גמרא, עבודה זרה, לה' ע״ב
מתני': ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו… גמ': חלב למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי - טהור חיוור טמא ירוק, ואי משום איערובי - ניקום, דאמר מר: חלב טהור עומד, חלב טמא אינו עומד! אי דקא בעי לגבינה ה״נ, הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא. ונשקול מיניה קלי וניקום! כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי, ליכא למיקם עלה דמילתא. ואב״א: אפילו תימא דקבעי לה לגבינה, איכא דקאי ביני אטפי.
גמרא, עבודה זרה, לט' ע״ב
מתני': ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואהו… גמ': תנינא להא דת״ר: יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב לו ומביא לו, ואינו חושש. היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו, פשיטא! ואי דאיכא דבר טמא בעדרו, אמאי? לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה, וכי יתיב לא חזי ליה, מהו דתימא: כיון דיתיב לא חזי ליה, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה, קמ״ל כיון דכי קאי חזי ליה, אירתותי מירתת ולא מיערב ביה.
תוס', ע״ז הנ״ל
(לה' ע״א, ד״ה חדא): ואור״ת כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאיסור בגבינת הגוי, דהא טעם האיסור הוה משום ניקור כריב״ל… וליכא למיחש נמי משום עירוב חלב טמא… שהרי אין הגויים שוטים לערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד, אלא ודאי אין הטעם אלא משום ניקור. ואנו שאין נחשים מצוין בינינו, אין לחוש משום גילוי. ואין לומר דדבר שבמניין הוא וצריך מנין אחר להתירו, כי ודאי הוא כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין…
(לה' ע״ב, ד״ה לגבינה): פירוש, ליקח חלב מן הגוי לעשות גבינה. אבל לעיל גבי ליקח גבינה של גוי, ליכא למיחש לחלב טמא, כיון שעושה אותו לצורכו ליכא למיחש דילמא עירב בו חלב טמא, כיון שאינו עומד.
(לט' ע״ב, ד״ה אי דליכא): דכיון דיושב בצד עדרו וליכא למיחש לגילוי, כיון שכל שעה הוא תופסו בידו, א״כ ליכא למיחש למידי. מיהו היכא דיש לחוש לגילוי אסור…
רמב״ם, מאכ״א, פ״ג הל' יב-יז
[יב] חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה, ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה - כשתעמיד אותו יעמוד חלב הטהורה וייצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה. [יג] ומפני זה ייתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור שמא עירב בו חלב בהמה טמאה, וגבינת הגויים מותרת שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה. ואם תאמר, והלוא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאוד בחלב שעמד בו ולמה לא ייבטל במיעוטו? מפני שהוא המעמיד את הגבינה, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור כמו שיתבאר. [יד] גבינה שמעמידין אותה הגויים בעשבים או במי פירות כגון שרף תאנים, והרי הן ניכרין בגבינה, הורו מקצת גאונים שהיא אסורה, שכבר גזרו על כל גבינת הגויים… [טו] האוכל גבינת הגויים או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו -מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים: מקצת גאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה וחלב הטמאה אינו עומד; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שייבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירב בו חלב טמאה… [יז] ישראל שישב בצד העדר של גוי והלך הגוי והביא לו חלב מן העדר - אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה הרי זה מותר, ואף על פי שלא ראה אותו חולב, והוא שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהגוי מתיירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו.
כסף משנה, רמב״ם שם
כתב הרב המגיד: "ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו, א״כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו'. ואני תמה על קושיא זו, דלפי דעת רבינו ודאי אה״נ… אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח״כ בישל אפשר לדעת רבינו שהוא מותר" וכו'. ואני תמה על דבריו, שבא ליישב על דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו, להתיר גבינה שנעשית מחלב שחלבו גוי ע״י בישול… לכן נ״ל דכשם שנגזרה גזירה על גבינת הגויים ומש״ה אין לה שום תקנה… וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פלוג במילתייהו, שסתם גזרו על גבינת הגויים, בין שיש בה צחצוחי חלב בין שאין בה, והלכך אם בישלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת… ה״נ חלב של גויים גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא, בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום עניין, אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם, דלא פלוג רבנן בגזירתם. מיהו היינו בלוקח החלב עצמו, שבו נגזרה גזירה, אבל חמאת גויים שלא מצינו שגזרו עליה, למה תיאסר אם אין בה צחצוחי חלב? [וכ״ד הרשב״א, כפי שציין המ״מ בסו״ד]
מרדכי, ע״ז, סי' תתכו
"אי דליכא דבר טמא בעדרו, פשיטא" – יש מוכיחין מכאן דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו דמותר ליקח חלב מאותו גוי אפילו אין ישראל רואהו. וטעות הוא בידם, דא״כ היה לו להקשות "אי דליכא דבר טמא בעדרו, למה לי ישראל יושב בצד עדרו ורואהו?"! אלא הכי פירושו: אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא דביושב בצד עדרו סגי. משום רבינו בנימין מקנטבוריא. וכן כתב ה״ר פרץ דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחלת החליבה, פן יערב או ישים הגוי חלב טמא בכלי קודם שיבוא הישראל.
רשב״א, תורת הבית הארוך, ג, ו
נכרי שהיה חולב וישראל יושב בצד עדרו, אם אין דבר טמא בעדרו מותר אעפ״י שאינו רואהו. ואם יש דבר טמא בעדרו וכשהוא חולב אין ישראל רואהו, אסור שמא עירב בו חלב טמא. ואפילו כן אם רואה אותו כשהוא עומד אעפ״י שאינו רואה אותו כשהוא יושב, מותר.
שו״ע יו״ד, קטו, א
חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו – אסור, שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ: אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו - מותר אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב; היה לו דבר טמא בעדרו והישראל יושב מבחוץ והגוי חולב לצורך ישראל - אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול לראותו כשהוא עומד, מותר, שירא שמא יעמוד ויראהו. והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל: הגה ולכתחלה צריך להיות הישראל בתחילת החליבה ויראה בכלי, שלא יהיה בכלי שחולבין בו דבר טמא… ואם חלבו גוי מקצת בהמות ולא היה שם ישראל ואח״כ בא ישראל אל האחרים, עכשיו בזמן הזה שאין חלב דבר טמא מצוי כלל מותר. מיהו אם לא בא שם הישראל עד לאחר שנחלבו כולם, הוי כחלב שחלבו גוי דאסורה אע״פ שאין דבר טמא בעדרו…
ט״ז שם, סק״ב
…משמע שצריך ראייה אפילו באין דבר טמא ולא סגי ביושב לחוד, מדזכר המרדכי לשון ראייה. וקשה, מאי פריך "אי דאיכא דבר טמא אמאי", דהא יש ראייה! וצריך לומר דגם המקשן ידע דבשעת ישיבה אין יכול לראות, אלא דלא ידע סברא דמירתת, וע״כ פריך אמאי מהני יושב כיון דבאותו פעם אינו רואה, ומשני דמ״מ כיון שיכול לראות כשעומד מירתת. אבל הטור כתב בהדיא כמו הש״ע כאן שאין יכול לראותו, וכן הוא בת״ה הארוך, וצ״ל דהם מתרצים קושיית המרדכי דבאין טמא כו' צריך עכ״פ להיות יושב מבחוץ לעדרו, והיינו שיראה שלא יכניס שם דבר טמא בשעת חליבה. ומו״ח ז״ל השווה דעת המרדכי עם דעת הטור, ולא נהירא.
הרב אליהו בקשי-דורון, תחומין כג, עמ' 464- 465
חלב ישראל מצוי בארץ בשפע. אולם עד לפני כמה שנים לא היו מצויים אבקת חלב ומוצרי חלב, ואלה הובאו מחו״ל, שם יוצרו מחלב עכו״ם. כמו כן יובאו גבינות, שוקולד וממתקים שהכילו אבקת חלב עכו״ם. בארץ היו שהחמירו שלא לאוכלם, אולם רבים הקילו בגבינות ובמוצרי החלב המכילים אבקת חלב, בהסתמך על פוסקים, ובראשם ה״ר צבי פסח פרנק (הר-צבי יו״ד סי' קג), שגזירת חלב עכו״ם, גם במקום שאין כל חשש לעירוב חלב טמא, נגזרה על חלב במתכונתו, ולא על מוצר המופק מחלב. וראייה לכך - שלמרות הגזירה על החלב, בכל זאת גבינה המיוצרת מחלב לא נאסרה מצד חלב עכו״ם, כיון שחלב טמא אינו מתגבן. וכן הותרה החמאה - שלא גזרו רק על חלב. לכן, חלב שהפך לאבקה, ואין בו חשש של עירוב חלב טמא, מותר. על פי היתר זה הובאו לארץ גבינות מחו״ל אע״פ שיש בהם אבקת חלב עכו״ם, ובתעשיות המזון בארץ השתמשו בהיתר אבקת חלב זו, ורק המהדרין נמנעו מלאכלם. אף החזון-איש (יו״ד מא, ד) שחלק עקרונית על דברי ההר-צבי, לא יצא לאסור גבינות, וכתב מכתב שלא לפרסם איסור על הגבינות, כיון שלא היה בנמצא אז גבינות בהכשר. החזון-איש שם חלק על היתר אבקת חלב בהסתמך על היתר החמאה והגבינה. לדבריו, אבקת חלב אינה כחמאה וכגבינה, לפי שבהם אין אפשרות לחשש חלב טמא, ואילו אבקת חלב היא חלב שנתייבש, שאח״כ חוזר למתכונתו, ואסור כחלב עכו״ם.
בסייעתא דשמיא, כיום במאמץ הרבנות ודורשי הכשרות, מייצרים בארץ אבקת חלב בשפע מחלב ישראל בהכשר מהודר, ויש גבינות ומוצרי מזון בשפע המכילות אבקת חלב ישראל. אכן, שלא כמו חלב נכרי, שרוב הפוסקים אסרוהו - דלא כפרי חדש, וגם היתרו של בעל אגרות-משה הנ״ל נאמר רק בדיעבד - היתרו של הרצ״פ פרנק החזיקו בו רבים להלכה אף לכתחילה, וכבר הוחזק בארץ שנים רבות. אולם כיון שרבים מבקשים להדר ולהחמיר כשיטת החזון-איש, ואין כל מחסור המצריך להתיר, קבעה הרבנות להוסיף בכיתוב ליד אישור ההכשר: "מכיל אבקת חלב נכרי". ללא כיתוב זה, יחששו רבים שמא מעורבת אבקת חלב נכרי במוצר, ויימנעו מלאכלו. ועוד, יצרנים ויבואנים רבים נכחו לדעת שהציבור צורך כשרות מהודרת ללא היתרים, ויותר ויותר הם משתמשים באבקת חלב ישראל, הנקי מכל חששות. כך הנהיגה הרבנות גם במוצרים שיש בהם ג׳לטין מעצמות בהמות. אמנם ג׳לטין מן החי הותר ע״י גדולים, ועל פי היתר זה הכשירו מוצרים רבים; ובכל זאת, כיון שיש גדולים שהחמירו בג׳לטין מן החי, ויש כיום תחליפים למוצר ללא חששות - קבעה הרבנות בתחילה שיש לכתוב על מוצר המכיל ג׳לטין "מכיל ג׳לטין מן החי". כיתוב זה הביא לכך שהביקוש לג׳לטין כשר גבר, וכיום בס״ד ההנחיות הן לאשר בארץ רק ג׳לטין המיוצר מבהמות כשרות שאין בו כל חשש.
הרב זאב וייטמן, תחומין כב, עמ' 458- 461
בעולם מיוצרות אבקות שונות המופקות מחלב, ממי גבינה או משאריות מוצרי חלב אחרים. אבקות אלו כוללות חלבונים ותערובת חלבונים מסוגים שונים, בצורות שונות ובריכוזים שונים, מינרלים, סוכרים (לקטוז), חומרים משמרים ועוד. חומרים אלו משמשים לייצוב, לתוספת מירקם, לטעם, להעשרה, להגדלת תפוקות, לשימור, להוזלת עלויות, למצעי גידול ותסיסה ועוד. כיום שוב לא מדובר רק על אבקת חלב, כפי שהיה בעבר, אלא על מאות חומרי גלם שונים, שכולם מגיעים בצורת אבקה, וכולם מופקים מחלב או משאריות מוצרי חלב, אך דינם שונה לעתים מדין אבקת חלב. לדוגמה - את אבקת הקזאין, המכילה את חלבון החלב העיקרי, ניתן לייצר בדרכים שונות, ודינה משתנה בהתאם. לעתים הקזאין מופרד מהחלב בתהליכי סינון, ואז אכן דינה כחלב נכרים או כאבקת חלב נכרים. לעתים הקזאין מופרד בעזרת חומצה המוכנסת לחלב, ומתעורר חשש גבינת נכרים, כי כתוצאה מהתהליך הקזאין מופרד כגרגרי גבינה. אמנם דעת ה״ר משה פיינשטיין היא שעל גיבון בעזרת החמצה אין גזירת גבינת נכרים, אך יש שחלקו עליו בנקודה זו. לעתים, הקזאין מופרד בעזרת אנזים, ואז לכולי עלמא יש בו איסור גבינת נכרים, אא״כ הקזאין יוצר בהשגחה ובעזרת אנזים כשר, כדרך ייצור גבינת ישראל…
אמנם המצב אינו פשוט כל כך, שהרי אף אם אין חשש עירוב חלב בהמה טמאה, יש חשש לעירוב חלב אסור מבהמות טריפות, וייתכן שעובדה זו משנה את התמונה. בשו״ע (יו״ד פא, א) נפסק, שחלב בהמה טריפה אסור כבשרה. כיום, מתבצעים בחלק מהפרות החולבות ניתוחים, שבמהלכם עלול הרופא לנקב את קיבת הבהמה והיא הופכת לטריפה וחלבה נאסר. מכיוון שאין כל פיקוח המונע עירוב חלב מבהמה שעברה ניתוח כזה בשאר החלב, לכאורה, חזר דין המשנה ליסודו ולתוקפו, ושוב אין מקום להקל בחלב שנחלב ללא השגחה, גם לדעת המתירים כאשר אין חשש עירוב… לכאורה פשוט, שכאשר יש בעדר טריפה חייבים להשגיח כמו כשיש טמאה. ואם כך, נראה שאין מקום לבטל את האיסור בימינו, גם אם אין כיום חשש טמאה, כל עוד קיים חשש טריפה. אמנם, לא תמיד ניתן להבחין בטריפה כמו בטמאה, אך יש מקרים בהם הדבר אפשרי, ואין ספק שעמידה על החליבה כיום תמנע במקרים רבים עירוב חלב מפרות אסורות (אם יודעים למה לשים לב ועין). ואם היו המתירים (הרדב״ז, הפר״ח, הר״מ פיינשטיין, הרצ״פ פרנק) מודעים לחשש עירוב חלב טריפה, ושהיתר החלב ללא השגחה עלול להביא לעירוב חלב אסור בחלב הכשר, ספק אם הם היו מתירים את החלב ללא פיקוח. מבחינת היקף הבעיה, המציאות היא שברוב העולם מתבצעים ניתוחי פרות, ובמקרים רבים הפרה הופכת לטריפה מחמת ניקוב הקיבה. יש מקומות בהם מגיע שיעור הפרות המנותחות בעדר ליותר מ 1/60 מהבהמות הנחלבות בעדר. מבחינת דיוננו, אין משמעות לביטול בששים, כי איננו דנים במעמד החלב מחמת חשש עירוב של חלב אסור, אלא מחמת שהחלב כולו נחלב ללא שישראל רואהו. לכן, גם אם כמות הטריפות נמוכה מ 1/60, יש לחשוש, מכיון שהחיוב במשנה לעמוד על החליבה אמור גם כשהחשש לעירוב חלב טמא הוא בכמויות קטנות, שבוודאי בטלות בששים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
