פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך / עיון בפירוש יקר הכלי

״בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״

יקר הכלי מקשה: מאחר שפני המנורה מדובר על גוף המנורה, מדוע התורה כותבת ״יאירו שבעת הנרות״ ולא ״הנרות הששת״? הרי ששה נרות מאירים אל עבר הנר האמצעי.

ומוסיף ואומר: שלא מצאנו ציווי לאהרון בהעלאת הנרות, כגון: תדליקם, תעלם — אלא הפסוק אומר ״יאירו הנרות שבעת״, כעדות על מציאות.

המדרש רבה [פט״ו] אומר: הקב״ה רצה להראות שהקב״ה אינו צריך לאורה, אלא לזכות את ישראל. שאם היו מאירים למעלה, הטועים היו חושבים שהוא צריך לאורה. ומטעם זה רצה הקב״ה שהנרות יאירו אל מול פני המנורה, לכן האירו הנרות אל מול גוף המנורה ולא לכוון מעלה. ובזה הודיע הקב״ה לאהרון שתדליק את המנורה, שבעת הנרות יאירו כלפי גוף המנורה. ומשום כך אין הקב״ה מצווה את אהרון להודיע שאיני צריך לאורה.

שאם לא תעשה כך, תתן מקום לטועים לטעות שאני זקוק לאור, והתוצאה בהכרח תהיה שאורה יופסק ע״י חורבן בית המקדש, וגם בבניינו לא יזהיר זיו, ולא תדלק המנורה באופן תמידי, משום שאין ממשים את מטרת הדלקתם.

לסיוע לביאור זה מביא יקר הכלי את המדרש תנחומא [ג], האומר: מדוע נסמכה פרשת בהעלותך הנרות לפרשת הנשיאים? לפי שאהרון ראה את הנשיאים מקריבים ביום חנוכת המזבח, ונצטער שאינו מקריב עימם. אמר לו הקב״ה: גדולה מזו מוכן אתה — המנורה. ומה מעלתה? מה גדולתה? הקרבנות אינם אלא בזמן שביהמ״ק קיים, אך הנרות לעולם קיימים — ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״.

מה לומד המדרש מפסוק זה? שאם תעלה את הנרות אל מול פני המנורה, הם יאירו לעולם גם בזמן חורבן ביהמ״ק. כוונתו [ע״פ דברי הרמב״ן] שפרסום הנס שנעשה לנרות בית שמונאי ממשיך גם לאחר חורבנו. ובזה מראה שהאור שדלק במנורה בזמן שביהמ״ק קיים, הודלק ממנו אחד ליום אלא לא הספיק השמן, ושמונת ימים עומדים הנרות גם בנס. ובזה גודל קדושת הנרות וזכרון הארת המנורה במקדש לא יסוף מעם ישראל לדורי דורות, וגדולה הדלקת המנורה יותר מן הקרבנות שבטלים בזמן החורבן.

משמעות זו הייתה תלויה בהדלקתו של אהרון אל מול פני המנורה, כדי להוציא מלב הטועים שכביכול הקב״ה צריך לאורה של המנורה.

למדנו מדברי בעל יקר הכלי:

שההקפדה על הדלקת הנרות שלא בזמן המקדש יש לה ערך חינוכי ומשמעות, והיא יונקת מתוך האמונה שהאור שבבית המקדש הוא לזכותינו, ולא שהקב״ה זקוק לאורה. כפי שבנה שלמה לביהמ״ק ״חלוני שקופים אטומים, צרים מבפנים ורחבים מבחוץ״ — כדי להאיר את המציאות מכח הארת המקדש, אור רוחני טהור לעם ישראל. ״קומי אורי כי בא אורך״ — הארת עם ישראל ע״י הדלקת המנורה במקדש מאירה גם לאחר חורבנו, ומקבלת את ביטוייה בהארת המציאות ע״י עשיית מצוות ולימוד תורה.

שבת שלום

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור שבועי במשנת הרב קוק על סדר הפרשות - שיעור מספר 34 - בהעלותך תשפג [לשון הרע על משה]

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ במדבר תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

משה- על הרע לשון טעמו ותכליתו

הכלל לקדושת היחידים רוממות בין

1 תר״ץ בהעלותך ראי״ה. שמועות

לראות יש וכך לכלל. ביחס היא יחידית רבנו משה של דמותו כמחלוקת פרשתנו, של בסופה הכושית, האשה פרשת את

ומרים לאהרן משה בין. רעיונית

בגמ מסופר רא עוסק דוד המקדש. מקום אחר החיפוש על

"למצ עולם של בנויו לבית מקום א (זבחים התורה מן "הבחירה

ביותר הגבוה המקום הוא טם, עי בעין לבנותו וסבר ב,)נד, כתפיו ובין "כדכתיב: במקצת נמוך לעשותו ונמלך באזור,

שכן האדומי ג דוא נתקנא זה דבר ועל ראשו, כתיב ולא, הקנאה "מצד במהרש״א: ושם שם). ורש״י (גמ' בדוד" מסתבר מקומו". שכיוון המקדש, מקום בעניין בדוד שראה

המדוייק המקום קביעת על היתה לדואג דוד ין ב שהמחלוקת בעין הפסגה, בשיא הוא הראוי שהמקום סבר דואג למקדש. המקום את ולקבוע מעט לרדת שיש סבר דוד ואילו עיטם.

עליו שנאמר כדוד, נפסקה הלכה ואכן יותר. נמוך בשטח עמו– "וד' מקום בכל שהלכה״כמותו ב. צג, )(סנהדרין

והמון עליונה, היא המקדש שקדושת היתה דואג של דעתו מיועדת היא כך משום עדיה. להגיע יכולים אינם אדם בני

הם- עליונות השגות להשיג המסוגלים אלה ליחידים. הם

של דעתו ואילו המצויה. הנכרית המחשבה כדוגמת ם הכהני והכהן העם, כל נחלת להיות צריכה שהקדושה היתה דוד העם בני לשאר הקדושה את והממשיך המשפיע רק, הוא הגבוהות שהמדרגות האומות אצל מהמקובל בהבדל בשם בתורה מכונה כולו העם ואכן ליחידים. רק מתייחסות

נאמר בנבואה ואף ו יט, כהנים)(שמות "ממלכת "ממלכת "ואתם

ו… סא, תקראו)(ישעיה ד' "כהנים

זה לכלל, שנועד המיוחד במעמד שנפתחה, הרבים בדרך

ידי ל שבא ביטוי המנורה– בעבודת לעומת הנשיאים חנוכת

"ה״פרטית– ניחמו את. אהרן דוד שיטת היתה אף, כזו בלבד יחידים נחלת תהא שלא העליונה הקדושה את, להנמיך

נפש לכל שווה, אלא המקדש של מקומו נקבע כך ומשום

יותר נמוך. במקום

מעין באו גדול כהן לטהרת שהמים הרי עצמו, במקדש אולם

ועשרה טבילות "חמש עיטם. גדול כהן טובל קידושים

עין מינה שמע הפרווה. בבית בקודש וכולן ביום, ו ב ומקדש ממנ העזרה, מקרקע גבוה עיטם לבית המים אמת ה בא ו

וברש״י. א לא, המים)(יומא שער "טבילת

המקבלים לדרגת, מה התא צריכים והמקדש התורה אכן צריכים וההכשרה הטהרה ברם עיטם. מעין הורדתם ומכאן

גדול כהן של דושו קי ולכן עליון, היותר מהמקום לבא גבוהה היותר מהפיסגה באה הכיפורים יום. לעבודת

סברו הם משה. על ומרים אהרן אף חלוקים היו זו, בנקודה נחלת היא שהתורה מאחר הכללית, המנורה עבודת כדוגמת בתוך הטבעי. מהעולם עצמו להפריש למשה לו אין הכל,

יחידים של למעמד מקום אין. הכלל

כי הבינו, שלא בכך, ה הית טעותם אולם הוא שמשה חר אמ

מקושר להיות צריך הגדול, הכהן כמו הוא, הרי, המשפיע והיא ביותר, הגבוהה בדרגה התלויה זו העליונה, בקדושה

סגולה. ליחידי

במשה ואהרן מרים לדיבור שגרם החיסרון שורש – תלוי משה מדרגת של התפיסה ביכולת

2. ז / עשר אחד פרק / ב שבת / איה. עין

של הזה המאורע של הנבואה הערכת ב ואהרן מרים דבור של ההתגלות שבאה עד הנביאים, לשאר הראוי בערך מרע״ה

הגדול ההבדל את עולם ות ולדור להם שהודיעה ד', דבר

. שביניהם

אצלם, שהיה החוצץ התוכן הרוממות את הכירו שלא במה רק המיוחדת העליונה הנבואה של אצילותה של הנשגבה

סבה ואיזו נית גופ סבה איזו בודאי בה יש הנביאים, לאדון

. נפשית

כל עם מהם, שמנעה מזגית חציצה איזו ודאי היא הגופנית, האפשרות את המביא העליון הזיו באותו להציץ קדושתם, הנבואות כל מקור של המוחלטה בהעליוניות להכיר ערפליות מין איזה גרם המזג וזה שלו. המיוחדה וההצטיינות

במשה אך "הרק ל ש הזה להביטוי הבאה כדי עד נפשית, דקה

. דבר בנו גם הלא ד' "דבר

נפשי רוחני וגורם גופני שגורם מקום בכל ודאי, אמנם המוכרה הסבה היא מה לדעת יש דבר, איזה פועלים או הנפשית, להתכונה הגורם הוא הגופני המזג אם היסודית,

הגופני להמזג הגורמת היא המערכה. הנפשית

הטהור בגוף שפגע העונש וכאשר מרים הצדקת, אותה של היסודי התוכן היה הגופני שהמזג אנו יודעים נתפרש, ע״ה, גדול אור להביא שהוצרכה הזאת, הנפשית החציצה של

מרים על שבא העונש של תו באמצעו הסרתה, ע״י לעולם

. בצרעתה

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ במדבר תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

3 שלד עמוד / א חלק / ראיה. עולת

זה שבכלל נראה למרים אלהיך ד' עשה אשר. את למעלת דומים הנביאים כל שאין תמיד לזכור ג״כ כל למעלת מעלתה דמתה מרים שהרי משרע״ה. למעלת ההשתוות דבור על ונענשה הנביאים,

משרע״ה.

שהוא מפני זכירה, צריך זה ודבר אל בצורה חומה שאין אומר גזר שהשי״ת כיון ונצחיותה, ד' תורת אפשר אי וא״כ במעלתו, לו דומה נביא שום מדבריו אחד דבר את ח״ו המבטל נביא, שיהיה נוסף מ״מ נביא, עוד קם שלא נאמר שכבר ואע״פ

ת. מידית זכירה חיוב כאן

4 שם ראי״ה עולת על הרצי״ה. הערת

כלפי זה בדבור הוא נעוץ בתורה הרע לשון פגם של ותחלתו ביסודו

עלי רבנו משה של נבואתו מעלת השלום. ו

הנביאים, שאר של לזו נבואת-התורה של השוואתה וציור היסוד לעומת

ונבואה, תורה האלה, המדרגות שתי של ערכן הבחנת של העקרוני קבע

וארעי.

שלח) הארץ(בפרשת כלפי הדבור פגם נמשך כך מתוך הנהגת וכלפי

קרח). כולו(בפרשת הצבור

להביא מוכן וא שה דמים ושפיכות עריות גילוי כנגד העון הגדלת מלבד

ישיר, בהמשך אליהם זרה עבודה ואל בעיקר כפירה אל שייכותו הנה

בה. והאמונה התורה קדושת יסוד פגם אל שייכותו את מבליטה

5 ב עמוד ו דף. ברכות

אדם יהא לעולם הונא: רב אמר חלבו רבי ואמר נענה לא אליהו שהרי המנחה, בתפלת זהיר

בתפלת אלא בעלות ויהי שנאמר: המנחה, ה ענני וגו'. ויאמר הנביא אליהו ויגש 'המנחה

ענני- ענני; וענני- השמים, מן אש שתרד שלא אף אמר: יוחנן רבי הם. כשפים מעשה יאמרו קטרת תפלתי תכון שנאמר: ערבית, בתפלת יצחק בר נחמן רב ערב. מנחת כפי משאת לפניך

תשמע בקר ' ה שנאמר: שחרית, תפלת אף אמר:

ואצפה לך אערך בקר. קולי

6. איה עין ס א, ברכות

נפשו כבוד ישפיל שלא האדם רוח לרומם ביחוד צריכה הערב תפילת

"תיכון א קר מייתי ע״כ והמוסר, התורה נגד וחטאים רעים בהרהורים

לפניך. קטרת "תפילתי

דבס״פ אע״ג שבחשאי, דבר כדחז״ל, הלב הרהור על לכפר באה הקטרת

דעל מסקי מקדש 'המזבח הרע לשון היינו מיהו מכפר, הקטרת שבצינעה

ע״י מחשבת כי. בלבבכם תחשבו אל רעהו רעת את "איש שכ' כמו "הלב,

עצמו אהבת התגברות בסבת רק באות המדיניות, הרעות, סבות כל משכיתו בחדרי דרכיו לתקן מעוררת והקטורת המוסרי, גדר, בפריצת

המוסרי המעמד לקיום יסוד שהוא שבחשאי, דבר. כתוכן

7. הרצי״ה הערת ע על ראיה ולת

מחשבת היא שעיקרה ו הלב בעיקר וכופר זרה עבודה עובד כמו שהוא הרע לשון ענין כ׳ו.

ע״ב,) טו (ערכין דבורו. בכח המתגלה האדם נפש של הרוחני הערך את ופוגם

חיים. חפץ ספר הקדמת ועיין קשים עבירה שהרהורי על פ״ח ח״ג במו״נ הרמב״ם וכדברי

שבמחשבה. כחו עיקר את שפוגם מפני מעבירה,

שלד עמ' בעול״ר ומבואר ביסוד פגמו מצד שהוא מרים מעשה בזכירת אזהרתו חומר על

לאדם. וקבועה המחוייבת האמונה ענין כל של ועצמה עיקרה שהיא התורה אמונת. .

ס״ה דסנהדרין גיאן כסו הדבור על הוא וענשו שחיובו שאע״פ מגדף כמו ג״כ בזה הוא והרי

- גמור שבמעשה ע״ז מעובד שמחולק הוא ובזה שפתיו, בעקימת עוון מצד יחד הם וכלולים

ה״ו. פ״ב ע״ז בה' וכדהרמב״ם ס״ג. שם שבהם. והדבור המחשבה ס״ה שם במגדף ואמרינן

ותוספות. רש״י ע״ש הלב במחשבת עיקרו שהוא

גם היא שבלב עיקרה על זו ה אזהר כן אמת דבר אמירת על גם הוא הרע לשון שענין וכמו

תחשבוה. ואל אמת כשהיא

ע״ב,) נח אחרי הקרבנות(זוהר מכל המעולה הקטורת כפרת וכן של למדרגתה מותאמת ובזה

שבצנעה, הרע לשון על שבחשאי לדבר היא ע״ב) לב הקרבנות(ברכות מן שגדולה תפלה לתכן יחסת המת בדבר שמתגלה המחשבה מצד אלא ומציאותה המעשה מצד לא ענינה שעיקר

הפנימי. הנפשי

8. רמב״ם ו ב, ע״ז

בעבודת המודה כל על אף אמת שהיא כוכבים זה הרי עבדה שלא פי השם את ומגדף מחרף ואחד והנורא, הנכבד כוכבים עבודת העובד ה ' את המגדף ואחד אשר והנפש שנאמר האזרח מן רמה ביד תעשה

, מגדף הוא ה' את הגר ומן עבודת עובד תולין לפיכך

שתולין כמו כוכבים את נסקלין ושניהם, המגדף דין כללתי זה ומפני עבודת בהלכות המגדף כופרים ששניהם כוכבים

הם. בעיקר

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ במדבר תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

9. דעות הלכות רמב״ם ב ז,

דברים שטוען זה רכיל זהו אי

אמר כך ואומר לזה מזה לך והו פלוני על שמעתי וכך כך פלוני זה הרי אמת שהוא פי על אף

גדול עון יש העולם את, מחריב זה לאו בכלל והוא מאד עד מזה

המספר וא וה הרע, לשון והוא שאומר פי על אף חבירו בגנות

אמת נקרא שקר ר האומ אבל, חבירו. על רע שם מוציא

ושב שי זה הרע לשון בעל אבל וכך פלוני עשה וכך כך ואומר שמעתי וכך וכך אבותיו היו וכך

על, גנאי של דברים ואמר עליו כל ה' יכרת הכתוב אמר זה מדברת לשון חלקות שפתי

. גדולות הראב״ד+ //השגת בעל אבל איש עשה כך ואומר שיושב הרע לשון

לא, א״א. פלוני מן הראשון קשה אלא

השני, רג והו תליתאי הוא שהראשון את אלא הורג ואינו תנין והשני נפשות

זאת בינה +. עצמו,

10 הרמב״ם. אורות דע, ב ז, תו

בגנות סיפור שהוא הרע שלשון היא רבינו שיטת הרע. לשון והוא מאד… עד מזה גדול עון יש

מרכילות, הוא חמור - חבירו דברים אם כי גנות בהם שאין לזה, מזה דברים טענת שהיא

שמעוררים רכילות היא החמור דהצד להיפך, הו. א הראב״ד ושיטת. שנאה

הגוף הנאת מדיבורו נהנה אינו רוב פי על שהוא הרע בלשון גרוע צד דיש הוא המחלוקת, ויסוד ימצא לא רוב פי שעל לחבירו, רעה שעושה ממה וליהנות ברע לחפוץ הרע טבעו מפני אם כי

בגנות שמספר מה בשביל אותו ש. יהנה מי שדבר לזה, מזה דברים שטוען רכיל כן שאין מה

אותו יהנה מהרכילות נהנה שהוא שמ. י הוא רגיל הרע ולשון לתיאבון דומה שהוא לומר, ויש

להכעיס יותר, דומה חמור. הרע לשון שיהיה ראוי כן על

ממנו נמשך להיות שיוכל מפני דוקא יותר ממשיך דרכילות ליה דסבירא לומר יש והראב״ד

כל דחמיר ה ומור סורר דבן דומיא בתדירות, רכיל להיות ויבא קבוע, בזה יהיה כן על הנאה, המשכה שייך שיותר. מה

רכיל תלך 'לא טז): יט (ויקרא בפסוק התורה בפירוש דפליגי והרמב״ן דרש״י לומר,'ויש 'לאכול ברש״י: [הלשון עוגה אכילת לשון רש״י שפירש קורצין' תיכול 'לא אונקלוס: דמתרגם פירש ורמב״ן קורצין'] אכילת נקראת הלעטה הלעטה…אותה שום דבריהם המקבל בבית

פליגי: בהא בעיניו קורץ כמו וקורצא בעו, לאכלו. יי לשון רכילות, של רמזים קריאת לשון זה ידי על וימשך בו, הקבועה הנאתו מפני דוקא הוא הרכילות חומר דעיקר ליה סבירא דרש״י

גדולה למדה יבא לא הנאה בו שאין במה אבל נפשות, להריגת ום שיגר עד דחי אל מדחי

כזאת. ברשעה

יפרש לא כן על הנאה, באין להרע ההתמכרות מצד הוא האיסור דעיקר ליה סבירא ורמב״ן

הרכילות ציור תוכן בעצם אם כי עוגה באכילת. חומר

ממשה ואהרן מרים של התביעה עומק

11. קנז ח קבצים, שמונה

ומשיח התורה, מצד ישראל נשמות כל הוא כולל רבינו משה

ישראל של מחשבתן ד מצ עצמן, מצד אותם כולל הוא

לכל. הקודמת התורה שורש הוא ישראל של נשמתן הלא הפנימיות ומצד מאד וגבה ע״כ נבראה, ישראל בשביל והתורה ופנימיותה,

רק הוא התורה ות התגל מצד ומ״מ ממשה, גם במשיח, נאמר

משה למעלת. קרוב עצמיות את הכוללת משיח נשמת של ערכה גדולת מצד

בקדושתו לפגוע יכולה חוצפא שום, ן אי ישראל, של שרשן שהיא בושה, צריכה שהיא התורה מגילוי מתעלה בזה והיא לבעבור כי תורה), (=במתן במ״ת כדכתיב החוצפא, הפך פניכם על יראתו תהיה ובעבור האלהים, בא אתכם נסות

הבושה. . זו חז״ל ודרשו תחטאו, לב. לתי דמשיחא ובעקבתא

קדושתו. . השפעת את להמעיט כלל תוכל ולא יסגא, . חוצפא של ואורו משה של אורו היה הראשון, דאדם עילאה בזיהרא

היא אחת נשמה באמת כי כאחד, כ. לול משיח בתוך איר מלה משה נתרחק הקדום, בחטא העולם נפילת ע״י

האשה מן ופירש. החוצפא, זיהרא של דות האח את תבעה המדבר דור של הקדושה להאיר ושיכנס בשר, יאכילם דוקא שמשה ורצו דאדה״ר,

הזה העם את הריתי האנכי אמר ומשה החוצפא. , בתוך

ונשאר להאיר, לי אפשר אי החוצפא בתוך כלומר משיח קץ

בתורה נתפרש ולא. סתום, ומ״מ הזאת, הפרישה על וצוחו בדבר, הרגישו ומרים ואהרן

נשאר כי בחוצפא, להאיר משה את להחזיר הועילו לא

ע״פ אשר האדם מכל מאד ענו משה והאיש בענותנותו.

