קרבנות יחיד וציבור לפני בחירת המקום

עבודת המקדש הייתה מיועדת גם לאדם הפרטי וגם לכלל ישראל. יש קרבנות של היחיד ויש קרבנות של הציבור. ההבדל המרכזי שבין קרבנות הציבור לקרבנות היחיד הוא היכולת לפעול באופן ספונטני ואוטונומי – על פי רצון אישי – אפשר להקריב קרבנות רק בגלל שאנו רוצים, ואלו קרבנות הנדר והנדבה. קרבנות שכאלה אינם שייכים בציבור – קרבנות הציבור הם חובות שחלקם תלויים בזמן כקרבנות התמיד וקרבנות המוסף, וחלקם תלויים במעשה – לכפרה.

אלא שהתורה מלמדת אותנו שסדרים אלו של קרבנות שייכים באופן מלא רק לזמן מסוים – כשנגיע ״אל המנוחה ואל הנחלה״, ורק אחרי שהקב״ה יבחר את המקום המיועד לבניין המקדש ויודיע לנו ששם יש לבנותו. אכן, חז״ל בתלמוד במסכת זבחים (קיז, א) למדונו שבתקופה שבה המשכן היה בנוי בגילגל, ובשילה ובנוב ובגבעון היו סדרי עבודה שונים, ולדעת חכמים באותם שנים היחיד לא היה יכול להביא קרבנות חובה לכפרה כחטאת ואשם, אלא רק קרבנות של נדר ונדבה ״ישרות״ בלשון חז״ל. ואף חלק מהקרבנות של הציבור, לחלק מהדעות, לא היה ניתן להקריב באותם ימים, ולחלק מהדעות הסיקו האחרונים שאפילו את סדר העבודה של יום כיפור לא היה ניתן לקיים בחלק מהגילגולים של המשכן.

חוסר היכולת להקריב קרבנות אלו השליך על תחומים רבים. למשל: יולדת, זב וזבה לא יכלו להביא את קרבנות הטהרה שלהם, ואם כן היו מנועים מלאכול קדשים – כלומר, הם לא יכלו להקריב קרבן פסח (וכבר עמד על כך המשך חכמה, ויקרא ד, ו), נזיר לא היה יכול להביא את קרבנותיו לטהרתו, ועוד ועוד. הדבר מעורר תמהון – מדוע לא יוכלו ישראל לכפר על עוונותיהם?

כבר כתב רמב״ן (דברים יב, ח) על תקופה זו:

והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה, על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם.

הרמב״ן מדגיש את הבחירה האלוהית של המקום – כל עוד והמקום לא נבחר ולא נודע לישראל איה מקום השכינה, אין ישראל היחידים יכולים לעשות שם את חובותיהם. אולי ההסבר לדעתו הוא שחסרון זה הוא חסרון בעצם היכולת לכפר, הכפרה אפשרית רק במקום השראת השכינה. על דבריו נוכל לתהות: האם השכינה שרתה בהר המוריה רק עם ישראל לא ידעו זאת? ואף אם ידעו זאת, אם היה אדם בונה במקום במת יחיד עוד לפני שבית המקדש נבנה, האם היה יכול להקריב שם קרבן חטאת? – ברור שלא.

אולי אפשר לעמוד על סוד הדבר מתוך המילים שהתורה בחרה להשתמש בהן כדי לבטא את הזמן שבו יתכנסו כל ישראל למקום ולשם יביאו את חובותיהם – ״מנוחה״ ו״נחלה״. בין אם הכוונה במילה ״מנוחה״ לשילה ובין אם הכוונה גם בזה לירושלים, ברור ש״נחלה״ הייתה בירושלים, ורק בה היה אפשר לבנות את המקדש ולהקריב בו את קרבנות חובותינו. את הפשר של הצורה ב״מנוחה״ הסביר החזקוני באופן די פשוט – המנוחה היא תנאי בסיסי שמאפשר לבני האדם לעזוב את בתיהם ולעלות לירושלים:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו', תלה הכתוב איסור הבמות בבנין הבית, לפי שעדיין לא נבנה הבית ולא נחו מאויביהם והיו טרודים במלחמה והיו יראים לבא כולם לעשות קרבנותיהם במקום אחד, וכן כתיב בסמוך והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר וגו', וכן אמר דוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה, ועתה הניח ה' לי מסביב אין שטן ואין פגע רע ועתה הנני אומר לבנות בית וגו'.

ומה פשר הנחלה? ומדוע יש הבדל בין שני המצבים?

לכאורה נראה שהנחלה פירושה הבטחת ההמשכיות. הנחלה היא המקום שעובר מדור לדור, ורק משנגיע למקום שבו לא רק מנוחה רגעית תאפוף אותנו – נגיע למצב שבו אנו בנחלה, השקט והישיבה בקרקע עוברים מדור לדור – אז, זה הזמן שבו במקדש שיהיה אז בנוי, ניתן יהיה לקיים את החיים המלאים שסובבים סביב הקדושה, והעבודה בבית המקדש תתנהל במלואה.

התורה מבקשת מאיתנו לעצור לרגע במצב נוסף ל״נחלה״ – במצב של ״מנוחה״. זהו מצב של אמצע הדרך, הוא מאפשר לאדם לעצור לרגע, ולבחון את עצמו בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. המצב הזה הוא שיאפשר לאדם לבחון את ההצלחות וגם את הכישלונות ולמקד נכון יותר את העשייה. תחנת ביניים רוחנית, שאולי בינה לבין השלב הסופי יהיו עוד משברים, אבל היא מהווה עוגן של יציבות להבנה להיכן אנו הולכים.

הנקודה הפנימית היא שכל עוד ולא הגענו אל הנחלה אנחנו עדיין עסוקים בבניין, מתמקדים בעשייה בלתי פוסקת של יצירת האורגן הלאומי על כלל משמעויויו, החומריים והרוחניים. האדם אינו פנוי עדיין להתבונן בעצמו, במעשיו, במה שהוא מחולל, על כלל ההשלכות שלהם. את הנקודה הזאת אנו יכולים לפתח לשני כיוונים שונים: האחד – ריבונו של עולם אומר לאדם – כל עוד ואתה עמוס בעשייה, טרוד בבניין הבית, אני מבין שאתה לא מסוגל להתמקד בעצמך ובעבודת ה׳ שלך באופן מלא, ולכן אתה מקבל סוג של ״מחילה״ מראש על קרבנות החטאת והאשם. יש הבנה אלוקית לחולשות האנושיות שבאות לידי ביטוי בשנים של ״סטרס״ לאומי.

הכיוון השני הוא המודעות של האדם. כפרה יכולה להגיע רק כשהאדם מבין את הצורך שבה, ואת החומרה של מעשה פסול גם כשהוא בשוגג. כשהאדם בעצמו מתייחס לשגגה כמשהו שנעשה כלאחר יד ואינו דורש התייחסות, אין משמעות לכפרה והקרבת קרבנות – הם הופכים למעשה טכני חסר משמעות רוחנית ונפשית. ורק כשהאדם מגיע למצב של נחלה הוא יוכל להבין את המשמעות המלאה של הקודש אליו הוא נתבע להגיע, שכולל גם ניקיון ממעשים שנעשו ללא כוונה ובשגגה.

בתקופה הזאת עם ישראל מצוי בעיצומה של המערכה על בניית המערכת הלאומית שלנו על שלל ממדיה. אנו עסוקים כבר שנים בעשייה בלתי פוסקת ואולי אף כמעט ללא רגע קט של ״מנוחה״, אבל ביחד עם זאת העיניים נשואות אל על, לזמן המיוחל של הנחלה, שבו נוכל לשוב גם לנחלת הקודש שלנו ולהשראת השכינה בתוכנו בשלמות.

---

נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ממתק לשבת -פרשת עקב תשפו- הרב אליהו צבע- גשמי ברכה - רב רמת דניה ירושלים

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אליהו צבע

---

נשלח על ידי: אליהו צבע
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אשת איוב

מי את אשת איוב? / הרב חנן שוקרון

איוב ב

}ג{ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם: }ד{ וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳ וַיֹּאמֶר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ: }ה{ אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ: }ו{ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר: }ז{ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳ וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ: }ח{ וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר: }ט{ וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ, בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת: }י{ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו:

פרק ג }א{ אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ: )פ( }ב{ וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: }ג{ יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר:

אישה רעה

מלב״ים שם

)ט( עודך מחזיק בתמתך – כי בפעם הראשון ברך על הרעה כמ״ש יהי שם ה׳ מבורך, ובפעם הזה לא ברך ה׳ רק שתק, כי בלבבו לא היה שלם בפעם הזאת כמו שיתבאר, ואמרה לו אשתו להקניטו: הנה בפעם הראשון שברכת את ה׳ על הרעה שבזה הראית שאתה תמים עמו הוסיף להכותך גם בגופך, ואם עתה תברך שנית הלא בהכרח יוסיף להכותך בנפש עד שתמות, כי אין לו להכות אותך עוד בדבר אחר, וא״כ אחר שעודך מחזיק בתומתך למה אתה שותק זאת הפעם ואינך מברך על הרעה, ברך אלהים גם עתה ותמות, והיא הקנטה הלציית על שברך בפעם הראשון.

רבי זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל ]מאה 13[, תקוות אנוש על ספר איוב

מכל מקום כבר ידעת שנאמר בשטן הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות. ואם תקח שֵׁם השטן על היצר הרע, תהיה לך אשת איוב דבר מורה על החומר ושם איוב על הצורה. וכמו שידעת כי באמצעות חוה ניזוק האדם כן אשת איוב רצתה להכשיל את איוב עד שאמרה לו ברך אלהים ומת — חייבתו דבר שיהיה בו חייב מיתה.

בראשית רבה יט

יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב )איוב ט, לה(: אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי. אָמַר ]איוב[: אֵינִי כְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הוּא שָׁמַע לְדִבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲבָל אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי לְדִבְרֵי אִשְׁתִּי.

זהות אשת איוב

תרגום כתובים

וַאֲמָרֵת לֵיהּ דִינָה מֵימְרָא דַיָּי בְּרִיךְ אִתְּתֵיהּ עַד כְּדוּן אַתְּ מַתְקֵף בִּשְׁלֵימוּתָךְ וּמִית.

בבא בתרא טו ב ]יש לנו שיעור על זה[

ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא.

בראשית רבה פרשה פ

ד רַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּתַח )איוב ו, יד(: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד. מָנַעְתָּ חֶסֶד מִן אֲחוּךְ הִיא נְסִיבַת לְאִיּוֹב, שֶׁאֵינוֹ לֹא גֵּר וְלֹא מָהוּל, לֹא בִּקַּשְׁתָּ לְהַשִּׂיאָהּ לְמָהוּל, הֲרֵי הִיא נִשֵּׂאת לְעָרֵל. לֹא בִּקַּשְׁתָּה לְהַשִּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר, הֲרֵי נִשֵּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, וַתֵּצֵא דִינָה וגו׳.

אישה טובה

רבי מאיר בן הרב יצחק עראמה )מאה 16(, מאיר איוב

ועוד שם ]במדרש שלא נמצא לפנינו[: ברך אלהים ומות – אמר רבי אלעזר חס וחלילה שאמרה אותה כשרה הדבר הפגום הזה כי כן נאמר באיוב איש תם וישר וכו׳ – אפשר שהיה הוא כשר ואשתו לא היתה כשרה? ולמה אמרה לו כן? אלא אמרה לו התפלל לפני המקום שתמות כדי שתלך מן העולם הזה שלם וצדיק עד שלא תבא לידי חטא.

ר״י קמחי שם

ברך אלהים – י״מ: בעודך מחזיק בתמתך ועדין לא יצא מפיך שום גנות, בקש רחמים שימית אותך. כי יראה אנכי פן יכבדו עליך הייסורין, ותוציא מפיך מלין כלפי מעלה ותחטא.

רבי שמואל בן נסים מסנות, מעין גנים על איוב ]אר״צ מאה 13[

י״א שאמרה לו התוודה לפני הקב״ה ותן לו תודה, ולא תוחיל ותאריך נפשך שיעביר ממך הייסורים.

רמב״ן איוב ב ט

ברך אלהים ומת – פירשו בו הטיח דברים כלפי מעלה. ומת – לשון צוואה, כמו ומות בהר. וזה לא יתכן כי אין כל מברך אלהים או כל נוקב שם ה׳ מת מיד, כדי שינצל איוב מן הצער הזה בברכו האלהים. והנכון בעיני, כי היתה האשה הזאת יראת ה׳ על מנת לקבל פרס, לכן כאשר שמעה את איוב אומר ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך, חשבה כי מחזיק איוב בתומתו כדי להאריך חייו, על כן אמרה מה טובו חייך בצער הזה ומה תוחיל לה׳ עוד, ברך אותו ואם תמות, כי אין בעבודתו לך תועלת אפילו יהיו חייך תלויים בכך. והוא השיב: ואת הרע לא נקבל? )ב י(, כי עבודתי מאהבה לא על מנת לקבל פרס.

תגובה לרע בעולם

}ו ד{ כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי:

בבא בתרא טז א

אמר רבא בקש איוב להפוך קערה על פיה. רש״י: לעקור כל כבוד, שחירף וגידף.

איוב ט

}כב{ אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה: }כג{ אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג: }כד{ אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא:

---

נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ח נצבים וילך

בפרשתן: "כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא […] וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא […] כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ" (מקור א').

המפרשים מתחבטים באיזו מצוה מדובר? [י״א כל המצוות (ראב״ע), י״א ת״ת, וי״א תשובה] לפי הרמב״ן (מקור ב') ועוד מפרשים רבים הכוונה למצות התשובה. המוזכרת בפירוט בקטע שקדם לזה.

ולפי זה יש כאן מסר אל מי שנפל ברשת יצרו, ובא לשוב בתשובה, שלא יתרץ לעצמו כי הדבר בלתי אפשרי, אלא קרוב אליך הדבר מאוד, התשובה היא מצוה ברת יישום, ואפשרית לכל אחד.

גם רבינו נסים בדרשות הר״ן (מקור ג') עומד על זה לאור הפסוק בספר מיכה (ו' ו-ט): "בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם ה֔' אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: הֲיִרְצֶ֤ה ה֙' בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי: הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־ה֞' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ".

ומבאר הר״ן שכביכול היה עולה על הדעת, כי לגודל חומרת החטא, יבקש הקב״ה מהבא לשוב בתשובה דרישות זרות לטבע האנושי, ובלתי ישימות, כמו שיתן את בנו כקרבן. ברם מצד האמת לא עלה על לבו של הי״ת לדרוש זאת, וכל מה שה' דורש ממך הוא חרטה וכשרון המעשה.

היטיב להגדיר זאת הגראי״ה קוק (במקור ד') כי מצות התשובה היא קלה שבקלות וקשה שבקשות. לגבי ה״קלה שבקלות" מסתמך הראי״ה עד״ב הגמרא (בקידושין מט:) לגבי אדם שבא לקדש אישה ואומר "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור", שהאישה מקודשת למרות שכרגע הוא בגדר רשע, וזה בנוי על כך שהוא קידש אותה על דעת זה שהוא צדיק גמור, ועל דעת הרהורי התשובה שעשה באותו הרגע. ואנו פוסקים בזה שהיא מקודשת (מספק). ומצד שני היא קשה שבקשות מכיוון שלהוציאה מהכח אל הפועל ולעשות חזרה בתשובה על כל המשתמע זוהי עבודה קשה ולא פשוטה.

אז יש כאן ברמב״ן ובר״ן חיזוק הנקודה של קלותה של התשובה. גם הזוה״ק (מקור ה') מתאר זאת כהתקרבות לה' המתחוללת ברגע אחד.

הרב קוק היה ללא כל ספק אחד מן השליחים ששלח הקב״ה לדור זה לדבר על קלותה של התשובה, ומתוך זאת להשיב לב רבים לאביהם שבשמים. עד כדי כך שאמר (במקור ו') כי "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה" [ועיין שם בכל הפרק שמרחיב הראי״ה במשמעותה העוצמתית של הרהור התשובה. וזאת בשל כך שהם לא בדיוק צריכים ליצור משהו חדש יש מאין, אלא אדרבה הם מגלים את הרצון הפנימי והאמיתי שנמצא אצל האדם גם כאשר הוא רחוק מכך].

אפשר להסביר זאת בשני אופנים:

בגלל שהאדם משוכנע כמה קשה לשוב בתשובה, הוא מראש מתייאש מהרעיון, ולא מתחיל לשוב.

גם אם הוא כבר מתחיל, כיון שהוא לא מעריך את הצעד הראשון שהוא עשה (זה שמצד האמת טמון בו הכל, ושמכחו הוא כבר נקרא צדיק), אין לו שמחה במצבו הנוכחי, ולכן הוא ייסוג וייפול.

אוהחה״ק (מקור ז') ג״כ מתייחס לבעיה זו אצל בלעם שמייחל "תמות נפשי מות ישרים", כיון שהוא משוכנע שבחיים חיותו לא יצליח להחזיק מעמד בישרותו, הוא לא השכיל להבין כי התשובה לא בשמים היא.

לצד האמונה והשמחה הוספנו כאן שתי עצות מרכזיות אל הבא לשוב בתשובה מפי קדמונינו נו״ע.

מהר״ם אלשיך (מקור ח') הק' מדייק מפסוקי הפרשה שלימוד התורה הוא מרכיב הכרחי בחזרה בתשובה, וזמ״ש: "בפיך ובלבבך".

הבעש״ט (מקור ט'): התשובה צריכה להיות בהדרגה.

דברים פרק ל פסוק יא – יד: כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא: אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ: ס

רמב״ן דברים פרק ל פסוק יא (פרשת נצבים): וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני [ל' עתיד ולא ל' ציווי] לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:

דרשות הר״ן דרוש ו': מן הטובות הגדולות שהטיב השם יתברך לנו והחסדים העצומים, הוא ששיער המצות בענין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבאו לטורח, כי רצה השם יתברך לזכותנו ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית (ד א) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה).

ובפרט נתבאר זה בענין התשובה, שההיקש יורה ויחייב, שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם יתן איש את כל הון ביתו בכופר עונו בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו, גם בניו ובנותיו, בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל השם יתברך היקל על זה, ובחר בתשובה וצוה עליה, וביאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד.

כל זה ביאר הנביא בכאן. אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי ושהשכל יורה, שיהיה החוטא בזאת המחשבה שיאמר כן "במה אקדם ה'" וגו' ויכפר לי על חטאי, היספיק לי בזה שום דבר, "האקדמנו בעולות" וגו', "הירצה ה' באלפי אילים", ויכפר על חטאי, ואם כל זה לא יספיק לי, היספיק לי אם אתן בכורי לכפר פשעי, ופרי בטני לתרופת חטאת נפשי, […]

והיתה התשובה בזה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך", כלומר באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל השם יתברך הפליא עמך לעשות, ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אילים ורבבות נחלי שמן ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב (ירמיה יט ה): "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", וכמו שדרשו רבותינו ז״ל (תענית ד א), אינו רוצה מאתך רק כשרון המעשה, והוא עשות משפט וגו', והם דברים קלים מאד יושגו מהרה.

הראי״ה קוק – אורות התשובה (הקדמה): התשובה היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל התקוות האישיות והציבוריות, היא מצות ה' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחר הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין אל הפועל במילואה בעולם ובחיים.

זוהר כרך א (בראשית) פרשת חיי שרה דף קכט עמ' א–ב: זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגע חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קודשא בריך הוא בכמה שנין.

אורות התשובה י״ד, ד1*: עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה.

אור החיים במדבר פרק כג (פרשת בלק) על הפסוק: "תמות נפשי מות ישרים": עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז״ל (ע״ז ד ב) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר, וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן, ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו:

ר״מ אלשיך הקדוש על דברים פרק ל פסוק יא (פרשת נצבים): אמר כי המצוה הזאת כו', כאשר אמרתי לך שעל ידי הלימוד יכנע יצרך ותשוב, אל יפלא עתה בעיניך נצוח את היצר הרע באמור ומה אם טרם אחטא גבר עלי והחטיאני, ומה יעשה אחר שהחזיק בי והוא בעל הבית כי ישתרר עלי גם השתרר ולא אוכל לו, ומה גם כי כח רוחני הוא ואני חומר עכור לעמוד נגדו. על כן אפשר יעלה על לב איש, צריך כח אלהי רוחני מן השמים להתאזר נגדו. ואם הכח ההוא נתנו יתברך למטה לארץ לא לנו הוא, ומי יתן ידענו ונשלח אחר חכם חרשים אשר לו הכח ההוא מסוף העולם ויודיענו. על כן אמר המצוה הזאת היא התשובה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא:

ופירש מה שאמרתי לא נפלאת היא כי לא בשמים היא לאמר כו'. ומה שאמרתי ולא רחוקה היא הוא כי לא מעבר לים היא לבקש היודע הנצוח ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד שהוא הלימוד בבית המדרש שאמרתי לך לעמוד נגד יצרך. שהוא אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. וזהו אומרו בפיך שהוא הלימוד ועל ידי כן יטהר לבבך ממחשבות רע ויטפל בטוב לעשותו בפועל.

בעל שם טוב עה״ת פרשת בשלח אות א': בפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" וגו'. ושמעתי בשם מורי [כי האדם עולם קטן ויש בו פרעה ומצרים, והורה הכתוב סדר התשובה, שיהיה בהדרגה להסב דרך ולא בפ״א, שאם כן יתבטל מכל וכל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יריית הפתיחה לגאולה * שיחה לימי "בין המצרים" * הרב אבינדב אבוקרט

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קהילת 'אבני החושן' - הערוץ הרשמי

---

נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

דף מקורות מקוצר מטות - מסעי

ההבדל בין נדרים לשבועות

רמב״ן במדבר פרק ל: )ג( איש כי ידור נדר - האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו )נשבע( שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה? ! ת״ל לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, לשון רש״י.

ולשון ספרי )מטות קנג( אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת״ל לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור.

הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים. ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו )נדרים ב ב( בנדרים דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל.

נדר חל על מצוות עשה ועל לא תעשה לעומת שבועה שאינה חלה על מצוות

וכן ״לאסור את המותר ולא להתיר את האסור״ אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח אסור )שם טז א( ואף על פי שעובר על מצות עשה. אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בביטול מצות לא תעשה ולא בקיומו, ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין. ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה )שם ח א( דכתיב )תהלים קיט קו( נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו. והלכות גדולות הן, הבקי ימצאם במקומותם.

וטעם ידור נדר לה׳ - איננו כמו אשר ]דוד נשבע לבנות את בית המקדש[ נשבע לה׳ )תהלים קלב ב(, כי הוא כמו ]שאליעזר נשבע לאברהם שלא יקח מבנות כנען[ וישבע לו )בראשית כד ט(, שנשבע אליו לצרכו. ]צורך מסויים אלא שנודר על עצמו לכבוד ה׳[ אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע )דברים ו יג(, ואשביעך בה׳ )בראשית כד ג(, כאשר נשבעתי לך בה׳ אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי )מ״א א ל(, השבעה לי באלהים הנה )בראשית כא כג(.

אבל בנדר לא יאמר ״ידור בה׳״ אלא ״לה׳״. וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי )מטות יד(, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות? בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך )מלכים ב ד ל(. והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה ]לחבר את הספירה השביעית המלכות אל התפארת[, והנדר בתבונה ]ספירת בינה[ ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה׳ וכל הנשבע בו.

למה משה מנהל את המלחמה במדיין? מדוע שלח משה מעט להילחם במדיין? ומדוע כעס עליהם משה?

רמב״ן במדבר פרק לא: )ב( נקם נקמת בני ישראל וגו׳ אחר תאסף אל עמיך - נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה׳, ואין על יהושע רק מצות הארץ. ועוד שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם אחר תאסף אל עמך. ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה ועשאו משוח מלחמה זו, ואין ראוי שילך אלעזר, כי הוא הכהן הגדול.

)ו( וישלח אתם משה אלף למטה - לא שלח שם כל עם הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד. והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה׳, על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. והנה משה לא צוה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה׳ במדין )פסוק ג( וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים. וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה, קצף על הנשים היודעות משכב זכר, כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחלת כל דבר, גם לנקמה גם לדין התורה ואת הבהמה תהרוגו )ויקרא כ טו(. וכיון שראה שהעם חפץ לשלול, מחל על הטף בנשים ועל השלל.

ויתכן עוד שנאמר, כי משה נצטוה צרור את המדינים )לעיל כה יז( ונקום נקמת בני ישראל )לפנינו פסוק ב(, ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם, והש״י אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם. ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר, וצוה בטף הזכרים לנקמה.

והנה קצף על פקודי החיל, וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום. ושנינו בספרי )מטות מג( אמר לו פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו. ולא ידעתי מהו, שלא פקד אותם דבר בכתוב. ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס, ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס מצותו, כי שאול אבד מלכותו על זה )ש״א טו יא(. אבל הענין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה׳ במדין, ואמר פנחס נקמה גדולה עשינו בהם. ואפשר לפרש, שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה כי )תצור( ]תקרב[ אל עיר וגו׳ )דברים כ י - יח( כך עשינו בהם, ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל )פסוק טז(, והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה.

התורה חוזרת ומדגישה את מספר הצאן שנשבו למרות שניתן לחשב, מדוע?

במדבר פרק לא פסוק לו: וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

רמב״ן במדבר פרק לא )לו( ותהי המחצה חלק היצאים בצבא - הוצרך הכתוב לפרט הזה שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס, להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד, וזה נס. וכן במחצת העדה ללוים.

במדבר פרק לא )מח( וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: )מט( וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: )נ( וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְּלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: )נא( וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה: )נב( וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיקֹוָק שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת.

רמב״ן במדבר פרק לא: )מט - נ( וטעם עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו - לאמר הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו, שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שיפקד מן הצבא, ולפיכך אנחנו חפצים להקריב קרבן ה׳ המציל אותנו לתת לפניו כופר נפשותינו אשר פדה ממות ובמלחמה מידי חרב. ורבותינו דרשו )שבת סד א(, ולא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה, לומר שהיו בכל עת בידינו ולא נפקד איש מאחינו אשר בצבא אל מקום אחר לעבור עבירה, ואמר להם משה א״כ קרבן זה למה? אמרו לו לכפר על נפשותינו, מהרהור הלב.

במדבר פרק לא: )נד( וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְקֹוָק.

)נד( ויבאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל - יראה מזה שעשו מהם כלי שרת ומסרום לצבור, לזכרון לכל בני ישראל שיעשו בהם עבודת ה׳ לדורות. שאם באו הכלים האלה לאוצר בית השם היה ראוי שיאמר ״זכרון להם לפני ה׳״, כי בני ישראל יכלול כל העם, והזכרון בדבר קיים הוא.

ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לא היה בה ענין ראוי לומר בו זכרון לבני ישראל לפני י״י. אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן.

במה חשד משה רבינו בשניים וחצי השבטים?

רמב״ן במדבר פרק לב: )א - ב( ויבאו בני גד ובני ראובן - הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד - כמשפט, כי הוא הבכור ובן הגבירה, וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר )דברים ג טז( ולראובני ולגדי נתתי. אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד, כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת, והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר )שם לג כ( וטרף זרוע אף קדקד, ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ.

והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים )לעיל יג לא( לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה׳ כאבותם, ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר. ולכך ענו אותו, חלילה שנירא מהם, אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה׳ כי לחמנו הם.

מה עניין הזכרת המסעות?

רמב״ן במדבר פרק לג )א( אלה מסעי - אחרי נקמת מדין שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אחר תאסף אל עמיך )לעיל לא ב( ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקדוש ברוך הוא עמהם, שאע״פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש״י מדברי רבי משה הדרשן.

והוסיף הרב במורה הנבוכים )ג נ( תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ואמרה התורה )דברים כט ה( לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין.

וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו. והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו, כי ״על פי ה׳״ דבק עם ״ויכתוב משה״, לא כדברי ר״א שאמר שהוא דבק עם ״למסעיהם״, שכבר הודיענו זה )לעיל ט כ( על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו.

יותר חמור לעבור עבירות בארץ ישראל מאשר בחו״ל

רמב״ן במדבר פרק לה )לג( ולא תחניפו את הארץ - מפני שאמר תחלה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה. וענין החנופה הוא הנאמר בקללות )דברים כח לח - מ(, זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל. כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בע״ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר )ירמיה ג א( הלא חנף תחנף הארץ, והארץ חנפה תחת יושביה )ישעיה כד ה(, ותחניפי ארץ בזנותיך )ירמיה ג ב(.

וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו. ובספרי )מסעי קסא( אמרו, ולא תחניפו את הארץ, הרי זו אזהרה לחנפין. כי הזהיר מתחלה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה.

---

נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

למה באמת שונאים את ישראל?פרשת בלק

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רותם שנירר

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

דף מקורות בלק

במה חטא בלעם?

רמב״ן במדבר פרק כב: אם לקרא לך באו האנשים - אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם - ועל כרחך הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה - ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה, לשון רש״י. ויחר אף אלהים כי הולך הוא )פסוק כב( - ראה שאין הדבר טוב בעיני המקום ונתאוה לילך, גם זה לשון הרב. ור״א כתב אמר הגאון אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר לו לא תלך עמהם )פסוק יב( איך אמר לו קום לך אתם, יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבאו שרים נכבדים מהם.

ולפי דעתי ]אבן עזרא[ אין צורך, כי טעמו כמו שלח לך אנשים )לעיל יג ב(, כי השם אמר לישראל עלה רש )דברים א כא( והם לא האמינו רק אמרו )שם פסוק כב( נשלחה אנשים, אז שאל משה את השם. וכן זה, כי מה צורך היה לו לומר )פסוק יט( ואדעה מה יוסף ה׳ דבר עמי, רק חשב בלבו מחשבה רעה, והשם אמר לו לך אתם רק השמר שלא תדבר רק מה שאומר לך, והעד על פירושי ויחר אף אלהים כי הולך הוא, אלו דבריו.

וכל זה איננו שוה לי. כי מה שאמר הגאון, איננו כן, כי השם אמר לו )פסוק יב( לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, בעבור שלא יקלל את העם ימנענו ואיך יהיה מותר לו ללכת עם שרים אחרים, ולא מנעו מלכת בעבור חסרון מעלת השרים? ! ומה שאמר ר״א, איננו נכון שינחם האלהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל, וענין שלח לך אנשים לא כן היה, וכבר פירשתי טעמו )לעיל יג ב(, ולא יעניש האלהים בדבר אשר יתן רשות בו, וחלילה. ובמדרש )במדב״ר כ יב( אמרו מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו:

כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן אמר לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא, ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלהים.

ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו. ובלעם ענה אותם, שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו, ועשה זה כהוגן, כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה׳ לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך, ויודיענו מה יענה מלאכי גוי או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד.

והנה השם אמר לו, כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך, ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם )לא( ]ולא[ תירא מבלק, וזה טעם ״אם לקרא״. וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים:

והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר, הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו, כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק )פסוק יז( ולכה נא קבה לי את העם הזה, לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם. והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום, ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם, על כן חרה אף ה׳ כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך.

ועוד שהיה בזה חלול ה׳, כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחלה ״לא תאור את העם כי ברוך הוא״ כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה׳ מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם:

נבואת בלעם כמשה?

רמב״ן במדבר פרק כב: ויגל ה׳ את עיני בלעם - מזה הכתוב נלמד כי בלעם לא היה נביא, אלו היה נביא איך יצטרך לגלוי העינים בראיית המלאך כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה? כנער אלישע )מ״ב ו יז( והגר המצרית )בראשית כא יט(, ולא יאמר כן בנביאים, וכך קראו הכתוב )יהושע יג כב( בלעם בן בעור הקוסם. ומה שאמר הוא )פסוק ח( כאשר ידבר ה׳ אלי, יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו ״דבר ה׳״. אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עינים בראיית המלאך ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה שדי )להלן כד ד טז(, והכל בעבור ישראל ולכבודם. ואחרי ששב לארצו היה קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו )יהושע יג כב( ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וחלילה שישלחו יד בנביא השם. וכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה )כ יט(, בלעם נזקק לרוח הקדש, וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה, לפיכך צווח רם הייתי והורידני בלק:

פרק כד )א( ואמר )שם( אשר מחזה שדי יחזה, כי ראה עתה באיספקלריא המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם )שמות ו ג( וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי, והנה הם יראו באל שדי והוא יחזה במחזה של שדי והנה היו שתי מדרגות למטה מהם ]לא ראה ׳אל שדי׳ ולא ׳שדי׳ אלא ׳מחזה שדי׳[, ועל כך קרא עצמו ״גלוי עינים״ שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר )מ״ב ו כ( ה׳ פקח את עיני וגו׳. וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך )לעיל כב לא(, ויגל ה׳ את עיני בלעם.

ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי )ברכה לט(, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם. אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאום שומע אמרי אל, משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר )לעיל ז פט( מדבר אליו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר )דברים ה כח( ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו… והכלל כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו, מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב״ה, אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיא במחזה שדי כמו שביארנו. וכן אמרו בויקרא רבה )א יג(, אין הקדוש ברוך הוא נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור היך כמה דתימר ויקר אלהים אל בלעם, אבל לנביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה, וחצי הדבור תבין עניינו ממה שבארנו: ]ויגל, מחזה שדי, ויקר[.

שלושת נבואותיו של בלעם )שבע מזבחות, בכל אחד פר ואיל – שם מב(:

במדבר פרק כג: )ז( וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן־אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ־מוֹאָב מֵהַרְרֵי־קֶדֶם לְכָה אָרָה־לִי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹּעֲמָה יִשְׂרָאֵל: )ח( מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְקֹוָק: )ט( כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: )י( מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:

רמב״ן כג, י: מראש צורים אראנו - הטעם, בעבור שהעלהו ׳במות בעל׳ לראותו, אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו, ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו ]עם ישראל[ כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם, וישכון בדד בשם יעקב וישראל. ועל כן הזכיר )פסוק ז( ארה לי יעקב וזועמה ישראל, כי הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם, לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם. כי בלק לא היה מזכיר לו שם ישראל, רק אמר )לעיל כב ה( עם יצא ממצרים, כמתנכר בהם שלא ידע אותם, שהיה כפוי טובת אביהם. והכוונה לומר, כי כאשר אני רואה אותו עתה שוכן לבדו, כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב, והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו, ולא שיטפל הוא אליהם:

)י( מי מנה עפר יעקב - יאמר, אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד, ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ, וגם רובע ישראל למחנות הדגלים הארבעה לא אוכל למנות. יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו, ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. וזה דעת אונקלוס ברבע ישראל ]אחד מארבעה מחנות ישראל[.

ואמר תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו - לומר שהן נוחלי גן עדן. כי אחרית האדם המות, על כן יבקש שימות מות ישרים, הם ישראל הנקראים ישורון שיבלו ימיהם בטוב, ותהי אחריתי כמוהו, כישראל אשר חלקם בחיים ואינם בני גיהנם ואבדון. והנה כלל נבואתו בזה הפעם, שאין השם חפץ בקללתנו, וכי אנחנו עם לבדד חלקו ועמו לא נתערב בגוים ולא נחשב עמהם, ואחריתנו טובה בדרך ישר:

במדבר פרק כג: )יט( לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: )כ( הִנֵּה בָרֵךְ לָקַחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה: )כא( לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: )כב( אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: )כג( כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא־קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה־פָּעַל אֵל: )כד( הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:

רמב״ן במדבר פרק כג: )כא( לא הביט און ביעקב - יחזור אל האל הנזכר )פסוק יט(, יאמר שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו ועל כן הוא עמם, ותרועת מלכותו בהם כי יריע אף יצריח על אויביהם יתגבר, זה דעת ר״א ונכון הוא. ויתכן עוד לפרש, כי ״און״ במקום הזה כמו תחת און ראיתי אהלי כושן )חבקוק ג ז(, ועמל כמוהו, וכן תחת לשונו עמל ואון )תהלים י ז(, כזב ושקר, כי הדבר שלא יהיה ולא יבא כי שקר הוא יקרא און ועמל, בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק העמל. יאמר הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, כי לא הביט אדם ביעקב ולא ראה איש בישראל און ודבר כזב, אין בטחונם שקר ואין תוחלתם נכזבת, אבל כל ברכותיהם ובטחונם יתקיימו לעולם. כלשון הנה כה מבטנו )ישעיה כ ו(, וחתו ובשו מכוש מבטם )שם פסוק ה(, וכן ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם )שם כב יא(, ענין בטחון ותקוה. ואמר הטעם, כי ה׳ אלהיו עמו, אשר לא יכזב ולא ינחם, ותרועת מלך גבור בו, שלא ינוצח לעולם, כי בהוציאו אותם ממצרים הנה לו תוקף גדול כתועפות ראם על כל בהמה. ואיך לא יתקיימו כל ברכותיהם ואין בהם נחש וקסם:

)כג( כי לא נחש ביעקב - אינם צריכים לנחש וקסם שיאמר ליעקב וישראל מה פעל אל ומה גזרותיו במרום, אינם מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאים מה גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם, לשון רש״י. והנכון בעיני, כי בעבור היותו קוסם, ובלק שלח לו )לעיל כב ו( כי ידעתי את אשר תברך בקסמיך מבורך ואשר תאור בהם יואר, ושלח לו קסמים, על כן אמר לו, אין נחש ביעקב להרע או להטיב להם, ולא קסם בישראל מזיק או מועיל, כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל בהם, כי מפי עליון תצא להם הרעות והטוב. לומר כי חלק ה׳ עמו אינם בממשלת שרים וכוכבי השמים וכסיליהם שיזיק להם אדם בקסם ונחש כגוים. וזה כאשר אמר משה )דברים ד יט כ( אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה׳ להיות לו לעם נחלה, כאשר פירשתי בסדר אחרי מות )ויקרא יח כה(:

)כד( ונתנבא עליהם כי כלביא יקום - שהוא הגור, ואחרי כן יתנשא כאריה, ולא ישכון בארצו עד יאכל טרף וישתה דם מלכי כנען, כדברי אונקלוס. והנה הוסיף עתה בנבואה הזאת השנית, להגיד לבלק כבשם הארץ והרגם מלכים אדירים. והנה בלק יודע כי ישראל לא ינחלו את ארצו, ולפיכך אף על פי שהגיד להם עתה שסופם לנצח מלכי כנען ירצה עוד שיקללם )בנחשו[ עד שיוכל הוא להתגבר עליהם אולי יוכל להלחם בו ולהכות מהם, על כן אמר עוד )פסוק כז( ואקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. לא שיחזיר אחור ברכתו, שכבר הודיעו )פסוק יט( לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, אבל חשב הנה הם עתידים לכבוש ארץ כנען שהיא נחלתם ולהרוג מלכיהם, אבל אפשר שאתגבר אני עליהם ואכה בו כאשר עשו העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא שהכום עד החרמה )לעיל יד מה(, וזאת כוונתו מפחדו מהם כאשר הזכיר לזקני מדין )לעיל כב ד(. או היה ענינו, שיוכל להשיב אליו כל מה שתפסו מיד סיחון מאשר למואב, כמו שמפורש בדברי יפתח, וכבר הזכרתיו:

במדבר פרק כד: )א( וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְלֹא־הָלַךְ כְּפַעַם־בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּר פָּנָיו: )ב( וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: )ג( וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:

רמב״ן במדבר פרק כד: כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה.

---

נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת בלק | רמב"ן על התורה | הרב יצחק אגמי

צפייה ביוטיוב

ערוץ: בית הכנסת "משכן יאיר" - קהילה לומדת

---

נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת חקת | רמב"ן על התורה | הרב יצחק אגמי

צפייה ביוטיוב

ערוץ: בית הכנסת "משכן יאיר" - קהילה לומדת

---

נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת קרח | רמב"ן על התורה | הרב יצחק אגמי

צפייה ביוטיוב

ערוץ: בית הכנסת "משכן יאיר" - קהילה לומדת

---

נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

האזינו שבת תשובה תשפה

דרשה לשבת תשובה – האזינו תשפ״ה

כתב הרמב״ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד - ח

הלכה ד

ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

הלכה ה

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.

הלכה ו

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה', ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק, התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, וכן אתה מוצא שבלשון שהקב״ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים, שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ונאמר ביכניהו ברשעתו כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו', וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם.

הלכה ז

כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.

הלכה ח

בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.

דברי הרמב״ם בהלכה ה תמוהים, לכאורה הם אינם במקום המתאים להם, שהרי קבוצת ההלכות ד – ח עוסקת בכל שבעל תשובה מתקרב לה', ומה עניינה של היחס בין גאולה ותשובה בהלכות אלו.

והנה כתב הכסף משנה שמקור דברי הרמב״ם בדברי הגמרא במסכת יומא (פו, א) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, ותמהו עליו האחרונים הרי אין ללמוד משם אלא שתשובה מקרבת את הגאולה, ולא ניתן להסיק משם שהגאולה תלויה בתשובה, והביאו את מקור הדברים מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צז) שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה כדעת רבי יהודה ורבי אליעזר. והנה בספר טורי אבן להגאון הקדמון רבי אלעזר רוקח מאמשטרדם (ובסוף ימיו באה״ק בצפת) כתב על זה:

ולפענ״ד בודאי כשיבא זמן הגאולה אף אם ח״ו לא ישובו דיו לאבל שיעמיד באבלו וע״ש בפירוש רש״י אך אין הדבר תלוי אלא בתשובה להקדים זמן הגאולה ע״ד שאמרו לא זכו בעתה זכו אחישנה וזהו שמדייק הגמרא ביומא גדולה תשובה שמקרבת דייקא את הגאולה ובא לציון גואל במהרה בימינו א״ס.

ונראה שדבר גדול דברו בזה נשיאי אה״ק מרן הכס״מ ור״א רוקח, שלכאורה תמהו גם הם מה פשר מיקומה של הלכה זו בפרק זה, הרי לא היה צריך הרמב״ם להביאה כאן אלא במקום אחר – במקום שבו עוסק הוא בענייני הגאולה – בסוף הלכות מלכים בפרקים י – יא.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז עמוד ב

אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם - בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו - לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושעון! אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: והלא כבר נאמר כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו'. ושתק רבי אליעזר.

בגמרא כאן המחלוקת היא האם התשובה היא תנאי להופעת הגאולה, ושתק רבי אליעזר להוכחותיו של רבי יהושע, שאין התשובה תנאי לגאולה, ונראה מדבריו שהקב״ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושים תשובה, שהגאולה בו תבוא, אלא שבמהלכה תתרחש גם תשובה אפילו אם בני ישראל לא יתעוררו לה מעצמם, וזאת באמצעות גורם חיצוני כמלך שגזרותיו קשות. ולע״ד זו גם כוונת הרמב״ם – כרבי יהושע, שלא כתב שאין ישראל נגאלים אלא אם יעשו תשובה קודם לכן, אלא שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה, דהיינו שתהליך גאולתם יהא מלווה בתשובה.

הדבר הוא מוכרח מעניינו של הפרק, וכפי שכתב מרן הכסף משנה מדברי הגמרא ביומא שהתשובה מקרבת את הגאולה. משמעות הדבר שתשובה היא תהליך של התקרבות לה', וזה כפי שכתב הרמב״ם בכל ההלכות הללו על עניינה של ההתקרבות לה' שנעשית דרך התשובה. גם הגאולה עניינה התקרבות לה', וכפי שעולה דבר זה מדברי הרמב״ם בהלכות מלכים, לפיכך על כרחנו לומר שהגאולה תהא מלווה בתשובה, ואין ישראל נגאלים אלא "בתשובה". ומאחר שבעת שיבוא הקץ – גאולה בעתה, כדברי רבי אלעזר רוקח, גם אם ישראל לא עשו תשובה קודם לכן, הגאולה תבוא ובמהלכיה, בעת חבלי הגאולה, יתרחש תהליך של תשובה.

הרמב״ם פתח בהלכה ד במעמדו של בעל התשובה, של האדם היחיד, כמה הוא קרוב לה', וכמה שכרו רב. הרמב״ם ממשיכה בהלכה ה במעמדו של עם ישראל כששב אל ה', והביטוי לכך שעם ישראל מתקרב אל ה' ושב אליו הוא בגאולה, ככה זה נראה בפועל, כך אפשר לאמוד את תשובת ישראל.

אמנם אם ישראל יעשו תשובה קודם לכן, בוודאי שהדבר מקרב את הגאולה, ואם תשובתם תהא מספקת אזי תקרב את הגאולה בבחינת אחישנה.

וכתב רמב״ן דברים פרק לב פסוק מ (פרשת האזינו)

והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע״ז. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן:

ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקדוש ברוך הוא, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע״ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקדוש ברוך הוא וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו ע״ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקדוש ברוך הוא יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם:

וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו:

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם עניניה הרבים:

השירה מתחילה בהצדקת דרכי ההנהגה האלוהיים (דברים פרק לב פסוק ד (פרשת האזינו):

הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא.

היא ממשיכה בסיפור של קרבה ומרחק (פסוק ט - טו)

(ט) כִּ֛י חֵ֥לֶק יְקֹוָ֖ק עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ:

(י) יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ:

(יא) כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ:

(יב) יְקֹוָ֖ק בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר:

(יג) יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר:

(יד) חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר:

(טו) וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ:

ובעקבות המרחק בין ישראל לה' (ויטוש אלוה עשהו וכו') מגיעה התגובה האלוהית דברים פרק לב פסוק יט - כ (פרשת האזינו)

(יט) וַיַּ֥רְא יְקֹוָ֖ק וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו:

(כ) וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם:

ואם הם מתרחקים הביטוי למרחק האלוהי הוא גלות, וגזרות וכניעה לעמים אחרים. עד שמגיע הזמן להושיע את ישראל, אך התשועה הזאת מגיעה מתוך הכרה בצדק האלוהי, והקשר שלנו אליו (דברים פרק לב פסוק לו - מג)

(לו) כִּֽי־יָדִ֤ין יְקֹוָק֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב:

(לז) וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ:

(לח) אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָקוּ֙מוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה:

(לט) רְא֣וּ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל:

(מ) כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם:

(מא) אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם:

(מב) אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב:

(מג) הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ:

נכון, השירה אינה מתארת את הקשר שנוצר מחדש בין ישראל לה', אבל לאור הפתיחה, האם יש ספק בכלל שזו תכלית המהלך? האם המהלך של גאולת ישראל מידי אויביהם מנותק מהסיפור של הקשר שנפרם וצריך לשוב? ברור, ולא יעלה על הדעת סיפור אחר מאשר השבת לב בנים לאביהם שבשמים. אולם, מחדש לנו הרמב״ן, שהשירה אינה תולה את החזרה האלוהית והפעולה האלוהית בתהליך מקדים של תשובה, אלא הגאולה והתשובה כרוכות זה בזה, וכשבא עתה של הגאולה בבחינת בעתה, התשובה תתלווה אליה, מנסיבות אלו או מנסיבות אחרות. גם אם ישראל לא ירצו לעשות זאת מעצמם, הקב״ה יגלגל את הנסיבות ההיסטוריות הנדרשות שיובילו את העם בעל כרחו אל המסקנה "ראו עתה כי אני אני הוא ה' ואין אלהים עמדי". אך מאידך גיסא, אם יחזרו ישראל בתשובה מעצמם, אזי כבמשוואה הגאולה בא תבוא משום שהביטוי הפיזי לקשר שבין עם ישראל וריבונו של עולם הוא גאולה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ניצבים וילך מל ה לבבך

בס״ד

פרשת ניצבים

לעילוי נשמת מו״ר אבינו סבינו מאיר בן ג׳ולי

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך

יונתן- וְיַעֲדֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וְיַת טִפְּשׁוּת לִבָּא דִבְנֵיכוֹן אֲרוּם יְבַטֵל יִצְרָא בִּישָׁא מִן עַלְמָא וְיִבְרֵי יִצְרָא טָבָא

רמבן- כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ולא היה לו ברצונו דבר והפכו…

וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי, ולכך אמר עוד והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. וכן נאמר ביחזקאל ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו. והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.

וזהו שאמרו רבותינו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ, אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

ישעיה מד- ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה - ולא ישיב - אינו נותן אל לבו לבחון בדבר ואין בו לא דעת ולא תבונה לחשוב… השיבי על לב, מורה ההתבוננות היותר קטן, ולא ישיב אל לבו.

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא… כי בפיך ובלבבך לעשותו

רש״י- ״לא נפלאת הוא ממך״ - לא מכוסה היא ממך כמו שנאמר כי יפלא ארי יתכסי ותרד פלאים ותרד במטמוניות מכוסה וחבושה בטמון.

בעל הטורים- ובלבבך אברא שמעתא סברא.

רבינו בחיי- כי המצוה הזאת. יאמר זה על התורה, כלשון (דברים ח) כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. לא נפלאת היא אין ענינה נסתר ומכוסה שלא תוכל לעשותה, וזהו שאמר לא בשמים היא, שהוא באור ללא נפלאת היא, וכן לא מעבר ליום באור ללא רחוקה היא. והים זה הוא הים הגדול שהוא חשוך והוא מן הנמנע שיהיו בני אדם רשאין ליכנס שם מפני חשכת המים, ואין הכוונה בשאר הימים שבני אדם יכולין להכנס בהם, לפי שכשם שאמר לא בשמים היא והיא מניעה שהרי מן הנמנע שיעלה אדם בשמים, כך מעבר לים הוא מניעה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

התשובה של אליהוא - ספר איוב

של התשובה שוקרו חנן אֱלִיהּוא נחלים אורות קהילת רב ן

אליהוא אתה? מי

1. " ל פרק איוב ב {ב בְּׁעֵינָיו: צַדִּּיק הוּא כִּּי אִּיּוֹב אֶׁת מֵעֲנוֹת הָאֵלֶּׁה הָאֲנָשִּים שְׁלֹשֶׁת וַיִּּשְׁבְּׁתוּ }{א}

אַף וַיִּּחַר הַּבּוזִי בַּרַּכְאֵל בֶן אֱלִיהּוא צַדְּׁקו עַל אַפּוֹ חָרָה בְּׁאִּיּוֹב רָם ֹמִּמִּּשְׁפַּחַת

וַיַּרְׁשִּיעו מַעֲנֶׁה מָצְׁאוּ לֹא אֲשֶׁר עַל אַפּוֹ רֵעָיוּחָרָה וּבִּשְׁלֹשֶׁת {ג} מֵאֱלֹהִּים: וֹ נַפְׁש

{ה לְׁיָמִּים: מִּמֶּׁנּוּ הֵמָּה זְׁקֵנִּים כִּּי בִּּדְׁבָרִּים אִּיּוֹב אֶׁת חִּכָּה וֶׁאֱלִּיהוּ {ד} אִּיּוֹב: }אֶׁת

אַפּו וַיִּּחַר הָאֲנָשִּים שְׁלֹשֶׁת בְּׁפִּי מַעֲנֶׁה אֵין כִּּי אֱלִּיהוּא: ֹוַיַּרְׁא

איוב א דל: , וַיֹּאמַר. אֱלִּיהוּא וַיַּעַן. וַיֹּאמַר אֱלִּיהוּ וַיַּעַן לה, א: איוב לו: א, איוב. וַיֹּאמַר אֱלִּיהוּא וַיֹּסֶׁף

2. כב בראשית הִּוא גַם מִּלְׁכָּה יָלְׁדָה הִּנֵּה לֵאמֹר לְׁאַבְׁרָהָם וַיֻּּגַּד לְנָּחוֹר בָּנִים. ָאָחִּיך עוּץ1 אֶׁת ֹבְּׁכֹרו

אֲרָם. אֲבִּי קְׁמוּאֵל וְׁאֶׁת אָּחִיו בּוז וְאֶת

3. כא לב איוב

אֶׁש נָא אַל ָּ. אֲכַנֶּׁה לֹא אָדָם וְׁאֶׁל אִּיש פְׁנֵי א: רש״י לכבודו להחליפו דברי אשנה לא

כבודו בשביל הדיבור את שמשנה כינוי זהו איוב את וירשיעו למעלה שאמרתי כמו

כי שה אע לא זאת ואף אוכיחנו: מלא בפה

4. ב טו בתרא בבא הן: ואלו העולם, לאומות נתנבאו נביאים שבעה התימני אליפז ואיוב ואביו בלעם

הנעמתי וצופר השוחי ובלדד וליטעמיך, הבוזי. ברכאל בן ואליהוא בן אליהוא

כתי והא? הוה מישראל לאו ברכאל עמינדב], [אבי " רם "ממשפחת ב אינבוי אלא

לאומות אינבי העולם.

5. שם רש״י בשמו קרא מדייחסיה כרחך על אליהוא. אביו ושם. הוה ישראל משפחתו, ושם

היה רם ממשפחת דאמרי ואית אברהם. היינו

1 הָיָה אִּיש {א} הספר: פתיחת עּוץ בְאֶרֶץ. אליהוא" זה בוז, איוב זה: עוץ שם" רש״י שְׁמו. ֹאִּיּוֹב

6. פ״ה, ה״ו סוטה, ירושלמי

ברכאל בן בלעם, זה: אליהוא עקיבה רבי דרש -. . ובירכן ישראל את לקלל שבא

הבוזי - עינים. וגלוי נופל בזויה, נבואתו שהיתה רם- ממשפחת. בלק ינחני ארם מן

א ר' לו אמר המקום, עליו כסה כבר הוא, הוא אין עזריה: בן לעזר הוא לית ואין

ברכאל-. יצחק זה אליהוא אלא עמך. להתוכח עתיד הבוזי- האל. שברכו שביזה

רם- ממשפחת המזבח. גבי על שנעקד בשעה "ז ע בתי כל. מאברם

7. קס״ו ח״ב. זוהר הבוזי ברכאל 'בן הכא: כתיב הווה. דיחזקאל ומזרעא הווה, כהנא,'אליהוא וכתיב

הכהן. בוזי בן 'יחזקאל 'התם:

8. שמו רב ה ת א לד שֶׁמָּא אוֹמֵר הַזֶּׁה הַפָּסוּק שֶׁשּוֹמֵעַ מִּי כֹחַ, שַגִּּיא מְׁצָאנֻּהוּ לֹא שַדַּי וְׁאָמַר: אֱלִּיהוּא בָּא

הַקָּדוֹש שֶׁל גְּׁבוּרָתוֹ כֹּחַ מָצִּינוּ לֹא אֱלִּיהוּא אָמַר כָּךְׁ אֶׁלָּא שָלוֹם, ו חַס הוּא, ְׁחֵרוּפִּים

בָּא לֹא בְרִּיוֹתָּיו, עִם בְטַּרְחּות בָּא הּוא בָּרּוךְ הַּקָּדוֹש שֶאֵין בְּׁרִּיּוֹתָיו עִּם הוּא, בָּרוּךְׁ

כֹחו. לְפִי אֶלָּא הָּאָּדָּם ֹעַּל

? אליהוא בדברי דוש החי מה

9. מור ה כג ג כים נבו נפלאות- וחידות דברים ואמר שלא ויחשוב יתמה המתבונן בדבריו כשיתבונן

וצו ובלדד אליפז שאמר מה על נוסף דבר אמר פר במילות דבריהם עניני השיב אבל

. . בבאורם והוסיף. אחרות אשר הנוסף הענין לך יתבאר הטוב ההסתכלות עם אבל

. . הביא

אליהוא הוסיפו אשר והענין הוא- מהם אחד זכרו ולא בהלצת המשילו אשר

ואמר מלאך הידוע- המפורסם שהענין מות שערי אל שיגיע עד יחלה שהאדם

ממנו; ויתיאשו בעדו- ויעתיר שיליץ מלאך לו יהיה ואם - שיהיה מלאך זה אי

. הטובים לעניניו וישוב ההוא החולה וינצל מכשלונו ויקום ועתירתו הלצתו תקובל

א לנצח מדובקת והלצה העתרה שם יהיה ולא תדיר זה יהיה לא אבל לא פעמים

שלוש, אמר " וכאשר "; יָשְׁרו לְׁאָדָם לְׁהַגִּּיד אָלֶׁף מִּנִּּי אֶׁחָד מֵלִּיץ מַלְׁאָךְׁ עָלָיו יֵש ֹאִּם

אלה כל "הן אמר הבריאות שלמות אל בשובו ושמחתו מחליו הנחלץ עניני סיפר

ו גבר, עם שלוש פעמים אל "יפעל. לבדו אליהוא בארו הענין זה

10. כז אות הגמול שער רמב״ן

. . גמור טועה בעיניו והיה איוב על אפו חרה אליהוא והנה חבריו על אפו חרה חרה וכן

שלאיוב. . ברשעו האלוהים משפט מצדיקים שהיו גדולה תימה וזה תקן במה

לו? וטוב רשע או לו ורע צדיק שהוא הזאת השאילה אליהוא. . דברי באו וכבר

כולם חבריו מדברי סתומים אליהוא מאד סתום פרושם ועניין את יפתח שלא ומי

מפרשי ביד מהן שנתפרש מה בכל ולא בהם ימצא לא סברתו את וישיא דעתו

הקרייה מסודות הוא אבל ההם החברים מדברי מחודשת הגונה טענה או י ראו דבר

שנעלמו התורה אובד והרמז בכתב אסור בהן והפירוש לקבלה להם הזוכים מן לבד

. . תועלת

בשם הנכלל הנזכר בסוד ה הקבל מפי לדעתו אליו האלהים זכהו אם העיבור סוד

לא ואם יחכמו רבים לא כי והטעות המכשול מן מאוד בו שישמר לאחר הנאמנה

שאינו בין היודע בין יחשוב זה כל ועם יודעו דעת על בו העניין תולה יהא אותו שמע

, הנעלם הצד מן האלוהים במשפטי ודעת טעם וטוב גמור צדק זה כל אחרי שיש יודע

וברחמים בחסד במשפט בצדק. והכל

11 בחיי בנו ר. א השגחה הקמח כד אתה, גמור צדיק אולי כי שצדקת שאפשר אע״פ יותר צדקת שלא אותך עושה אני

ורע צדיק סוד והולך ומפרש מאנוש, אלוה ירבה בודאי כי שאמרת כמו מאלהים

אנשים אזן יגלה הנבואה במראות כלומר לילה חזיון בחלום אל ידבר באחת כי לו.

אזן יגלה הנבואה במראות כלומר מעשה, של אדם שיסר שלהן ביסורין ידו ויחתום

צורת כי גויתו ממנו מכסה א והו, מעשה כלי כל כמו מעשה כבר בו שנעשה אנשים

לנפש. כלי להיות אלא הגוף נברא ולא הנפש הוא והעיקר שאול לבלות הגוף

כפל הגויה וכסוי האדם והסרת מעשה, כלי או מעשה אדם הוא כלי שהוא הגוף א״כ

מתקיימת. והנפש משתנות הצרות כי לומר לשון חסד רב שהוא הקב״ה עושה ומה

ושל שחת מני נפשו שיחשוך כדי יסורים. לו נותן לעולם? פשעיו ביד ישלחנה א וזה

עד ויגיע עונותיו הקב״ה לו ויזכיר במכאוב עצמותיו ורוב משכבו על במכאוב והוכח

תשובה שעשה כלומר ישרו בשבילו שיגיד מליץ מלאך עליו יש אם מות שערי

כופר מצאתי שחת מרדת פדעהו המליץ מלאך לאותו ויאמר הקב״ה ויחננו

זו, בתשובה שחת ירד ולא כופר שימצא ויסוריו תשובתו לו הועילה כי זה, ובאור

לכך זכה לא כי העליון באור יראה לא. אבל

העליון? באור לראותו שיזכה כדי בחסדו הקב״ה עושה ומה בגוף מתגלגלת נפשו

כבראשונה שם וחוזרת " עֲלוּמָיו לִּימֵי וּב יָש מִּנֹּעַר בְּׁשָרוֹ זהו״רֻּטֲפַש בשרו רטפש כי,

שהזכיר לנפש יחזור מנוער לבשר ישמח כי יאמר שחת, מני נפשו יחשוך למעלה

וכשיגדל הזאת לנפש - " וַיִּּרְׁצֵהו" אֱלוֹהַּ אֶׁל ּיֶׁעְׁתַּר לאנוש ישיב ואז ויסורין בתשובה

ראשונים עונות על באו ויסוריו כלל חטא לא זה שנולד מיום כי עתה, צדקתו הזה

בהם שיאבד ראוי שהיה ואז העוה״ב מן נדח יהיה שלא בזה מחשבות חשב והקב״ה

ז״ש" העליון, באור יראה בַּשָּחַת מֵעֲבֹר וֹ נַפְׁש פָּדָה תִּּרְׁאֶׁה" בָּאוֹר וְׁחַיָּתוֹ באור כלומר

שכתוב" וזהו שניה פעם וזהו העליון. בַּנְּׁעִּימִּים" וּשְׁנֵיהֶׁם שלש פעמים היא והמדה,

היא המדה לפעמים כי גבר. עם שלש פעמים אל יפעל אלה כל הן שכתוב והוא

להשיב פעמים ג' אמר א ול שלש פעמים לשון שהזכיר וזהו שלש, ולפעמים פעמים

החיים באור מאירה היא שלש פעמים כלומר החיים באור לאור שחת מני נפשו

שחת מני להשיבה כדי האדמה פני. שעל

12. א ב ל איוב מלבי״ם את יודיעם ולא אדם מבני דבריו העלים שה' מה על התלונן שבחינם לו, בירר

הודעות יודיעהו כבר כי פשעם בשבט יפקוד שבעבורם העוו, אשר ואת, חטאתם

את לדעת אנשים אוזן יגלה אמתיות חלומות ידי שעל, ובחזון בחלום שמיימיות

הם אלה שכל וייסורים, ים חלא ידי על זאת יודיעם גם עליהם, העתידות ואת עוונם

וחיה הרעה מדרכו להשיבו האדם את במו אלהים שידבר. הדיבורים

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור שבועי במשנת הרב קוק על סדר הפרשות - שיעור מספר 30 - בהר תשפג [שמטה ויובל

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

, השמיטה החמישים ושער היובל

הרמב״ן בתורת החמישים שער

1 ב פסוק כה פרק ויקרא רמב״ן.

רמז כבר התורה, מסודות גדול בסוד אותנו עוררו בכאן והנה

עולם ימות וסוד השבת, כיום לה' שבת וטעם שכתב ר״א, לנו

הזה במקום. רמוז

אשר בלשון ממנו להשמיעך רשאי שאני מה לשמוע אזנך וכוף

תתבונן תזכה ואם א. שמיעך,

ג ב בראשית)(בראשית בסדר כתבתי כבר הם בראשית ימי ששת כי שבת יהיה בו כי אלהיך לה' שבת השביעי ויום עולם, ימות

אומרים היו מה בשביעי מ״ד פ״ז )(תמיד ששנינו כמו הגדול, לשם לחיי ומנוחה שבת שכולה לבא לעתיד השבת ליום שיר מזמור

: העולמים

ירמזו והשנים בראשית, במעשה ברא לאשר רמז הימים והנה הכתוב החמיר כן ועל. עולם ימי כל בבריאת יהיה לאשר כמו עליה הגלות וחייב לאוין, חייבי מכל יותר בשמיטה

כח יח בעריות,)(לעיל שהחמיר את הארץ תרצה אז שנאמר

לד כו שבתותיה.)(להלן השמה ימי כל רבות, פעמים הענין והחזיר

לה שם בות,)(שם תש שבתותיה את ותרץ מהם תעזב והארץ ונאמר

מג שם,)(שם ועל הדין עינוי על באה גלות מ״ט פ״ה )(אבות שנינו וכן מודה אינו בה הכופר שכל מפני הארץ, שמיטת ועל הדין עוות

הבא ובעולם בראשית. במעשה

השביעית בשנה עבדים שלוח על גלות וגזר הנביא החמיר, וכן

שבע מקץ וגו' אבותיכם את ברית כרתי אנכי יד יג לד )(ירמיה שנאמר כו כיובל שביעית בעבד גם כי וגו', .'שנים

הכל ביובל ישובו כי, ויכולו עד מבראשית עוד יודע והיובל המאמין מוסד הוא כי משפחתו, אל ואיש אחוזתו אל איש בארץ דרור וקראתם שבת, הארץ ושבתה שנאמר וזהו יחריש,

(פסוק,)י א א הראשון,)(בראשית בפסוק הנרמזת החיים ארץ היא כי

פעמים זה זכרתי מב: וכבר כו,)(להלן אזכור והארץ נאמר שבה

בינה שערי חמשים באמרם, ב כא )(ר״ה רבותינו רמזו לזה ושמא שמיטה כל כי מאחד, חוץ למשה נמסרו וכולם בעולם נבראו

אחד בית, שער סוף ועד חילה מת ההויה כל הודיעוהו והנה

קדש: היובל מן חוץ

2 לבראשית הקדמה רמב״ן.

בראשית ומעשה מרכבה ממעשה בנבואה הנאמר כל הכחות ארבע עם תולדות לחכמים בהם והמקובל ונפש האדמה צמח וכח המחצבים כח שבתחתונים רבינו למשה נאמר בכלם המדברת והנפש התנועה

הנפסדים ואפיסת ומעשיהם ומהותם וכחותם בריאתם

ברמז. או בפירוש בתורה נכתב והכל מהם,

בעולם נבראו בינה שערי חמשים רבותינו אמרו וכבר

מאחד חוץ למשה נמסרו וכלם מעט ותחסרהו שנאמר

מאלהים.

ואמרו בינה של שערים חמשים העולם בבריאת כי כאלו בכחו אחד בינה שער המחצב בבריאת שיהיה נאמר

ותולדותיו, אחד, בינה שער האדמה צמח ובבריאת אחד, שער האילנות ובבריאת שער החיות ובבריאת

אחד, אחד, שער העופות ובבריאת בבריאת וכן

הדגים. ובבריאת השרצים,

סוד שיתבונן המדברת נפש בעלי לבריאת זה ויעלה

למ״ש: יגיע בהיכלה, וכחה מהותה וידע הנפש " גנב על נחשד בו ומכיר יודע אדם נואף בו ומכיר יודע אדם

ה, בו ומכיר יודע נדה בעלי בכל שמכיר מכלן גדולה

כשפים."

אחד בכל כי וצבאיהם ולשמים לגלגלים יעלה ומשם

מספרם ו חבירו של כחכמתו שלא אחד חכמה שער מהם

מאחד. חוץ נ' שהם ע״ה להם ומקובל

שלא יתב' הבורא בידיעת הזה השער שיהיה ואפשר

לנברא. נמסר

ידבר. הרוב על כי בעולם" באמרם״נבראו תסתכל ואל

נברא. לא האחד והשער

ובספירות העומר בספירת בתורה רמוז הזה והמספר הקדוש ברצון שם בהגיעי סוד בו אגיד כאשר היובל

הוא. ברוך

3. ו פסוק כא פרק שמות רמב״ן

לעולם- ועבדו היה כבר הקדש, ן בלשו זמן עולם פירוש כי ר״א, ואמר היובל עד הוא כי כאן) (במכילתא רבותינו. פירשו

יובל של לזמנו לעולם, ועבדו אמר ולכן כב). א (ש״א עולם עד שם וישב זמנים, י), א (קהלת מלפנינו היה אשר, לעולמים שהיה הראשון לזמנו שישוב פירושו ויהיה לו, מתחדש עולם כאלו חירות ויציאת ממנו, ארוך זמן ישראל במועדי שאין

וראה בא אומר רבי (כאן) מכילתא ולשון עולם. ימי כל עבד היובל עד העובד כי משמעו, כ לעולם כי יבין והמשכיל. חפשי היובל עד לעולם, ועבדו שנאמר שנה, חמשים אלא עולם. שאין אחר: במקום וכתב שהשכיל מה ר״א ושכח

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

וההשתלמות השלמות בדרך התיקון והיובל– השמיטה

4. איה עין רלא ב, שבת

רצוי היותר אופן בכל אמנם לה א״א החברה, שבחיי לאומית לחברה וא״א וברהיטני, במלקט שתלקט לרה״ר את ומקלקלת כאבק שעולה שבלב, עקמומיות בלא שלמה

חלודה עליהם ומעלה הכללית ה. מכונה חלקי

הכללית השביתה ההפסק, חק הקדושה תורתנו חקקה. ע״ז

הזרם במרוצת הולכים החברותיים החיים שסדרי כ״ז

הם המעשיים והקלקולים קלקול. כל קן לת קשה שלהם, מבוכות ג״כ מסבבים הם כ״א עצמם בפני עומדים אינם הרצויות לדיעות מתאמת איננה שהסביבה שכ״ז בדעות,

ובלתי רפויות דיעות ליד להו עוזרת היא בפועל, והקדושות

. נכונות

של זמן לוקחת המעשים שע״פ הדיעות שהשרשת ובן

ולעורר ארוכה, יותר תקופה צריכים ותיקונם טהרתם את

ומורגשים נמרצים יותר שינוי. ים

ע״כ השמיטה המהלך של ההשבתה לעומת מכוונת היא נותנת ועי״ז החברה, של חשובים היותר בחלקים המעשי דעת של השיקול ע״פ המעשיים חשבונותיה למצא יד היא מעשית ובהשויה לד'" שבת הארץ "ושבתה עליונה, היותר

אותה עד הארץ מתבואת הכללית והעזיבה כספים שמיטת החיים בעלי לזכות אפילו המעשית הנטייה של, ההרחבה הסוערת החברה של הסואן מעמד לפי הרבה הנשכחת

להן והנלוים המוסריות מגרעותיה כל עם אופניה. בגילגול

והיובל מקודש חדשה ורוח חדש לב לתן עומד הוא כבר

העליון לרגלי גרעותיהן במ שנקלטו הדיעות מצב על,

המעשיי. ם החסרונות

ד בארץ הכלל מעמידי הנם הם והיובלות השמיטין,'ע״כ

וצדקה משפט חסד אוהב שראל, י אלהי לד' לעם להיות

. בארץ

כל עם החברותיים, החלאים את ממשיך הוא מזה והביטול עד הרפא, מבלי והמעשיות העיוניות תולדותיהם חלאת

הנורא הדבר שרק ודה היר המדרגה לזאת המחלה שתבא יסודות כל את המחליף האיום ההפסק הכללי, החרבן מכל, לדחיית יעזור הוא בער", ורוח משפט "ברוח הכלל ימי כל חדש, באור הצורה ולחידוש הנרפשים החלקים

תשבות. השמה

5 הקדמה / הארץ שבת.

– היחיד על השבת פעולת בכל השרויה היתרה הנשמה גילוי

אחד

… היחיד מחיי- מתנער קרובים- לפרקים החול שבת. בכל מכבליה להשתחרר הנפש מתחלת מנוחה", באה שבת "בא העבודה ומן ומרגזך מעצבך לך ד' הניח "ביום הקשים, נתיבות אז לה היא ומבקשת בך", עובד אשר הקשה

טבע- כפי רוחניים, חפצים עליונות, להודות "טוב מקורה,

להגיד עליון, לשמך ולזמר לה' ואמונתך חסדך בבקר ובין "ביני בכנור". הגיון עלי נבל, ועלי עשור עלי בלילות, תתגלה בו אשר קדוש, יום לעולם!" היא אות ישראל בני

האומה- נטית שהם- כמו האלהיים החיים של הנטיה צורך נשמתה בסגולת שיש לאומה, היא אות ביחידיה

ה- על להתענג 'ויכולת נקודה ל המתכנס אלהי, ונעם

נשמה- של רוחנית מבניה יחיד כל של בלבו שרוי. יתרה,

האומה של הטבעי החפץ גילוי האומה– על השמיטה פעולת

פועלת יחיד, כל על פועלת שהשבת הפעולה, אותה את לאומה הוא מיוחד צורך בכללה. האומה על השמיטה היא כי ונצחי, בולט באופן בקרבה נטועה האלהית שהיצירה זו,

מזמן מלא בכל שלה האלהי המאור בתוכה יתגלה לזמן

החברה-של- חיי- ישביתוהו לא אשר זהרו, העמל עם חול

להתגלות תוכל למען להם, אשר והתחרות הזעף והדאגה,

ט פנימה בקרבה כמו- בכללותה נשמתה הרת. שהיא

של סדר כל עם להתלוות המוכרחת האביריות, אותה ואם

עדינות- את להקטין גורמת קבועים, חיי-צבור החיים

המוסרית… - ידועיס בצדדים החברתי הסדר הפסקת, הנה על מסודרת, כשהיא זו, לאומה מביאה לתקופה, מתקופה הפנימיות התכונות למרומי העצמית עליתה לידי מכונה, שבהם האלהי התכן מצד והרוחניים, המוסריים, שבחיים והוא חברתי וסדר תכסיס מכל למעלה למעלה העומד את להם ונותן החברתיים הסדרים את ומעלה מעבד

כך לד", 'שבת בראשית, בשבת שנאמר "וכשם שלמותם.

לד. . שבת בשביעית: .'"נאמר

שנת- של סדר-החיים הפנימי החפץ ע״פ הוא השמיטה והמנוחה השויון והצדק, הטוב תשוקת של, הטבעי אשר האומה, בקרב מטביעה ותשוקתה האלהית שההכרה

לז זה אין כ החוץ, מן מלומד דבר חיקויית, תכונה ה י- אם

עצמה ממקורה הטבעית, . נחלתה

זמן לאורך והשתדלות הצטרפות של תוצאה היובל– קדושת

עמדו על עומד איננו בטהרו כשמתגלה ישראל מקור, אבל את לעצמו הוא מקנה והולך. ומתרחב תמיד הוא מתגבר

של וי העיל את לתוכו וסופג ההשפעה וכח הפעולה אמץ

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

בתגבורת המתגברת הטהורה, התשובה הטובה, הבחירה

- ישראל מקור כפי החיים של האלהיות והולך הוא נמשך שמיטין "מונין הפרקים, של הזמן משך בכל בקדושתו

החיים א. ת אליו להכשיר יובלין", לקדש

פעמים שבע שנים שבע שנים שבתות שבע לך,"וספרת

שנה וארבעים."שע ת השנים שבתות שבע ימי לך והיו

ומצנור- שלביו במעלות הולך שהוא היובל, של החיים יונקת הפרטי, בצביונם האומה חיי אל באו עד ומתפשט

והרענן- השלם זיוה את ומתמלאת השמיטה, היא המתגלה היקום כל במלא שיחול האלהי הסדר אל מתשוקתה בה

לבדה פנימה, בקרבה רק. ולא

לש היובל בין ההבדל הדגשת מיטה

שיש ועצום, גדול כח שנצבר עד הרוח, הוא ומתעלה והולך

באוצר במזומן שישנו הטוב את לגלות רק לא אונים די בו

האומה חיי צביון- את לשמור, של כמדתה החיים,

, השמיטה כי- של והקלקולים המעקשים את לישר גם אם

, המקורית הויתה ע״פ האומה חיי מצב את ולהעמיד העבר

לימי- להשיבם מה רק לא ולגלות מטעה, ברעננות העלומים

כי- בפעל האומה נשמת של בטבעה שגנוז שמוכשר מה אם

בקרבה ולהאיר להגלות על-, ההטבה התגלות עזרת ידי

ההתרוממות את להעיר יכה צר שהיא שלה, הבחירית

. היובלית

ליובל כיפור יום בין והקשר הדמיון

תגלות ה בימי עצמה, את שהכשירה אות, נותנת האומה שכשרונה הזאת, הרוממה העליוניות אל הטבעית, סגולתה החיים אלהיות של הנשגבה בהכרה לה להגיעה, יוכל רב צבא המבשרת חדשה רוח שיש מתעוררת, , וההכרה ביום לחדש בעשור השביעי בחדש תרועה שופר "והעברת

ארצכם. בכל שופר תעבירו "הכפורים

יחיד כל את וגשת הפ הכללית, הסליחה של עליון אל רוח לצביון היובל בקדושת כאן מתעלה הכפורים, יום בכל כל את לישר ותשובה סליחה ברוח האומה בהתלבש כללי, "מר״ה יושביה", לכל בארץ דרור "וקראתם העבר. עיוותי

יום- עד ולא לבתיהם נפטרים עבדים היו לא הכפורים ושמחין ושותין אוכלין אלא לאדוניהם. משתעבדים

ב״ד תקעו הכפורים יום שהגיע כיון בראשיהן. תיהן ועטרו ושדות לבתיהן עבדים נפטרו בשופר, לבעליהן "חוזרות

ח השנה.): (ראש

כהר- פורץ הזה הדרור אין מן הוא והולך נמשך כי פרצים,

יוצא- בתור יוצא איננו העליון, הקודש המעגל מתוך דופן

וך מת נובע, הוא ומעצמותו מתוכו כי המסודר, החברתי

סדר- הגיעו עד הקדומות, הקצרות התקופות של החיים של כשרונה בפעולת להתרומם מתחיל שהוא זו, מדתו לידי

, ירית- הבח בהתגלותה האומה העבר של העיוותים. בתקון

היובל של המיוחדות ההלכות

עבדים שחרור

אור- המלאים ממדרגת-החיים, מהאומה יחידים ירדו אם

האצילי ערכם את בשכחם, ם לעבדי ויעשו וחופש, קדוש עבדי עבדים, ישראל בני לי 'כי סיני: הר על ששמעה ו״אזן

לעבדים- עבדים ולא 'הם הנה לעצמו", אדון וקנה זה והלך

זרם- מתוך וחרותו, האישי הכבוד השבת באה של חיים האומה שממנו עליון, היותר מהמקור השופע עליון קדושת

יושביה לכל בארץ נק. רא ודרור נשמתה- אור את, יונקת

הקרקעות חזרת

אי-שויון- ולעומת שהוא הקרקעי, הרכוש מצב של המשקל את המכשילות האדם, חטאות מכל ורוח ידים מרפיון בא

אבותיו- מנחלת יורד שהוא עד, כחו, השבה, באה ברכוש מטעה, בראשית האומה של ערכה כפי המתאמת

החיים תגרת עליהם הכבידה אשר לאותם הזה היסודי

"בשנת- משקלם, את ותעות אל איש תשובו הזאת היובל

."אחוזתו

תושב גר קבלת

האומה מתרוממת אלה כמו חיים מלאה בתעופה ודוקא של אמצעותם ע״י בכללו, האדם חיי עם חייה את לרכס

יחידים- אישים התושבים- הגרים בכללותם העומדים

יחס כן גם בקרבם ומרגישים הכללית האנושיות בתוך של הרוחניות ושאיפותיה הרעננות נטיותיה אל מיוחד לדחוק הפנימית התקיפות בה מתכנסת אז ודוקא האומה, הכללי המאור יפה שיאיר כדי שבעצמה, הסיגי החלק את אלא נוהג תושב גר ולא נוהג עברי עבד "אין המבהיק.

כט (ערכין נוהג" שהיובל.). בזמן

עליה יושביה "כל של "התנאי

א כל סימני- הם יחד לה לגלותם שצריכה עליונים, חיים

שמוסר- זו, אומה הוא ונכון בקרבה, חי כזה אלהי לאומי המדיני עילויה ברום תכסיסיה בכל מבונה בהיותה לפניה,

עליה- יושביה,""כשכל התגלות תכסיס בידה יעלה למען

מסגולתה למעלה העומד האלהי היושר של, ההכרה

מכבר עמה המוכנה ולא ירדו שלא תפקידיה על ומרת הש,

כליל. ימחו

הבחירה קלקול ידי על בסגולה פגיעה

של החיים עילוי אור את משקעת המקולקלת כשהבחירה

"רחובות-,"הנהר ישראל לגבול מעל גם ומשתפך, ההולך

אי- הטבעית. הסגולה יסוד את פוגמת היא אמנם לה אפשר

עמוק- במעמקים, להשקיעה בידה אבל להכחידה, , עמוק ואין לאור יקו והעם ועדנים, עדן רב, זמן תעלם אשר, עד

עת- בא עד. קץ

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

ש קוק הראי״ה בדברי החמישים ער

6 ב עמוד ד דף ברכות.

כל אבינא: רבי אמר אלעזר רבי אמר שלש יום בכל לדוד תהלה האומר

פעמים- העולם בן שהוא לו מובטח משום אילימא טעמא? מאי הבא.

- בי״ת באל״ף דאתיא אשרי נימא אפין בתמניא דאתיא דרך! תמימי

ידך- את פותח ביה דאית משום אלא נתן ביה: דכתיב הגדול הלל נימא

בשר- לכל! לחם דאית משום אלא:

תרתי. ביה נאמר לא מה מפני יוחנן: רבי אמר

באשרי-? נו״ן מפלתן בה שיש מפני לא נפלה דכתיב: ישראל, שונאי של

יש. ראל בתולת קום תוסיף ולא נפלה הכי: לה מתרצי במערבא בתולת קום עוד, לנפול תוסיף

. ישראל הכי אפילו יצחק: בר נחמן רב אמר שנאמר הקדש, ברוח וסמכן דוד חזר

הנפלים לכל ה'. סומך

7. איה עין כב א, ברכות

ז״ל לוצאטו רמ״ח החסיד ביאר כבר והנה, במרו אדיר בספרו, שקץ מה בענין, ם

כח שבעצם דהיינו גלי, לא לפומא ליבא וכדחז״ל וחתום, תום ס הוא זה גלותינו שהגאולה עד עצמה, הגלות של מקושיה וזהו כלל, הגאולה כח בו אין הגלות

הגלות כח בעצם ולא ממנו, נשגב אח. ר כח מצד רק הוא שלו

בלי היא שמצדה כזאת, נפילה היא הנפילה פי' קום, תוסיף ולא נפלה מש״כ וזהו

כלל הנפילה בכח שאינו עליון קימה. מכח תבא ש רק ח״ו קימה

כח מצד כ״א הנפילה, מצד מות השל לזה כלל מקום אין בעוה״ז כי רמז ע״כ

. אחר ע״כ׳אשרי' להורות נו״ן, בו נאמר לא העתיד, השלמות של ההכנה בו שיש נשגב כח מצד כ״א "אשרי", מצד הנרצה השלמות שתושג א״א הנפילה שמצד

עלי הגא כח שהוא ון אחר ממקום הבא ולה

בו נראה הגאולה כח שאין כ״כ קשה שהוא הגלות, של הנפילה כח מצד והנה

להתמוט מקום ח״ו הי' כלל, לגמרי. ישראל שונאי של רגליהם טות

הוא מ״מ הזה, והנמהר המר בהגלות נראה הגאולה כח שאין שאע״פ אלא

נמשך הגאולה כח של התנוצצות וע״י בו, מתנוצץ כליון ח״ו הי' י שלא הקיום,

. חרוץ

" ברוה״ק דוד סמכן כן ש״אע״פ וזהו - בתורת נראה הגאולה כח שאין אע״פ תאבד שלא הקיום, להמשיך כדי התנוצצות דרך שהיא סמיכה בדרך מ״מ קימה, חלילה ולא יש, הסתר שרק פנים, הסתר ענין וזהו נמצא, זה דבר חלילה, תקוה

לגמרי פנים. החזרת

8 צד / י״ג פנקס.

ישראל כנסת נפילת מפני באשרי, נו״ן נאמר. א ל תכלית שהוא הגמור, החירות הנו״ן, שקשר עצמו מרגיש והאדם לסדר, מקושר אינו השלימות, יהבך ד' על השלך ד', על שהוא ועובד. לפועל ונמשך הסדר נהרס זה, כח בזמנו שלא כשבא אמנם מסדרן נפרצו הטוב עומק מפני ישראל כנסת נפילה,

ונפלו זמנו ובלא האמיתי, רור לד נטייתם מפני וזה,

הוא. מזיק

הבטחון את המחזק ידך את ובפותח בא״ב, כן על כי דעת לאדם ללמד כדי הוא המעשה, מניעת של אין המדרגה, ברוממות אבל עושה. הכל ד' יד לכל גלוי הוא לנו פעלת מעשינו וכל קבוע, , סידור

לא אל ישר וכנסת באשרי. נו״ן נאמר לא כן על מעצמה שהיא יראה ידי על מעצמה, , תקום דפקיד מרד״ד שהיא אהבה ידי על אם כי לגרמיה, סמיכה כן גם יש הזה בזמן מקום ומכל לאיילתא. החירות עניני שמתנוצצים הקודש, רוח של לעשות צדיקים של כחם שמעצים הנשגב, והבטחון ד שנשגב האמיתית הידיעה מצד שהוא 'רצונו,

לבדו.

9 שיז[ א, קבצים ונה שמ. 'עי ממרקין ]ייסורים

של תוכן מכל למעלה שהוא סוף, באין היא נעוצה ישראל אמונת של להאידיאל ישראל אמונת באמת נחשבת כך ומתוך אמונה,

הגבוה העתיד, אמונת האמונה, אמונה של מתוכן ערוך באין

. בהוה

ות להקרא כדי עד הרוחני, הציור הוא יורד במורד מדריגות הרבה בתור ולא ממש, אמונה בתור בעצם, ישראל אמונת בשם אבל הכפירה, של הפגם חל עצמה באמונה האמוני. האידיאל למעלה שהוא כלל, מגיע הכפירה פגם אין האמוני בהאידיאל

האמונה ממושג למעלה שהוא כשם הכפירה. ממושג

פירין" עבד ולא איסתרס אחר אידיאל״אל לה אין. הכפירה.

לאידיאל מקום אין כן ועל מאומה. נותנים אינם תוהו וה היאוש של ענין שיש אע״פ האמונה, של מהאידיאל הפוך היפוך

האמונה גוף לעומת. והקבלה

היה משה אצל שגם האמוני, האידיאל הוא החמישים שער

של והשפעתו בקליפה במציאות אינינו לו, ניתן שלא. לאידיאל,

חיים היא נותנת האמונה, של האידיאל של הזה, החמישים שער חסרת הכפירה קליפת את ומכניעה כולם, השערים לכל עליונים עמך כי נצחי. באידיאל הקשורה האמונה קדושת נגד האידיאל,

. חיים מקור

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

והיובל השמיטה מכח בשלבים העולם התעלות

11. הקודש אורות תקסג ב,

האדמה עבודת למצב ממעל לעלות עומד, העולם

וכל הזריעה לה. יש קללה שתאר ה, האמלל בצורתה תוצאות אלה כל לקצירה, שקדם והניכוש הזריה, עמלה,

לחם תאכל אפך בזעת החטא, הן. מעקבות נפילה, של

ברכה לעומתו הארץ ותענה למעלה, האדם רוח יעלה מארץ מילת וכלי וגלוסקאות פריו, כלבנון ירעש עליונה,

עליון ואר ת לה תקח המעשית גם האדם ועבודת יצמחו,

. יותר

הארץ בשבת בשמטה, המתגלה אור הוא זו עליה, מעין בברכת לאדם ודי הארץ, עבודת מכל שביתה של שנה חדלה האנושית וההתחרות עליה, ד' ממתת, האדמה, כולם החיים כל אחות הכרת כדי עד מתעדן, והלב

ולחי ולבהמתך ה לאכל תבואתה כל תהיה בארצך. אשר

חדש עולם של הם רשמים, שמטה, גם יובל, גם אמנם כולו החותם כל את לקבוע מניח איננו ההוה, שהעולם

רוחניות של מזריחה הבא עליון, טוב הם מבשרים אבל

עליונה. יותר

את לרומם המדעית בצורתו האדם חובת וכך כך בין אבל במדע ד' אור עושה וזה משפלותה, האדמה עבודת

הקרקע על שיעמדו, ת אומניו בעלי כל ועתידין האנושי, מפני גדול, היותר בחלקה מקללתה תצא הקרקע

שהיא האדם, גאולת תהיה זה כל אבל תגאלנה. שהחכמה. העולם גאולת תכשיר רק

של הצורך מעל תתרומם עצמה העולם גאולת אבל עבודת תשאר עדן אם כי חובה ולא הקרקע, על עמידה

בדה לע יהיה ושמה האדם, יטייל עדן ובגן האדמה, יעשה זולתך אלהים ראתה לא עין עצמו והעדן ולשמרה,

שמירה. . ומכל עבודה מכל למעלה הוא לו, למחכה.

ומדרבנן- מדאורייתא והיובל השמיטה מצוות בעניין בהרחבה הנוגע ארוך מאמר [עיין באוצרות מובא

עמ520 ב חלק 'ראי״ה – 524 " והיובל]" השמיטה אל ויחסם - בארץ התלויות המצוות של תכנים

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

והיובל השמיטה - השיעור מהלך סיכום

הרמב״ן בתורת החמישים שער

א. זאת עם אלו. מצוות של עניינן את מקומות במספר מברר זצ״ל קוק הראי״ה ויובל שמיטה בדיני פותרת בהר. פרשת והיובל– השמיטה לעניין "ן הרמב ביאור את ולראות להקדים יש לאשורם הרב חידושי את להבין מנת שעל נראה ומשם

הרמב״ן של הקבליים המושגים את ומתרגם מפרש הרב כיצד נראה זה באופן הרב. לדברי. להמשיך

מובא ב כה, בהר פ' על ברמב״ן ב. והיובל השמיטה עניין. ביאור שאומר מרכזיים רעיונות מספר על להצביע ניתן

. הרמב״ן

 דברי את הביא הרמב״ן ש ראב״ע, סו על רמז השבוע ימי ז' בין הקבלה שיש העניין, ד שנות לז' העולם בריאת של

לשבת דומה השמיטה ששנת עולה זו מהקבלה השמיטה. .

 כ שהיו מסביר הוא כן מו "ויכולו וע."ד מ״בראשית" החל לבריאה מקביל בל "ויכולו בין קשר שיש נראה "מדבריו

הבא העולם היא החיים", ל״ארץ רומזת הראשונה. הארץ ו הואיל ליובל, בראשית שבפסוק ה״ארץ" בין וכן ליובל,

 ש הרמב״ן כתב דבריו בסוף למשה נמסר שלא החמישים לשער מקב. יל היובל

ולא הרמב״ן הרחיב לא הללו העניינים בכל את ביאר העניין. פשר

הרמב״ן בתורת החמישים שער לעניין הרחבה ג. מצאנו ב הקדמ לבראשית הרמב״ן ת בעניין נה שהכוו מסביר הוא שם.

מיוחד– ב״שער" נברא בבריאה חלק שכל היא זה ברמב״ן מוגדר הנו״ן שער שערים. מ״ט יש הבריאה בתוך שסה״כ כך

נברא שלא כשער לנברא". נמסר שלא יתב' הבורא "בידיעת שער שהוא כותב הוא בתחילה. תסתכל ואל כתב ואח״כ "

בעולם' באמרם׳נבראו ידבר הרוב על. כי נברא האחד. לא והשער העומר בספירת בתורה רמוז הזה והמספר

הוא". ברוך הקדוש ברצון שם בהגיעי סוד בו אגיד כאשר היובל ובספירות לא הוא הנ' ששער היא הדברים של המשמעות

ש שער הוא כי לנברא, נמסר לא הוא אלא למשה, נמסר לא רק מצ נברא. לא 'נברא של להגדרה מעבר היא אי.'ותו

דב את נחבר אם ד. בראשית על בהקדמה הרמב״ן לדברי בהר בפרשת רי לא גם הוא ליובל, השייך החמישים, ששער יותא

תכלית– המבטא ל״ויכולו", קשור וגם הבריאה, בתחילת הרמוזה החיים" ל״ארץ קשור וגם נברא, כן אם הבריאה. שבסוף

לבריאה "מחוץ אלא הבריאה"."ך "בתו לא אך ויכולו", עד "מבראשית העולם כללות של המצב את משקף ה״יובל"

לתכליתה מראשיתה הבריאה את שמקיף הכללי האור זאת להגדיר. אפשר

ה ה. ו פסוק כא פרק שמות רמב״ן אזנו את שרצעו עברי בעבד הנאמר לעולם" "ועבדו לפסוק הראב״ע פי' את. הביא

לציין באה "לעולם" המילה וא״כ יובל. ה הוא בתורה ארוך הכי שהמועד הארוך, לזמן פירושו "לעולם" כי הסביר הראב״ע שלפני לעולם הדומה חדש" "עולם העבד בפני יפתח אז היובל], [עד שנה חמישים של ה״עולם" שיגמר ברגע ארוך. זמן

. השעבוד

וכתב" זה פי' על חלק: הרמב״ן עבד היובל עד העובד כי כמשמעו, לעולם כי יבין והמשכיל מכילתא: ולשון עולם. ימי כל

רבי וכתב שהשכיל מה ר״א ושכח היובל. עד לעולם, ועבדו שנאמר שנה, חמשים אלא עולם שאין וראה בא אומר

בהר בפרשת [כנראה אחר שבמקום הראב״ע על בביקורת בא הרמב״ן אחר". במקום שבעת את הקביל הוא ] לעיל כמובא,

הבריאה ימי לשבעת בראשית ימי היו הוא ה״עולם" שבאמת עולה זו מהקבלה. כל את המקיף, העולם כל את הכולל בל

השמיטות. שבע הזו הכלליות עם במגע בא הוא שנה] חמישים בפועל שעבד קודם [אפי' היובל שהגיע ברגע, לכן

ושיעבודיה הבריאה מגדרי אותו. שמוציאה

וההשתלמות השלמות בדרך התיקון והיובל– השמיטה

הינה והיובל השמיטה שמטרת הרב מבאר, רלא ב, שבת איה בעין והיובל. לשמיטה התייחסויות מצאנו ברב גם והנה ו. יסודות מספר בדבריו מדגיש הרב השנים. במשך שהצטברו חברתיים קלקו: לים לתקן ולאפשר לנקות

 השנים במשך שמצטברים בלא. חסרונות שלמה לאומית לחברה אפשר אי

יותר דעות להשריש כוזבות. ואמונות כים ער דעות, של להשתרשות גורמים בפועל, הנעשים חברתיים קלקולים  מעשים להשריש מאשר. קשה

 וערכים דעות קלקולי לתקן שבא היובל לעומת המעשיים, בקלקולים לטפל באה. השמיטה

 שמיטה- לבעלי שוות זכויות נתינת עד הקרקע של כלית ועזיבה כספים, שמיטת הקרקע, עבודת את משביתים

לאדם כמו בקרקע. חיים

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

 היובל– ורוח חדש "לב לתת בא שהוא מגדיר הרב שהתקלקלו. בדעות אלא המעשיות במחלות רק מטפל לא שהקרקעות מה ידי שעל היא שהכוונה ונראה ביובל. ביטוי לידי בא הדבר איך מגדיר לא הרב אמנם חדשה".

עבדים שחרור, ן וכ משהו. לתקן שבאה פעולה ממש אלא "שביתה" רק כאן שאין הרי הראשונים, לבעלים חוזרות

אי- רק לא שזה חרות לתודעת שיבה אלא. מעשה

 ויובל שמיטה שביטול הרי והדעות, המעשים על המציאות, על ממשית השפעה וליובל לשמיטה ויש הואיל יוצא ועמ״י האומה, של להתפוררות גורמים שלדבר שבסופו ותודעתיים, חברתיים לקלקולים עמ״י את גורר

רחבה– וחברתית כלכלית לאומית, פעילות מכל תים שוב אנו בגלות לגלות. יש כך וממילא ב״רוחניות" מתמקדים

הגמור התיקון עת עד המקולקלות, והדעות הרעים מהמעשים כללים"."ניקוי

ז. שייכים המעשים ודעות. מעשים על מדבר הרב זו. בפיסקה הרב דברי לבין דלעיל הרמב״ן דברי בין קשר לראות אפשר

הזה– לעולם קלקולים יש כאשר העולם. "מעל" שהוא לכח שייכת הדעת תיקון זאת לעומת בשמיטה. הוא ותיקונם

נעכרות הדעות אף. מעשיים התיקון מגיע ומשם [העוה״ז] מהמעשים משופעת שלא עליונה, "דעת" להגיע צריכה. לכן

להגיע חייב מחודש תוכן כל מחודש. תוכן בו שיש היובל לעומת עשייה. אי השביתה, היא השמיטה שעיקר רואים כמו״כ מעבר שהוא הרמב״ן שהסביר כפי היובל של למהות ביובל החמישים שנת בין הקבלה יש ולכן הקיימת, למסגרת מחוץ

התיקון להגיע יכול כזו ממדרגה רק סוף. ועד מראש אותה ומקיף כולל הוא אדרבה אלא. לבריאה,

ח. לספרו בהקדמה " – הארץ" שבת יותר רט מפ הרב ו ליובל, שמיטה בין היחס את אם אחרים. דגשים מדגיש אף 'בס

תיקון– וטעונים המצטברים והקלקולים החסרונות את הדגיש הרב הנ״ל איה עין שבהק 'הרי מדגיש הרב הארץ לשבת

החז את יותר למ רה שיתבאר וכפי היובל], עד [הספירה וההתקדמות [בש. מיטה] הטבעי קום

לה באה שהשמיטה מסביר הרב ל האומה את שיב מביאה ש מעשית, השבתה ע״י וזאת הטבעי-סגולי-ראשוני, מצבה

ברוחניות. להתמקדות שנים– ז' כל למקור, הקבועה החזרה עצם אמנם היא וד גוררת גופה גבוהים תר יו לעניינים להתקדם האומה את וחפת

שהוא העליון, לקודש להתעלות ישה דר יש למקור. שיבה מאשר מס גבוה יותר בפועל האומה לוג. ת

והיובל– שמיטה ה בין הקבלה יוצא הרב הדברים בהמשך ט. הכיפורים ויום. לשבת השבת– ביום הרוחנית למודעותו וחוזר החול מחיי מתנער שהיחיד שכמו במפורש כותב הרב ה״שבת היא השמיטה "כך

בתורה- משותף כינוי יש ולשמיטה בראשית לשבת לכן והארץ. האומה של לה. "'"שבת יש משתחררים. והעבדים לבעלים חוזרות השדות בשופר, תוקעים שבו הכיפורים ביום הוא היובל של חידושו זאת לעומת

"סגולה זו אין האדם. ידי על שנעהש והשתדלות התעלות תהליך, של עניין הוא "יקון הת לתיקון. הקשור תהליך כאן ה רעיון התעלות. של בחיריות פעולות אלא בנו, הטבועה וחיבור בצירוף ביטוי לידי בא שלנו וההשתדלות בחירה כל

הסגולי ליסוד החזרה את [המשקפות ]השמיטות מאפשרת השמיטות, דרך היובל, עד השנים מניין פעולת. את לחוש

והמחילה הסליחה של העליון לקודש. התעלות הסגוליות יסוד על בחירית התעלות כאן יש. ז״א

זה בעניין מציין הרב כמו״כ י. שכחלק הוא לכך ההסבר דווקא. נוהג שהיובל בזמן תושב גר לקבל האפשרות את

היובל– של העליון לקודש מההתעלות מאוזן באופן עמהם ולהתחבר אוה״ע, עם במגע לבא לעמ״י. אפשר

הר הדברים בסוף יא. ב אל [כמובן הפועל אל יצא שלא הסגולי הכח את להכחיש כח יש המקולקלת הבחירה שע״י מסביר

עמוק- במעמקים, "להשקיעה הטבעיים- ביטוייה של אלא הסגולה של ביטול על מ]דובר עדן רב, זמן תעלם אשר עד עמוק,

עת-קץ". בא עד ואין, לאור יקו והעם ועדנים,

יב. כותב הרב יותר. העניין את לחדד יש זאת: עם

לגבול מעל גם פך ומשת ההולך "רחובות-הנהר", של החיים עילוי אור את משקעת המקולקלת כשהבחירה

אי- הטבעית. הסגולה יסוד את פוגמת היא ישראל, להשקיעה בידה אבל להכחידה, אמנם לה אפשר

עת- בא עד ואין, לאור יקו והעם ועדנים, עדן רב, זמן תעלם אשר עד עמוק-עמוק, במעמקים, . קץ

והנה תושב]. [גר אוה״ע עם גם מגע לעמ״י יש זו מנקודה ליובל. מתעלה עמ״י "הבחירה" ע״י כאמור כך: ביאורו ונראה נוסף עניין כאן יש במגע, האומות עם לבא להם מותר ולכן זו גבוהה לדרגה ישראל את מרימה שהבחירה ממה חוץ עמ״י כאשר ממילא סגולה. שעניינם ישראל לעומת בחירה, הוא המרכזי עניינם אוה״ע שהרי לישראל. האומות בין המחבר

הבח ע״י דרגות עוד קונה ירה מאפשרת ישראל של החיובית ה הבחיר הבריא במצב אוה״ע. עם במגע בא הוא גופא בזה, מעלה עוד ויוצאת מהסגולה מתרחקת שהיא מה מצד גופא, זו שבחירה להיות יכול אך אומות. עם נכון במגע לבא לבהם

לאו. מות מדי יותר להתקרב ובזה עצמה, מהסגולה להתרחק לעמ״י לגרום יכול זה מלאכותית– במש״כ הרב כוונת זו " של׳רחובות-הנהר' החיים עילוי אור את משקעת לת המקולק כשהבחירה מעל גם ומשתפך ההולך,

ושער הבינה למידת הקבל בספרות מקושר נהר" "רחובות הביטוי ". הטבעית הסגולה יסוד את פוגמת היא ישראל, לגבול

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

נהר– רחובות הבינה, היובל, החמישים, שער של העליונה ידה המ שדווקא הנ״ל– הדברים על כאן רומז הרב החמישים. זו

ישראל לגבול מעבר להשתפך שיכול. זה

יג. כל כולל הוא החמישים ששער העובדה בין התאמה שיש הרי הרמב״ן, לדברי הרב של הללו הדברים את נשווה, אם

והעתיד– העבד מעל תעלות לה היכולת היא התשובה תשובה. יש החמישים שער שע״י למה לבריאה, ומעבר לתת ובעצם

העולם של למוגבלות מעבר שהיא פעולה זו העבר. את לשנות. לעתיד

קוק הראי״ה בדברי החמישים שער

לגמרא בביאורו הרב בדברי מתבאר החמישים שער עניין יד. במסכת ב. עמוד ד דף ברכות במזמור עוסקת הגמרא שם

שלבים: מספר יש בגמרא וייחודיותו. "אשרי"

 פעמים- שלש יום בכל לדוד תהלה האומר ע״פ בנויה היא א. סיבות: ב' משום הבא העולם בן שהוא לו. מובטח

ידך את פותח בה יש ב. ביתא, . אלפא

 (שונאי של לנפילתן רמז בזה שיש מפני ומתרצת ), באשרי נו״ן נאמר לא מה מפני שואלת הגמרא זה אחרי ישראל. לת בתו קום תוסיף לא נפלה שנאמר ישראל,

 בתולת קום עוד, לנפול תוסיף ולא נפלה כך אחרת, הפסוק את: קוראים במערבא" ש מעדיה הגמרא מכן לאחר ישראל".

 הנפלים". לכל ה' שנאמר״סומך הקדש, ברוח וסמכן דוד חזר הכי אפילו יצחק: בר נחמן רב אמר

ב כן אם טו. (ע״פ תקומה של בחינה בה יש ב. נפילה. של נה בחי בה יש א. נו״ן: לאות ששייכים דברים ג' רואים זו גמרא נו״ן שאותה בחינה איזה שיש והיינו ברוה״ק, "סמיכה" של עניין יש לנפול"), תוסיף לא "נפלה מערבא בני דרשת

בו בעוה״ז. מתנוצצת זו שגאולה מדגיש הרב. העתידה לגאולה קשורה נו״ן שהאות הרב מסביר כב א, ברכות איה עין

לעולם מעבר היא נפילה יותר תהיה לא שאחריה העתידית, התקומה את מבטאת היא לכן בגדרו. נכללת ואינה הזה במפורש כתובה לא עתידית תקומה אותה [לכן נמצאת לא הזו התקומה הזה העולם שמצד אלא מערבא]. בני [כדרשת

ע״י נברא העולם [שכן לם העו סדר את המבטאת באלפא-ביתא לכן נפילה]. רק בה יש הפשט ומצד ברמז, אלא בפסוק,

התורה– ]אותיות הגמרא מדגישה שעם אלא לבריאה. מעבר לאותיות. מעבר היא נמצאת. אינה נו״ן האות מקום מכל

" הנופלים לכל ה' "סומך וזהו הזה, העולם על משפיעה עתידית תקומה:"שאותה נראה הגאולה כח שאין שאע״פ אלא

כליון ח״ו יהי' שלא הקיום, נמשך הגאולה כח של התנוצצות וע״י בו, וצץ מתנ הוא מ״מ הזה, והנמהר המר בהגלות

" ברוה״ק דוד סמכן כן ש״אע״פ וזהו. חרוץ - דרך שהיא סמיכה בדרך מ״מ קימה, בתורת נראה הגאולה כח שאין אע״פ

ולא יש, ר הסת שרק פנים, הסתר ענין וזהו נמצא, זה דבר חלילה, תקוה תאבד שלא הקיום, להמשיך כדי התנוצצות

לגמרי" פנים החזרת חלילה. עליונות השפעות יש העליון. השורשי, ליובל רמז הוא הזה בעולם היובל לעיל. שראינו היסודות את מזכירים אלו, דברים

העוה״ז סדרי בתוך העוה״ז, . מעל

ב הרב מבאר הנו״ן שמבטא הרעיון לתוכן ביחס טז. צד, י״ג, פנקס של האחריות והשלכת גמורה לחירות שהכוונה

הקב״ה על. האדם ה1. מעשה הם האדם מעשה ש׳כל מתברר החמישים בשעה החמישים– שער שבעצם נראה הגדרה לפי

זו– ונעלמת מצטמצמת האדם בחירת אז אלוקי הוא שהכל ברגע לבחירה. הידיעה בין שיש המחיצה ביטול של סוג. הוא

1 שלב אחרי שלב הדברים את. ונסביר

" לסדר מקושר אינו השלימות, תכלית שהוא הגמור, החירות הנו״ן, שקשר ישראל. כנסת נפילת מפני באשרי, נו״ן נאמר "לא  – נו״ן האות

גבול- ללא הגמורה החרות העולם, שמעל החמישים, שער הגמורה, החירות את מבטאת ביתא אלפא של בסדר להיכלל יכולה אינה. ולכן

" יהבך ד' על השלך ד', על שהוא ועובד לפועל עצמו מרגיש "והאדם  – הפעולות בין לטשטש לאדם גורמת גמורה חירות שאותה מחדד הרב כאן

חירותי מתוקן, שהועלם ברגע הלא יותר, עמוקה בצורה ומשמעותה. האדם פעילות את צם מצמ ובזה יהבו הקב״ה על משליך האדם ה'. למעשה שלו

מגבלה– מכל לפעולה משמעות. אין

 " לדרור נטייתם מפני וזה ונפלו, מסדרן נפרצו הטוב עומק מפני ישראל כנסת נפילה, ונמשך הסדר נהרס זה, כח בזמנו שלא כשבא אמנם

" הוא מזיק זמנו ובלא האמיתי, – אותה על מדובר הרב של ב״תרגום" המסודר. בעוה״ז להתגלות יכולה לא בנו״ן, שמתבטאת עליונה, חירות ותה א הורס ולא בונה יהיה הדרור דרגה אותה את לגלות העולם יכשר כאשר רק הרס. גורמת היא זמנה שטרם הקב״ה, על הכל. השלכת

 " המדרגה ברוממות אבל עושה. הכל ד' יד כי דעת לאדם ללמד כדי הוא, המעשה, מניעת של הבטחון את המחזק ידך את ובפותח בא״ב, כן על " באשרי נו״ן נאמר לא כן על לכל, גלוי הוא לנו פעלת מעשינו וכל קבוע, סידור אין – לעומת מהא״ב, חלק כן שהוא ידך" את "פותח בין הבדל יש

שלפיה גבוהה, מדרגה שהיא נו״ן, האות של העניין אך ה'. מעשי שהכל הביטחון לחיזוק ביטוי הוא ידך" את "פותח מהא״ב. חלק שאינה נו״ן, האות הא״ב– של הקבוע לסידור מעבר זה וגלוי, ברור מחלט, כדבר ה' מעשה הכל בעוה״ז להתגלות ראוי. ואינו

דפקי מרד״ד שהיא אהבה ידי על אם כי לגרמיה, מעצמה, שהיא יראה ידי על מעצמה, תקום לא ישראל "וכנסת  " לאיילתא ד – מסביר הרב כאן

היראה מיראה. היינו עצמה" ש״מצד מסביר הרב לקום. תוכל לא עצמה מצד שכנס״י אומר זה פסוק ישראל". בתולת קום תוסיף לא "נפלה הפסוק את

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בהר פ' בני הרב טבדי מין

ב יז. האמונה" בין״תוכן לוקה ח ידי על יותר זאת מחדד הרב שיז א, קבצים שמונה האמונה" ל״מהות האמונה תוכן. סוף באין הדבקות היא האמונה עצם זאת לעומת בהם. להאמין שיש הפרטים בהסברת האמונה תודעה של התלבשות. היא

תוכן את מכנה הרב למילים. מעבר שהוא למה לשייכות ותודעה תחושה האמונה מהות את ואילו ההווה" "אמונת כ

– החמישים כשער הרב אצל מזוהה זו אמונה העתיד". "אמונת - היא האמונה השערים שמ״ט ז״א רבנו. למשה נתנה שלא

למשה– שנגלו ונה האמ שערי המציאות, של הרוחניים השערים אם כי המציאות, של וההבנה החכמה רק אי נם הרב– לפי שבבריאה האמונית והתודעה האמ שער הוא החמישים שער. לבריאה שמעבר ונה שהוא הרמב״ן, בדברי לעיל [כאמור

הבריאה בכלל ואינו ה' ידיעת. ]שער האמונה- ל״תוכן השייכת אמונה שבעצם מחדש, "הרב בהגדרות– שמתלבשים למושגים היינו תוכן ב״קליפה" כנגדן יש

ב זאת לעומת זה". לעומת "זה הוא בבריאה דבר כל שהרי כפירה. של מונה- הא אידיאל עצם תלוי העולם כי קליפה, אין

שבתוכן החלקיות את רק לשלול יכולה היא אז, שוללת רק היא והכפירה הואיל לכן ההיפך. ולא האמונה, באידאל הכל– מקור היא אלא חלק, לכל מעבר שהיא האמונה עצם אך חלקית. הסברה של סוג תמיד שהוא האמונה, שיכול מה

זו2. לשלילה מציאות כלל אין וע״כ גמור– ריק שהוא, הגמורה השלילה הוא לו להתנגד

והיובל השמיטה מכח בשלבים העולם התעלות

יח. של שהמצוות ברור ממילא ביובל, שמופיע זה הוא בעולם, שיש מה לכל מעבר שהוא החמישים, ששער זה רעיון

עתי לשינויים הכשר מהוות ויובל שמיטה הרב בעולם שיהיו. יים ד ב ת ב, הקודש אורות קסג שאנחנו הזה שהעולם מסביר

להתקן צורך המציאות והיובל השמיטה ע״י התקללה. שהאדמה החטא, שלאחר עולם הוא: מכירים כולו החותם כל את לקבוע מניח איננו ההוה שהעולם חדש, עולם של הם רשמים שמטה, גם יובל, גם, אמנם

. יונה על יותר רוחניות של מזריחה הבא עליון, טוב הם מבשרים אבל

לעבודת משועבד יהיה שלא "מ ע פתרונות למצא האדם על אחריות גם מטיל קוק הרב הפיסקה שבהמשך לציין יש יט. : האדמה במדע ד' אור עושה וזה משפלותה, האדמה עבודת את לרומם המדעית בצורתו האדם חובת וכך כך בין אבל

תצא הקרקע הקרקע, על שיעמדו אומניות בעלי כל ועתידין האנושי, מפני גדול, היותר בחלקה מקללתה

תגאלנה שהחכמה ע חייו את יקל האדם אם שגם מדגיש הרב זאת "עם גאולת ולא האדם גאולת רק זו מקום מכל, טכנולוגיים פתרונות י

: העולם מעל תתרומם עצמה העולם גאולת אבל העולם. גאולת תכשיר רק שהיא האדם, גאולת תהיה זה כל אבל

יהיה ושמה האדם, יטייל עדן ובגן האדמה, עבודת תשאר עדן אם כי חובה ולא הקרקע, ל ע עמידה של הצורך ומכל עבודה מכל למעלה הוא לו, למחכה יעשה זולתך אלהים ראתה לא עין עצמו והעדן ולשמרה, לעבדה

שמירה. . .

הוא זה כל עדן. לגן האדמה הפיכת שבמציאיות, העמוק הפוטנציאל גילוי הוא העולם גאולת אל המובילה השמיטה כח

היובל– הטבעית הבריאה שמעל העליונים בכוחות. הנוגע

מאהבה רק תהיה קומה הת לכן בהווה. לנו שיש למה למעבר צפייה היא האהבה זאת לעומת עוה״ז. של והחוויות התחושות בהגבלות מוגבלת היא

(כנס״י לאיילה הקב״ה.)לפקידת

 " רצונו לעשות צדיקים של כחם שמעצים הנשגב, והבטחון החירות עניני שמתנוצצים הקודש, רוח של סמיכה כן גם יש הזה בזמן מקום, ומכל

" לבדו ד' שנשגב האמיתית הידיעה מצד שהוא – החרות את באמת לקנות אפשרות אין הזה שבעולם אע״פ כולה האחריות השלכת שהיא העליונה,

עליונה וידיעה עליונה חרות מאותה מעט לספוג יכולים שהצדיקים והיינו ברוה״ק" דוד ש״סמכה כך בעוה״ז, הארה יש מקום מכל הקב״ה, . על

2 הרב מקום שבכל אלא האמונה. את לזכך הוא השוללת הכפירה שתפקיד הרב של ההסברה מהלך עם מתאים זה רעיון זה, בהקשר

טהורה– לאמונה ההגעה עד האמונה את לאתגר באה שהכפירה מדגיש אמונה תוכן אינה הטהורה" שה״אמונה מבאר הרב כאן ואילו

האמונה– "אידיאל אלא "מסויים בעצמה באי״ס האמונית. הדבקות

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות