ההבדל בין נדרים לשבועות
רמב״ן במדבר פרק ל: )ג( איש כי ידור נדר - האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו )נשבע( שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה? ! ת״ל לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, לשון רש״י.
ולשון ספרי )מטות קנג( אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת״ל לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור.
הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים. ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו )נדרים ב ב( בנדרים דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל.
נדר חל על מצוות עשה ועל לא תעשה לעומת שבועה שאינה חלה על מצוות
וכן ״לאסור את המותר ולא להתיר את האסור״ אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח אסור )שם טז א( ואף על פי שעובר על מצות עשה. אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בביטול מצות לא תעשה ולא בקיומו, ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין. ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה )שם ח א( דכתיב )תהלים קיט קו( נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו. והלכות גדולות הן, הבקי ימצאם במקומותם.
וטעם ידור נדר לה׳ - איננו כמו אשר ]דוד נשבע לבנות את בית המקדש[ נשבע לה׳ )תהלים קלב ב(, כי הוא כמו ]שאליעזר נשבע לאברהם שלא יקח מבנות כנען[ וישבע לו )בראשית כד ט(, שנשבע אליו לצרכו. ]צורך מסויים אלא שנודר על עצמו לכבוד ה׳[ אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע )דברים ו יג(, ואשביעך בה׳ )בראשית כד ג(, כאשר נשבעתי לך בה׳ אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי )מ״א א ל(, השבעה לי באלהים הנה )בראשית כא כג(.
אבל בנדר לא יאמר ״ידור בה׳״ אלא ״לה׳״. וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי )מטות יד(, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות? בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך )מלכים ב ד ל(. והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה ]לחבר את הספירה השביעית המלכות אל התפארת[, והנדר בתבונה ]ספירת בינה[ ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה׳ וכל הנשבע בו.
למה משה מנהל את המלחמה במדיין? מדוע שלח משה מעט להילחם במדיין? ומדוע כעס עליהם משה?
רמב״ן במדבר פרק לא: )ב( נקם נקמת בני ישראל וגו׳ אחר תאסף אל עמיך - נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה׳, ואין על יהושע רק מצות הארץ. ועוד שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם אחר תאסף אל עמך. ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה ועשאו משוח מלחמה זו, ואין ראוי שילך אלעזר, כי הוא הכהן הגדול.
)ו( וישלח אתם משה אלף למטה - לא שלח שם כל עם הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד. והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה׳, על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. והנה משה לא צוה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה׳ במדין )פסוק ג( וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים. וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה, קצף על הנשים היודעות משכב זכר, כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחלת כל דבר, גם לנקמה גם לדין התורה ואת הבהמה תהרוגו )ויקרא כ טו(. וכיון שראה שהעם חפץ לשלול, מחל על הטף בנשים ועל השלל.
ויתכן עוד שנאמר, כי משה נצטוה צרור את המדינים )לעיל כה יז( ונקום נקמת בני ישראל )לפנינו פסוק ב(, ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם, והש״י אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם. ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר, וצוה בטף הזכרים לנקמה.
והנה קצף על פקודי החיל, וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום. ושנינו בספרי )מטות מג( אמר לו פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו. ולא ידעתי מהו, שלא פקד אותם דבר בכתוב. ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס, ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס מצותו, כי שאול אבד מלכותו על זה )ש״א טו יא(. אבל הענין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה׳ במדין, ואמר פנחס נקמה גדולה עשינו בהם. ואפשר לפרש, שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה כי )תצור( ]תקרב[ אל עיר וגו׳ )דברים כ י - יח( כך עשינו בהם, ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל )פסוק טז(, והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה.
התורה חוזרת ומדגישה את מספר הצאן שנשבו למרות שניתן לחשב, מדוע?
במדבר פרק לא פסוק לו: וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.
רמב״ן במדבר פרק לא )לו( ותהי המחצה חלק היצאים בצבא - הוצרך הכתוב לפרט הזה שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס, להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד, וזה נס. וכן במחצת העדה ללוים.
במדבר פרק לא )מח( וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: )מט( וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: )נ( וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְּלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: )נא( וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה: )נב( וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיקֹוָק שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת.
רמב״ן במדבר פרק לא: )מט - נ( וטעם עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו - לאמר הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו, שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שיפקד מן הצבא, ולפיכך אנחנו חפצים להקריב קרבן ה׳ המציל אותנו לתת לפניו כופר נפשותינו אשר פדה ממות ובמלחמה מידי חרב. ורבותינו דרשו )שבת סד א(, ולא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה, לומר שהיו בכל עת בידינו ולא נפקד איש מאחינו אשר בצבא אל מקום אחר לעבור עבירה, ואמר להם משה א״כ קרבן זה למה? אמרו לו לכפר על נפשותינו, מהרהור הלב.
במדבר פרק לא: )נד( וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְקֹוָק.
)נד( ויבאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל - יראה מזה שעשו מהם כלי שרת ומסרום לצבור, לזכרון לכל בני ישראל שיעשו בהם עבודת ה׳ לדורות. שאם באו הכלים האלה לאוצר בית השם היה ראוי שיאמר ״זכרון להם לפני ה׳״, כי בני ישראל יכלול כל העם, והזכרון בדבר קיים הוא.
ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לא היה בה ענין ראוי לומר בו זכרון לבני ישראל לפני י״י. אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן.
במה חשד משה רבינו בשניים וחצי השבטים?
רמב״ן במדבר פרק לב: )א - ב( ויבאו בני גד ובני ראובן - הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד - כמשפט, כי הוא הבכור ובן הגבירה, וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר )דברים ג טז( ולראובני ולגדי נתתי. אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד, כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת, והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר )שם לג כ( וטרף זרוע אף קדקד, ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ.
והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים )לעיל יג לא( לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה׳ כאבותם, ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר. ולכך ענו אותו, חלילה שנירא מהם, אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה׳ כי לחמנו הם.
מה עניין הזכרת המסעות?
רמב״ן במדבר פרק לג )א( אלה מסעי - אחרי נקמת מדין שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אחר תאסף אל עמיך )לעיל לא ב( ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקדוש ברוך הוא עמהם, שאע״פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש״י מדברי רבי משה הדרשן.
והוסיף הרב במורה הנבוכים )ג נ( תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ואמרה התורה )דברים כט ה( לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין.
וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו. והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו, כי ״על פי ה׳״ דבק עם ״ויכתוב משה״, לא כדברי ר״א שאמר שהוא דבק עם ״למסעיהם״, שכבר הודיענו זה )לעיל ט כ( על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו.
יותר חמור לעבור עבירות בארץ ישראל מאשר בחו״ל
רמב״ן במדבר פרק לה )לג( ולא תחניפו את הארץ - מפני שאמר תחלה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה. וענין החנופה הוא הנאמר בקללות )דברים כח לח - מ(, זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל. כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בע״ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר )ירמיה ג א( הלא חנף תחנף הארץ, והארץ חנפה תחת יושביה )ישעיה כד ה(, ותחניפי ארץ בזנותיך )ירמיה ג ב(.
וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו. ובספרי )מסעי קסא( אמרו, ולא תחניפו את הארץ, הרי זו אזהרה לחנפין. כי הזהיר מתחלה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה.
נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה