‏הצגת רשומות עם תוויות שולחן ערוך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שולחן ערוך. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 21 ביולי 2026

גדרי האבילות בתשעה באב

גדר האבילות בתשעה באב – אונן שבעה או שלושים?

האבילות על החורבן נקראת אבילות ישנה. מניין שאבו חכמים את הלכות היום?

מהלכות תענית? מהלכות אבילות? וגם אם כן, ת״ב נחשב כשלושים? כשבעה? כיום האנינות?

א. עיין תענית ל. -ל: ״ת״ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט׳ באב… ולא הודו לו חכמים כל עיקר״

מנין שאב כל אחד מן התנאים את הלכות האבילות בתשעה באב?

ב. תוספתא תענית פ״ג הי״א

ג, יא כל שהוא [מסעודת] ט׳ באב אסור לאכול בשר ולשתות יין [ואסור לאכול שני תבשילים] ואסור לרחוץ [ולסוך וכל] שאינו מסעודת ט׳ באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לאכול שני תבשילין [ומותר] לרחוץ [ולסוך] רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משם אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ [פניו ידיו ורגליו] ואין שאילת שלום לחברים בט״ב ולהדיוט בשפה רפה מתקנין [מט״ב לט״ב] עבר ט״ב [מותרין בכולם].

מהן הלכות היום? לכולם?

ג. רי״ף י. באלפס, ״אמר רב יהודה אמר שמואל לא הודו לו חכמים… בכפיית המטה״

ר״ן ד״ה מתני׳, ״ר׳ יהודה מחייב בכפיית המטה…״

רא״ש סי׳ לז

רמב״ם הל׳ תעניות פ״ה הל׳ ט-יא, פ״ג, ח, הלכות אבל ה טו-טז

השווה בין הלכות אבילות להלכות ת״ב.

איזו נקודה חוזרת על עצמה בדעת הרמב״ם בהלכות יום ת״ב?

הל׳ שמחות למהר״ם מרוטנבורג סי׳ נט, סב, סד

נט) …ונראה דבט׳ באב נמי אין להניח תפילין כמו ביום ראשון דאבל, שאין יום מר יותר ממנו, יום קבעו לבכיה לדורות.

סב) בט׳ באב מותר להניח תפילין משום דדמי לאבילות ישינה. אמנם רבינו מאיר לא היה מניח תפילין בבקר ולא היה מתעטף בטלית גדול בבוקר משום דאיתא באיכה רבתי השליך משמים ארץ תפארת ישראל זה טלית ותפילין. אבל בערב מניח תפילין ומתעטף בציצית ובבוקר לובש טלית קטן לפי שאין נראה לעולם.

סד) גם נהגו לאחר שאמרו קינות לישב על ספסלין וקורין איוב וירמיה, ובצרפת [אין] נוהגין כן עד תפילת המנחה.

מהן שתי הדעות המובאות במהר״ם? מה יסודן?

הגהות מיימוניות (תלמיד המהר״ם) על הרמב״ם, הלכות תעניות פ״ה אות ת

ד. שו״ע סי׳ תקנד סע׳ א-ד, כ-כה ומשנה ברורה [בעיקר: ס״ק ד-ה, מא, מט] סי׳ תקנה ומשנה ברורה [בעיקר: ס״ק ב, ו]

סי׳ תקנט סע׳ ג ומשנה ברורה [בעיקר: סקי״ב]

ר״ן ורא״ש – 1. רק לא תעשה (עצם האבילות ולא פרסומה כי כולם אבלים). 2. כשבעה

המהר״ם – איסור תפילין – כראשון. לאחר חצות – שבעה (תפילין, קינות על הקרקע, מלאכה (מהר״א טירנא)

הרמב״ם – חכמים בלבד נוהגים איסור בשאילת שלום.


נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 15 ביולי 2026

תפילין בתשעה באב

הנחת תפילין בתשעה באב

אבל אסור להניח תפילין

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טו עמוד א: אבל אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך - מכלל דכולי עלמא אסור.

שו״ע יו״ד הלכות אבילות סימן שפח סעיף א: אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון; ואחר שהנץ החמה ביום שני, מותר להניחם.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד א: תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לח: סעיף ה - אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין, מכאן ואילך חייב, אפי׳ באו פנים חדשות. סעיף ו - בתשעה באב חייבין בתפילין.

א. הנוהגים לא להניח תפילין בתשעה באב

ראב״ד - תשובות ופסקים סימן קכא: ותשעה באב אסור בתפלין, כך כתב הגאון מי שערב לו הדבר יעשה כמותו כי אני מעולם לא הנחתים בו, ויותר טוב לשים אפר מקלה בראשו.

הלכות שמחות (למהר״מ) סימן נא: ונראה דבתשעה באב נמי אין להניח תפילין כמו ביום ראשון דאבל שאין יום מר יותר ממנו יום קבוע לבכיה לדורות.

ספר הרוקח הלכות תשעה באב סימן שי: תשעה באב אין מתעטפין על שם בצע אמרתו ולא תפילין על שם השליך משמים ארץ תפארת ישראל. נותנין אפר מקלה בראשיהן כדאיתא בפרק חזקת הבתים לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר. המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.

ספר סודי רזיי חלק א פתיחה: ולמה כותבין שד״י בתפלין, שי״ן בארבע בתים בראש, דל״ת כנגד הצואר, יו״ד ביד. כי שד״י כנגד אבות. תדע יעקב יצחק אברהם ס״ת שלהם בא״ת ב״ש שד״י…ולמה שי״ן בבתי תפילין שבראש, שהיא כנגד יעקב, לפי שכתוב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, ותפילין נקראו פאר שנאמר (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך. ובשעת החורבן השליכם לארץ דכתיב (איכה ב, א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ובתפילין ג״ת אותיות, וזהו גת דרך ה׳ (שם א, טו). לכן בתשעה באב נותנים אפר במקום תפילין, ולימות המשיח לתת להם פאר תחת אפר.

ספר שבלי הלקט סדר תענית סימן רע: יש שנוהגין שלא להניח תפילין בט׳ באב לפי שכתוב לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר וגו׳ אלמא במקום שיש אפר אין פאר ובתשעה באב כתיב העלו עפר על ראשם וכן היה מנהג זקיני ר׳ אברהם הרופא זצ״ל כשקורין איכה בליל ט׳ באב כשהיה מגיע לפסוק הזה העלו עפר על ראשם היה נוטל עפר ונותנו בראשו במקום תפילין…

ב. המחייבים להניח תפילין בתשעה באב

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן קנה: רב ששנא גאון ז״ל - בתשעה באב גופו מותר להניח תפילין דהא כבר אמרינן אבל מותר להניח תפילין ומה אבל דאבלות חדתא ולבו מריר על מתו חייב להניח תפלין תשעה באב דאבלות עתיקא היא ודשנן בה מכמה שני על אחת כמה וכמה שחייב להניח תפלין וכך הלכה למעשה בב׳ ישיבות מניחין תפלין בט׳ באב.

תורת האדם (רמב״ן) שער האבל, ענין אבלות ישנה: ומסתברא דחייבין במצות תפלין בת״ב, ואף על גב דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דאבל לא מיתסר בהו אלא יום ראשון דאבלות לא חמור תשעה באב טפי מיום שני דאבל…הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש, שלא ראו לבטל מצוה משום אבלות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביה ואחריתה כיום מר וכדאמרינן התם מצוה שאני, כך נראה לי. ושוב מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי ז״ל …זכינו להסכים לדעתו וכן עיקר, ומכל מקום אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפלין דהא לא נהוג בהו אבלות אלא ביום ראשון.

שו״ת הרשב״א חלק ה סימן ריד: שאלה: אי מותר להניח תפילין בט׳ באב או לא? תשובה: נמצא להגאון ר׳ האיי ז״ל דמותר להניחם ולזה הסכים מורי הרב הרמב״ן ז״ל בספרו הידוע תורת האדם.

ספר אור זרוע חלק ב - הלכות אבילות סימן תלט: וראיתי כתוב שהשיב רבינו יצחק דמותר להניח תפילין בט׳ באב דלא גרע מיום שני של אבל דשרי.

רא״ש מסכת תענית פרק ד סימן לז: ומסתברא דחייב בתפילין אף על גב דהיא מצות לא תעשה כיון דבאבל גופיה לא מיתסר אלא ביום ראשון ולא חמיר תשעה באב משבעת ימי אבילות… ורבינו מאיר כתב ונראה דבתשעה באב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון דאבל דאין יום מר יותר ממנו יום קבוע בכיה לדורות. ואפשר שדחק למצוא סמך למנהג אשכנז. אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי למעלה.

ג. שיטות שממזגות בין שתי השיטות

רמב״ם הלכות תעניות פרק ה הלכה יא: תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים…ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש.

מגיד משנה הלכות תעניות פרק ה הלכה יא: ומקצת החכמים נוהגין וכו׳. פירוש סברת רבינו הוא שרשאי אדם להניח תפילין בט׳ באב והרי הוא בזה כשאר הימים אלא שמקצת החכמים נהגו שלא להניחם שאם היה דעתו ז״ל שאסור להניחם לא היה כותב כן אלא דעתו הוא כמ״ש וכן הוא עיקר.

הגהות מיימוניות הלכות תעניות פרק ה הלכה יא: [ג] וכן בספר המצות שאסור מפני שנקרא פאר וכן מהר״ם כתב בהלכות שמחות שלו, אמנם ראיתיו מניח תפילין מן המנחה ולמעלה.

בית יוסף או״ח סימן תקנה: וכן נהגו העולם שלא להניח תפילין בתפילת שחרית ובמנחה מניחין אותם.

שו״ע או״ח סימן תקנה סעיף א: נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדיו בלא ברכה; ובמנחה מניחים ציצית ותפילין, ומברכים עליהם.

ד. מנהג המקובלים להניח גם/רק בשחרית

ברכי יוסף אורח חיים סימן תקנה: ואנא חזיתיה לתפילי דבי חביב׳י המקובל המופלא מהר״ש שרעבי נר״ו שנהג להניח דרש״י ור״ת בימי אבלו ובט׳ באב בבקר, ואמר שהמעמיק בסודן של דברים עיניו יחזו שכן עיקר.

מועד לכל חי (הרב פלאג׳י) סימן י אות ס: מי שהוא שליח ציבור יניח טלית ותפילין של רש״י ורבנו תם ויקרא ק״ש ואחרי כן יסירם וילך לבית הכנסת, ומי שאינו שליח ציבור יתפלל ביחיד בביתו בהצנע עם טלית ותפילין כאורחיה בכל יום בלי שינוי כלל…

בן איש חי שנה ראשונה פרשת דברים אות כה: ביום ט׳ באב יניח ציצית ותפילין רש״י ור״ת בבוקר בביתו, ויקרא ק״ש בלבד, ואח״כ ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן המנחה לאו שפיר עבדי. ופרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך יש נוהגים לאומרם בט׳ באב, ויש שאין אומרים אותם, וכל אחד יעשה כמנהגו בזה.

כף החיים תקנה אות ד: מנהג בית אל יכב״ץ שבעיר קדשינו ירושת״ו ההולכים ע״פ דברי האר״י והרש״ש ז״ל ביום תשעה באב לובשים טלית ותפילין רש״י ור״ת ומברכים עליהם ומתפללים בהם בבית הכנסת ככל יום בלתי שינוי כלל, ויש ג״כ איזה בתי כנסיות שעושין כמותן, ואחר גמר התפילה דהיינו אחר עלינו לשבח אז אומרים שירת האזינו וקינות ואיכה כדי שלא להפסיק בסדר התפלה.

מקור חיים (הרח״ד הלוי) חלק א פרק לה סעיף ט: בתשעה באב חייבים בהנחת תפלין. ונחלקו המנהגים, יש נוהגים להניחם בתפלת מנחה, ויש נוהגים להניחם בבוקר בבית, ולבוא לבית הכנסת לאמירת קינות בלבד. ומנהג ירושלים, להניחם בבוקר בתפלת שחרית בבית הכנסת ולהתפלל ככל הימים בלי שום שינוי, וישיבה על גבי ספסל, ואחר התפלה חולצים אותם לאמירת קינות. ואף אלה שלא נהגו כך ראוי לשנות מנהגם עתה שזכינו ל״אתחלתא דגאולה״ (ובלבד שלא יבואו ח״ו לידי שום מחלוקת) ולנהוג כמנהג ירושלים, עד שנזכה לבנין בית מקדשנו ותפארתנו בב״א.

שו״ת וישב הים חלק א סימן ט: ומרן הרי״ח טוב ז״ל בבן איש חי (ש״א פרשת דברים אות כ״ה) כתב שהדוחים הנחתם עד המנחה לא שפיר עבדי, (ומה שלא הנהיג בעירו בג׳דאד להניחם בציבור בשחרית, טעמו ונימוקו עמו לגבי שער מקומו ומצבו, אבל נדון דידן שאני וכאשר נבאר אי״ה בהמשך)… ובהיותי בזה אמרתי להזכיר מה ששמעתי בזה אודות מנהג בבל, בשם אחד המיוחד מחו״ר בבל שבדורנו הוא הרה״ג כמהר״ר יעקב מוצפי ז״ל, והוא כי בתחילה היו היחידים המה החכמים נוהגים כמ״ש מרן הרי״ח טוב ז״ל בבן איש חי (פרשת דברים אות כ״ה) להניח תפלין בבית ולקרוא ק״ש ביחיד, ושוב ללכת לבית הכנסת להתפלל עם הציבור שלא היו מניחים אלא במנחה. וכן העיד על מנהג בג׳דאד הרב גדולות אלישע (סימן תקנ״ה אות א׳ עי״ש). ושוב חזרו בהם לנהוג כמ״ש הרב רוח חיים והרב בית עובד, להתפלל ביחיד בטלית ותפלין כל התפלה עד גמירה, ושוב לבוא לבית הכנסת לאמירת הקינות. אמנם במרוצת הזמן שנתרבו המניחים בשחרית, ולא ניחא להו להתפלל ביחיד, החלו מתפללים במנין בטלית ותפלין בעזרת בית הכנסת, ובראות העם שכך נוהגים החכמים בקשו לצאת לעזרה ולהתפלל עמהם ולנהוג כמנהגם, עד שנכנסו כולם תוך בית הכנסת והתפללו רוב ככל הקהל במנין בטלית ותפלין. באופן שלמעשה המנהג של ק״ק המקובלים בית אל יכב״ץ שיסד מרן הרש״ש ז״ל, נתקבל בהרבה מקהלות הספרדים ובני עדות המזרח בארץ ובגולה, והוא הוא האופן המוסכם ביותר לפי הפוסקים האחרונים ז״ל לצאת ידי חובת היום על הצד היותר טוב.

וראה בשו״ת ישכיל עבדי (ח״ח בחלק דעה והשכל סימן ו׳), שהשיב לרב אחד שהעלה לאסור להניח בשחרית, פרט לחסידים בעלי קבלה, והמחבר האריך להוכיח שעל פי קבלה מוכרח כל אדם גם ביום זה להיות עליו תפלין בשחרית ואין חילוק בזה בין מקובל לאינו מקובל עיש״ב. דינים העולים… א) הנכון ורצוי שק״ק הספרדים ועדות המזרח די בכל אתר ואתר בארץ ובגולה יניחו תפלין בתפלת שחרית דט׳ באב כשאר הימים ויברכו עליהם. ב) בבית כנסת שכל מתפלליו מרוצים בדבר ועל פי הוראת הרבנים רצונם לשנות מנהגם ולהניח תפלין בט׳ באב שחרית, הרשות בידם, שכן עדיף ומוסכם טפי לדעות הפוסקים ראשונים ואחרונים, והכי סבירא להו גדולי המקובלים. ג) במקום שנקבע המנהג להניח תפלין בט׳ באב שחרית, כל המתפללים שם חייבים לעשות כמנהג המקום.

שו״ת מאמר מרדכי כרך ב אורח חיים סימן מז: נשאלתי לחוות דעתי במה שהורה רב ביכנ״ס לכל הקהל להניח תפילין ביום ט״ב בשחרית, ולהתפלל בטלית ותפילין עם ברכותיהם בביהכנ״ס כשאר הימים כקטון כגדול כעם ככהן וטעמו ונימוקו עמו, שרוצה לנהוג כמנהג ירושלים ת״ו…ויש שנהגו כמקובלי בית-אל לבוא לבית הכנסת ושם מניחים טו״ת, וכן נהגו כיום רבים מבני ירושלים. אך צריכים להזהר שלא יאמרו קינות עת לובשים וחובשים ״פאר״ זה תפילין…וע״כ מי שרוצה לנהוג כדין ולא כמנהג, דהיינו כדין שט״ב הוא יום שחייב בתפילין, יש לו על מי לסמוך דהיינו על סברת מקובלי בית-אל. ואי אפשר לומר לו הרף, ואי אפשר למונעו, אך אסור לו ללכת בו בחוצות קריה וברחובות עיר, אלא בביהכנ״ס ובצנעה, והעיקר למנוע מחלוקת בפרט ביום מר ונמהר כזה שעבור מחלוקת בא לנו עיקרו של יום.

סיכום קצר של אחרוני דורנו: כפי שראינו עד כה, חלק מהפוסקים האחרונים הסכימו שיש לשנות את המנהג ולהניח תפילין בשחרית של ט׳ באב כמנהג חסידי בית אל, ומו״ר מרן הגר״מ אליהו זצ״ל הביא בספרו את שני המנהגים (פרק כז סע׳ יד-טז), אמנם למעשה נהג בזה כחסידי בית אל. וכן נראה דעת הגר״ע יוסף זצ״ל בשו״ת יחוה דעת (חלק ב׳ סימן סז), וביתר שאת בחזון עובדיה-ארבע תעניות (ע׳ שסו, סע׳ ד-ז; ובהערות שם). הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (חלק ב סימן ו) עמד על המנהג להניח תפילין במנחה בלבד, עיי״ש.

השבח לאל, פסקי הלכה ממו״ר סבא הרב שבתאי בן חיים זצ״ל, עמ׳ 103: כתב מרן בשולחן ערוך (או״ח תקנה, א): ״נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם״. וכן היה מנהגנו בכורדיסטאן בתחילה כדעת מרן, ורק במנחה היו מניחים טלית ותפילין, ומברכים עליהם. אמנם לדעת הבן איש חי (דברים, כה) יש ללבוש טלית ותפילין בבית לפני התפילה ולברך עליהם ולומר קריאת שמע ולחלצם, ואחר כך הולכים להתפלל בבית הכנסת ללא טלית ותפילין. לפני תפילת מנחה שוב מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכות, אף על פי שהניחו בבית קודם תפילת שחרית. וכן ראוי לעשות.


נשלח על ידי: הרב שלו שבתאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שישי, 1 במאי 2026

אדם חשוב

בס״ד זצ״ל שאולי הרב ע״ש מדרש בית

חשוב אדם

א עמוד ז דף קידושין מסכת בבלי 1)תלמוד רבא: בעי פפא דרב משמיה זוטרא מר מהו: אמר לך, אני ואקדש מנה? הילך

זוטרא למר אשי רב ליה. מקודשת: אמר להם שיש נכסים ליה הוה כן, אם להם שאין נכסים תנן: איפכא ואנן אחריות, להם שאין נכסים עם נקנין אחריות

אחריות- להם שיש נכסים עם נקנין אחריות ליה ובחזקה: אמר בשטר, ! בכסף,

מי אגב ליה דאמרה? סברת בל מק דקא הנאה דבההיא עסקינן, חשוב באדם הכא

מינה- מתנה נפשה ליה ומקניא. גמרה

א עמוד ז דף קידושין מסכת רש״י

- לך אני ואקדש בכך לי התקדשי לה ואמר קיבלו. והוא

- מקודשת לקמיה טעמיה ואזיל. כדמפרש

- אחריות להן שיש אחוזה לרשת אותם והתנחלתם כה) (ויקרא דכתיב לקרקעות הוקש. אדם

אחריות- להם שאין נכסים עם המטלטלין מושך וזה ומטלטלין קרקעות לו נותן או שמוכר

המטלטלין במשיכת לו קנויים. והקרקעות

- תנן איפכא ואנן שטר או כסף כגון בהן נקנה שהקרקע הדברים מן באחד הקרקע לקנות שצריך

אגבן נקנים והמטלטלים שהוא כל ופרץ וגדר דנעל חזקה. או

מתנות לק. בל רגיל שאינו - עסקינן חשוב באדם

- כו הנאה 'בההיא מתנה הימנה לקבל לזה שיפייסנו לאדם פרוטה לתת זאת. שתרצה

2 כב הלכה ה פרק אישות הלכות )רמב״ם

לו …אמרה לך ואתקדש מתנה זה דינר לך הא לה ואמר ולקחו מקודשת את הרי

אם מתנה, ממך שקבלתי זו בהנאה לי מקודשת, זו הרי הוא- חשוב אדם שהנאה

לו עצמה תקנה זו ובהנאה ממנה נהנה בהיותו לה. יש

3 תריג סימן א חלק הרשב״א )שו״ת ב כולה שהברייתא נראה כך מקום ומכל. חשובים שאינם אדם בני סתם

הכי בתר דמדקאמרינן חשוב באדם לך אני ואקדש מנה הילך גבי אלמא כאן עד

חשוב באדם איירי. לא

4 ט סעיף כז סימן קידושין הלכות העזר אבן ערוך )שולחן לו ואמרה היא: נתנה לך ואתקדש מתנה זה דינר, הילך לה ואמר ולקח: ו את הרי

לי מקודשת מתנה ממך שקבלתי זו, בהנאה - הוא חשוב אדם אם מקודשת זו, הרי

זו ובהנאה ממנה, נהנה בהיותו לה יש שהנאה לו עצמה. הקנתה

חקירת וצריך שאינו אדם נקרא מי חכם גט בלא להתירה. חשוב

5 כא ס״ק כז סימן מחוקק )חלקת חשוב הוא אדם בן דסתם משמע זה מלשון חשוב שאינו אדם נקרא. מי וצריכה

והרשב״א חשוב שאינו אדם הוא שזה חכם חקירת ע״פ בידוע אלא מספק גט

כתב בתשובה חשובים שאינם אדם בני בסתם מיירי: שהברייתא

6 כד ס״ק כז סימן שמואל )בית חשוב שאינו אדם נקרא. מי 'ובתשו חשובים נקראים אדם בני סתם משמע

כתב רשב״א אמר אם ק״צ סי' בח״ה ועיין חשובים אין נקראים אדם בני סתם

י״ל חשוב אדם שיהיה והוא זכה לך מכור ושדה מנה הילך מוציא הוא הזוכה שם

בפרישה כ״כ חשוב אדם שהוא לידע בעינן: מ״ה

7 תריג סימן א חלק הרשב״א )שו״ת דספיקא שאמר ז״ל הלכות בעל בדברי אבל אריות בין להכריח כח לנו שאין הוי

נותנת הדעת דמילתא קושטא ורכב…ומיהו ריחים בין. ולשים היא נתנה שאפילו

אדם לכל להתקדש הסתם מן מתרצה אשה כל שאין מקודשת דאינה הוא. ואמר שכן וכל סתם לימא איתא ואי. לך אני ואתקדש למטה דקתני והיינו חשוב לה ואמר הוא בשחזר ואפילו מקודשת דאינה משמע ודאי אלא במפרשת.

מתנה ממך שקבלתי בהנאה לי. התקדשי ז״ל שהר״ם אלא שסובר נראה ודאי

זו בהנאה התקדשי ואמר חזר שאם כמו לך אני ואתקדש דלקמן כההיא מקודשת

שם שכתב מלשונו. שנראה נראה הרי״ף מדברי אבל אפילו מקודשת דאינה לא דאי רבא. דנקט כלישנא לך אני ואתקדש היא שתאמר עד לה ואמר כשחזר

מקום מכל כקבלתה היא הרי ממנה הוא שיקבל במה הנאה לה שיש פי על. אף

אשה כל ולא פירשה לא עכשיו חשוב אדם לכל להנשא הסתם מן רוצה וכמו

ומסתברא. שאמרת

8 כב ס״ק כז סימן מחוקק )חלקת בתשובת ועיין שבה״ג דבריו ומשמעות תרי״ג סי' הרשב״א חשוב באדם מחמיר

קדושין עסקי על עמה בדיבר או ולדינא שנתנה כל חשוב אדם והוא עמה בדיבר אף

בסת מהני, לא - הוא שדיבר אף לך, ואתקדש אמרה ולא ם דעתה אשה כל דאין

חשוב לאדם שם ועיין לו ליתן ולא ממנו לקבל דעתה: רק

9 ט סעיף כז סימן קידושין הלכות העזר אבן ערוך שולחן על הגר״א )ביאור

. . 'וכ דבאדם א' ז' שם אמרי' דהא חשוב באדם אפילו דר״ל הרשב״א חשוב זו מתנה ממך מקבל שאני זו בהנאה לי התקדשי וא״ל הוא בשחזר דוק' מקודשת

הוא ואמר הוא נתן ה״ל וא״כ שם ר״ח פי' וכן אבל הוא- ואמר ממש היא נתנה

כ תרי״ג סי' כו׳ובתשובה כלל מקודשת.'אינה לה- ואמר חזר אפילו אינה

ד כלישנ' לך" אני בתחלה״ואתקדש שתאמר עד מקודשת ע״ש רבא

10 ט סעיף כז סימן קידושין הלכות העזר אבן ערוך )שולחן

. . ): (רמ״א נתנה רק לך, ואתקדש כשנתנה: תחלה אמרה לא אפילו מחמירין ויש תרי״ג סי' הרשב״א (תשו' ושתקה כו' התקדשי לה: ואמר.)סתם

11 כה ס״ק כז סימן שמואל )בית מחמירים. ויש כן ס״ל פוסקים רוב בסוגיא כתבו והמגיד ורי״ו והר״ן, הרא״ש ה״ה

זו קידושין הוי הוא ואמר היא בנתנה אפילו לא זו סוגיא דהא לך ואתקדש אמרה לא

מתוס נראה וכן היא באמרה 'איירי מבוא שם רשב״א תשו' ועיין ר היא אמרה כשלא

לך- ואתקדש הוי ס״ק מע״ק עמה דבר אם אפילו דשמא לאדם להתקדש רצונה אין

חשוב… ה״ג ולדעת ה״ג דברי הביא הר״ן גם קידושין הוי חשוב שאינו אדם אפילו וב״ח

כדע מחמיר ת להתישב למעשה: צריך וכתב ה״ג

12 ט סעיף כז סימן קידושין הלכות העזר אבן ערוך שולחן על תשובה )פתחי זה דינר הילך (כג) ט. סעיף וז״ל קידושין טיב בס' כתב וכאן סתם כסף נקט לעיל

דאיירי לומר אפשר דינר הילך נקט חשוב באדם דדוק א דהנאת מקודשת חשוב בדבר אפשר פרוטה קבלת הנאת פרוטה לו נתנה אם אבל ש״פ הוה חשוב דבר קבלת

לה יש הנאה שיותר דכ״ש וא״ל כו' מ״ז הזהב פרק תוספת כתבוה וכה״ג ש״פ שאינו לא וזה נמי ש״פ מ פחות אפילו נימא דא״כ מועט דבר ממנה ומקבל חשוב אדם שהוא אית ז' דף בגמ' מיהו אדם בכל הוא מנתן חשוב באדם הוא נתנה חמור שיהא 'מצינו

עכ״ד וצ״ע כו' הוא דוקא לאו שם אלא כו' מנה: הילך

13 ט סעיף כז סימן קידושין הלכות העזר אבן ערוך שולחן על קידושין )טיב סתם כסף נקט לעיל דינר. הילך, [ל] דאפשר דינר הילך נקט, שוב ח באדם דאיירי וכאן

לומר אבל פרוטה, שוה הוה חשוב דבר קבלת דהנאת מקודשת חשוב בדבר, דדוקא, פרוטה שוה שאינה אפשר פרוטה קבלת הנאת פרוטה, לו נתנה אם גוונא וכהאי

בכליו ד״ה א מז, (ב״מ הזהב פרק התוס' )כתבו מקנה של בכליו דאמר למאן דאפילו

דמקבל הנאה בההיא דנעל דומיא חשוב דבר הנאת קבלת בעינן, מיניה תאמר ואם

מועט דבר ממנה ומקבל חשוב אדם שהוא לה יש הנאה שיותר שכן, דכל קשה כן אם לה יש כבוד שיותר מקודשת, תהא פרוטה משוה בפחות אפילו חשוב באדם נימא

תן מנ חשוב באדם היא נתנה חמור שיהיה מצינו לא וזה מועט, דבר ממנו שמקבל

א ז, (קידושין איתא בגמרא אדם)מיהו בכל. הוא ומוקי לך, אני ואקדש מנה הילך

חשוב, באדם וקשה קבלת הנאת ואפילו בעינן, מרובה דבר קבלת הנאת דוקא דלמא

פרוטה שוויה לא. דינר מדין דעתא סלקא דהא, דוקא לאו לומר יש בגמרא מיהו

ועבד שם שהזכיר באינך וכן שוב, ח בדבר תליא לא ושם אחריות, להם שאין נכסים

בסמוך ועיין עיון וצריך דוקא לאו מנה. כנעני

פרוטה שיעור

א עמוד ב דף קידושין מסכת בבלי תלמוד 1) בכסף- ובביאה. בשטר, בכסף, נקנית דינר ובשוה בדינר אומרים: שמאי, בית

ובשוה בפרוטה אומרים: הלל ובית משמנה אחד פרוטה? היא וכמה פרוטה.

האיטלקי. באיסר

א עמוד ב דף קידושין מסכת רש״י

פרוטה- נחשת. של

האיטלקי- איסר פרוטות שמנה ודמיו כסף. של

2 א הלכה ג פרק ונטען טוען הלכות )רמב״ם ויכפור יתר או בפרוטה שיודה עד התורה מן שבועה חייב במקצת מודה אין בשתי

או כסף מעין הם וכמה נקי, כסף של שעורה חצי משקל פרוטה היא וכמה יתר, מזוקק כסף שעורות ושלשים שתים משקל מעין. שתי

3 י סעיף כז סימן קידושין הלכות העזר אבן ערוך )שולחן רצ״ד סי' ביו״ד (עיין צרוף. כסף שעורה חצי משקל בו, שמקדשין הכסף שיעור

שוה שיעור ו' סעיף.)פרוטה

4 ג סעיף כז סימן העזר אבן השולחן )ערוך י״א [ב״ש במטבע לכתחלה לקדש ]שאין והטעם במטבע בחליפין קונין שאין כמו דבטלה עבידא והיא הצורה מפני היא חשיבותה דמטבע אצורתא דדעתיה משום של דדעתא נימא נמי ובקדושין ב] מ״ה [ב״מ אחרת צורה לעשות גוזר כשהמלך

האשה דקדו פ״ק במרד' [הג״ה הצורה על ]'הוא כלל טעם שום בזה ואין והרי

אם לה ומה במטבע הוא קיחה ועיקר כמ״ש קיחה מלשון ילפינן כסף קדושי כסף שוה הוי סוף סוף לאו אם הצורה תתבטל מסויים דבר דבעינן שאני ובחליפין

ברש״י [ע״ש דנעל ]דומיא דלית והפוסקים בש״ס מוכח שלהדיא ולבד דחש מאן

לה הסברא מצד עוד טבעת כשאין במטבע גם לקדש נהגו וכבר כלל מתקבל אינו

יתבארו הדינים ופרטי ובשט״ח במלוה מקדשין ואין [נ״ל] בזה שיגמגם מי ואין

בס״ד כ״ח בסי' לומר שמפקפק יש וכן וכבר כלל בפרוטה חשיבות אין דבזמה״ז

מסיני למשה עד קבלו חז״ל רי שיעו וכל כן לומר שחלילה ק״צ סי' בח״מ בארנו שם כמ״ש בפרוטה חשיבות קצת יש עתה וגם כמ״ש הא״מ גם כתב [ובמטבע

לזה טעם שום ואין בזה נדחק בס״נ: ]והמקנה


נשלח על ידי: שי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 20 במרץ 2024

האם אבל חייב לשלוח מנות והאם צריכים לשלוח לו

בס״ד

**האם אבל חייב לשלוח מנות והאם צריכים לשלוח לו? **

לע״נ אימי היקרה אסתר בת סוליקה מלכה ז״ל

**בכללי האם יש אבלות בפורים**

**1. רמב״ם הלכות אבל פרק יא הלכה ג**

אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים, אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות.

**2. כסף משנה הלכות אבל פרק יא הלכה ג**

כ״כ המרדכי בשם רבינו גרשום, והטעם משום שלא אמרו שמפסיקין אלא רגלים, והני לא איקרו רגלים.

**3. לחם משנה הלכות אבל פרק יא הלכה ג**

כתב הרב כסף משנה דיש לתמוה על השאלתות, דמאן פלג ליה פורים מחנוכה ור״ח לומר דפורים מבטל האבילות ולא ר״ח וחנוכה. ואין זו קושיא, דכבר פירשו הטעם כמבואר בפסקי הרא״ש, משום דבפורים כתיב ימי משתה ושמחה, מה שאין כן באינך.

**סתירה במר״ן**

**4. שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצו סעיף ד**

כל דברי אבילות נוהגים בחנוכה ופורים.

**5. שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תא סעיף ז**

ומ״מ אין אבלות נוהג בו, לא בי״ד ולא בט״ו, אלא דברים שבצינעא נוהג, וחייב לשלוח מנות.

**6. באר הגולה יורה דעה סימן תא ס״ק יז**

יז*. בא״ח סימן [תרצ״ו] ס״ד פסק המחבר שכל דיני אבלות נוהגים בחנוכה ופורים, ובדרישה כתב ליישב דברי המחבר דבא״ח איירי באבלות יום א׳ וכאן בשאר ימים, והש״ך כ׳ שהוא דוחק, ע״ש.

**7. ברכי יוסף אורח חיים סימן תרצו ס״ק י**

ולענין הלכה נקיטינן כמו שפסק מרן בבית יוסף י״ד (סי׳ תא) ובש״ע שם (סע׳ ז) שלא להתאבל, דהלכה כדברי המקל באבל. וכן עלתה הסכמת הרב בית דוד סי׳ תצ״ז. וכן הורינו הלכה למעשה.

**ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצו סעיף ז**

ופלא על רבינו הב״י שביו״ד ס״ס ת״א פסק ג״כ כן שאין אבלות נוהג בפורים ולא הביא דיעה אחרת, ובכאן פסק להיפך. [ולכן יש מי שכתב שבכאן הוא טעות הדפוס, וכצ״ל נוהגים בצינעא בפורים. ]

**משלוח מנות מצד האבל**

**8. טור אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצו**

והר״ם מרוטנבורק כתב שאין מבטלין האבילות… וחייב לשלוח מנות.

**9. שולחן ערוך אורח חיים תרצו סעיף ו**

יש מי שאומר שהאבל חייב לשלוח מנות.

**10. ספר חסידים (מרגליות) סימן תשיג**

מי שמת אביו בפורים לשנה הבאה לא יניח מלשלוח מנות, ובאותו פורים ישלח לעניים מעות או בשר. ואם מת לו מת סמוך לפורים, אם ירצה לשלוח לעניים ישלח מעות או בשר, רק לא תפנוקים שהם עשוים לשמחה, וכל דבר שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו.

**11. עולת שבת על שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצו סעיף ו**

ד שהאבל חייב לשלוח מנות. פירוש אפילו תוך שבעה. מיהו לא ישלח מיני תפנוקים שהם עשוים לשמחה, כן כתב בספר חסידים סימן תשי״ג. ובשלטי גבורים פרק אלו מגלחין [מו״ק יז ע״ב אות ב] בשם ריא״ז כתב דאבל פטור משלוח מנות תוך שבעה, ואחר שבעה ישלח בצנעה לאחד מקרוביו או לאחד מן העניים, ע״כ.

**האם שולחים לאבל משלוח מנות**

**12. אורח חיים תרצו סעיף ו**

הגה: אבל אין שולחין לאבל כל י״ב חדש (מהרי״ל), וכמו שיתבאר בי״ד סי׳ שפ״ה, עיין שם. ואם אין בעיר אלא האבל עם אחר, חייב לשלוח לאבל כדי לקיים לשלוח מנות, אא״כ מחל האבל על מנתו (מהריב״ש).

**13. ביאור הגר״א אורח חיים סימן תרצו סעיף ו**

מדין שאילת שלום שאסור עד י״ב חדש.

**14. ילקוט יוסף קצוש״ע אורח חיים סימן תרצו - דיני הספד ותענית סעיף ז**

אבל הספרדים נוהגים לשלוח מנות אליו כרגיל… ואף שמרן אאמו״ר שליט״א כתב בירחון קול סיני, הלכות פורים, שאין לשלוח מנות לאבל, ונמשכנו אחר דבריו בילקו״י מהדו״ק, מ״מ הדר הוא לכל חסידיו, וכיום הוא מורה ובא כפי המבואר, שהעיקר כמו שפסק מרן ביו״ד (סי׳ תא ס״ז) שאין אבלות בפורים לא בי״ד ולא בט״ו. וכ״כ בברכ״י, ושכן הורה למעשה. ולכן יכולים לשלוח מנות לאבל לשמחת פורים.

**עליה לבית רב**

**15. פסקי תשובות אורח חיים סימן תרצו אות ז**

ולאדם נכבד כרב ומו״צ וכיו״ב שנוהגים לעלות לביתו בכל שנה בריקודים וכלי זמר, אין הוא צריך למנוע בעדם ממנהג זה, כי הרי זה אבילות בפרהסיא. אמנם נכון יהיה אם עוד לפני שיכנסו לבית יעמוד שם אדם ויבקשם לא לזמר בכלי זמר.

ומי שאומנותו לנגן בכלי זמר מותר לו לאחר ל׳ יום לאביו ואמו ואחר ז׳ לשאר קרובים לנגן בכלי זמר לשמח אחרים בשמחת פורים.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 14 בספטמבר 2023

פתיחת ראש השנה התשפד

ב״ה

**ראש השנה — ייחודיות**

**1. בתורה**

בתורה לא כתוב מה מיוחד ביום זה. לא מצויינת אלא מצוות יום תקיעת שופר, וממנה למדו חז״ל שמדובר בראש השנה.

(הרב רבנו בחיי עונה על כך ברמזים: כך כתוב בויקרא: ״ומה שידוע בעניני תורתנו הקדושה שהן מפנות הדת ועיקריה, כי כל המועדים, פרשיות משאר יותר — מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בדרך קצרה ובמלות מועטות. ״)

חז״ל שלמדונו — ננסה לעמוד על סתימת הדברים.

**2. יום הדין — מקור חז״ל**

(כך לשון הר״ן, שבי ר״ה): ״תקעו בחודש שופר וכו׳ — חוק לישראל הוא, משפט״ — לומדים מדברי קבלה שיש דין ביום זה.

(כן מובא בלוקי לא. יעקב, ברמב״ם הל׳ תשובה ג-ד.)

**3. מדוע דווקא ביום זה? (קושיית הר״ן, ר״ה טז)**

מובא בחז״ל: ״היום הרת עולם״ — הקב״ה ברא את העולם. תשרי תשפ״ד.

ביום כ״ה בתשרי נברא העולם, ואם כן היום הזה הוא היום השישי לבריאה, שבו נברא האדם — ולא ביום זה נברא העולם. ומדוע אנו מציינים דווקא את היום הזה?

סיבה ראשונה: ללמדנו שהאדם הוא תכלית בריאת העולם.

סיבה שנייה: ביום זה נברא האדם, וגם חטא, ויצא בדימוס (ברחמים, כמובא בפסיקתא). ומכיון שכך, אמר לו הקדוש ברוך הוא לאדה״ר: ״זה סימן לבניך — כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות לפני בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. ״

**4. הקשר למצוות שופר**

אם כן, מה קשור השופר? מובאר בגמרא ובפרשת נח שהשופר מסייע לנו להצליח בדין (הקב״ה אומר וכו׳), ועובר מכיסא דין לכיסא רחמים. ואם על ידי התעוררות מידת הרחמים — עוד מובא (בשלטי הגבורים, ריא״ז): ״גם תקיעת השופר ואמירת הפסוקים נועדה לציפייה לימות המשיח: כשם שתוקעים בשופר — אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם, וזכרונות ושופרות של פסוקים אומרים כך בר״ה ובמה שופר — ותצפו ליום הדין ולימות המשיח שיבא זכרונכם לפני לטובה. ״

(ומה קורה בשבת? עוד בשיעור נפרד ב״ה.)

(על הרמב״ם — מה הדין בדיוק ואיך.)

**5. יום יראה או יום טוב? **

התשובה מובאת במפורש בשו״ע — שמחה עם יראה.

שולחן ערוך תקצז: ״אוכלים ושותים ושמחים; ואין מתענין בר״ה ולא בשבת. אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה׳ על פניהם. ״

עוד מובא בסימן תקפב: שיש נוהגים להתפלל בכריעה, ומובא במפרשים מכיון שאנו תלויים בדין.

עוד מובא שלא ללבוש בגדים יפים (מ״ב ס״ק ה, תקפא).

השו״ת יביע אומר דן כיצד ראוי להתפלל בר״ה — מתוך שמחה כבחג, או עם חרדת הדין. גם שם הוא מציין שני מקורות לגבי ר״ה תיר, למסקנה — אין בכיות לב בר״ה, אך אם נופלת בכיה על אדם, אין איסור.

אם כן, אימת הדין אמורה להיות על פנינו יחד עם שמחת החג.

**6. סיום**

סימני ראש השנה — שנה טובה.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 6 ביולי 2022

מעשר כספים 2

בס״ד

מעשר כספים – הלכה למעשה

שו״ת אבקת רוכל סימן ג

על ענין המעשר להפריש מממונו

אשר שאלתני על דבר המעשר באיזה אופן יפריש כו' ומה יעשה בו, אחווך דעתי הצרה בקצרה. ואקדים ואומר כי אין ספק שלהיות ענין הפרשת מעשר מהממון דבר גדול מאד עד שאמרו חז״ל (שבת קיט ע״א) "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר, ומותר לנסות במצווה הזאת להשי״ת ולעבור על לאו דלא תנסו כו' כמפורסם בפ״ב ממסכת שבת ובכמה מקומות בתלמוד ובקום עשה למ״ד עקימת שפתים הוייא מעשה בסנהדרין פרק ארבע מתות. לכן צריך לדקדק בעשיית המצווה הזאת עד דבעידנא דקא מעקר לאו דלא תנסו ליתקיים עשה דבפיך זו צדק' כמו שדרשו בפ״א דראש השנה (ו ע״א). ולפי שיש אנשים שמפרישין מעשר מממונם ולא כראוי, כי מתחילה אין מפרישין מן הקרן עד שירוויחו, ומה שירוויחו אין מפרישין מן הריווח רק מה שירוויחו יותר על הוצאתם מאכילה ושתיה ולבוש ושאר הדברים הצריכין לפיזור ומהמותר יפרישו. לזה אני אומר כי אינן יוצאים בזה ידי חובתן, כי צריך בתחלה כדי שיהיה מותר לנסות השי״ת בו ושיזכה בזה למעל' העושר שיעשה חשבון מכל אשר יש לו גם מהקרן ומכל עשרה יפריש אחד לא פחות ולא יותר, ואם יישאר איזה מותר שאינו מגיע לחשבון עשרה - יניחנו בכיס לבדו ולא יערבנו עם השאר, ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית כמו שאמר ויקח מעשר כמו שאמרנו.

ואם ירצה עוד לעשות יותר ימתין לעשות חשבונו עד סוף השנה ויפריש מהריווח חמישית, אחרי שבתחילה הפריש מהקרן וכן כתוב בהדייא בירושלמי במעשרות שנה ראשונה לקרן מכאן ואילך בכל שנה ושנה חומש לריוח והם שני עשורין כענין שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך עכ״ל.

ונראה שהתלמוד שלנו סובר כן מדאמרינן בכתובות פ' מציאת האשה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וסוף דבר הנעשה באחד מהשני אופנים הנז' הוא הטוב והוא יתברך יתן הטוב ויריק ברכה עד בלי די אל שדי ועל אחרים נאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ויזהר שלא יפחות מהעשירית וגם לא יוסיף כי כל המוסיף גורע כי למעשר סוד ויסוד.

ואולם לדעת מה יעשר בו, זה דבר פשוט… וראוי שישתדל לתיתם חציים או רובם לבעלי תורה וקרוביו העניים וכמו שאמר בחולין למחזיקי בתורת ה' יש להם מנת ושאר המחזיקים כו'… א״כ אנו רואים אפי' שהנותן הצדקה נתנה לחלקה ליתומים ולאלמנה חלקה רבי חייא לחכמים שלא מדעת הנותן א״כ שכרו גדול וזהו הראשון. השני פדיון שבויים דכולהו איתנהו ביה הג' בחשיבות הצדקה והגדולה שבכולם כשנותן לעני והוא אינו יודע. הד' להשיא יתומות או עניות הה' לקנות ספרים לבני עניים הו' ליתן קצתו לקרוביו העניים כי כולו לא יתכן כמ״ש בחולין הנותן כל מתנותיו לכהן אחד כו' ובירושלמי במסכת פיאה אמר רב יאודה תבא מארה למי שמאכיל לאביו מעשר עני ואף על פי שיש ברייתא שם בירושלמי שאומר אב ובנו אשתו וקרוביו ב' אחים ב' שותפים פודין זה לזה מעשר עני ונותנים זה לזה מעשר עני כבר תירצו המרדכי דהוי דוקא בשגם הבן גם האב שניהם עניים אבל אם אחד מהם עשיר תבא מארה כו' וכן כתב הריב״ש בתשובה.

ואולם בספר ריא״ז כתב שיכול לחלק החצי לכל קרוביו העניים וזה מק״ו ממעשר שני שהרי אם אפילו מעשר שני שאמרה תורה לחלקו לעניים מותר ליתן לעניים קרוביו החצי כמו שהוכיח ממתני' דפיאה פרק מאימתי דתנן מדה זו האמורה בכהנים לויים וישראלים היה מציל נותן מחצה ונוטל מחצה ע״כ א״כ כ״ש דמעשר זה שעשה מדעתו שיכול ליתן מחצה לקרוביו העניים. ולענין לקנות מצוה בבית הכנסת אם ממעות המצוה שקונין נותנים לעניים גם זה מותר ולענין לפרוע מיסים מהמעשר דבר פשוט הוא זה שאין לו לפטור עצמו מחיוב ממונו בממון מעשר נאם הצעיר יוסף קארו:

שבט הלוי חלק ה סימן קלג:

קצור דברינו, דפשטות לשון הטור ושו״ע דאדם שהוא עשיר חייב גם ביותר מחומש דהיינו כצורך העניים ע״פ המבואר סי' ר״נ, וכן הבין החכמת אדם קמ״ד ס״ו שאין זה בכלל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ויראה דכה״ג חיוב נמי איכא, ובס' מנחת פתים יו״ד הקשה מש״ס כתובות ס״ז ע״ב בעובדא דמר עוקבא וע״ש שישבתי לנכון, ומש״כ במ״פ לפי דרכו דדי מחסורו מיירי רק מחלוקת צדקה, לא מחיוב נתינה, ור״ל מתוך חומש שהפריש, שיותר מזה אסור להפריש, מזה יחלק אם מגיע כדי מחסורו, כמה מהדוחק בפירש זה, וכן הערוך השלחן נדחק לפי דרך זה בלשון השו״ע, ומה שהביאו ראי' לדרכם מלשון הרמב״ם וכן הברכי יוסף הביא ראי' זו, אינני ראה הכרח לזה, ומצאתי בפרישה כאן מפורש כמו שכתבנו דבעשיר גם יותר מחומש חייב אם יש עניים לפנינו שחסר להם די מחסורם, וכן מצאתי בפשיטות בשאילת יעב״ץ ח״א סו״ס ג' שכתב כן, וכ״ה בס' ראשון לציון להגה״ק בעל אור החיים, וכן סתם בפשיטות הגה״צ בעל חפץ חיים ומ״ב בספרו אהבת חסד פרק כ' ובהג״ה פ' י״ט דבעשיר מופלג לא היתה התקנה דאל יבזבז יותר מחומש, אמנם כבר הוכחתי בשבט הלוי שם דזה דוקא ביש עניים עכשיו שצריכים לדי מחסורם, אבל עיקר התקנה דאל יבזבז היתה גם בעשירים מופלגים יעש״ה בשבט הלוי.

א) בענין הנהגת המעשר, בודאי מה טוב אם אפשר שלא לתת הריוח של המסחר וכו' לתוך כיסו עד שיפריש מעשר כספים תחילה והובא כן בשם תקנת הרא״ש שנתאשרה ע״י בניו הגדולים זי״ע.

ב) איברא לפי מציאות דורינו שהיום באים הרווחים באופן כזה ע״י בנקים וע״י אופנים שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת מעשה, בוודאי הדרך הרצוי אם אפשר לעשות חשבון כל חצי שנה, ועכ״פ לא יאוחר מסוף שנה.

ג) ושנה זו מתחיל ונסתים בתשרי, ולמדתי כן מדברי הנוב״ת סי' קצ״ד שאסמיך חשבון השנה על מה שדרשו ז״ל מעשר תעשר מעשר כספים ושמה כתיב שנה שנה וקאי גם על מעשר כספים הזה. ר״ל בדרך אסמכתא.

ד) ויזהר ליתן המעשר כספים לכיס או תיבה מיוחדת ולכתוב עליה מעשר או צדקה.

ה) בענין מרבה במעשרות לבי נוטה יותר להסוברים שאין חשש בזה וכמש״כ בתשובת מהרי״ל סי' נ״ד בשם הר״י אופנהיים. [איברא ראיתי בדע״ת הל' צדקה העתיק מהכנה״ג שכ' ויזהר שלא יוסיף במעשרות וגם לא יפחות כי כל המוסיף גורע כי למעשר יש סוד ויסוד ע״כ, מכ״מ סוגיא דעלמא כמהרי״ל דאין חשש ובפרט כשעושה זה במקום שאין יכול לעמוד היטב על הרווח כמש״כ בפנים].

ו) ברוב המקרים היום שאי אפשר לעמוד על חשבון הרווחים שלו, יתן לפי אומד לבו עד שברור לו שעבר גבול המעשר ויש לו דין מעשר לכל הענינים.

ז) נראה מסתימת המנהג שאין דרך ליתן מעשר מירושת קרקע וכל נכסי דלא ניידא, ולא שמענו מעולם שמי שניתן לו דירה או בית לדור בו כמנהג היום בא״י שיהי' צריך להפריש ממנו מעשר כספים מה שלפי המציאות היום גם בלתי אפשרי וכן ראיתי מובא בשם ס' יוסף אומץ. [ובמרבית המקרים אין למקבלים הדירה האמצעים להפריש סכום גדול כזה].

ח) בגדר ניכוי הוצאות ומיסים ישנם כמה דרכים –

(א) יש הסוברים שמנכים מן הריווח כל המיסים באין הבדל בין מס כרגא, למס הכנסה, ושארי מיסים, וכן לעניין הוצאת הבית דעת הכנה״ג סי' רמ״ט וקצש״ע שא״צ להפריש מעשר רק ממה שנשאר אחר הוצאות ביתו, ומחשבים זה כפי הוצאה מינימלית, ולדרך זה מצוות מעשר כספים דבר קל הוא ואפשר להרגיל עצמו בקלות. [וברכי יוסף השיג ע״ז, ודרכי להורות דבעלי פרנסה קטנים ומדחיקים עצמם לקיים מצות מעשר כספים יעשו כהכנה״ג ויורידו הוצאות הבית וכו' אבל בעלי פרנסה גדולים יחמירו לכתחלה כהברכי יוסף. ועיין ג״כ בדע״ת להגאון מהרש״ם בזה].

(ב) ויש דרך שני והוא כנראה הסכמת הפוסקים, וכן דעת נוטה שמיסים והוצאת המסחר ובכלל זה גם מה שצריך לאכול או להלביש עצמו בשביל המסחר וכן מלון, ונסיעות - הכל מורידים מחיוב מעשר כספים כיוון שהוא בגדר הוצאות, אבל הוצאת הבית שהוא וב״ב אוכלים ושותים וכן מלבושים וכו', זה הריווח שחייב במעשר, מלבד אם מחזיק אורחים או יתומים שפשוט שאינו חייב לעשר על זה.

(ג) ויש גם דרך המחמירים שגם במיסים יש הבדל בין מס הכנסה שהם מסי ריווח שצריך להוריד מהריווח ונחשב כאלו לא הרוויח כלל זה אפשר להוריד מהחיובים, לא כן מסי כרגא כל גולגולת ושאר מיני מסים מהבית וכו' שנחשבים כמו חוב ופורע חובו שמחויב במעשר, אמנם כבר כתבתי בעניי שהדרך השני הוא דרך המובחר ונראה.

ט) בעניין ניכוי הפסד של עסק אחד לעומת הריווח של עסק אחר, דפליגי הפוסקים בזה כמבואר בפ״ת יו״ד סי' רמ״ט העיקר כדעת הנוב״ת יו״ד סי' קצ״ח, דאפשר לנכות ההפסד והריווח של שנה א' זה לעומת זה, אבל לא משנה לחבירו ונפק״ל מעשר תעשר היוצא שנה שנה דנדרש גם לענין מעשר כספים כנ״ל, ולעניין שאר מעשרות נדרש שנה שנה שאין מעשרין מחדש על הישן ולא ישן על חדש וזה לא שייך לעניין מעשר כספים, וע״כ שנה שנה אתא להאי לחשוב הריווח של שנה אחרי נכוי הפסד של השנה, והנשאר קובע למעשר, ולמדנו עוד מדבריו דמותר להפריש משנה לחבירו מעשר כספים, וכן מבואר להדיא מתשובת מהרי״ל סי' נ״ד, יע״ש עוד לענין שאר דברים שנאמרו במעשר דגן ולא נאמרו במעשר כספים.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שלישי, 15 במרץ 2022

משלוח מנות

ב ס״ד / לרעהו איש מנות משלוח ה "ע ס״ט כהן רועי

לרעהו איש מנות משלוח

1 החיוב. מקור

ט אסתר

(יט) כֵּן עַל הַיְּהּודִים >הַפְּרָזִים <הפרוזים 5 בְּעָרֵּי הַיֹּשְּבִים אֵּת עֹּשִים הַפְּרָזֹות אַרְּבָעָה יֹום

לְּחֹּדֶש עָשָר ּומִשְּתֶה שִמְּחָה אֲדָר וְּיֹום טֹוב

מָנֹות ּומִשְׁלֹוח: לְׁרֵעֵהּו אִיש פ

מָרְּדֳּכַי וַיִכְּתֹּב (כ) אֶת הַדְּבָרִים וַיִשְּלַח הָאֵּלֶה

בְּכָל אֲשֶר הַיְּהּודִים כָל אֶל סְּפָרִים מְּדִינֹות 10 וְּהָרְּחֹוקִים: הַקְּרֹובִים אֲחַשְּוֵּרֹוש הַמֶלְֶך

אֵּת עֹּשִים לִהְּיֹות עֲלֵּיהֶם לְּקַיֵּם (כא) אַרְּבָעָה יֹום

בְּכָל בֹו עָשָר חֲמִשָה יֹום ו ְּאֵּת אֲדָר לְּחֹּדֶש עָשָר

: וְּשָנָה שָנָה

מֵּאֹויְּבֵּיהֶם הַיְּהּודִים בָהֶם נָחּו אֲשֶר כַיָמִים (כב) 15 ּומֵּאֵּבֶל לְּשִמְּחָה מִיָגֹון לָהֶם נֶהְּפְַך אֲשֶר וְּהַחֹּדֶש

אֹותָם לַעֲשֹות טֹוב לְּיֹום יְּמֵּי וְּשִמְּחָה מִשְּתֶה

מָנֹו ת ּומִשְׁלֹוח לְׁרֵעֵהּו אִיש לָאֶבְּיֹונִים: ּומַתָנֹות

הַיְּהּודִים וְּקִבֵּל (כג) לַעֲשֹות הֵּחֵּלּו אֲשֶר אֵּת וְּאֵּת

: אֲלֵּיהֶם מָרְּדֳּכַי כָתַב אֲשֶר 20 2 החיוב. טעם

יצחק עקידת הלוי "מנות כשיטת )"(מוכר ואחוותם25 אהבתם ידי על ההוא הנס נעשה כי, לרמוז אחד בלב מאלו אלו להעזר, ד לעמו נקהלו בם אשר מפוזר עם "ישנו עליהם הרשע שאמר מה היפך

וכו.'ומפורד"

קיא סימן הדשן תרומת 30 בפורים לחביריהם השולחים אדם: בני שאלה מנות משלוח ידי, יוצאים וכה״ג וסדינים חלוקים או

? לאו

דנראה בהן יוצאים דאין: יראה תשובה טעם 35 די אחד לכל שיהא כדי הוא מנות דמשלוח וספק

" 'פ בגמ /כדמשמע/. כמשמע כדינא הסעודה לקיים ק

אבין בר חנינא ורב אבין בר דאביי ע״ב/ ז /מגילה הוו

בהכי, ונפקי בהדדי סעודותייהו מחלפים משלוח

נראה. ותו היא סעודה משום דטעמא. אלמא מנות 40 אשכחן דלא בשום מידי אלא מנות דמיקרי מקום

או דמיכלי. דמשתי שכתב בלשונו הרמב״ם דקדק וכן

שתי לשלוח וחייב בשר של מנות שתי או תבשיל מיני

. אכילה בכלל דשתייה, ונראה דאוכלים מיני שתי או

לאביונים ובמתנות. מאכלים מיני או מעות כתב 45. דמיכלי מידי דווקא סבר מנות משלוח דגבי אלמא

מינא הנפקא? מה

, ד תרצה או״ח רמ״א 50 ואם לר מנות שולח אינו והוא עהו. , יצא לו מוחל, או לקבלם רוצה

כד ס״ק תרצה סימן ברורה משנה

והפר״ח - יצא (כד) ' בסי סופר החתם וכן ע״ז חולק

: ע״ז מתמה קצ״ו 55 3. ""משלוח- הביצוע אופן

יח ס״ק תרצה סימן ברורה משנה

- לשלוח (יח) ' בת אם נסתפק 'מ״ד סי ציון בנין 60 המנות בעצמו הביא כיון יוצא אי שליח ע״י ולא

: ע״ש שליחות ע״י דוקא דבעינן נימא ומשלוח דכתיב

)ובענין (ד ד״ה לג סימן ט חלק אליעזר ציץ שו״ת

"ח י "ק ס 'תרצ״ה בסי ברורה המשנה מ״ש )ובענין (ד 65 אם שנסתפק 'מ״ד סי ציון בנין ספר בשם הביא

יוצא אי שליח "י ע ולא המנות בעצמו דכתיב כיון

. שליח ע״י דוקא דבעינן נימא ומשלוח ומתקבל

הבעל כאילו הרושם בזה רב בספק נשאר ציון בנין

הבנין דברי בגוף המעיין, אבל השקול בספק ועכ״פ 70 בזה לדינא העיקר שמסיק לדעת נוכח ציון דיוצא

בעצמו כשהביא שפיר … ורק וכותב חוזר שלבסוף

אולי דמ״מ "י ע המנות לשלח יותר טוב לכתחילה

ומן טוב מהיות משום רק והיינו ע״ש, אחר המובחר

. ספק ונדנוד פקפוק כל ידי לצאת כדי 75 4. ""מנות– שולחים? מה

, ד תרצה או״ח שו״ע לשלוח חייב בשר מנות שתי לחבירו מיני של או 80 (אסתר לרעהו איש מנות: ומשלוח, שנאמר אוכלים

. אחד לאיש מנות )שתי כב - ו, יט ט

מה סימן ו חלק דעת יחווה שו״ת מצות לקיים שיוכל כדי הראשון הטעם לפי ולכאורה 85, פורים סעודת ידי לצאת אפשר בכסף גם חובה

כאות ומשתה מאכל דברי בו לקנות, שיוכל מזומן

וחיבתו אהבתו להראות השני הטעם לפי. אבל נפשו מאכל מגדנות לו כששולח שדוקא לומר, יש אליו דמיקר, משום חובה ידי, יוצא ומשתה, הנאתם בא 90 כיוצא שאמרו כמו בתענית בזה,): (כג ובכתובות

ב ס״ד / לרעהו איש מנות משלוח ה "ע ס״ט כהן רועי

,): גדולה קג (סנהדרין חכמים אמרו.): וכן (סז לגימה

שאין אפשר במעות.'אבל וכו הרחוקים את שמקרבת

, ולכן יתירה חיבה הבעת בזה אינו ידי יוצא חובת

סופר החתם. ומדברי מזומן כסף בנתינת מנות משלוח

, נר )הנ״ל קצו (סימן להכריע בידינו שאין אה להלכה 5. לשניהם לחוש, ויש הטעמים משני כאחד

… יוצא, אינו בפורים לחבירו מעות: השולח בסיכום ידי

חובה ידי יוצאים, ואין מנות משלוח מצות חובת אלא

ומשתה מאכל בדברי. בלבד 10 )ובדבר (ג ד״ה לג סימן ט חלק אליעזר ציץ שו״ת

לצא יכולים אם )ובדבר (ג ידי ת מנות משלוח

את העלה. כבר הרחה בטאבק או שמעשנין בסיגריות

הגר״י ידידי מלכים שלחן על השאלה "א שליט וועלץ 15 תלפיות תל בירחון לומר דעתו, ונטה תרצ״ז אדר

יד״ח בזה שיוצא י״ל אחת למנה אלו ממינים דהשולח

סופר ילקוט בעל הגאון. אבל אותו מזחיחין ואין, דאינו יפות ובתק בפשיטות השיב, דכי כלל בזה יוצא

' יהי הפורים יום כל יעשן אם, וכי הוא מאכל דבר 20 חס בזה יוצא /הס/ מה,'והמנהג וכו מלהזכיר

, אבל ואהבה ריעות להרבות רק הוא מזה ששולחין

. עיי״ש יוצאין אין בודאי מנות משלוח ידי

שולחים? כמה 25, ד תרצה או״ח שו״ע

מיני של או בשר מנות שתי לחבירו לשלוח חייב (אסתר לרעהו איש מנות: ומשלוח, שנאמר אוכלים

. אחד לאיש מנות )שתי כב - ו, יט ט 30 מנות שתי נחשב? מה

, טו ב וחנוכה מגילה רמב״ם

חייב וכן לשלוח אדם מנות שתי בשר של מיני שני או 35 או תבשיל שני שנאמר לחבירו אוכלין מיני +אסתר

לר איש מנות +'ומשלוח ט, אחד לאיש מנות שתי עהו

לשלוח המרבה וכל, משובח לריעים

סה סימן יד חלק אליעזר ציץ שו״ת 40 הרגיש 'י״ד סעי 'תרצ״ה בסי השלחן שהערוך וראיתי

דצריך הדבר דברור, וכותב בזה מיני שני לשלוח

שכותב הרמב״ם דדברי בסיפא גם לה, ומדייק אוכלין

תבש מיני שני או אוכלין מיני שני או שכתב, הרי יל

צ״ל, דע״כ כותב הרמב״ם דדברי, ורישא מינים שני 45, בשר מיני משני היינו בשר מנות שתי שכתב דזה או

דטעות אפשר הדפוס וכצ״ל הוא מיני שני כמו בשר

' וכו אוכלין מיני שני בזה הכתוב (ויעוין עיי״ש גם

.) ע״ש סקי״ב 'תרצ״ה סי או״ח חיים ארחות בספר

של האוקימתות שתי המה דחוקים ולפענ״ד הערוך 50 … יחד גם השלחן

, "ם רמב דברי בכוונת לבאר לדעתי שנראה מה וזאת, 'מנות ב אחד ממין אפילו מסדר שאם ס״ל דהרמב״ם

שתי משלוח חובת עי״כ כבר, דיוצא בשר 'מנות כב ' מב זה להיות שצריך נזכר לא במגלה בפסוק, כי מנות 55, לרעהו איש מנות ומשלוח כתוב, אלא מינים והיינו

העקרית דהקפידא בעיקר היא בזה, 'מנות ב שיהיו

איכפת ולא, אחד ממין אפילו זה יהא אם דצריך אלא

המנה גדר של הקביעות מהו להגדיר 'וכו

60 טז סעיף תצוה פרשת ראשונה שנה חי איש בן בכלי מין כל להניח שצריך לשמה תורה בספר וכתוב

אחד. כלי ב שניהם יניח ולא עצמו, בפני אחד

ראוי65 שאינו דבר (משקה, מנה? מוגדר מה עדיין )לאכילה

תרומת הדשן קי״א סימן

אשכחן דלא נראה מנות דמיקרי מקום בשום אלא

. דמשתי או דמיכלי מידי 70 כ ס״ק תרצה סימן ברורה משנה

(כ) אוכלין מיני - … דשפיר משקה, וה״ה דמי

אכילה, בכלל דשתיה ד ואח אוכל באחד סגי וכן

משקה. 75 כ ס״ק תרצה סימן ברורה משנה

חי בשר ולא המבושל אוכל מין שיהיה ובעינן דמשלוח

משמע לאכילה מיד הראוי מנות דכיון וי״א )(מהרי״ל

שחוט שהוא מיד להתבשל וראוי שרי: )(פר״ח [וכ״פ80 שמותר עובדיה, ]בחזון

אדם בני בין מנה)(הבדל שיעור? מהו

ט״ו סעיף תקמ״ה השלחן ערוך 85 לי נראה עוד ד בזה די אינו דבעינן ברביעית, או בכזית הראויה חתיכה כענין "מנות", לשון שזהו, יפה מנה חתיכות ששולחים ואלו חשוב, דבר שיהא להתכבד

חובתן ידי יצאו לא. קטנות

90 סה סימן יד חלק אליעזר ציץ שו״ת דצריך אלא להגדיר, המנה גדר של הקביעות מהו

היא המנה לשיעור שהקביעות לי נראה ולזה שתה א

אחת בכל מהן שיעור ' ג של כדי שהוא מפת ביצים

' בסי בשע״ת שמצינו למה, ובדומה סעודה שיעור 95 לאביונים מתנות לשיעור בנוגע שכותב תרצ״ד בפחות דסגי וסברי שם החולקים, ואפילו כדיעו״ש

ב ס״ד / לרעהו איש מנות משלוח ה "ע ס״ט כהן רועי

יודו דבכאן לומר )יש סק״ב במשנ״ב (יע״ש מזה מפורש בפסוק כתיב דהא הזה כשיעור דבעינן בלשו ן

. סעודה שיעור כדי בה שיש מנה, והיינו מנות

ד״ה תרצה סימן הלכה ביאור לשלוח *חייב 5 ' וכו לחבירו לשלוח חייב * - הוכיח "א הח מן

יוצא אינו פחות דבר לעשיר שולח דאם הירושלמי

משלוח ידי בזה בריטב" משמע וכן מנות לפי א גירסא

. בגמרא שם אחת לא "פ ש אכן ונ זה, דבר הזכירו כון

: לכתחלה בזה ליזהר 10 ועולה ד״ה יד סימן ח חלק אליעזר ציץ שו״ת בדעתי

בזה אנו מביטים אי זה דדבר לומר בדעתי ועולה לפי

, תלוי המקבל של עשירותו לפי או הנותן של עשירותו

שו" (עיין מנות משלוח במצות שישנן 'הטעמים בב ת 15 "ו 'קצ סי חאו״ח ח״ס "א 'קמ סי חאו״ח כ״ס ושו״ת

נאמר,)דאם ע״ש שהוא הדשן התרומת של כטעמו

בעיקר הדבר תלוי, א״כ דמקבל הרוחה משום כל לו אין עשיר המקבל ואם המקבל של במעמדו

הוא אם, אבל כזאת פחותה במתנה ממש של תועלת 20 למקבל יש מ״מ הרי עשיר שהנותן אע״פ אזי עני לפי

יוצא שפיר ולכן כזאת ממתנה גם תועלת מעמדו

, אבל עשיר שהוא אע״פ בזה מנות משלוח ידי הנותן

שהוא הלוי מנות הבעל של כטעמו נאמר אם משום

הצד של מרגילתו היפך והריעות השלום להרבות כדי 25 בזה יראה שהנותן כדי, והיינו ומפורד מפוזר שאמר של במעמדו בעיקר הדבר תלוי, א״כ למקבל חיבתו

הוא, ואם הנותן מתנה כשנותן אזי עשיר אי ן מועטת

להראות בכדי בזה של וחיבה וריעות אחוה, ממש

לפנינו שהם כפי הח״א דברי מסברא יקוימו ולפי״ז 30. הלוי מנות הבעל של טעמו לפי המ״ב דברי וכן

5. ""איש– במצוה חייב? מי

, ד תרצה או״ח רמ״א 35 ואשה חייבת במתנות, כאיש מנות ומשלוח לאביונים

תרצה סימן חדש פרי

וכו לאביונים במתנות חייבת,'אשה ו בהג״ה ומ״ש מחוור זה דין אין זה לו ומנין אשה? , ולא כתיב דאיש 40 ] [ט ס״ק תרצה סימן חיים אורח תשובה שערי

כיון ברור 'שהטעם כת מ״ה סימן ח״א ובשבו״י שגם

היו הם הנס באותו קבלו כתיב וגם והנשים היהודים

בידו סיפק דאיש 'בקידושין ע, איש ומ״ש בכלל. 45 ובב״ק לעשות, ליה מיבעיא כ״ט דף גיורת בגזול אף

' כו הוא 'דקרא אורחי דילמא איש, דכתיב גב על

יד ס״ק תרצה סימן חיים אורח אברהם מגן

- חייבת ואשה יד ואפשר בזה נזהרין ראיתי לא 50 'משלח בעל בעל לה שיש אשה אבל באלמנה דדוקא אדם בני לכמה בשבילה: להחמיר יש ומ״מ

ה ערוך יח סעיף תקצ״ה סימן שולחן לאביונים55 ובמתנות מנות בשילוח חייבות הנשים, וכל מצוה דזהו בעל בשל נפטרת אינה בעל לה יש ואפילו

נזהרות דידן ונשי סקי״ד מג״א (עיין עליה, דרמיא

מנות.) ושולחין

6. "לרעהו" – שולחים? למי 60, ד תרצה או״ח שו״ע ױואשה, לאשה תשלח; אבל לאיש ואיש, שלא בהפך לא יבא איש

לאביונים במתנות, אבל קידושין ספק לידי ויבואו לאלמנה לשלוח אין

. לחוש 65 טו ס״ק תרצה סימן חיים אורח אברהם מגן

טו ספק קידושין - סבלונות שזהו 'שיאמרו פי

הוי לאביונים מתנות אבל לקידושין וחוששין מעות

למיחש וליכא ' שקדש למיחש ליכא וגם לסבלונות 70 את הרי 'עדים ב בפני שיאמר צריך שהרי הללו במעות מקודשת:

י״ח סעיף תקצ״ה סימן השולחן ערוך לאשה איש בין דעת קרוב להיות נאה. דלא 75 7 החיוב. זמן

ו סימן א פרק מגילה מסכת רא״ש

המגילה את לקרות אדם חייב לוי בן ר״י ואמר ו 80 שנאמר ביום ולשנותה בלילה )אלהי כב (תהלים

. לי דומיה ולא ולילה תענה ולא יומם אקרא היה

בלילה זמן שבירך פי על אף ז״ל תם רבינו אומר חוזר

אף זמן ומברך הוי קריאתה דעיקר ביום יותר ביום

"פ אע יומם אקרא דקרא לישנא משמע דהכי מבלילה 85 עיקר תהא ביום בלילה וקראתי לי דומיה לא שלילה ביום הוא ניסא פרסומי עיקר וגם הקריאה בזמן

. מנות ומשלוח לאביונים ומתנות ושמחה משתה

, ד תרצה או״ח רמ״א 90: ויש הגה לשלוח פ" הרא״ש (מדברי בלילה ולא ביום מנות;) דמגילה ק

טז סעיף תקצ״ה סימן השולחן ערוך

יצא לא בלילה שלח. ואם

ב ס״ד / לרעהו איש מנות משלוח ה "ע ס״ט כהן רועי


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 20 בינואר 2022

שאלה שבועית בהלכה 8 יתרו תשפב

פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב יתרו

טבדי בנימין הרב בהלכה▫ שבועית שאלה

בברזיל לרוב המצויה מָאטֶה." הנקראת שית ק" יש שאם כך שלה, התחתון בחלק מסננת עם מיוחדת קשית זוהי

הרבה עם תה שותים גרגירים בתוכו- המס ידי על הנו רק ננת נ זל קשית ל כנס ה״מאטה דין מה "לוך. הלכ ולא

בשבת? בשימוש

מב ו – בורר לאיסור א והבהרת הבעיה

השאלה בורר איסור משמעות בורר. איסור מצד יא ה כאן

בכלליות– שאין להפר ל״פסולת "אוכל" בין."ת בשב יד

טובים– ופירות רקובים פירות בכלי יש לדוגמא ם א לכן

אין ביניהם. להפריד באופן רק הוא בשבת ברירה היתר

בכלי– ולא ביד האוכל, את שמוציא לאוכלו מנת על

. לאלתר הפירות– של בדוגמא לכן את להוציא מותר

על כלי) ידי על (ולא ביד הרקובים), (ולא הטובים הפירות זמן לאחר (ולא לאלתר לאכול.)מנת

אנו "מאטה" הברזילאית הקשית ידי על לכאורה

אומנם אנו תנאים. שלושה מתוך בשניים רק עומדים

הפסולת מתוך (המשקה) האוכל את מוציאים

עם לאלתר. התה את לשתות מנת על (הגרגירים)

זאת כ יש הקשית שבקצה מסננת ידי על סינון אן

– מה השימ את בוודאות אוסר שלכאורה וש

בשבת. ב״מאטה"

הרמב״ן שיטת

היתר פתח למצא שאפשר נראה אך

לש שומי ברי ד פי על בשבת "ב״מאטה

הרמב״ן שבת מסכת על בחידושיו, (עד

)א לשונו וז: ה,

בחתיכה פסולת ומצא אוכל

שהוא פסולת, ומפריש אוכל שמותר… הוא אוכל מתוך

באוכל פסולת מוצא אכילה כדי שתוך מי ש כותב, הרמב״ן

– האוכל מתוך הפסולת את להוציא מותר. לו שבדרך ואף

הפסולת– מתוך האוכל את אלא להוציא היתר אין כלל

והוא הואיל הפסולת, את אפי' להוציא הרמב״ן התיר כאן ממש אכילה. בשעת

את להוציא של ההלכות כל "ן הרמב פי שעל אומרת, זאת

ו דווקא האוכל ביד דווקא– מנת על בבורר רק מדובר

"לאלתר "לאכול לאלתר? מהו. סמוך או הסעודה בשעת

באכילה– ממש עסוק שאדם בשעה אך לסעודה. ובתוך

פסול– ש י בו שעסוק המאכל דיני חלים שלא הרמב״ן סובר

– בורר כי אכיל זו אלא ברירה דרך זו אין ה! מתיר הוא לכן

הא מתוך הפסולת את להוציא אפי' וכל.

דיני חלים לא ממש אכילה שבשעת הנ״ל, העיקרון פי על

– בורר ממש אכילה בשעת בכלי לברור גם עולה. שאפשר דברי את הסביר וכך הר ד״ה ד טז, (ש הלכה הביאור מב״ן

)הבורר.

הרמב״ן לדברי ביחס הפוסקים שיטות

שנחלקו כותב הלכה שהביאור לציין יש כדעת לספוק יש האם האחרונים הפוסקים

הרמב אבולעפיה מהר״י דעת הנ״ל: "ן

כדעת להלכה לפסוק דעת ואילו הרמב״ן,

מהריט״ץ1 הרמב״ן כדברי הלכה. שאין

דברי את ביארו הפוסקים כל שלא לציין יש עוד הלכה הביאור שביארם בדרך. הרמב״ן איש החזון

ב א )(נד, יאר פסולת ומצא הרמב״ן שכתב שמה "

שהוא בחתיכה " אוכל – ממש בפה, שהמאכל מדובר מותר ודאי שאז פסולת, בתוכו נמצא אכילה כדי ותוך

מהאוכל הפסולת את. להפריד

א אמצע)הערה ב א (שיט, יוסף ילקוט בספר הציע

בורר איסור אין ש הרמב״ן שכתב שמה, להסביר אוכל שהוא בח״תיכה פסולת ש״מצא במקרה

- מדובר דווקא במ הם והפסולת אוכל שה קרה ממש האכילה ובשעת דג, שאוכל מי כגון אחד. גוף ממש

העצמות את ממנו. מפריד תמר– שאוכל מי כמו מותר

מתוכו. הגרעין את להוציא אוכל של בתערובת אבל

– אחד גוף שאינה ומפסולת גרגירים– עם תה כגון יש בו

האכילה בשעת גם בורר איסור לש אפי', הרמב״ן. יטת

יותר הלכה הביאור דברי דעתי לעניות אמנם פשוטים לכן אבולעפיה. מהר״י שפסק שמצאנו וכפי הרמב״ן, בלשון

אבולעפיה ומהר״י הרמב״ן שלשיטת נראה מותר יהיה

"מאטה שנקרא בכלי."להשתמש לשיטת זאת לעומת

האחרים– והאחרונים מהריט״ץ יהיה. אסור

1 מהריט״ץ– כ400 לפני מחכמיצפת צהלון. טוב יום ר' מורנו

קארו יוסף רבי מרן של מתלמידיו. שנה.

פסק ו הרא״ש תשובת הש ו ערוך לחן

יוסף בבית מובא לנידוננו הוא גם הקשור מיוחד מקרה ח "(או

הרא" תשובות בשם )שיט: ש

בתשובה הרא״ש כתב ט) סי' כב (כלל בהם שיש דמים

לשתותן מותר תולעים הוי ולא בשבת מפה ידי על

ומשמר, כבורר אלא ומשמר בורר שייך דלא ראוי שיהיה שתייה או אכילה קודם הענין במתקן

אם אבל מלאכה דרך שזהו לשתייה או לאכילה יכנס שלא הפסולת את מעכב שתייה בשעת

ומותר. מלאכה מעין זה אין פיו לתוך

הרא״ש– פי על אי עשית שנ פעולה בכל הוא ברירה סור

שלא מנת על הפסולת את "לעכב" אך ה. האכיל קודם

לפיו– תכנס, מותר כבורר נחשב זה. ואין

ערוך בשולחן פסק הרא״ש דברי לאור טז: )(שיט,

מפה ע״י לשתותן מותר תולעים, בהם שיש מים הענין במתקן אלא ומשמר בורר שייך דלא בשבת

שתיה בשעת אם אבל שתיה, או אכילה קודם זה אין פיו, לתוך יכנס שלא הפסולת את מעכב

ומותר. מלאכה, מעין

ו הרא״ש בלשון דקדק הלכה הביאור השו ו: כתב ערוך לחן

דבריו והועתק בתשובה הרא״ש מדברי אמנם

כמהריט״ץ. דס״ל משמע בסט״ז לקמן בשו״ע

לתוך לסנן תולעים בהם שיש במים שם התיר דלא שתיה בשעת שמעכב דמה מטעם רק מפה ע״י פיו מעין זה אין פיו לתוך יכנס שלא הפסולת את

ומותר. מלאכה במה ברירה שם שייך דלא ור״ל

פיו. ע״י שמעכב דבשעת סתם קאמר ומדלא

בורר שייך אין גופא שתיה - דס״ל ודאי אלא

שנא. דלא כמהריט״ץ

מבין הלכה הביאור ל שיש. לרמב״ן הרא״ש בין מחלוקת נו

הרמב״ן ( אבולעפיה ומהר״י סובר ) לפני בורר איסור שאין

ממש האכילה בשעת מדובר אם. האכילה לשיטתם לכן

וכן האוכל, מתוך הפסולת לברור מותר ידי על מותר יהיה

ו הש ו הרא״ש לעומתו כלי. כן (ו ערוך לחן סובר מהריט״ץ) ים

די י על שבורר באופן ורק אכילה, בשעת לברור היתר שאין

מלה הפסולת את ומעכב הפה, י פיו– ל כנס בורר אין. דיני

הרא״ש– כפסק היא ההלכה למעשה שהרי ערוך לחן הש ו

להלכה דבריו את. הביא בחשש ומדובר הואיל כן, כמו

דאורייתא– איסור הכלל ספק-דאורייתא- להיות אמור

דעת מה דעים יו היינו לא אם אפי' וממילא לחומרא.

הש ו – ערוך לחן תורה איסור בספק להחמיר היה. עלינו

והש הרא״ש עמדת תהיה מה ו ל" ביחס ערוך לחן "מאטה

הרמב״ן שיטת ל( לעיל כאמור ל״מאטה". נחזור הסבר ע״פ

הלכה )הביאור אבולעפיה– מהר״י לדעת וכן מותר

במטה. להשתמש הש יאמר מה אך ערוך ו. לחן

והשולחן הרא״ש דעת הלכה, הביאור הסבר פי על כאמור משמע פיו". ידי על שמעכב "במה ברירה שייך שלא ערוך

זו– מלשון שאם היתה המסננת הקשית של העליון בחלק

וממש השותה– של לפה סמוכה בורר בכך היה. לא ממש

התולעים– את מסננים ידי שעל המפה של המקרה כמו וכפי

הש שהתיר ערוך ו. לחן

הו אך אי למעשה ו ל המסננת ה״מאטה "של בחלק נמצאת

של חתון הת – הקשית ומקום רגע בין פער שיש יוצא כן אם

הסינון– השתיה ומקום לבין. רגע

הש לדעת לכאורה לכן ו וך– ער לחן להשתמש אסור

"במאטה". בשבת

לומר– היה אפשר שני מצד בדוחק– קצת הקטן שהרגע

השתי לכניסת הסינון שבין זמן נחשב לא הוא לפה ה י ידי על התולעים לסינון ה״מאטה" בין לחלק כדי משמעותי

ערוך השולחן שהתיר. המפה

משולש" בספר״איל מצאתי וכן קיא )(עמ' בזה שנחלקו

אלי הרב הפוסקים: גדולי י שיב והרב א ציון בן שאול א ב

אסרו זצ״ל חשש בזה שיש וכתבו ב״מאטה", השימוש את

תורה. איסור על זכות ללמד כתב הלוי שבט בעל ואילו

פ על המקלים, י כלי במטה לראות נכון שלא הנ״ל הטעם

מעשה מ שמנותק ברירה – השתיה מעשה זה הכל אלא

להקל מקום יש וממילא אחד, . שתיה הגר״ע פסק גם כך

לקולא זצ״ל יוסף אומר, ב (מעין, ג )לא.

הלכה למעשה - להורות ראוי דעתי עניות ל. לחומרא מכל

מקום המיקל למחות אפשר אי ש בו, פ לו יש גדולים קים סו

להקל הטעמים את כאן ו: נמנה עליהם. לסמוך

או כהרמב״ן הלכה האם ספיקא: ספק כאן ש י ראשית שיש כל ש לומר אפשר הרא״ש לשיטת ואפילו כהרא״ש,

הסינון– נעשה הרגע באותו שכמעט שתיה מעשה כאן אין

זה בכלל בורר בכלל. זה החיים כף דעת את לצרף יש

ערוך– והשולחן הרא״ש לדעת שאפי' הסובר להסביר אין במעשה דווקא לברור שצריך המחמיר באופן דבריהם את

ועושה אחר ן באופ לשתות אפשר שאי כל אלא השתיה.

לשתות– מנת על שתיה ל סמוך ממש הברירה את כן גם

בורר איסור בכלל בזה. אין

הגאו, דעת בנוסף א זלמן שלמה ר' ן וייר ג (שש״כ בעך 'הע

)קמ מיידית– לברירה הוא יעודו שכל ברירה שכלי בו אין

ה״מ כדוגמת ממש והוא בורר. איסור אט״ה קשית שהוא

מיידי באופן נעשית והברירה לשתיה. שנועד שדעת ואף

או הגרש״ז פוסקים– להרבה מוסכמים לא בזה בעך ייר עדיין

במקלים למחות לא כדי לאצטרופי. חזי


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ועל ידי זה // מזמור לתודה // מקהלות עם // ניגון ויז'ניץ - להקת מזמור שיר

צפייה ביוטיוב ערוץ: להקת מזמור שיר נשלח על ידי: לירן ושרית טל מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות