הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ במדבר תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב
משה- על הרע לשון טעמו ותכליתו
הכלל לקדושת היחידים רוממות בין
1 תר״ץ בהעלותך ראי״ה. שמועות
לראות יש וכך לכלל. ביחס היא יחידית רבנו משה של דמותו כמחלוקת פרשתנו, של בסופה הכושית, האשה פרשת את
ומרים לאהרן משה בין. רעיונית
בגמ מסופר רא עוסק דוד המקדש. מקום אחר החיפוש על
"למצ עולם של בנויו לבית מקום א (זבחים התורה מן "הבחירה
ביותר הגבוה המקום הוא טם, עי בעין לבנותו וסבר ב,)נד, כתפיו ובין "כדכתיב: במקצת נמוך לעשותו ונמלך באזור,
שכן האדומי ג דוא נתקנא זה דבר ועל ראשו, כתיב ולא, הקנאה "מצד במהרש״א: ושם שם). ורש״י (גמ' בדוד" מסתבר מקומו". שכיוון המקדש, מקום בעניין בדוד שראה
המדוייק המקום קביעת על היתה לדואג דוד ין ב שהמחלוקת בעין הפסגה, בשיא הוא הראוי שהמקום סבר דואג למקדש. המקום את ולקבוע מעט לרדת שיש סבר דוד ואילו עיטם.
עליו שנאמר כדוד, נפסקה הלכה ואכן יותר. נמוך בשטח עמו– "וד' מקום בכל שהלכה״כמותו ב. צג, )(סנהדרין
והמון עליונה, היא המקדש שקדושת היתה דואג של דעתו מיועדת היא כך משום עדיה. להגיע יכולים אינם אדם בני
הם- עליונות השגות להשיג המסוגלים אלה ליחידים. הם
של דעתו ואילו המצויה. הנכרית המחשבה כדוגמת ם הכהני והכהן העם, כל נחלת להיות צריכה שהקדושה היתה דוד העם בני לשאר הקדושה את והממשיך המשפיע רק, הוא הגבוהות שהמדרגות האומות אצל מהמקובל בהבדל בשם בתורה מכונה כולו העם ואכן ליחידים. רק מתייחסות
נאמר בנבואה ואף ו יט, כהנים)(שמות "ממלכת "ממלכת "ואתם
ו… סא, תקראו)(ישעיה ד' "כהנים
זה לכלל, שנועד המיוחד במעמד שנפתחה, הרבים בדרך
ידי ל שבא ביטוי המנורה– בעבודת לעומת הנשיאים חנוכת
"ה״פרטית– ניחמו את. אהרן דוד שיטת היתה אף, כזו בלבד יחידים נחלת תהא שלא העליונה הקדושה את, להנמיך
נפש לכל שווה, אלא המקדש של מקומו נקבע כך ומשום
יותר נמוך. במקום
מעין באו גדול כהן לטהרת שהמים הרי עצמו, במקדש אולם
ועשרה טבילות "חמש עיטם. גדול כהן טובל קידושים
עין מינה שמע הפרווה. בבית בקודש וכולן ביום, ו ב ומקדש ממנ העזרה, מקרקע גבוה עיטם לבית המים אמת ה בא ו
וברש״י. א לא, המים)(יומא שער "טבילת
המקבלים לדרגת, מה התא צריכים והמקדש התורה אכן צריכים וההכשרה הטהרה ברם עיטם. מעין הורדתם ומכאן
גדול כהן של דושו קי ולכן עליון, היותר מהמקום לבא גבוהה היותר מהפיסגה באה הכיפורים יום. לעבודת
סברו הם משה. על ומרים אהרן אף חלוקים היו זו, בנקודה נחלת היא שהתורה מאחר הכללית, המנורה עבודת כדוגמת בתוך הטבעי. מהעולם עצמו להפריש למשה לו אין הכל,
יחידים של למעמד מקום אין. הכלל
כי הבינו, שלא בכך, ה הית טעותם אולם הוא שמשה חר אמ
מקושר להיות צריך הגדול, הכהן כמו הוא, הרי, המשפיע והיא ביותר, הגבוהה בדרגה התלויה זו העליונה, בקדושה
סגולה. ליחידי
במשה ואהרן מרים לדיבור שגרם החיסרון שורש – תלוי משה מדרגת של התפיסה ביכולת
2. ז / עשר אחד פרק / ב שבת / איה. עין
של הזה המאורע של הנבואה הערכת ב ואהרן מרים דבור של ההתגלות שבאה עד הנביאים, לשאר הראוי בערך מרע״ה
הגדול ההבדל את עולם ות ולדור להם שהודיעה ד', דבר
. שביניהם
אצלם, שהיה החוצץ התוכן הרוממות את הכירו שלא במה רק המיוחדת העליונה הנבואה של אצילותה של הנשגבה
סבה ואיזו נית גופ סבה איזו בודאי בה יש הנביאים, לאדון
. נפשית
כל עם מהם, שמנעה מזגית חציצה איזו ודאי היא הגופנית, האפשרות את המביא העליון הזיו באותו להציץ קדושתם, הנבואות כל מקור של המוחלטה בהעליוניות להכיר ערפליות מין איזה גרם המזג וזה שלו. המיוחדה וההצטיינות
במשה אך "הרק ל ש הזה להביטוי הבאה כדי עד נפשית, דקה
. דבר בנו גם הלא ד' "דבר
נפשי רוחני וגורם גופני שגורם מקום בכל ודאי, אמנם המוכרה הסבה היא מה לדעת יש דבר, איזה פועלים או הנפשית, להתכונה הגורם הוא הגופני המזג אם היסודית,
הגופני להמזג הגורמת היא המערכה. הנפשית
הטהור בגוף שפגע העונש וכאשר מרים הצדקת, אותה של היסודי התוכן היה הגופני שהמזג אנו יודעים נתפרש, ע״ה, גדול אור להביא שהוצרכה הזאת, הנפשית החציצה של
מרים על שבא העונש של תו באמצעו הסרתה, ע״י לעולם
. בצרעתה
הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ במדבר תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב
3 שלד עמוד / א חלק / ראיה. עולת
זה שבכלל נראה למרים אלהיך ד' עשה אשר. את למעלת דומים הנביאים כל שאין תמיד לזכור ג״כ כל למעלת מעלתה דמתה מרים שהרי משרע״ה. למעלת ההשתוות דבור על ונענשה הנביאים,
משרע״ה.
שהוא מפני זכירה, צריך זה ודבר אל בצורה חומה שאין אומר גזר שהשי״ת כיון ונצחיותה, ד' תורת אפשר אי וא״כ במעלתו, לו דומה נביא שום מדבריו אחד דבר את ח״ו המבטל נביא, שיהיה נוסף מ״מ נביא, עוד קם שלא נאמר שכבר ואע״פ
ת. מידית זכירה חיוב כאן
4 שם ראי״ה עולת על הרצי״ה. הערת
כלפי זה בדבור הוא נעוץ בתורה הרע לשון פגם של ותחלתו ביסודו
עלי רבנו משה של נבואתו מעלת השלום. ו
הנביאים, שאר של לזו נבואת-התורה של השוואתה וציור היסוד לעומת
ונבואה, תורה האלה, המדרגות שתי של ערכן הבחנת של העקרוני קבע
וארעי.
שלח) הארץ(בפרשת כלפי הדבור פגם נמשך כך מתוך הנהגת וכלפי
קרח). כולו(בפרשת הצבור
להביא מוכן וא שה דמים ושפיכות עריות גילוי כנגד העון הגדלת מלבד
ישיר, בהמשך אליהם זרה עבודה ואל בעיקר כפירה אל שייכותו הנה
בה. והאמונה התורה קדושת יסוד פגם אל שייכותו את מבליטה
5 ב עמוד ו דף. ברכות
אדם יהא לעולם הונא: רב אמר חלבו רבי ואמר נענה לא אליהו שהרי המנחה, בתפלת זהיר
בתפלת אלא בעלות ויהי שנאמר: המנחה, ה ענני וגו'. ויאמר הנביא אליהו ויגש 'המנחה
ענני- ענני; וענני- השמים, מן אש שתרד שלא אף אמר: יוחנן רבי הם. כשפים מעשה יאמרו קטרת תפלתי תכון שנאמר: ערבית, בתפלת יצחק בר נחמן רב ערב. מנחת כפי משאת לפניך
תשמע בקר ' ה שנאמר: שחרית, תפלת אף אמר:
ואצפה לך אערך בקר. קולי
6. איה עין ס א, ברכות
נפשו כבוד ישפיל שלא האדם רוח לרומם ביחוד צריכה הערב תפילת
"תיכון א קר מייתי ע״כ והמוסר, התורה נגד וחטאים רעים בהרהורים
לפניך. קטרת "תפילתי
דבס״פ אע״ג שבחשאי, דבר כדחז״ל, הלב הרהור על לכפר באה הקטרת
דעל מסקי מקדש 'המזבח הרע לשון היינו מיהו מכפר, הקטרת שבצינעה
ע״י מחשבת כי. בלבבכם תחשבו אל רעהו רעת את "איש שכ' כמו "הלב,
עצמו אהבת התגברות בסבת רק באות המדיניות, הרעות, סבות כל משכיתו בחדרי דרכיו לתקן מעוררת והקטורת המוסרי, גדר, בפריצת
המוסרי המעמד לקיום יסוד שהוא שבחשאי, דבר. כתוכן
7. הרצי״ה הערת ע על ראיה ולת
מחשבת היא שעיקרה ו הלב בעיקר וכופר זרה עבודה עובד כמו שהוא הרע לשון ענין כ׳ו.
ע״ב,) טו (ערכין דבורו. בכח המתגלה האדם נפש של הרוחני הערך את ופוגם
חיים. חפץ ספר הקדמת ועיין קשים עבירה שהרהורי על פ״ח ח״ג במו״נ הרמב״ם וכדברי
שבמחשבה. כחו עיקר את שפוגם מפני מעבירה,
שלד עמ' בעול״ר ומבואר ביסוד פגמו מצד שהוא מרים מעשה בזכירת אזהרתו חומר על
לאדם. וקבועה המחוייבת האמונה ענין כל של ועצמה עיקרה שהיא התורה אמונת. .
ס״ה דסנהדרין גיאן כסו הדבור על הוא וענשו שחיובו שאע״פ מגדף כמו ג״כ בזה הוא והרי
- גמור שבמעשה ע״ז מעובד שמחולק הוא ובזה שפתיו, בעקימת עוון מצד יחד הם וכלולים
ה״ו. פ״ב ע״ז בה' וכדהרמב״ם ס״ג. שם שבהם. והדבור המחשבה ס״ה שם במגדף ואמרינן
ותוספות. רש״י ע״ש הלב במחשבת עיקרו שהוא
גם היא שבלב עיקרה על זו ה אזהר כן אמת דבר אמירת על גם הוא הרע לשון שענין וכמו
תחשבוה. ואל אמת כשהיא
ע״ב,) נח אחרי הקרבנות(זוהר מכל המעולה הקטורת כפרת וכן של למדרגתה מותאמת ובזה
שבצנעה, הרע לשון על שבחשאי לדבר היא ע״ב) לב הקרבנות(ברכות מן שגדולה תפלה לתכן יחסת המת בדבר שמתגלה המחשבה מצד אלא ומציאותה המעשה מצד לא ענינה שעיקר
הפנימי. הנפשי
8. רמב״ם ו ב, ע״ז
בעבודת המודה כל על אף אמת שהיא כוכבים זה הרי עבדה שלא פי השם את ומגדף מחרף ואחד והנורא, הנכבד כוכבים עבודת העובד ה ' את המגדף ואחד אשר והנפש שנאמר האזרח מן רמה ביד תעשה
, מגדף הוא ה' את הגר ומן עבודת עובד תולין לפיכך
שתולין כמו כוכבים את נסקלין ושניהם, המגדף דין כללתי זה ומפני עבודת בהלכות המגדף כופרים ששניהם כוכבים
הם. בעיקר
הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ במדבר תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב
9. דעות הלכות רמב״ם ב ז,
דברים שטוען זה רכיל זהו אי
אמר כך ואומר לזה מזה לך והו פלוני על שמעתי וכך כך פלוני זה הרי אמת שהוא פי על אף
גדול עון יש העולם את, מחריב זה לאו בכלל והוא מאד עד מזה
המספר וא וה הרע, לשון והוא שאומר פי על אף חבירו בגנות
אמת נקרא שקר ר האומ אבל, חבירו. על רע שם מוציא
ושב שי זה הרע לשון בעל אבל וכך פלוני עשה וכך כך ואומר שמעתי וכך וכך אבותיו היו וכך
על, גנאי של דברים ואמר עליו כל ה' יכרת הכתוב אמר זה מדברת לשון חלקות שפתי
. גדולות הראב״ד+ //השגת בעל אבל איש עשה כך ואומר שיושב הרע לשון
לא, א״א. פלוני מן הראשון קשה אלא
השני, רג והו תליתאי הוא שהראשון את אלא הורג ואינו תנין והשני נפשות
זאת בינה +. עצמו,
10 הרמב״ם. אורות דע, ב ז, תו
בגנות סיפור שהוא הרע שלשון היא רבינו שיטת הרע. לשון והוא מאד… עד מזה גדול עון יש
מרכילות, הוא חמור - חבירו דברים אם כי גנות בהם שאין לזה, מזה דברים טענת שהיא
שמעוררים רכילות היא החמור דהצד להיפך, הו. א הראב״ד ושיטת. שנאה
הגוף הנאת מדיבורו נהנה אינו רוב פי על שהוא הרע בלשון גרוע צד דיש הוא המחלוקת, ויסוד ימצא לא רוב פי שעל לחבירו, רעה שעושה ממה וליהנות ברע לחפוץ הרע טבעו מפני אם כי
בגנות שמספר מה בשביל אותו ש. יהנה מי שדבר לזה, מזה דברים שטוען רכיל כן שאין מה
אותו יהנה מהרכילות נהנה שהוא שמ. י הוא רגיל הרע ולשון לתיאבון דומה שהוא לומר, ויש
להכעיס יותר, דומה חמור. הרע לשון שיהיה ראוי כן על
ממנו נמשך להיות שיוכל מפני דוקא יותר ממשיך דרכילות ליה דסבירא לומר יש והראב״ד
כל דחמיר ה ומור סורר דבן דומיא בתדירות, רכיל להיות ויבא קבוע, בזה יהיה כן על הנאה, המשכה שייך שיותר. מה
רכיל תלך 'לא טז): יט (ויקרא בפסוק התורה בפירוש דפליגי והרמב״ן דרש״י לומר,'ויש 'לאכול ברש״י: [הלשון עוגה אכילת לשון רש״י שפירש קורצין' תיכול 'לא אונקלוס: דמתרגם פירש ורמב״ן קורצין'] אכילת נקראת הלעטה הלעטה…אותה שום דבריהם המקבל בבית
פליגי: בהא בעיניו קורץ כמו וקורצא בעו, לאכלו. יי לשון רכילות, של רמזים קריאת לשון זה ידי על וימשך בו, הקבועה הנאתו מפני דוקא הוא הרכילות חומר דעיקר ליה סבירא דרש״י
גדולה למדה יבא לא הנאה בו שאין במה אבל נפשות, להריגת ום שיגר עד דחי אל מדחי
כזאת. ברשעה
יפרש לא כן על הנאה, באין להרע ההתמכרות מצד הוא האיסור דעיקר ליה סבירא ורמב״ן
הרכילות ציור תוכן בעצם אם כי עוגה באכילת. חומר
ממשה ואהרן מרים של התביעה עומק
11. קנז ח קבצים, שמונה
ומשיח התורה, מצד ישראל נשמות כל הוא כולל רבינו משה
ישראל של מחשבתן ד מצ עצמן, מצד אותם כולל הוא
לכל. הקודמת התורה שורש הוא ישראל של נשמתן הלא הפנימיות ומצד מאד וגבה ע״כ נבראה, ישראל בשביל והתורה ופנימיותה,
רק הוא התורה ות התגל מצד ומ״מ ממשה, גם במשיח, נאמר
משה למעלת. קרוב עצמיות את הכוללת משיח נשמת של ערכה גדולת מצד
בקדושתו לפגוע יכולה חוצפא שום, ן אי ישראל, של שרשן שהיא בושה, צריכה שהיא התורה מגילוי מתעלה בזה והיא לבעבור כי תורה), (=במתן במ״ת כדכתיב החוצפא, הפך פניכם על יראתו תהיה ובעבור האלהים, בא אתכם נסות
הבושה. . זו חז״ל ודרשו תחטאו, לב. לתי דמשיחא ובעקבתא
קדושתו. . השפעת את להמעיט כלל תוכל ולא יסגא, . חוצפא של ואורו משה של אורו היה הראשון, דאדם עילאה בזיהרא
היא אחת נשמה באמת כי כאחד, כ. לול משיח בתוך איר מלה משה נתרחק הקדום, בחטא העולם נפילת ע״י
האשה מן ופירש. החוצפא, זיהרא של דות האח את תבעה המדבר דור של הקדושה להאיר ושיכנס בשר, יאכילם דוקא שמשה ורצו דאדה״ר,
הזה העם את הריתי האנכי אמר ומשה החוצפא. , בתוך
ונשאר להאיר, לי אפשר אי החוצפא בתוך כלומר משיח קץ
בתורה נתפרש ולא. סתום, ומ״מ הזאת, הפרישה על וצוחו בדבר, הרגישו ומרים ואהרן
נשאר כי בחוצפא, להאיר משה את להחזיר הועילו לא
ע״פ אשר האדם מכל מאד ענו משה והאיש בענותנותו.
. האדמה שנראית עצמה, מצד ישראל נשמת קדושת כוללת המנורה מאירה היא ובאמת שבקה״ק, התורה לגבי חיצונה לכאורה להאיר יכולה שהיא אלא לישראל, עדות סוד והיא לכל,
מנשמת יא ה מוארה ישראל נשמת קדושת גם ג״כ. בחוץ ע״כ שבפועל, ציורה כפי לא אבל העליון, ביסודה משה אשר כמראה משה אצל מצויירת להיות צריכה המנורה היתה כ״א לעשותה, בידו עלתה לא בפועל אבל משה, את ד' הראה תעלומתה ע״י שמים מעשה שעשה, מי המנורה, את עשה כן את שכולל דאדה״ר, עילאה זיהרא מצד משה נשמת של
בכל ופגם סיג שום אין ומצדה ברוחניותה, כולה ה האומ הנבואה מצד כמו לא בך. אין ומום רעיתי יפה כולך ישראל,
וחילוקים מדריגות שישנם התורה. והתגלות
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה