**מגבעות אשורנו / הרב אליהו טרבלסי**
בפרשת בלק, בלעם מנסה לקלל את עם ישראל, אך בכל פעם שהוא פותח את פיו, יוצאות ברכות שמהדהדות עד ימינו. אחת האמירות המדויקות ביותר שלו, שמחברת אותנו ישירות למציאות של היום, מופיעה בפסוק:
*״כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״*
רש״י על המקום מסביר ש״מראש צורים״ ו״מגבעות״ רומזים לאבות ולאימהות של האומה.
אבל ברובד הפשוט והארצי של ימינו, המבט על ״הגבעות״ מקבל משמעות חדשה ומופלאה.
נוער הגבעות ויושבי החוות חוזרים לאותם שורשים בדיוק: רעיית צאן, עבודת אדמה, וחיבור בלתי אמצעי לרגבי ארץ ישראל. הם לא יושבים במגדלי שן, אלא בגבעות הקרחות, חשופים לפגעי מזג האוויר ולסכנות, ממש כפי שהתהלכו כאן אבותינו.
*בלעם, כשחיפש את נקודת התורפה, הבין שהכוח העוצמתי של עם ישראל לא נמצא רק בערים המבוצרות, אלא ביכולת ובאומץ להיאחז בסלע ובגבעה. *
ההמשך של הפסוק, ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״, הוא תמצית הגבורה של אנשי החוות. במציאות בה יש לחץ בינלאומי עצום ולעיתים קרובות גם ביקורת פנימית ומוסדית, הצעירים הללו מפגינים עצמאות מחשבתית ועוז רוח נדיר.
הם לא ״מתחשבים״ במה יגידו בעולם או במוסכמות הנוחות, הם פועלים מתוך אמת פנימית ואמונה יוקדת בזכותנו על הארץ.
*זוהי גבורה של הליכה נגד הזרם; הנכונות להיות ״לבדד״ כדי לשמור על אדמות הלאום, תוך מסירות נפש יומיומית בשמירה, בבנייה ובעבודה פיזית קשה. *
**״מה טובו אוהליך״ — מהאוהל אל משכן הקבע**
בהמשך הפרשה, בלעם מברך שוב: ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. האוהל הוא מבנה ארעי, המשכן הוא קבוע.
המהלך של החוות והגבעות מתחיל פעמים רבות מ״אוהל״ — סוכה, קרוואן, או דיר צאן ארעי על גבעה שוממת. אבל האוהלים האלה אינם המטרה הסופית, הם התשתית ל״משכנותיך״ — נקודות יישוב קבועות שמרחיבות את גבולות הארץ ומבססות בה נוכחות איתנה.
*הגבורה היא לא למאוס בקטנות של האוהל הארעי, אלא להבין שהוא חלוץ העובר לפני המחנה והצעד ההכרחי בדרך לבניין הארץ. *
שבת שלום ומבורך.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה