יום שבת, 29 בספטמבר 2018

דוד המלך דמותו

אושפיזא דוד המלך

מדרש אגדה (מקביל - פסחים קיט:)

לעתיד לבוא הקב״ה עורך שולחנות ושוחט שור ולויתן ועושה סעודה גדולה לצדיקים, וכל אחד מושיבו לפי כבודו, והקב״ה מביא להם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, והקב״ה עושה רצונם של הצדיקים שמניח כסא הכבוד ויושב עמהם, והקב״ה מביא כל שבחו של גן עדן ומביא כל צדיק וצדיק ורואה כבודו, וכל אחד מראה באצבע ואומר: ״זה אלוקים אלוקינו עולם ועד״. ואוכלין ושותין ושמחין.

לאחר שאוכלין ושותין מצווה הקב״ה לטעון כוס של ברכה, נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, ישמעאל מקטרגני. אומר לו ליצחק: טול וברך. אומר להן: איני מברך, עֵשָׂו מקטרגני. אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומרים לשבטים והם משיבים: עדות יוסף מקטרג אותנו. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך, אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב: ׳יהושע בן נון׳ נון בנו יהושע בנו.

עד שמגיעים אצל דוד המלך ונותנים בידיו שלוש כוסות, ומוזגים לו כוס של ברכה ודוד אומר: אני אברך, ולי נאה לברך שנאמר ״כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא״. ועומד ומברך ומשבח ומהלל בכל מיני זמר. באותה שעה נוטל הקב״ה כתרו ומניחו על ראש דוד ובראש משיח בן דוד ומגיד שבחם וצדקתם עד סוף כל הדורות.

מהרש״א שם

אבל דוד שזכה שהוא בנה ירושלים ובנו בנה בית המקדש, שע״ז תקנו ברכת בונה ירושלים וע״כ אמר: לי, שזכיתי לכל הני מילי, נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא גו׳. לעיל מיניה כתיב מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי, ר״ל דבכל אחד מן הראשונים חסר בו מכל תגמוליו שהם ברית ותורה וארץ ומלכות בית דוד בבניין ירושלים, אבל עלי כל תגמוליו שיש לי ברית ותורה וארץ ומלכות בב״י, ועל כן נאה לי כוס של ברכה שאשא אותו ובשם ה׳ אקרא בברכת הזימון. וברמז כו״ס הוא רמז על מדת הדין גי׳ אלהי״ם אשא בבהמ״ז ובשם ה׳ אקרא להפוך מדת הדין לרחמים להיות כוס ישועות.

עבודה זרה ד:

א״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ״ולבי חלל בקרבי״. ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב ״מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים״. אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים לו כלך אצל צבור. וצריכא. אי אשמועינן צבור משום דנפישי רחמייהו אבל יחיד דלא אלימא זכותיה אימא לא, צריכא. והיינו דרבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאי דכתיב ״נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על״, נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.

פרקי אבות פרק ו משנה ג

הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ הֲלָכָה אַחַת. . צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ.

הסבר על פי הקבלה למדרש: https: //daf-yomi. com/DYItemDetails. aspx? itemId=24281

פעם חזרה בתי מביה״ס ושאלה נוקבת בפיה. היא שאלה באיזו סוגיה אני עוסק, וכשהסברתי לה את הסוגיה ההלכתית בה זכיתי לעסוק היא אמרה שהיא לא מבינה איך זה לא משעמם אותי או איך זה בעצם תורם לעולם. היא המשילה את זה למה היה קורה אם ראש האולפנה בה היא לומדת היה נכנס יום יום לכיתה ומלמד את תקנון ביה״ס. הרי אין משעמם ומיותר מזה. אדרבה, בנוהג שבעולם המסגרת היא רק בסיס לתוכן שהוא הדבר החשוב. ואכן מעיסוק שטחי בתורה ניתן להסיק שהתורה מלמדת כללי עשה ולא תעשה שהם המסגרת בה צריך לחיות בלבד. אלא שאם היה הדבר נכון התורה הייתה מייצרת אנשים מסגרתיים ויבשים חסרי מעוף וחזון, אנשים שלא מתעניינים בתיקונו של עולם אלא בגזרות ותקנות בלבד. ודוד המלך הוא המודל המושלם של כל מה שלהיפך מזה.

דוד הוא אדם ש׳חי בווליום הגבוה׳ ביותר שניתן לדמיין. אדם שהגמרא (סוכה כו) אומרת עליו שלא ישן רצוף מעולם יותר מכשנת הסוס (כחצי שעה), דוד לא יכול לישון מרוב שמחה, התרגשות ואקטיביות. לא פלא שגם אנחנו לא ישנים בכל מפגש עם דמותו העוצמתית. בליל הושענא רבה, אושפיזא דדוד המלך, נוהגים להשאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה, וכך גם בליל שבועות יום ההולדת והפטירה שלו.

דוד הוא אדם שכל ימיו בכיסופים לה׳, ״לִּבּוֹ הוּא לֵב כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ דִּבְּקוֹ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה יֶתֶר מִשְּׁאָר הָעָם״ (רמב״ם הל׳ מלכים). לב ער וטהור (תהלים נב), ואפילו בשרו משתוקק לריבונו של עולם כהלך צמא במדבר המחכה לרוויה (תהלים סג). כשדוד מתפלל אין שפתיו בלבד דובבות אלא כולו תפילה (ואני תפילה תהלים קט, ד). כשדוד נלחם אין איש שיכול לעמוד בפני גבורתו ואומץ ליבו (תהלים יח). דוד נקרא גם נעים זמירות ישראל, ומלך שהוא גם המשורר הכי גדול וגם הלוחם הכי גדול. נוח לכופף עמוד של נחושת מלכופף את זרועו של דוד (מדרש תהלים יח כז). דוד הוא גם זה שמכונן את מלכות ישראל לדורות, מייצב מערכת דינים ובתי מדרש, כובש ומשחרר חלקי ארץ רבים, ואף מכין את לב העם ואת אוצרות הממלכה לפרוייקט הגדול והחשוב ביותר — השראת השכינה בבית המקדש בירושלים.

מניין הכוחות הבלתי גבוליים האלו? נראה שאם היינו שואלים את דוד המלך עצמו הוא היה אומר שכל הטובות, כל הברכות, כל הישועות להן זכה, הכל היה בזכות דבקותו בתורה. בפרק הארוך וככל הנראה המשמעותי ביותר בתהלים (קיט) שר דוד שיר של אהבה לאהובתו הגדולה ביותר — לתורה הקדושה. על פי הגמרא דוד היה מגדולי הלמדנים בדורו, אך הוא נזכר בפרקי אבות (פרק ו) דווקא בהקשר של כבוד התורה העצום שהיה רוחש לכל מי שלימדו דבר מה מן התורה. דוד ידע לעשות אך זכר כל רגע שכל כוחו נובע ממקור התורה. לכן אותו דוד שמדבר על יכולותיו הקרביות הוא דוד שזוכר שמצד עצמו הוא תולעת ולא איש.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 13 בספטמבר 2018

תקוות התשובה

בס״ד

התקווה שבתשובה

1. רש״י בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק יא

(יא) שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו ב) שומר אמונים וכן (איוב יד טז) לא תשמור על חטאתי, לא תמתין:

2. ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתל

אנכי ה' אלהיך, ברוך המקום שבחר בהן בישראל מכל באי העולם ומכל מעשי ידיו וקנה אותם קנין גמור [וקרא אותם] בנים ועבדים לשמו, הרבה פעמים שהוא מדבר עמהם (כשהוא) [כמו שהוא] מדבר עם הרבים [ולפעמים הוא] מדבר עמהם [כמו שהוא מדבר עם היחיד, וכל כך למה אלא בשביל] אהבה שאהב אותה ובשמחה ששמח בם, לפיכך חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב שלא קנו העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח אלא בשביל מעשים טובים ותלמוד תורה, לפיכך אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם וכו', במה קונה אדם לאביו שבשמים במעשים טובים ות״ת, והקב״ה מקנהו העולם הזה וימות המשיח והעולם הבא, קונה אדם לאביו שבשמים מתוך אהבה ומתוך אחוה ומתוך ריעות ומתוך האמת ומתוך השלום ומתוך ריבוי ישיבה ומתוך מעוט סחורה, מתוך פלפול תורה ומתוך שמוש חכמים ומתוך פלפול התלמידים ומתוך שפל ברך ומתוך הענוה ומתוך לאו לאו ומתוך הן הן.

3. באר מים חיים בראשית פרשת בראשית

ועל כל זה אמרו חז״ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז תת״ל) חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב וכו' ולכאורה הוא גבהות לחמוד על דבר גבוה כזה אבל בזה נאמר (דברי הימים ב י״ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' שלעבודת ה' צריך להגביה לבו. וכל אשר יעשה ממעשים הטובים לא יהא נחשב בעיניו כלל רק יחמוד לעוד יותר ויותר.

4. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה.

5. של״ה מסכת שבועות פרק תורה אור

רכז. מעלת עושיה ומקיימה

'מצות ה' ברה מאירת עינים' (תהלים יט, ט).

זה הפסוק ידבר ממעלת המעשה, … ואז נזדכך גופו ונעשה אספקלריא, ועל זה נאמר (דניאל יב, ג) 'והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע' וגו', וכן כתיב (תהלים יט, יג) 'גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב'. ופירש החכם מהר״ר שמואל יהודא פדואה (דרשות מהר״י מינץ, דרוש ששי) וזה לשונו, 'נזהר' בלשון יזהירו כזוהר, כי הגוף מזדכך ומאיר. וזהו שסיים 'בשמרם עקב רב', כל כך נעשה גדול הזהירות מקיום המצוות, שיזכה לעתיד למעלה זו של עקב רב, דהיינו כמו שהיה אדם קודם שחטא כתנות אור, ותפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה (תנחומא, אחרי ב'), …

6. יהושע פרק ב פסוק יח

הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה:

7. רש״י יהושע פרק ב פסוק יח

(יח) את תקות - לשון קו וחבל:

8. הושע פרק ב, טו-יז

(טו) וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם יְקֹוָק: פ (טז) לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: (יז) וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס

9. אורות התשובה טו, ב

הישרות הטהורה אומרת, שכל עמל המדע צריך שיהיה מכוון אל היסוד האידיאלי לתן לרצון האנושי את הפנים היותר טהורים הראויים לו, לעדן את הרצון, לאמצו, לקדשו, לטהרו, להרגילו בחינוכים שונים שתהיה שאיפתו תמיד רוממה ושגיבה. יתעסקו המדעים איך להוציא מן הכח אל הפועל את כל הפרטים, שהרצונות הטובים והישרים השולטים בעולם שואפים אליהם, והם הם כל צרכי החיים ההגונים החמריים והרוחנים, אבל מרום פסגת מטרתם הכללית צריך להיות עדינותו של הרצון עצמו, בהירותו השכלית של הרצון והתאדליות עצמיותו.

ואוי לה לאנושיות כולה כשהיא סרה מדרך הישרה, ותחת ליסד את המרכז של כל ההשלמות על הבסיס של עילוי הרצון תניח את הרצון עצמו בגסותו, בלא עבוד ועילוי. וכל עמלה יהיה רק למלא את התאוות הרצוניות. שהן זורמות כנחל גפרית וכל מיני גיהנם שולטין בהן.

אז נופלת היא אנושיות בכללותה ברשתה הנורא והמכוער של זוהמת עבודה זרה, אשר דם ירדפנה.

וממעמקים תקרא אל אל אלהי אמת, לשוב אל התכונה הקדושה של יסוד ההשתדלות הכללית לעילוי הרצון, ואז "תקרא וד' יענה תשווע ויאמר הנני", כי "קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". וזהו כל יסוד התשובה: התעלות הרצון והשתנותו לטובה, לצאת מחושך לאור ומעמק עכור לפתח תקוה. "ועמי תלואים למשובתי", "שובה משובה ישראל", "שובה ישראל עד ד' אלהיך".

---

בס״ד

עקב-שמירה=ביצוע

וחם השמש: ושמר — ממתין ומצפה.

משמעות לפ״ד: הרצון לקיום המצווה נותן שכר כקיום. (הווה)

עוד כיוון: אביו שמר את הדבר — מצפה מתי יבוא.

משמעות: מגדיר כיוון. (עתיד) מייצר מגמה בחיים.

ילקו״ש: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי — כיוון בחיים.

באר מים חיים: מייצר גבהות, המחפשת פסגות חדשות כל הזמן.

בפרקטיקה: לעולם ירגיז אדם יצר טוב. עובר מפחד מעבירות לעשייה אקטיבית — כמו בפרנסה יש שורד ויש חי, כך גם ברוחניות יש שורד ויש חי. שני כיוונים ב״נזהר״, ראשונים מול של״ה.

להמשכיות אנו מוצאים את המילה תקווה, כמו ברחב והמרגלים — קו וחבל.

