**"וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"** - מחשבה קטנה לשמחת תורה
הנבואה האחרונה של משה מסתיימת לכאורה באקורד צורם: לאחר שהקב״ה מעלה אותו על פסגת הר נבו ומראה לו בפנורמה את כל ארץ ישראל, הוא מוסיף: ״הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר״. אלו המילים האחרונות שמשה שומע מפי הגבורה.
וזה קשה. משה נבחר להוציא את העם ממצרים ולתת להם את התורה, הוא הנהיג ונשא את ישראל במסעות המדבר, וכל משאלת חייו הייתה לדרוך רק לרגע אחד על אדמת ארץ ישראל. אז למה לסרב לו, ומדוע הדיבור הנבואי האחרון שלו מסתיים במילים הצורבות: ״וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר״?
נראה שמסתתר כאן מסר חשוב:
**״וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר״ – כי המשימה היא לא רק שלך. **
הקב״ה בא ללמד את משה רבינו, ואותנו, שהתורה היא לא מפעל חיים אישי של אדם אחד, גדול ככל שיהיה.
אם משה רבנו היה מכניס את העם לבדו, ומבצע לבדו את כל האידיאלים הקדושים של התורה — התורה הייתה נשארת ״שלו״. במקום זאת, ה׳ אומר לו שהתורה שייכת לכלל ישראל, בכל הדורות. כל דור מוסיף את הנדבך שלו, **וביחד אנחנו בונים את קומת התורה. **
וזה בדיוק מה שמשמח בשמחת תורה!
משה רבנו לא סיים את המלאכה, כדי שיישאר מקום גם לנו. התורה ממתינה ללימוד ולמעשים של כל אחד ואחת מאיתנו. אין הבדל לעניין זה בין משה רבינו לכל יהודי אחר.
לכולנו יש חלק בתורה. את החלק הזה עלינו למלא ולהגשים, ובחלק הזה אנו ששים ושמחים.
**חזק חזק ונתחזק! **
*חג שמח! *
*יצחק שטרן*
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
