל פסח, אסור לאכול את בשר הזרוע שהוא צלי, שהואיל והוגש לשלחן עם המצה והמרור, זכר לקרבן פסח, יש לחוש בו יותר לשמא יאמרו בשר פסח הוא ונמצא כאוכל קדשים בחוץ. וכן כתב הפרי חדש (בסוף סימן תע״ג). וכן כתבו החק יעקב (שם ס״ק י״ז), והגאון רבי זלמן בשלחן ערוך (סעיף כ״א), והפרי מגדים (שם במשבצות זהב סק״ד) ועוד. לפיכך מה שנהגו במושב שלכם לאכול בליל פסח בשר הזרוע שהוא צלי, המוגש בקערת הסדר, הוא מנהג בטעות, ומצוה לבטלו. ומכל שכן לאלה המברכים עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח, מלבד שהם מברכים ברכה לבטלה, וגדול עונם מנשוא, שעוברים משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכמבואר במסכת ברכות (ל״ג ע״א), עוד הם מוסיפים על חטאתם פשע, שמראים בעליל שהם כאוכלי קדשים בחוץ, שהרי הם מברכים עליו כמו שהיו אבותינו בזמן בית המקדש מברכים על קרבן פסח. והעושה כן בר נידוי הוא ח״ו. וכמו שאמרו כיוצא בזה בפסחים (נ״ג ע״א) תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים, (כלומר, גדיים שלמים צלויים ראשם על כרעם ועל קרבם), שלחו לו חכמים, אלמלא תודוס אתה (שהיה אדם חשוב), היינו גוזרים עליך נידוי, שאתה קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ. ומבואר בהרא״ש (פסחים נ״ג ע״א) שאף במקום שנהגו לאכול צלי בליל פסח, גדי מקולס שדומה יותר לקרבן פסח, אסור. וכן כתב המאירי שם. וכן כתב באור זרוע חלק ב' (סימן ר״ל) ע״ש. וזאת אף מבלי להזכיר עליו שם פסח, אבל במפרש עליו שם פסח, אפילו אינו מקולס אסור, כמבואר בגמרא (שם /פסחים נ״ג ע״ב/). ולכן אמרו בגמרא שם, שהקונה בשר לצורך הפסח, אל יאמר בשר זה לפסח, אלא בשר זה ליום טוב. וכן פסק בשלחן ערוך /א״ח/ (סימן תס״ט סעיף א'): אסור לומר על שום בהמה בין חיה בין שחוטה, בשר זה לפסח, לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח, ונמצא אוכל קדשים בחוץ, אלא יאמר בשר זה ליום טוב. וכן אמרו כיוצא בזה בפסחים (קט״ז ע״ב), שהאומר בהגדה של פסח מצה זו שאנו אוכלים, צריך להגביה המצה, וכשאומר מרור זה שאנו אוכלים, צריך להגביה המרור, ואילו כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלים, אינו צריך להגביה הבשר, ולא עוד אלא שאם יגביהנו יש איסור בדבר פן יהיה נראה כאוכל קדשים בחוץ. וכן פסק הטור /א״ח/ (בסימן תע״ג), והאחרונים שם. ומכל שכן שהמברך ברכת הפסח על בשר הזרוע, שהוא נראה כאוכל קדשים בחוץ, ואין זה מברך אלא מנאץ, ואין ספק שהוא מנהג בורות, ועליו יומלץ: מנהג אותיות גהנם. ומצוה לפרסם ברבים שחובה לבטל המנהג הזה, שלא לאוכלו בליל פסח, וכל שכן שאסור לברך עליו ברכת הפסח. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

ברם יש לבאר שכל זה כשבשר הזרוע צלי, אבל אם הוא מבושל ורוצים לאוכלו בליל פסח בתוך הסעודה מבלי להזכיר עליו שם פסח כלל, יש להתיר.

קונטרס "וקנה לך חבר" סימן צג - אכילת זרוע צלי בליל פסח - מאת הרב יגאל כהן / מחוברת שבט-אייר תשס״ד (שנה ד') סי' יג

בס״ד עש״ק פ' צו תשס״ב

נשאלתי מחברים מקשיבים מבני עדת תימן הע״י אודות מה שנהגו אצלם, לאכול בסעודת ליל הסדר את אותו הזרוע צלוי שמניחים אותה בקערת ליל הסדר זכר לקרבן פסח. האם יש לפקפק בזה משום חשש שמא יאמרו בשר פסח הוא ונמצא כאילו אוכל קדשים בחוץ או לא?

תשובה: הרי שאין איסור לאכול בשר צלוי בכל מקום אלא בשר צלוי כולו כאחד שהוא כקרבן פסח ממש אבל אם הוא בשר עגל או בשר שה מחותך או שלוק מקצתו שאין זה דומה לבשר קרבן פסח מותר במקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים. וא״כ בני תימן הי״ו שהם מן המקומות שנהגו לאכול בשר צלי בלילי פסחים, רשאים לאכול את הזרוע שהוא חלק מן השה.

אולם בשו״ת מהרי״ו (סי' קצג) כ' וז״ל: ונהגו לאכול הזרוע. משום הכי נ״ל שאסור לאכול בין בלילה הראשון בין בלילה השני כיון שהוא זכר לפסח ואפי' במקום שנהגו לאכול צלי. עכ״ל…נמצא שלדעתם ז״ל דין הזרוע שהוא צלי והונח בליל פסח זכר לקרבן פסח, דינו כדין גדי מקולס, שבכל מקום אסור. ברם מסוגיית הגמרא הנ״ל משמע שאם אינו גדי מקולס כל שלא קרא לו שם אע״פ שעשאו זכר לקרבן פסח, מותר במקום שנהגו. דודאי תודוס איש רומי הנהיג כן זכר לקרבן פסח, ואעפ״כ לא מצאה הקפידה מנוח אלא כשעשאן גדיין מקולסין. וכן ראיתי למהרח״א בס' מקראי קודש (דקע״ח ע״א) שהביא דברי הפר״ח הנ״ל, וחלק עליו, שאף אם עושהו זכר לפסח כל שלא אמר בהדיא בשר זה לפסח, מותר לאוכלו צלי, כיון שאינו מקולס. וכדאמרינן בפסחים (נג:). וגם בס' מלכי בקודש הביא דברי הפר״ח, וכתב ע״ז, דמההיא עובדא דתודוס איש רומי שהנהיג לאכול גדי מקולס בלילי פסחים זכר לפסח, ונחלקו עליו חכמים, מוכח מפשט הסוגיא שאפי' נעשה לשם קרבן פסח, אם אינו מקולס מותר לאכלו מן הדין במקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים. ע״ש. ובס' ארץ חיים סתהון הביא מ״ש הח״י שאסור לאכול הזרוע הצלי שעושין זכר לפסח. וכ' ע״ז, אבל מורנו הרב מלכי הקודש דחה דבר זה, וכתב שאנו נוהגים לאוכלו. ע״ש. וחדשות אני מגיד, שכן מוכח מדברי מרן הש״ע שקבלנו הוראותיו, שהרי בסימן תעג ס״ד כ' שנהגו שהבשר יהיה צלי על גחלים. ולהלן בסי' תעו ס״א צדיק עתק לשון הרמב״ם הנ״ל שאם היה מחותך הרי זה מותר במקום שנהגו. ולא הוציא מן הכלל את הזרוע שצלאו ושמו בקערה זכר לקרבן פסח, משמע, שאף זו בכלל ההיתר וכאמור. ופשוט.

אמנם ראיתי למרן הראש״ל נר״ו בשו״ת יחו״ד ח״ג (סי' ז״ך) ששאל השואל על מנהג מושבו לאכול בשר זרוע צלי שבקערת הסדר. והשיבו, שבארצותינו נהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים ומבואר בדברי מהרי״ו וסיעתו שבשר הזרוע שהוא צלי, אסור בכל מקום, לפיכך מה שנהגו במושב שלכם לאכול בליל פסח את בשר הזרוע שהוא צלי, המוגש בקערת הסדר, הוא מנהג בטעות, ומצוה לבטלו. ע״ש. וקצת קשה שלא זכר שר כאן דברי האחרונים הנ״ל שהזכירם בשו״ת חזו״ע ח״א כרך ב' עמוד תשע״ז – תשע״ח. שהתירו לאכול בשר זרוע צלי במקום שנהגו ואע״פ שנעשה זכר לקרבן פסח ושכן הוא פשט השמועה בפסחים (שם). ונראה שהבין מרן הראש״ל נר״ו מן השואל שזהו מנהג חדש במושבו, ולכן העיר ע״ז שבמקומותינו נהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים. ועוד, שלפי דעת מהרי״ו וסיעתו אף במקום שנהגו אין לאוכלו. והקרוב אלי, שאילו ידע מרן הראש״ל נר״ו שזהו מנהג של כל קהל עדת התימנים ויש אומרים שאף בטריפולי נהגו כן, לא היה דוחה מנהג הנ״ל בשתי ידים, כי יש להם כר נרחב לסמוך על דברי האחרונים הנ״ל שכתבו שכן הוא פשט סוגיית הגמרא בפסחים, וספר תורה גבן הוא מרן ז״ל כמו שהוכחנו בעליל בסמוך. ואע״פ שראיתי למרן הראש״ל נר״ו בספרו חזו״ע ח״ב (עמוד קעו) שפסק לאסור בנ״ד, ובהערה שם כ' והרב מלכי בקודש חולק ע״ז וכעת אמ״א, אינו מוכרח. ע״ש. ואני עני לא ידעתי כיצד אפשר לדחות ראיית הרב מלכי בקודש הנ״ל מן הגמרא. ומה גם שכן נראה דעת מרן ז״ל שקבלנו הוראותיו.

לכן נלע״ד ברור כי מה שנהגו בקהילת תימן לאכול צלי בלילי פסחים ואף את בשר הזרוע הצלוי שהניחו בקערת הסדר זכר לקרבן פסח, מנהגם נכון הוא עפ״י הדין. וישראל אע״פ שאינם נביאים בני נביאים הם. זהו הנלע״ד להלכה ולא למעשה אא״כ יסכימו לזה גדולי הדור שליט״א. וציי״מ וימ״ן.

סיכום השיעור:

א. מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים. מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא. ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ, ואם היה מחותך או שחסר ממנו איבר או שלק בו אבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו (שו״ע תעו, א).

ב. מנהג האשכנזים שלא לאכול צלי בליל פסח. וכן נהגו רוב עדות הספרדים שלא לאכול צלי בליל פסח, ויש שנהגו לא לאכול צלי גם ביום פסח.

ג. יש עדות אצל הספרדים שנהגו לאכול צלי בליל פסח (כורדיסטאן, תימן, טריפולי, חלאב, וכן היה המנהג בעיר הקודש צפת) ולכולי עלמא יכולים להמשיך במנהגם ולאכול צלי.

ד. לדעת הגר״ע יוסף זצ״ל ועוד אחרונים אין לאכול הזרוע הצלי המונח בקערת הסדר בליל פסח, ומי שנוהג כך עליו לבטל מנהגו, אך ביום פסח מותר לאכול ממנו. אמנם לדעת כמה מהאחרונים מותר לאכול את הזרוע הצלי בליל פסח ואין בזה שום חשש וכן נהגו למעשה בקהילות יוצאי כורדיסטאן, תימן, טריפולי, חלאב, וכן היה המנהג בעיר הקודש צפת.

ויהי רצון שנזכה לעלות ולהיראות בבית הבחירה ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ונודה לה' שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו בעגלא ובזמן קריב אכי״ר.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תצוה תשפג

בס״ד

פרשת תצווה זכור תשפ״ג

מלאכת המשכן לא הייתה עבודה של אדם אחד. איש אחד לא היה יכול להרים את כל המבנה הגדול הזה לבדו מהמסד ועד הטפחות. ברור שמשה היה צריך לבנות לו צוות עובדים. על דבר אחד בלבד אמרו חז״ל שנעשה בדרך של נס – המנורה. עליה נאמר שמשה התקשה בעשייתה, והורה לו הקב״ה שיכניס את כל הזהב שהיה דרוש לכך לאש, ובאופן ניסי המנורה נעשתה (מדרש תנחומא בהעלותך סימן ג, רש״י שמות כה, לא).

אלא שהציווי לבניית המשכן התייחס למשה בלבד. כמעט כל פרשת תרומה, שבה מופיע הציווי המפורט לבניית המשכן, נאמרת בלשון יחיד – אל משה. ״ועשית״ זו מילת המפתח בפרשה.

לעומת זאת בפרשת תצווה – בפתיחה לצו על עשיית בגדי הכהונה, ה׳ אומר למשה שהבגדים יעשו על ידי אחרים, להם תכונה מיוחדת, הם ״חכמי לב״ (שמות כח, ג):

ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי.

בפועל כל המשכן נעשה באמצעות צוות עובדים גדול ומיומן. הקב״ה אמר למשה שיגייס למשימה את בצלאל, כפי שנאמר בפרשה הבאה – כי תשא (שמות לא, ב-ז):

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואמלא אותו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה… ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר ציוויתך. את אהל מועד…

אלא שהציווי הבסיסי להקמת המבנה של המשכן לא כלל שיתוף של ״חכמי לב״, ולעומת זאת הצו על עשיית הבגדים כן כלל צוות חכמי לב.

מה פשר ההבדל בין המבנה לבגדים?

אל תוך המבנה האדם נכנס. המבנה יוצר ומשרה אווירה כללית שמשפיעה על האדם. אנחנו יכולים לחוש זאת ביום בכניסה לבתי כנסת מרשימים ביותר, שהתכנון האדריכלי שלהם נועד לטעת באדם תחושה של שגב ויראת כבוד לנוכח גדלותם והדרם, והן אכן משדרים זאת בעצמה. הדבר ניכר מאוד בבתי הכנסת הגדולים והענקיים באירופה, כבית הכנסת הגדול ברובע היהודי ברומא או בבית הכנסת ״הניצחון״ בפריז.

לעומת זאת הבגדים יכולים ליצור תחושה הפוכה לגמרי. לבושו של אדם יכול למלא אותו בגאווה אישית מופרזת. הוא לא נכנס לתוכו, הוא הופך אותו להיות חלק מאישיותו. הבגד זה אני. ככל שהבגד מפואר וגדול יותר כך האדם מרגיש שהוא עצמו גדול ומפואר יותר. ככל שהבגד משרה על רואיו יראת כבוד כך הוא ממלא את לובשו בכבוד ללא יראה.

לכן ה׳ מצרף לעשיית הבגדים את הדרישה המפורשת שעשייתם תכלול רק חכמי לב. חכמים כאלה שיודעים את הכוונה הראויה לעשיית הבגדים הללו, כוונה שגם היא תשפיע על הלובש, שגם הוא אמור לשאוף לכוונה זו. יחד עם ״לכבוד ולתפארת״, יש גם ״לקדשו לכהנו לי״ – הבגדים נועדו לקדש את האדם, לקדש את לבו, ולא רק לפאר אותו כדי להרשים את רואיו.

בוודאי שחכמים היו נצרכים לעבודה, אין צורך לומר זאת. הנקודה ששוכנת בליבו של הציווי על הבגדים היא שרק חכמי לב הם הם שיכינו אותם, שיארגו אותם ברטט של קודש וטהרה המתבטא בלב (כפי שהסביר זאת הנצי״ב בפירוש העמק דבר), ואו אז גם לבישתם תשפיע על לובשם את אותו רגש ראוי ורצוי, רגש של ענוות קודש, ולא חלילה של גאווה.

האמת היא שאין סתירה בין כבוד ותפארת לקדושה וכהונה, הם אפילו לא צדדים אחרים של אותו מטבע. רבי חיים בן עטר בפירושו אור החיים לפסוקים אלו מלמד אותנו על פי דברי הזהר הקדוש (ח״ב רכז, ב) שהתפארת והכבוד הם ביטויים לשמותיו של הקב״ה, שם הוי״ה ושם אדנ״י, שבכל אחד מהם יש ארבע אותיות שמקבילות לארבעת בגדי הלבן של הכהנים, והתוספת של ארבעת בגדי הזהב של הכהן הגדול. הקדושה האלהית עצמה היא היא שמפארת ומכבדת את הכהנים, וכדי שיוכל הלובש את הבגדים הללו לזכות לה הם צריכים להיעשות על ידי כוונת הלב, וגם לובשם צריך לכוון את ליבו.

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים. חכמת נשים בנתה ביתה – איזו חכמה, חכמת הלב. (פרשת ויקהל)

חכמות נשים בנתה ביתה – משלי יד. איזו חכמה של נשים שבונה את הבית – זו החכמה שאנו רואים בפסוקים של בניית המשכן, החכמה שיודעת להכניס את הרגש ואת הקודש אל הלב ולהוציא ממנו את הגאווה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות