במה חטא בלעם?
רמב״ן במדבר פרק כב: אם לקרא לך באו האנשים - אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם - ועל כרחך הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה - ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה, לשון רש״י. ויחר אף אלהים כי הולך הוא )פסוק כב( - ראה שאין הדבר טוב בעיני המקום ונתאוה לילך, גם זה לשון הרב. ור״א כתב אמר הגאון אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר לו לא תלך עמהם )פסוק יב( איך אמר לו קום לך אתם, יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבאו שרים נכבדים מהם.
ולפי דעתי ]אבן עזרא[ אין צורך, כי טעמו כמו שלח לך אנשים )לעיל יג ב(, כי השם אמר לישראל עלה רש )דברים א כא( והם לא האמינו רק אמרו )שם פסוק כב( נשלחה אנשים, אז שאל משה את השם. וכן זה, כי מה צורך היה לו לומר )פסוק יט( ואדעה מה יוסף ה׳ דבר עמי, רק חשב בלבו מחשבה רעה, והשם אמר לו לך אתם רק השמר שלא תדבר רק מה שאומר לך, והעד על פירושי ויחר אף אלהים כי הולך הוא, אלו דבריו.
וכל זה איננו שוה לי. כי מה שאמר הגאון, איננו כן, כי השם אמר לו )פסוק יב( לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, בעבור שלא יקלל את העם ימנענו ואיך יהיה מותר לו ללכת עם שרים אחרים, ולא מנעו מלכת בעבור חסרון מעלת השרים? ! ומה שאמר ר״א, איננו נכון שינחם האלהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל, וענין שלח לך אנשים לא כן היה, וכבר פירשתי טעמו )לעיל יג ב(, ולא יעניש האלהים בדבר אשר יתן רשות בו, וחלילה. ובמדרש )במדב״ר כ יב( אמרו מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו:
כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן אמר לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא, ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלהים.
ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו. ובלעם ענה אותם, שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו, ועשה זה כהוגן, כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה׳ לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך, ויודיענו מה יענה מלאכי גוי או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד.
והנה השם אמר לו, כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך, ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם )לא( ]ולא[ תירא מבלק, וזה טעם ״אם לקרא״. וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים:
והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר, הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו, כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק )פסוק יז( ולכה נא קבה לי את העם הזה, לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם. והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום, ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם, על כן חרה אף ה׳ כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך.
ועוד שהיה בזה חלול ה׳, כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחלה ״לא תאור את העם כי ברוך הוא״ כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה׳ מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם:
נבואת בלעם כמשה?
רמב״ן במדבר פרק כב: ויגל ה׳ את עיני בלעם - מזה הכתוב נלמד כי בלעם לא היה נביא, אלו היה נביא איך יצטרך לגלוי העינים בראיית המלאך כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה? כנער אלישע )מ״ב ו יז( והגר המצרית )בראשית כא יט(, ולא יאמר כן בנביאים, וכך קראו הכתוב )יהושע יג כב( בלעם בן בעור הקוסם. ומה שאמר הוא )פסוק ח( כאשר ידבר ה׳ אלי, יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו ״דבר ה׳״. אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עינים בראיית המלאך ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה שדי )להלן כד ד טז(, והכל בעבור ישראל ולכבודם. ואחרי ששב לארצו היה קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו )יהושע יג כב( ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וחלילה שישלחו יד בנביא השם. וכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה )כ יט(, בלעם נזקק לרוח הקדש, וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה, לפיכך צווח רם הייתי והורידני בלק:
פרק כד )א( ואמר )שם( אשר מחזה שדי יחזה, כי ראה עתה באיספקלריא המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם )שמות ו ג( וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי, והנה הם יראו באל שדי והוא יחזה במחזה של שדי והנה היו שתי מדרגות למטה מהם ]לא ראה ׳אל שדי׳ ולא ׳שדי׳ אלא ׳מחזה שדי׳[, ועל כך קרא עצמו ״גלוי עינים״ שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר )מ״ב ו כ( ה׳ פקח את עיני וגו׳. וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך )לעיל כב לא(, ויגל ה׳ את עיני בלעם.
ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי )ברכה לט(, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם. אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאום שומע אמרי אל, משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר )לעיל ז פט( מדבר אליו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר )דברים ה כח( ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו… והכלל כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו, מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב״ה, אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיא במחזה שדי כמו שביארנו. וכן אמרו בויקרא רבה )א יג(, אין הקדוש ברוך הוא נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור היך כמה דתימר ויקר אלהים אל בלעם, אבל לנביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה, וחצי הדבור תבין עניינו ממה שבארנו: ]ויגל, מחזה שדי, ויקר[.
שלושת נבואותיו של בלעם )שבע מזבחות, בכל אחד פר ואיל – שם מב(:
במדבר פרק כג: )ז( וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן־אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ־מוֹאָב מֵהַרְרֵי־קֶדֶם לְכָה אָרָה־לִי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹּעֲמָה יִשְׂרָאֵל: )ח( מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְקֹוָק: )ט( כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: )י( מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:
רמב״ן כג, י: מראש צורים אראנו - הטעם, בעבור שהעלהו ׳במות בעל׳ לראותו, אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו, ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו ]עם ישראל[ כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם, וישכון בדד בשם יעקב וישראל. ועל כן הזכיר )פסוק ז( ארה לי יעקב וזועמה ישראל, כי הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם, לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם. כי בלק לא היה מזכיר לו שם ישראל, רק אמר )לעיל כב ה( עם יצא ממצרים, כמתנכר בהם שלא ידע אותם, שהיה כפוי טובת אביהם. והכוונה לומר, כי כאשר אני רואה אותו עתה שוכן לבדו, כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב, והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו, ולא שיטפל הוא אליהם:
)י( מי מנה עפר יעקב - יאמר, אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד, ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ, וגם רובע ישראל למחנות הדגלים הארבעה לא אוכל למנות. יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו, ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. וזה דעת אונקלוס ברבע ישראל ]אחד מארבעה מחנות ישראל[.
ואמר תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו - לומר שהן נוחלי גן עדן. כי אחרית האדם המות, על כן יבקש שימות מות ישרים, הם ישראל הנקראים ישורון שיבלו ימיהם בטוב, ותהי אחריתי כמוהו, כישראל אשר חלקם בחיים ואינם בני גיהנם ואבדון. והנה כלל נבואתו בזה הפעם, שאין השם חפץ בקללתנו, וכי אנחנו עם לבדד חלקו ועמו לא נתערב בגוים ולא נחשב עמהם, ואחריתנו טובה בדרך ישר:
במדבר פרק כג: )יט( לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: )כ( הִנֵּה בָרֵךְ לָקַחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה: )כא( לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: )כב( אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: )כג( כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא־קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה־פָּעַל אֵל: )כד( הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:
רמב״ן במדבר פרק כג: )כא( לא הביט און ביעקב - יחזור אל האל הנזכר )פסוק יט(, יאמר שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו ועל כן הוא עמם, ותרועת מלכותו בהם כי יריע אף יצריח על אויביהם יתגבר, זה דעת ר״א ונכון הוא. ויתכן עוד לפרש, כי ״און״ במקום הזה כמו תחת און ראיתי אהלי כושן )חבקוק ג ז(, ועמל כמוהו, וכן תחת לשונו עמל ואון )תהלים י ז(, כזב ושקר, כי הדבר שלא יהיה ולא יבא כי שקר הוא יקרא און ועמל, בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק העמל. יאמר הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, כי לא הביט אדם ביעקב ולא ראה איש בישראל און ודבר כזב, אין בטחונם שקר ואין תוחלתם נכזבת, אבל כל ברכותיהם ובטחונם יתקיימו לעולם. כלשון הנה כה מבטנו )ישעיה כ ו(, וחתו ובשו מכוש מבטם )שם פסוק ה(, וכן ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם )שם כב יא(, ענין בטחון ותקוה. ואמר הטעם, כי ה׳ אלהיו עמו, אשר לא יכזב ולא ינחם, ותרועת מלך גבור בו, שלא ינוצח לעולם, כי בהוציאו אותם ממצרים הנה לו תוקף גדול כתועפות ראם על כל בהמה. ואיך לא יתקיימו כל ברכותיהם ואין בהם נחש וקסם:
)כג( כי לא נחש ביעקב - אינם צריכים לנחש וקסם שיאמר ליעקב וישראל מה פעל אל ומה גזרותיו במרום, אינם מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאים מה גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם, לשון רש״י. והנכון בעיני, כי בעבור היותו קוסם, ובלק שלח לו )לעיל כב ו( כי ידעתי את אשר תברך בקסמיך מבורך ואשר תאור בהם יואר, ושלח לו קסמים, על כן אמר לו, אין נחש ביעקב להרע או להטיב להם, ולא קסם בישראל מזיק או מועיל, כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל בהם, כי מפי עליון תצא להם הרעות והטוב. לומר כי חלק ה׳ עמו אינם בממשלת שרים וכוכבי השמים וכסיליהם שיזיק להם אדם בקסם ונחש כגוים. וזה כאשר אמר משה )דברים ד יט כ( אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה׳ להיות לו לעם נחלה, כאשר פירשתי בסדר אחרי מות )ויקרא יח כה(:
)כד( ונתנבא עליהם כי כלביא יקום - שהוא הגור, ואחרי כן יתנשא כאריה, ולא ישכון בארצו עד יאכל טרף וישתה דם מלכי כנען, כדברי אונקלוס. והנה הוסיף עתה בנבואה הזאת השנית, להגיד לבלק כבשם הארץ והרגם מלכים אדירים. והנה בלק יודע כי ישראל לא ינחלו את ארצו, ולפיכך אף על פי שהגיד להם עתה שסופם לנצח מלכי כנען ירצה עוד שיקללם )בנחשו[ עד שיוכל הוא להתגבר עליהם אולי יוכל להלחם בו ולהכות מהם, על כן אמר עוד )פסוק כז( ואקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. לא שיחזיר אחור ברכתו, שכבר הודיעו )פסוק יט( לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, אבל חשב הנה הם עתידים לכבוש ארץ כנען שהיא נחלתם ולהרוג מלכיהם, אבל אפשר שאתגבר אני עליהם ואכה בו כאשר עשו העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא שהכום עד החרמה )לעיל יד מה(, וזאת כוונתו מפחדו מהם כאשר הזכיר לזקני מדין )לעיל כב ד(. או היה ענינו, שיוכל להשיב אליו כל מה שתפסו מיד סיחון מאשר למואב, כמו שמפורש בדברי יפתח, וכבר הזכרתיו:
במדבר פרק כד: )א( וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְלֹא־הָלַךְ כְּפַעַם־בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּר פָּנָיו: )ב( וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: )ג( וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
רמב״ן במדבר פרק כד: כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה.
נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
