כשבאים להבין לשם מה נועד שליח, הרי שלכאורה הוא בא כדי לפתור בעיה טכנית. המשלח לא יכול לעשות דבר בגלל מגבלת זמן ומקום, יכולת או ידע, ולכן הוא שולח מישהו אחר שיעשה את זה במקומו. כך למשל, דיני שליחות נלמדים מדיני שחיטת פסח, שכן לא ניתן לשחוט קורבן אחד על ידי כמה אנשים (קידושין מא ב). אלא שלפי הבנה זו, לא ברור מדוע לאלוקים יש שליחים, נביאים או מורי הוראה. למעשה, האירוע ההיסטורי היחידי שבו הקב״ה לא פעל דרך מתווכים היה מכת בכורות, שבה נאמר בפירוש וכיוצא דופן: ״אני ולא שליח״.
כנראה, ששליחות אינה רק שימוש פרקטי אלא דבר מהותי יותר. שליחות אינה חייבת להיות מחויבת המציאות אלא ביטוי ותוקף לזהות הקיימת בין המשלח למשולח. שותפות הדדית וזהות עמוקה הקיימת בין שניהם עוד לפני השליחות ובלי קשר אליה, ולכן אין למעשה שוני אם המשלח עושה את הפעולה או שליחו. השליחות הופכת מהשגת תוצאה סופית שנעשית ממילא לקיום עצמי של האדם או הזהה לו (ראה חקר המידות לחקר ההלכה כב קכו, שחקר אם שליחות היא מעשה או אישיות). ביטוי להבדל בין שתי ההבנות הוא במה שקורה לפני ואחרי השליחות — לפי דברינו כעת, הקשר בין שני הגורמים לא התחיל בהטלת השליחות ולא נגמר בסיומה.
ניתן לבנות קומה נוספת ולטעון למעשה, שכל שליחות — טכנית ופרקטית ככל שתהיה — בנויה על השליחות המהותית. הרי השליחות לעשיית מצוות נובעת מכך שכל ישראל ערבים זה לזה, שקיימת זיקה נפשית ביניהם. ללא הזיקה הקיימת — מאז ומעולם — גם הקשר הטכני והרגעי לצורך מתן הגט או שחיטת הפסח לא היה יוצא אל הפועל. זהו למעשה תורף דברי הגמרא ששלוחו של אדם כמותו (ברכות ה א) — כמותו ממש. זו למעשה הסיבה שהאדם נברא בצלם אלוקים והוא דומה למשלח שלו; ללא זהות בין שניהם — השליחות לא תצליח. כבוד צלם אלוקים הוא למעשה כבוד השליחות שבשלה נוצרה הזהות בין האדם לאל.
נמצא, שבכל רגע שאדם חי מוטלת עליו שליחות למלא את צו האלוקים. ההשגחה האלוקית יודעת מהם התנאים שבהם האדם יכול לעשות באופן הטוב ביותר את שליחותו, ושם היא מציבה אותו. שליחות, שאם יתחמק ממנה, לא בטוח שיהיה מי שימלא אותה במקומו. אם האדם לא ימלא את שליחותו, הרי שביאתו לעולם לא שינתה דבר במציאות שהייתה לפני שנולד. זאת האחריות שאדם צריך להרגיש על כתפיו — הוא שליח האל, ואסור לו לבזות את משלחו ואת שליחותו במעשים לא ראויים.
נכון הוא, שבשליחות האלוקית אין חזקה שהשליח יעשה את שליחותו; יש הרבה מפריעים לשליחות — להבנתה וליישומה. אבל על האדם לפעול כל העת כדי למלא את שבועתו ברחם אימו (נידה ל ב), גם מבלי שתהיה לו שום מוחזקות שיצליח בכך. קדושתה של האישיות אינה נמדדת לפי שיעור ההישגים, כי אם לפי שיעור המאמצים ומסירות הנפש הכרוכים בהגשמת השליחות. צלם האלוקים שבשמו הוא פועל כשליח אינו אלא ׳מגמת חיים׳ — ללמוד ולפעול בשמו של המשלח. זאת לצד הידיעה, שאלוקים לא ממנה אדם כשליח לדבר שאינו יכול לעשות בעצמו, והוא מעניק כוחות לשליח להצליח במילוי תפקידו.
אם ננסה להרחיב את העיקרון הזה, הרי שלמעשה אנחנו מגיעים לטשטוש זהויות. אם כולנו ערבים זה בזה ויכולים להיות שליחים אחד של השני או של האלוקים בגלל הזהות המשותפת — מה מייחד כל אחד מאיתנו? האם אנחנו רק שליחים משוכפלים אחד של השני? אם כן — כנראה שאין משמעות לזמן ומקום הלידה שלנו. כנראה שלא כך הדבר. כנראה, שהשליחות אמנם נובעת מזהות אבל היא מקבלת פנים חדשות בכל מציאות. כהמשך לכך, חייב כל שליח להעניק כבוד גם לחבריו, שהרי הם ממלאים שליחות שהוא עצמו לא יכול ולא אמור למלא. אולם, לא פחות מכך חייב האדם לנסות כל העת לברר מהי שליחותו וייעודו בעולם — במה שליחותו שלו שונה משל חברו, וכיצד יוכל למלאה על הצד הטוב ביותר.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