בנבואת הושע תהליך התשובה מסתיים ב״פתח תקווה״, קצה חוט, המייצר רצף של עלייה.

עניינה של תשובה הוא לצאת מהליכה לא מבוררת, כמהלך בחשיכה, לתהליך של התקדמות וכיוון — פתח תקווה, פתח של חוט המייצר רצף בחיים.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 8 בספטמבר 2018

ראש השנה תשעח 1

סימנא מילתא היא

מסכת הוריות דף יב עמוד א

ת״ר: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנא': ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון.

אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי [=ידליק] שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה.

ומאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי [=יגדל] תרנגולא, אי שמין ושפר מצלח.

האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא [=חשוך], אי חזי בבואה דבבואה [=את הצל של הצל] לידע דהדר ואתי לביתא.

ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה.

אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא [=קישוא] ורוביא [=לוביא], כרתי [=בצל] וסילקא [=תרד] ותמרי.

מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב

תנו רבנן: מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו. אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא.

תנו רבנן: לא תנחשו ולא תעוננו - כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים.

מסכת חולין דף צה עמוד ב

רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו [=סימן טוב הוא לעוברי דרכים כשספינה באה לקראתם]; אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא [=הציץ דרך סדק שבדלת] חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה [=מהבשר], אמר להו: איכו השתא [=אם בשמירתכם הדבר תלוי], ספיתו להו איסורא לבני ברת [=לנכדי הגרים כאן]! לא אכל רב מההוא בישרא; מ״ט? אי משום איעלומי - הא לא איעלים, אלא דנחיש [=כיון שניחש והדבר אסור לא רצה ליהנות מהבשר] - והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש! [רש״י: שאינו סומך עליו ממש] אלא: סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא.

רמב״ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד

אין מנחשין כעכו״ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.

השגת הראב״ד. וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'. א״א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה״ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.

חידושי הר״ן מסכת חולין דף צה עמוד ב

וכך נראה לי בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיבה שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יונתן בן שאול שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח זה סימן לעצמו שאם יאמרו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים ואם יאמרו דומו עד הגענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתינן לה בגמרא לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים.

בית הבחירה למאירי, הוריות שם

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר״ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו״ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם ולאו מילתא היא כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי״י חסד יסובבנו:

מהרש״א חידושי אגדות מסכת הוריות דף יב עמוד א

ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב״ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב״ה מעצמו כמ״ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב״ה בהחלט כמ״ש לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה וכו' אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ״ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב״ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ״ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו' לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה״ק אי לא דהיינו דא״נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא וזה שנותן סימן לטובה דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט אבל לא קאמר אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא דזה הוה ניחוש דא״נ לא משיך נהוריה אפשר דמסיק שתא דלרעה לא באה ממנו יתברך ב״ה ואפשר שישתנה בשום זכות וכן באי מצלח אי לא היינו דידע דמצלח בהחלט ואי לא היינו דלא ידע כאילו לא עשה כלום ולכך בעשיה לא נקט אלא אי שמין ושפיר מצלח אבל אי לא שמין אפשר דמצלח ואפשר דלא מצלח ולא ידע כלום וכן יש לפרש באי חזר לביתיה אי לא דהיינו אי לא ידע ולכך לא נקט אלא אי חזי בבואה וכו' אבל אי לא חזי בבואה דבבואה לא ידע כלום והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו' ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב דמצלח בעסקיו ויתעשר וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו' כי האל יתברך ב״ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגו' והן הן צלו של אדם וז״ש כלב סר צלם מעליהם וה' אתנו אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים שהוא מגינם וצלם וכבר סר הקדוש ברוך הוא אותם מעליהם דאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר כי אין מזל לישראל הנה וה' אתנו כמ״ש בצל שדי יתלונן דעולם ומלואו שלו לצוות את מלאכיו לשמרנו ולזה אי חזי בבואה וכו' שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ״ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו' אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו״ק:

אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו'. ר״ל דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש:

יהא רגיל למחזי בריש שתא קרא וכו'. דכל הני סימנין לטובה הן אי כפרש״י הכא ובפרק קמא דכריתות דגדלי מהר ואיכא דמתקי שהוא לסימן שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה ואי כפי' המרדכי בשם רבינו האי רוביא ירבו זכיותינו וכו' ע״ש ובטור א״ח סימן תקפ״ג אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש:

קרן אורה מסכת הוריות דף יב עמוד א

ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין. דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה״ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה, כמ״ש (ש״א ג', ג') ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומ״מ דברי המהרש״א ז״ל נכונים דלרע ח״ו אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו ז״ל (סוכה ל״ט ע״א) על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו.

חידושי אגדות למהר״ל הוריות שם

אין מושחין את המלכים. יש בני אדם מתמיהים על זה, ומכ״ש מן האומות ששואלין על זה, כי נראה שהוא כעין ניחוש. ואין זה ניחוש, כי הרבה דברים תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל אז מקבל הדבר הטוב, וכן אם המקום רע אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמר שאין מושחים [את] המלכים אלא על המעיין שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין וכן תמשך מלכותו. וכן מה שאמר מי שבא לידע אי מסיק שתא אי לא מסיק שתא וכו', הסימן שנעשה אל האדם הוא קרוב אל הדבר, כי מי שהוא קרוב אל ההצלחה נראה בו סימן הצלחה, וכן להפך, ומי שהוא [קרוב] אל החיים נעשה בו סימן של חיים, ולפיכך הנר שהוא דומה אל הנשמה אי משיך נהוריה סימן לו שהוא חי, ואי לא משיך נהוריה הוי סימן אל הרע. וכן מה שאמר מאן דבעי למיעבד וכו', כי התרנגול הוא זריז והוא נקרא גבר, וכל עסק צריך זרוז ולכך סימנא כמו זה מלתא היא, ודבר זה יש לך להבין כי התרנגול הוא ראוי לסימן זה ביותר. וכן מה שאמר בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה, כלומר כי בביתו אין נקרא שהוא על הדרך, אבל בבית חבריה נקרא שהוא על הדרך, ואי חזי בבואה דבבואה מורה כי יש שמירה וצל עליו, ואם לאו סר צלו מעליו ולא ילך באותה שעה. ומי שאין נותן מקום ולא יאמין לדבר זה, רק שענין האדם נוהג על פי הטבע, דבר זה סכלות, כי ראוי האדם בפרט שיהיה הנהגתו לא כמו בהמה שאין מזל לבהמה, רק הנהגת הבהמה טבעית והנהגת האדם היא רוחנית כי יש לו מזל. וכיון שיש לו מזל, המזל נראה ע״י סימן, וכך מועיל סימן שעושה למטה שיהיה דבק האדם בטוב למעלה, שאין הנהגת האדם כמו הבהמה שאין לה כח ומזל למעלה.

ולכך אמר השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא רגיל למיכל וכו' כי אלו דברים קרא הוא גדול מאוד וסימן הוא שיגדל, ורביא הוא בבנים, כרתי שיכרית שונאיו אשר הם צורריו, תמרי שנאמר צדיק כתמר יפרח, סלקי שיסלק ממנו הש״י החטאים לכך הם אלו חמשה הם סימן טוב מתחבר אליהם ע״י אכילה, שאין יותר חבור אל דבר כמו האכילה ויהיו אליו לטובה. ואין דבר זה דבר קטן כי כבר האריך הרמב״ן ז״ל בפרשת לך לך כי גם הנביאים היו עושים סימנים שיהיה הסימן לטוב להם כמו שהאריך הרמב״ן ז״ל שם, לכך יסתם פיהם של דוברי שקר המדברים על צדיקים עתק שחושבים דבר זה כמו ניחוש, ואין הדבר כן רק שהוא סימן טוב בשעה שראוי אל זה וכמו שאמרו ז״ל סימנא מילתא היא.

ספר באר הגולה באר השני פרק ז

בפרק ג' דהוריות (יב א), אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג - סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מ״ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש.

והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב״ן ז״ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וזה לשונו; ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו'", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא לאברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עד כאן לשון הרב הגדול. ודברים אלו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב, ותהי מקוימת הגזירה לטוב, לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפעל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם.

רמב״ן בראשית פרק יב פסוק ו

(ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:

ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ״ב יג טז - יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם:

ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ריבית לגוי ושמירת הזהות היהודית בפרשת ראה

פָּרָשַׁת רְאֵה- אוריאל דוד שלומי מִצְוַת ״אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ״ – שְׁמִירָה עַל הַזְּהוּת הַיְּהוּדִית 1. הַיַּחַס לְאַחֵינוּ ב...