. האדמה שנראית עצמה, מצד ישראל נשמת קדושת כוללת המנורה מאירה היא ובאמת שבקה״ק, התורה לגבי חיצונה לכאורה להאיר יכולה שהיא אלא לישראל, עדות סוד והיא לכל,

מנשמת יא ה מוארה ישראל נשמת קדושת גם ג״כ. בחוץ ע״כ שבפועל, ציורה כפי לא אבל העליון, ביסודה משה אשר כמראה משה אצל מצויירת להיות צריכה המנורה היתה כ״א לעשותה, בידו עלתה לא בפועל אבל משה, את ד' הראה תעלומתה ע״י שמים מעשה שעשה, מי המנורה, את עשה כן את שכולל דאדה״ר, עילאה זיהרא מצד משה נשמת של

בכל ופגם סיג שום אין ומצדה ברוחניותה, כולה ה האומ הנבואה מצד כמו לא בך. אין ומום רעיתי יפה כולך ישראל,

וחילוקים מדריגות שישנם התורה. והתגלות

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חלל עליו שבת אחת - החידושים הנפלאים הן להלכות שבת והן להלכות אחרות - סיכום השיעור

– אחת שבת עליו ""חלל הן נפלאים חידושים והן שבת הלכות ב ב אחרות הלכות

טבדי│ בנימין הרב תשפ״ג שבועות ליל

הצגת – הגמרא סוגיות עליו "חלל "בין

בהם "ל״וחי

מפולת נפלה שאם אומרת א ][פג, יומא במסכת המשנה שעליו מי אם ספק יש וכן מישראל, אדם שם יש אם וספק

הוא המפולת נפלה מת– או חי במספר גם מקום מכל

השבת את עליו מחללין. ספיקות

יומא במסכת הגמרא [פה, א] לטעם הצעות מספר מביאה

: ההלכה

דוחה אחד באיבר הנעשית שמילה השיב אלעזר רבי

האדם אברי לכל שנוגעת הצלה שכן וכל; שבת,

שהשבת- דרשה הביא יהודה ברבי יוסי, רבי מסורה "היא

בידה מסורים אתם ולא;"בידכם

שבת במסכת הגמרא טעם את מביא מנסיא בן שמעון, רבי שישמור כדי אדם להציל אחת שבת לחלל יש לפיו

הרבה. שבתות

הוסיף שמואל בשם יהודה רב התנאים, דעות הבאת לאחר

בהם- שימות ולא בהם, "וחי בדרשה: נוסף, "טעם

כי האדם, למות מצוותיה בקיום לגרום אמורה לא התורה להביא ניתן שמואל של מטעמו שרק חתם רבא לחייו. אם הדין והוא השבת, את שדוחה נפש פיקוח ספק לגבי ראיה

הטעמים– שאר כל זאת לעומת המצוות. שאר את כולל שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של הטעם

"הרבה– דוחה נפש וח פיק שוודאי רק ללמוד ניתן מהם השבת. את

שבת במסכת הגמרא והנה [קנא, ב] הדנה ברייתא מביאה "תינוק לחיים: המתים בין ומבדילה שבת, לחלל בהיתר

חי- יומו בן מת ישראל מלך דוד השבת, את עליו מחללין

- את מבארת הברייתא השבת". את עליו מחללין אין

לצורך שבת חילול לבין חי לצורך שבת חילול בין ההבדל תורה ש״אמרה משום מותר חי לצורך שבת חילול: מת: אולם הרבה", שבתות שישמור כדי אחד, שבת עליו חלל כדי שבת לחלל מתירה התורה המצוות. מן בטל המת כדי להיבטל, שבת של אחד רגע ראוי כי אדם להציל זה אין במת אולם רבות, שבתות לקיים יוכל שהניצול

ב. מצוות שייך שאינו כן, לומר

לא שבת במסכת הגמרא מדוע לשאול מקום היה לכאורה בהם שימות ואל בהם "וחי של הלימוד את."הביאה המקור הוא זה שמקור משמע יומא במסכת הגמרא מפשט הן דוחה נפש פיקוח ספק שאפילו לומדים שממנו העיקרי

שיש מוכח מכאן המצוות. שאר את והן השבת את

"חל של לטענה שבת עליו ל חוץ נוסף, רעיון וכו' אחת"

בהם מ״וחי רק ללמוד יכולים שאנו."ממה

נמצא וכן בנושא, האחרונים גדולי דברי את נראה להלן הראשונים בלשון דקדוק מתוך אלו לשאלות, התייחסות בצורה הסוגיות שבין היחס על העירו לא שהם למרות

וברורה. ישירה

תר להי התנאי – הרבה שבתות שישמור ""כדי

בהם ""וחי

הסוגיות– בין המחברת הראשונה, השיטה שיטת היא

פוזנר. מאיר ר' הגאון מאיר "בית "בספרו של] סימן [או״ח

הוא מביא הרעק״א, של תשובה שבת לחלל המתיר פי על אף קראים. של למשפחה הנולד יהודי תינוק, עבור

רעק״א שדעת מחללים ואין כמומרים הם שהקראים

שבת– עבורם אנוס הוא הלא התינוק לגבי מקום מכל סובר לפיכך מומר. דין עליו להכיל ואין שנשבה" ו״תינוק

להצילו מנת על שבת לחלל שיש. רעק״א

ש לו וכותב רעק״א על חולק מאיר הבית עיקר "כל ו הואיל הרבה" שבתות שישמר כדי הוא חילול היתר – הרי

של שבמקרה " שנשבה" תינוק שבתות ישמור לא ודאי ש

– הרבה שבת לחלל היתר. אין מאיר הבית לשיטת הרבה שבתות ששימור "כדי שבת חילול של "העיקרון שימות ולא בהם "וחי של ההיתר ביסוד העומד הוא

."בהם

רעק״א אחר בהליכה מהסס שליבו וטוען מאיר לבית עונה

לבדו זה טעם הוצעו ביומא בגמרא שהרי, טעמים מספר

אין וברובם נפש פיקוח מפני שבת חילול להיתר תנאי עבורו שבת לחלל מותר שבת לשמור שעתיד מי. שרק כדי אחת שבת עליו "חלל של הטעם שגם לומר יש לפיכך שאינו מי את למעט בא הוא אין הרבה" שבתות שישמור

דאמרינן ודאי אלא הרעק״א קובע כן" על שבת. שומר קיום עצם וממילא, ישראל מזרע נפש על חסה "דהתורה נוסף1. תנאי ללא שבת, דוחה מישראל נפש

1 ומה שאמר אלעזר רבי מדעת ראיה מביא שהרעק״א לציין יש " שבאדם- איברים ושמונה וארבעים ממאתים אחד שהיא מילה,

השבת". את שדוחה גופו- לכל וחומר קל השבת, את דוחה וטוען

לו יעשו לא קראי שתינוק יאמר אלעזר שרבי מסתבר שלא, רעק״א כן ואם הרבה, שבתות לשמור עתיד לא שהוא בגלל בשבת מילה תינוק של מילה על שאם אלעזר רבי לשיטת הפחות לכל מוכח כן לומר יש ממילא איבריו. שאר לגבי וחומר קל שבת דוחים קראי

בהם שימות ואל בהם מ״וחי שלומדים למסקנה "גם תלות שאין

עתידית שבת בשמירת. מוכרחת

ורעק״א– מאיר הבית שמחלוקת ונראה בשתי תלויה

סנהדרין מסכת על הרמ״ה היד של פרשנויות א. ][עד,

כל את דוחה נפש שפיקוח שלמרות אומרת, שם הגמרא

התורה– אחד הוא דמים שפיכות מקום מכל הדברים שהסברה אומרת הגמרא נפש. פיקוח מפני נדחים שאינם

טפי סומק דדיך דדמא חזית "מאי היא."בזה

כך הגמרא מהלך את הרמ״ה מסביר הראשון: בפירושו

בהם– "וחי נאמר התורה מצווות לכל ביחס שימות ולא כאשר המצוות. את דוחים האדם שחיי והיינו בהם", כדי חבירו דמי את לשפוך נזקק שאדם במצב מדובר

ימות– מישהו מקרה שבכל כך עצמו, את להציל יש אפשר שאי דבר וזה יותר, עדיף בהם" "וחי איזה לחשב אפשר אי מדוע טעמים שתי מביא רמ״ה היד לדעתו.

נשמה אינו לדעת אפשר אי א. ם: עדיפי חיים איזה לדעת יותר יאריך מי לדעת אפשר אי ב. המקום. בעני יותר יקרה

. ימים

שפיקוח לכך הסיבה כי ברור זה פירוש פי על מקום מכל

החיים– חשיבות מחמת הוא מצוות דוחה נפש וזה

הנ״ל אייגר עקיבא רבי. כשיטת

לפי לסוגיה. אחרת הסברה הרמ״ה מציע השני בפירושו

אלא נפש פיקוח אצל לידחות מצות ניתנו לא זה בר הס" ב פ״ה )(יומא התם כדאמרינן הרבה מצות ויקיים שיחיה כדי ממילא ". הרבה שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו חלל טפי "סומק מי של הדם אודות השאלה רציחה "לגבי

" הבא באופן הרמ״ה ידי על: מוסברת דדמא חזית מאי

וראוי טפי סומק דידך כדי מחבירך יתר ימים להאריך בהם לקיים מספיקין ואינן מעוטין שהן חייו ידחו שתאמר בהם לקיים וראויים מרובין שהן חיי מפני הרבה מצות

טפי". סומק דחברך דמא דילמא הרבה מצות

בעל של דרכו כפי דווקא עולה הרמ״ה של זו מפרשנות

שברור במי מדובר אם זו דרך פי על הנ״ל. " מאיר ה״בית מצוות– יקיים שלא לנו עבורו שבת לחלל היתר. אין

המאירי רבנו אצל גם דרכים שתי לכאורה מצאנו כן. כמו

יומא[ מסכת על בחידושיו אחר במקום פה, יומא הבחירה בית

]ב שימות ואל בהם "וחי שהדרשה מהמאירי משמש

בני ושמרו אמרו הערה רך ד העיקרית היא: בהם" …" שבתות שישמור כדי זו שבת עליו חלל השבת את ישראל ואין בידכם מסורה היא לכם היא קדש אמרו וכן הרבה

כזה למול אין שאה״נ וכותב לרעק״א בחזרה עונה מאיר הבית אך

בין מטומע שישאר שידעינן כזה תינוק וחלילה בשבת: תינוק " ומביאו הב״ח דפוסי שעם י״ד בטור כדאיתא שבת עליו לחלל הגוים

רעה לתרבו. ת שיצא אותו מחזיקים אנו ואין רס״ו סי' וש״ך הט״ז בשבת למולו אסור רעה לתרבות שיצא בו במוחזקים הא מבואר

וק״ל".

האדם אותם יעשה אשר הדברים וכלל בידה מסורים אתם

בהם." שימות ולא בהם וחי

שאין עולה שמהם דיוקים שני ישנם הללו המאירי בדברי

כדי אחת שבת עליו "חלל של לדרשה יתר משקל לתת

הרבה שבתות."שישמור

הערה "דרך זה לכלל ביחס מתנסח המאירי ראשית רק אלא גמורה סברה זו שאין משמע זו מלשון אמרו".

.""הערה

המאירי כותב המאירי של דבריו בחתימת שנית, " וכלל

שימות ולא בהם וחי האדם אותם יעשה אשר הדברים

בהם שזוהי כך על מורה רים" הדב "וכלל הביטוי ". נפש שפיקוח הדין תורף את המשקפת העיקרית הדרשה

מצוות ושאר שבת. דוחה

עקיבא רבי כשיטת משמע הללו המאירי דברי לפי ממילא

אייגר– סכנה חשש שיש היכן שכל מצוות– לעומת

על מצוות קיום תוספת של תנאי ללא, מכריע בהם" ה״וחי

ההצלה. ידי

הבחירה [בית לכן קודם ת קצ המאירי מאידך יומא א ]פה,

: כותב " … מפולת עליו שנפלה מי המאירי אמר מחללין חי ומצאוהו בחוטמו ובדקו לפקח התחילו ומפקחין עליו לחיות לו אפשר שאי שנתברר פי על אף בפקוחו משלימין

ויתודה". בלבו ישוב שעה שבאותה אחת שעה אפי'

בלבו ישוב שעה "שבאותה המאירי של דבריו מחתימת מסויימת קושיה לתרץ בא שהמאירי משמע. ויתוודה" שבת לחלל ההיתר מה היא, המאירי של הקושיה בפשטות מצוות לקיים האדם יוכל לא זו בשעה הלא שעה, חיי על

– על הצלתו. לצורך שבת לחילול הצדקה אין וממילא

מועטת שעה שבאותה סיכוי ש שי המאירי, עונה זו קושיה יוכל כן שהוא מה בזכות וממילא ויתודה", בלבו "ישוב

ההצלה– בעקבות מצווה לקיים שבת לחלל היתר יש

הצלתו. לצורך

אין לפיה מאיר, הבית לשיטת יותר מתאימה זו פרשנות מצוות לקיים אפשרות שיש באופן אלא שבת לחלל היתר

הצלה אותה. בעקבות

בעל עטר בן חיים רבנו ש להוסיף, יש, הקדוש אור-החיים לדורותם השבת את "לעשות הפסוק על "בפירושו [שמות

הבית- של כסברתו הכריע כן גם לא, טז]. מאיר מסביר הוא למי אלא נפש פיקוח של במצב שבת לחלל היתר שאין אור כותב בתחילה השבת". את "לעשות את שיקיים

גר לגבי אמורה זה בעניין מינה שהנפקא הק' החיים לחלל אין מקום מכל להחיותו מצווים שאנו שהגם תושב,

בהל הרמב״ם פסק '[וכן עבורו שבת ב, יב] שבת מכן לאחר אך.

הק אוה״ח רבנו:'הוסיף יגיע ולא יקום לא שודאי ש״מי

או ת לשעו יועילו אלו שרפואות הגם לשומרו, לשבת

ש והיינו שבת". עליו יחלל לא לימים- הטעם עיקר בהיתר שבתות שיישמרו בתוצאה, הוא סכנה במקום שבת חילול ידי על אפילו המסוכן, שהאדם באופן ממילא הרבה.

- לשומרה הבאה לשבת יגיע לא ההצלה מעשה אין

השבת את עליו. לחלל

אלעזר, [א מנחת שבשו״ת לציין יש באריכות התייחס ]ט שיטתו את ליישב וניסה הק', החיים אור רבנו לדברי העיר אלעזר המנחת בעל למעשה שונות. , בדרכים

מוכח א] יומא[פה, במסכת הגמרא ממהלך ש לחיי שאף שאמר תמרים כפות מספר הביא וכן שבת, לחלל יש שעה

הרבה- שבתות שישמור "כדי הגמרא שאמרת דוקא, לאו לפי גם מקום ומכל הרבה". ציויים לומר רצונו אלא

דווקא הוא ההיתר תמרים הכפות לקיים שיוכל מנת על

בחול. אפי' מצוות,

שיטות ג' לנו יש כה עד שהתבאר מה פי: על

. א שבת ישמור שלא מי עבור גם שבת לחלל יש מצוות או

[בעניין שבת לשמור עתיד ולא שנשבה תינוק כגון, בכלל שייכות לו כן ועל עניינים להרבה כגוי דינו מומר,

כן משמע כן ו רעק״א, סובר זו כשיטה לנידוננו].

מה במאירי אחד ממקום וכן. , רמה היד של הראשון פירוש מפורשת מסוגיה משמע שכן נראה. בהמשך

שיזכה מי רק ב. אותה– ולשמור הבאה לשבת להגיע

עבורו שבת לחלל. מותר לקיים שיזכה מי שאפי' והיינו שבת– שמירת שאינה כלשהי מצווה להתיר כדי בזה אין

משמע כך הצלתו. לצורך שבת לחלל החיים אור מדברי

. הקדוש אך מאיר, הבית מדברי להבין אפשר כך כן כמו שאומרת הגמרא מדברי זו עמדה על וקשה הואיל

שעה– חיי לצורך שבת שמחללים דברי את להסביר יש

הבאה כשיטה מאיר. הבית

יקיים זה ידי שעל היכן דווקא הוא שבת לחלל ההיתר. ג עולה כן אחרות. מצוות ובין שבת שמירת בין מצוות, היד של השני בפירוש וכן המאירי, בדברי אחד במום כן גם שהובא תמרים הכפות מדברי וכן בסנהדרין רמ״ה

אלעזר. במנחת את למעשה להסביר יש שכן נראה כאמור

מאיר הבית. שיטת

שלא מי בעניין הלכה הביאור הכרעת מצוות יקיים

שו״ע ב והנה נפסק שכט, ד] [או״ח יכול שאינו מי שאפילו

שעה- לפי אלא לחיות השבת את עבורו. מחללים

הלכה הביאור לפי] אלא ד״ה [שם מדברי שלכאורה העיר עוד לשמור יוכל שלא מי שאפילו מוכח ערוך השלחן

אחרות– שבתות עבורו שבת לחלל יש. עדיין

שכתב, דלעיל המאירי דברי את הביא הביה״ל זאת עם הוא שעה חיי רק שיחיה מי עבור שבת לחלל שההיתר

מפני " מלשון כאמור ". ויתודה בלבו ישוב שעה שבאותה פעולה שום לעשות יוכל שלא שמי משמע המאירי של זו

שבת– עליו שנחלל מה ידי על שבת עליו לחלל. אין

מדברי העולה לדיוק מתייחס הלכה הביאור, המאירי

טוען הוא זאת, ובכל שבתות שישמור הטעם שעניין

לדינא אבל בעלמא, לטעמא "הוא הרבה- כלל תלוי לא

גם שבת לחלל שיש הלכה ור הביא מכריע ומכאן."במצות עוד יוכל שלא גוסס על וכן מצוות, יקיים שלא שוטה על חייו את להאריך כדי שבת מחללים בכולם מצוות. לקיים

בודדים לרג. עים אפילו

טענתו לחיזוק מקורות שלוש מביא הלכה. הביאור

נפש שפיקוח הדבר שטעם שמסביר הרמב״ם, לשון. א הם "רחמים התורה שדיני מחמת הוא שבת דוחה לשמור שעתיד מי בין הבדל אין זה טעם לפי בעולם".

זאת יעשה שלא למי מצוות עוד ולקיים שבתות. עוד

ביומא[ בגמרא שמואל דעת ב. ב- פד, א ]פה, של שבמקרה

שנ ישראל תינוק נכרים– תינוקות בין ערב ת לתת מותר

לתורה– אותם מחנכים ואין נבלות לאכול לכולם ומכל הולכים ואין הואיל השבת, את עליהם מחללים מקום

עתיד שלא שתינוק חזינן כן אם. הרוב אחר בנפשות עבורו שבת מחללים עדיין שבת לשמור. מסתמא

. ג אפי שבת לחלל שיש 'כתב לח ][נט, והיתר איסור בספר מכך ראיה ומביא מעט", כ״א לחיות יכול "שאים מי על שכל זו מהשוואה משמע גוסס. של עיניו להעצים שאסור שבת לחלל חובה יש כך עניו את להעצים איסור שיש מי משמע פשוט ובאופן במעט, ולו חייו את להאריך מנת על

שום לקיים יוכל לא מועט זמן אותו שב באופן שמדובר

. מצווה

החתם-סופר בשיטת 'הותרה'

נוסף מהלך שבת עליו "חלל הסברה של למקומה ביחס

הרבה שבתות שישמור כדי "אחת מצאנו החתם בדברי

. סופר

המובאת קושיה על נסובים החתם של דבריו יסוד הזקוק סכנה בו שיש חולה של במצב מדוע בראשונים,

בשר– לאכילת בהמה ולשחוט שבת, לחלל עדיפות יש בהגהות שבת חילול ללא נבילה בשר לו לתת. מאשר

מרדכי תסד] רמז טז [שבת קוש הביא י בשם תירץ ו זו ה רבנן שווייה כחול נפש אוכל לגבי טוב ש״יום, המהר״ם

נפש פקוח לענין שבת וכ״ן פיקוח של במצב ש והיינו. היתר אם כי שבת, חילול איסור של 'דחייה' אין נפש

השבת זה ולעניין מוחלט, איסורים בלא חול כיום נעשית

. כלל להיתר זאת משווה המהר״ם טוב ביום נפש"."אוכל

שכשם והינו את התיר טוב ביום באכילה הצורך שעצם

– וכו והבישול 'השחיטה את מתיר בשבת נפש פיקוח כן

השבת. מלאכות

נבילה" איסור זאת לעומת ואריא איסור עצמו שהמאכל

עלייהו." רביעא להיות הפך לא נבילה שאיסור והיינו

נפש פיקוח בגלל היתר אלא, לאכול יש סכנה שבמקום

הצלת את מעדיפה שההלכה אלא נשאר, האיסור. נבילה מאיסור. נבילה זהירות מאשר נפשות

פיקוח בפני קיימים אינם שבת איסורי אכן אם ממילא,

אלא מתבטל שלא נבילה אכילת איסור לעומת נפש, רק

ברירה- חוסר של במקום נדחה חולה לפנינו שאם ברור שתי בין להכריע ועלינו בשבת, לבשר הזקוק מסוכן לחולה לתת או בשבת בהמה את לשחוט או אפשרויות:

הבהמה את לשחוט לה. עדיף יש נבילה– בשר

החתם- סופר א, פה] א, עט; [שו״ת, שממנו שהמקור מסביר נפש פיקוח של שבמצב הגדול, החידוש את מהר״ם למד

"נדחו– רק ולא מלכתחילה הותרו שבת "מלאכות היא שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של הסברה בהם שימות ולא בהם "וחי של מהדרשה אכן "הרבה".

התורה מצוות כל לגבי והן שבת לגבי הן למוד ל אפשר עליו "חלל של התוספת נפש. פיקוח בפני נדחות שהנן נוסף היתר יש שבת שלגבי מלמדת וכו' אחת" שבת

וייחודי– נפש פיקוח בפני הותרה ששבת. והוא

ה, ב] יבמות שיעורים [רשימות סולוביצ׳יק הגרי״ד כתב כן גם

לבאר והוסיף סופר לחתם דומים דברים "המתיר שכאשר

השבת- דיני מעצם יוצא כמו התורה מדין חל הוא הרי

שכמו והיינו טוב". ביום נפש אוכל של יתר הה שחל דין בו שיש טוב, היום מהות את לשרת בא נפש" ש״אוכל מצוות את לקיים כדי בבישול צורך יש וממילא שמחה

גופא– טוב היום לשרת בא סכנה במקום השבת חילול כן

הרבה שבתות שישמור "כדי."את חלק הוא השבת חילול

לדורות השבת. מקיום אלא מקרית, דחייה זו אין לכן

עצמי2. היתר

2 ביומא הגמרא מלשון, מתקשה פה ][א, שם שהחת״ס לציין יש מייתרת בהם" שימות ולא בהם "וחי של שהדרשה משמע שממנה קשה ממילא סכנה. במקום שבת חילול להתיר הדרכים שאר, את

יוצא סופר החתם שביאר י וכפ מהר״ם של חידושו פי על שהרי שאפשר ממה יותר וכו' עליו" "חלל של בדין חידוש תוספת שיש ואילו "דחויה", דין רק הוא בהם" "וחי שכן בהם". מ״וחי ללמוד נשאר החת״ס "הותרה". דין של חידוש לי מוסיף וכו' עליו" "חלל

עיון ב״צריך זה."בעניין ייתרון את הציגה שהגמרא מה שכל לומר ויש "וחי של הדרשה בהם שמ״וחי שם בסוגיה המבוארת בנקודה רק הוא "בהם" שבת מחללים כן גם הצלה וספק נפש פיקוח בספק שגם. לומדים של מהדין כולל הדרשות, שאר ידי על להילמד יכולה לא זו נקודה אחר אמנם הרבה". שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל

מצוות– דוחה נפש וח פיק ספק שגם בהם" מ״וחי שלמדנו הרי

בהקשר סופר החתם של יסודית הערה על בזה לציין יש

יומא במסכת התוספות דברי לאור הנ״ל, . לחידוש

דברי את לעיל הזכרנו כבר הג מרא ב– פד, [יומא א ]פה,

תינוקות עם שהתערבב ישראל תינוק של במקרה דנה ה שיש כך ברוב" "ביטול יש לכאורה כזה במצב נכרים. הגמרא אומרת ואכן כנכרים. התינוקות לכל להתייחס צורך ואין נבילות, הללו התינוקות כל את להאכיל שמותר

ישראל– תינוק בתוכם שיש למה לחשוש כל כמו

בתערובות הת. נהלות

נפשות– שבענייני שמואל דעת זאת עם על שבת מחללים שבת מחללים אין הדין שמעיקר פי על ואף התינוקות. כל

נכרים- התינוקות רוב זה ובמקרה נכרי, על מבאר

אחר בנפשות הולכים "אין ש ולפקח ד״ה התוספות][שם

דכתיב משום הרוב יוכל שלא בהם שימות ולא בהם וחי

ישראל." מיתת לידי ענין בשום לבוא העיר כך על החתם

סופר [א, פה] שבתות שישמור "כדי הטעם בזה שייך שלא

" הרבה – המדוברים התינוקות כל את מאכילים שכן שאר וקיום שבת לשמירת אותם מחנכים ולא נבלות, בטעם עבורם להשתמש אפשר שאי ברור ממילא המצוות.

הרבה– שבתות שישמור "כדי "של מסתבר למעשה שהרי ממילא ששבת. ישמור לא הללו מהתינוקות אחד שאף

ש, יצא תינוקות ה עבור שבת חילול להתיר היחידה הדרך

בהם– "וחי דין רק הוא "הללו בשמירת מותנה שאינו

עצמו בפני עומד הוא אלא עתידית, . שבת

עקיבא רבי של לעמדתו חיזוק היא זו שסוגיה לציין יש מי עבור גם שבת לחלל יש לפיה לעיל, שהובאה אייגר סופר החתם דברי לפי אכן שבת. ישמור לא שבוודאות

הוא שבת ישמור שלא מי ור עב שבת לחלל ההיתר הנ״ל, דין בו ואין בהם", מ״וחי הנלמד "דחויה" מדין רק כדי אחת שבת עליו, חלל של מהסברה הנלמד "הותרה"

הרבה שבתות."שישמור

חי שאינו במי נפש פיקוח

התוספות בעלי דעת

של בסברה החידוש תוספת לגבי נוספת מחודשת סברה

נוגעת הרבה" שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל

חי שאינו מי עבור עבירה עשיית. לגבי

שהחיה הנביא אליהו על מסופר כא ][יז, א מלכים בספר הצרפתית האלמנה בן: את " הַיֶּלֶּד" עַל וַיִּתְמֹדֵד רבותינו. את להחיות לאליהו מותר היה כיצד התקשו, הראשונים

המת– הילד חכמים שאמרו כפי כהן הוא אליהו הלא

שבת עליו "חלל של בסברה שיש החידוש את לדייק שאפשר פיקוח לצורך שבת חילול בעניין "הותרה" דין מוסיפה שהיא אחת"

. נפש

אליהו– זה ""פנחס קושיה למתים. להיטמא אסור ולכהן

הגמרא שם א], [קיד, מציעא בבא במסכת מצאנו זו כעין נכרים של הקברות בבית שהיה אליהו על, מספרת קברות לבית להיכנס יכול הוא כיצד דיון שם והתפתח שם נכונה זו שקושיה כשם ממילא כהן. הוא אליהו, הלא

האלמנה בן עם אליהו מע. שה לגבי נכונה היא כך

ליה אמר ד״ה א קיד מציעא התוספות, [בבא בעלי התייחסו

זו לקושיה, שיחייהו לו ברור שהיה לומר ש״יש והשיבו

נפש פיקוח משום מותר היה."לכך

עתה עד אם. מחודש עיקרון עולה הללו התוספות מדברי

הוא נפש שפיקוח חשבנו או בסכנה שנמצא חי הצלת

בעלי ש הרי האיסור- את התורה התירה ולכך, מות ל נוטה חלים ם, החיי בכלל שאיננו מת שגם מחדשים התוספות

של ההיתרים לגביו איסורים לדחות ואפשר, נפש ''פיקוח

להחיותו. מנת על

[קובץ וסרמן אלחנן ר' כתב הללו התוספות דברי לאור

טז] הערות, מח איסורים- שדוחה נפש פיקוח שעניין איננו

עבירה עשיית חשבון על גם ממיתה הצלה מצוות, ת העדפ "אפילו אלא - כלל מצוה ליכא האיסור על לעבור שרי

חיים. קיום נפש הצלת "במקום והופעתם- שום ללא

ש זה הוא "הצלה– של "עניין תורה. איסורי דוחה

ההיתרים כל וסרמן אלחנן ר' של זו הגדרה פי על

בהם– "וחי מהפסוק "הנלמדים חיים ביצירת גם, ים נכונ

ממוות בהצלה רק. ולא

מלשון העולה קושי יש זו הסברה שיטת שלפי אלא

שהדגיש ות התוספ" זו מלשון ". שיחייהו לו ברור שהיה

לאליהו״ברור" שהיה בגלל שרק משמע ודאי באופן לו להיטמא לנכון ראה הוא הילד את להחיות. שיצליח יצליח לא או יצליח שמא ספק לו היה לו זאת לעומת

להצילו– לו להיטמא היתר לו היה לא זה. באופן

הטעם מה העקרונית לתמיהה המצטרפת זו, קושיה לאור

נפש– כ״פיקוח המת החייאת "להגדיר ביאר השרידי- אש

לט] [סנהדרין בע שיטת את התוספות לי מחודש. באופן

ה שרידי-אש בהם עוסקים שאנו הלימודים לשני חוזר וכן בהם", שימות ואל בהם "וחי נפש: לפיקוח בנוגע

הרבה שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו.""חלל

מבואר יומא במסכת שבגמרא לעיל הזכרנו כבר והנה מצב גם כולל בהם" שימות ולא בהם "וחי של שמהדרשה

ספק של נפש- פיקוח עליוש "חלל של העיקרון לעומת

ספק של במצב תקף לא שהוא וכו' אחת". בת

כדי אחת שבת עליו "חלל של הרעיון שני, מצד והנה של בעניין עוסק לא כלל הוא הרבה" שבתות שישמור את המתיר העתידי, המצוות קיום בערך רק אלא סכנה,

זה עיקרון ש אומרת, זאת והארעי. הנקודתי השבת חילול רק לא אותנו לשמש יכול וכו' אחת" שבת עליו "חלל של

– ממיתה החי הצלת לגבי שישמרו בתוצאה בעיקר אלא מצוות עוד ויתקיימו שבתות עוד זה ידי. על

ממילא– ה טוען – שרידי-אש ברורים התוספות דברי ולא מת בחייאת כאן ומדובר הואיל שהרי ונהירים.

על ממילא ממיתה, בהצלה על סומכים לא אנו כרחך שישמור "כדי של הסברה על אלא בהם" "וחי של ההיתר אלא זו סברה על לסמוך אפשר אי לפיכך הרבה". שבתות בצדק וממילא ביומא, הגמרא כדברי וודאות, של במקרה להחיות שיצליח לאליהו "ברור" שהיה התוספות כתבו

הילד. את

ב הראשונים מחלוקת מתה העובר עמד מ לידה בשעת אמו

זה– יסוד אלא הצלה לצורך רק לא שבת לחלל היתר שיש

הרבה– שבתות "שישמור "כדי הראשונים בשיטות תלוי קרוי עובר אימתי הסוגיות, סתירת את ליישב כיצד

.""נפש

ראיות מספר ישנן תינוק שרק ק יומו" "בן "נפש "וי ר

ואילו נולד– שטרם עובר "נפש קרוי."אינו

במסכת ש ב״מובא ][מג, דה נ … אחד יום בן תנוק ההורגו

"ואיש שכתוב ממה זאת שלומדים מבואר ובגמרא ". חייב נפש– כל יכה "כי ריבוי שיש "כל" מהמילה ומשמע הריגה איסור בכלל היא יומו בן תינקו של נפש. שאפילו

כן אם יום "בן הוא התינוק אם שדווקא זו מסוגיה עולה

נולד לא שעוד במי כן שאין מה, "נפש קרוי הוא "אחד"

"נפש בכלל."שאינו

משנה ה וכן ו] אהלות[ז, מסכת ב שהיא האשה: מובא " אותו ומוציאין במעיה הולד את מחתכין לילד מקשה אין רובו יצא לחייו קודמין שחייה מפני אברים אברים

נפש." מפני נפש דוחין שאין בו נוגעין

מפני נפש דוחין ש״אין שהעיקרון כאן שמפורש הרי לכן– קודם אך רובו, שיצא אחרי רק נכון נפש" יש עולה מכאן גם העובר. פני על האשה חיי את להעדיף

"נפש בכלל אינו רובו יצא שלא."שעובר

שנאמר ממה נוספת ראיה הביא שהרמב״ן לציין יש

ב משפטים פרשת אשה נגפו שאם כב כא, ][שמות ויצאו הרה

הוולדות הפסק דמי את לבעלה לשלם חובה יש. ילדיה להתקיים צריך היה ל״נפש" נחשבים העוברים היו אם את ולפטור מיניה" בדרבה ליה "קים של העיקרון כאן

נפש3. רוצח כל כמו ממון מתשלום המזיק

3 שמות על הרא״ם בפי' עי' התורה. מפרשי בדברי נידונה זו ראיה

קלב״מ דין העוברים כלפי שאין שהסיבה שטוען שם, מחמת הוא

ערכין במסכת סוגיה מצאנו הנ״ל לעומת ב ][ז, שממנה

עבור שבת לחלל שיש עולה אמר נחמן א״ר: עובר מביאין בשבת, ומתה המשבר על שישבה האשה שמואל:

ובהמשך ". הוולד את ומוציאין כריסה את ומקרעים סכין במלאכות אפילו שבת שמחללים מבואר שם הגמרא

העובר את להוציא מנת על. דאורייתא

דרכים מספר מצאנו הנ״ל בערכין הגמרא. ביישוב

התוספות איהו ד״ה הבא) לעמוד (ממשי]ך א מד, [נדה מעלה

נפש– בכלל אינו רגיל שעובר שאף אפשרות מקום מכל

ברחם– נמצא ועובר מתה שהאמא במקרה נחשב הרי

אפשר ומיהו ברחם כלוא שהוא אלא נולד הוא: כאילו " ראשו שיצא עד הורגו מיחייב לא חיה דאמו היכא דדוקא

ם משו חייב דמתה היכא אבל אמו בחיות קצת שתלוי

דמי." בקופסא דכמונח

לפי אחר. הסבר מצאנו ב מד, נדה ][חי' ברמב״ן זאת לעומת שמתה עובר על שבת לחלל מותר מדוע הקושיה הרמב״ן

אמו– התם ש משום אלא נפש חשוב שהוא מפני זה "אין שבתות שיקיים כדי אחת שבת עליו חלל תורה אמרה

הרבה" 4. עצמאי היתר שיש לסברה כוונתו כי ברור ונראה הרבה שבתות של קיום יהיה זה ידי על אם שבת, לחלל

חי אדם של נפשות סכנת במקום שלא אפי'. וזה

בסוגיית דבריו פי על הרמב״ן שיטת ביאור המשך עוברה

שהריחה

עוברה של בהקשר ביטוי לידי באה הרמב״ן של זו שיטה

חלק אותה. שמאכילים ורים הכיפ ביום מאכל שהריחה המעוברת את להאכיל ההיתר שטעם הבינו מהראשונים בה״ג שיטת זאת לעומת שלה. הסכנה מפני הוא סכנה כל נשקפת לא שלה באופן אפי' אותה שמאכילים

האדם [תורת הרמב״ן העובר. יסתכן שמא חשש רק אלא

הסכנה ]שער דן הוא דבריו כדי תוך בה״ג. בשיטת מצדד

בעובדה בכלל אינו שעובר עולה השונים שהמקורות

משום ביה לית מעיקרא הרמב״ן עונה כך על: נפש. "

… נפשות הצלת מחללין מצות שמירת לענין הכי אפילו ישמור שמא אחת שבת עליו חלל תורה אמרה עליה,

דבריו את דוחה אריה בגור המהר״ל נפלים. הם אם ספק שיש

עיי״ש נפש. חשוב העובר שאין הנ״ל הטעם את. וכותב

4 ב בשבת][קנא, הגמרא מלשון מקשה הרמב״ן הדברים בהמשך

משמע שמכאן ", השבת את עליו מחללין חי אחד יום בן "תינוק הרמב״ן עונה כך על נולד. שהתינוק קודם שבת לחלל היתר שאין

" מת ישראל מלך דוד לומר כדי היא, גוזמא אלא עובר לאפוקי לאו

היינו השבת". את עליו מחללין אין באה היא הגמרא מטרת שעיקר קיצוניים מקרים נקטה היא ולכן למת, חי בין ההבדל את לשקף

]"["גוזמא– עליו מחללין שאין מת, ישראל מלך דוד אחד מצד

"נפש החשוב חי, יומו בן תינוק ומאידך ", "נפש שאינו "שבת המקרה מי בשאלה לעסוק הגמרא כוונת אין שבת. עליו ומחללים בין להנגיד רק אלא שבת, לחלל היתר יש שבו ביותר הקיצוני זו מגמרא לדייק אין לכן הפחותה. לדמות ביותר החשובה הדמות

עובר הצלת בדיני. גדרים

הרבה. שבתות מבן פחות עובר בהצלת אפי' הלכך

בעל כדעת עליו מחללין כלל חיות לו שאין יום ארבעים

הלכות".

אין שבת שמחללים שהסיבה במפורש אומר כאן הרמב״ן מפני רק אלא "נפש" של ממד בעובר שיש מפני זה

יותר מסקנה מעמדתו גוזר אף הרמב״ן מצוות". "שמירת יום מארבעים פחות הוא העובר אם אפילו משמעותית:

כלל– חיות לו ""שאין כדי שבת לחלל היתר יש כן גם

אותו דרך הרבה שבתות וישמרו יתקיימו דבר ל ש שבסופו

. עובר

שבו מצב שהציג הרמב״ן ללשון לב לשים יש כן כמו "שמא מלשון הרבה". שבתות ישמור "שמא "העובר יש הרבה שבתות ישמור שודאי במקרה רק שלא משמע

שבת– לחלל היתר שמא ספק שיש במקרה אפילו אלא

שבת לחל. ל היתר יש כן גם הרבה שבתות ישמור

למד שממנה הנ״ל, בערכין מהסוגיה עולה גם כך

במפורש מדגישה שם הסוגיה סקנתו: מ את הרמב״ן ספק ויש קיימא, בר היה לא עתה עד שהעובר שאפילו

בשבת אותו שמצילים אמרינן כן גם נפל, הוא אם. לגבי

הלא דהרמב״ן. אליבא שאלה מעלה זו שהלכה אלא

ל״ודאי רק "ועילה מ זו שסברה אמרה ביומא הגמרא שאר לעשות או שבת לחלל ההיתר ספק. ולא הצלה בהם "וחי של מהדרשה נלמד נפש פיקוח לצורך עבירות

בהם שימות."ולא

בהם "וחי כאן אין הרמב״ן פי שעל זה, באופן כן "אם

– הרבה שבתות שישמור "כדי של הסברה את רק "אלא

"אי ש״וד באופן רק להיות צריך היה ההיתר לכאורה כלשון "שמא", של במצב ולא הרבה שבתות ישמור

הרמב״ן5.

למדה הגמרא שאמנם הרמב״ן, שלדעת לומר יש ושמא אומרים נפש פיקוח ספק במקום שאפילו בהם" מ״וחי

שבת לחלל הסברה אך, שבתות שישמור "כדי היא בזה הבית וכשיטת מהראשונים בחלק שראינו וכפי הרבה", שמירת של בספק גם אכן שלמסקנה יצא וממילא מאיר. ומכל השבת, את לחלל שיש אומרים כן גם הרבה שבתות כגון מצווה, שום יקיים לא שמסתמא היכא עדיין מקום

שנשבה– תינוק שבת עליו לחלל היתר אין. שוב

5 הראשונים כל מדברי גם ה עול זה שעיקרון לציין יש עוד הן הכיפורים ביום לאכול לה מותר שהריחה שמעוברת שמסבירים היה אם והנה העובר. סיכון בגלל או לנפשה חשש בגלל זה אם

האשה– למעמד העובר מעמד בין הבדל איזשהו שהפוסקים הרי

משמע ביניהם הגמורה מההשוואה הבדל. שיש לציין צריכים היו

שלה סכנה ספק שעל וכשם להם, אחד דין ות נפש הצלת שלעניין שלו סכנה ספק על הדין הוא המצוות כל. נדחים

צדדים ב' לה יש מאיר הבית של עמדתו זו, הבנה: לפי עבור רק השבת חילול היתר את מצמצמת היא אחד מצד

מאפשרת היא ומאידך שבת, שישמור סבירות שיש מי עובר כגון נפש, בכלל אינו שעדיין למי גם שבת חילול

יום ארבעים. לפני

לרמב״ן והשוואתה הריטב״א שיטת

הריטב״א והנה נדה [חי' ]שם הרמב״ן דברי ברוח כתב כן גם

היינו הוא נפש דלאו דאע״ג במקצת שונה בלשון: אך " אבל בו, יגעו שלא כדי אמו נפש לדחות או ההורגו לחייב טעמא בו לומר שייך דהא כנפש דינו בשבת הצלתו לענין שישמור כדי אחת שבת עליו חלל קיימא בן גבי דאמרינן

עוברה זה ולפירוש הרבה. שבתות כשם שהריחה מפני מחללין כך פניה הוריקו אם מפניה שבת שמחללין

הולד."

הרמב״ן לעומת בריטב״א נקודות לשתי לב לשים. יש

עובר גם להציל היתר שיש מזכיר לא הריטב״א ראשית,

מאי- ראיה להביא קשה אמנם יום. מארבעים פחות אזכור

זאת– ובכל שכזה, נתון של הערה. זו

מלשון שנית, משמע הריטב״א "נפש דיני לעובר "שיש

לחייב היינו הוא נפש דלאו כותב הוא שכן חלקי. במובן "

" אמו נפש לדחות או ההורגו – אלו לעניינים שרק ומשמע להורגו מיתה חיוב של שבהקשר והיינו "נפש". בגדר אינו

לידתו– לשם אמו נפש על לוותר או אותו מחשיבים אין

זאת עם "נפש". כמספיק כותב להצילו לאפשרות ביחס

הריטב״א " ומשמע ". כנפש דינו בשבת הצלתו לענין אבל לומר כדי הפחות לכל "נפש" של מציאות כבר כאן שיש

עליו "חלל …עליו שות י איזו כאן יש שישמור". כדי

עבורו הזה ה״חשבון" את לעשות. ששייך

מוס זו הסברה שהריטב״א לעיל שציינו מה עם יותר רת ב

פחות שהוא מי לגבי גם נכון זה שכלל במפורש ותב כ לא כלל חיות לו ואין בעלמא" "מיא ועדיין יום, . מארבעים מנת על ישות איזו מצריך כן הריטב״א שאכן והיינו ולכן כהרמב״ן. ודלא השבת, את עליה לחלל היתר שיהיה

י מסתבר הריטב״א לפי בעובר מדובר אם שרק לומר תר ו

תקף יהיה זה ה. יתר יום ארבעים לו שיש

והריטב״א הרמב״ן שיטת להבנת נוספת אפשרות

דברי בין המחברת שונה, קצת בדרך לומר אפשר עוד את רק לנו היה אם שאמנם והיינו לריטב״א. הרמב״ן

הלימוד שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של

"הרבה– להציל כדי שבת לחלל אפשר היה נמי הכי אין

הצלה שזו בתנאי רק הרבה שבתות ור שישמ מנת על אדם שהגמרא שאחר אלא ביומא. בגמרא וכמבואר ודאית, בהם שימות ולא בהם "וחי של הדרשה את "הביאה

שבת לחלל היתר יש נפש פיקוח ספק לגבי שאף וחידשה

– לעניין כ״נפש" נחשב שהוא שכל ללמוד חזרה הגמרא

שבת עבורו לחלל היתר יש כבר עתידית שבת. שמירת לעניין "נפש" לא הוא שעובר לומר שייך שפיר כן ואם

וכדומה– רציחה המצוות לעניין "נפש" כן הוא אך

עתידית שבת. ושמירת

לא נפש, פיקוח עבור שבת חילול היתר זו, הגדרה לפי מה על אלא הרגיל, ההלכתי במובן "נפש" על רק אמור

ו היינ הרבה– שבתות שישמור "כדי לעניין נפש "שמוגדר

העתידי הפוטנציאל. לגבי שנלמד שעיקרון יוצא ממילא

שבת– מחללים נפש פיקוח בספק שגם בהם" מ״וחי "נפשו פיקוח שספק עובר, עבור כן גם נסוב "הדבר

שבת- חילול מתירה הגדרת נפש פיקוח לעניין שכן

בעובר אפילו היא. ה״נפש"

אייגר עקיבא רבי שיטת עם גם להסתדר יכולה זו, הסברה

שנשבה– תינוק על גם שבת שמחללים להלכה הסובר מדובר לא כאמור שהרי הרבה. שבתות ישמור שלא הגם ה״נפש בהגדרת אלא בעתיד שבת לשבירת "בתנאי

שבת לחלל עבורה. שמותר

והריטב״א הרמב״ן שיטות לביאור הדרכים סיכום – והשוואה

התוספות לשיטת

השיטות את לבאר דרכים מספר לנו יש הנ״ל כל לאור של מהטעם עובר להציל מנת על שבת לחלל המתירות הרבה שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו,""חלל

נפש פיקוח בספק. ואפילו

א– אפשרות "כדי של מהטעם הוא בהם" "וחי דין כל של עניין הוא שהכל והיינו הרבה", שבתות שישמור ידי על שיישמר עתידיות שבתות של "טכני" חשבון

ידם שעל בהם" ה״וחי היא המטרה החילול. שה מע להגדיר צורך אין זה לפי לא. ותו בעתיד מצוות ישמרו

נפש אינו אפילו אלא, צורה בשום "נפש" הוא שהעובר

כלל–. השבת את לחלל המתירה היא העתידית התוצאה עובר שאפילו שכתב הרמב״ן לדברי נכנסת זו הסברה

עליו מחללים יום מארבעים פחות לא שכן, השבת את לא או נפש הוא אם או לא, או חי נחשב הוא אם לנו אכפת

– הרבה שבתות עוד שיישמרו היא שהתוצאה העיקר

התהליך. בסוף לעובר סכנה בספק אפילו מדוע מובן וכן

משום והיינו שבת– מחללים כן גם שישמור "כדי שעניין "וחי דין של התכלית את מגדיר הוא הרבה" שבתות

יודעים אנו בהם" "וחי ולגבי הואיל וממילא ". בהם בספק– אפילו אמור שהדבר של התכלית לגבי הדין הוא

בספק אפילו אמור שהוא הרבה" שבתות שישמור."כדי

שניה, אפשרות ש ריטב״א- ה ללשון יותר נכנסת שעובר

דברי עיקר זה לפי. ובייקטיבי א באופן "נפש", נחשב כן

שאין לומר בא לא בעובר חה" רצי "חיוב שאין הריטב״א כי כך, על "חיוב" שאין רק אלא רוצח איסור כלל כאן חיים כאן יש בהחלט אך ברציחה. בשיעור חסר

אמו– את מסכן העובר שאם מה גם כן כמו שהופסקו. יותר יש שלחייה מפני רק הוא אותה, להציל מעדיפים ממשות את לגמרי מלהפקיע בזה אין אך מחייו, ממשות

יום ארבעים בן עובר שרק מסתבר זו הסברה לפי יו. חי מארבעים פחות עובר ולא השבת, את עליו לחלל מותר

. יום

שלישית– אפשרות ובריטב״א ברמב״ן להעמיסה שניתן

ביחד– שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של הדין ש של התפתחות איזה על להגדיר רק בא הרבה" שבתות

די נאמר "נפש" מציאות ן בהם.""וחי מציאות שכל והיינו עקרוני פוטנציאל עם עתיד בה לראות כבר שאפשר

שבת– לשמירת בהם6. "וחי דין לקיום מספיקה כבר "היא

מי כלפי שאפילו מבואר התוספות בשיטת זאת לעומת

בהם– "וחי בו שייך ולא נפש, שום בו ואין "שמת עדיין

, להחיותו מנת על עבירה לעשות יתר ה של עניין יש האלמנה בן עם אליהו. וכמעשה

הפוסקים הכרעת

ערוך בשולחן הנ״ל במחלוקת הכרעה שאין הטעם

הטור תריז] [או״ח שיש שהריחה, בעוברה כבה״ג כתב

לחלל ממנו, לה יתנו לא ש״אם במקרה הכיפורים יום את יוסף][שם הבית הולד". או היא תסתכן בשם מביא

דברי את שהביא הרא״ש, ממנו שמשמע, הרמב״ן

עבור שאפילו, להאכילה היתר יש לבדו עובר סכנת דלא הדקדוקים, אלו לכל צורך "מה תמה עצמו והרא״ש

פי שעל והיינו עוברה". סכנת בלא עובר סכנת משכחת ש י האם הראשונים במחלוקת להכריע צורך אין הרא״ש

ו– לבד העובר סכנת מחמת הכיפורים יום לחלל היתר

יש לעובר סכנה שיש כל שכן מצוי, אינו זה מקרה ו הואיל לאם סכנה. גם

הבית- לא שהטור ומעיר אלו, דברים על ידיו סומך יוסף עובר סכנת שישנה שיישמע באופן להתנסח היה צריך

עליה לחלל ויש. לבדו,

גרמה בעצם יוסף הבית ושל הרא״ש של זו שעמדה אלא

יש אם ה העקרונית, בשאלה להכרעה הגענו שלא לכך

עובר– עבור שבת לחלל היתר הכרעה אין וממילא כדי אחת שבת עליו "חלל לומר מקום יש האם בשאלה

6 תשפ״ג[ מרחשוון אסיא עי' 'עמ226 – 228 ] מחלוקת של שהובאה חוץ הפריה לצורך מבחנות להציל מנת על שבת לחלל מותר האם

גופית– ע״ש הרמב״ן, דברי בהבנת הדברים את. ותלו

לפנינו שאין במקום אפילו הרבה" שבתות שישמור

להצילו מצווה שיש "חי". מישהו

הרבה שבתות יחלל שלא כדי אחת שבת עליו חלל

מספר מצאנו בנידוננו, ברורה המשנה לדעת ביחס והנה

מהסברה שחוץ סובר אכן שהוא משמע שמהם קומות מ שבת עליו "חלל של נוספת סברה יש בהם" "וחי של

וכו– 'אחת" בלבד הסכנה חשש מצד שלא אפילו, והיינו

הרבה שבתות "ישמור של הערך מצד."אלא

מי בדיני נוגע הראשון המקור יודע ואינו במדבר שהולך

ערוך השולחן שבת. מתי פוסק א ][שמד, הולך שהוא

הוא ואם שובת. הוא השביעי וביום, ימים שבעה במשך כדי מלאכה לעשות לו מותר לשרוד כדי שבת לחלל נזקק

השביעי ביום אפילו. צורכו במשך ההליכה לעצם וביחס

בכל בו לילך "ומותר: ערוך השולחן כותב הימים שבעת המשנה- בו". שמקדש ביום אפילו יום, ברורה ח] [שם

פרסאות כמה, אפילו מבאר " עולם ל במדבר, ישאר שאם

גזרה בארץ וימות שבת."יחלל

אפי ללכת להמשיך ההיתר שטעם מסביר, ברורה 'המשנה

השביעי– ביום גם פרסאות מספר איסור בזה שיש

דאורייתא– למקום יגיע דבר של שבסופו מנת על הוא דברים הזמן. בהמשך שבתות לחלל יצטרך לא וכך יישוב,

אלו אחת שבת עליו "חלל של כהטעם לכאורה מובנים

הרבה שבתות שישמור."כדי

להתיר הוא כאן ברורה המשנה של טעמו היא. לא אך בעצם שבת. ולחלל להמשיך יצטרך שלא כדי שבת לחלל פשוטה סברה זוהי השבת. חילול את לצמצם הוא, ההיתר

אחת– שבת עליו "חלל של לחידוש קשורה שלא כדי

הרבה שישמור."שבתות

השבת– לקיום לגרום כדי שבת חילול להתיר באופן הוא אחת פעם שבת לחלל או אפשרויות: שתי לפניו שיש

לחילופין– או הרבה, שבתות יקיים ובזה שבת לחלל לא יתחללו לא גם אך הרבה, שבתות יקיים לא זה ובגלל אחת שאם הרי עובר, של למקרה זאת נקביל אם הרבה. שבתות

יחיה העובר שאם אלא שבת, חילול יגרם לא ימות בר העו

– של "קיום" בשביל שנשמרים. שבת ימי עוד יתקיימו

אחת. שבת לחלל היתר יש העתידיות– השבתות

דת מהמרת הצלה

נו מקור ה הוא ההלכה לפסק הנוגע סף בית- יוסף שו] [או״ח

תשובת הביא ש הרשב״א, להמיר בתו את שחטפו אדם על

אם היתה והשאלה, דתה אב ה את ולצ שבת לחלל יכול

את ו ז מספק דחינן "מי בתו- את להציל ובכך מהתחום הסתפק עצמו הרשב״א נפשות בספק כדדחינן "? השבת,

כדי חטא לאדם אומרים שאין כתב מקום ומכל, בדבר חברך7. שיזכה

הבית- הביא הרשב״א דברי אחר בעלי דברי את יוסף

ד התוספות, [שבת ד״ה א מהתלמוד דוגמאות ביאו שה וכי] חבירו את להציל מנת על זוטא איסורא לעשות שמותר עם הללו המקרים את ליישב מנת על רבה. מאיסורא

חטא לאדם אומרים שאין הכלל חברך– שיזכה כדי

תירוצים שני התוספות. הביאו

יחטא שלא לאדם שאמרו מה שכל הוא, הראשון התירוץ

העבירה את עשה חוטא שה באופן הוא חבירו עבור את שעושה פושע אינו שהחוטא בשעה אך במזיד.

אנוס– או שוגג הוא הוא במזיד, רבה האיסורא זה באופן

חברך שיזכה כדי חטא לאדם אומרים. כן

הנו בנידון לכאורה ב כחי, שחטפו בת ה את להמיר מנת על

מזידה– ואינה אנוסה היא דתה ולכן תירוצו לאור

התוספות של הראשון על שבת לחלל לאביה לומר יש

חמורה. מעבירה להצילה מנת

התירוץ של חריגים מקרים שיש הוא, התוספות של השני מהמרת שהצלה שוודאי יוסף הבית ואומר רבה. מצווה

פעמי– חד שבת חילול לעומת רבה מצווה היא דת ואם

מנת על שבת חלל שי לאבא אומרים זה תירוץ לפי גם כן

בתו את. להציל

דבריו בחתימת יוסף הבית ללשון לב לשים יש זאת: עם

" נראה התורה מן האסורים בדברים שבת לחלל ואפילו חילול ימיה כל ותעבור תשתמד שלא דלגבי דמי דשפיר

הוי." זוטא איסורא אמרינן שבת

דיבר הוא אחד מצד סברות: שתי יוסף הבית צירף בלשונו

יוסף הבית ציין שני ומצד זוטא, ואיסורא רבה רא איסו על שעדיף וביאר השבת, חילולי מספר של החשבון את

7 מהמרת הצלה של מקרה האם הרשב״א נשאל השאלה בלשון

נפשות" כהצלת היא: דת כדדחינן השבת את זו מספק דחינן מי

נפשות". בספק לפנינו יוסף בבית שהובאה כפי הרשב״א תשובת

במילים: פותחת " תלמוד, צריך הדבר והשיב דעתי כך מקום ומכל

כאן הרשב״א מלשון ". מהעבירות הצלה על שבת דוחין שאין נוטה

נידונים שני כאן היו שלרשב״א להבין. ניתן

שמד של במקרה להתיר יש האם הוא הראשון הנידון שבת חילול

הרשב״א זו לנקודה וביחס נפשות, בהצלת כמו. הסתפק על השניה בנקודה לדון הוסיף הוא זאת כתב שהרשב״א: לאחר

מצב לפנינו שאין הצד נפשות– סכנת כמו שבת חילול המתיר

קלה עבירה לעשות כאן להקל מקום יש, האם השאלה, נשאלת המרת של חמורה מעבירה להציל מנת על אחת, שבת חילול כגון

היתר, שאין אומר הרשב״א זו לנקודה ביחס דת. ואין הואיל

חברך שיזכה כדי חטא לאדם. אומרים מקום ומכל בדברי אין

לצאת האב על ולאסור להחמיר למעשה הכרעה הרשב״א ולהציל

בתו. את שונה בלשון הדברים שהובאו כפי הרשב״א בתשובות עי': אך

" שאסור נוטה דעתי כך מקום ומכל תלמוד צריך שהדבר והשיב

העבירות" מן הצלה על השבת את דוחין שאין לפי נראה זו מלשון.

לאסור הכריע. שהרשב״א

החד- השבת חילול ימיה כל שהאשה מה לעומת פעמי

שבת. תחלל מכוון הוא שאין מדבריו ניכר זאת עם שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של לרעיון בדווקא

שחילול ך, לכ ראיה מביא רק הוא אלא הרבה" שבתות שבת חילולי לעומת זוטא" "איסורא הוא פעמי חד שבת

רבה "איסורא שהם."רבים

חולק יוסף הבית שמרן הנ״ל מכל ראיה להביא אין והנה שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של הסברה על להגיע כדי שבת לחלל היתר שיש זה במובן הרבה",

הבית שמרן פי על ואף שבת. משירת יותר של לתוצאה

סבר הזכיר לא יוסף ה זו– שהרי לה, נזקק לא הוא הלא חטא לאדם אומרים אם הדיון במסגרת פתרון מצא הוא

חברך שיזכה. כדי

ההיתר שכל לומר מקום יש לכן קודם שראינו כפי ועוד הרבה שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל "של

ואילו ספק במקום ולא ודאית, הצלה במקום דווקא נאמר כאן מדובר שלא היה מפורש הרשב״א בו שנשאל במקרה

ודאית– בהצלה את זו מספק דחינן מי בספק רק: אלא "

." נפשות בספק כדדחינן השבת

להלכה[ הכריע שמרן שאחר ועוד יד או״ח]שו, שמי

ישראל– בכלל להוציאה מנת על בתו שהוציאו יחלל

תורה באיסורי אפילו שבת זה האם באר ל נזקק לא הוא,

אחרת סברה או כזו סברה. מפני

שלא הכריע שהוא נראה ברורה המשנה מדברי אך שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של כהסברה

ברורה המשנה שהרי הרבה". [ להלכה כתב ס״ק שו נו] שאם

פשעה- בת ה אות תואם זה פסק עבורה. שבת לחלל אין

העיקרון את על זוטא עבירה עשה לאדם אומרים שאין רבה שהעבירה במקרה רבה מעבירה אחרים להציל מנת

פשעה בת שאותה באופן לכן ובפשיעה. במזיד נעשית אין

עבורה שבת לחלל רשאי. אביה

אחת שבת לחלל שראוי עקרוני עניין כאן היה אם לכאורה

שבת– שמירת לריבוי לגרום כדי לומר מקום היה כך

אפילו דתה את להמיר שהלכה הבת לגבי גם זו ה סבר באופן "ערבות" דין שאין נאמר אם ואפילו מרצונה.

במזיד– דתו את להמיר הולך שאדם אכן אם מקום מכל

שבת– שמרית ליותר נזכה ההצלה ידי על לחלל היתר יש

כך8. לשם השבת את

8 אברהם המגן של ספיקו את הביא נח ][ס״ק ברורה במשנה והנה בילדים גם אמור הוא לשמד שלקחוהו מי את להציל ההיתר האם

: קטנים" מכלל להוציאה ורוצים קטנה הבת אם צ״ע המ״א כתב מצווין ב״ד דאין קי״ל דהא בשבילה חטא הגדול יעשה אם ישראל על שמחללין נפש אפקוח דהוי מידי דילמא או מאיסור להפרישה

הרבה שבתות ור שישמ כדי אחד שבת עליו חלל דאומרים הקטן

קטן להפריש חיוב שאין בגלל האם הספק שצדדי והיינו ". כן ה״נ

ואכן " להלכה פג: הכריע ][סימן שבעה נחלת בספר ולי

לכתחלה שרי נמי דידן בנדון כמו שפשע היכא, גם ד נראה … התורה מן האסורים בדברים שבת לחלל ואפילו ולי ואמרינן חולה, גבי כמו זה מספק שבת דדחינן נראה הרבה שבתות יחלל ואל אחת שבת שיחלל מוטב, טעמא, שופך זה הרי השואל וכל משובח, זה הרי הזריז וכל

אחד בשביל שבת לל לח יכולים רבים ואפילו דמים,

שיוכל כדי החולה אומרים ואין הרבה, שבתות לשמור

חבירך"' שיזכה בשביל חטא לאדם אומרים 'וכי 9.

או להצילו, כדי שבת לחלל זה בשלב היתר אין ממילא מאיסור

הרבה– שבתות יחלל עכשיו אותו נציל לא ואם הואיל לחילופין אז

עכשיו כבר להצילו יש. כן שאכן אברהם, המגן בשם ברורה המשנה מלשון משמע והנה הוא שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של הסברה את משקלל

הרבה."שבתות לכל ברורה למשנה היה כן אם שכאמור קשה, זה שעל אלא דת שהמיר במי שבת לחלל מותר יהיה שמא להסתפק הפחות שייכת בזה גם כאמור כי בתשובה, להשיבו מנת על מרצונו,

הרבה,"ות שבת שישמור כדי אחת שבת עליו "חלל של הסברה שבת עליו לחלל שאין ברור באופן ברורה המשנה קבע לעיל. ואילו

משה אגרות בשו״ת ועיין סט: שכתב ג, ][או״ח …" ש״ו שבסימן דאף להציל פרסאות לג' חוץ אפילו לילך שמותר המחבר פסק י״ד סעיף תמר שלא דלגבי הב״י בשם כ״ט ס״ק במג״א ואיתא מהמרה בתו

לחלל דמוטב זוטא איסורא זה הוי שבת לול בח ימיה כל ותעבור שבת מחלול להציל הוא הרבה, שבתות שתשמור כדי אחת שבת יעשה שלא כדי קטן איסור לעשות לאדם דניחא מטעם דאיסור דמוטב הא הב״י ומש״כ במחצה״ש, כדאיתא גדול איסור חברו לראיה הוא הרבה שבתות שתשמור בשביל אחת שבת לחלל

אף אחת שבת שחלול שבתות מחלול זוטא איסור הוא דידיה

אחר."… של אף הרבה א לומר מכוונים לא אברהם המגן שדברי והיינו ת "חלל של הסברה מצב כאן שי שעדיין להסביר באים הם אלא וכו' אחת" שבת עליו

אומרים זה במקרה ולכן זוטא, חטא לעומת רבה חטא של לאדם

חברך שיזכה כדי. חטא

ש לב לשים יש 9 נחל שבת חילול התיר שבעה ת את להציל מנת על

ספק של במקרה אפילו דתו- להמיר שהלך מי. הצלה

בסברה משתמש הוא אחד שמצד יוצא של" אחת שבת עליו חלל

ספק שגם בעיקרון משתמש ומאידך ", הרבה שבתות שישמור כדי שימות ולא בהם מ״וחי נלמד כאמור שזה שבת, דוחה נפש פיקוח

"בהם. לעי והנה להבין אפשר ש הוסבר ל אחת שבת עליו "חלל "רת שס ב

ספק– במקום גם וכו' בהנחה הוא וכו' אחת" שבת עליו ש״חלל מנת על הוא בהם" "וחי שמהות והיינו בהם". "וחי בתוך גדר

מאיר הבית וכשיטת מצוות. , יקיים אלו שבחיים לחלל היתר לנו אין דתו להמיר שהלך מי הלא חד: יותר ובאופן

בהצלתו אמור זה שכל אלא בגוי. וכמו עבורו, שבת שימשיך באופן היתר שיש הרי מומר, יהיה לא ששוב באופן אך מומר. להיות

עצמו– מצד לא להצלתו שבת עליו "חלל של החשבון מצד אלא

הרבה שבתות שישמור כדי."אחת להמיר שהלך מי את להציל חובה שאין נראה זה הסבר שלפי אלא

היתר זהו. רק אלא דתו המחייב מה "ערבות" אין אם שהרי

אליהו– שהחיה האלמנה בבן וכמו להצילו? מצווה היה האם

? בדבר המתמהמה וכל חובה, כאן שיש כתב שבעה נחלת בשו״ת והנה

ע״ש דמים, שופך. הוא

וא להסביר פשר מצווה שהוא בהם" "וחי של החידוש גופא שזה

להביא שיכול היכא שכל והיינו מחוייב בעולם שבת שמירת עוד

ערבות– שאין ואפילו כן, לעשות מדין אלא ערבות מדין זה דין אין לגבי שאף אפשר זה ולפי בעולם. ומצוות שבת שמירת של החובה

בן כלפיו היתה שלא ואף להחיותו, לאליהו חיוב היה האלמנה לקיים לו לגרום האפשרות שדווקא שאפשר ועוד ערבות. מצוות

גר מדיני ראייה

עליו "חלל של כהסברא הלכה שפוסקים לכך נוספת ראיה

גרים מדיני הפוסקים הביאו אחת. וכו' "שבת

ב בית- יוסף רס [יו״ד ח] את הביא בת ושת כא] תשב״ץ, [א ה

למילה ג' יבא שלא כדי חמישי ביום גר למול שאין " השבת". עליו לחלל ויצטרך בשבת בטעות שאם ומשמע

בשבת– הסתכן גר ואותו חמישי ביום אותו מלו מחללים

שבת. עליו

יח ס״ק רסו ובש״ך][יו״ד את למול והתיר זה פסק על חלק

זה ידי על אם שאפילו משמע ו ומדברי חמישי, ביום הגר שבת. עליו לחלל שיצטרכו סבירות יש

אריק מאיר ר' ון ו הג א יושר אמרי בשו״ת, כתב קל ][ב, הספיק ולא ה' ביום שמל בגר כאן מדובר שלכאורה

עדיין הוא כן ואם, עדיין לטבול כגוי ממ דבריו. לכל, ילא

לתמוה: יש הנכרי את למול שאין הרשב״ץ אומר כיצד

שבת– עליו לחלל יצטרכו שלא כדי ה' ביום אין הלא

גוי10 עבור שבת מחללים.

המיר שמומר בגלל שלא והיינו הערבות. את שיוצרת זו היא ת מצוו העובדה עצם אלא ערבות, דין עמו לנו שאין בכך "נקנס" הוא דתו שיש היכא אך בערבות. הפוגע הוא משותף בסיס עמו לנו שאין

ומצוות– תורה לחיי להשיבו שאפשר מה ידי על משותף בסיס זה

להצילו החי. וב את וממילא הערבות, את יוצר גופא סובר שהוא נאמר אם הוא שבעה הנחלת את להבין אפשרות עוד שבת עליו "חלל אומר שהוא ומה רוחני. נפש פיקוח של מושג שיש פיקוח שיש לעמדה ביטוי הוא הרבה" שבתות שישמור כדי אחת יש משמד להצילו שאפשר כל כן ועל הגשמי. זה לצד רוחני נפש

מהות גופא שזו להצילו, מצווה ממילא הרוחני. נפש הפיקוח עניין ונכנס שחי מי לגבי רק אלא מת, או עובר לגבי זו סברא שייכת אל

רוחני. לשמד " סק״ה שו בט״ז][או״ח בזה ועין שרוצים הכא דשאני דיש כהתוס' הכריע בזה כך אחר לעולם מומרת ותשאר להמירה

נפש." מפיקוח עדיף דזה שבת בחילול להצילה

יוסף[ ובברכי חולקים שהאחרונים כתב טז ס״ק ]שו הנחלת על

טז יעקב][א, שבות לשו״ת וציין שבעה, טענו שתי שבזה. שטוען עצמו על מצבו הביא והוא הואיל מומר על שבת לחלל אין א.

במזיד– השבץ את עליו מחללין שאין לדעת עצמו למאבד. ודומה

את מחללין שאין פשוט זה שאין זו נקודה על להעיר ויש על השבת שבות בעל ריישר יעקב רבי שיטת זוהי ואכן לדעת, עצמו המאבד

לה יומא][דף על יעקב עיון בספרו וכן כאן, יעקב ראיה לזה הביא

ע״ש הזקן, הלל. ממעשה רוחני נפש פיקוח של מושג שיש לטעון שאין היא, שניה טענה ב.

שבת– לחלל המתיר גשמי נפש מפיקוח וחומר בקל הנלמד שהרי גשמי נפש שפיקוח יוצא כן ואם עבירות, דוחה גשמי נפש פיקוח נפש פיקוח עבור שהתירו ממה ללמוד אפשר ואי מחטא חמור

רוחני נפש פיקוח לעניין. גשמי רוחני נפש בפיקוח מדובר כאן שהרי זו, טענה לדחות יש ולכאורה

הרדב״ז כתב כבר לזה וביחס דת, המרת של רדב״ז [שו״ת בתשובה

שמד ]א, התורה כל כולל הוא כי יעבור ואל. שיהרג

10 אריק הגר״מ ש מציין שבת, לפני שטבל באופן להעמיד אפשר אי

גמור- ישראל בעצם הוא המילה שלאחר כך נפסק להלכה שהרי

כמבואר ממילתו שנתרפא אחר הוא לכתחילה הטבילה, שזמן

ערוך[ בשולחן ב יו״ד]רסח, – המילה מחמת מסוכן שהוא מדובר וכאן

לגמרי. נתרפא שלא שכן וכל ש אפשרות מעלה אריק הגר״מ באופן כאן מדובר כן מא, חריג

ש פסק ו המילה, לפני טבל כן הגוי הרמ״א שהטבילה זה שבאופן

רס״ח [יו״ד בדיעבד מועילה בהג״ה, ]א כבר הוא המילה בשעת כן ואם

שאנו זה פסק מ להוכיח שיש האמרי-יושר, טוען לפיכך הסב את להלכה פוסקים ש רא עליו "חלל כדי אחת שבת

ש שישמור הרבה תב."ות עדיין כאן שמדובר ולמרות

בגוי כלל בדרך ש, להצלתו שבת דוחין אין שייך ולא

הגוי ש במקרה הרי - ב״הם "וחי דין לגביו טבל ולא מל

שבת עבורו לחלל, יש לשמור עתיד שהוא לנו ברור שכן

הרבה. שבתות

הרבה שבתות שישמור כדי שבת, חילול

התורה לכל אב כבניין

בכלליות התורה לקיום היתר

כגון עבירה, עשיית הוא עתה עד שנידון מה כל והנה

שבת– חילול הן החי, להצלת הן הנפש. קיום לשם מצוות בהם שיקיימו חיים ליצירת כל משמד הצלה, לי וכן לענייני קשורים היו הנידונים כלל שעדיין והיינו הלאה.

. נפשות

הסברא את לומר מקום יש האם הוא לדון שיש נוסף נידון

"חלל של הרבה שבתות שישמור כדי אחת שבת "עליו

קיום חיזוק לצורך עבירה לעשיית מנחה כעיקרון התורה

כללי שמד או חיים באיב. וד מדובר כשלא גם בהמשך,

פסק ש ד] ב ם, [ממרים הרמב בדברי מצינו זה לדבר "יסוד

שבית- כגון כדין שלא שעה הוראות להורות יכולים דין מצות לבטל שעה לפי ראו "אם וכן כדין, שלא ענישה רבים להחזיר כדי תעשה לא מצות על לעבור או עשה

אחרים- בדברים מלהכשל מישראל רבים להציל או לדת,

השעה- שצריכה מה לפי "עושין עושים לשעה אם גם

כדין, שלא לבית יש התורה, שתישמר כדי זאת עושים אך

כן לעשות. הדין

שהרופא כשם זה שבפסק ההיגיון את מציין: הרמב״ם " דין בית כך כולו שיחיה כדי זה של רגלו או ידו חותך

שעה לפי מצות קצת על לעבור הזמנים מן בזמן מורים

שיתקיימו כדי כולם חלל הראשונים חכמים שאמרו כדרך

אחת שבת עליו הרבה". שבתות שישמור כדי

אחת שבת עליו "חלל של שעיקרון מבין שהרמב״ם "הרי

והה כללי, עיקרון הוא וכו' י הה כמו הוא שבו גיון גיון י

ש כ בחינת הגוף כל את להציל מנת על אביר. תת יר כן ועל שאים כללי באופן בישראל התורה קיום את לחזק כדי

לעשות או מצווה ים לקי לא שעה הוראת לתת דין בית

עבירה11.

גמור. ישראל משמע מהרשב״ץ שהרי זו, אפשרות דוחה הוא אך

הרגילה– הגירות בתהליך, רגילים בגרים עוסק שהוא זה ובאופן

עבורם. שבת לחלל יצטרכו שלא מנת על ה' ביום למולם שאין אמר

11 בערוך- העתיד השולחן סה, יב- [ממרים יש שאמנם תמיהה, הציג ]יג ואל- בשב עשה מצות לבטל וכן לגדור, חכמים ביד כוח כגון תעשה,

הדברים ברוח בחז״ל מקורות מספר מצאנו ואכן: הללו

ב] מנחות[צט, במסכת תורה של שביטולה פעמים מובא "

יסודה" זהו. " א] יבמות[עט, ובמסכת אות שתיעקר מוטב ש״ש ויתקדש כו' שמים שם יתחלל ואל התורה מן אחת

ו במ 'כו". סכת " ב] תמורה[יד, תיעקר מוטב כו' לעשות עת

מישראל." תורה תשתכח ואל תורה

פרטים לעניינים היתר

ענגיל מהר״י ב] פה יומא הש״ס [ג, ליוני י דברי על העיר

רבה ה שבתות שישמור כדי אחת שבת לחלל שיש הגמרא

– שכן שבת לגבי רק לא מצינו מצוות לגבי גם אלא

ב השנה][יט, בראש כגון: נוספות. פרטיות אומר הגמרא

שפע – אלול את מעברים מים קלקול יש זה ידי שעל ואף

ש" הגמרא עונה מקום מכל השנה, לראש תיקלקל מוטב

מועדות". כולהו יתקלקלו ולא השנה, ראש

ומקלקלים אחת מצוהו על ש״מוותרים" שמצאנו הרי

יותר להרוויח כדי כתיקונה נעשית שלא אותה אותה ממין

מצוות.

כן כמו דיון מובא ב] א, מו״ק ג; א, [שקלים בירושלמי

בשר רק לכה הה מצד עצם. בו שאין הבת בשר ציום לגבי מטמא אינו מכזית ופחות באוהל, מטמא כזית. בגודל שנקבר מכזית פחות בשר מציינים שאין אומרת והגמרא

א עוברי לבא שיכולים פי על ואף, באדמה ורח עם

קודשים זמן כל ידיעה בלא באוהל אותם וייטמאו

כזית בגודל עדיין שהבשר הדבר וכשייודע, שי שעדיין

הגמרא. שנטמאו הקדשים את לשרוף יצטרכו כזית- שם

: זה על עונה " בו יתקלקלו ואל לשעה בו יתקלקלו מוטב

לעולם והי ". טהרות פעמים מספר ישרפו ש עדיף ינו מן כזית עדיין שם שהיה למפרע שיתגלה אחרי וקודשים

המת– חשש ויש לעולם מצויין המקום יישאר מאשר שם שיעבור וקודשים טהרות כל לדורות עליו. שישרפו

מרדכי פרשת שו״ת ל מציין ענגיל יוסף הג״ר י] [או״ח שגם

זה עיקרון כתב כן קיום מפני דבר מקצת "שמבטלין

כולו" מתשובות. הרמ״א כן לן שזכור כתב ואף,

למעשה כזה שימשו שמצאנו נוספים מקורו: ת

הבושם ערוגת בשו״ת מ] [או״ח דגים לקנות שלא התיר

לגרו כדי לשבת הוא הדגים. מחירי את יל להוז למוכרים ם שבת עליו "חלל הכלל של המשך הוא זה שעיקרון מסביר

הרבה– שבתות שישמור כדי "אחת ואף יש כאן לבטל

אולם הוצאה. של שבת חילול לידי יבואו שלא בשבת, שופר ביטול

לא- מצוות על לעבור לאפשר הכוח מניין הוא שעה? לפי תעשה

שאי מסביר לא- מצות לבטל שניתן הרמב״ם כוונת ן אלא תעשה, הזה האיסור על לעבור רשאים הדין בית הכאה. איסור אחת: מצוה

ענישה באמצעות הדת, את לחזק. כדי

הש ערוך דברי אך ו הם לחן לא הרמב״ם דברי ובמפשט חידוש,

כן. משמע שעה "הוראת ערך תלמודית אינציקלופדיה."ועי'

של שבת עונגי שיתקיימו כדי אחת, שבת של שבת עונג

הרבה. שבתות

כב] תרלט לחן, [או״ח הש בערוך-ו וכן סוכות של במקרה דן יורדים גשמים שהיו בזמן אותו סוגרים שהיו גג, . עם שאפשר טפטוף ויש הסעודה סוף לקראת נמצאים פעמים

מצוות ביטול צדיק המ צער אין ועיין הסעודה את לסיים

שאם אלא סוכה. מי יסגרו לא הרי הגג את דית שיצטברו

הסכך- גבי על מים הרבה כך שעות יהיו זמן שלאחר

רבות בסוכה בישיבה צער. שיהיה עדיף האם היא השאלה

דקות למספר עכשיו בסוכה הישיבה את לקיים מתוך

רב שעות יפסידו זמן שלאחר ידיעה או ווה, המצ מקיום תו

שלאחר כדי קצר לזמן סוכה מצוות להפסיד עדיף שמא זמן יורת אותה לקיים אפשר יהיה. זמן

הש ערוך ו מ הגג את לסגור הוא שהמנהג אומר לחן ת י די

להרו מנת על קצר לזמן סוכה מצוות ולבטל אותה יח ו

ארוך– לזמן של העיקרון פי על המנהג את ליישב ומנסה הרבה- שבתות שישמור כדי אחת שבת עליו ""חלל אף

כאן כך אחר שיקיים כדי מסוכה, זו סעודה לבטל "מוטב

בסוכה. סעודות "הרבה

הל המקורות כל מכלל עליו "חלל של שהעקירון רואים לו

ש כללי עיקרון הוא הרבה" שבתות מור שיש כדי אחת בת פרטיות לסוגיות גם בו. שמשתמשים

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חלאקה - סדר והסבר

לה״ו שוקרון חנן הרב: ערך זצ״ל אליהו מרדכי הרב ע״פ, - ראשונה תספורת סדר 'חלאקה' ציצית: לבישת

מלבישים כיפה חובש, הילד אותו ב חדשה ציצית

מלמדים ו אותו: לברך

אַתָּּה בָּּרוּךְ אֲדֹנָּי הָּעוֹלָּם מֶלֶךְ, אֱלוֹהֵינוּ

אֲשֶר בְּמִצְוֹתָּיו קִדְּשָּנוּ ּוצִוָּּנו. צִיצִית מִצְוַת עַל

אַתָּּה בָּּרוּךְ אֲדֹנָּי הָּעוֹלָּם מֶלֶךְ, אֱלוֹהֵינוּ

הַזֶּה לַזּמַן והִגִּיעָּנוּ וקִיּמָּנוּ. שֶהֶחֱיָּנוּ

יאמרו העטיפה: אחרי

ב אָּשִׂישׂ ַּשׂוֹשׂ אדֹנָּי, נ ַתָּּגֵל בֵּאלוֹהַי, פְשִי יֶשַע בִּגְדֵי הִלְבִּישַנִי כִּי

יְעָּטָּנִי, צְדָּקָּה מְעִיל כֵלֶיה תַּעְדֶּה וְכַכַּלָּּה פְּאֵר יְכַהֵן: ָּכֶּחָּתָּן

הבן אבי וא מברכים מו הילד: את

וכִמְנַשֶּה כּאֶפְרַיִם אֱלוֹהִים: ישִׂמְךָּ

ָּיבָּרֶכְך אֲדֹנָּי יָּאֵר ויִשְמרֶךָּ: אֲדֹנָּי יִשָּּׂא וִיחֻנֶּךָּּ: אֵלֶיךָּ פָּּנָּיו

אֲדֹנָּי שָּלֽוֹם לךָּ ויָּשֵׂם אֵלֶיךָּ: פָּּנָּיו

אֲבָּרכֵם וַאֲנִי יִשְׂרָּאֵל בּנֵי עַל מִי ש אֶת: ושָּׂמוּ

אַהֲבָּתו בּלִבּךָּ שֶיִּתֵּן שֶבַּשָּּמַיִם אָּבִינוּ מִלִּפְנֵי רָּצוֹן. ֹוִיהִי

יִרְאַת ותִהְיֶה אֲדֹנָּי תֶחֱטָּא שֶלֹּא. ךָּ יי ח ימֵי כּל פָּּנֶיךָּ ַעַל

ידַבֵּר פִּיךָּ תְבוּנָּה, יֶהְגֶּה לִבּךָּ וּמִצְוֹת, בַּתּוֹרָּה חֶשְקךָּ וִיהִי

תּוֹרָּה בִּמְאוֹר יָּאִירוּ עֵינֶיךָּ רְנָּנוֹת, יַרְחִיש וֹנְךָּ וּלְש, חכְמוֹת

וְכִלְיוֹתֵיך דָּעָּת, יָּבִּיעוּ שִׂפְתוֹתֵיךָּ הַרָּקִיעַ, כְּזוֹהַר יָּזְהִירוּ ָּוּפַנֶיךָּ

יוֹמִין עָּתִיק דִּבְרֵי לִשְמוֹעַ יָּרוּצוּ וּפְעֲמֵיךָּ מֵישַרִים, , ה ָּתַעֲלוֹזְנ

יִתֵּן פִּרְיוֹ אֲשֶר מָּיִם פַּלְגֵי עַל שָּתוּל כְּעֵץ וְהָּיָּה בְּךָּ: וִיקוּיָּם

וְנָּחָּה וכן: יַצְלִיחַ יַעֲשֶׂה אֲשֶר וְכֹל יִבּוֹל לֹא וְעָּלֵהוּ בְּעִיתּוֹ

רוּח ַעָּלָּיו רוּח וּגְבוּרָּה, עֵצָּה רוּחַ וּבִינָּה, חָּכְמָּה רוַחַ אֲדֹנָּיּ,

וְיִרְאַת דַּעַת. אֲדֹנָּי

בַּתּוֹרָּה עוֹסְקִים וצַדִּיקוֹת צַדִּיקִים וּבָּנוֹת בָּנִים לךָּ ויִתֵּן

פַּרְנָּסָּֽתך לךָּ ויַזְמִין בָּרוּךְ. מקוֹרְךָּ וִיהִי ימֵיהֶם. כּל ָּוּמִצְוֹת

פָּּנוּי שֶתִּהְיֶה פַּרְנָּסָּה הָּֽרחָּבָּה. יָּדו מִתַּחַת וּבְרֶוַח ֹבנַחַת

לַעֲבוֹדַת לח ותִכָּּתֵב בְּרִיאוּתְךָּ, וְיָּתְמִיד השםַ. טוֹבִים ם יי

אָּמֵן יִשְׂרָּאֵל, צַדִּיקֵי כּל בּתוֹךְ: וְאֲרֻכִּים

לה״ו שוקרון חנן הרב: ערך זצ״ל אליהו מרדכי הרב ע״פ,

א- סדר הילד את 'מלמדים 'ב

ש גזירת: ער י

ועדיף הילד, ער י מש מעט לגזור חכם תלמיד מכבדים

מקדימה- קרובי כן יעשו כך אחר תפילין. הנחת מקום

מברך אחד וכל המשפחה. א הילד ת שמים ויראת בתורה

. הטוב כליבו

לתספורת קודם לומר: טוב

וּרְחִימו בִּדְחִילוּ וּשְכִינְתֵּיהּ, הוּא בּרִיךְ קֻדְשָּא יִחוּד ּלְשֵם

הֵ״א וָּא״ו בּאוֹתִיּוֹת הֵ״א יוֹ״ד שֵם ליַחֲדָּא וּדְחִילוּ, וּרְחִימוּ

הַיּוֹם וּמְזֻמָּּן מוּכָּן הֲרֵינִי יִשְׂרָּאֵל. כּל בּשֵם לִים ש בּיִחוּדָּא

ו רֹאש שְׂעַר לְסָּפֶּר ֹהַזֶּה, להַעֲבִיר מכַוֵּן וַהֲרֵינִי הַיֵלֶד שֶל

הָּרֹאש בִּפְאַת מִצְוֹת תֵּי ש לקַיֵּם מכַוֵּן וַהֲרֵינִי הַקָּּשִים, דִּינִים,

שַדַּי ואֵל שׂמֹאל. מִצַּד אַחַת וּפֵאָּה יָּמִין מִצַּד אַחַת פֵּאָּה

דוֹר מ לִהְיוֹת הילד את מֵכִין וַהֲרֵינִי תָּמִיד. בּעֶזְרָּתִי ָּיִהְיֶה

הָּאָּדָּם אֶת אֱלֹהִים וַיִּבְרָּא כַכָּּתוּב: , הַקָּּדוֹש אָּדָּם אֶל וכִסֵּא

ונֶאֱמַר הָּאָּדָּם, אֶת עָּשָּׂה אֱלֹהִים בּצֶלֶם כִּי ונֶאֱמַר: : בּצַלְמוֹ,

רָּצוֹן וִיהִי אֶתְפָּּאָּר: בּךָּ אֲשֶר יִשְׂרָּאֵל אָּֽתָּּה עַבְדִּי לִי וַיֹּאמֶר

ָּמִלְּפָּנֶיך וּבָּה חֲש שֶתִּהְיֶה אֲבוֹתֵינוּ, וֵאלוֹהֵי וֹהֵינוּ אֱל אֲדֹנָּי

כְּאִלּו עַתָּּה מְקַיֵּם שֶאֲנִי זוֹ מִצְוַת לְפָּנֶיךָּ וּרְצוּיָּה ּוּמְקֻבֶּלֶת

מִצְוָּה וְתַעֲשֶׂה זוֹ. בְּמִצְוָּה לְכַוֵּן הָּֽראוּיוֹת הַכַּוָּּנוֹת בְּכל כִּוַּנְתִּי

כִּרְצוֹנֶך: ָּרָּאוּי ה בְּמָּקוֹם לְמַעְלָּה פְּרִי ָּזוֹ

הש שגוזרים בשעה זה מזמור אומרים: ער י

לְדָּוִד מִזְמוֹר הַגִּתִּית עַל: לַמְנַצֵּחַ

אֲדֹנָּי הוֹדְך תְּנָּה אֲשֶר הָּאָּרֶץ בְּכָּל שִמְךָּ אַדִּיר מָּה ָּאֲדֹנֵינוּ

צוֹרְרֶיך לְמַעַן עֹז יִסַּדְתָּּ וְיֹנְקִים עוֹלְלִים מִפִּי הַשָּּמָּיִם: ָּעַל

אֶצְבְּעֹתֶיך מַעֲשֵׂה שָּמֶיךָּ אֶרְאֶה כִּי וּמִתְנַקֵּם: אוֹיֵב ָּלְהַשְבִּית

אָּדָּם וּבֶן תִזְכְּרֶנּוּ כִּי אֱנוֹש מָּה כּוֹנָּנְתָּּה: אֲשֶר וְכוֹכָּבִים יָּרֵחַ

תְּעַטְּרֵהו וְהָּדָּר וְכָּבוֹד מֵאֱלוֹהִים מְּעַט וַתְּחַסְּרֵהוּ תִפְקְדֶנּוּ: : ּכִּי

וַאֲלָּפִים צֹנֶה רַגְלָּיו: תַחַת שַתָּּה כֹּל יָּדֶיךָּ בְּמַעֲשֵׂי שִילֵהוּ ְתַּמ

אָּרְחוֹת עֹבֵר הַיָּּם וּדְגֵי שָּמַיִם צִפּוֹר שָּׂדָּי: בַּהֲמוֹת וְגַם כֻּלָּּם

: יַמִּים

אֲדֹנָּי הָּאָּרֶץ בְּכָּל שִמְךָּ אַדִּיר מָּה: אֲדֹנֵינוּ

לה״ו שוקרון חנן הרב: ערך זצ״ל אליהו מרדכי הרב ע״פ,

אחרי לומר טוב: ער הש י גזירת

מִלּפָּנֶיך רָּצוֹן ָּיהִי אֲדֹנָּי שֶכּשֵם אֲבוֹתֵינוּ, וֵאלוֹהֵי אֱלוֹהֵינוּ

תּזַכֵּהו כָּּךְ קדוֹשִים יִשְׂרָּאֵל מִנְהַג לקַיֵּם הַזֶּה הַבֵּן את ּשֶזִּכִּיתָּ

ח ולִבְנֵי טובים ולמעשים לחֻפָּּה לְמִצְוֹת ַלתוֹרָּה, יי וּמְזוֹנֵי

רוִיחֵי, שֶכָּּתוּב: א מִקְר בּוֹ ָּוִיקוּיָּם

ח נוֹת ש לךָּ ויוֹסִיפוּ יָּמֶיךָּ יִרְבּוּ בִּי ַכִּי, ם יי

ח וּשְנוֹת יָּמִים אוֹרֶךְ ַכִּי לך יוֹסִיפוּ ושָּלוֹם יי, ָּם יָּמִים אֹרֶךְ

וְכָּבוֹד עֹשֶר בִּשְׂמֹאולָּהּ. בִּימִינָּהּ רָּצוֹן יהִי כֵּן. אָּמֵן

ושרים: יחד סידור לילד נותנים

בָּהֶם ויִקָּּרֵא הַנּעָּרִים אֵת יבָּרֵךְ רָּע מִכּל אֹתִי הַגֹּאֵל הַמַּלְאָּךְ

הָּאָּרֶץ בּקֶרֶב לָּרֹב ויִדְגּוּ ויִצְחָּק אַבְרָּהָּם אֲבֹתַי ושֵם מִי: ש

וה ויַרְבֶּךָּ ויַפְרךָּ אֹתךָּ יבָּרֵךְ שַדַּי ְוָּאֵל י י מֵאֵל עַמִּים: לִקְהַל תָּ

בִּרְכֹת מֵעָּל שָּמַיִם בִּרְכֹת וִיבָּרֲכֶךָּּ שַדַּי ואֶת ויַעְזרֶךָּּ אָּבִיךָּ

וָּרָּחַם שָּדַיִם בִּרְכֹת תָּּחַת רֹבֶצֶת. תּהוֹם

: יחד האחים כל

עֶזְרִי עֶזְרִי: יָּבֹא מֵאַיִן הֶהָּרִים אֶל עֵינַי אֶשָּּׂא לַמַּעֲלוֹת שִיר

מֵעִם אֲדֹנָּי יָּנוּם אַל רַגְלֶךָּ לַמּוֹט יִתֵּן אַל וָּאָּרֶץ: שָּמַיִם עֹשֵׂה

וְלֹא יָּנוּם לֹא הִנֵּה שֹמְרֶךָּ: יִשְׂרָּאֵל וֹמֵר ש: שָּן יי אֲדֹנָּי ָּשֹמְרֶך

אֲדֹנָּי וְיָּרֵח יַכֶּכָּּה לֹא הַשֶּמֶש יוֹמָּם יְמִינֶךָּ: יַד עַל ַצִלְּךָּ

: בַּלָּּיְלָּה אֲדֹנָּי נַפְשֶך אֶת יִשְמֹר רָּע מִכָּּל: ָּיִשְמָּרְךָּ אֲדֹנָּי

עוֹלָּם וְעַד מֵעַתָּּה וּבוֹאֶךָּ צֵאתְךָּ: יִשְמָּר

יְרֵא כָּּל אַשְרֵי הַמַּעֲלוֹת שִיר אֲדֹנָּי יְגִיע בִּדְרָּכָּיו: ַהַהֹלֵךְ

פֹּרִיָּּה כְּגֶפֶן אֶשְתְּךָּ לָּךְ: וְטוֹב אַשְרֶיךָּ תֹאכֵל כִּי כַּפֶּיךָּ

כִי הִנֵּה לְשֻלְחָּנֶךָּ: סָּבִיב זֵיתִים כִּשְתִלֵי בָּּנֶיךָּ בֵיתֶךָּ בְּיַרְכְּתֵי

יְרֵא גָּּבֶר יְבֹרַךְ כֵן יְבָּרֶכְך אֲדֹנָּיָּ: אֲדֹנָּי בְּטוּב וּרְאֵה מִצִּיּוֹן

ח יְמֵי יְרוּשָּלַיִםַכֹּל יִשְׂרָּא. ל עַל שָּלוֹם לְבָּנֶיךָּ בָּנִים וּרְאֵה ייֵךָּ:

לה״ו שוקרון חנן הרב: ערך זצ״ל אליהו מרדכי הרב ע״פ,

'חלאקה זה?'מה

האר״י מתקופת קבלי מנהג שזה לומר נוהגים. הרבה

של תלמידו שהרי נכון, לא זה "י האר "הרב עליו מעיד

כמנהג" שערו לגזור בנו את הביא לדעת חשוב אז.

ביותר קדום מנהג. שזה

ח במהלך ברורים שלבים עובר הוא היהודי של ו יי

בגיל8 לאישיותו: בקשר מאוד לברית נכנס הוא ימים

בגיל13 וארצו, ראל יש עם של רשמית מתבגר הוא

המנ מן עונשין" ל״בר והופך הללו המעברים ן. יי

יכול לא רגיל, אמריקאי מדוע. ונסביר מאוד חשובים

המסו היום על להצביע יי אחריות לקחת החל הוא ו ב ם

קרה זה מתי בדיוק מבין היהודי לעומתו מעשיו, . על

בצורכי מרוכזים התינוק של ימיו ראשית ללידה. נחזור

ובגופו, עצמו תודעתו מתפתחת שלוש בגיל

מחברי ממשפחתי, ממני, מורכב העולם; הסביבתית

סובבי. וכל השפעות מפני האדם על מגן השיער גידול

החיצוני, העולם כאתרוג בקופסא. להישאר גזיזת

הבודד האני מתוך היציאה את מבטאת השיער

מלווה להיות צריכה ו הז היציאה לסביבה. והיפתחות

חזקה ובאמונה גדולים נפש בכוחות. בתמיכה, ולכן

בחום אותו ועוטפים ישראל, לגדולי הילד את לוקחים

הזה הצעד לקראת. משפחתי

הנקראת בעצים הלכה ישנה: , לכך בנוסף. ערלה

לח הראשונות השנים בשלוש אסור האילן, של ו יי

גם טהור טבע הוא מפירותיו, . לאכול ה הוא אדם,

לבד אינד, יבי. דואל בין החיבור מתבצע שלוש, בגיל

ה עץ, לאדם ו לאינד העולם בין מקבל והוא ידואל בי

על גם אמיתית אחריות חבריו, משפחתו, בני ובהמשך

כולה. הבריאה על

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

היגיון נצחי או תמורות הזמן

או נצחי היגיון – הזמן תמורות שונות פסיקה בגישות לימוד

(הרב חיים דוד לא ג׳ (שלוש, רבה הראשי של נתניה, 1920 - 2016, שו״ת חמדה גנוזה)

(הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק, 1903 - 1993, פילוסוף דתי, ראש ישיבה, מראשי הרוחניים וממנהיגיה של היהדות האורתודוקסית, ותנועת הציונות הדתית המזרחי, בארצות הברית)

(הרצאה שניתנה בתמוז תשל״ה לוועידת סיני זצ״ל הרב סולובייצ׳יק של הרבנים ה״ב אר)

חז״ל הדגישו פעמים רבות את חשיבות מדת הענוה, מכיוון שאדם בעל גאוה לא יוכל לעולם להיות תלמיד חכם גדול. כל שמו ית׳ פירושו להפגש עם העליון-על-עולם, בורא העולם, את הבלתי מוגבל, פגישה מוגבלת את האינסוף חייבת להוליד רוח ענוה. ענוה מביאה להכנעה.

מה אנו מבטלים בפני העליון שמו יתברך?

ראשית, אנו מבטלים את ההיגיון היומיומי בפני האינסוף. מה שאני מכנה ״ההגיון של הביזנסמן״ או ״ההגיון של האיש המעשי״, שיטה פילוסופית (=האוטיליטרי) המודדת את מוסריותם של מעשי האדם ע״פ מידת התועלת והאושר שהם גורמים לבני אדם. ואנו מקבלים את ההיגיון של סיני סייג ללא.

שנית, אנו מבטלים את הרצון, ומקבלים סייג ללא את הרצון של סיני. ההיגיון היומיומי המאוד אוטיליטרי (תועלתני), המאוד שטחי, ואנו מקבלים רצון אחר, רצון של שמים.

כאשר הרמב״ם מבאר מהי קבלת עול מלכות שמים, הוא מסביר את המשנה: ״מפני מה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה״. הוא מונה את יסודותיה: יחוד השם, ואהבת ה׳, ותלמוד תורה ״שהוא העיקר״ (קריאת שמע א ב). מכאן שתלמוד תורה פירושו קבלת עול מלכות שמים. וזו הסיבה שאסור ללמוד תורה בלי לברך את ברכת התורה. זו הסיבה לקדיש דרבנן. שתלמוד תורה מהווה אקט של התבטלות, של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות.

אכן בתלמוד תורה, עלינו ראשית לחתור לאמת ורק לאמת. האמת ניתנת להשגה רק בדרך חשיבה והבנה תורנית הלכתית ייחודית, מבפנים, פי על המתודה הנתונה, הנמסרת מדור לדור והנמסרת למשה, חכמי המסורה, חז״ל הראשונים. רק בהצטרפות לשורות חכמי המסורה, האחרונים. ״המצאתי דבר שהרשב״א לא ידע, וגדולי שהגאון מווילנא לא היה לו מושג ממנו; גישה חדשה לחלוטין לפרשנות התורה״ — זה מגוחך.

אין מה שימנע ממך להצטרף לשורות חכמי המסורה, להסביר את חוקי התורה ע״י הסברים שאולים מבחוץ. לשפוט, לשפוט ולהעריך חוקים ומשפטים של תורה עפ״י אמות מידה של שיטת ערכים חילונית.

שנית, אסור לנו להיכנע רגשית, אסור לנו להרגיש נחיתות. נחיתות, נכנע בפני תסביך נחיתות הסובל מתסביך נחיתות. הקסם החולף של סיסמה פוליטית מודרנית או אידיאולוגית. אני אומר שלא רק שלא להתפשר, ודאי שלא, אלא אפילו שלא להיכנע רגשית, שלא להרגיש נחות. אסור שיעלה על דעתו של מי שקיבל עליו עול מלכות שמים, לשתף פעולה במשהו אפילו עם כיוון של פילוסופיה מודרנית חילונית.

לדעתי, היהדות אינה זקוקה להתנצל לא בפני האשה המודרנית ולא בפני נציגים מודרניים של הסובייקטיביזם הדתי. עלינו להיות גאים במסורת שלנו.

שלישית, אין צורך לומר שאין לנסות להתאים את הנורמה ההלכתית הנצחית לערכים חולפים. חברה נירוטית חולנית, סובלת מהפרעות אישיות שמקורן בתסביכים (=בעלת עצבנות נפשיים חמורים). וכזו אכן היא החברה שלנו.

עוד נאמר לי, שהומלץ להפעיל את הכלל של ״אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה״. אילו הצעה זו הייתה מתקבלת — ואני מקווה שלא תתקבל — נוכל למחוק את המשנה האומרת ״וקונה את עצמה בגט״ (קידושין א א). אם קיימת זכות כזו, למה תוגבל דווקא לרה״ר? כל רב יהיה בכוחו להפקיע קידושין. ומדוע שגם ה״רביניקל אסמבלי״ לא ישתמש בו בנוסף להפקיע קידושין לישראל?

מה הראשית? אתם רוצים להרוס את הכל. ואני להיות גלוי ופתוח אתכם: האם אתם מצפים לשרוד כרבנים אורתודוקסים, האם אתם חושבים להמשיך את המסורה בתנאים כאלה? תהו ובהו (ח״ו) יבואו במקום התורה.

---

(רבי אליהו בכור חזן [א טו לב תעלומות שו״ת], רבה הראשי של טריפולי, רבה הראשי של אלכסנדריה, אב״ד בירושלים, 1848 - 1908)

(רפאל אהרן בן שמעון (הרב ו אה״ע דבש ומצור, 1847 - 1928,) רבה הראשי של קהיר, מצרים, מחבר הספר נהר)

---

או נצחי היגיון – הזמן תמורות שונות פסיקה בגישות לימוד

– רבי שלום משאש זצ״ל, רבה של מרוקו ושל ירושלים — האחרון בדור

מעמד האישה — הצבעה בבחירות

הרב אברהם יצחק הכהן קוק — הרב הראשי הראשון לישראל

הרב עוזיאל — הרב הראשי לישראל, חד עם הרב קוק

האם מושג העבדות שייך לימינו?

הרב משה כלפון הכהן — רבה של ג׳רבה לפני 130 שנה

הנה בדבר הדין, אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמוני בתורה, בהלכה ובאגדה, בנביאים ובכתובים. ואנו שומעים קול אחד, שחובת הצבור הקבועה של משפט ושל משרה ושל עבודת הגברים, היא מוטלת על הגברים, ״שהאיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש״, וכל כבודה בודה פנימה, ושתפקידים של עדות, אינם שייכים לה.

וההשתדלות למנוע תערובות המינים בקבוצים חורז כחוט בכלל מהלך התורה. וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה צבורית המביאה בהכרח לידי התערבות המינים בהמון, בקבוצה בכללה. ואחת ובמסבה.

אין הדעת מקבלת איך אפשר לתפוס החבל בשני ראשיו: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתם! ?

בעניין הגיור — למדנו מדברי רבותינו ז״ל, שמצווה לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, לפי שהקב״ה אוהב גרים וציווה על הונאתן. ומזו גדולה אמרו רז״ל (יבמות קט: תוס׳ ד״ה: רעה): לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו אליהם גרים, שנאמר: וזרעתיה לי בארץ — אין זורע סאה אלא להכניס כמה סאים (פסחים פז).

ובדורנו זה קשה מאוד ואחראית נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל לצאת מכלל ישראל או להיטמע בגויים או להמיר דתם. ויש בזה משום אזהרת רז״ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז). ואדם מישראל שנדחה או שנטמע, נהפך לאויב ישראל בנפש, וההיסטוריה מעידה על זה במקרים הרבה ודורות הרבה.

וגם אם לא נאמר ונחוש לחבל אחרי הדלי, מכל מקום ודאי שאנו חייבים לקרבם. ולא מבעיא אם הם בני ישראל גמורים, אלא אפילו אם הם בני בניהם של ישראלית, שהרי בניה הם מזרע מישראל, ואלה הם בבחינת צאן אובדות.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הבעל שם טוב

קהילת אורות נחלים רבי ישראל שוקרון

ערך: בעל שם טוב

**1. ** ר' אברהם אבולעפיא — ״נתיבות התורה״: ״בעלי הקבלה המפורסמים בדרכי שבע שמות ידועות בקצת ארצות קוראים עצמם בשם, ואומרים בפיהם כשיזכירום בהשבעות עם השמות פליאות שעושים, ת׳ שמו, וימיתו שונאיהם בכח דבריהם, וישתיקו אש ויכבו קנים ושפורחים באויר בשם, מזעפו הים. ובאלו הזיות ודמיונות אין חקר. ״

**2. ** הרב האלקי מ׳ ישראל שער מהדורת קאפוסט שבחי הבעש״ט: ״ספורי נפלאות ונוראות מכבוד ר׳ ישראל או קדושה. ורבוי התועליות הנמשכים מזה להלהיב לבות ב״א לעבודתו זיע״א… בעש״ט ית׳. ״

**3. ** שער מהדורת בארדיטשוב מבואר בהקדמה באריכות: ״התועליות הנמשכים מספורים אלו. ורבוי יתעוררו הרעיונים ויתלהטו הלבבות כי ישימו עיניהם ולבם להבין כל פרטי הדברים והיו עמם וקראו בם כל ימי חייהם למען ילמדו ליראה את ה׳ אלקיהם ולעבוד בלב שלם את מלכיהם. ״

**4. ** הקדמת מהדורת קאפוסט: ״הנה אחר שהגיעו לידי כתבי קדש אלו אשר גילה ה׳ ע״י עבדיו מפורסמים, ובעז״ה אין דור שאין בו צדיקים קדושים. ואחרי ראותי גודל ורב. כי הבעש״ט אמר שהעוסק בשבחי הצדיקים הוא כאילו עוסק במעשה מרכבה, כמ״ש בפנים בפרט התועליות הנמשכים מזה. ואחרי ראותי גודל ועוצם כתבי קדש אלו, תשוקת המתאווים להעתיק. ״

**5. ** רבי נחמן מהורדנקא ״עובר אור״: ״כאשר הייתי חסיד גדול כל כך, שהיתי בתענית בכל יום והלכתי בכל יום למקווה ב׳ ש׳ קר. ואף אדם שום לא יוכל לסבול מקווה כזאת קרה. עד שהוכרחתי שלהוציא מחכמת שבות הזרות, כן פי על לא יכול הייתי לפ׳ טוב שם הבעל. ״

**6. ** שבועת ר׳ יצחק בר׳ פנחס (תקנ״ו), הובא בספר ׳חסידים ומתנגדים׳ ח״א עמ׳ 323 מהדורת בועת:

״נוסח השבועה שנשבעתי לפני אדוני אבי מוהר״ר פנחס המופלא הרבני הגדול, נ״י. הנני נשבע בנקיטת חפץ בשבועה דאורייתא על דעת הב״ד הגדול, דהיינו על דעת הרב הגאון החסיד המפורסם מ׳ אלי׳ מק״ק ווילנא ועל דעת החסיד המפורסם מ׳ קלונימוס מק״ק טשאווש ועל דעת אדוני אבי הנ״ל לי ב, והריני נשבע בתורה הקדושה ובחלק עוה״ב שלי שלא אהי׳ נמנה בין כת החסידים מתלמידי דתלמידי ר׳ ישראל בע״ש מק״ק מעזיבאז, ושלא אטול עצה מהם בעבודת הבורא, דהיינו שלא אתפלל במנין המיוחד שלהם הנקרא מנין של חסידים, ושלא אשב במסיבה המיוחדת להם הנקרא מסיבה של חסידים דכת הנ״ל בשום סעודה או משתה בעולם, ושלא אלך במחול עמהם, ושלא אהי׳ לעולם אצל הרב שלהם, ושלא אתן לפדיון לרבם כמנהגם, ושלא אתן איזו צדקה לחבורה שלהם או סך קצבה. ובאם ח״ו שאעבור במזיד על השבועה הנ״ל אזי יחולו עלי כל הקללות הכתובות בספר התורה הזה ולא יועיל לי שום התרה מאיזו רב או ב״ד אלא מבי״ד לעיל שלשתן במעמד יחד ומפיהם דווקא, והשבועה הזאת לעולם… נשבעתי הנ״ל כל ברצון גמור ובדעת צלולה… דבק תמיד בתורת השם יתברך ובלומדיה כד״ת. נקיטת חפץ. נשבע בפנינו המופלא הרבני מהור״ר יצחק הנ״ל. ״

**7. ** שבחי הבעש״ט: פעם אחת נסע הבעל-שם-טוב לעיר וסמוך לקמינקע, שמע כרוז להעביר את השוחט דקהילת קודש, ואמר: אעבירנו ואעמיד לו איזה פרנסה. היה זהיר מאוד לקפח פרנסת כל אדם.

וכשבא לבית רבי ברוך, הכין רבי ברוך עצמו ושחט כמה בהמות, ובהמה אחת נטרפה ותלאה בפרוזדור. והבעל-שם-טוב עשן הלולקע בפרוזדור, ונכנס רבי ברוך לפרוזדור ואמר לו הבעל-שם-טוב לחתוך חתיכת בשר מן זו בהמה ולצלות בשבילו. וסבר רבי ברוך שאמר כן בדרך שחוק. ואמר: אני בודאי אאכול ממנה. ואמר: רום מעלתו לא יאכל מזו בהמה. ואמר: באמת, שאמר. וכשראה שאמר טרפה הבהמה זו, אמר לו הבעל-שם-טוב: אבל הבהמה הזאת מבקשת ממני שאאכול ממנה. אמרו נא לי מפני מה נטרפה הזאת הבהמה? ושלח אחר השוחט ושאל אותו: מפני מה נטרפה הזאת הבהמה? ואמר לו: יש דעות בפוסקים, יש מכשירין ויש מטריפין.

וצווה שיחתכו חתיכת בשר ממנו ויעשו צלי. וראה הבעל-שם-טוב שהדבר קשה בעיני אנשיו, ואמר שישלחו לקהילת קודש פולנאה לרבי שמואל מורה-צדק, ויביאו אגרת קודם שתצלה. תכף שלחו ציר רוכב על סוס, ובא ובידו אגרת מן המורה-צדק שהיא כשרה. ולא רצה, והעביר את השוחט, ולהעמיד לו פרנסה.

**8. ** שבחי הבעש״ט: מעשה שהיה איש אחד ונקרא שמו רבי אדם, ובאו אליו הכתבים מבעל-שם-טוב. כי פעם אחת בא למערה אחת ומצא שם כתבים שהם רזים. והוא עשה שאלת חלום למי למסור את הכתבים שלו. והשיבו: למסור לרבי ישראל בן אליעזר מעיר אקופ. וקודם מותו ציוה לבנו יחידו: הנה יש תחת ידי כתבים שהן רזין דאוריתא, אבל אינך ראוי להם. תחקור אחר עיר אחת ושמה אקופ, ושם תמצא איש אחד הנקרא ישראל בן אליעזר, והוא כבן ארבע-עשרה שנים, ותמסור לו את הכתבים, כי המה שייכים לשורש נשמתו. ואם תזכה שילמד עמך — הרי טוב.

ויהי אחר פטירת הרבי אדם, הנה בנו יחידו היה מופלג גדול בלימוד ומושלם בכל המעלות. לקח עגלה עם סוסים ונסע מעיר לעיר עד שהגיע לעיר אקופ. בלילה — עמד הבעל-שם-טוב, ובתוך כך ישן הבעל-שם-טוב, ויעמוד בן הרב ויקח קונטרס אחד מהכתבים ויניח לפניו, ועשה עצמו עוד כאילו הוא ישן. וכאשר נעור הבעל-שם-טוב וראה את הקונטרס נזדעזע מאוד ולמד אותם ויצנע אותם בתוך חיקו. וכן עשה בן הרב עוד בלילה אחרת, עד שראה בברור שזה האיש שציוה עליו אביו למסור לו את הכתבים.

וכאשר נכנסו לבית התבודדותם למדו שם כל הצורך בגפ״ת ופוסקים וגם כל כתבי הקודש. והנה בכתבים הנ״ל היה קבלה אלוקית וגם קבלה מעשית.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הרב קוק ורבי אלחנן וסרמן

מציאות – דרך קודש בטהרתו? הקודש או

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשון של ארץ ישראל, משנתו מעניקה משמעות מעשית ורוחנית לשינויים העצומים שעברו על עם ישראל בדורות האחרונים.

צורת ההתבוננות של הרב קוק על המציאות מזמינה לקרוא בכל התהליכים הללו את עקבות המשיח והגאולה, ועומק גם לתהליכים שנראים פניו על כהפוכים מדרך הקודש במבט ראשון.

מבטו של הרב קוק על המתרחש בעולם נובע מתפיסתו כי ״השכינה שורה בעולם ממש, בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח״. יש להסתכל בפנימיות הדבר עצמו, כך שמחד גיסא הדברים אינם נשפטים לפי איך שנראים במבט ראשוני, ומאידך גיסא השיפוט החדש אינו גורם לאובדן זהות של המציאות לטובת פירוש המנותק ממנה.

הדרך העיקרית להגיע להתבוננות כזו היא מה שמכונה בתורת הרב קוק: הסתכלות אחדות וכלליות – האופן שבו חלקים שונים משתלבים לתמונה אחת גדולה, ולפתע דברים הנראים סותרים הופכים למשלימים זה את זה באופן עמוק, ומאירה את הפנימיות שבהוויה, ומסבירה אותה באופן קדוש ואלוקי.

הרב קוק מנגיד בין לימוד התורה בגלות, שם הטבע שם לקודש זר ונלחם בו, ובין לימוד התורה בארץ, תורה. תפיסה זו דורשת אמון וחיבור של האדם לכוחות הטבעיים והפנימיים המצויים בו – התאמה והזדקקות הדדית בין הכוחות הנראים פניו על כסותרים ונאבקים באלו אלו. תורה שלמה היא זו הצומחת בהתאמה לכוחות הנפש והתרבות, ולא מדכאת אותם או מפקפקת בקיומם.

מתוך תפיסה זו מוכן הרב קוק לתת אמון אפילו בתנועות שמחשבות ותפיסות שאינן מדברות בשפת ״קודש״, למצוא לעיתים ערך מיוחד דווקא בחוסר ההדגשה של הקודש. את ההתמודדות הדתית עם הכפירה והחילון אין הרב קוק מנהל בתנועה ״לעומתית״ או תנועת מגננה, אלא באתגר שבהרחבת המבט: לראות כיצד הקודש מתפשט ונעשה רחב יותר.

עיון בתורתו של אחד מגדולי ומעצבי הציבור הציוני הדתי – שלפעמים ״כולנו״ גדלים ברכי הרב קוק ותורתו היא המכוננת את מערכת הערכים והמבט שלנו על המציאות – מראה בחריפות עד כמה הטענות שהוא מעלה שייכות גם אלינו ולנקודת מבטנו על המציאות.

רב אלחנן וסרמן, שאף למד אצל הרב קוק בתקופה מסוימת ומתוך כך התנגד לו הציבור החרדי, דוגל בתפיסה הרואה את מערכת היחסים בין חיי החולין לעבודת ה׳ כמתוחה ומלאת סתירות. העולם הזה עמוס ביצרים ובנטיות לב אנושיות, ומאבקים – כל אלו מטים את דעתנו גם מבלי שאנחנו שמים לב אליהן.

רב אלחנן טוען כי צריך ״להשתיק״ את הרצונות האנושיים כדי לעבוד את ה׳ באמת, ולשעבד את הלב לרצון השם. החוויה הקיומית של האדם עובד ה׳ היא שהעולם שבו אנחנו חיים הוא מקום שאין בו אמון לתת, וההתרחשויות והשינויים שעובר – גם התורה ובלי הבטחה שהתרבות האנושית תשמור על מוסריות ולא תהפוך לחיה טורפת. (ר׳ אלחנן עצמו נרצח בשואה – הוכחה מחרידה לדבריו אלו.)

תפיסתו של רב אלחנן ביחס למפגש של התורה עם העולם היא שעל התורה להישמר בטהרתה. אין לערב בה מחכמות העולם, אין להשוות אותה לפילוסופיה או לדון בה על פי תהליכים אנושיים – שכן כל אלו נגועים וחשודים ביצרים. סמכות חז״ל וגדולי הדורות והמסורת מימים ימימה הם יסוד, והתורה היא כספר החתום שכבר כתוב ונמצא בו הכל. והתביעה מהאדם המאמין היא להישמר מהליכה אחר רוחות זמן, אלא להביא אותן ״למשפט״ התורה – לשכור כיצד להתייחס אליהן: האם הן חיוביות או שליליות. עמדה זו מכוננת היסטורית את ההתנגדות לציונות ולכל פיתוח של תרבות יהודית שאיננה נובעת ויונקת באופן ברור וגלוי מהתורה.

---

מציאות – דרך קודש בטהרתו? הקודש או

**1. ** (פנקס הדפים 22ד)

כבר הגיעה השעה שצריך, ובימינו בלב ההמון מושג של עבודת ד׳ הוא גס מאד להיות, קליפה של המושג רצון ד׳ מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים. כי עוביה המוזר לדקדקה, ממילא יהי׳ עדין וכן גם כל הערך של מלאת הרצון הזה מוסבר באופן עדין. כלומר למלא את רצונו של מה שמחשבין, האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, בדבר עצמיות האלהים מצד עצמותו האישית, היא מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת בזמן הזה לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם.

האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של נפשות האדם, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב – בזה אנו רואים את האלהים. היא העצמיות האלהים, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני, רחוקה מציורנו. אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה ובכוונת הלב, ולא סוף אין שהוא למעלה מכל רעיון, ומוכיח עליו והכל שוקק ודומיה לו.

**2. ** (אורות עמ׳ קי)

השער – האלהות המתגלה הוא השער, צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין.

בכל בעולם, בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי ושיח, ברעיונות כל ממלכה, ובים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל סופר בדמיונות משורר, ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסער גבורת כל גבור.

האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה – היא יורדת בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו אינם יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, ומוצאים מרגוע ושלום במנוחתה.

**3. ** (קובץ מאמרים, מכתב לישראל הצעיר, עמ׳ סח)

מנהג הרופא, כשבא אצל חולה, לחפש אחרי סיבת המחלה. ואם יצלח בידו להסיר את הסיבה, תסור המחלה מאליה. כן גם אנחנו צריכים לחפש ולדרוש מה היא הסיבה שהביאה עלינו במשך זמן קצר צרות איומות במדה שלא היה כמוה מימות החורבן.

והנה אם נחפוץ לבוא עד חקר דבר זה בעזרת השכל האנושי, לא נבוא למבוקשנו, כי כל מקרי העת האחרונה הם שלא כדרך הטבע הרגילה. אבל הדרך היחידה למצוא את הגורמים למצבנו הנורא היא לחפש בתורה, ושם כתוב באר היטב הסיבה לצרותינו וגם התרופה לזה.

**4. ** (שם, תשובה לשואל, עמ׳ סו)

מה שכתב כבוד תורתו כי נראה מדברי הקדמונים, שנחלקו אם מותר להתעסק בפילוסופיה… באמת הוא כן, אבל למעשה אצלנו אין שום נפק״מ מחלוקת זו, כי פשוט הדבר, כי גם לדעת המתירין אין ההיתר אלא היכא דלא שכיחא היזקא, היינו באנשים שאמרו שמצוה לברר להם האמונה על ידי חקירה, באנשים… אבל לא באנשים פחותי ערך כאשר היינו, ולנטות ולטעות. ולעולם לא יעמוד אדם במקום סכנה.

ותדע מה עצי הסכנה – שהרי מצות האמונה חייבה שהתורה לכל, מנער ועד זקן טף ונשים, לאמר שיהיו כולם על הדעת היעלה לאמר שהקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואין ברור אלא שדברו פילוסופים כאריסטו? אלא מיחידי סגולה אשר אינם מצויים כלל בדורותינו בעלי השיטה הנ״ל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

טעם שתי ברכות התורה בבוקר

ב״ה

קהילת שמואל הצעיר, שבועות תשפ״ג, אמיר דדון

מה לעשות ב־45 שניות (3 * 15 בבוקר)!

**מקור א׳ – סימן מז בח**

**מקור ב׳ – לבוש על סימן מז**

סעיף א׳:

מאד ומאד צריך האדם ליזהר בה, להראות שקודם שיתחיל לומד דברי תורה או לומר ברכת התורה, שהיא חשובה בעיניו ונהנה ממנה, כמו שמברך על כל הנאותיו.

סעיף ו׳:

עוד יש ברכה אחת על התורה, וזאת היא: ״אשר בחר בנו מכל העמים״ על אמ״ה ״ונתן לנו את תורתו״ בא״י נותן התורה. ותקנוה בפני עצמה, ואחר שתקנוה בציבור, והוי להו ב׳ בציבור, כן בכל בקר קודם שאומרים פסוקים, גם ספר התורה אומרים אותה כשקורין אותו לתורה בבית הכנסת, ברכות על התורה בכל בקר.

ואין לתמוה למה אין מברכין ברכה לאחריה כמו שמברכין על הס״ת לאחריה (וע״ל סימן קל״ט סעיף י׳)? דבשלמא כשקורין בספר תורה, ברכת הנהנין כמו שמברכין לפניה, הולך לפניה כשמתחיל אותו לתורה, ולאחריה כשמסיים שפיר שייך ברכה. אבל הברכה שמברכין כל אחד על מה שחייב ללמוד ולעסוק בתורה, דכתיב ״והגית בה״ יומם ולילה, עת בכל עליו מוטלת זמן שאין לאחריה, ואין שייך לומר לברך לאחריה, שהוא לומר עליו בכל היום ובכל הלילה שהוא לאחריה.

ונראה לי שזה הטעם נכון למנהגינו, שאנו מברכין ב׳ ברכות על התורה בכל בקר, כדי שתהא אחת נחשבת לברכה אחרונה על הלימוד שלמד אתמול, שלא היה יכול לברך קודם לכן עד שיישן. לכן הפסק השינה דהוי הפסק, והוי שפיר אחריה. ואין לומר כשהפסיק ללמוד בינתיים, שהיה יכול לברך לאחריה, דהא חייב להגות בה אפילו כשהלך לישן אתמול (וע״ל סימן רל״ט עד סעיף א׳). ואם כן אין לו עת אחר לברך לאחריה עד הבקר.

והברכה השנייה היא נחשבת הראשונה על מה שילמוד היום כשיעיר משנתו. ואע״פ שלפי זה היה לנו להקדים ברכת ״אשר בחר בנו״ קודם ״לעסוק בדברי תורה״, ו״לעסוק״ משמע להבא, ותהיה ברכת ״אשר בחר בנו״ נחשבת ללימוד של אתמול, מכל מקום הואיל וגבי ספר תורה תקנוה לברכה ראשונה, כן גם כאן לקחוה לברכה ראשונה.

ועוד דלשון ״והערב נא״ כו׳ יותר נופל לומר על מה שילמוד, שאנו מתפללין שיערב מה שעבר כמו כל שלמדנו אתמול, שעל כיוצא בזה שייך יותר לומר לשון ערבוב, כלומר שיערב בפינו, פי על אף שלא תשכח ממנו נעימות טעמה, ואנו מתפללין שלא מפני טעם אחרים, יותר בדברים שנלמוד היום שהוא כמו הנהנין הגשמיים, שידחה טעם מפני טעם, רק ערבות הטעם ישאר עם ערבות הטעם האחרון. נ״ל.

ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני, ״אשר בחר בנו״ מכל העכו״ם וקרבנו לפני הר סיני, והשמיענו דבריו מתוך האש, ונתן לנו את תורתו הקדושה, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום.

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה.

וְהַעֲרֵב נָא ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ נוֹתֵן הַתּוֹרָה.

**מקור ג׳ – הקדמת ספר אגלי טל**

שמעתי שקצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין, ואמרו כי הלומד ומחדש בלימוד תורתנו הקדושה, ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד לשמה, רק כמו שהיה לומד התורה לשמה בפשיטות הרי שאין לו שום תענוג מהלימוד, אבל הלומד ומתענג בלימודו מתערב גם הנאת עצמו בלימודו.

ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא, כי זה הוא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנבלעין מדברי תורה, הנה הוא נעשה דבוק לתורה. [ועיין פירוש רש״י סנהדרין נח. ד״ה דבק. ] ובזוהר הקדוש: ״בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה… יצר הרע״.

ואם אמרת שמחה מתוך תורה, שעל ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא לשמה, ושלא לשמה, או על-כל-פנים שמחה זו מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה.

ומודינא (ומודים) זה, שהלומד לא לשם מצוות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דמי שאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה; ובהא (ובזה) אמרו ״לעולם יעסוק… שמתוך…״. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג בלימודו — מצוה.

**מקור ד׳ – המשך הנ״ל ״ח**

**מקור ה׳ – אב״ט ט״ז, עזר הכהן א**

יש ת״ח שמנדדין שינה מעיניהם ועוסקים הרבה בתורה, ויש ת״ח שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות לב לעסוק הרבה בתורה, ובאמת יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשוה. מי שישן הרבה כדי שיחזק כוחו בתורה, הקב״ה נותן לו חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה וכו׳.

**מקור ו׳ – פרישה תחילת סימן מ״ז**

**מקור ז׳ – דעת תורה על שבועות, ממיר ירוחם ב**

״יש יממה אחת בשנה, חלקיק שנייה אחת, 24 שעות של מתן תורה. ובתוך היממה הזו יש שִׁנְיוֹנָת אחת, ופתאום הרגע הזה אתה אומר: ׳ה׳, מה שתגיד לי אני עושה. ׳ ומה שקוראים לו ׳קבלת תורה׳ — ׳מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה׳. אחריך — באשר תלך אלך. ״

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דמוקרטיה או מלכות

ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה או מלכות?

1. דברים פרק יז, יד-טו

כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא:

2. דברים פרק יב, כ

כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר:

3. שמואל א פרק ח, ה-ו

ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים: וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל ה':

4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב

רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו'.

5. ספורנו דברים פרק יז

והיה הרשות במנוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תואר, אשר רמז שסופו לשנאתה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, כמו שקרא לדוד בדבר אבשלום:

6. אברבנאל דברים יז

אין בזה מצווה כלל, כי לא ציווה הש״י שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הגדת העתיד, יאמר — אחרי היותכם בארץ הנבחרת, ואחרי הכיבוש והמלחמות כולם, ואחרי החילוק, וזהו אמרו ׳וירשתה וישבת בה׳, אני ידעתי שתהיו כפויים טובה, כשתאמרו מעצמכם ׳אשימה עלי מלך׳; לא מפני ההכרח להילחם עם העממים ולכבוש את הארץ, כי כבר היא נכבשת לפניכם, כי אם להשתוות עם האומות הממליכים עליהם מלכים.

וזכר שכאשר יקרה זה, לא ימליכו המלך ההוא כרצונם, כי אם אשר יבחר ה' בו מקרב אחיהם, וזהו עצם המצווה ואמיתתה, רוצה לומר: ׳שום תשים עליך מלך מקרב אחיך׳, לא שיצווה אותם שישאלוהו, כי אם שכאשר ישאלו אותם מרצונם, לא יבחרוהו מעצמם, כי אם אשר יבחר ה' מקרב אחיהם; ולפי זה יהיה עניין המלך מצוות עשה תלויה בדבר הרשות, כאומר — כאשר תרצה לעשות כן, עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כי אם בזה האופן.

7. העמק דבר דברים פרק יז פסוק יד

(יד) ואמרת וגו'. לפי לשון זה הי' במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו', והרי ידוע בדברי חז״ל דמצוה למנות מלך, וא״כ למאי כתיב ואמרת וגו', ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ״י דעת מלוכה או עפ״י דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות עפ״י הכרח מצות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, מש״ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך.

עפ״י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומש״ה כתיב ואמרת וגו' שיהא העם מבקשים כך, אז שום תשים וגו'. והא… מצוה הוא, ומ״מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצים בהנהגת מלך, ומש״ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך, והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם:

8. משפט כהן קמד אות טו

נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה… למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צורכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם… דלעניין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות