*תובנה לפרשת בלק*
*ממשנת רבי עובדיה ספורנו*
כשבלק פונה לבלעם הוא מציין בפניו את שבחו: ״כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר״ (במדבר כב ו), כלומר שבלעם הוא אדם שברכותיו וקללותיו מתקיימות. מה שמעלה את השאלה — אם כך, מדוע בלעם לא השתמש בכוח הברכה? אם ראה בלעם שאינו מצליח לקלל את ישראל, היה יכול להחליף את השיטה ובמקום זאת — לברך את מואב בניצחון.
מסתבר, שלבלעם לא היה שום כוח של ברכה, הוא היה מסוגל רק להביט בעין רעה ולעורר קטרוג. בלק אמר לבלעם מחמאה בלי כיסוי מתוך רצון לכבד אותו ולהעניק לו יכולות, יכולות שלא היו לו. בלעם היה אדם כל כך שלילי, כזה שלא היה אפילו מסוגל לברך, גם כשאלוהים בכבודו ובעצמו מכריח אותו לברך. אפילו אז, הברכות של בלעם לא היו ברכות שלמות שנאמרו מלב אוהב אלא ״ברכות מוגבלות עם היזק בתוכן״ (ספורנו במדבר כד א). השבחים שחילק לעם ישראל היו כאלה שיש בהם צדדים שליליים וחסרונות לא קטנים. ללמדך, שמי שאין לו עין טובה — לא יוכל בשום הזדמנות להוציא ברכה מפיו.
_אבינדב אבוקרט_
_רב קהילת ״אבני החושן״ גבעת שמואל_
נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה