המדריך הפרקטי ללימוד תורה נשי בדורנו.לימוד תורה לנשים שיעור 2 #תורה #נשים #חיזוק #הלכה #שיעוריתורה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רועי אמגר Rabbi Roi Amgar

---

נשלח על ידי: רועי אמגר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר

ה/ 'ליל בס״ד ליל ה' אב מנחם ח״י י״א/ תשפ״ד

נידה- הלכות 16 / 17 / 18 גבעתיים? טהרה מראה שאלה)(כגון אותה את נוסף רב לשאול ניתן האם

( דין- חכם ) להתיר רשאי חברו אין שאסר

מקור. א ות הדין

1. בבלי תלמוד נדה מסכת עמוד כ דף ב

- חנה בר בר דרבה לקמיה דמא אייתא ילתא - יהודה דרב בריה יצחק דרב לקמיה אייתא, הדר לה וטמי

. לה ודכי עביד והיכי - שטימא: חכם? והתניא הכי אין חברו אין -, אסר לטהר רשאי חבירו להתיר! רשאי

מעיקרא הוה טמויי, לה מטמי: דכל דא״ל כיון הוה יומא מדכי לי כי - בעיניה דחש הוא, והאידנא גונא האי דכי

. לה ומי? מהימני כזה לומר אשה: נאמנת, והתניא אין ראיתי. איבעיא ואבדתיו איש טיהר: כזה להו פלוני

חכם! תא מהו כזה לומר אשה: נאמנת שמע ראיתי, ואבדתיו. לקמה דליתיה - התם שאני: דילתא שמע תא

לקמיה דמא אייתא - חנה בר בר דרבה - יהודה דרב בריה יצחק דרב, לקמיה לה וטמי. לה ודכי עביד והיכי

שטימא: חכם? והתניא הכי אין חבירו לטהר רשאי,' וכו: ואמרינן הוה טמויי, לה מטמי דכל ליה דאמרה כיון

יומא לה מדכי כי הדר - בעיניה דחש הוא, והאידנא גונא האי! רב לה: מהימנא, אלמא לה דכי בר יצחק

. סמך אגמריה - יהודה

2. בבלי תלמוד עבודה מסכת זרה ז דף א עמוד

. ויתיר לחכם ישאל לא - ואסר, לחכם ויטהר לחכם ישאל לא - וטימא לחכם: הנשאל ת״ר, אחד שנים היו

, מטהר ואחד מטמא גדול מהם אחד היה, אם מתיר ואחד אוסר אחד בחכמה מחבירו הלך - ובמנין, אחריו

ואם 'יהושע; ר המחמיר אחר הלך - לאו בן הלך סופרים, בשל המחמיר אחר הלך תורה: בשל אומר קרחה

. המיקל אחר: הלכתא יוסף א״ר יהושע כרבי קרחה. בן

3. בבלי תלמוד חולין מסכת מד דף עמוד ב

הגרגרת פסוקת ההיא; עוביה ברוב לה בדיק וקא, יתיב דרב לקמיה דאתאי ורב כהנא רב ליה אמרו אסי

: לרב לימדתנו, ואכשרה חללה ברוב, בדקה חנה בר בר דרבה לקמיה, שדריה חללה ברוב רבינו מינה וזבן

בתליסר איסתירי. בישרא פשיטי עביד והיכי - שטימא, חכם? והתניא הכי אין חבירו -, אסר לטהר רשאי אין

חבירו להתיר רשאי. מיסר אסר לא דרב הכא שאני וכיון חכם בה דאורי ' ה ואומר כתיב והא מינה אכל היכי

הנה אלהים לא וטרפה ונבלה מטומאה לא נפשי אכלתי בא ולא עתה ועד מנעורי. פגול בשר בפי. . בא ולא

שלא - פגול בשר בפי ' ר, משום חכם בה שהורה מבהמה אכלתי נתן: שלא אמרו שלא מבהמה אכלתי הורמו

. מתנותיה הני סמך. אגמריה - חנה בר בר, רבה בסברא דתליא מילתא - מילי

4. בבלי תלמוד סנהדרין מסכת דף לג עמוד א

רב אמר רב אמר ששת - הדעת בשיקול, טעה חוזר - משנה בדבר: טעה אסי רבינא ליה. אמר חוזר אינו

לרב: אשי טעה אפילו חייא ברבי? אושעיא ורבי: ליה אמר -. אין -? ושמואל בדרב אפילו: ליה אמר -. אין -

אפילו? ודידך בדידי: ליה אמר - אטו אנן קטלי באגמא קני? אנן היכי? הדעת שיקול דמי: פפא רב אמר כגון

תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי, כמר ולא כמר לא הלכתא איתמר, ולא אהדדי כחד ועבד ואיקרי, מינייהו

דשמעתא וסוגיא - כאידך אזלי בית (של בפרה: מעשה ששת לרב המנונא רב. איתיביה הדעת שיקול היינו

, והאכילה שלה האם )שניטלה מנחם רבי מעשה. ובא לכלבים טרפון. שאמר והתירוה ביבנה חכמים לפני

: הרופא תודוס אם אלא מצרים של מאלכסנדריא יוצאת וחזירה פרה אין כן, שלה האם חותכין. תלד שלא כדי

אמר רבי חמורך: הלכה טרפון! אמר טרפון לו: פטור עקיבא רבי. מלשלם פטור לרבים המומחה, שכל אתה

! חוזר משנה בדבר, וטועה אתה משנה בדבר: טועה ליה, לימא איתא ואי דטועה -. חדא קאמר ועוד חדא -

משנה בדבר: . ועוד חוזר משנה בדבר, וטועה אתה אי, וכל אתה לרבים מומחה - טעית הדעת בשיקול נמי

רב אמר מלשלם. פטור לרבים המומחה: לרבא יצחק בר נחמן? מפרה ששת לרב המנונא רב מותיב קא מאי

פרה! דתהדר, וליתא לכלבים האכילה הרי -: ליה קאמר הכי משנה בדבר טעה בשלמא אמרת אי - חוזר אינו

, דינא קם אלמא מפחיד דקא היינו רבי ליה, וקאמר טרפון לבית: מומחה איהו. מלשלם פטור, ואתה אתה דין

אלא: ליה לימא - חוזר משנה בדבר טעה אמרת אי כיון דאילו פרה הואי דינך ולא דינא לאו, עבדת כלום

השתא. עבדת כלום לא - נמי

5 "י רש. שם

היא משנה סתם - אתה משנה בדבר טועה ( טריפות באלו. כשירה - שלה האם:)ניטלה, א נד חולין

- חוזר משנה בדבר וטועה: הכא פריך ולקמן איכא חזרה מאי לכלבים! האכילה הרי

- עבדת כלום לאו, ואת לכלבים, שהשליכה אנפשיה דאפסיד הוא דאיהו ליה אפסדת לא מידי דפסקת במאי

, דהא טרפות שם עלה. הדרת למהדר בעית אי

מי. ב 'חכם'? נחשב

6. תלמוד ירושלמי גיטין מסכת הלכה א פרק ב

בר 'יעקב ר אמר מאותה אידי שעה תלמיד אמר 'חונא ר בשם 'חונה. ר הורייה מורה תלמיד יהא שלא גזרו

שהורה 'כהלכה אפי אין הורייה הורייתו

7 קרבן. העדה שם

מורה תלמיד יהא שלא רשות נטל.'אא״כ הוריי מרבו ליה יהיב וכי דייק מידק רשותא רבו 'שיהא בי דבריו

ולא ברורים יטעו את השומעין דבריו:

'כהלכה אפי אין הורייתו.' הוריי לענין לחזור דיכול קאמר ממונות דיני והמודה ולטעון לא בפניו הודאה הוי

קאמר והיתר באיסור אף א״נ ב״ד בפני שאסר חכם דקיי״ל אין חבירו תלמיד והוראת להתיר רשאי לאו

שאסר: מה להתיר חכם ויכול הוראה מקור12 תחילת גם {וראה. }

האיסור טעם ג.

8 "י רש. מסכת נדה עמוד כ דף ב

מעיקרא טמויי משום יצחק רב - לה טמי חנה. בר בר דרבה כבודו

דטהור ליה דפשיטא - סמך אגמריה משום מעיקרא מטמא דהוה והאי כבודו אבל חנה בר בר דרבה הוה אי

. עלה סמיך הוה לא ליה מספקא

9 א עמוד ז דף זרה עבודה מסכת "ד הראב חדושי.

לחכם הנשאל ת״ר ישאל לא וטימא,' כו לאחר עוד ישאל 'לא פי כדי שידונו עוד לו ולא טהרה לידי, התר לידי

שניטמא דבר שכל לפי שנאסר או שוב חכם ע״פ אחר חכם אין, לטהרה ולא להתירה רשאי מסכת תניא והכי

' פ חולין [מ" טרפות אלו שטימא ]חכם ע״ב ד אין חבירו אסר לטהר רשאי אין חבירו, ואם להתיר רשאי התירו

, ונראה מותר אינו דבר דוקא לי שהן היה אם, אבל הדעת בשיקול חולקין בדבר טועה הראשון חוזר משנה

וחבירו, להתיר רשאי [כ״ח בבכורות כדתנן מעשה כמה 'עד ]פ ע״ב שלה האם שניטלה מנחם בית של בפרה

' ר והאכילה מעשה ובא לכלבים טרפון, והתירוה חכמים לפני וקי״ל, חוזר משנה בדבר שטעה דבר דכל ואילו

הוה פרה הואי, הדרה ' אית והכי 'אחד 'פ בסנהדרי, ] ע״א ג [ל" ממונות דיני מי[' הדעת שקול שהוא ]בדבר הו

חכם אין, כלומר זה שאסר מה להתיר רשאי אין 'האשה פ 'ביבמות וגר להתר עוד בה להורות וכח רשות לו

] ע״א [צ״ב רבה תדע היא הוראה דלאו והדר מותר ודם שחלב ב״ד הורה דאלו לאיסורא טעמא בה חזי אי

הדרי להיתירא טעמא בה וחזו אין משגיחין שכיון, כלומר בהו בחתיכה שהורו היא יכולה אין שוב לאסור זו

עצמה לבא מפני, וטעמא התר לידי שכיון נבילה של חתיכה נעשה איסור שם להם שיצא שהוא ובלבד

דבר שאין, הדעת משקול אלא מחלוקת בו וי" ' דמס וההיא דהכא בריתא דהך מ ] ע״א [מ״ד חולין אין חבירו

להתיר רשאי מפני של כבודו בכל מותרת התירה אם אבל ראשון, וליתא ענין ' דאפי מי וטמא מומחה שאינו

אסר או 'מומחה אפי אינו להתיר רשאי ולטהר, נבילה של חתיכה שנעשה מפני ' אמ וכי טימא מומחה דשאינו

וחוזר 'בשיקול אפי מטהרה "נ, א וזכות מחיוב, ה״מ הדעת ואיסור מטומאה, אבל ואיסור לטומאה והתר

. לא הדעת בשיקול והיתר לטהרה

10. "ש רא זרה עבודה מסכת א פרק ג סימן

] ע״א ז [דף ג ת״ר למה תימה ויתיר לחכם ישאל לא ואסר לחכם ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם נשאל

אחר לחכם ישאל לא טעה אולי הראשון ומחזירהו י ופר" השני בסתם אחר לחכם ישאל לא דה״ק שיתיר כדי

על ויסמוך לו הוראתו דכבר דכיון אסרו דאיסורא חתיכה ושויא הראשון אין אחר על לסמוך לו שיתירנו. לו

זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול אבל לחכם שאלתי פלוני ואסרו יראה ואם בזה לך נראה מה לי לשני

שטעה ויתווכח ילך הראשון משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל ואם עמו חלוק. ואם יחזירהו הדעת בשקול עליו

שאסר מה להתיר נוטה שסברתו הראשון יכול ואין המשנהס מתוך להוכיחו או. יאמר אמורא מדברי אני

אבל כך אומר מאחר שאסרת מה מתיר איני דאיסורא חתיכה ושויתיה לאסור מפיך שיצא ואין להחזירך בידי

משנה דבר מתוך אמורא: או

11. זרה עבודה מסכת "א הרשב חדושי עמוד ז דף א

תנו ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם הנשאל רבנן משום מפרשים.'יש וכו של כבודו אם אבל ראשון טהרו

או, ומותר טהור התירו ונראין שכתב ז״ל הראב״ד דברי אינו רשאי ואין ' קאמ היתר לו דכיון אסורא דאסרו

, דאיסורא חתיכה )ונעשית (עליה עליה רביעא פרק תניא דהכי שטמא חכם טרפות אלו אין חבירו רשאי

, אסר לטהר אין חבירו, מדאמר להתיר רשאי אינו דאם משמע רשאי התירו, ] )מותר (מטהר[ אינו מדקתני

ואם בחכמה גדול מהם אחד היה אם אוסר ואחד מתיר אחד שנים היו הלך ובמנין דלא היכא, אלמא אחריו

אסר שהאחד ]אלא אחת [בבת שנים היו בפני עצמו אין חברו להתיר רשאי בחכמה גדול אפילו, ובמנין

ודברים בדבר אלו שאין ומטהר חוזר משנה בדבר טעה ]אם )אבל (אלא[ הדעת משקול אלא מחלוקת בו

ומתיר )' ב (כ״ח כמה עד פרק בבכורות כדתנן לה ומייתי אחד פרק בסנהדרין )'מעשה א ג (ל" ממונות דיני

שלה האום שניטלה מנחם בית של בפרה ' ר והאכילה בא, ומעשה לכלבים טרפון ואמר והתירוה חכמים לפני

התם דאלו הדרה הוה פרה הואי הדעת בשקול אבל משנה בדבר שטעה כיון לא ודאי חתיכה שנעשית מפני

, דאיסורא והני ואיסור וטהרה בטומאה מילי וחיוב בזכות אבל והיתר המומחה חבירו, ומזכה חוזר ממנו אי

[ נמי ]והיתר מטהרה. ואסור לטומאה

12. זרה עבודה מסכת "א הריטב חדושי עמוד ז דף א

תנו חכם. פירוש לחכם שאל רבנן לחכם ישאל לא ואסר, לחכם ויטהר לחכם ישאל, לא וטימא להוראה ראוי

כבוד ומשום דוקא לכתחילה ישאל לא תימא לא, פירוש ויתיר, אלא הראשון שאל אם בדיעבד אפילו אין

טהרתו של והתירו, כלום אחרון חכם דקמא דכיון לאסור עליה כשהורה להוראה וראוי שוייה לטומאה או

, דאיסורא חתיכה )' א (צ״ב ביבמות מוכח והכי וכן נמי אמרינן בסנהדרין בפרק לה ומייתי אלו ( טריפות חולין

שטימא )'חכם ב מ״ד אין חבירו, פירוש לטהר רשאי אינו כלום עשה לא עשה ואם רשאי, התם מוכח והכי

והא ' אפי גדול כשהשני מן בחכמה הראשון, מדלא ובמנין ברישא מפלגינן בסיפא כדמפלגינן שנים היו,' כו

הוא ודין שוב דאיסורא חתיכה שוייה דקמא דכיון עולמית היתר לה אין. שטעה 'שנודע ואפי

בטעה דוקא מיהו משנה בדבר טעה אם אבל הדעת בשיקול אין בחתיכה איסור חל ולא כלל הוראה הוראתו

זאת וחברו, להתירה רשאי התם כדאמרינן )'מעשה א (ל״ג בסנהדרין של בפרתו מנחם רבי האם שנטלה

והלך שלה רבי מעשה ובא לכלבים והאכילה טרפון והתירוה חכמים לפני הוה משנה בדבר דטעה לא ואי

משלם הדרת הות בעינא פרה הות ואילו, וטעמא התם כדמוכח אותה ואכלינן בטעות הוראה שכל כדאמרן

משנה בדבר אפילו הדור גדול מפי הוראה לאו ולא היא, אלא כלל לה חיישינן ודאי בשיקול 'בטועה מתני

הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי איפסיקא ולא דפליגי כחד הלכתא מינייהו כחד בעלמא וסוגיין מינייהו

ואזל בתלמוד ברור בדבר שטועה הוא משנה בדבר, וטועה כאידך ופסיק האי בברייתא או או, אמורא בדברי

היכא כל מדיוקא 'נפיק ואפי דייקא דיוקא דהוי ( התם וכדאמרינן ) שם סנהדרין אפילו, והיכא ודידך אדידי

לחד דאשתכח מסברא דפסק מילתא ז״ל ורבוותא מחכימי ואזל מדיוקא או פיסקא ההוא שמע דלא האי

, אומר כותיה דלא והורה נ״ר מורי דחזינן אילו ליה ידיעה הוה דההוא פיסקא ההוא להאי גאון בעידן הוראתו

מקמי השתא ביה הדר הוה דלורי, משנה בדבר טועה הוי ביה הדר הוה לא ואילו שזה כיון להוראה ראוי הוי

, ואף הדעת בשיקול כטועה דינא על פי שהראשון גדול הגאון ממנו.

13. ( "ן ר " הרי על ) ף מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

. לחכם הנשאל. 'ע״ז מס בפירוש ז״ל "ד הראב. כתב משום דלא שלו של כבודו ראשון בה נגעו משום אלא

דאסרה דכיון ראשון ושוב דאיסורא חתיכה שויה היתר לה אין התירה דאפילו מותרת אינה שני דתניא והיינו

פרק שטימא )חכם מד (דף טרפות אלו אין חברו אסר [לטהר רשאי אין חבירו כלומר ]להתיר רשאי אינו

להתיר רשאי התיר דאפילו מותר אינו גדול היה אפילו בחכמה ממנו אם דמדקאמר ובמנין ]אחד [שנים היו

אחד היה אם מתיר ואחד אוסר גדול מהן בחכמה הלך ובמנין דלא דהיכא מכלל אחריו אחת בבת שנים היו

אסור שהאחד אלא בפני עצמו אין חבירו להתיר רשאי בחכמה גדול אפילו בדבר והנ״מ ובמנין שאין בו

אם אבל הדעת משקול אלא מחלוקת ומתיר ומטהר חוזר משנה בדבר טעה כמה עד פרק בבכורות כדתנן

) ב כח (דף לה ומייתי אחד פרק בסנהדרין לג (דף ממונות דיני האם שניטלה מנחם בית של בפרה )מעשה א

והאכילה שלה רבי מעשה ובא לכלבים טרפון והתירוה חכמים לפני התם ואמרינן הוה לפרה איתא דאילו

הדרה בשקול אבל משנה בדבר שטעה כיון הדעת לא ודאי דאיסורא כחתיכה שנעשית מפני והני מילי

וזכות בחיוב אבל להיתר ומאיסור לטהרה מטומאה המומחה חברו ומזכה חוזר ממנו אלו ז" דבריו ולזה ל

והא ז״ל הרשב״א הסכים בפרק דאמרינן אין ) א מ (דף מעמידין נפקי דרבא שפורי הונא דרב ואסרי ושרי

הונא דרב אלא דוקא לאו תחלה נפקי דאי לאו הכי היכי בפרק תניא הא רבא דאסר בתר הונא רב שרי אלו

שאסר )חכם ב מד (דף טרפות אין חברו אלא עוד ולא להתיר רשאי אפילו התירו מותר אינו מה לפי שכתבנו

ז" ן הרמב" כתב וכן וקשה שם ל אחד דבפרק לי של בדברים שטעה שחכם משמע ממונות דיני הדעת שקול

מחזירין דהתם הוראתו מקשינן אמתניתין התם דתנן ממונות דיני מחזירין לזכות בין לחובה בין ' ממתני

דבכורות את דן את חייב הדין את טיהר הטהור את טימא החייב את זיכה הזכאי שעשה מה הטמא עשוי

ומשלם דאלמא מביתו אין מחזירין דהתם דסוגיא במסקנא חסדא רב ושני שנטל כאן ביד ונתן נטל שלא כאן

כלומר ביד ונתן תרוייהו ' מתני הדעת בשקול שטעה כגון וכי אמרינן ' במתני נטל בשלא מחזירין ביד ונתן וכי

שעשה דמה בבכורות תנן דאלמא עשוי אין כשנטל מחזירין ביד ונתן וכן 'הרב פי בהלכות שם ז״ל אלפסי

דאגע הטהור את טימא התם ופרישנא להלכה ופסקה דאלמא שרץ בהו אגע לא אי שרץ בהו מחזירין

אומר אתה ואם לטהרה מטומאה נשתנה זה שבענין והיתר ואיסור וטהרה טומאה ענין ממונות מדיני שבדיני

ממונות על אף ומזכה חוזר המומחה חבירו טעה שלא פי וטהרה ובטומאה הדעת בשקול אלא הראשון

דאיסורא חתיכה דשויה משום לא והיתר ואיסור אם הראב״ד שכתב וכמו צריך היה ]לא חסדא [רב כן

בדאגע הטהור את טימא לאוקומי שרץ בהו דבלאו הכי מה נמי שעשה קשיא ולא עשוי ממתניתין אתה שהרי

חלוק זה שבדבר אומר ואיסור טומאה ענין נראה ולפיכך ממונות מדיני לי הדעת בשקול טועה דאפילו

מחזירין הוראתו בהסכמתו וכי ' בפ אמרינן שאסר ]חכם [שם טרפות אלו אין חבירו בלא להתיר רשאי

של הסכמתו קאמר ראשון מפני ראשון של כבודו ועוד }{כרש״י תורה תראה שלא כדי תורות כשתי הללו

אוסרים שלא דאכשרה דהתם חנה בר בר דרבה וכעובדא מתירים והללו ומשום רב של בפניו טעמא האי

גופיה וטימא לחכם הנשאל הכא אמרינן 'אבל וכו שמע אילו ראשון של טענותיו והודה שני לו בשקול שטעה

הדעת אי נמי הודה לא אלא לו גדול שהשני מחזיר ממנו השני של הוראתו מה ומתיר ראשון נראה כך שאסר

למעשה אבל להלכה לי אין בי: ז״ל העולם אבות על לחלוק כח

14. נימוקי עבודה מסכת יוסף זרה עמוד ז דף א מלוניל יהונתן בר' דבריו }{וכעין

. וטימא לחכם הנשאל וטהרה טומאה בענין, מיירי ואסר וכן, והיתר איסור בענין והדומה טרפה ספק כעין, לו

וזכות בחיוב אבל. ומזכה חוזר חברו אי אם נמי, ונתיר טיהר הראשון חבירו, דדוקא ולאסור לטמא רשאי

הוא ואיסור טומאה בענין, אחר לחכם ישאל לא דאמרינן לפי ששאל שכיון גמר תחלה ממנו לעשות בלבו

יורה אשר ככל חתיכה שויא, והא אותו. דאיסורא לא ישאל לא והאי להתיר שיוכל שאל שאם למימר בעי

, חבירו דאינו רשאי ואין פרק, דתניא קאמר היתר לו שטימא חכם טרפות, אלו אין חברו, לטהר רשאי אם וכן

אסר אין חבירו להתיר רשאי ואינו רשאי, דאם משמע הכי התירו אינו, מותר גדול היה ואפילו בחכמה ממנו

ובמנין תימה בתוספות הרא״ש. . כתב, אחר לחכם ישאל לא למה טעה אולי הראשון ויחזירנו. ופירש השני

ז״ל יצחק רבינו דאין הכי לחכם שאל אם נמי ואסר זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול לו שאלתי חכם לפלוני

וטימא ישאל לא בסתם, אבל לי אלא לו אסר שכבר יודיעהו יראה, ואם הראשון לשני החכם שטעה הראשון

ויתוכח ילך משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל אם עמו חולק, ואם יחזירוהו הדעת בשיקול עמו אין, להתיר בידו

, הואיל דאיסורא חתיכה שוייה דכבר מתוך להתיר יכול ואין המשנה דברי מתוך או דברי, אמוראי ומאי

דאמרינן פרק לקמן אין, בתרא ובפרק מעמידין נפקי דמר שיפורי ושרו, התם ואסר דמר ושיפורי שבא מיירי

יחד שניהם לפני. זה על זה ונחלקו

15. בית למאירי הבחירה מסכת עבודה זרה עמוד ז דף א שאנץ בתוס' מדבריו }{והרבה

וטמא לחכם הנשאל אחר לחכם ישאל לא אסר או לטהר כדי להתיר או עשה ואם כן חכמי הרבנים גדולי ' פי

אם ומותרת טהורה שהיא גדול האחרון אלא נאסר שלא ממנו מפני של כבודו מ״מ בדיעבד אבל ראשון

ולשטה ומותר טהורה זו במחילת לכתחלה שמותר לומר נמשך אני על הראשון וכל כבודו אם שכן הראשון

אבל ומתיר חוזר בעצמו המפרשים גדולי ' פי שאין על עוד חל והתר טהרה בכאן חתכה ונאסרה הואיל זו מפי

חכם על נעשית והרי ידי שאף זה לדעת ויראה איסור של חתכה ראשון הוא עצמו אינו אחר להתירה רשאי

פרק ביבמות רמוזה היא וכך שאסרה האשה ' א צ״ב רבה תדע שם שאמרו היא הוראה דלאו דאלו בית הורו

והדר להתרא דין קא לאיסורא טעמא חזו אסרי הדר אי להתירא אמרי מי שמעינן להו הם אף ומ״מ מודים

אלא נאמר שלא בחתכה אבל בעצמה זו כיוצא אחרת בחתכה עד איסור שם עליה חל לא איסור באותו

אחר יהא שלא כדעה נראים הדברים "מ ומ להתיר רשאי ראשון דוקא שביבמות וזו בשחזרו מטעם והתירו

ראשון בעצמו כבר והרי נשאו ונתנו עד עליו שגמרו ומה לאיסור בו טעם להחזיר עוד ראו ראשון אבל לישנו

האיסור טעם לסתירת טעם להם שנראה כל להתיר אחר טעם להם נתגלה או וכבר להם שומעין כתבנו ענין

זה אמורים דברים במה הוריות של בראשון שהוא בדבר טעה אם אבל הדעת בשקול תלוי בדבר הראשון

שבמשנה לאמוראים בתלמוד או אחר הולכין והוא להתיר אף אחרון בפרה 'מעשה ב כ״ח בבכורות שאמרו

' ר והאכילה שלה האם שניטלה מנחם בית של מעשה ובא לכלבים טרפון חכמים לפני ואף והתירו בסנהדרין

על אמרו זו הדרא בעינה פרה הויא דאלו וכן אומר אני טעה אם הזה בזמן מאותם הגאונים בדברי

לסמוך המומחים בראיה עליהם חולק אא״כ עליהם או דמסתבר בטעמא גאונים שאר בסעד או או

: רבנים

הטעמים בין נפק״מ (רשב״א,)התיר השני כש בדיע' הדין: (רשב״א מראשון גדול שני,) ירוחם ר', ראשון

מי על אחרת, חתיכה התיר, אחר שחכם מה לאסור, (מאירי להיתר בו )חזר ראשון (מאירי כבודו על,)מחל

ז ע״ז עבודה (עבודת הלכה פסק בשביל ולא דעתו לשמוע כדי השני החכם את לשאול רוצה אם,). , האיסור

שהתיר חכם ד. לאסור רשאי חברו האם,

16. בבלי תלמוד עבודה מסכת זרה דף מ א עמוד

דצחנתא ארבא ההוא רב, נפק לסיכרא דאתי ביה וחזא חיננא בר הונא: רבא. א״ל ושרייה קלפי איכא ומי

באתרא כה״ג דשרי דשכיחי! קלפי נפק, ואסר דרבא שיפורי חיננא בר הונא דרב שיפורי ושרי.

17. תוספות שם

ביה וחזא - ושרייה קלפי ומיירי אלא שם היה שלא כגון אחד מין דאסר ומאן משום היינו בה דשכיחי קלפי

. מעיקרא

18. בבלי תלמוד ברכות מסכת סג דף עמוד ב

והם מטהר הוא בשלמא והם מטמא הוא, אלא לחומרא - מטמאין, מטהרין היכי שטמא: חכם תניא? והא הוי

- אין חברו -, אסר לטהר רשאי אין חברו! להתיר רשאי

19. ן " הרמב חדושי שם

והא דאמרינן נפקי דרבא שיפורי ואסרי נפקי חיננא בר הונא דרב שיפורי, ושרו מעיקרא אלא דוקא לאו נפקי

הונא דרב ושרו שאסר חכם שהרי אין חבירו, ועוד להתיר רשאי שלהם הדעת בשיקול דאלו נחלקו ' ואפי

התיר מותר אינו אלא מקמי הכי מעיקרא דהא, תדע שרו הכי קאמרינן רבא אתא והדר ושרייה הונא רב נפק

בתריה. מקור11 סוף ברשב״א {וכן }

20. "א הריטב חדושי שם

נפקי דמר שיפורי ושרו דמר שיפורי. ואף ואסרי גב על )'שאם 'א (ז בפ״ק דאמרינן מטמא אחד שניהם היו

שאם אומרים, יש שקולים שניהם מסתמא, והכא שקולים ששניהם היכא המחמיר אחר הלך מטהר ואחד

לאחרים להורות יכול גמריה על סומך המיקל לעשות ומותר כדבריו, מ״ר כדבריו. . . מקור13 סוף {ראה }

21. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף עמוד א

אסר ודוקא אין חבירו התיר אם אבל להתיר רשאי חבירו לאסור רשאי

22. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א

לפי הירושלמי אין וחלה טעות דליכא היכא חכם שטיהר מה לטמא רשאי:) זרועג. אור הוראתו

האיסור מי על. ה? הנשאל על או השואל על,

23. נדה מסכת תוספות עמוד כ דף אגמריה "ה ד ב סמך

מקשה ויש ילתא על עבדה היכי הא הכי לחכם ישאל לא וטימא לחכם ). הנשאל ז (דף "ז 'ע דמס בפ״ק אמרינן

כך דמתוך שירצה מה כל ישאל השואל אבל אחכם אלא אשואל הויא לא דקפידא וי״ל ויטהר בדבר ידקדקו

ופעמים לאורה הדבר ויצא טועה שהראשון

24. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף עמוד א

וא" - ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם הנשאל ת החכמים לכל ישאל לא וכי זה עם זה וידונו אולי ישיבוהו

וי״ל מדבריו יודיע לא אם לשואל אלא אסור דאינו כבר לו שאלתי ואסר לפלוני אומר אם אבל לי כבר לו

שאלתי אבל מותר חכם פלוני יתיר שלא יזהר החכם ודאי (נדה היד כל 'בפרק כדאמרי ד״ה: ושם כ דף

שאסר )חכם אגמריה אין חבירו אא" להתיר רשאי יוכל כ להחזירו משנה בדבר שטעה כגון או בשיקול אפילו

דבהא כאידך וסוגיא הדעת בפ״ק אמרינן שעשה ). דמה ו (דף דסנהדרין וישלם עשוי נשא אם מביתו ביד ונתן

25. ספר " לר הישר (חלק ת קסג )סימן החדושים

השואל על ולא יטהר 'שלא אומ הוא חכם ועל דהכי דמה אתייא ילתא המרבה היד 'כל פר 'בנדה אמרי

בר בר דרבה לקמיה חנא יצחק דרב לקמיה לה וטמי. ודכי ומקשינן עביד היכי לחכם הנשאל והתניא הכי ' וכו

ולא מקשי מזהיר. הוא החכם 'שעל. מכל עבדא היכי

26. " הר תוספות משאנץ ש שם ע״ז

. . ס״א גליון [שבת ובירושלמי פי״ט הי" ] א כפר" דלא דשואל איסורא דעיקר משמע וגם ת מה לפי 'קשה שפי

החכם 'התיר דאפי משמע הראשון יאסור שמא אחר לחכם לשאול שאסור בירושלמי. . יתיר שמא מדקאמר

ומדאיקפיד קפיד דאשואל משמע ' ר נמי דאסור משמע אמי ' אפי, על במודיעו דלא נראה כן ויתיר לחכם ישאל

היינו להתיר כדי ואין בדבר היתר לומר לו מפני חכם של כבודו בא אם, אבל ראשון לדון בהלכה עמו

ולהחזירו הדר הדר ואי יכול מדבריו אסיר לא ואי ע״כ.

27. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א

לא דהכא קפידא הוי. הנשאל על אלא השואל על לפי הירושלמי אין היכא חכם שטיהר מה לטמא רשאי

וחלה טעות דליכא ג) זרוע. אור הוראתו קג– סימן {או״ז: }קד

28. שיטות קובץ עבודה מסכת קמאי זרה עמוד ז דף א

, ז״ל רת״ם. פירש ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם הנשאל בלבד החכם על אלא האיסור זה שאין דכיון

יודע שהוא, הוא אסר שחבירו אין, להתיר לו כדאמרינן שטימא ]חכם ע״ב [מ״ד בחולין אין חבירו רשאי

, אסר לטהר אין חבירו השואל. אבל להתיר רשאי איסור שום אין. ונראה עליו, "ל ז הרב למורי "פ דאע שאין

איסור שום 'ואסר א לחכם שאל אם, מ״מ השואל גבי מה, לראות סתם אחר לחכם לשאול לשואל, אסור לו

, הוא גם בפיו שיתיר כדי להודיע האחר לחכם ששואל בשעה השואל חייב. אלא לו, ולומר לו לו החכם פלוני

אסר, לי התיר או [ לי תלמידי רבינו. יונה]

ו. הדעת בשיקול טועה ה

29. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף "ה ד א עמוד הנשאל לחכם

וא" - ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם הנשאל ת החכמים לכל ישאל לא וכי זה עם זה וידונו אולי ישיבוהו

וי״ל מדבריו. . אין חבירו להתיר רשאי יוכל אא״כ להחזירו משנה בדבר שטעה כגון או הדעת בשיקול אפילו

כאידך וסוגיא. . .

30. "ש רא זרה עבודה מסכת א פרק ג סימן

זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול אבל לחכם שאלתי פלוני ואסרו יראה ואם בזה לך נראה מה לי לשני

שטעה ויתווכח ילך הראשון משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל ואם עמו חלוק. ואם יחזירהו בשקול עליו

הדעת להתיר נוטה שסברתו שאסר מה יכול ואין הראשון המשנה מתוך להוכיחו או. אמורא מדברי

יאמר אבל כך אומר אני דאיסורא חתיכה ושויתיה לאסור מפיך שיצא מאחר שאסרת מה מתיר איני ואין בידי

משנה דבר מתוך להחזירך אמורא** או

31. רבינו תולדות - ירוחם אדם וחוה חלק ב נתיב ה כא דף - ד טור טור כב א

בע״ז פשוט כך ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם נשאל שטמא חכם ובחולין אין חבירו פירוש להתיר רשאי

בסתר אחר לחכם ישאל לא שיתיר כדי הוראת על ויסמוך לו השני דכיון דאסרו חתיכה שוייה הראשון

אחר לחכם לומר הוא יכול 'אבל דאיסור לחכם שאלתי פלוני השיב וכן יראה ואם לך נראה מה לי שטעה לשני

יתוכח הראשון שהוא משנה בדבר טעה אם עמו פשוט ענין ואם יחזירהו הדעת בשקול תלוי יכול ואין

מתוך להוכיחו משנה דברי או 'יאמר אמור דברי מותר שהוא דעתו יכול ואיני שאסרת 'מאחר להתי יכול ואיני

אמורא' מתוך ולא משנה מתוך להחזירך. . וכל זה 'גדול הא דאם שוים בששניהם מיירי יכול בחכמה מחבירו

שאסר מה להתיר חברו אפילו במידי ' דתלי בסבר.'

32. שיטות קובץ עבודה מסכת קמאי זרה עמוד ז דף א

להודיע האחר לחכם ששואל בשעה השואל חייב אלא, ולומר לו לו אסר החכם פלוני, לי התיר או, לי

וכשישמע יש, אם דבריו החכם אם, אבל יאסור לאסור כח בידו אסר חבירו אין אם, אלא להתיר רשות כלל לו

שטעה יראה, ודאי ואין, כלל נכונים דבריו ואין שיוכל, אפשר להתיר ראייה יש האחר, ולחכם לאסור ראייה לו

. להתיר. . אחר, לאיסור, ויצאה ההוראה על שהסכימו על, ואף להתיר רשות אחר חכם לשום אין שגדול גב

בחכמה ממנו, ובמניין יש אא״כ, ולאחר ברורות ראיות לו. כלל ראייה אין [ תלמידי. יונה] רבינו

. ז מרבותיו מקובל ( ) אגמריה

33. "י רש מסכת נדה עמוד כ דף "ה ד ב אגמריה סמך

דטהור ליה דפשיטא - סמך אגמריה משום מעיקרא מטמא דהוה והאי אבל חנה בר בר דרבה כבודו הוה אי

. עלה סמיך הוה לא ליה מספקא

34. "י רש חולין מסכת מד דף דתליא "ה ד ב עמוד בסברא

איכא דהתם - בסברא דתליא לא דלמא לספוקי סמוך אגמריה רבה והכא מעליא סברא הוי גמיר דהכי

דפסוקת מרביה חללה ברוב הגרגרת

35. נדה מסכת תוספות עמוד כ דף אגמריה "ה ד ב שם, חולין {ובמסכת סמך, למסקנה

דדחה משמע } נידה שבמס' דבריו

נראה סמיך דאגמריה והיכא קמא משינויא ביה הדר דהשתא לפרש אסר כבר דחכם גב על אף להתיר רשאי

36. אשרי הגהות עבודה מסכת זרה פרק א הגהה ג סימן ב מקור26 {על ** }

אבל בסברא דתליא מילתא ה״מ אי 'מרבותיו גמי רשאי לטהר: . ע״כ הדעת בשקול דתליא מילתא אפילו

37. חולין מסכת "א הרשב חדושי ב עמוד מד דף בריטב״א }{וכ״כ

. . ולא דעת כן ' רבותי "ל 'ז התוס בעלי לה דגמיר במקום דאפילו אינו י ר" "ק ה דנדה וההיא להתיר רשאי

ולעולם בכך האמינה ולפיכך סמיך אגמריה קמא 'לשנויא איצטרכי דאי ליה דאמרה לאו הוה לא הכי ליה מדכי

. . .

38. בית למאירי הבחירה נדה מסכת כ דף ב עמוד

שאסר בחכם למד אתה דרכך ולפי שאין חבירו על לסמוך שיכול במקום אף להתיר רשאי הוא קבלתו שהרי

על אף שגמרא פי מיחוש שמתוך שידע עד טמאה שהאחר מצד תחלה מטמא היה בידו יפה בדק לא עיניו. .

וי" בתוספות כתבוה וכן יהא שלא נאמר לא שאסר בחכם שאף מ בסברא דתליא במילתא אלא מתיר חברו

מותר אגמריה דסמיך כל אבל. . וכן בה נסכמו שלדעתי אלא הדור גדולי "כ אא עיקר ראשון במקום

: ברורות שראיותיו

39. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א

גמיר אי לחלוק יכול מרבו, ולהתיר עליו אפילו בשיקול תלוי הדעת

40. בית "ת שו שלמה חלק דעה יורה ( ב ) ג-ד כרך סימן יד

לומר שייך היה בימיהם דוקא, אבל כן לומר שייך לא זה בזמנינו, סמוך אגמריה המראות בענין דאין אלא לנו

הש״ע דברי מראה רק לטהר דאין וירוק לבן למראה קצת אף שנוטה, וכל כלל באדמומית לספקם שאין

אדמומית לשחור או, טמא מקובל איש שום ואין אגמריה לומר שייך לא המראות בפרט מרבו סמוך בכהאי

, כגוונא ובודאי עלמא לכולי גונא בכהאי המראה אם מסברא הוראה רק הוא הזה בזמן למראה נוטה אינו

, ושחור אדום ובודאי טמא הוא טימא בהוראה חכם אי ואין חבירו טיהר אם, ואף לטהר רשאי כלום אינו כמו

הראב״ד. שכתב לספרדים אשכנזים פסיקת בין מח' בעניין טה״ב דברי בהמשך. }{וראה

. ח לאסור- אם המסתפק חכם לאיסור שפסק נחשב האם

41. בית למאירי הבחירה מסכת חולין עמוד מד דף ב

שטמא חכם שאסר או אין שכנגדו לטהר רשאי טעה אא״כ להתיר או בתלמוד ידוע בדבר האחר הזה ובזמן

לראשונים ידוע בדבר לסמוך שמומחים מאותן מסברא אבל עליהן אינו על להורות רשאי שהורה מה חברו

אסר לא "מ ומ הואיל לאסור חוכך הראשון היה ואם הרי עדין חברו להתיר רשאי. . .

42. סימן ג חלק "ז רדב "ת שו ) (תתקה תסו

שאלת הא על ממני שאסר ת״ח דאמרינן אין חבירו גדול היה. אם להתיר רשאי יכול אם ממנו אם. גם להתיר

שלח חבירו עם הדבר לו יכול אם לאסור ראיותיו יכול ואם ולהתיר לסתור חבירו לאכול המתיר חבירו מאותו

דבר כיון מותר הוא אם והתיר עבר ואם אסר שחבירו נוהג ואם היטב יבאר. הכל לא או זה דין 'באותם אפי

שלא: להוראה הגיעו

תשובה משיב הריני על אחרון. ראשון מענה יתבאר וממנו שלא ברור. הדבר לשון אלא הדברים נאמרו

באותם להוראה שהגיעו. . תפשוט ומכאן דע" האחרת השאלה נמי אמרינן לא כ אין חבירו להתיר רשאי

אלא שאסר בזמן בדבר איסור והורה ההיא כגון דנפקי אלא הדבר פסק כשלא אבל ואסר דרבא שפורי

כנושא וכותב בדבר ונותן לאסור ראיותיו " דרבב קמיה דשדריה דרב כעובדא לחבירו ושולח פשיטא ח

להתיר דיכול. .

. ט חתיכה אותה דווקא

43. בית למאירי הבחירה מסכת הוריות עמוד ג דף א מקור15 לעיל במאירי ראה {וכן }

איסור שם עליה שהורבץ מצד אלא נאמר שלא שמאחר שאסר חכם שהורבץ מה לאסור דיינו האיסור עליו

ומ״מ לבד הדורות גדולי שלפנינו על שנאסרה שכל כתבו חכם ידי אין בה כיוצא מתירין נאמר שלא לשעתו

שם הרבצת מטעם אלא איסור של מכבודו יתברר שלא ראשון וכל טעותו שמתירין איסור אותו אף בעצמו

אחרת בחתכה אין הוא רצה אם כבוד משום אלא שאינה אחר ומ״מ כלל כבוד כאן אותה אף להתיר בעצמו

בעצמה חתיכה שאסר בה כיוצא או רשאי או במחילת אחר אפילו בכלם מותר ובדיעבד כבודו יראה וכן לי. . .

44. מסכת "א הריטב חדושי נדה עמוד כ דף ב

שכל יודע הוי שאמרו שאין חבירו לטהר רשאי להתיר או אלא אינו באותו נדון, עצמו ומודיעין לשואל לו שאין

הדין שהם אלא כן עושין כן חכם הוראת מפני בחתיכה דאיסורא חתיכה דשוויא ראשון, וכשטעה בלבד זו

, התם כדפרישנא דוקא הדעת בשקול דם ותראה תחזור שאם לאשה ומודיעין שתמנה, ממנו לחוש לה ושאין

בפעמים כזה לדם, אחרים חומרא לא דאי קולא לה דאתי אדום דם חזיא דהדר. זה ירוק לדם ומשלימתו

45. ה "ת שו "ז רדב שם

דלא שתדע צריך. . עוד אמרינן אין חבירו אלא להתיר רשאי בעובדא אבל גופא עובדא בהאי על אף אחריתי

להך דדמיא גב להתיר רשאי ימשוך הדעת בשיקול שיטעה אחד דאלת״ה וזה לעולם הטעות אותו טעות ודאי

לא אלא הוא אלא אמרו. גופא עובדא בהאי. .

. י דאיסורא– 'חתיכא דין 'ביאור (דרבנן/דאור איסורו )'ותוקף

46. קלוגר (הגר״ש ז. ע״ז עבודה )עבודת

47. "ת שו חכם נג סימן צבי

וצדקו ז" י מהרמא" דברי שסמך ל הדברים על ופסק הללו כן דמילתא בהגהותיו סופרים ובשל היא דרבנן

אחר הלך המיקל

, כאן עד סיכום

. א דאיסורא2 חתיכה שויא (כבודו, נוסף חכם לשאול האיסור בטעם ראשונים, מח'.)תורות

' ב ישאל לא שהשואל ובלבד הנשאל, על הינו האיסור ב. ', סתם יספר אלא שאל ש השני לחכם

משנה בדבר שהטועה הדבר מוסכם שכן נותנת, הסברא {וכן לו ואסר/התיר פלוני חכם ל

שיכול פשיטא אלא לאו, אם משנה בדבר בטעות מדובר האם לשואל מניין וא״כ, חוזר,

ופרטיו שאסר. ." "חכם בדין והאחריות לשאול חכם ה על הינה. } נשאל

ג. ""חכם = להוראה הראוי. חכם

ד. ראשונים 'מח לחכם מותר האם לאסור שני ה התיר אשר את האיסור בטעם (ותלוי הראשון

.)כנ״ל

ה. ה. ' משנה ב׳דבר טעה הראשון החכם כאשר להתיר יכול השני חכם

. ו ראשונים, מח' הראשון החכם את לשכנע הצליח כאשר להתיר יכול השני החכם האם

טעה שהוא. הדעת בשיקול

ז. מרבו מקובל השני החכם כאשר האם ראשונים מח' להתיר הוא אסר אשר את להתיר יכול

. חברו

. ח ל- נחשב אינו לאסור, הראשון החכם הכריע לא עוד כל שאינו ואע״פ שאסר' 'חכם

שמתבלט או להתיר.'מצליח'

ט. 'חתיכה באותה דווקא אמור להתיר רשאי חברו שאין 'הדין בחתיכה לא אך חברו, שאסר

לראשונה זהה היא אם ואף אחרת. בעניינה

. י מדרבנן הינו חברו אסר אשר את להתיר. שהאיסור נראה

ו מתשובת השואל ידע ובטרם אסר, ראשון חכם כאשר. יא ששלח (וכגון הראשון החכם מת

מקור45 {ראה להתיר השני לחכם שמותר קלוגר הגר״ש כתב לשאול) שליח. }

. יא הלכה

48. ותלמיד רבו כבוד הלכות יו״ד שו״ע רמב סימן חכם סעיף רמ״א - לא

: . . הגה (רבינו שטעה קבלה לו יש אם אבל הדעת, משקול להתיר רשאי חבירו אין שאסר, , חכם

, משנה בדבר שטעה או. י״א בשם )ירוחם ורמב״ן ורשב״א ראב״ד בשם כוכבים דעבודת פ״ק (הר״ן להתיר. יוכל

המורה עם וליתן לישא יכול הדעת, בשקול טעה אם ואפילו. ב נתיב סוף ירוחם ור' ורא״ש ותוס' )'ז״ל

ור ורא״ש ותוס' ואגודה במרדכי '(שם לשני (לשאול) לשואל איסור אין ולכן הר״ן.)(סברת בו שיחזור. עד

. ורא״ש ותוס' ב' נתיב ירוחם )(רבינו לאסור הראשון הורה שכבר אותו שיודיע ובלבד. , שם )ירוחם ואפילו

פרק באשיר״י משמע (כן הדעת שקול מכח לאסור לשני אין הוראתו, חלה וכבר הראשון התיר. אם

שנראה מה להורות שיכול פשיטא אחר, במעשה אבל עצמה, הוראה באותה זה וכל. דע״א )קמא

וע״פ רשב״א וחדושי /קע״א/ קע״ב שורש. אליו.)(מהרי״ק

1- > להתיר. יכול משנה בדבר בטעה או קבלה לו ביש נה )(ס״ק [בש״ך קבלה לו ביש להתיר שאין כתב

החזיק יעקב משכנות תש' בשם יח )(ס״ק בפת״ש אך ו הרמ״א דברי ב ביאר דווקא שזה " חכם אם מוכרח הראשון

להודות לקבלתו על יחלוק ולא כשישמע רבותיו שיוודע אחר גם אם אבל זה, של על גם יחלוק לו דרב רבותיו

גובריה ודאי שאין." להתיר רשאי, ובחו״ש הנ״ל כפת״ש פסק ו') צח ע״מ (נידה כתב, קבלה בהגדרת (ו

שיש "כלומר נו הש״ך)ס״ק ( קבלה לו שאין הדין זה וא״כ כן " טעה ( יז) (ס״ק בפת״ש וראה מה ב- בטעה הדין 2

סברות, משום ואחת ד״מ משום אחת שק ה״ד) לקמן וראה מד שכה״ג. קבלה] דברי נקרא הפוסקים שדברי,

2- > (ס" "ך [ובש בו. שיחזור עד הראשון החכם עם וליתן לישא יכול הדעת בשיקול אף ק )נח כתב " נראה

בשקול טעה דוקא הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי או אמוראי כחד האוסר ופסק פוסקים או מינייהו וסוגיין

כאידך דעלמא. . אבל אם על אף הדעת בשיקול שטעה להתברר יכול אינו נושא שהוא פי המורה עם ונותן

חוזר שהוא עד להתיר יכול אינו. . דכל יכול שאינו משנה מתוך להחזירו על אף אמורא או ומודה שחוזר פי

הדעת לשקול שלו להתיר יכול אינו כיון דאיסורא 'חתיכה דשוי. . כשמברר ודוקא טעות היתה שהוראתו

משנה בדבר הדעת שיקול או היה בטעות דהא דאיסורא חתיכה שויא למימר ליכא כה״ג בטעות ובפת״ש

אא״ז תש' בשם נט )(ס״ק, ובחו״ש הנ״ל הש״ך דברי על להשיג הביא וביאר כפת״ש פסק י') ק' ע״מ (שם

- ה ופסק הפוסקים מח' יש כאשר הינו ששקה״ד 1 כ- נוהג העולם אך מהם כאחד ה- ושכנע 2, 2 הראשון את

ה- אין הדעת ובאומדן בסברא בטעה אך בראיות, טעה שהוא 2 ]. להתיר )יכול

3- > שאל שכבר הנשאל השני לחכם שיודיע ובלבד לשאול לשואל מותר ל. לו ואסר/התיר ראשון חכם

4- > לאיסור. ובין להיתר בין כנ״ל) שיכול מתי (להוציא ראשון מחכם אחרת להורות יכול שני חכם אין

[ו הוראתו 'חלה )'(באם הש״ך והגר״א נט )(ס״ק לאסור חברו יכול שהתיר, שבחכם וכתבו, חלקו שם עז )(ס״ק

הטעם (וע״פ דאיסורא) חתיכה ששויא וכן "ש בפת "ק (ס )כ ג״כ הרדב״ז. . שחולק תש' בשם כתב " אלא זה על

והתיר הדעת בשיקול טעה אם מחזירין ואוסרים הוראתו בעל אפילו כרחו חכמה דאין ' ה נגד עצה ואין ואפילו

המתיר בעצמו אינו בדבר קולא לנהוג רשאי טעה הרוב דלדעת כיון בשיקול." הדעת כתב שאסר בחכם, וגם

הש״ך חברו שאסר את להתיר יכול בביהמ״ד יחד שניהם כאשר אבל הוראתו כשחלה דווקא. היינו נב )(ס״ק

הש״ך כתב ועוד נג- )(ס״ק זה. ."כל 'גדול הא דאם שוים בששניהם מיירי מה להתיר יכול בחכמה מחבירו

שאסר חבירו ' אפי הש״ך,"וכתב בסברא דתליא במידי התיר אם אף שווים שבשניהם נד )(ס״ק. מותר אינו

להאיר יש עוד שנחלקו הט״ז יח )(ס״ק והש״ך חלה ש נחשב מתי שם) '(נקה״כ ' אתו הור הראשון של (כדברי

כאן )הרמ״א ראשון בחכם מדובר (בנד״ד לשנות השני לחכם אין שאח״כ הכוונה שם, ולנקה״כ ), שהתיר

מקור45 גם (ראה ונתפשטה חלה שהוראתו )לעיל].

5- > ראשונה. בחתיכה רק הינו (האיסור לו שנראה מה כפי להורות השני אחרת)יכול בחתיכה

ש״ך [וב החכם "ואם מהרש״ל בשם כתב ס )(ס״ק חומר מחמת אסר הראשון וסייג גדר או להתיר יכול אינו

אחר במעשה אפילו (ס" שם ובפת״ש " ק )כא ציון שיבת שו״ת בשם " החכם נשאל אם דוקא דזה השני אז עליו

מה לפסוק רשאי שנראה אחר במעשה אליו. . קופץ להיות אבל לא אחר חכם שאסר מה להתיר מאליו

. שמענו"]

49. ערוך דעה יורה השולחן סימן רמב סעיף נט- סג

הטעם דהנה דה״פ והנלע״ד. . מפני זה אם וממילא ע״ש דאיסורא חתיכה עלה חל אסרה שהחכם שכיון

משנה בדבר טעה החכם בח״מ דמבואר הדעת בשיקול או 'כ״ה סי לא להיתר אזלא דעלמא דסוגיא והיינו

דאיסורא חתיכה שייך לעשות שא״א כמו חלב משומן. . ולכן כיון הטעם שאין מפני מותר חכם של כבודו

שאל שכבר להאחר שיגיד ובלבד לאחד עוד לישאל להשואל אם ויראה להראשון שטעה לברר ביכולתו

מפורש מדבר דעלמא מסוגיא או שיש או יכול להיתר בקבלה לו וכן להתיר אפילו מסברא רק מתיר אם

אם בעלמא יורה הראשון ואם מותר לו אסור לאו עוד. . ואומר יכול דסברא הדעת בשקול טעה אם דאפילו

לישא שיחזיר עד וליתן כלומר בו שחוזר דכיון כמ״ש דאיסורא החתיכה נסתלק בו. . או שטעה יראנו בדיני

ממונות בקבלה או ואז דעלמא בסוגיא או א״צ [ חזרתו וסקנ״ח "ה בסקנ והש״ך על לחלוק האריך וסקנ״ט

וכל הרמ״א וכבר כהרמ״א והעיקר צע״ג דבריו בזה הארכנו לישרים אור בספרנו ו 'קמ" סי מתברר ז וכ" ע״ש

הראשונים מדברי: ] ודו״ק

י״א. . דדווקא וי״א בששוין ולכן אמרו אין גדול כשהוא אבל להתיר יכול חבירו ממנו [כ" להתיר רשאי הש״ך כ

] "ג סקנ דמחולקים דכיון נוטה הדעת וכן בעלמא בסברא ישרה יותר הגדול דסברת וודאי ולכן בהיפך גם

וגדול שהתיר בחכם יאסור לאסור נוטה דעתו ממנו חלה אפילו ראשון של הוראתו שכל וכ״ש רב

במקומו כלום אחר הוראת שאין שלא באותם ו וק" להיתר הן לאיסור הן להורות ומתנשאים להוראה הגיעו

ממש שום דאין דבזה ודע נחשב ממש וכלא בהוראתן שאמרו אין להתיר יכול חבירו בדיעבד אפילו אינו

[ש״ך הראב״ד בשם ן הר" כ״כ מותר ]עוד הריב״ש וכ״כ סקנ״ד החכם דאם מהרש״ל בשם כתבו אסר הראשון

לא הדבר מפני הדין אלא וסייג גדר מפני אין להתיר יכול השני [שם אחרת במעשה אפילו ] סק״ס ותמיהני

איך לאחרים להורות וסייגים גדרות מעצמינו לעשות ביכולתינו וצ״ע:

נמצא שלא ודע שאסר דחכם זה דין אין לא להתיר יכול חבירו בטור ולא ברמב״ם 'מפורשת גמ והרי

ולא מקומות בכמה היא ראיתי שהעיר מי אלה לרבותינו דס״ל והנלע״ד בזה שנתפשטו אחר דעכשיו

ספרי כלל שייך לא והפוסקים הש״ס זה דין זה דדין נתבאר כבר שהרי אלא אינו בסברא כשנחלקו

בעלמא ועכשיו הוראה דבר לך אין שאין ' גמ מאיזה ראיה לה להורות בכלל הוא ורחוק פוסק איזה או

בעלמא בסברא שגם משום ואי מחולקים הפוסקים מממרים בספ״א הרמב״ם ביאר בזה באמת אך וז״ל

חכמים שני שנחלקו מתיר ואחד אוסר 'אחד וכו הלך תורה 'בשל וכו הלך סופרים בשל המחמיר אחר

ורבינו עכ״ל המיקל אחר הרמ״א "מ בח אלו דברים הביא "ה 'כ סי שוין כשהחולקים דדווקא בזה והוסיף

ולא נגד יחיד ולא גדול נגד קטן ע״ש רבים. . .

50. שיירי בית הגהות הגדולה כנסת יוסף יורה סימן דעה רמב

. מד היד כל בפרק אמרינן סמיך אגמריה דאי. וכתב להתיר רשאי מלחמות משבית בספר ו פיג' הר״ע סימן

סמיך אגמריה הפוסקים,'דראיות ט. מיקרי

. לא נג שאסר חכם אמרינן אין חברו, המדרש בבית הובאה לא שמעולם חדשה בהוראה אלא להתיר רשאי

שהותר דבר אבל חכמים יד על בשכבר אחד חכם ואסר ימים כמה היתר בה ונהגו. להתיר יכול חברו כן

משמע. קע״א שורש ממהרי״ק ב״ץ הר״ד מלחמות משבית בספר צרפתי הר״ש,'וכ״כ ג סימן שם לוצאטו

,' א בסימן בספר ועיין ו נ" דף מים פלגי ע״ב. יורה יוסף בית הגהות הגדולה כנסת שיירי דעה רמב סימן

שאסר. חכם נה טעם ונתן פגום וטעמו, התלמוד מן חברו מפדוה. הר״ם להתיר רשאי, "ג ל סימן י בסס" ועיין

. וע״ג פ״ב

שחתיכה בהנחה שאסר. חכם נו, ובא חלב זו רעהו שהוא ונמצא וחקרו, שומן. רשד" להתיר רשאי חלק ם

א״ה י״ז. סימן אליהו הגר״מ בשם בורשטיין הרב. }קבלת לקמן {וראה

. סד שאסר דחכם זה דין אין חברו להתיר רשאי נוהג אינו בזמן מלחמות משבית בספר ו פיג' "ע. הר הזה

.' ט סימן נראה ואין דעת כן בספר שהביא הרד״ך זאב בנימן,' ג סימן של ודעתו גם זאב בנימן נראה אין כן

. הפוסקים שאר מדברי

51. [ חכמת שלמה שם

הוא אם חוזר המורה אם והנה מותר עצמו לאכול, ממנו פנים כל על או נפשיה לגבי דאיסורא חתיכה הוי. .

להמורה דאסור משמע חוזר אם אף עצמו בו]

52. "ת שו לך האלף שלמה חלק רנה סימן דעה יורה

גם דבזה״ז י בבל" עיין שייך לא שהתיר חכם ומכ״ש שאסר שחכם זה דין והוא שם עיין וכו:' נכון לקמן. }{ראה

53. ערוך שולחן הלכות משפט חושן דיינים כה סימן סעיף א

כל דיין שדן, והידועים הגלויים בדברים טעה, אם וטעה ממונות דיני במשנה המפורשים דינים כגון בגמרא או

או, חוזר הפוסקים בדברי הדין ודנין כהלכה. אותו

54. פתחי חושן תשובה "ק ס כה סימן משפט ב

) (ב או. הפוסקים בדברי [ בהשמטות הספר בסוף יאיר חות בתשובת עיין מה, דכל ]שכתב במסוגר 'קס״ה סי

דסתם י הב" לן ולא "ע בשו חלקו הבאים עליו אחריו חולקים דעת הרמ״א שהביא, ובמקום משנה דבר הוי

, ג״כ עמהם והסכים בארצות משנה כדבר ה״ל הללו, ה״ל הכריע ולא י״א שכתב. ובמקום כוותיה דנוהגין

סמ״ע וש״ך בכל משנה כדבר בהכרעתן. ענין. . מחלוקת יש ואם, לא והש״ך "ע הסמ בין כח גרע הש״ך לדעתי

גם, וה״ל להוציא אף כוותיה לפסוק "ע הסמ על שחולק במקום משנה כדבר כן דקיי״ל, אף כבתראי כי שמעתי

מאד שקשה "ע הסמ נגד להוציא לפסוק. . ידע דלא שכתב עוד זה בזמנינו היכי הדעת בשיקול טעה דמי

ודיתברר ודאי, אחר שטעו שנזכר מה כל דקיי״ל משנה בדבר כטעה "ל ה פוסקים בספרי: ,'ע״ש כו

55. 'י סק״ט- רמב יו״ד יהודה לחם בית

56. - שלא ע״מ ח״א הבית טהרת שלב

שלמה. . לך האלף מרן דברי הביא אין שאסר שחכם הדין שייך לא הזה שבזמן הנ״ל, יהודה לחם בית

שאסר שחכם שהדין משמע פוסקים שאר שמדברי אמת והן ע״ש. נכון. שהוא וכתב להתיר, רשאי חבירו

יורה (חלק חיי בעי בשו״ת עצמו הגדולה הכנסת שכתב וכמו הזה, בזמן גם נוהג להתיר רשאי חבירו אין

בזמן גם נוהג הנ״ל שדין להו דסבירא הפוסקים כל משאר נדחית זו ברא שס קנא), סימן סוף דעה

למה לסניף לאצטרופי דחזי נראה מקום מכל ע״ש סד). אות שם הגדולה בכנסת כתב (וכן. . הזה

שאסר מה להתיר יכול האחרונים, רוב סברת על המתיר הרב נשען אם פנים כל שעל שכתבנו

. הנ״ל השלחן הערוך כן גם שכתב וכמו חבירו, . . . רוב דעת על נשען המתיר כשהחכם פנים כל ועל

כתב וכן הראשון. שאסר מה להתיר השני ויכול וחוזר, משנה בדבר כטועה הראשון הוי האחרונים,

לדבריו ראיה מביא שהמתיר שכל יד, כתיבת בתשובה שמצא נא) אות רמב (סימן הגדולה הכנסת

חבירו שאסר מה להתיר יכול. מהפוסקים, . ע״ש שרוב וה״נ גדולה ראיה לך אין מתירים האחרונים

{ חבירו שאסר מה להתיר ורשאי. מזו, ובחו״ש ה- לחכם שאין כתב טו קא ע״מ 2 רובב מכח להתיר

הראשון. } הוראת כבר שחלה מכיון שמתירים, פוסקים

להחמיר אחד חכם והורה והאחרונים, והרמ״א מרן בו שנחלקו שבדבר לפע״ד נראה עוד כדברי

מ הוראות עליהם שקבלו המזרח עדות מבני הוא והשואל מרן, כדברי שלא וסיעתו, הרמ״א בין ן ר

בשם ג' סמן סוף דעה יורה חלק א' חלק אומר יביע בשו״ת שכתבנו (וכמו להחמיר, בין להקל

ליה דהוה ן, ר מ כדעת להתיר ולהורות הראשון, של הוראתו לבטל אחר חכם רשאי האחרונים),

. וחוזר משנה בדבר כטועה הראשון. . כורתים היו אליעזר רבי של שבמקומו (קל.) בשבת שמצינו וכמו

שלא המורה זה ולפי בתשובה. הרשב״א כתב וכן למילה, איזמל לעשות פחמים לעשות בשבת עצים

(סימן הגדולה הכנסת כתב בזה וכיוצא ע״ש. וחוזר. משנה בדבר כטועה נעשה ום המק באותו כדבריו

הובאה שלא חדשה ובהוראה בדין אלא להתיר רשאי חבירו אין שאסר חכם אמרינן דלא נג), אות רמב

ואסרו אחד חכם ובא כדבריהם, ונהגו חכמים, ידי על כבר שהותר דבר אבל מעולם, המדרש, לבית

המורה החכם ביד שאין כדבריו, ונוהגים מרן, פסקו שכבר בנידון שכן. . וכל להתירו יכול. בירו ח ואף

ודעת בדבר, האחרונים נחלקו אם מכ״מ בעלמא. . ובסברא העין במראית תלוי שהכל הדמים במראות

והורה בטהרה, בהפסק בזה החמירו וסייעתו אדם שהחכמת. . זהב כמראה צהוב מראה כגון להקל, מרן

טהור כזה שמראה שסובר מרן כדעת ולהתיר הראשון הוראת לבטל אחר חכם רשאי אסור, ל אחד חכם

{ובחו״ש הוא. . . כמנהגו לשואל להורות החכם על שאמנם טז, שם ( ל בהורה אך ) ממונות דיני הוציא

ראשון הוראת חלה וההפך, לספרדי ). אשכנזי

57. צח ע״מ נידה שני חוט – דינים קב, כלליים נוספים

57. (ע״מ55 ח״ג פועה משו״ת העולה – 63 התיר אחר חכם מכן ולאחר לאסור חכם בו שהורה [מראה. ])

א. אוסרים יש אם אך בטלה. והוראתו משנה בדבר הטועה איסור הוראת הוי להיתר ברור המראה אם

כלאב.)(הרב הראשון כהוראת להתנהג יש המתירים. ויש

ב. שהחכם הפוסקים מגדולי הוכחות מביא חכם אם בספרים, כתובות ההלכות ככל שרוב בזמננו

יכול טעה שהראשון ברור לשני אם רק ובעדים, הדין. שחזור משנה בדבר כטועה דינו טעה, הראשון

. כלאב הרב כדברי והסיפא כערוה״ש דבריו ליאור, דב להתיר)(הרב

ג. לשני אין האוסרים, כדעת שסובר מפני אסר הראשון אם אוסרין, ויש מתירין שיש מראות בעניין

בערוה״ש כמבואר להחזירו אותו לשכנע וינסה הראשון עם לדון צריך אלא הדעת, משיקול להתיר

רבינוביץ א. נחום.)'(הרב

ד. הראשון החכם לידיעת הובאו לא השאלה מפרטי חלק שאם אליהו מהגר״מ קיבל בורשטיין, הרב

ח״י אות בחו״ש וכנ״ל להורות יכול. השני

נכתב עוד ה. לחכם הלכה והאישה היה, לא שמקל הזוג בני של הקבוע הפוסק אם להקל מקום "יש שם,

שהחמיר."אחר

- חברו שאסר את להתיר יכול שחכם להלכה עולה בהם המקרים לסיכום,

א. ובימינו, משנה. בדבר חברו בטעה לקבלה נחשבות )(וכן, לד״מ נחשבות בספרים הכתובות ההלכות

ולכן, חברו דברי להתיר רשאי האחרונים, רוב על שנשען וכגון לדבר ראיות מביא. אם

ב. הראשון החכם בפני הובאו שלא לשאלה צדדים שנוספו או המציאות בפרטי חברו. בטעה

ג. ו בסברא חברו על חולק כאשר אף ש נראה ב הדעת שיקול הראשון, שאסר את להתיר יכול ובתנאי

מההלכה ראיות ע״פ בו לחזור חברו את שמשכנע הראשונה מהוראתו ידו את מושך אכן. והוא

ד. דאור ספקא משום הראשון ואסר בפוסקים מח' יש כאשר או הספק מחמת אסר הראשון 'כאשר

. לחומרא

ה. מנהגי׳עדת׳ו ע״פ שלא ו לחומרא פסק הראשון החכם כאשר להקל מקום שיש נראה של השואל או

רב ת הוראו ע״פ במקום הולכים ואכן (במידה השואל של מקומו של או השואל של הקבוע הרב ע״פ שלא

מסויים).

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סדר שבועי - שיעור מספר 7 - ט כסלו תשפד [לקראת וישלח] - לא תביא תועבה אל ביתך וגניבת התרפים

- מס7 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי כסלו יג תשפ״ד │ עמוד1

התרפים│ וגניבת לרשותו זרה עבודה הכנסת איסור טבדי בנימין הרב

הראשונים בדברי ויישובו המנהג דגמרא, דינא

כו פסוק ז פרק דברים 1.

הוּא. חֵרֶם כִּי תְּתַׁעֲבֶנּוּ וְתַׁעֵב תְּשַׁקְּצֶנּוּ שַׁקֵּץ כָּמֹהוּ חֵרֶם וְהָיִיתָ בֵּיתֶךָ אֶל תוֹעֵבָה תָבִיא וְלֹא

2. זרה עבודה ב עמוד כ דף

בתים להם משכירין אין מתני'. בא״י, ואין

שדות. לומר צריך ובסוריא להם משכירין

שדות. לא אבל בתים להם מוכרין ובחו״ל

שדות. ומשכירין בתים דברי. ר״מ

אומר יוסי רבי בתים להם משכירין "י בא:

שדות. לא אבל בתים מוכרין ובסוריא

אלו. ואלו מוכרין "ל ובחו שדות. ומשכירין דירה לבית לא להשכיר, שאמרו במקום אף

עבודת לתוכו מכניס שהוא מפני אמרו,

ביתך. אל תועבה תביא לא שנאמר כוכבים, . .

…'גמ אמ שמואל, אמר ר״י יוסי כרבי. הלכה

3. רש״י שם

לעכו״ם - בתים משכירין אין מתני'. שנותן היא דאורייתא דאיסור מכירה משום גזירה בא״י

בק. רקע חנייה להם - שדות לומר צריך ואין בגמרא כדמפרש לאיסורא תרתי. דאיכא

ל וסמוכה צובה ארם סוריא- א״י לקדושת וחיברה דוד וכיבשה א״י ובלא הדבור פי על שלא

יחיד. כיבוש ליה וקרי ריבוא ששים

- בתים להם משכירין אדאורייתא עבר לא מכירה לידי אתי נמי דאי מכירה אטו גזרינן ולא

כ דכי לא, לכתחילה מכירה ומיהו חנייתה דחשיבא כתיב בא״י וחנייה חן להם תתן לא תיב

ד מכירה משום דגזרינן א״י.

- שדות לא אבל לאיסורא תרתי. דאיכא

ו - חו״ל דא״י מכירה אטו דהתם מכירה למיגזר וליכא. דמרחק

- שדות ומשכירין בתים מוכרין גזרינן תרתי דאיכא כיון לא דשדות מכירה. אבל

ותיבנא. בציבי בהו לאשתמושי אלא אמרו דירה לבית לא בתים - להשכיר שאמרו במקום אף

ט הלכה ב פרק זרה עבודה מסכת תוספתא 4.

וכאן כאן זרה עבודה לתוכה שמכניס שבידוע מפני לגוי ביתו את ישר' ישכיר לא ופונדקאות אוצרות אוריאות להן משכירין אבל

לתוכו שמכניס שבידוע פי על אף זרה. עבודה

ירושלמי, 5. זרה עבודה י א,

'מתני מפני אמרו דירה לבית לא להשכיר שאמרו במקום אף והיית ביתך אל תועבה תביא ולא שנאמר ע״ז לתוכה שמכניס

וגו… כמוהו 'חרם 'גמ. לו מוכר למכור שנהגו במקום הא

דירה בית אפי' לו ומשכיר דירה בית. אפילו

6. משה פני שם

במקום אף מתני' להשכיר. שאמרו בא״י אף יוסי ולר' דוקא בסוריא: לר״מ

"ב וכיוצ עצים שם להכניס אלא אמרו דירה לבית. לא מא וכד.' פירות וצר

למכור. שנהגו במקום הא גמ' קפדינן לא יוסי לר' ובסוריא לר״מ בח״ל כגון

מותר: דירה לבית אפי' להשכיר ובין למכור ובין

7. כא דף זרה עבודה מסכת תוספות במקום אף ד״ה א עמוד

לבית לא להשכיר שאמרו במקום אף

וכו- אמרו 'דירה היו מה על לפקפק יש בתים ולהשכיר למכור אדם בני סומכים

כו״ם לע דירה. לבית ואף

להתיר ראי' להביא רוצים ויש מדתניא

בתוספתא)(פ״ב אדם ישכיר לא וכאן כאן

ביתו לעכו״ם שמכניס שידוע מפני

כ עבודת לתוכה וכבים, משכירין אפ״ה על אף ופונדקאות ואוצרות ארוות להם

כוכבים. עבודת לתוכו שמכניס שידוע פי

מקום בין שמחלק משום הטעם משמע בין בקביעות כוכבים עבודת שמכניס

מכניס. שאינו מכניס אינו שאומר ובהנך

שרי. - בקביעות כוכבים עבודת

אינם שבינינו כו״ם שהע בעת זה ולפי

מכניסין בקביעות כוכבים עבודת לבתיהם וגם למות שנוטה או מת שם כשיש אלא

מותר. אותם עובדין אינן שעה אותה

לתלות יש כי גמורה ראיה אין משם אכן

לא דשמא ואוצרות דארוות היתר טעם לדירה, העשויה בבית אלא התורה אסרה

ביתך" אל תועבה תביא דכתיב״לא ולשם

בתים ותם א אבל אסור. עראי דרך אפילו תורה, אסרה לא לדירה עשוים שאינם

ואוצרות. ארוות שרי ולהכי

כהן חיים ורבינו ראיה מביא היה

בירושלמי מדגרסינן להתיר, במקום אף

אמרו, דירה לבית לא להשכיר, שאמרו למכור- שנהגו במקום הא אף מוכר

דירה. לבית אף ומשכיר דירה לבית

לא לארץ דבחוץ הטעם לו נראה והיה

מיקרי״ביתך" בארץ. אלא

טוב בה וקשו ח א, לר״י נראה אין כי דא

"ל בחו ישראל שיגרע יהודה ][רבנו מ עכו״ם,

קנין אין למ״ד דאפילו ב לעכו״ם - א״י

קנין. לו יש מיהא בחו״ל

לר קשה ועוד "י, דכתיב מזוזה דגבי

'ביתך' בית לו שיש דמי תימא נמי הכי

המזוזה, מן יפטר בחו״ל בפ אמר 'הא

כל בחו״ל בית השוכר )מד (מנחות התכלת המזוזה מן פטורה יום ל' ואילך מכאן

כדפרי' והטעם חייבת שסוברים לעיל שלו היא דאם משמע שלו שהיא העולם

מיד. חייבת. .

דהירוש' לר״י נראה מיהו שהביא ר״ח

היא. גמורה ראיה. . מטעמיה ולאו

דר "ח, הטעם אלא אלחנן הר״ר מפרש

תועבה תביא לא ה תור כשאמרה מפני

ביתך- אל אלא אסור לא למימר איכא בתוכו דר שהוא עצמו הישראל בבית

בא״י, ואפי' בו, דר בעודו במזוזה כמו

בו. דר בעודו בביתו אלא בה חייב שאינו

מן פטור בא״י אף בית השוכר אבל

התורה, מן המזוזה דגזרו הוא ורבנן

להשכיר שלא לעכו״ם שמכניס מפני

לתוכו״עכו ם.

לדירה העשויים בתים דדוקא והשתא

גזרו. לא לדירה עשויים אינם אבל ולכך

ואוצרות. ארוות להשכיר התירו

אלא אסור אינו דירה בית דשכירות וכיון

בארץ, אף מדרבנן כן אם בחו״ל. הקלו

- מס7 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי כסלו יג תשפ״ד │ עמוד2

שם זרה עבודה מסכת על יונה רבנו תלמידי 8.

ה״י [פ״א בירושלמי אמרינן דהכי דירה. לבית אף להשכיר מותר, ]למכור מותר שאמרו דבמקום ז״ל כהן חיים רבנו פירש כן על לבית אף להשכיר מותר למכור שאמרו במקום הא ע״ז, לתוכה שמכניס מפני אמרו, דירה לבית לא להשכיר, שאמרו במקום אף

בביתו בהכנסתה ליה ניחא או מביאה כשהישראל היינו ביתך אל תועבה תביא דלא דקרא והטעם. דירה אדעתא מביאה או

גזור. לא בחו״ל אבל בא״י אלא היתה לא זו וגזרה דנפשיה.

אלא אסור אינו התורה דמן ועוד בבית אבל, דירתך ביה ודרשינן ביתך, מזוזות על דכתיב דמזוזה דומיא דר עצמו שהישראל בבית

במזוזה חייב אינו שם דר. שאינו שא פי על אף בביתו ע״ז להכניס אסור מדרבנן אבל רבנן. גזור לא ובחו״ל שם, דר ינו

מדרשו ובית הרמב״ן וטענות מכות– במסכת ראשונה סוגיה

א כב, ב–, כא דף מכות 9.

מלאכות חילוק ואין בשבת, מלאכות חילוק יש רבא: אמר

טוב. . . ביום טוב ביום מלאכות חילוק ואין אביי: ? איתיביה: והתנן

ואכלו- טוב ביום בחלב גיד המבשל חמש: לוקה לוקה

שלא טוב ביום מבשל משום ולוקה גיד אוכל, משום

אוכל משום ולוקה בחלב, גיד מבשל משום ולוקה, לצורך בחלב, בשר משום איתא, ואם; הבערה משום ולוקה

מ לא הבערה בשולו. משום ליה איחייב דהא חייב, . . ולא מהכא: ואזהרתיה אשירה, עצי ועייל הבערה אפיק אלא,

ולילקי: אשי לרב דרבא בריה אחא רב א״ל וגו בידך.'ידבק במאי הכא אלא ביתך! אל תועבה תביא לא משום נמי

עסקינן- מהכא ואזהרתיה הקדש, בעצי שבישלו: כגון

באש תשרפון …ואשריהם אלהיכם לה' כן תעשון. לא

11 א עמוד כא דף זרה עבודה מסכת הרמב״ן חדושי.

שנאמר ע״ז לתוכה שמכניס מפני אמרו דירה לבית לא דתנן הא במקום אף פירושא דהכי משמע ביתך. אל תועבה תביא לא תביא לא משום דירה לבית התירו לא סוריא כגון להשכיר שאמרו

בארצנו ע״ז להכניס שלא מצווין אנו דבא״י ביתך, אל ועבה ת סוריא וגזרינן ברשותנו, שהוא מקום בכל משם לעוקרה וחייבים לא בח״ל (אמר) אבל כיבוש, שמיה לאו למ״ד ואפילו א״י. אטו כתיב עצמו ישראל בהבאת דקרא היא דרבנן הרחקה ומיהו

בהנאה דאסורה (כ״ב דמכות בתרא בפ' איתא והכי, .)'א הכי דאמרי בירושלמי דאשכחן משום פירושא להאי, ואצטריכנא ומשכיר דירה לבית אפילו לו הוא מוכר למכור שנהגו במקום הא נמי וחזינא בפירושיו כתב ז״ל ור״ח דירה, לבית אפילו לו הוא

בכך. שמיחה מי ראיתי ולא להשכיר דעלמא מנהגא. . אפשר ואם

אף מלהשכיר לפרוש צריך נפש בעל. בח״ל

11 כה פסוק ז פרק דברים רמב״ן.

לאסו כמהו- חרם והיית ביתך אל תועבה תביא ולא עוד והזהיר והנויין שלה ותקרובת ומשמשיה היא ע״ז: , עניני כל בהנאה ר

12 א עמוד כא דף זרה עבודה מסכת הריטב״א חדושי.

דירה… לבית לגוים בתים להשכיר נוהגים אנו היאך ר״ת הקשה אמרו. דירה לבית לא להשכיר שאמרו במקום אף מתני' והנכון

ע״ז באיסור אלא מיירי לא גופיה קרא דאילו קרא אהאי ואסמכוה בבתינו ע״ז הכנסת לגוים שאסרו היא מדרבנן דרשא, דהאי

גזרו כחנו בכל זרה עבודה משם לעקור שנצטוינו בסוריא או ישראל בארץ הילכך, , ממנה ליהנות לבתינו נכניסנה ושלא והנאתה

לארץ בחוצה לא. אבל

13 א עמוד טו דף זרה עבודה.

להשכיר שאמרו במקום אף והתנן: קניא? מי, ושכירות עבודת לתוכו שמכניס מפני אמרו, דירה לבית לא

מעייל- קא כי האי קניא, שכירות ס״ד ואי כוכבים;

דחמירא כוכבים, עבודת שאני מעייל! קא לביתי' ביתך אל תועבה תביא ולא. דכתיב:

14. רש״י שם

- במקום אף בחו״ל אבל בא״י בתים להן משכירין אין במתני' קתני הכי העובד בו שידור אמרו דירה לבית לא להשכיר שאמרו במקום ואף משכירין

לתוכה יס שמכנ מפני האוצרות לבית העצים לבית אלא כוכבים עכו". ם

- קנייא שכירות ואי כוכבים עובד לה עייל אם לישראל ליה איכפת מאי

מעייל קא בדידיה כוכבים. עבודת

15 א עמוד טו דף זרה עבודה מסכת הריטב״א חדושי.

תביא לא אמרה והתורה ע״ז לתוכו שמכניס מפני אמרו דירה לבית לא להשכיר שאמרו במקום אף והתנן קניא מי ושכירות איסורא דהאי מוכח בדוכתה לקמן ודאי הא פירוש מעייל. קא דנפשיה לביתא מעייל כי קניא שכירות ס״ד ואי ביתך אל תועבה

הוא דאורייתא איסורא לאו ע״ז לתוכו שמכניס באיסור איירי לא דקרא הוא, בעלמא אסמכתא וקרא היא דרבנן איסור א אל

מע״ז. יהנה שלא לומר הנאה באיסור אלא הכנסה מעייל קא דנפשיה לביתא מעייל קא כי הכא דאקשינן והא מורי אומר ביתך אל תועבה תביא מלא איסורא דהאי פירושא דהכי

רבנן, אסמכוה דגוי וביתא קניא דשכירות איתא ואם איכפת דמאי בהא ר למיס נמי להו הוה ולא שפיר, אסמכתא אתיא לא הוא

בהא. לישראל ליה לא דשכירות משום ודאי אלא דאסרו. הוא דישראל ביתא והוי קניא

אל תועבה תביא לא כ״ו) ז' (שם וכתיב החרם מן מאומה בידך ידבק לא י״ח) י״ג (דברים דכתיב דחמירא ע״ז שאני ופרקינן

יג שלא ביתך, ביה. קרינן וביתך עליו שמו דמ״מ שאולה או דאגרה היכא ואפילו כלל, ביתו תוך ע״ז להכניס רום

רדב" וכן, כו פסוק ז פרק דברים בחיי ינו ברב עו', ז ספר כד תעשה לא מצות אזהרות מצוה ספר דוד מגדל

- מס7 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי כסלו יג תשפ״ד │ עמוד3

הרמב״ן כמו הרמב״ם– שיטת

16 כד תעשה לא מצות לרמב״ם המצוות ספר.

שהזהירנו היא הכ״ד והמצוה ולהחזיק ליהנות שלא מממון בדבר מן מאומה בידך ידבק ולא (שם) תעלה י אמרו והוא הנדחת עיר

. החרם (שם מסנהדרין עשירי בפרק זו מצוה משפטי התבארו וכבר מלקות:). חייב דבר ממנו שלקח ומי

17 כה תעשה לא מצות לרמב״ם המצוות ספר.

שהזהירנו היא הכ״ה והמצוה ממוננו אל זרה מעבודה דבר מחבר

והוא אליה שייוחס מה ומכל ומבתיה ממנה נרחק אבל אמרו

בדבר שנהנה ומי ביתך אל תועבה תביא ולא עקב) (ר״פ. יתעלה

שבישל שמי א) (כב מכות בסוף ביארו וכבר. מלקות חייב ממנה שתים לוקה אשרה בעצי ביתך אל תועבה תביא לא משום אחת

זה ודע החרם. . מן מאומה בידך ידבק ולא משום ואחת

18 ד דברים הח״ח], [חתן זאקס מנדל מנחם ר' חידושי.

כמוהו. חרם היית מונה הרמב״ם ע״ז, בהנאת לאוין שני בעיר הכתובה החרם מן מאומה ידבק ולא מן ואחד

הנידחת. ולכאו' עיר חרם שייך ומאי אחר ענין הוא

החרם, על הוא דהלאו אלא לע״ז. הנידחת מקרי וע״ז

חרם, כאן" שנאמר כמו כי הוא." חרם אסור חרם וכל

לב החרים אם זולת בהנאה, הבית ד. ק

19. רמב״ן השגות ט שורש לרמב״ם לספהמ״צ

אחד בעניין אינם הלאוין שאלו פי על ואף

בלבד, זרה עבודה בפרט האחד אלא

יכלול, והשני בענין נאמר שהוא לפי

הנדחת, מעיר הנהנה זרה עבודה בו ויכנס

חרם. בכלל שהיא

21 סימ יראים ספר. ק ן

וזהב כסף תחמד ולא באש תשרפון אלהיהם פסילי עקב בפ' דכתיב זרה. עבודה

וחרם כמוהו חרם והיית ביתך אל תועבה תביא ולא ליה וסמך עליהם. . (אשר) כל ואת וכתיב בה אשר כל ואת אותה החרם הנדחת בעיר דכתיב הוא הנאה אסור

מא בידך ידבק ולא באש ושרפת רחובה תוך אל תקבוץ שללה וע״ז. החרם מן ומה

ישראל או גוי אלוה שעשאו דבר כל: נקראת

21. זרה עבודה הלכות רמב״ם ב ז,

וכל שלה ותקרובת ומשמשיה כוכבים עבודת

בשבילה הנעשה בהנאה אסור שנאמר" ולא

ביתך". אל תועבה תביא באחד הנהנה וכל

, תביא ולא משום, אחת שתים לוקה אלו מכל מא בידך ידבק ולא משום ואחת החרם. מן ומה

22. משנה כסף שם

עכו״ם דתניא הא אוקימנא הלוקין הן אלו פרק כ״ב) (מכות וכו'. ומשמשיה ואזהרתיה אשרה בעצי בשבשלו דהיינו חמש לוקה ואכלו בחלב גדי המבשל ולא משום נמי ולילקי אשי לרב דרבא בריה אחא רב א״ל בידך ידבק מולא

לוקה מאשרה דנהנה הרי ליה מבעי שש שלוקה וא״כ ביתך אל תועבה תביא

מילי מכל לנהנה הדין והוא תביא ולא ידבק מלא שתים דעכו״ם.

23. זרה עבודה הלכות רמב״ם ד י,

לא להשכיר שהתירו במקום אף

דירה לבית שהוא מפני התירו

ונאמר כוכבים עבודת לתוכה מכניס

אבל, ביתך אל תועבה תביא לא אוצר. לעשותן בתים להן משכיר

24. הפני מראה י הלכה א פרק זרה עבודה מסכת ם

… בעלמא אסמכתא דקרא ואפשר בפ״י שכתב ז״ל הרמב״ם מדברי נראה הוא וכך מכניס שהוא מפני התירו דירה לבית לא להשכיר שהתירו במקום אף ד' הלכה מעכו״ם

וגו תביא לא על ועובר כתב שלא הרי '. ביתך אל תועבה תביא לא ונאמר עכו״ם לתוכה

דאסמכוה ולומר קאמר ונאמר אלא התורה מן איסור בו שיש מקום בכל ומר ל ז״ל כדרכו דירה. לבית להשכיר חכמים התירו ולא קרא אהאי

איך הסתירה ידי ל ע במכות? הסוגיה את התוספות בעלי יסבירו הסוגיה בתוך

25 א כב, ב–, כא דף מכות.

'מתני… משום׳ח עליו וחייב א' תלם חורש יש: לאוין בכרם וכלאים מוקדשין, והן וחמור, בשור, החורש

ובש הטומאה. בבית ונזיר וכהן טוב, ויום ביעית,

'גמ. . . הזורע נמי וליחשוב הושעיא: רב לה מתקיף ולא בו יעבד לא אשר מהכא: ואזהרתיה איתן, בנחל את המוחק נמי וליחשוב חנניא: רב לה מתקיף יזרע! שמם את ואבדתם מהכא: ואזהרתיה בהליכתו, השם

לה כן תעשון לא 'וגו'! אלהיכם… רב לה מתקיף

: אשי ואזהרתיה אשירה, בעצי החורש נמי וליחשוב

וגו! מאומה בידך ידבק ו׳לא מהכא:

26 א עמוד כב דף מכות מסכת לנר ערוך.

בג׳מ בידך ידבק ולא מהכא. ואזהרתיה ק״ק האזהרה ג״כ קחשיב לא למה

הנראה וכפי כן, לעיל הקשה גופא אשי דלרב, ביתך אל תועבה תביא דלא ודאי והרי הקדש, עצי וקחשיב בו חזר שהרי הקושיא, אשי רב קבל שם

בלאווין. להרבות דרצה כיון לאווין, תרתי לחשוב עדיף

לנהנה אינו תביא דלא דהלאו לקמן שכתבתי למה ראיה לכאורה, ומזה כפשוטו. לביתו למביא אלא אשרה, מעצי גם דליחשוב מקשה ולעיל בחרישה דאיירי הכא אבל בהם, ובישל לבית אשרה עצי דהביא זה, לאו לא ולכן זה, לאו שייך לא א״כ בשדה, רק בבית לחרוש דרך אין והרי

יד מולא רק פריך בק. דבכל ה״ב עכו״ם מהל' )(פ״ז הרמב״ם שיטת לפי אבל זה. לאו גם אשי רב קחשיב לא דלמה קשה שתים, לוקה מע״ז נהנה

27 ב הלכה ה פרק עניים מתנות הלכות פענח צפנת.

לאו נמי חשיב לא דאמאי חורש דיש משנה על שם דמקשה במה ע״א כ״ב דף מכות ועי' ידבק לא ומשום אשרה בעצי חורש אם הך יש שם דירה של בית גבי דדוקא ע״א כ״א דף ע״ז התוס' כ' דהא משום וע״כ תועבה תביא דלא מלאו גם מקשה לא ולמה כו'

הבקר… ובית התבן בית גבי והנה כרם הוה דשם אף דירה בית מיקרי לא דמכות ובמשנה לדירה עשוי שאין במקום לא לאו

- מס7 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי כסלו יג תשפ״ד │ עמוד4

28 הל בית שו״ת. מז סימן א חלק וי

גיד המבשל דתני' הא מפרשינן כ״ב ד' מכות דבמס' כשבישלו דאיירי חמש לוקה ואוכלו טוב ביום הנשה מן מאומה בידך ידבק מלא ואזהרתי' אשירה בעצי נמי וללקי אשי לרב דרבא ברי' אחא רב א״ל החרם שבישלו כגון אלא ביתך אל תועבה תביא לא משום

באותו ושם הקדש בעצי על איתא כן אחר תיכף עמוד שמונה משום עליו וחייב א' תלם חורש יש דתנן הא בעצי החורש נמי ולחשב אשי ר' לה מתקיף לאוין גם דלג למה ולכאורה כו' ידבק מלא ואזהרתיה אשירה הוי הא חורש דסתם ניחא ולפי״ז תביא דלא לאו הך רב דהקשה והא תביא לא משום וליכא בבית ולא בשדה

לא משום נמי דללקי דהמבשל הך על אשי לרב אחא דהכי י״ל בשדה שבישלו דאיירי ליה משני ולא תביא אשרה בעצי בשבישלו ברייתא הך איירי דאי פריך המלקות שיתרבו באופן למתני ה״ל ע״ג באיסורי ואיירי בשדה הוי דמסתמא בחורש אבל בביתו שבישלו וכגון

תביא לא דלחשב שייך לא בבית. ולא

על קאי עיקרו תביא דלא בשיטתו והעומדים הרמב״ם ול הך צע״ק לשדה בית בין בזה חילוק וליכא הנאה

תביא דלא הך הוזכר לא חורש גבי למה. שדקדקנו

29. פראנק פסח, צבי הרב צא עמ' השלם ציון כרם שביעית, צבי הרב

מ במסכת הנשה גיד המבשל דתניא הא מפרשינן ע״א כב דף ות כ ואזהרתיה אשירה בעצי כשבשלו דאיירי חמש לוקה ואכלו ביו״ט

החרם. מן מאומה בידך ידבק מלא כגון אלא ביתך אל תועבה תביא לא משום נמי ולילקי ופריך

אחד תלם חורש יש דתנן א ה על בגמרא ושם הקדש בעצי שבשלו

בעצי החורש נמי וליחשוב יך פפ לאוין. שמונה משום עליו וחייב וכו. ידבק מלא ואזהרתיה 'אשירה לאו הך הגמרא השמיטה למה הקשה מז סימן ח״א הלוי בית בספר וליכא בשדה היא חרישה דסתם ותירץ ביתך אל תועבה תביא דלא

ביתך. אל תועבה תביא דלא לאו

וכי בשדה היא חרישה דסתם בכך דמה מאד דחוק צו תירו ולענ״ד כדי בבית חורש לחשוב דמתניתין לתנא לו היה לא זה בשביל דלא לאווין כמה דליחשוב פריך בגמרא והרי יתירי בלאווי לאטפויי מעל חושן המזיח חרישה בהדי דליחשוב דפריך כמו כלל שכיחי

מחרי טפי שכיחי לא דודאי ארון בדי והמסיר האפוד בבית… שה

ו הלוי, בית על קושייתי תירץ וינוגרד ישעיה ר' הגאון דהגמרא

תועבה, תביא דלא השני הלאו על גם והכוונה ידבק ולא קאמר

נקט. מינייהו וחדא המנין, על דקשה כן לתרץ א״א הברייתא על והנה הקושיא על אבל

אה "דליחשוב ואינ הלאוין, שני על דמכוין די״ל נ אחד. אלא מזכיר ו

[וע" ע, ו ע סימן קמא) (מהדורא א חלק בשמים הרי שו״ת קצה] סימן א-ב) (כרך א דעה יורה חלק שלמה בית שו״ת

והרמב״ן הרמב״ם מחלוקת

31 ט שורש לרמב״ם המצוות ספר.

אבל והעשה הלאוים למנות ראוי שאין התשיעי השרש

בהם… והמצווה מהם המוזהר הדברים בענין ישוב פעמים כי

אחר צווי בו יבא וכן לחזוק אזהרה אחר אזהרה בעצמו ד אח לחכמים לשון כשתמצא לא אם האלוהים כן. גם לחזוק צווי כל או מהם לאו שכל המפרשים לך ויבארו הענינים בהפריש כי העשה או האחר הלאו שיכלול הענין זולת ענין כולל עשה

בל א לחזוק היותו נשאר לא אז כי ספק. בלא למנותו ראוי אז

בענין שהוא מורה מהכתוב גלה שהנ פי על ואף ענין לתוספת

. אחד. .

המצוות ירבו העשה או הלאוין ברבוי לא כי התבאר כבר. הנה עשרה שתים בתורה נכפל לנוח בשבת שהציוי נודע כבר כי שיאמר המצוות ימנו מאשר אחד שיחשוב התראה פעמים.

. ות מצ עשרה שתים והיא בשבת המנוחה עשה מצות מכלל

. פעמים שבע דם מאכילת האזהרה באה וכן כן גם היחשוב

שלא מה זה מצות שבע הדם שאיסור ויאמר משכיל. שום

מכלל אחת מצוה שהיא שבת בשביתת כלומר. אחד בו יטעה

אחת מצוה שהיא דם מאכילת ובאזהרה (קנד) עשה מצות

(קפד תעשה לא.)ממצות

שיעבור י מ כי החכמים לשון תמצא ואפילו אתה כי ודע דבר שיבטל מי או לאוין וכך כך על עבר הפלונית האזהרה הלאוין שתמנה מזה יתחייב לא עשה, וכך כך על עבר פלוני אחד הענין כי ביחוד. עשה כל ולא ביחוד אחד כל כלם ההם וכך כך או עשה וכך כך עובר שהוא אמרו ואמנם כפל. בו ואין

הוא כי ההיא ה במצו האזהרה או הצווי הכפל בעבור לאוין לא אם האלהים רבים. צוויים או רבות אזהרות על עבר אחד כל ימנה שאז שלש לוקה או שתים לוקה יאמרו תמצאם

אחד. . שם על מלקיות שתי אחד ילקה לא כי ביחוד. ואולם. ענינים שני לומר רצוני שמות. שני על מלקיות שתי ילקה

בין פרש הה הוא וזה ביחוד. מהם ענין בכל אזהרה שבאה או שתים לוקה אמרם ובין כך ומשום כך משום עובר אמרם

שלש. לוקה

31 ט שורש לרמב״ם המצוות לספר הרמב״ן השגות.

המצות. . במנין גדול מפתח לו והם רבות גזירות ז״ל הרב בו יגזור התשיעי. העיקר בהן שאין מהן והרבה לאוין שס״ה ונין מ אנו שהרי ברורה. אינה המלקיות פי על המצות למנות שלהרב שהסכמתו אומר ואני

לסברתו זה נמחול והנה כלל. מ, לקות גדול בשיבוש הזו בשיטה נשתבש שכבר. אלא כן. אינו אחת אלא לוקה שאינו אחד באיסור שבאו הרבה בלאוין שאמר מה כי …

מהכא ואזהרתיה אשרה בעצי שבשלו כגון עוד אמרו א) (כב ושם הח מן מאומה בידך ידבק ולא רם נמי ולילקי עליו והקשינו

תביא לא משום ביתך אל תועבה אחד, בשם שתים לוקה בכאן הרי הקושיא זאת. ועמדה לאוין בשני עליו עובר שהוא. מפני

עכשיו… לו נזכר ולא הלאוין מן כ״ה במצות זה הרב הביא וכבר

- מס7 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי כסלו יג תשפ״ד │ עמוד5

32 ט שורש שורשים אסתר מגילת.

אשרה בעצי מהמבשל עוד שהביא מה

ואחת ידבק ולא משום אחת שתים דלוקה נ״ל ביתך, אל תועבה תביא ולא משום הוא שתים אותו שנלקה הטעם כאן שגם

שנהנה אחד איסורים בשני עברו על שפירושו ידבק לא אומר והכתוב ממנה תועבה תביא ולא משום ואחד יהנה לא הנאה בלא אף שפירושו ביתך אל

זה. בלאו עובר בלבד אליו אותה בהבאתו בהבאה נאמר תביא ולא של שלאו וראיה

(דף דע״ז פ״ק בסוף שאמרו ממה בלבד

)כ״א להכשיר שאמרו במקום אף במתניתין מכניס שהוא מפני אמרו דירה לבית לא אל תועבה תביא ולא שנאמר ע״א לתוכו

נאמר ממש בהבאה זה שלאו הנה, ביתך כתב שבדין נאמר כן ואם בהנאה, ולא

שהמבשל כ״ה סימן שלו בסמ״ק הרב משרשו. זז ולא שתים לוקה אשרה בעצי

33. [ב זרה עבודה עני ]מנחת

כתב בשבילה הנעשה וכל שלה ותקרובת ומשמשיה "ז ע ה״ב: דעכו״ם בפ״ז הרמב״ם אלו מכל באחד הנהנה וכל ביתך, אל תועבה תביא ולא כו] ז, [דברים שנאמר בהנאה, אסור

יג [דברים החרם מן מאומה בידך ידבק, ולא משום ואחת תביא, לא משום אחת שתים, לוקה

וכתב, ]יח הכ״מ כן שם דמבואר א כב, דף דמכות מסוגיא. שלמדו

והפר״ח כפשטיה דלמא לנהנה, מיירי תביא ולא דקרא לן לימא דמאן הקשה, בביאורו ע״כ. , ד דין עשירי פרק וכדלקמן ביתו, לתוך ע״ז 'שמכניס

… לתוך ע״ז להכניס שאסור שכתב אעפ״י ה״ד דעכו״ם בפ״י שם באמת אמנם מנאו לא וגם דלוקה, הכניס אם כתב לא ביתך אל תועבה תביא ולא משום, ביתו,

דסנהדרין. בפי״ט הלוקין במנין אותו שנלקה הטעם נ״ל שכתב ו' אות מא דף ט' בשורש אסתר מגילת להרב: וראיתי

והכתוב ממנה, שנהנה אחד איסורים, בשני עברו על הוא שתים לא שפירושו ידבק, לא אומר אליו אותו בהבאתו הנאה, בלא אף שפירושו ביתך, אל תועבה תביא לא משום ואחד יהנה, בסוף שאמר מזה בלבד, בהבאה נאמר תביא לא של שלאו וראיה זה. בלאו עובר הוא בלבד

, ז ע לתוכו שמכניס מפני אמרו, דירה לבית לא להשכיר, שאמרו במקום אף א כא, דע״ז "פ״ק נאמר וא״כ בהנאה, ולא נאמר ממש בהבאה זה שלאו הנה ביתך, אל תביא ולא שנאמר

עכ״ל. , שתים לוקה אשרה בעצי שהמבשל כ״ה, סי' שלו בסמ״ק הרב כתב שבדין

כ״ה במצוה הרמב״ם בלשון נדחק אם דאפילו תמוהים, , ודבריו הגדול בספר הרי

דההבאה דס״ל ובע״כ שתים ההנאה על דלוקה בפירוש כתב לעיל, שהבאתי

היא… בעלמא אסמכתא

ניסיון ה את ליישב – האזל אבן יסוד פי על רמב״ם והערה החינוך ספר בדברי

34 יט הלכה ז פרק זרה עבודה הלכות האזל אבן.

ע״א מ״ח דף ובפסחים כ״ב ף ד במכות דהנה בזה והנראה בידך ידבק לא משום לוקה אשרה בעצי המבשל אמרינן אל תועבה תביא לא משום נמי ולילקי ופריך החרם מן מאומה

וכ ביתך שתים. דלוקה ב' הלכה הרמב״ם פסק ן דחייב אמר עכו״ם משמשי מוציא גבי ע״א צ' דף בשבת והנה

המעוטרות יות חנו גבי י״ג דף ובע״ז ידבק, ולא משום בכ״ש ולא משום דעובר נמי אמר מריחא מתהני דקא והדס בורד דנעשה יוסי ר' אמר לרוח וזורק שוחק גבי שם מ״ג ובדף ידבק של מרחץ גבי שם מ״ד ובדף ידבק לא משום ואסור זבל עכו״ם של ממרחץ נהנה דהרי גמליאל לר' א״ל אפרודיטי

הזכיר לא המקומות אלו ובכל ידבק, לא קרא ואמר הלאו את

תביא. דלא בית להשכיר דאסור אמר כ״א בדף ובמשנה ט״ו בדף אך תביא ולא קרא ואמר לביתו ע״ז שמכניס משום לעכו״ם

אסור. קניא שכירות אי דאפי' ט״ו בדף ואמר ביתך אל תועבה

ענינים: שני נכלל זה דבלאו לומר וצריך נכניס שלא אחד

מהא מוכח ש וכמו הנאה בלא אפילו ומשמשיה ע״ז לביתנו

מעכו״ם, ליהנות שלא נכלל וגם לעכו״ם. בית דמשכיר וכמו דבר מחבר שהזהירנו כ״ה ל״ת המצוות בספר הרמב״ם שכתב שמיוחס מה ומכל ומבתיה ממנה נרחיק אבל ממוננו אל מע״ז

ביתך אל תועבה תביא ולא אמרו והוא אליה מדבר שנהנה ומי

מלקות. חייב ממנה הדברים. ב נכלל דבזה מדבריו 'ומשמע חלוקים תועבה תביא דלא ואיסורא ידבק דלא דאיסורא ונראה

הם, מעכו״ם ההנאה עצם על קאי ידבק דולא דאיסור

לע״ז. התקרבות איסור על קאי תביא דלא ואיסור ומשמשיה דלא איסור שייך לא ממילא בא והאיסור זבל בנעשה ולפ״ז ג״כ מהריח נהנה וממילא בהולך וכן ידבק לא אלא תביא

ליכא תביא לא משום אבל ידבק לא משום רק הוא איסור ה לע״ז. התקרבות כאן דאין

35. החינוך ספר תכט מצוה

שלא נדביק מעבודה דבר שום וברשותנו ממוננו עם זרה ז,'[דברים נאמר זה ועל, בו ליהנות

", ]כ״ו אל תועבה תביא ולא

ביתך" … 'וגו זה איסור ונוהג בזכרים זמן, ובכל מקום בכל

. ונקבות ום ש ולקח זה על ועובר

זרה מעבודה והביאו דבר שתים לוקה, , בו ונהנה לרשותו ומשום וגו', תביא ולא משום הרמב״ם כתב כן וגו', ידבק ולא

ה״ב. זרה מעבודה ז״ל][פ״ז

36 א אות תכט מצוה עקב פרשת חינוך מנחת.

דוקא נר הר״מ 'ומדברי הלאוין, שני על עובר הנהנה בו- להנות כדי המכניס אבל בו אין

המכניס. הביא מדלא כלל לאו

נראה דבריו בתחלת הרהמ״ח ומדברי וכו, תב׳יא דלא בלאו עובר להנות כדי דהמכניס

וצע״ק. נהנה שלא כ״ז להנות כדי המכניס על ולא לוקין ההנאה על דוקא נראה דבריו ובסוף בלאו, עובר דאין סוברים דכולם נראה להנות שלא מע״ז דבר לביתו הכניס אם פסק וכן אף

בלשונו ע'. הרהמ״ח ע״ז שמכניס לעכו״ם בית המשכיר דאף כ״א דף בע״ז מבואר ובאמת

משפטים. בסוף והרהמ״ח כאן, בפי' הר״מ כ' וכן וכו, תביא דלא הזה בלא׳ו עובר לתוכה רק הוא לעכו״ם בשכירות רק עובר בודאי ברשותו מכניס הישראל דאם שם בע״ז בתוס' וע'

ע״ש. מדרבנן, הזה, מפסוק דכתב התורה מן שהוא נראה פ״י הר״מ ודעת הכנסת על לוקין אין ובודאי

נראה בו להנות רוצה שאינו אף בידים לביתו מכניס ב אבל עביד, מידי לאו דאיהו העכו״ם קצת. וצ״ע הזה, מלאו ג״כ ללקות ראוי והוא וכו' תביא ולא הזה בלאו דעוברים

- מס7 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי כסלו יג תשפ״ד │ עמוד6

37 ה ל״ת לאוין פערלא) (הרב לרס״ג המצוות ספר על באור.

ז״ל הרמב״ם לפמש״כ זו אזהרה וענין ביתך. אל תועבה תביא דלא לאו תועבה. תביא ולא ה״ב ע״ז מהלכ)ות (בפ״ז הוא כ״ה )(לאוין ובסה״מ

ידבק ולא שום מ ואחת תועבה תביא לא משום אחת שתים. לוקה מהן הנהנה וכל שלה. ותקרובות ומשמשין מע״ז הנאה איסור

החרם… מן מאומה בידך ליהנות כדי לביתו דבמכניסה הם. ענינים שני בידך ידבק דלא ולאו תועבה תביא דלא דלאו בהדיא כן ביאר שם דבחינוך אלא תביא לא משום אחת שתים. לוקה וכשנהנה ממנה. שיהנה עד לוקה שאינו אלא ביתך. אל תועבה תביא דלא בלאו עובר כבר

בדבריו שם עיין בידך ידבק לא מש. ום והשנית תועבה לביתו ההכנסה על להזהיר דאתי כפשוטו פירושו ביתך. אל תועבה תביא דלא זה דלאו דס״ל דמאחר צלי. א תמוהים ז״ל ודבריו לחוד הכנסה על ולא שיהנה. עד לו. קה שאינו לומר מנ״ל א״כ רשותו. או זה ב. לאו עובר ליהנות ע״מ שלא אפילו הכנסה בכל ודילמא ממנה. ליהנות ע״מ כשמכניסו אלא הלאו על עובר דאינו מנ״ל וגם דמסתמא הכנסה. משום אלא אינו שם דמכות וסוגיא זה. בלאו עובר אינו לרשותו הכנסה בלא הנאה דמשום לומר אפשר וגם

ולוקה. . זה בלאו עובר בידו או. משנטלן בהן. לבשל לביתו העצים מכניס ואם קרא. קאמר ממש ביתך דאל דס״ל להחינוך אבל ליכא מלקות אבל גרידא. בהכנסה בלאו עובר איסורא דלענין זו. פשרה לעשות מנ״ל תמוה זה. בלאו עבר לא בביתו הכניסו לא

ז הראשונים בכל בזה חבר לו מצאתי לא וגם דוכתא. בשום לזה מקור שום מצאתי ולא שיהנה. עד "ל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יחוד גדר האיסור ובעלה בעיר

בס״ד – דין יחוד: איסור או הרחקה?

עבודה זרה דף לו עמוד ב

הבא על העובדת כוכבים – הלכה למשה מארמי? אמר מר: דאמר היא, הבועל ישראל – אפילו בפרהסיא וכמעשה שהיה, אי ואתו פוגעין! אלא גזור דאורייתא.

כי אתא רב דימי אמר: בית דין של חשמונאי גזרו, עובדת כוכבים – ישראל הבא על העובדת כוכבים חייב משום שג״א, שפחה, גויה, אשת איש.

כי אתא רבין אמר: בית דין של חשמונאי גזרו, גויה, שפחה, ביאה – אי ואתו לא גזור אפי׳ ייחוד. ואתו בית דין של דוד וגזרו ייחוד, דאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו ייחוד.

ואתו אמרי: אבל ייחוד דעובדת כוכבים – אי ייחוד אפי׳ גזרו הו דעובדת כוכבים. ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא! דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יהוצדק: מנין לייחוד מן התורה? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך – בן אם מסית, ולא בן אב מסית? אלא, מתייחד עם אמו, ואין מתייחד עם אחר. ואתא דוד וגזר אפי׳ ייחוד דאשת איש, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל ויהו גזור אפי׳ ייחוד דעובדת כוכבים.

עבודה זרה דף לז עמוד א

והיי כסוגה של שושים שאפילו סוגה בשושים, לא יפרצו בהן פרצות. ההוא גברא דאמר ליה לרב: אמריתו דשרי לייחודי בהדי גברא דה – אפשר עורת מהבהבת? אמר ליה: סוגה בשושים – שאפילו כסוגה בשושים, לא יפרצו בהן פרצות.

שולחן ערוך אבן העזר סימן כב סעיף א

אסור להתייחד עם מהעריות, שדבר זה גורם לגלות ערוה, בין ערוה ילדה, בין זקן עם בתו, והאב עם אמו, חוץ מהאשה עם בעלה.

תוספות

וא״ת והא יחוד היא דאורייתא כדדרשינן מ״כי יסיתך אחיך בן אמך״ (דף לעיל כא:) והיכי אתא קרא דדברי קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא.

וי״ל דתורה לא אסרה אלא כעין אמו דעבידא דלא משתריא, אבל היכא דלא בעל סופה דה לטהר אסורה להתייחד אפילו בפ״ק כדאמרי׳ דכתובות (דף ד.) הוא ישן בין האנשים ואשתו בין הנשים.

קידושין דף פ עמוד ב

לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים; רבי שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים, בזמן שאשתו עמו; ומפקידי עמהם וישן עמהם, שאשתו משמרתו. ומתייחד אדם עם אמו ועם בתו; ואם הגדילו – ישן זה בכסותו וזה בכסותה.

גמ׳. מ״ט? הואיל דבי אליהו: נשים קלה דעתן עליהן. א״ר ישמעאל: מאי מילי? א״ר יוחנן משום ר׳ ישמעאל בן: מנין לייחוד מן התורה? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך – וכי בן אב מסית, ולא בן אם מסית? אלא לומר: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה.

בס״ד – בעלה בעיר: הרגשה או פחד?

קידושין מסכת דף פא עמוד א

אמר רב: מלקין על הייחוד, ואין אוסרין על הייחוד.

אמר רב אשי: לא אמרן אלא בייחוד דאשת איש, שלא תהא בייחוד ויהו מוציא עליה לעז. א״ל מר רב זוטרא מפרהטיא לרב אשי: מר שמע ולא בהא דשמע איכא ולכריז! לילקי מי. אמר: על השמועה טובה לא מלקין. מותיב ליה מר זוטרא בה לאפסירה. כי השמועה טובה לא.

אמר רבה: בעלה בעיר – אין חוששין לה משום ייחוד, ומקרי ליה כתפיה.

אמר רב יוסף: פתח פתוח לרשות הרבים – אין חוששין משום ייחוד.

איקלע רב ביבי לבי רב יוסף, בתר דכרך ריפתא אמר: שקולי מתותי דרגא. והא אמר רבה: בעלה בעיר – אין חוששין משום ייחוד! רב ביבי, שושביניה הואי וגייסא ביה.

שולחן ערוך אבן העזר סימן כב סעיף ס׳

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עליה, או שהיא קרובתו, אם להקי אחד עמו, לא יתייחד עמה אף על פי שבעלה בעיר.

אגרות משה אבן העזר ח״ד סימן סה

…אף שאמר לה שישהא שם זמן הרבה, משום יחוד איסור ליכא, דיש לה לחוש שמא אף שאמר שישהא שם שעות הרבה אפשר שחזר בו לאיזה צורך… וא״כ גם ליכא רשות פלוני לה לסגור הדלת ולאיזה חדר, ורק שייך אף דיש להו לחוש שמא יחשוד הבעל ויקיש על הדלת ולא יצטרכו לפתוח גדול זמן משך, ולכן כשאמר לה שתסגור את הדלת על זמן משך גדול ולא יצטרכו לפתוח כשיקיש על הדלת – אז ודאי אסור יחוד איסור.

ומש״כ החכ״א דדוקא בביתה ליכא איסור יחוד – אבל אם רגילה ללכת לשם, הוא כיודע שהלכה לשם ויש לו להבין שהלכה לשם, ואין לאסור. ודוקא כשהלכה למקום שאין רגילה ללכת לשם, ואם הוא לא ימצא בבית יארקב ובא לשם.

והולכין לעבודה על זמן שעות הרבה שאינו יכול לחזור לביתו בשעות גדולות, כגון בעיירות וכדומה אלו… ואף שאינו רגיל לבא בשעות אלו, כשהוא ברשות עצמו אין לאסור שאיכא יחוד איסור, ורק מצד הריוח וההפסד שצריך להיות שם, ומאחר דיכול לבא עכ״פ כשירצה יש לה לחוש דשמא זדמן לו מי שיהיה שם וליכא יחוד איסור ויוכל ללכת לביתו.

רש״י

בעלה בעיר – אין חוששין לה משום יחוד, דמסתפי מבעל דאתי להלקות. השתא.

תוספות

בעלה בעיר – אין חוששין לה משום יחוד. פי׳ בקוטרס – אין חוששין להלקות. משמע מתוך פירושו דאיכא מיהא איסורא.

קשה, דאם כן מאי פריך בסמוך על רב יוסף דקאמר שקולו מתותי דרגא, והאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד – ומאי קושיא דהי דמלקות, ואיכא מיהא איסורא.

ואפילו ראה ליכא לפרש אין חוששין משום יחוד כלל – ליכא איסורא.

פתחי תשובה אבן העזר סימן כב ס״ק ז

עיין כ״ז בס׳ אדם שער ב״ה סי׳ כ״ז ד״ל: ״אבל דדוקא בביתה אין בה משום יחוד, אם הולכת לבית אחר אף על פי שבעלה בעיר יש בה משום יחוד, דבזה לא שייך דמסתפי מבעלה, כיון דאי היא היכן יודע ו אתי השתא. ואף בביודעת שיודע היא היכן, אם מ״מ בעלה תן לה רשות פלו ללכת לבית – ודאי חיישי׳, וכ״ש כשתן לה רשות לדבר דבר סתר עם פלו ולהסגיר הדלת, דבזה אין שייך אימת בעלה״. ע״ש.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

רבי אלעזר בן דורדיא

בס״ד

אין הדבר תלוי אלא בי

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז/א

כיון ששמע אלעזר בן דורדיא שאין מקבלין אותו בתשובה הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות! בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ״כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה״. אמר: שמים וארץ! בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ״כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה״. אמר: חמה ולבנה! בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ״וחפרה הלבנה ובושה החמה״. אמר: כוכבים ומזלות! בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ״ונמקו כל צבא השמים״. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר׳ אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!

תוספות מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א

עד שאנו מבקשים עליך רחמים — לא השיבו לו כך אלא היה אומר בלבו שכך יוכלו להשיב, א״נ שר של הרים היה משיב כן.

חידושי אגדות למהר״ל עבודה זרה דף יז עמוד א

אמרו עליו על רבי אליעזר וכו׳. יראה לומר כי שמו שהיה נקרא בו מורה על מהותו, וזה כי מה שנקרא דורדיא, שהלשון זה לשון שמרי יין והוא הפסולת מן היין, והרשע נקרא חומץ וזה כאשר יש בו עדיין דבר מה טוב, כי החומץ אינו מקולקל לגמרי, אבל כאשר הוא מקולקל לגמרי וכאשר חטא בגופו בזנות נקרא דורדיא.

ושם אלעזר הוא הכח (אליעזר הוא הכח) שבאדם על התשובה, כי הש״י עוזר אל האדם כמו שאמרו (יומא ל״ח ב׳) הבא לטהר מסייעין וכדאמרינן כי ימינו של הקדוש ברוך הוא פשוטה לקבל שבים ולהעלותם משחת שלא יהיו נפסדים ולכך הקדוש ברוך הוא עזרו, וכדאיתא בפרק ערבי פסחים (קי״ט א׳) אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבנן אמרי משום רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה מאי דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקדוש ברוך הוא שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה.

ולפיכך נקרא אלעזר בן דורדיא, השם הזה ראוי לו מאוד, כי הוא היה כולו פסולת בעצמו כמו השמרים, ובתוך השמרים היה לו כח מוכן שהש״י הוא בעזרו להיות שב בתשובה והיה מוכן אל התשובה ג״כ, ולפיכך היה מורה שמו על החטא ועל התשובה, שנקרא אלעזר בן דורדיא.

תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל עמוד ב

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו — לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב׳ ארכובותיו, וב׳ עקביו על ב׳ עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם — נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.

חובת התלמידים, פרק א׳

מטרה גדולה זו לנו, לא לכפות אותך שתלך בדרך ה׳ בעל כרחך, רק שגם בעצמך תרצה ללכת בו, כי לא בעשיותיך הטובות לבד אנו מסתפקים, רק שגם אתה בעצמך תהיה טוב אנו רוצים, כפי שאמרנו לך.

מידות ראי״ה, חופש

השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע, צד קדוש וצד טמא. הצד הטוב הוא כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החומריות. אז הדעה מתהלכת במהלכה החופשי ומאשרת את האדם ואת החברה.

והצד הרע שבה הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו ע״פ הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאוונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו. אז חופש הדעות מביא את האנושות לידי התכערות נוראה, המאבדת את הון החיים ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם בצורתו היחידית ובצורתו הציבורית, וטוב לפני האלוקים ימלט ממנה.

ספר צדקת הצדיק אות [קנד]

כשם שצריך אדם להאמין בהש״י כך צריך אח״כ להאמין בעצמו. ר״ל שיש להש״י עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה כו׳ וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים ית״ש והש״י מתענג ומשתעשע בה כשעושת רצונו.

הסיפור

למה לא ענו לו? כל המתפלל על חבירו וכו׳.

עם מי דיבר?

מה משמעות שמו?

למה ישב כך?

למה מת מהבכי?

מה המסר של הסיפור?

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות