פרשת השבוע מטות - מסעי | רמב"ן על התורה | הרב יצחק אגמי

צפייה ביוטיוב

ערוץ: בית הכנסת "משכן יאיר" - קהילה לומדת

---

נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

גבורת נוער הגבעות בפרשת בלק

**מגבעות אשורנו / הרב אליהו טרבלסי**

בפרשת בלק, בלעם מנסה לקלל את עם ישראל, אך בכל פעם שהוא פותח את פיו, יוצאות ברכות שמהדהדות עד ימינו. אחת האמירות המדויקות ביותר שלו, שמחברת אותנו ישירות למציאות של היום, מופיעה בפסוק:

*״כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״*

רש״י על המקום מסביר ש״מראש צורים״ ו״מגבעות״ רומזים לאבות ולאימהות של האומה.

אבל ברובד הפשוט והארצי של ימינו, המבט על ״הגבעות״ מקבל משמעות חדשה ומופלאה.

נוער הגבעות ויושבי החוות חוזרים לאותם שורשים בדיוק: רעיית צאן, עבודת אדמה, וחיבור בלתי אמצעי לרגבי ארץ ישראל. הם לא יושבים במגדלי שן, אלא בגבעות הקרחות, חשופים לפגעי מזג האוויר ולסכנות, ממש כפי שהתהלכו כאן אבותינו.

*בלעם, כשחיפש את נקודת התורפה, הבין שהכוח העוצמתי של עם ישראל לא נמצא רק בערים המבוצרות, אלא ביכולת ובאומץ להיאחז בסלע ובגבעה. *

ההמשך של הפסוק, ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״, הוא תמצית הגבורה של אנשי החוות. במציאות בה יש לחץ בינלאומי עצום ולעיתים קרובות גם ביקורת פנימית ומוסדית, הצעירים הללו מפגינים עצמאות מחשבתית ועוז רוח נדיר.

הם לא ״מתחשבים״ במה יגידו בעולם או במוסכמות הנוחות, הם פועלים מתוך אמת פנימית ואמונה יוקדת בזכותנו על הארץ.

*זוהי גבורה של הליכה נגד הזרם; הנכונות להיות ״לבדד״ כדי לשמור על אדמות הלאום, תוך מסירות נפש יומיומית בשמירה, בבנייה ובעבודה פיזית קשה. *

**״מה טובו אוהליך״ — מהאוהל אל משכן הקבע**

בהמשך הפרשה, בלעם מברך שוב: ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. האוהל הוא מבנה ארעי, המשכן הוא קבוע.

המהלך של החוות והגבעות מתחיל פעמים רבות מ״אוהל״ — סוכה, קרוואן, או דיר צאן ארעי על גבעה שוממת. אבל האוהלים האלה אינם המטרה הסופית, הם התשתית ל״משכנותיך״ — נקודות יישוב קבועות שמרחיבות את גבולות הארץ ומבססות בה נוכחות איתנה.

*הגבורה היא לא למאוס בקטנות של האוהל הארעי, אלא להבין שהוא חלוץ העובר לפני המחנה והצעד ההכרחי בדרך לבניין הארץ. *

שבת שלום ומבורך.

---

נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת חוקת וקבלת חוסר הידיעה

רעיון קצר שהתחדש לי כעת, מנוסח בתמציתיות

זאת חוקת התורה - לפי שאומות העולם והשטן מונים את ישראל למה לכם מצווה זו? לכך נאמר ״חוקה״ — חוקה חקקתי ואין אתה רשאי להרהר אחריה.

לכאורה התשובה אינה ממין השאלה. השאלה היא למה. מה הטעם לקיים דבר שאין בו הבנה? מה התשובה לזה?

התשובה העמוקה היא עקירת הנחת היסוד של השאלה: השואל מניח — אם אינך מבין, למה תקיים? והתשובה היא, לא הכל אפשר וצריך להבין. להיפך, המוכנות לחיות בחוסר הידיעה היא המלמדת על הקשר העמוק בין ישראל לקב״ה.

בזה יובנו דברי רש״י בהמשך שהפרה באה לכפר על חטא העגל: ״תבוא האם ותקנח צואת בנה״. ולכאורה מה לטהרה מטומאת מת לענייני עבודה זרה?

אלא שבחטא העגל לא הסכימו עם ישראל להישאר בחוסר ידיעה — ״כי זה משה האיש… לא *ידענו* מה היה לו״. זה גם היה חלק מרכזי בפיתוי הנחש בחטא אדה״ר: ״והייתם כאלהים *יודעי* טוב ורע״.

כאשר מקבלים את מצוות פרה אדומה כמו שהיא, עם הציווי ״אין אתה רשאי להרהר״, נתקנים בזה אותם חטאים שנבעו ממחשבת ״אני יודע/צריך לדעת הכל״.

ובשולי הדברים, גם המדע כיום מודה שכמות הידע שברשותו היא מעטה מאד ביחס למה שיש עוד לדעת (וגם הגדרת ״מה יש עוד לדעת״ של המדע לוקה בחסר כמובן…). משכך, אדם שיודע לחיות בחוסר ידיעה — לא בוויתור על הרצון לדעת, אלא בהסכמה למציאות מוכרחת של חוסר ידיעה — הוא אדם שמחובר לאמת, הרבה יותר מזה שמעדיף להניח שהוא יודע הכל.

---

נשלח על ידי: ינון אליה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

על הפרשה בקצרה-פרשת במדבר. אין מוקדם ומאוחר בתורה. אלון חזני

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אלון חזני

---

נשלח על ידי: אלון חזני התנך שלנו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

נשיקה או נשיכה - היחס לעשו באגדה ובהלכה

- נשיכה או נשיקה ובהלכה באגדה לעשו היחס

תישאר גל בג וַיִּבְכּוּ. וַׄיִּׄשָּׁׄקֵׄהׄוּׄ צַוָּארָו עַל וַיִּפֹּל וַיְחַבְּקֵהוּ לִקְרָאתוֹ עֵשָׂו וַיָּרׇץ

םוגר תימלשורי היל ןוכבו ושע אכב לע ארעצ יונישד וזימזמתאד טהר} ושע היתומדקל ףיפגו היל ןיכרתאו לע הירווצ וישנו בכא ויעקב

שרד מהבר דּוקָנ יָלָע, ו רַמָא יִּבַר עְמִׁש ןֹו ןֶּב ָעְלֶא רָז לָכְּב קָמ םֹו ַאֶׁש הָּת אֵצֹומ בָתְּכַה הָּבַר לַע ְּנַה עַל רַבָּה הַנְּקֻדָּה הַכְּתָב, אֶת הָּדֻקרֵשׁ הָּתַא ֹוד נְְ וְלֹא הַנְּקֻדָּה עַל רַבָּה כְתָב לֹא כָּאן הַנְּקֻדָּה, אֶת דוֹרֵשׁ אַתָּה הַכְּתָב מְלַמֵּד אֶלָא הַכְּתָב עַל רַבָּה קֻדָּה הַשָּׁעָה בְּאוֹתָהּ רַחֲמָיו שֶׁנִּכְמְרוּ

ָכְּבֹוקָׁשְנּו ל. ֹוּבִל אֹלֶׁש אָּב מְלַמֵּדְּׁשַנְל אֶלָּא עָלָיו, נָקוּד לָמָּה כֵּן אִם יַנַּאי רַבִּי לוֹ אָמַר וְקָהוּ שַׁיִשׁ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁל צַוָּארוֹ וְנַעֲשָׂה אָּלֶאֹוק, ֹוכְּׁשָנְל.

רי״ש – וישקהו בן שמעון ר׳ אמר לבו. בכל נשקו שלא לומר זו נקודה שדרשו יש דספרי: בברייתא בדבר חלוקין ויש עליו. נקוד

: יח יו וכפהנ וימחר התואב העש הכלהו איה עודיב ושעש אנוש בקעיל לבו. בכל ונשקו

***

רג״בל תייהה שלא על להורות זו, תיבה על נָקוּד תייהה ולזה הנינע, עצוממ ןיב הקישנה רדעהו הקישנה היה אבל שלם, בלב נשיקתו

והמחק. הכתיבה בין ממוצעת התיבה זאת

אלאנברב והקשיו וכביו םהינש ךותמ ח ורכיזו ו יבה ן אחיו. את איש ראו שלא שנפרדו והשנים אחוותם

יב םהרבא ןבא רארזע

–.

והדרש בוט אוה יקיתעל םידשמ ) ירפס רבדמב (ט - יֵלּומְּג" בָלָחֵמ יִּתַע יֵק ["םִיָדָּׁשִמ ט] כח ישעיהו לעשות עשו חשב לא הפשט דרך על כי,

תישארב (המ ).

בתכ הלבקהו הה לבדו והכנוי לבד הפועל לו וינשק לו ויחבק נאמר בלבן אבל הכנויים, בחבור וישקהו ויחבקהו כאן שאמר לפי בזה טעמם הכתוב ישמש אז חיצונית וכונה במקרה ולא בעצם ממנו הנפעל עם ומתקשר מתעצם שהפועל בזמן כי שביניהם וההבדל

, . . שתשובת כדבריו אם כי עליו להשיב הצורך מן אין לאחיו, רע לעשות עשו חשב שלא ואמר דברים כאן הטיח והראב״ע

פחד. ולמה ליעקב צר למה פניו, ולקבל לכבדו הוא עמו, איש מאות וארבע לקראתך הולך אליו, המלאכים

ר״ש רשריה דמעות כן לא אך פנים; העמדת של מעשה גם להיות יכולה נשיקה עשו. על גבר אמיתי אנושי שרגש מעידה ״ויבכו״ תיבת

אברהם. של כנכדו עשו את גם מציגות אלו ודמעות זו נשיקה שכאלה. ברגעים הזורמות. םא אל היה, הזכ דציכ הלע ודיב חילצהל טלתשהל לע לכ תוחתפתה? תושונאה ברחה, הדבל םע חכ עורזה סגה, ומצעלשכ פרא

. זה יהיה ויעקב לאנושיות. מקום יתן ויותר ויותר קמעה, קמעה חרבו את להניח עתיד עשו גם

קינעיש ול תא תונמדזהה תוארהל אלא זו אין, זק, דע המכ רבג ובלב ןורקע. תוישונאה רשאכ קזחה דבכמ תא תויוכז חה נעשה אז רק התוקפנות, חרב את מידיו ומשליך החלש צווארי על נופל כאן, עשו כדוגמת החזק, כאשר אך מחוכמת. זהירות

והאנושיות. הצדק בלבו שגברו ברור

דר" צןמפוה תודוקנה לעש, ״והקשיו״ תושרפתמ יפל רדמה יתשב. . םיכרד ש האב היכב ירחא הליפנ לע וצ ומו) טכ די, (המ שלהלן מכיוון ואר,

אווצ על נפילה מאשר לבביות של פחותה דרגה מבטאת שנשיקה ממה, שמשתמע ומכיוון כאן שבא כפי הפעולות סדר הרי ר,

) שעשו העובדה אלא, תמוה. א ךותמ שגר יעבט יכ םא לע יפ החגשהה לאה ללא ו תיה נהג

קווד ואולי רגיל. הבלתי הסדר את המסבירה היא שנהג, כפי א להדגיש ״וישקהו״ המלה ניקוד ידי על המסורה בעלי בקשו

צוארו״ על ״ויפל אחרי באה היא כאשר כמיותרת, שנראית זו מלה של אמיתותה את ).

***

- ו ת״וש ץיצ רזעילא גי בי רתומ ןגנל יעטק הלפת תושקבו ינוגינב. םיבגע אם

רומי של כרך שבס' דברים של בגופן גם לעיין בידי עלה מיכן ולאחר (יסמן ) האמין לא ולבי המראה על נשתוממתי וממש.

ל זו. . םימכח םילודג םירקוחו דימת רחא תמאה ונוש עומק פי ועל ערך יודעים שבאמת זאת עוד בידינו, אלקינו תורת לשמור מתחזקים בהיותנו אשם עלינו שאין מצאו וחכמתם חקירתם

תורתנו על יתלוצצו לא ומעולם

ניתוליפת ומנהג ו רוע על היא התלוצצות יקרה אם אלא הנוצרים כחכמי גדולים לחכמים חלילה והעבודה התפלה עצם מצד

ונתגהנה לכב ונידבעמ טרפבו יתבב ונתלפת המודכו ול. ל״כע סדר

ומוש םימש ארקמל המ תיפי הזכ לשם ולגנות התשובה, בעל מפי בושה, כל וללא יוצא מפורש וחכמיהם הנוצרים לאמונת

בבתי ובפרט מעבדינו בכל הנהגתנו סדר רוע את בצד כך תניתוליפ הצרה עלינו באה כן ועל בזה כביכול האשמים ושאנחנו ו?

- (ל״ו וישלח פ' ברש״י מובא רשב״י דברי הרהשכח םיצצולתמש? ונילע שקו

תרשרש הכורא לש תואמ םינשב םהייוניעמ תוינטשה על כך, על תזעק מקיר אבן והלא בקעיל. ישראל מבני רבבות לאלפי

תייה היחידה שאשמתם ה םתוקיב םתנומאב, םתרותבו תפירשמו יתב ונשדקמ םיידומלתה רשא היא לקוש היאו דרפוס איזה על לסנגר שם בדבריו שמוסיף כפי או התלוצצות? של מקרה יקרה הלזה לנו, עוללו אשר את לנו ולפרט להשמיענו שיוכל

ייוגה ם? וכו' האיסור ואיה לחכמיהם? קילוס לקרוא המותר ובכלל ככה? האומנם האמת? את תמיד חוקרים שחכמיהם שכותב: זה ומהו

. אל םנחת ונשיש של. ? רבדב - המוסיקה אהבת משום זה וכל תירצ הבבחמש וירבדב דע? תחאל אנמחר ןלציל יאהמ. אתעד הנו כזה רע לדבק ואומר הנוצרים עם אחת בשורה אותנו ומעמיד שמשוה זה על לומר, רצוני ח״ו, בשיתוף הע״ז כולנה על והעולה

ייניעל, אוי וליאכ ו״ח ונא םהו םילושמ יתשל תועיטנ תוקנוי אמוגמ? תחא טוב ם

יפמ בר הזכש? שממ לכ ילוכ חתור, הזמ ינניאו אצומ חונמ. ישפנל םאה ןתינ דמלל וילע תוכז רמולו מפני רק דבריו את שכתב

י םולש ללגבו ותויה ברוקמ רויפיפאהל ילודגלו ימור, ? םהיפושיבו םשלו המ היה חרכה סיפדהל? תאז דרכ

- ת״וש תורגא השמ ןשוח טפשמ ב זע רתומ עובתל ירש הנידמה ינפב םיטפוש הנידמב. תרחא אם שונא שעשו בידוע היא הלכה ארשב״י דוישקהו קרא על ד') (ל״ג, וישלח פ' החומש בפי' רש״י שהביא הלשון על אמרתי וכבר

בקע המד ךייש הז, הכלהל לי אוהד ומכ הכלהש אל תינתשמ ךכ תאנש ושע בקעיל אל תינתשמ טוב באופן שנוהגות אלו דאף מאיזה אך זה יעשו שלא שאמר פאדאווא הרב טעם ודאי וזהו איבה ולגרום בהם להתגרות ח״ו שלכן בעצם גדולה שנאתן

אל הצר רמול. ומעט טעם

הרוי העד יתלפ פח רק חכמים הרחיקו דלא נבלה, בשר אוכל והנכרי אחד בשולחן הנכרי עם לאכול מותר דישראל הר״ן בשם הביא הש״ך והנה ובאמת השולחן. . על הזר עם נאכל אין דאורייתא דחלה מהך הש״ך והקשה שרי. לחודא והאי שרי לחודא דהאי בחלב בבשר

אל יתנבה ימ םש הוחא תועירו ןיב ידוהי, ם״וכעל אלה תובב, תוקוחר הל חן שימת ואפילו ןיאו, דוריפ תובבל דוריפכ תותדה כאוהבין נראים דתות, בעלי שני מבין איבה יותר והיש זה, את זה מכירין שאינם אדם וכבני כאכסניא ליה הוי וא״כ אסרוהו,

ת ןתאנה בשע.'וכו

- תובושת ארביא זטק בר ףסוי והילא הןיקנה 1973 - 1881 )

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אופן עבודת פרה אדומה

חוקת – דפשה ה׳ תשפ״ג

הפרה האדומה היא הסמל לחוק כולה התורה, דבר שאין בו טעם – וזה מוטמע היטב בתודעה של עם ישראל מאז גן עדן: ״חוקה חקקתי, גזרה גזרתי. ״

קשה לנו לכאורה למצוא קשר בין כל הסיפור של שריפת פרה אדומה לטומאת מת. מה הרעיון כל זה? ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ״ רש״י אומר שחוקה זה דבר שאין בו טעם – זה מסובך קצת. בואו נבחן את האמת – לא ירדתי לסוף דעתו של רש״י.

ברור שיש להם טעם: כל מצוות העריות נקראו ״חוקה״ בתורה, כל החגים נקראו ״חוקה״ – ״ושמרתם את חוקותיי ולא תלכו בחוקות הגוי, ״ חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות – ״חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם. ״

רוצה אני להציע, על פי דברים מהרב מדן, שכל הדברים שנקראו ״חוקה״ הם ענייני קדושה שאינם במקדש. כמובן יש חלק גדול שקורה במקדש – החגים: ״תשבו בסוכות שבעת ימים, ״ כל אחד בסוכתו, אבל זה לא רק במקדש – ״חוקת עולם בכל מושבותיכם. ״ כמובן כל פרשת עריות נזכרת בפרשת קדושים – ״קדושים תהיו כי קדוש אני, ״ ומסתיימת ״והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ אלוהיכם. ״ זו קדושה שאיננה מקדש.

עוד דוגמא: ״את חוקותי תשמורו – שדך לא תזרע כלאיים, בהמתך לא תרביע כלאיים, שעטנז. ״ מה המשמעות של חוקה? כאן יש לנו משהו קדוש – כלאיים, שעטנז. בציצית גם זה מותר רק בבגדי קדושה, בבגדי הכהנים. אבל איסור שעטנז נלמד בגמרא, כי דמי לבגדי כהונה. כלאיים זה קדושה במובן הכי טהור – קדושה בחוץ, רק בחוץ. ושימו לב לניסוח: ״לא תזרע כרמך כלאיים, פן תקדש הזרע אשר תזרע. ״ משום קדושה מחוץ למקדש.

נחזור לפרה האדומה. מצוות פרה אדומה מאוד מבוארת בדינים, יש לנו כל מיני מחלוקות תנאים בשאלה אם לומדים אותם מקורבנות, אם לא לומדים אותם מקורבן – מסכת פרה נלמדת, שבקושי נלמדת מקורבן. ״וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. ״ זה קורבן, כמו בדיוק מה שעושים בה בקורבנות הפנימיים. אבל זה בחוץ – אפשר לומר שפרה אדומה היא בעצם שחוטי חוץ, למחנה מחוץ. וכל מכל כולו שנאסרו חוץ.

רש״י: ״לכן השטן ואומות העולם מונין אותנו – ישראל. ״ הגויים לועגים לנו: ״אתם מדברים על כך שאתם מקריבים רק במקום אחד? אתם יוצאים נגד הגויים שמקריבים על הגבהות ועל הרמות ותחת כל עץ רענן? הנה גם אתם מקריבים בחוץ. כמה אלים יש לכם? מי האל שאתם מקריבים לו כאן בחוץ? ״

מה אנחנו עונים? זו טהרה מטומאת מת – טמא לא יכול להיכנס למקדש, לכן הכל נעשה מובנה. פרדוקס – כאילו קורבן ממש, כאילו בחוץ.

אפשר לומר שהפרה האדומה היא אמא של הערופה, שגם שם כאילו זה קורבן. ואולי כי הקב״ה אומר: ״לא אקבל קורבן על שפיכות דמים. ״ למה? כי היא גם אמא של השעיר לעזאזל, שהוא קרבן שחוטי חוץ – ממש חטאת קרבן, ואי אפשר להכניס פנימה כי הוא בא על עוונות מזיד של בנ״י שמתוודים עליו. ואין קרבן על מזיד – מוצאים אותו למחוץ למחנה, ועולה ויורד סיפור אחר. כמו קורבנות שאי אפשר להקריב אותם, שיסתאבו עד שיבה.

ולכן כשאומות העולם מונים אותנו על זה – גם לנו יש מיני אלים – זאת חוקת התורה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

לפרשת בהר, אבות ג,ט

חֶטְאֹו שֶיִּרְאַת כֹּל אֹומֵר, בֶּן דֹּוסָא חֲנִינָא רַבִּי קֹודֶמֶת שֶחָכְמָתֹו וְכֹּל מִתְקַיֶּמֶת. חָכְמָתֹו לְחָכְמָתֹו, קֹודֶמֶת מִתְקַיֶּמֶת חָכְמָתֹו אֵין חֶטְאֹו לְיִרְאַת. (אבות פרק ג' משנה ט')

נתקשו הפרשנים בזו המשנה. כיצד מתיישבים דברים אלו עם דברי הלל ״אין בור ירא חטא״, משמע שצריך להיות חכם תחילה ולאחר מכן ירא חטא, ואילו לדברי משנתנו מי שאינו ירא חטא לא יכול להיות חכם.

עוד קשה מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא, שמהרישא משמע שדווקא אם היראה קודמת לחכמתו — מתקיימת, ואילו מסיפא משמע להפך, דדוקא שחכמתו קודמת לחטאו — הא אם שוות הן מתקיימת, הא אם שוות מתקיימת חכמתו אין ליראת חטאו.

רבנו בשערי תשובה (שער ב' אות יט):

נאמר ״מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״ (קהלת ג'). פירוש: מי יכיר הצדיקים והרשעים בעוה״ז. ועוד נאמר ״יש רשעים אשר מעשיהם״ (מיכה ו') כענין שנאמר ״והצנע לכת״, [ויש צדיקים] בנ״א שייראו שמים בסתר ולא יכירו בהם. צריך להבין מי זה הרשע — זה שרואים שהוא רשע, או מי הצדיק שאינו יודעים שהוא צדיק?

מצינו ברש״י הדגשה מיוחדת לנקודה אחת — שלוש פעמים בפרשתנו ופעמיים בפרשת קדושים: ¹

**א. פרק כה פסוק יז: ** ״וְלֹא תֹונוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתֹו וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם״

כותב רש״י: ״כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו, לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ׳ויראת מאלקיך׳ — הוא יודע כל דבר, המסור ללב, שאין מכיר אלא מחשבות. כל שהמחשבה בלבו, נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳. ״

**ב. פרק כה פסוק לו: ** ״אַל תִּקַּח מֵאִתֹּו נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״

כותב רש״י: ״לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש ממנו, ומורה לעצמו היתר, או התולה מעותיו בנכרי בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, כדי להלוותם לישראל ברבית — הרי זה דבר המסור ללב ולמחשבתו של אדם, לכך הוצרך לומר ׳ויראת מאלקיך׳. ״

**ג. פרק כה פסוק מג: ** ״לֹא תִרְדֶּה בֹו בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ״

כותב רש״י: ״מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. תאמר לו: החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא. שמא תאמר, אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואני אומר לו שהוא לצורך — הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ׳ויראת׳. ״

**ד. פרק יט פסוק יד: ** ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה׳״

כותב רש״י: ״לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע, אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה תכונתי — לפיכך נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳ המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳. ״

**ה. פרק יט פסוק לב: ** ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה׳״

כותב רש״י: ״יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ׳ויראת מאלקיך׳ — שהרי הדבר הזה מסור ללבו, ואין מכיר בו אלא הוא. וכל דבר המסור ללב, נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳. ״

הרי מבואר, שיש אדם שכלפי חוץ נראה צדיק, ולו כל התרוצים להוכיח שהוא בסדר, אבל פנימה בליבו — אין יראת ה', ולכן הוא רשע. ומי יודע האם באמת עצומות היו עיניו, האם באמת כסף של נוכרי הוא, או באמת רוצה שיחם הכוס? רק הקב״ה יכול לידע שאינו צדיק אלא רשע.

נראה לפרש שלזה נתכוון ר' חנינא בן דוסא. לא מדובר באדם שבא לקנות יראה או חכמה — מדובר באדם שיש לו חכמה, והשאלה היא האם להשתמש בחכמתו אם לא. השאלה קודם לקנות מה.

השאלה היא האם הוא פועל מהראש או מהלב — להלוות ברבית, לא לקום בפני זקן, ולמצוא הפתח להראות שהוא בסדר — אמיתי, או לירא את ה'. ועליו אמר התנא ״כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו״ — כלומר עובד מהלב, זו חכמה אמיתית. אבל מי שאפשר לעשות בלי שידעו שהוא לא בסדר — ומחפש את הנקודה — אזי מתקיימת חכמתו, ואז אין חכמתו מתקיימת שחכמתו קודמת לחטאו. ²

וממילא שתי השאלות אינן קשות, שאין מדובר בתחילת הקניין אלא לאדם שיש בו שתי האפשרויות — וכיצד הוא פועל. ואין כאן מיצוע, וכן אין מה להקשות מדברי הלל, ואי אפשר להשתמש גם בחכמה וגם ביראה בבת אחת.

שנזכה לעבוד את ה' באמת בכל ליבנו.

---

¹ הרב וולבה בעלי שור ח״ב עמ' תצט, וכן בלב אליהו לר' אליהו לאפיאן בפרשת קדושים.

² רעיון דומה לעניין היראה מופיע בספר ״הוא היה אומר״ למסכת אבות מפי ר' שלום שבדרון בשם ר' ליב חסמן, שם באר בדרך זו המשנה הזו באבות, על הפסוק ״ויהי כי יראו המיילדות…״

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דבקות - חידא לפרשת עקב

דבקות של סוגים

עקב לפרשת חיד״א

כ י דברים

אֶת׳ה תִּירָא אֱֹלהֶיָך

תִּשָבֵע תִדְבָּקַּובִּשְׁמֹו תַעֲבֹדּובֹו אֹתֹו

כ י דברים רש״י תִּירָא- אֱֹלהֶיָך ה' ""אֶת לו ותעבוד

בו ותדבק כל בך שיהיו ולאחר

תשבע. בשמו אז הללו המדות

כב יא דברים הַמִּצְׁוָה כָל אֶת תִּשְׁמְׁרּון שָמֹר אִּם כִּי אֶתְׁכֶם מְׁצַּוֶה אָנֹכִּי אֲשֶר הַזֹאת

לַעֲשֹתָּה אֶת׳ה לְׁאַהֲבָה אֱֹלהֵיכֶם

דְׁרָכָיו בְׁכָל לָלֶכֶת בֹו. ּולְדָּבְקָּה

רש״י כב יא דברים

בֹו- ""ּולְׁדָבְׁקָה? כן לומר אפשר הוא! אוכלה אש והלא הדבק אלא

אני ומעלה ובחכמים דים בתלמי. בו נדבקת כאלו עליך

ה יג דברים

אַחֲרֵי׳ה תִּירָאּו וְׁאֹתֹו תֵלֵכּו אֱֹלהֵיכֶם תִּשְׁמָעּו תִּשְׁמֹרּוּובְׁקֹלֹו וְׁאֶת־מִּצְׁותָיו

תַעֲבֹדּו וְׁאֹתֹו תִדְבָּקּון ּובֹו

ה יג דברים רש״י

" " תִּדְׁבָקּון ּובֹו בדרכיו הדבק - גמול כמו חולים בקר מתים קבור חסדים

הקב״ה שעשה יד )(סוטה

ה עקב דוד פני

. . הפרשה דבסוף. . ומקשים פירש״י הוא". . ! אוכלה אש והלא כן? לומר פירש״י״אפשר ואמאי על" מקודם כן פירש לא ּובֹו

כ "משמע בו ותדבק לו "ותעבוד שכתב דלישנא מריהטא "ואדרבה תִּדְׁבָק? הוא אוכלה אש והלא וק' בשכינה ביכול

" תִּדְׁבָק תַעֲבֹדּובֹו כתיב״אֹתֹו דהכא נראה והיה "אֹתֹו כתיב דהכי עבודה בשעת גמור דבקות במחשבתך תדבק דהכונה ואפשר

תַעֲבֹדּובֹו "תִּדְׁבָק והכונה ה מעסק לבו לפנות בו, דבוקה תהיה ומחשבתו עבודה בשעת הזה עולם " רש״י שאמר וזה לו ותעבוד

בו" ותדבק דכתיב" בקרא אבל. " דְׁרָכָיו בְׁכָל לָלֶכֶת וא״כ ובצרותיו בעסקיו אדם כל עם חסד ולגמול הבריות על לרחם דהיינו

ה בעסקי מיירי דרכיו בכל דללכת כיון עול הזה ם לא בֹו" ד״ּולְׁדָבְׁקָה נאמר דאם בֹו". "ּולְׁדָבְׁקָה שפיר אתי "לָלֶכֶת אחר נמשך

דְׁרָכָיו "בְׁכָל עסק בכל לישראל חסדים וגמילות וביקורים חולים לרפאות וכן באמבוהה מתים קובר כשהוא שפיר אתי לא

: רש״י" שאמר וזהו בו דבק שיהיה שלהם לומר אפשר בֹו- ""ּולְׁדָבְׁקָה? כן". . דא כלומר ם דְׁרָכָיו בְׁכָל אחר""לָלֶכֶת נמשך לא

אוכלה. . אש והלא נפרד הוא בֹו נאמר""ּולְׁדָבְׁקָה ואם העולם. בעסקי אפשר

ז ראה דוד פני

א. פירש לא ואמאי [רש״י יא דברים ב " - כב הדבק ובחכמים"] בתלמידים הכא כי י בדברים [רש״י ה] ג בדרכיו הדבק? חסדים גמול

כתיב" דהתם לומר נראה והיה חסדים. גמילות והיינו דְׁרָכָיו" בְׁכָל לָלֶכֶת ו בֹו ליה""ּולְׁדָבְׁקָה ואייתר. הכי משום דריש

ב לידבק חכמים, תלמידי דְׁרָכָיו בְׁכָל כתיב""לָלֶכֶת דלא הכא אבל תִּדְׁבָקּון דריש""ּובֹו בדרכיו דבקות. על ק אך שה דריש

מדותיו". . חר א הלך אלא השכינה? אחר לילך לאדם אפשר וכי תֵלֵכּו" אֱֹלהֵיכֶם ה' "אַחֲרֵי, ה '"אַחֲרֵי כתיב נמי דהכא הרי

תֵלֵכּו "אֱֹלהֵיכֶם ד דְׁרָכָיו בְׁכָל כמו""לָלֶכֶת דהוי. עקב פרשת

ב. ו דב למיקם איכא תו פ על דאמאי העולם דמקשים כתבנו עקב פרשת " סוק דפ תִּדְׁבָק "ּובֹו רשת פירש לא הקודם עקב

ב לידבק אח״כ. כדפירש חכמים תלמידי " דכתיב דהתם בעניותנו כתבנו ושם תִּדְׁבָק" תַעֲבֹדּובֹו אֹתֹו דבקותו אפשר

אליו, רעיוניו וכל אליו לבו שייחד בעבודתו דְׁרָכָיו בְׁכָל דכתיב""לָלֶכֶת הכא אבל ה במעשה חסדים גומל דהיינו הזה עולם

ית. . ברך בו ליבדק לו עלתה לא לעבודה, הדבקות וסמיך תִּדְׁבָקּון" תַעֲבֹדּוּובֹו "וְׁאֹתֹו כתיב דהכא זה על יקשה אמנם ועם

כפשטו להניחו ה ול "והי בדרכיו "הדבק פירש״י זה כל דאמרן! מאי לפום בעבודתו לידבק דאפשר

פ דמ״ש לומר אפשר וכבר בפ עקב רשת " סוק תִּדְׁבָק "ּובֹו תִּדְׁבָק פירוש""ּובֹו התם לפרושי רש״י נחית לא עצמו כל אלא

המ כל בך יש אם לומר י מילתא. לאסוקי דקרא לישנא ונקט וקיצר תשבע, הללו דות

ג. שאמר" ה ממ קשה ותו בשכינה? לדבוקי אפשר וכי הַדְׁבֵקִּים ""וְׁאַתֶם והכתיב" כִּי' ה אלא קַנָא" אֵל הּוא אֹכְׁלָה אֵש אֱֹלהֶיָך

הכתוב עליו מעלה מנכסיו חכמים תלמידי והמהנה ים חכמ לתלמידי פרקמטיא והעושה חכם לתלמיד בתו המשיא כל

. בשכינה מדבק כאילו. . אֱֹלהֵיכֶם ה' אֶת אומר״לְׁאַהֲבָה אתה בדבר כיוצא בֹו" ּולְׁדָבְׁקָה בשכינה לדבק לאדם אפשר וכי

המשיא. . כל אלא " ב קיא )(כתובות. בעבודתו דבקים לפרש מצי הוה הַדְׁבֵקִּים בפסוק""וְׁאַתֶם שאמרנו מה וכפי

ד. דריש" דאמאי בש״ס ק״ק ותו דפ הַדְׁבֵקִּים" וְׁאַתֶם ואתחנן רשת דפ בֹו" "ּולְׁדָבְׁקָה ד ד )(דברים נצבים רשת כ ל )(דברים והני

תִּדְׁבָק," "ּובֹו תלתא: ד בֹו" "ּולְׁדָבְׁקָה תִּדְׁבָקּון" "ּובֹו עקב פרשת שבפרשתנו. לשונו תחת יכחידם

ה. הַדְׁבֵקִּים ""וְׁאַתֶם פסוק דעל לדקדק ותו לדבוקי" אפשר קאמר״וכי פסוק" ועל " בֹו ּולְׁדָבְׁקָה קאמר" אפשר וכי לאדם

" לדבק תלמידי ב להדבק פירש בֹו ובפסוק""ּולְׁדָבְׁקָה בדרכיו ק להדב ופירש תִּדְׁבָקּון קרא""ּובֹו בהאי שינה שרש״י דמה לישב ואפשר

חכמים, בֹו" דְׁרָכָיוּולְׁדָבְׁקָה בְׁכָל לָלֶכֶת אֱֹלהֵיכֶם ה' אֶת כתיב״לְׁאַהֲבָה עקב פרשת בסוף טעמו ר״ע" דדריש מאי וידוע ה 'אֶת

תִּירָא" אֱֹלהֶיָך לרבות חכמים, תלמידי לדרוש יש דכן ובודאי " אֱֹלהֵיכֶם ה' אֶת "לְׁאַהֲבָה לרבות חכמים. תלמידי דרמוז ומאחר

חכמים תלמידי לי ניחא אֱֹלהֵיכֶם ה' אֶת באומרו""לְׁאַהֲבָה ה " לפרש ְּׁולְׁדָב חכמים, תלמידי ב להדבק דסמיך בֹו" קָה הכא אבל

כתיב״אֶת" לא זה דבפסוק בפרשתנו נרמזו ולא חכמים תלמידי בדרכיו להדבק לפרש ליה. ניחא

" סוק ובפ ב להדבק לפרש ליה ניחא לא תִּדְׁבָק" תַעֲבֹדּובֹו אֹתֹו תִּירָא אֱֹלהֶיָך ה' אֶת חכמים, תלמידי כתיב" דהתם אע״ג ה 'אֶת

תִּירָא" אֱֹלהֶיָך לרבות ודרשינן ב דהדבקות משום חכמים, תלמידי ל בתו להשיא הוא חכמים תלמידי חכמים תלמידי ולהנותו

ה דנרמז התם וא״כ יראה. . מסוג לא כבוד מסוג וזהו פרקמטיא לו ולעשות מנכסיו חכמים תלמידי מורא לענין ניחא לא לרש״י

" לפרש ז״ל וגם. כבוד מסוג דזה חכמים תלמידי ב שידבק תִּדְׁבָק "ּובֹו ל ליה ניחא א על התם רמז דליכא בדרכיו להדבק לפרשו

ו ה'. מדרכי וכיוצא חסדים גמילות כפשטיה שבקיה הכי משום אבל יתברך. אליו ורעיוניו לבו לייחד בעבודה דבקות דפירושו

מדותיו, אחר לילך דהיינו תֵלֵכּו" אֱֹלהֵיכֶם ה' "אַחֲרֵי ברישא דקאמר הכא תִּדְׁבָקּון" לפרש״ּובֹו קדמיה שפיר בדרכיו. לידבק

ו עקב פרשת אהבת דנרמז ב לידבק פי רש חכמים תלמידי. . ים חכמ תלמידי

וטעם. . בֹו הַדְׁבֵקִּים""ּולְׁדָבְׁקָה ""וְׁאַתֶם קראי תרי הני נקט ד להם ומצא חיים אינם הארץ דעמי דאמר אמאי דקאי היינו

ב לידבק תרופה חכמים תלמידי ב הַדְׁבֵקִּים סוקַוְׁאַתֶם " פ מייתי הכי משום הַיֹום" כֻּלְׁכֶם חַיִּים אֱֹלהֵיכֶם ' ה " כֻּלְׁכֶם ודריש״חַיִּים

פ וגם המתים בתחיית בֹו. . ּולְׁדָבְׁקָה תִּחְׁיֶה לְׁמַעַן בַחַיִּים "ּובָחַרְׁתָ כתיב נצבים רשת משום ו המתים. תחיית ורמוז חַיֶיָך" הּוא כִּי

לי דמשמע קראי תרי הני מייתי הכי ה תקנה למצוא קרא אתא להכי חיים אינם דע״ה סובר ויען המתים תחיית בהו דרמוז

לכל ב להדבק ישראל המון הז י וע" חכמים תלמידי פסוק על דקאי וברישא המתים. לתחיית יזכו הַדְׁבֵקִּים" "וְׁאַתֶם דמדבר

בשכינה, לדבוקי אפשר וכי קאמר רבים בלשון ישראל לכלל בֹו" "ּולְׁדָבְׁקָה פסוק על דקאי והדר יחיד על דקאי לדחות דיש

לידב לאדם אפשר וכי ה א מר לז בה' לידבק יכול בדורו המיוחד אחד דאיש קאמר ושמא. בשכינה ק

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מתן תורה וזכותנו על הארץ שבועות תשפב

ד״בס מתן תורה וזכותנו על הארץ שבועות תשפ״ב

**1. רש״י בראשית (פרשת בראשית פרק א פסוק א)**

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ״החודש הזה לכם״ (שמות יב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום ״כח מעשיו הגיד לעמו״ (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים — יאמרו להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

**2. עבודה זרה דף ב ע״ב – ג ע״א**

אומרים לפניו: רבש״ע, כלום קיבלנו תורה ולא קיימנוה? ומי מצי למימר הכי? והכתיב: ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו״, וכתיב: ״אלוה מתימן יבוא״ וגו׳. ומאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א״ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה. אלא אמרי הכי: עד כלום אמרי, ועל דא תברתהון, ואמאי לא קיבלוה ולא קיימוה?

כלום כפית עלינו ההר כגיגית כמו שעשית לישראל? אלא אמרים כך לפניו: רבש״ע, קבלת קבלנו ולא כפית עלינו ההר כגיגית. ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא על ישראל את ההר כגיגית, דכתיב: ״ויתיצבו בתחתית ההר״, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם!

מיד אומר הקדוש ברוך הוא: ראשון שקיבלתם מצות שש, היכן ראשון שקיימתם! ועמד רב יוסף: מאי דתקיימום? ראה מאי ראה? ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ (חבקוק ג, ב) — ראה שבע מצות שקבלו עליהן ולא קיימום, עמד והתירן להם. א״כ חוטא מיגרר איתגורי? אמר מר בריה דרבינא: לומר, שאף על פי שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה… אין מקבלין עליהם שכר. ועושה… אלא כמי שאינו מצווה ועושה.

**3. שמות רבה, פרשה כז, סימן ט**

אלא בשעה שבא הקב״ה ליתן את התורה, לא קבלוה מן האומות אלא ישראל. משל למלך שהיה לו שדה והיה מבקש למוסרה לאריסים. קרא לראשון ואמר לו: אתה תקבל השדה הזו? א״ל: אין בי כח. וכן לשני ולשלישי ולרביעי, ולא קבלוה. קרא לחמישי ואמר לו: אתה תקבל לפולחה השדה הזו? א״ל: הן. אמר לו המלך: כמה שאמרו אותם שאין יכולין לקבלה, אין אני מקפיד עליהם. ומשקבלה זה על עצמו ולא קיימה והובירה — על זה שקבלה גלה.

כך הקדוש ברוך הוא, כשהחזיר על כל אומה ולא קבלו עליהם לשמרה — לא הרתיק עליהם. וכשבא אצל ישראל, אמרו ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ושמענו״ (שמות כד). לכך הוא בדין שתשמעו. ״שמעו דבר ה׳ בית יעקב״ (ירמיה ב), ואם לאו — ״בערבות ויקש״.

**4. מדרש תנחומא, פרשת וזאת הברכה, סימן ד**

אמר רבי אבהו: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין אומות העולם מקבלין את התורה. מפי מה יצא? לפי שכך מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שאין הקדוש ברוך הוא מטורדן מן העולם ואח״כ בא על בריותיו, אלא בא על בריותיו בטרם יבוא.

**5. מדרש תנחומא, פרשת יתרו, סימן יד**

חביבה התורה שנבראה בשבילה. בא וראה: ״ואשים דברי בפיך״ (ישעיה א), וכן הוא אומר: ״ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״. כשבקש הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה לישראל, החזירה על כל האומות ולא קבלוה. בקש להחזיר העולם למדידת מימיו, שנאמר ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ (חבקוק ג, ג). כיון שקבלוה ישראל — תיישב העולם. לפיכך אמר ה׳ לקיים.

**6. ויקרא רבה, פרשה יג, סימן ב**

פתח רשב״י: ״עמד וימודד ארץ ויתר גוים״ (חבקוק ג, ג). מדד הקדוש ברוך הוא כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל את התורה אלא דור המדבר. מדד הקדוש ברוך הוא כל ההרים ולא מצא הר שיתן בו את התורה אלא סיני. מדד הקדוש ברוך הוא כל העיירות ולא מצא עיר שישב בה הבית אלא ירושלים. מדד הקדוש ברוך הוא כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה ליתן לישראל אלא ארץ ישראל. הה״ד ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״… ואמר מדמן: התיר התירים של גוים.

**מהרש״א חידושי אגדות — ״מפי ה׳ תורה מאירת״**

ע״ז פ״ק שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל האומות ולא קבלוה. וי״ל דה״ל להקב״ה לכפות עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלוה, דבדין יאמרו לעתיד האומות כה״ג: כלום קבלת עלי ולא כפית ההר כגיגית כמו שעשית לישראל, דכתיב ויתיצבו וגו׳. ע״ש.

**7. מסכת ביצה, דף כה עמוד ב**

משמיה דרבי מאיר: מפני מה ניתנה תורה לישראל? מדבי רבי ישמעאל: מפני שהן עזין. אמר הקדוש ברוך הוא: ראויין הללו מימי — ״אש דת למו״. תן להם דת של אש. שאלמלא תורה (אלו כלה) אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.

**8. תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד, הלכה ב**

א״ר פפא בר חייא: חוזר אני על כל המקרא ולא מצאתי שקראו ישראל ציון אלא זה: ״ולאמר לציון עמי אתה״.

**9. זוהר, פרשת צו, דף לה עמוד א**

פתח ר׳ אלעזר ואמר: ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״ וגו׳ (ישעיה א). בריך קודשא בריך הוא, כל מאן דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותיה מרחשן אורייתא — הדא הוא דכתיב ״ואשים דברי בפיך״, ופרשא גדפהא עליה, ושכי עליה חפי. ולא עוד אלא דהוא מקיים עלמא, הדא הוא דכתיב ״ובצל ידי כסיתיך״. וקודשא בריך הוא חדי עמיה כאלו ההוא יומא דכתיב (שם): ״לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״.

מכאן אוליפנא, דכתיב ״ולאמר לציון עמי אתה״ — אקרי ישראל בשמא דציון. דכתיב (שם א): ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ — אקרי בשמא דציון.

**מהרש״א חידושי אגדות: **

אבל העוסק בה לשמה הוא מעיז פנים נגד המלעיגים ומחזיק בה, שע״כ קראת התורה עוז, ״ה׳ עוז לעמו יתן״. אם יחזיק בה לעסוק בה לשמה — במקום מעוזי, וז״ש ב״ה יתברך לו השלום. וכפל כי העולמות הע הם שלו יתברך ב״ה, כי הקדים העשיה לשלום לישראל בשמיה, ובשלישיה הקדים השלום לעשיה. לפי שמעלה של בפמליא הוא השלום בעצמות, ועל כן אמר יעשה שלום לי. אלא שע״י חטא באת הקטגוריא על האדם בפמליא של מעלה, שיש מלמדים זכות וזה שלומד לשמה עושה שלום, ויש מלמדים חובה. אבל בפמליא של מעלה סמך לו יתברך ב״ה העשיה, לפי שהשלום אינו עצמי אלא מקרה, כמ״ש בבריאת עולם שאמר שלום — שהוא כולו קטטה, אלא שע״י מעשה האדם שלומד לשמה עשה שלום של פמליא של מטה.

הגאולה מקרב אף שאמר ולוי ואמר ״ולאמר לציון עמי״. לפי כי ה״ל לאמר ״ולאמר לישראל עמי״ או ליהודה, אבל אמר לציון בגלותם. לפי שאמר ישעיה הנביא לעתיד בגאולה ״ואמרתי לא עמי אתה״ (הושע), שתהיו עמי ע״י שתהיו לציון. ולאמר ישעיה הנביא: ע״י לעסוק בתורה לשמה בהלכה — אתה עמי קראים בשמא דציון, ומצוי גאולה תהיו.

**10. סנהדרין דף צט עמוד ב**

אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה — משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. אמר רב: כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה. אמר רב: ״במעוזי יחזק בי שלום יעשה לי שלום״. אמר ל׳ [רבי יוחנן (ריש לקיש) אמר]: ״ואשים דבר

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

טיול לחו''ל

מעלת ארץ ישראל

בראשית פרק כו, א-ב

(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: (ב) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

רש״י בראשית פרק כו פסוק ב

(ב) אל תרד מצרימה - שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך.

במדבר פרק לג פסוק נג

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

דברים פרק ח, ז-ח

(ז) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב

ת״ר: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה; הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה…

ת״ר: לעולם ידור אדם בא״י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו״ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל - כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים?

אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל - כאילו עובד עבודת כוכבים.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף עו עמוד ב

אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ.

רש״י מסכת גיטין דף עו עמוד ב

כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחוזרים לבתיהם היו חביריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו ומשם נפטרים מהם.

שאסור - לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ.

ילקוט שמעוני תורה פרשת ראה רמז תתפה

מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטוס וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהן וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא וירשת וישבת בה ושמרתם לעשות, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

חידושי הגרי״ז מסכת סוטה דף לה עמוד א

כל עיקר גזירת הגלות וחורבן ביהמ״ק בא מפני חטא המרגלים,

מצות ישוב הארץ

השגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם שכחת העשין

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה… שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה…אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

תוספות מסכת כתובות דף קי עמוד ב

היה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא״י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.

מגילת אסתר שכחת העשין מצוה ד

מצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח…ומה שאמר הרמב״ן שהחכמים אמרו כי כבוש הארץ היא מלחמת מצוה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות…

מתי מותר לעזוב את הארץ

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א

ת״ר: אין יוצאין מארץ לחו״ל - אא״כ עמדו סאתים בסלע.

רשב״ם מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א

אין יוצאין כו' - שמפקיע עצמו מן המצות.

רמב״ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ז

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים… בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים…

רמב״ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו״ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.

שו״ע או״ח הלכות חוה״מ סימן תקלא סעיף ד

ואלו מגלחין במועד…וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל.

מגן אברהם סימן תקלא ס״ק ז

לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי מצוה.

ברכי יוסף אורח חיים סימן תקסח ס״ק יא

הנודר לילך על קברי הצדיקים וכו'. אף אם יושב בארץ ישראל ונפשו אותה להשתטח על קברי הצדיקים בח״ל, או יושב ירושלם ורוצה ללכת על קברי צדיקי שבארץ ישראל, שרי לילך אדעתא לחזור.

פסיקת האחרונים

שו״ת יחוה דעת חלק ה סימן נז

מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצורך פרנסה ולסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ בהקדם, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור. ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל. ומותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה על מנת לחזור לארץ ישראל.

שו״ת עשה לך רב חלק ח סימן מט

ומה ששאלת עוד, על זה שהוריך נסעו מספר פעמים לטיולים בחו״ל והדבר גורם לי צער… אבל הסתפקתי אם בתור לימוד זכות יש איזו שיטה בפוסקים שמתירה לנסוע לחו״ל כדי לטייל… הנה בענין זה כתב כבר הגר״ע יוסף שליט״א בשו״ת "יחוה דעת" (חלק ה' סימן נ״ז) ועלתה חכמתו לאסור. ואעפי״כ לדעתי אל תעיר מאומה להוריך על כך, שכן פוק חזי מאי עמא דבר, שרבנים ואדמורי״ם נוסעים מידי שנה בכל קיץ לבתי - מרגוע לאירופה לנופש וטיול, וכן יש חברות נסיעה לטיולים של הצבור הדתי ולא שמענו מי שמיחה על כך, ויש מי שרוצה ללמד זכות על אותם רבנים ואדמורי״ם, שבמקום שהם נמצאים בחופשתם בחו״ל דורשים בדברי - תורה ויראת ה' ומעוררים לבבות השומעים לאהבת ה' ותורתו, או מפני שהם עוסקים כל השנה כולה בתורה ועבודת ה' המתישה כחם וצריכים להחליף כח וכו' וכו'. והרואה יראה שאלה הן טענות קלושות עד מאד להתיר איסור יציאה לטיול בחו״ל אם אכן ישנו. ועוד שכל אדם עובד קשה כל השנה כולה לפרנסת בני ביתו, שהיא מצוה ממש, וגם עוסק הוא בעבודת ה' יום יום, וכל אדם אם - כן זקוק למרגוע ונופש, ואם - כן הותרו כל הטיולים מעיקרם בטענה זאת. כל זה לדעת האוסרים, ויש עמי בכתובים בענין זה באורך ודי בזה.

שו״ת שבט הלוי חלק ה סימן קעג

אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול ע״פ סברא לא נקרא צורך, ומכ״מ אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב״ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה.

פסקי הלכה ממרן הגר״מ אליהו (סיכום על פי תשובות משו״ת הרב הראשי)

טיול לחו״ל – נסיעה לסתם טיול בחוץ לארץ אסורה, ואלו שיוצאים לטיול סתם אינם נוהגים כהלכה. וכן כתב הרמב״ם (הלכות מלכים פרק ה, הלכה ט) שהותרה יציאה לחו״ל רק ללמוד תורה, לישא אשה, להציל מן העכו״ם או אם חזק הרעב בארץ. בכל אופן, מי שיוצא לחו״ל כדי ללמד את בני חו״ל תורה, או לעודדם לעלות לארץ ישראל, מותר במקרה כגון זה לשלב בנסיעה גם טיול.

אדם מדוכא וטיול בחו״ל ירפאנו – מותר לו לנסוע לטיול.

טיול לפולין – אם כוונת הטיסה לפולין לשם טיול גרידא – הדבר אסור. אך אם זוהי נסיעה לשם לימוד ענייני השואה והנחלתה לאחרים – מותר הדבר, איך אין זו מצוה.

העיר אילת

שו״ת אור לציון חלק ג - הערות פרק כג - דיני יום טוב שני

ולענין איסור יציאה לחו״ל, דין אילת כדין יציאה לחוץ לארץ, וכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא באופנים מסוימים, וכמבואר בדברי הרמב״ם בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה ט', כך הדין ביציאה מארץ ישראל לעיר אילת. (וראה עוד בזה בספר אור לציון שביעית פרק ו' בבאורים לתשובה ב', ע״ש).

ילקוט יוסף קצוש״ע יורה דעה סימן שלא - פרק א - יסודות מצות השמיטה

אילת נחשבת לחוץ לארץ לגבי חיוב תרומות ומעשרות, ולגבי שביעית, וכל הגידולים הגדלים שם בקרקע של ישראל, אין בהם קדושת שביעית, ואין בהם איסור ספיחין. אך אין צריך לעשות שם ב' ימים טובים של גלויות. [ואין להחמיר בזה שלא להניח תפילין באסרו חג וכו']. ולגבי טיול לאילת דינו כטיול לחו״ל, ובכל אופן שמתירים לצאת לחו״ל יש להתיר גם לאילת. [ילקו״י הל' שביעית מהדורת תשס״א פרק א' ס״ה עמוד ע'].

שו״ת שבט הלוי חלק ה סימן קעג

אחדשה״ט וש״ת באה״ר, אשר שאל בקצור, אם אילת ואופירה חו״ל, על אופירה כמעט אין ספק שהוא חו״ל, וגם אילת יראה כן,

שו״ת הרב הראשי תשמ״ח-תשמ״ט סימן ריז

[שאלה: ] אני ילד דתי בן 12. לא מזמן הלכתי לשיעור תורה בו למדנו שהעיר אילת אינה שייכת לארץ-ישראל, מכיוון שהיא מחוץ לגבולות הארץ. האם זה נכון? אני מאד מבקש לקבל תשובה מהרב.

[תשובה: ] יש בהלכה שני סוגי כיבוש של א״י, הנקראים "כבוש ראשון" ו״כבוש שני". "כבוש ראשון" היה ע״י עולי מצרים, והם כבשו את כל אזור אילת. ואילו "כיבוש שני" נעשה ע״י עולי בבל והם לא כבשו אזור זה.

כפי שידוע לנו מחז״ל שלמה המלך שלט בכל האזור. כיון שמקומה של אילת לא נכבש ע״י עולי בבל, לכן כל הפירות והירקות הגדלים שם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות אך בלי ברכה.

מותר לטייל לאילת, ואין הדבר נחשב כיציאה לחוץ לארץ. אין לנהוג בה יום טוב שני של גלויות אלא יש לנהוג בה כמו בכל ארץ ישראל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות