ה/ 'ליל בס״ד ליל ה' אב מנחם ח״י י״א/ תשפ״ד
נידה- הלכות 16 / 17 / 18 גבעתיים? טהרה מראה שאלה)(כגון אותה את נוסף רב לשאול ניתן האם
( דין- חכם ) להתיר רשאי חברו אין שאסר
מקור. א ות הדין
1. בבלי תלמוד נדה מסכת עמוד כ דף ב
- חנה בר בר דרבה לקמיה דמא אייתא ילתא - יהודה דרב בריה יצחק דרב לקמיה אייתא, הדר לה וטמי
. לה ודכי עביד והיכי - שטימא: חכם? והתניא הכי אין חברו אין -, אסר לטהר רשאי חבירו להתיר! רשאי
מעיקרא הוה טמויי, לה מטמי: דכל דא״ל כיון הוה יומא מדכי לי כי - בעיניה דחש הוא, והאידנא גונא האי דכי
. לה ומי? מהימני כזה לומר אשה: נאמנת, והתניא אין ראיתי. איבעיא ואבדתיו איש טיהר: כזה להו פלוני
חכם! תא מהו כזה לומר אשה: נאמנת שמע ראיתי, ואבדתיו. לקמה דליתיה - התם שאני: דילתא שמע תא
לקמיה דמא אייתא - חנה בר בר דרבה - יהודה דרב בריה יצחק דרב, לקמיה לה וטמי. לה ודכי עביד והיכי
שטימא: חכם? והתניא הכי אין חבירו לטהר רשאי,' וכו: ואמרינן הוה טמויי, לה מטמי דכל ליה דאמרה כיון
יומא לה מדכי כי הדר - בעיניה דחש הוא, והאידנא גונא האי! רב לה: מהימנא, אלמא לה דכי בר יצחק
. סמך אגמריה - יהודה
2. בבלי תלמוד עבודה מסכת זרה ז דף א עמוד
. ויתיר לחכם ישאל לא - ואסר, לחכם ויטהר לחכם ישאל לא - וטימא לחכם: הנשאל ת״ר, אחד שנים היו
, מטהר ואחד מטמא גדול מהם אחד היה, אם מתיר ואחד אוסר אחד בחכמה מחבירו הלך - ובמנין, אחריו
ואם 'יהושע; ר המחמיר אחר הלך - לאו בן הלך סופרים, בשל המחמיר אחר הלך תורה: בשל אומר קרחה
. המיקל אחר: הלכתא יוסף א״ר יהושע כרבי קרחה. בן
3. בבלי תלמוד חולין מסכת מד דף עמוד ב
הגרגרת פסוקת ההיא; עוביה ברוב לה בדיק וקא, יתיב דרב לקמיה דאתאי ורב כהנא רב ליה אמרו אסי
: לרב לימדתנו, ואכשרה חללה ברוב, בדקה חנה בר בר דרבה לקמיה, שדריה חללה ברוב רבינו מינה וזבן
בתליסר איסתירי. בישרא פשיטי עביד והיכי - שטימא, חכם? והתניא הכי אין חבירו -, אסר לטהר רשאי אין
חבירו להתיר רשאי. מיסר אסר לא דרב הכא שאני וכיון חכם בה דאורי ' ה ואומר כתיב והא מינה אכל היכי
הנה אלהים לא וטרפה ונבלה מטומאה לא נפשי אכלתי בא ולא עתה ועד מנעורי. פגול בשר בפי. . בא ולא
שלא - פגול בשר בפי ' ר, משום חכם בה שהורה מבהמה אכלתי נתן: שלא אמרו שלא מבהמה אכלתי הורמו
. מתנותיה הני סמך. אגמריה - חנה בר בר, רבה בסברא דתליא מילתא - מילי
4. בבלי תלמוד סנהדרין מסכת דף לג עמוד א
רב אמר רב אמר ששת - הדעת בשיקול, טעה חוזר - משנה בדבר: טעה אסי רבינא ליה. אמר חוזר אינו
לרב: אשי טעה אפילו חייא ברבי? אושעיא ורבי: ליה אמר -. אין -? ושמואל בדרב אפילו: ליה אמר -. אין -
אפילו? ודידך בדידי: ליה אמר - אטו אנן קטלי באגמא קני? אנן היכי? הדעת שיקול דמי: פפא רב אמר כגון
תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי, כמר ולא כמר לא הלכתא איתמר, ולא אהדדי כחד ועבד ואיקרי, מינייהו
דשמעתא וסוגיא - כאידך אזלי בית (של בפרה: מעשה ששת לרב המנונא רב. איתיביה הדעת שיקול היינו
, והאכילה שלה האם )שניטלה מנחם רבי מעשה. ובא לכלבים טרפון. שאמר והתירוה ביבנה חכמים לפני
: הרופא תודוס אם אלא מצרים של מאלכסנדריא יוצאת וחזירה פרה אין כן, שלה האם חותכין. תלד שלא כדי
אמר רבי חמורך: הלכה טרפון! אמר טרפון לו: פטור עקיבא רבי. מלשלם פטור לרבים המומחה, שכל אתה
! חוזר משנה בדבר, וטועה אתה משנה בדבר: טועה ליה, לימא איתא ואי דטועה -. חדא קאמר ועוד חדא -
משנה בדבר: . ועוד חוזר משנה בדבר, וטועה אתה אי, וכל אתה לרבים מומחה - טעית הדעת בשיקול נמי
רב אמר מלשלם. פטור לרבים המומחה: לרבא יצחק בר נחמן? מפרה ששת לרב המנונא רב מותיב קא מאי
פרה! דתהדר, וליתא לכלבים האכילה הרי -: ליה קאמר הכי משנה בדבר טעה בשלמא אמרת אי - חוזר אינו
, דינא קם אלמא מפחיד דקא היינו רבי ליה, וקאמר טרפון לבית: מומחה איהו. מלשלם פטור, ואתה אתה דין
אלא: ליה לימא - חוזר משנה בדבר טעה אמרת אי כיון דאילו פרה הואי דינך ולא דינא לאו, עבדת כלום
השתא. עבדת כלום לא - נמי
5 "י רש. שם
היא משנה סתם - אתה משנה בדבר טועה ( טריפות באלו. כשירה - שלה האם:)ניטלה, א נד חולין
- חוזר משנה בדבר וטועה: הכא פריך ולקמן איכא חזרה מאי לכלבים! האכילה הרי
- עבדת כלום לאו, ואת לכלבים, שהשליכה אנפשיה דאפסיד הוא דאיהו ליה אפסדת לא מידי דפסקת במאי
, דהא טרפות שם עלה. הדרת למהדר בעית אי
מי. ב 'חכם'? נחשב
6. תלמוד ירושלמי גיטין מסכת הלכה א פרק ב
בר 'יעקב ר אמר מאותה אידי שעה תלמיד אמר 'חונא ר בשם 'חונה. ר הורייה מורה תלמיד יהא שלא גזרו
שהורה 'כהלכה אפי אין הורייה הורייתו
7 קרבן. העדה שם
מורה תלמיד יהא שלא רשות נטל.'אא״כ הוריי מרבו ליה יהיב וכי דייק מידק רשותא רבו 'שיהא בי דבריו
ולא ברורים יטעו את השומעין דבריו:
'כהלכה אפי אין הורייתו.' הוריי לענין לחזור דיכול קאמר ממונות דיני והמודה ולטעון לא בפניו הודאה הוי
קאמר והיתר באיסור אף א״נ ב״ד בפני שאסר חכם דקיי״ל אין חבירו תלמיד והוראת להתיר רשאי לאו
שאסר: מה להתיר חכם ויכול הוראה מקור12 תחילת גם {וראה. }
האיסור טעם ג.
8 "י רש. מסכת נדה עמוד כ דף ב
מעיקרא טמויי משום יצחק רב - לה טמי חנה. בר בר דרבה כבודו
דטהור ליה דפשיטא - סמך אגמריה משום מעיקרא מטמא דהוה והאי כבודו אבל חנה בר בר דרבה הוה אי
. עלה סמיך הוה לא ליה מספקא
9 א עמוד ז דף זרה עבודה מסכת "ד הראב חדושי.
לחכם הנשאל ת״ר ישאל לא וטימא,' כו לאחר עוד ישאל 'לא פי כדי שידונו עוד לו ולא טהרה לידי, התר לידי
שניטמא דבר שכל לפי שנאסר או שוב חכם ע״פ אחר חכם אין, לטהרה ולא להתירה רשאי מסכת תניא והכי
' פ חולין [מ" טרפות אלו שטימא ]חכם ע״ב ד אין חבירו אסר לטהר רשאי אין חבירו, ואם להתיר רשאי התירו
, ונראה מותר אינו דבר דוקא לי שהן היה אם, אבל הדעת בשיקול חולקין בדבר טועה הראשון חוזר משנה
וחבירו, להתיר רשאי [כ״ח בבכורות כדתנן מעשה כמה 'עד ]פ ע״ב שלה האם שניטלה מנחם בית של בפרה
' ר והאכילה מעשה ובא לכלבים טרפון, והתירוה חכמים לפני וקי״ל, חוזר משנה בדבר שטעה דבר דכל ואילו
הוה פרה הואי, הדרה ' אית והכי 'אחד 'פ בסנהדרי, ] ע״א ג [ל" ממונות דיני מי[' הדעת שקול שהוא ]בדבר הו
חכם אין, כלומר זה שאסר מה להתיר רשאי אין 'האשה פ 'ביבמות וגר להתר עוד בה להורות וכח רשות לו
] ע״א [צ״ב רבה תדע היא הוראה דלאו והדר מותר ודם שחלב ב״ד הורה דאלו לאיסורא טעמא בה חזי אי
הדרי להיתירא טעמא בה וחזו אין משגיחין שכיון, כלומר בהו בחתיכה שהורו היא יכולה אין שוב לאסור זו
עצמה לבא מפני, וטעמא התר לידי שכיון נבילה של חתיכה נעשה איסור שם להם שיצא שהוא ובלבד
דבר שאין, הדעת משקול אלא מחלוקת בו וי" ' דמס וההיא דהכא בריתא דהך מ ] ע״א [מ״ד חולין אין חבירו
להתיר רשאי מפני של כבודו בכל מותרת התירה אם אבל ראשון, וליתא ענין ' דאפי מי וטמא מומחה שאינו
אסר או 'מומחה אפי אינו להתיר רשאי ולטהר, נבילה של חתיכה שנעשה מפני ' אמ וכי טימא מומחה דשאינו
וחוזר 'בשיקול אפי מטהרה "נ, א וזכות מחיוב, ה״מ הדעת ואיסור מטומאה, אבל ואיסור לטומאה והתר
. לא הדעת בשיקול והיתר לטהרה
10. "ש רא זרה עבודה מסכת א פרק ג סימן
] ע״א ז [דף ג ת״ר למה תימה ויתיר לחכם ישאל לא ואסר לחכם ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם נשאל
אחר לחכם ישאל לא טעה אולי הראשון ומחזירהו י ופר" השני בסתם אחר לחכם ישאל לא דה״ק שיתיר כדי
על ויסמוך לו הוראתו דכבר דכיון אסרו דאיסורא חתיכה ושויא הראשון אין אחר על לסמוך לו שיתירנו. לו
זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול אבל לחכם שאלתי פלוני ואסרו יראה ואם בזה לך נראה מה לי לשני
שטעה ויתווכח ילך הראשון משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל ואם עמו חלוק. ואם יחזירהו הדעת בשקול עליו
שאסר מה להתיר נוטה שסברתו הראשון יכול ואין המשנהס מתוך להוכיחו או. יאמר אמורא מדברי אני
אבל כך אומר מאחר שאסרת מה מתיר איני דאיסורא חתיכה ושויתיה לאסור מפיך שיצא ואין להחזירך בידי
משנה דבר מתוך אמורא: או
11. זרה עבודה מסכת "א הרשב חדושי עמוד ז דף א
תנו ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם הנשאל רבנן משום מפרשים.'יש וכו של כבודו אם אבל ראשון טהרו
או, ומותר טהור התירו ונראין שכתב ז״ל הראב״ד דברי אינו רשאי ואין ' קאמ היתר לו דכיון אסורא דאסרו
, דאיסורא חתיכה )ונעשית (עליה עליה רביעא פרק תניא דהכי שטמא חכם טרפות אלו אין חבירו רשאי
, אסר לטהר אין חבירו, מדאמר להתיר רשאי אינו דאם משמע רשאי התירו, ] )מותר (מטהר[ אינו מדקתני
ואם בחכמה גדול מהם אחד היה אם אוסר ואחד מתיר אחד שנים היו הלך ובמנין דלא היכא, אלמא אחריו
אסר שהאחד ]אלא אחת [בבת שנים היו בפני עצמו אין חברו להתיר רשאי בחכמה גדול אפילו, ובמנין
ודברים בדבר אלו שאין ומטהר חוזר משנה בדבר טעה ]אם )אבל (אלא[ הדעת משקול אלא מחלוקת בו
ומתיר )' ב (כ״ח כמה עד פרק בבכורות כדתנן לה ומייתי אחד פרק בסנהדרין )'מעשה א ג (ל" ממונות דיני
שלה האום שניטלה מנחם בית של בפרה ' ר והאכילה בא, ומעשה לכלבים טרפון ואמר והתירוה חכמים לפני
התם דאלו הדרה הוה פרה הואי הדעת בשקול אבל משנה בדבר שטעה כיון לא ודאי חתיכה שנעשית מפני
, דאיסורא והני ואיסור וטהרה בטומאה מילי וחיוב בזכות אבל והיתר המומחה חבירו, ומזכה חוזר ממנו אי
[ נמי ]והיתר מטהרה. ואסור לטומאה
12. זרה עבודה מסכת "א הריטב חדושי עמוד ז דף א
תנו חכם. פירוש לחכם שאל רבנן לחכם ישאל לא ואסר, לחכם ויטהר לחכם ישאל, לא וטימא להוראה ראוי
כבוד ומשום דוקא לכתחילה ישאל לא תימא לא, פירוש ויתיר, אלא הראשון שאל אם בדיעבד אפילו אין
טהרתו של והתירו, כלום אחרון חכם דקמא דכיון לאסור עליה כשהורה להוראה וראוי שוייה לטומאה או
, דאיסורא חתיכה )' א (צ״ב ביבמות מוכח והכי וכן נמי אמרינן בסנהדרין בפרק לה ומייתי אלו ( טריפות חולין
שטימא )'חכם ב מ״ד אין חבירו, פירוש לטהר רשאי אינו כלום עשה לא עשה ואם רשאי, התם מוכח והכי
והא ' אפי גדול כשהשני מן בחכמה הראשון, מדלא ובמנין ברישא מפלגינן בסיפא כדמפלגינן שנים היו,' כו
הוא ודין שוב דאיסורא חתיכה שוייה דקמא דכיון עולמית היתר לה אין. שטעה 'שנודע ואפי
בטעה דוקא מיהו משנה בדבר טעה אם אבל הדעת בשיקול אין בחתיכה איסור חל ולא כלל הוראה הוראתו
זאת וחברו, להתירה רשאי התם כדאמרינן )'מעשה א (ל״ג בסנהדרין של בפרתו מנחם רבי האם שנטלה
והלך שלה רבי מעשה ובא לכלבים והאכילה טרפון והתירוה חכמים לפני הוה משנה בדבר דטעה לא ואי
משלם הדרת הות בעינא פרה הות ואילו, וטעמא התם כדמוכח אותה ואכלינן בטעות הוראה שכל כדאמרן
משנה בדבר אפילו הדור גדול מפי הוראה לאו ולא היא, אלא כלל לה חיישינן ודאי בשיקול 'בטועה מתני
הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי איפסיקא ולא דפליגי כחד הלכתא מינייהו כחד בעלמא וסוגיין מינייהו
ואזל בתלמוד ברור בדבר שטועה הוא משנה בדבר, וטועה כאידך ופסיק האי בברייתא או או, אמורא בדברי
היכא כל מדיוקא 'נפיק ואפי דייקא דיוקא דהוי ( התם וכדאמרינן ) שם סנהדרין אפילו, והיכא ודידך אדידי
לחד דאשתכח מסברא דפסק מילתא ז״ל ורבוותא מחכימי ואזל מדיוקא או פיסקא ההוא שמע דלא האי
, אומר כותיה דלא והורה נ״ר מורי דחזינן אילו ליה ידיעה הוה דההוא פיסקא ההוא להאי גאון בעידן הוראתו
מקמי השתא ביה הדר הוה דלורי, משנה בדבר טועה הוי ביה הדר הוה לא ואילו שזה כיון להוראה ראוי הוי
, ואף הדעת בשיקול כטועה דינא על פי שהראשון גדול הגאון ממנו.
13. ( "ן ר " הרי על ) ף מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א
. לחכם הנשאל. 'ע״ז מס בפירוש ז״ל "ד הראב. כתב משום דלא שלו של כבודו ראשון בה נגעו משום אלא
דאסרה דכיון ראשון ושוב דאיסורא חתיכה שויה היתר לה אין התירה דאפילו מותרת אינה שני דתניא והיינו
פרק שטימא )חכם מד (דף טרפות אלו אין חברו אסר [לטהר רשאי אין חבירו כלומר ]להתיר רשאי אינו
להתיר רשאי התיר דאפילו מותר אינו גדול היה אפילו בחכמה ממנו אם דמדקאמר ובמנין ]אחד [שנים היו
אחד היה אם מתיר ואחד אוסר גדול מהן בחכמה הלך ובמנין דלא דהיכא מכלל אחריו אחת בבת שנים היו
אסור שהאחד אלא בפני עצמו אין חבירו להתיר רשאי בחכמה גדול אפילו בדבר והנ״מ ובמנין שאין בו
אם אבל הדעת משקול אלא מחלוקת ומתיר ומטהר חוזר משנה בדבר טעה כמה עד פרק בבכורות כדתנן
) ב כח (דף לה ומייתי אחד פרק בסנהדרין לג (דף ממונות דיני האם שניטלה מנחם בית של בפרה )מעשה א
והאכילה שלה רבי מעשה ובא לכלבים טרפון והתירוה חכמים לפני התם ואמרינן הוה לפרה איתא דאילו
הדרה בשקול אבל משנה בדבר שטעה כיון הדעת לא ודאי דאיסורא כחתיכה שנעשית מפני והני מילי
וזכות בחיוב אבל להיתר ומאיסור לטהרה מטומאה המומחה חברו ומזכה חוזר ממנו אלו ז" דבריו ולזה ל
והא ז״ל הרשב״א הסכים בפרק דאמרינן אין ) א מ (דף מעמידין נפקי דרבא שפורי הונא דרב ואסרי ושרי
הונא דרב אלא דוקא לאו תחלה נפקי דאי לאו הכי היכי בפרק תניא הא רבא דאסר בתר הונא רב שרי אלו
שאסר )חכם ב מד (דף טרפות אין חברו אלא עוד ולא להתיר רשאי אפילו התירו מותר אינו מה לפי שכתבנו
ז" ן הרמב" כתב וכן וקשה שם ל אחד דבפרק לי של בדברים שטעה שחכם משמע ממונות דיני הדעת שקול
מחזירין דהתם הוראתו מקשינן אמתניתין התם דתנן ממונות דיני מחזירין לזכות בין לחובה בין ' ממתני
דבכורות את דן את חייב הדין את טיהר הטהור את טימא החייב את זיכה הזכאי שעשה מה הטמא עשוי
ומשלם דאלמא מביתו אין מחזירין דהתם דסוגיא במסקנא חסדא רב ושני שנטל כאן ביד ונתן נטל שלא כאן
כלומר ביד ונתן תרוייהו ' מתני הדעת בשקול שטעה כגון וכי אמרינן ' במתני נטל בשלא מחזירין ביד ונתן וכי
שעשה דמה בבכורות תנן דאלמא עשוי אין כשנטל מחזירין ביד ונתן וכן 'הרב פי בהלכות שם ז״ל אלפסי
דאגע הטהור את טימא התם ופרישנא להלכה ופסקה דאלמא שרץ בהו אגע לא אי שרץ בהו מחזירין
אומר אתה ואם לטהרה מטומאה נשתנה זה שבענין והיתר ואיסור וטהרה טומאה ענין ממונות מדיני שבדיני
ממונות על אף ומזכה חוזר המומחה חבירו טעה שלא פי וטהרה ובטומאה הדעת בשקול אלא הראשון
דאיסורא חתיכה דשויה משום לא והיתר ואיסור אם הראב״ד שכתב וכמו צריך היה ]לא חסדא [רב כן
בדאגע הטהור את טימא לאוקומי שרץ בהו דבלאו הכי מה נמי שעשה קשיא ולא עשוי ממתניתין אתה שהרי
חלוק זה שבדבר אומר ואיסור טומאה ענין נראה ולפיכך ממונות מדיני לי הדעת בשקול טועה דאפילו
מחזירין הוראתו בהסכמתו וכי ' בפ אמרינן שאסר ]חכם [שם טרפות אלו אין חבירו בלא להתיר רשאי
של הסכמתו קאמר ראשון מפני ראשון של כבודו ועוד }{כרש״י תורה תראה שלא כדי תורות כשתי הללו
אוסרים שלא דאכשרה דהתם חנה בר בר דרבה וכעובדא מתירים והללו ומשום רב של בפניו טעמא האי
גופיה וטימא לחכם הנשאל הכא אמרינן 'אבל וכו שמע אילו ראשון של טענותיו והודה שני לו בשקול שטעה
הדעת אי נמי הודה לא אלא לו גדול שהשני מחזיר ממנו השני של הוראתו מה ומתיר ראשון נראה כך שאסר
למעשה אבל להלכה לי אין בי: ז״ל העולם אבות על לחלוק כח
14. נימוקי עבודה מסכת יוסף זרה עמוד ז דף א מלוניל יהונתן בר' דבריו }{וכעין
. וטימא לחכם הנשאל וטהרה טומאה בענין, מיירי ואסר וכן, והיתר איסור בענין והדומה טרפה ספק כעין, לו
וזכות בחיוב אבל. ומזכה חוזר חברו אי אם נמי, ונתיר טיהר הראשון חבירו, דדוקא ולאסור לטמא רשאי
הוא ואיסור טומאה בענין, אחר לחכם ישאל לא דאמרינן לפי ששאל שכיון גמר תחלה ממנו לעשות בלבו
יורה אשר ככל חתיכה שויא, והא אותו. דאיסורא לא ישאל לא והאי להתיר שיוכל שאל שאם למימר בעי
, חבירו דאינו רשאי ואין פרק, דתניא קאמר היתר לו שטימא חכם טרפות, אלו אין חברו, לטהר רשאי אם וכן
אסר אין חבירו להתיר רשאי ואינו רשאי, דאם משמע הכי התירו אינו, מותר גדול היה ואפילו בחכמה ממנו
ובמנין תימה בתוספות הרא״ש. . כתב, אחר לחכם ישאל לא למה טעה אולי הראשון ויחזירנו. ופירש השני
ז״ל יצחק רבינו דאין הכי לחכם שאל אם נמי ואסר זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול לו שאלתי חכם לפלוני
וטימא ישאל לא בסתם, אבל לי אלא לו אסר שכבר יודיעהו יראה, ואם הראשון לשני החכם שטעה הראשון
ויתוכח ילך משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל אם עמו חולק, ואם יחזירוהו הדעת בשיקול עמו אין, להתיר בידו
, הואיל דאיסורא חתיכה שוייה דכבר מתוך להתיר יכול ואין המשנה דברי מתוך או דברי, אמוראי ומאי
דאמרינן פרק לקמן אין, בתרא ובפרק מעמידין נפקי דמר שיפורי ושרו, התם ואסר דמר ושיפורי שבא מיירי
יחד שניהם לפני. זה על זה ונחלקו
15. בית למאירי הבחירה מסכת עבודה זרה עמוד ז דף א שאנץ בתוס' מדבריו }{והרבה
וטמא לחכם הנשאל אחר לחכם ישאל לא אסר או לטהר כדי להתיר או עשה ואם כן חכמי הרבנים גדולי ' פי
אם ומותרת טהורה שהיא גדול האחרון אלא נאסר שלא ממנו מפני של כבודו מ״מ בדיעבד אבל ראשון
ולשטה ומותר טהורה זו במחילת לכתחלה שמותר לומר נמשך אני על הראשון וכל כבודו אם שכן הראשון
אבל ומתיר חוזר בעצמו המפרשים גדולי ' פי שאין על עוד חל והתר טהרה בכאן חתכה ונאסרה הואיל זו מפי
חכם על נעשית והרי ידי שאף זה לדעת ויראה איסור של חתכה ראשון הוא עצמו אינו אחר להתירה רשאי
פרק ביבמות רמוזה היא וכך שאסרה האשה ' א צ״ב רבה תדע שם שאמרו היא הוראה דלאו דאלו בית הורו
והדר להתרא דין קא לאיסורא טעמא חזו אסרי הדר אי להתירא אמרי מי שמעינן להו הם אף ומ״מ מודים
אלא נאמר שלא בחתכה אבל בעצמה זו כיוצא אחרת בחתכה עד איסור שם עליה חל לא איסור באותו
אחר יהא שלא כדעה נראים הדברים "מ ומ להתיר רשאי ראשון דוקא שביבמות וזו בשחזרו מטעם והתירו
ראשון בעצמו כבר והרי נשאו ונתנו עד עליו שגמרו ומה לאיסור בו טעם להחזיר עוד ראו ראשון אבל לישנו
האיסור טעם לסתירת טעם להם שנראה כל להתיר אחר טעם להם נתגלה או וכבר להם שומעין כתבנו ענין
זה אמורים דברים במה הוריות של בראשון שהוא בדבר טעה אם אבל הדעת בשקול תלוי בדבר הראשון
שבמשנה לאמוראים בתלמוד או אחר הולכין והוא להתיר אף אחרון בפרה 'מעשה ב כ״ח בבכורות שאמרו
' ר והאכילה שלה האם שניטלה מנחם בית של מעשה ובא לכלבים טרפון חכמים לפני ואף והתירו בסנהדרין
על אמרו זו הדרא בעינה פרה הויא דאלו וכן אומר אני טעה אם הזה בזמן מאותם הגאונים בדברי
לסמוך המומחים בראיה עליהם חולק אא״כ עליהם או דמסתבר בטעמא גאונים שאר בסעד או או
: רבנים
הטעמים בין נפק״מ (רשב״א,)התיר השני כש בדיע' הדין: (רשב״א מראשון גדול שני,) ירוחם ר', ראשון
מי על אחרת, חתיכה התיר, אחר שחכם מה לאסור, (מאירי להיתר בו )חזר ראשון (מאירי כבודו על,)מחל
ז ע״ז עבודה (עבודת הלכה פסק בשביל ולא דעתו לשמוע כדי השני החכם את לשאול רוצה אם,). , האיסור
שהתיר חכם ד. לאסור רשאי חברו האם,
16. בבלי תלמוד עבודה מסכת זרה דף מ א עמוד
דצחנתא ארבא ההוא רב, נפק לסיכרא דאתי ביה וחזא חיננא בר הונא: רבא. א״ל ושרייה קלפי איכא ומי
באתרא כה״ג דשרי דשכיחי! קלפי נפק, ואסר דרבא שיפורי חיננא בר הונא דרב שיפורי ושרי.
17. תוספות שם
ביה וחזא - ושרייה קלפי ומיירי אלא שם היה שלא כגון אחד מין דאסר ומאן משום היינו בה דשכיחי קלפי
. מעיקרא
18. בבלי תלמוד ברכות מסכת סג דף עמוד ב
והם מטהר הוא בשלמא והם מטמא הוא, אלא לחומרא - מטמאין, מטהרין היכי שטמא: חכם תניא? והא הוי
- אין חברו -, אסר לטהר רשאי אין חברו! להתיר רשאי
19. ן " הרמב חדושי שם
והא דאמרינן נפקי דרבא שיפורי ואסרי נפקי חיננא בר הונא דרב שיפורי, ושרו מעיקרא אלא דוקא לאו נפקי
הונא דרב ושרו שאסר חכם שהרי אין חבירו, ועוד להתיר רשאי שלהם הדעת בשיקול דאלו נחלקו ' ואפי
התיר מותר אינו אלא מקמי הכי מעיקרא דהא, תדע שרו הכי קאמרינן רבא אתא והדר ושרייה הונא רב נפק
בתריה. מקור11 סוף ברשב״א {וכן }
20. "א הריטב חדושי שם
נפקי דמר שיפורי ושרו דמר שיפורי. ואף ואסרי גב על )'שאם 'א (ז בפ״ק דאמרינן מטמא אחד שניהם היו
שאם אומרים, יש שקולים שניהם מסתמא, והכא שקולים ששניהם היכא המחמיר אחר הלך מטהר ואחד
לאחרים להורות יכול גמריה על סומך המיקל לעשות ומותר כדבריו, מ״ר כדבריו. . . מקור13 סוף {ראה }
21. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף עמוד א
אסר ודוקא אין חבירו התיר אם אבל להתיר רשאי חבירו לאסור רשאי
22. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א
לפי הירושלמי אין וחלה טעות דליכא היכא חכם שטיהר מה לטמא רשאי:) זרועג. אור הוראתו
האיסור מי על. ה? הנשאל על או השואל על,
23. נדה מסכת תוספות עמוד כ דף אגמריה "ה ד ב סמך
מקשה ויש ילתא על עבדה היכי הא הכי לחכם ישאל לא וטימא לחכם ). הנשאל ז (דף "ז 'ע דמס בפ״ק אמרינן
כך דמתוך שירצה מה כל ישאל השואל אבל אחכם אלא אשואל הויא לא דקפידא וי״ל ויטהר בדבר ידקדקו
ופעמים לאורה הדבר ויצא טועה שהראשון
24. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף עמוד א
וא" - ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם הנשאל ת החכמים לכל ישאל לא וכי זה עם זה וידונו אולי ישיבוהו
וי״ל מדבריו יודיע לא אם לשואל אלא אסור דאינו כבר לו שאלתי ואסר לפלוני אומר אם אבל לי כבר לו
שאלתי אבל מותר חכם פלוני יתיר שלא יזהר החכם ודאי (נדה היד כל 'בפרק כדאמרי ד״ה: ושם כ דף
שאסר )חכם אגמריה אין חבירו אא" להתיר רשאי יוכל כ להחזירו משנה בדבר שטעה כגון או בשיקול אפילו
דבהא כאידך וסוגיא הדעת בפ״ק אמרינן שעשה ). דמה ו (דף דסנהדרין וישלם עשוי נשא אם מביתו ביד ונתן
25. ספר " לר הישר (חלק ת קסג )סימן החדושים
השואל על ולא יטהר 'שלא אומ הוא חכם ועל דהכי דמה אתייא ילתא המרבה היד 'כל פר 'בנדה אמרי
בר בר דרבה לקמיה חנא יצחק דרב לקמיה לה וטמי. ודכי ומקשינן עביד היכי לחכם הנשאל והתניא הכי ' וכו
ולא מקשי מזהיר. הוא החכם 'שעל. מכל עבדא היכי
26. " הר תוספות משאנץ ש שם ע״ז
. . ס״א גליון [שבת ובירושלמי פי״ט הי" ] א כפר" דלא דשואל איסורא דעיקר משמע וגם ת מה לפי 'קשה שפי
החכם 'התיר דאפי משמע הראשון יאסור שמא אחר לחכם לשאול שאסור בירושלמי. . יתיר שמא מדקאמר
ומדאיקפיד קפיד דאשואל משמע ' ר נמי דאסור משמע אמי ' אפי, על במודיעו דלא נראה כן ויתיר לחכם ישאל
היינו להתיר כדי ואין בדבר היתר לומר לו מפני חכם של כבודו בא אם, אבל ראשון לדון בהלכה עמו
ולהחזירו הדר הדר ואי יכול מדבריו אסיר לא ואי ע״כ.
27. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א
לא דהכא קפידא הוי. הנשאל על אלא השואל על לפי הירושלמי אין היכא חכם שטיהר מה לטמא רשאי
וחלה טעות דליכא ג) זרוע. אור הוראתו קג– סימן {או״ז: }קד
28. שיטות קובץ עבודה מסכת קמאי זרה עמוד ז דף א
, ז״ל רת״ם. פירש ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם הנשאל בלבד החכם על אלא האיסור זה שאין דכיון
יודע שהוא, הוא אסר שחבירו אין, להתיר לו כדאמרינן שטימא ]חכם ע״ב [מ״ד בחולין אין חבירו רשאי
, אסר לטהר אין חבירו השואל. אבל להתיר רשאי איסור שום אין. ונראה עליו, "ל ז הרב למורי "פ דאע שאין
איסור שום 'ואסר א לחכם שאל אם, מ״מ השואל גבי מה, לראות סתם אחר לחכם לשאול לשואל, אסור לו
, הוא גם בפיו שיתיר כדי להודיע האחר לחכם ששואל בשעה השואל חייב. אלא לו, ולומר לו לו החכם פלוני
אסר, לי התיר או [ לי תלמידי רבינו. יונה]
ו. הדעת בשיקול טועה ה
29. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף "ה ד א עמוד הנשאל לחכם
וא" - ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם הנשאל ת החכמים לכל ישאל לא וכי זה עם זה וידונו אולי ישיבוהו
וי״ל מדבריו. . אין חבירו להתיר רשאי יוכל אא״כ להחזירו משנה בדבר שטעה כגון או הדעת בשיקול אפילו
כאידך וסוגיא. . .
30. "ש רא זרה עבודה מסכת א פרק ג סימן
זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול אבל לחכם שאלתי פלוני ואסרו יראה ואם בזה לך נראה מה לי לשני
שטעה ויתווכח ילך הראשון משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל ואם עמו חלוק. ואם יחזירהו בשקול עליו
הדעת להתיר נוטה שסברתו שאסר מה יכול ואין הראשון המשנה מתוך להוכיחו או. אמורא מדברי
יאמר אבל כך אומר אני דאיסורא חתיכה ושויתיה לאסור מפיך שיצא מאחר שאסרת מה מתיר איני ואין בידי
משנה דבר מתוך להחזירך אמורא** או
31. רבינו תולדות - ירוחם אדם וחוה חלק ב נתיב ה כא דף - ד טור טור כב א
בע״ז פשוט כך ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם נשאל שטמא חכם ובחולין אין חבירו פירוש להתיר רשאי
בסתר אחר לחכם ישאל לא שיתיר כדי הוראת על ויסמוך לו השני דכיון דאסרו חתיכה שוייה הראשון
אחר לחכם לומר הוא יכול 'אבל דאיסור לחכם שאלתי פלוני השיב וכן יראה ואם לך נראה מה לי שטעה לשני
יתוכח הראשון שהוא משנה בדבר טעה אם עמו פשוט ענין ואם יחזירהו הדעת בשקול תלוי יכול ואין
מתוך להוכיחו משנה דברי או 'יאמר אמור דברי מותר שהוא דעתו יכול ואיני שאסרת 'מאחר להתי יכול ואיני
אמורא' מתוך ולא משנה מתוך להחזירך. . וכל זה 'גדול הא דאם שוים בששניהם מיירי יכול בחכמה מחבירו
שאסר מה להתיר חברו אפילו במידי ' דתלי בסבר.'
32. שיטות קובץ עבודה מסכת קמאי זרה עמוד ז דף א
להודיע האחר לחכם ששואל בשעה השואל חייב אלא, ולומר לו לו אסר החכם פלוני, לי התיר או, לי
וכשישמע יש, אם דבריו החכם אם, אבל יאסור לאסור כח בידו אסר חבירו אין אם, אלא להתיר רשות כלל לו
שטעה יראה, ודאי ואין, כלל נכונים דבריו ואין שיוכל, אפשר להתיר ראייה יש האחר, ולחכם לאסור ראייה לו
. להתיר. . אחר, לאיסור, ויצאה ההוראה על שהסכימו על, ואף להתיר רשות אחר חכם לשום אין שגדול גב
בחכמה ממנו, ובמניין יש אא״כ, ולאחר ברורות ראיות לו. כלל ראייה אין [ תלמידי. יונה] רבינו
. ז מרבותיו מקובל ( ) אגמריה
33. "י רש מסכת נדה עמוד כ דף "ה ד ב אגמריה סמך
דטהור ליה דפשיטא - סמך אגמריה משום מעיקרא מטמא דהוה והאי אבל חנה בר בר דרבה כבודו הוה אי
. עלה סמיך הוה לא ליה מספקא
34. "י רש חולין מסכת מד דף דתליא "ה ד ב עמוד בסברא
איכא דהתם - בסברא דתליא לא דלמא לספוקי סמוך אגמריה רבה והכא מעליא סברא הוי גמיר דהכי
דפסוקת מרביה חללה ברוב הגרגרת
35. נדה מסכת תוספות עמוד כ דף אגמריה "ה ד ב שם, חולין {ובמסכת סמך, למסקנה
דדחה משמע } נידה שבמס' דבריו
נראה סמיך דאגמריה והיכא קמא משינויא ביה הדר דהשתא לפרש אסר כבר דחכם גב על אף להתיר רשאי
36. אשרי הגהות עבודה מסכת זרה פרק א הגהה ג סימן ב מקור26 {על ** }
אבל בסברא דתליא מילתא ה״מ אי 'מרבותיו גמי רשאי לטהר: . ע״כ הדעת בשקול דתליא מילתא אפילו
37. חולין מסכת "א הרשב חדושי ב עמוד מד דף בריטב״א }{וכ״כ
. . ולא דעת כן ' רבותי "ל 'ז התוס בעלי לה דגמיר במקום דאפילו אינו י ר" "ק ה דנדה וההיא להתיר רשאי
ולעולם בכך האמינה ולפיכך סמיך אגמריה קמא 'לשנויא איצטרכי דאי ליה דאמרה לאו הוה לא הכי ליה מדכי
. . .
38. בית למאירי הבחירה נדה מסכת כ דף ב עמוד
שאסר בחכם למד אתה דרכך ולפי שאין חבירו על לסמוך שיכול במקום אף להתיר רשאי הוא קבלתו שהרי
על אף שגמרא פי מיחוש שמתוך שידע עד טמאה שהאחר מצד תחלה מטמא היה בידו יפה בדק לא עיניו. .
וי" בתוספות כתבוה וכן יהא שלא נאמר לא שאסר בחכם שאף מ בסברא דתליא במילתא אלא מתיר חברו
מותר אגמריה דסמיך כל אבל. . וכן בה נסכמו שלדעתי אלא הדור גדולי "כ אא עיקר ראשון במקום
: ברורות שראיותיו
39. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א
גמיר אי לחלוק יכול מרבו, ולהתיר עליו אפילו בשיקול תלוי הדעת
40. בית "ת שו שלמה חלק דעה יורה ( ב ) ג-ד כרך סימן יד
לומר שייך היה בימיהם דוקא, אבל כן לומר שייך לא זה בזמנינו, סמוך אגמריה המראות בענין דאין אלא לנו
הש״ע דברי מראה רק לטהר דאין וירוק לבן למראה קצת אף שנוטה, וכל כלל באדמומית לספקם שאין
אדמומית לשחור או, טמא מקובל איש שום ואין אגמריה לומר שייך לא המראות בפרט מרבו סמוך בכהאי
, כגוונא ובודאי עלמא לכולי גונא בכהאי המראה אם מסברא הוראה רק הוא הזה בזמן למראה נוטה אינו
, ושחור אדום ובודאי טמא הוא טימא בהוראה חכם אי ואין חבירו טיהר אם, ואף לטהר רשאי כלום אינו כמו
הראב״ד. שכתב לספרדים אשכנזים פסיקת בין מח' בעניין טה״ב דברי בהמשך. }{וראה
. ח לאסור- אם המסתפק חכם לאיסור שפסק נחשב האם
41. בית למאירי הבחירה מסכת חולין עמוד מד דף ב
שטמא חכם שאסר או אין שכנגדו לטהר רשאי טעה אא״כ להתיר או בתלמוד ידוע בדבר האחר הזה ובזמן
לראשונים ידוע בדבר לסמוך שמומחים מאותן מסברא אבל עליהן אינו על להורות רשאי שהורה מה חברו
אסר לא "מ ומ הואיל לאסור חוכך הראשון היה ואם הרי עדין חברו להתיר רשאי. . .
42. סימן ג חלק "ז רדב "ת שו ) (תתקה תסו
שאלת הא על ממני שאסר ת״ח דאמרינן אין חבירו גדול היה. אם להתיר רשאי יכול אם ממנו אם. גם להתיר
שלח חבירו עם הדבר לו יכול אם לאסור ראיותיו יכול ואם ולהתיר לסתור חבירו לאכול המתיר חבירו מאותו
דבר כיון מותר הוא אם והתיר עבר ואם אסר שחבירו נוהג ואם היטב יבאר. הכל לא או זה דין 'באותם אפי
שלא: להוראה הגיעו
תשובה משיב הריני על אחרון. ראשון מענה יתבאר וממנו שלא ברור. הדבר לשון אלא הדברים נאמרו
באותם להוראה שהגיעו. . תפשוט ומכאן דע" האחרת השאלה נמי אמרינן לא כ אין חבירו להתיר רשאי
אלא שאסר בזמן בדבר איסור והורה ההיא כגון דנפקי אלא הדבר פסק כשלא אבל ואסר דרבא שפורי
כנושא וכותב בדבר ונותן לאסור ראיותיו " דרבב קמיה דשדריה דרב כעובדא לחבירו ושולח פשיטא ח
להתיר דיכול. .
. ט חתיכה אותה דווקא
43. בית למאירי הבחירה מסכת הוריות עמוד ג דף א מקור15 לעיל במאירי ראה {וכן }
איסור שם עליה שהורבץ מצד אלא נאמר שלא שמאחר שאסר חכם שהורבץ מה לאסור דיינו האיסור עליו
ומ״מ לבד הדורות גדולי שלפנינו על שנאסרה שכל כתבו חכם ידי אין בה כיוצא מתירין נאמר שלא לשעתו
שם הרבצת מטעם אלא איסור של מכבודו יתברר שלא ראשון וכל טעותו שמתירין איסור אותו אף בעצמו
אחרת בחתכה אין הוא רצה אם כבוד משום אלא שאינה אחר ומ״מ כלל כבוד כאן אותה אף להתיר בעצמו
בעצמה חתיכה שאסר בה כיוצא או רשאי או במחילת אחר אפילו בכלם מותר ובדיעבד כבודו יראה וכן לי. . .
44. מסכת "א הריטב חדושי נדה עמוד כ דף ב
שכל יודע הוי שאמרו שאין חבירו לטהר רשאי להתיר או אלא אינו באותו נדון, עצמו ומודיעין לשואל לו שאין
הדין שהם אלא כן עושין כן חכם הוראת מפני בחתיכה דאיסורא חתיכה דשוויא ראשון, וכשטעה בלבד זו
, התם כדפרישנא דוקא הדעת בשקול דם ותראה תחזור שאם לאשה ומודיעין שתמנה, ממנו לחוש לה ושאין
בפעמים כזה לדם, אחרים חומרא לא דאי קולא לה דאתי אדום דם חזיא דהדר. זה ירוק לדם ומשלימתו
45. ה "ת שו "ז רדב שם
דלא שתדע צריך. . עוד אמרינן אין חבירו אלא להתיר רשאי בעובדא אבל גופא עובדא בהאי על אף אחריתי
להך דדמיא גב להתיר רשאי ימשוך הדעת בשיקול שיטעה אחד דאלת״ה וזה לעולם הטעות אותו טעות ודאי
לא אלא הוא אלא אמרו. גופא עובדא בהאי. .
. י דאיסורא– 'חתיכא דין 'ביאור (דרבנן/דאור איסורו )'ותוקף
46. קלוגר (הגר״ש ז. ע״ז עבודה )עבודת
47. "ת שו חכם נג סימן צבי
וצדקו ז" י מהרמא" דברי שסמך ל הדברים על ופסק הללו כן דמילתא בהגהותיו סופרים ובשל היא דרבנן
אחר הלך המיקל
, כאן עד סיכום
. א דאיסורא2 חתיכה שויא (כבודו, נוסף חכם לשאול האיסור בטעם ראשונים, מח'.)תורות
' ב ישאל לא שהשואל ובלבד הנשאל, על הינו האיסור ב. ', סתם יספר אלא שאל ש השני לחכם
משנה בדבר שהטועה הדבר מוסכם שכן נותנת, הסברא {וכן לו ואסר/התיר פלוני חכם ל
שיכול פשיטא אלא לאו, אם משנה בדבר בטעות מדובר האם לשואל מניין וא״כ, חוזר,
ופרטיו שאסר. ." "חכם בדין והאחריות לשאול חכם ה על הינה. } נשאל
ג. ""חכם = להוראה הראוי. חכם
ד. ראשונים 'מח לחכם מותר האם לאסור שני ה התיר אשר את האיסור בטעם (ותלוי הראשון
.)כנ״ל
ה. ה. ' משנה ב׳דבר טעה הראשון החכם כאשר להתיר יכול השני חכם
. ו ראשונים, מח' הראשון החכם את לשכנע הצליח כאשר להתיר יכול השני החכם האם
טעה שהוא. הדעת בשיקול
ז. מרבו מקובל השני החכם כאשר האם ראשונים מח' להתיר הוא אסר אשר את להתיר יכול
. חברו
. ח ל- נחשב אינו לאסור, הראשון החכם הכריע לא עוד כל שאינו ואע״פ שאסר' 'חכם
שמתבלט או להתיר.'מצליח'
ט. 'חתיכה באותה דווקא אמור להתיר רשאי חברו שאין 'הדין בחתיכה לא אך חברו, שאסר
לראשונה זהה היא אם ואף אחרת. בעניינה
. י מדרבנן הינו חברו אסר אשר את להתיר. שהאיסור נראה
ו מתשובת השואל ידע ובטרם אסר, ראשון חכם כאשר. יא ששלח (וכגון הראשון החכם מת
מקור45 {ראה להתיר השני לחכם שמותר קלוגר הגר״ש כתב לשאול) שליח. }
. יא הלכה
48. ותלמיד רבו כבוד הלכות יו״ד שו״ע רמב סימן חכם סעיף רמ״א - לא
: . . הגה (רבינו שטעה קבלה לו יש אם אבל הדעת, משקול להתיר רשאי חבירו אין שאסר, , חכם
, משנה בדבר שטעה או. י״א בשם )ירוחם ורמב״ן ורשב״א ראב״ד בשם כוכבים דעבודת פ״ק (הר״ן להתיר. יוכל
המורה עם וליתן לישא יכול הדעת, בשקול טעה אם ואפילו. ב נתיב סוף ירוחם ור' ורא״ש ותוס' )'ז״ל
ור ורא״ש ותוס' ואגודה במרדכי '(שם לשני (לשאול) לשואל איסור אין ולכן הר״ן.)(סברת בו שיחזור. עד
. ורא״ש ותוס' ב' נתיב ירוחם )(רבינו לאסור הראשון הורה שכבר אותו שיודיע ובלבד. , שם )ירוחם ואפילו
פרק באשיר״י משמע (כן הדעת שקול מכח לאסור לשני אין הוראתו, חלה וכבר הראשון התיר. אם
שנראה מה להורות שיכול פשיטא אחר, במעשה אבל עצמה, הוראה באותה זה וכל. דע״א )קמא
וע״פ רשב״א וחדושי /קע״א/ קע״ב שורש. אליו.)(מהרי״ק
1- > להתיר. יכול משנה בדבר בטעה או קבלה לו ביש נה )(ס״ק [בש״ך קבלה לו ביש להתיר שאין כתב
החזיק יעקב משכנות תש' בשם יח )(ס״ק בפת״ש אך ו הרמ״א דברי ב ביאר דווקא שזה " חכם אם מוכרח הראשון
להודות לקבלתו על יחלוק ולא כשישמע רבותיו שיוודע אחר גם אם אבל זה, של על גם יחלוק לו דרב רבותיו
גובריה ודאי שאין." להתיר רשאי, ובחו״ש הנ״ל כפת״ש פסק ו') צח ע״מ (נידה כתב, קבלה בהגדרת (ו
שיש "כלומר נו הש״ך)ס״ק ( קבלה לו שאין הדין זה וא״כ כן " טעה ( יז) (ס״ק בפת״ש וראה מה ב- בטעה הדין 2
סברות, משום ואחת ד״מ משום אחת שק ה״ד) לקמן וראה מד שכה״ג. קבלה] דברי נקרא הפוסקים שדברי,
2- > (ס" "ך [ובש בו. שיחזור עד הראשון החכם עם וליתן לישא יכול הדעת בשיקול אף ק )נח כתב " נראה
בשקול טעה דוקא הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי או אמוראי כחד האוסר ופסק פוסקים או מינייהו וסוגיין
כאידך דעלמא. . אבל אם על אף הדעת בשיקול שטעה להתברר יכול אינו נושא שהוא פי המורה עם ונותן
חוזר שהוא עד להתיר יכול אינו. . דכל יכול שאינו משנה מתוך להחזירו על אף אמורא או ומודה שחוזר פי
הדעת לשקול שלו להתיר יכול אינו כיון דאיסורא 'חתיכה דשוי. . כשמברר ודוקא טעות היתה שהוראתו
משנה בדבר הדעת שיקול או היה בטעות דהא דאיסורא חתיכה שויא למימר ליכא כה״ג בטעות ובפת״ש
אא״ז תש' בשם נט )(ס״ק, ובחו״ש הנ״ל הש״ך דברי על להשיג הביא וביאר כפת״ש פסק י') ק' ע״מ (שם
- ה ופסק הפוסקים מח' יש כאשר הינו ששקה״ד 1 כ- נוהג העולם אך מהם כאחד ה- ושכנע 2, 2 הראשון את
ה- אין הדעת ובאומדן בסברא בטעה אך בראיות, טעה שהוא 2 ]. להתיר )יכול
3- > שאל שכבר הנשאל השני לחכם שיודיע ובלבד לשאול לשואל מותר ל. לו ואסר/התיר ראשון חכם
4- > לאיסור. ובין להיתר בין כנ״ל) שיכול מתי (להוציא ראשון מחכם אחרת להורות יכול שני חכם אין
[ו הוראתו 'חלה )'(באם הש״ך והגר״א נט )(ס״ק לאסור חברו יכול שהתיר, שבחכם וכתבו, חלקו שם עז )(ס״ק
הטעם (וע״פ דאיסורא) חתיכה ששויא וכן "ש בפת "ק (ס )כ ג״כ הרדב״ז. . שחולק תש' בשם כתב " אלא זה על
והתיר הדעת בשיקול טעה אם מחזירין ואוסרים הוראתו בעל אפילו כרחו חכמה דאין ' ה נגד עצה ואין ואפילו
המתיר בעצמו אינו בדבר קולא לנהוג רשאי טעה הרוב דלדעת כיון בשיקול." הדעת כתב שאסר בחכם, וגם
הש״ך חברו שאסר את להתיר יכול בביהמ״ד יחד שניהם כאשר אבל הוראתו כשחלה דווקא. היינו נב )(ס״ק
הש״ך כתב ועוד נג- )(ס״ק זה. ."כל 'גדול הא דאם שוים בששניהם מיירי מה להתיר יכול בחכמה מחבירו
שאסר חבירו ' אפי הש״ך,"וכתב בסברא דתליא במידי התיר אם אף שווים שבשניהם נד )(ס״ק. מותר אינו
להאיר יש עוד שנחלקו הט״ז יח )(ס״ק והש״ך חלה ש נחשב מתי שם) '(נקה״כ ' אתו הור הראשון של (כדברי
כאן )הרמ״א ראשון בחכם מדובר (בנד״ד לשנות השני לחכם אין שאח״כ הכוונה שם, ולנקה״כ ), שהתיר
מקור45 גם (ראה ונתפשטה חלה שהוראתו )לעיל].
5- > ראשונה. בחתיכה רק הינו (האיסור לו שנראה מה כפי להורות השני אחרת)יכול בחתיכה
ש״ך [וב החכם "ואם מהרש״ל בשם כתב ס )(ס״ק חומר מחמת אסר הראשון וסייג גדר או להתיר יכול אינו
אחר במעשה אפילו (ס" שם ובפת״ש " ק )כא ציון שיבת שו״ת בשם " החכם נשאל אם דוקא דזה השני אז עליו
מה לפסוק רשאי שנראה אחר במעשה אליו. . קופץ להיות אבל לא אחר חכם שאסר מה להתיר מאליו
. שמענו"]
49. ערוך דעה יורה השולחן סימן רמב סעיף נט- סג
הטעם דהנה דה״פ והנלע״ד. . מפני זה אם וממילא ע״ש דאיסורא חתיכה עלה חל אסרה שהחכם שכיון
משנה בדבר טעה החכם בח״מ דמבואר הדעת בשיקול או 'כ״ה סי לא להיתר אזלא דעלמא דסוגיא והיינו
דאיסורא חתיכה שייך לעשות שא״א כמו חלב משומן. . ולכן כיון הטעם שאין מפני מותר חכם של כבודו
שאל שכבר להאחר שיגיד ובלבד לאחד עוד לישאל להשואל אם ויראה להראשון שטעה לברר ביכולתו
מפורש מדבר דעלמא מסוגיא או שיש או יכול להיתר בקבלה לו וכן להתיר אפילו מסברא רק מתיר אם
אם בעלמא יורה הראשון ואם מותר לו אסור לאו עוד. . ואומר יכול דסברא הדעת בשקול טעה אם דאפילו
לישא שיחזיר עד וליתן כלומר בו שחוזר דכיון כמ״ש דאיסורא החתיכה נסתלק בו. . או שטעה יראנו בדיני
ממונות בקבלה או ואז דעלמא בסוגיא או א״צ [ חזרתו וסקנ״ח "ה בסקנ והש״ך על לחלוק האריך וסקנ״ט
וכל הרמ״א וכבר כהרמ״א והעיקר צע״ג דבריו בזה הארכנו לישרים אור בספרנו ו 'קמ" סי מתברר ז וכ" ע״ש
הראשונים מדברי: ] ודו״ק
י״א. . דדווקא וי״א בששוין ולכן אמרו אין גדול כשהוא אבל להתיר יכול חבירו ממנו [כ" להתיר רשאי הש״ך כ
] "ג סקנ דמחולקים דכיון נוטה הדעת וכן בעלמא בסברא ישרה יותר הגדול דסברת וודאי ולכן בהיפך גם
וגדול שהתיר בחכם יאסור לאסור נוטה דעתו ממנו חלה אפילו ראשון של הוראתו שכל וכ״ש רב
במקומו כלום אחר הוראת שאין שלא באותם ו וק" להיתר הן לאיסור הן להורות ומתנשאים להוראה הגיעו
ממש שום דאין דבזה ודע נחשב ממש וכלא בהוראתן שאמרו אין להתיר יכול חבירו בדיעבד אפילו אינו
[ש״ך הראב״ד בשם ן הר" כ״כ מותר ]עוד הריב״ש וכ״כ סקנ״ד החכם דאם מהרש״ל בשם כתבו אסר הראשון
לא הדבר מפני הדין אלא וסייג גדר מפני אין להתיר יכול השני [שם אחרת במעשה אפילו ] סק״ס ותמיהני
איך לאחרים להורות וסייגים גדרות מעצמינו לעשות ביכולתינו וצ״ע:
נמצא שלא ודע שאסר דחכם זה דין אין לא להתיר יכול חבירו בטור ולא ברמב״ם 'מפורשת גמ והרי
ולא מקומות בכמה היא ראיתי שהעיר מי אלה לרבותינו דס״ל והנלע״ד בזה שנתפשטו אחר דעכשיו
ספרי כלל שייך לא והפוסקים הש״ס זה דין זה דדין נתבאר כבר שהרי אלא אינו בסברא כשנחלקו
בעלמא ועכשיו הוראה דבר לך אין שאין ' גמ מאיזה ראיה לה להורות בכלל הוא ורחוק פוסק איזה או
בעלמא בסברא שגם משום ואי מחולקים הפוסקים מממרים בספ״א הרמב״ם ביאר בזה באמת אך וז״ל
חכמים שני שנחלקו מתיר ואחד אוסר 'אחד וכו הלך תורה 'בשל וכו הלך סופרים בשל המחמיר אחר
ורבינו עכ״ל המיקל אחר הרמ״א "מ בח אלו דברים הביא "ה 'כ סי שוין כשהחולקים דדווקא בזה והוסיף
ולא נגד יחיד ולא גדול נגד קטן ע״ש רבים. . .
50. שיירי בית הגהות הגדולה כנסת יוסף יורה סימן דעה רמב
. מד היד כל בפרק אמרינן סמיך אגמריה דאי. וכתב להתיר רשאי מלחמות משבית בספר ו פיג' הר״ע סימן
סמיך אגמריה הפוסקים,'דראיות ט. מיקרי
. לא נג שאסר חכם אמרינן אין חברו, המדרש בבית הובאה לא שמעולם חדשה בהוראה אלא להתיר רשאי
שהותר דבר אבל חכמים יד על בשכבר אחד חכם ואסר ימים כמה היתר בה ונהגו. להתיר יכול חברו כן
משמע. קע״א שורש ממהרי״ק ב״ץ הר״ד מלחמות משבית בספר צרפתי הר״ש,'וכ״כ ג סימן שם לוצאטו
,' א בסימן בספר ועיין ו נ" דף מים פלגי ע״ב. יורה יוסף בית הגהות הגדולה כנסת שיירי דעה רמב סימן
שאסר. חכם נה טעם ונתן פגום וטעמו, התלמוד מן חברו מפדוה. הר״ם להתיר רשאי, "ג ל סימן י בסס" ועיין
. וע״ג פ״ב
שחתיכה בהנחה שאסר. חכם נו, ובא חלב זו רעהו שהוא ונמצא וחקרו, שומן. רשד" להתיר רשאי חלק ם
א״ה י״ז. סימן אליהו הגר״מ בשם בורשטיין הרב. }קבלת לקמן {וראה
. סד שאסר דחכם זה דין אין חברו להתיר רשאי נוהג אינו בזמן מלחמות משבית בספר ו פיג' "ע. הר הזה
.' ט סימן נראה ואין דעת כן בספר שהביא הרד״ך זאב בנימן,' ג סימן של ודעתו גם זאב בנימן נראה אין כן
. הפוסקים שאר מדברי
51. [ חכמת שלמה שם
הוא אם חוזר המורה אם והנה מותר עצמו לאכול, ממנו פנים כל על או נפשיה לגבי דאיסורא חתיכה הוי. .
להמורה דאסור משמע חוזר אם אף עצמו בו]
52. "ת שו לך האלף שלמה חלק רנה סימן דעה יורה
גם דבזה״ז י בבל" עיין שייך לא שהתיר חכם ומכ״ש שאסר שחכם זה דין והוא שם עיין וכו:' נכון לקמן. }{ראה
53. ערוך שולחן הלכות משפט חושן דיינים כה סימן סעיף א
כל דיין שדן, והידועים הגלויים בדברים טעה, אם וטעה ממונות דיני במשנה המפורשים דינים כגון בגמרא או
או, חוזר הפוסקים בדברי הדין ודנין כהלכה. אותו
54. פתחי חושן תשובה "ק ס כה סימן משפט ב
) (ב או. הפוסקים בדברי [ בהשמטות הספר בסוף יאיר חות בתשובת עיין מה, דכל ]שכתב במסוגר 'קס״ה סי
דסתם י הב" לן ולא "ע בשו חלקו הבאים עליו אחריו חולקים דעת הרמ״א שהביא, ובמקום משנה דבר הוי
, ג״כ עמהם והסכים בארצות משנה כדבר ה״ל הללו, ה״ל הכריע ולא י״א שכתב. ובמקום כוותיה דנוהגין
סמ״ע וש״ך בכל משנה כדבר בהכרעתן. ענין. . מחלוקת יש ואם, לא והש״ך "ע הסמ בין כח גרע הש״ך לדעתי
גם, וה״ל להוציא אף כוותיה לפסוק "ע הסמ על שחולק במקום משנה כדבר כן דקיי״ל, אף כבתראי כי שמעתי
מאד שקשה "ע הסמ נגד להוציא לפסוק. . ידע דלא שכתב עוד זה בזמנינו היכי הדעת בשיקול טעה דמי
ודיתברר ודאי, אחר שטעו שנזכר מה כל דקיי״ל משנה בדבר כטעה "ל ה פוסקים בספרי: ,'ע״ש כו
55. 'י סק״ט- רמב יו״ד יהודה לחם בית
56. - שלא ע״מ ח״א הבית טהרת שלב
שלמה. . לך האלף מרן דברי הביא אין שאסר שחכם הדין שייך לא הזה שבזמן הנ״ל, יהודה לחם בית
שאסר שחכם שהדין משמע פוסקים שאר שמדברי אמת והן ע״ש. נכון. שהוא וכתב להתיר, רשאי חבירו
יורה (חלק חיי בעי בשו״ת עצמו הגדולה הכנסת שכתב וכמו הזה, בזמן גם נוהג להתיר רשאי חבירו אין
בזמן גם נוהג הנ״ל שדין להו דסבירא הפוסקים כל משאר נדחית זו ברא שס קנא), סימן סוף דעה
למה לסניף לאצטרופי דחזי נראה מקום מכל ע״ש סד). אות שם הגדולה בכנסת כתב (וכן. . הזה
שאסר מה להתיר יכול האחרונים, רוב סברת על המתיר הרב נשען אם פנים כל שעל שכתבנו
. הנ״ל השלחן הערוך כן גם שכתב וכמו חבירו, . . . רוב דעת על נשען המתיר כשהחכם פנים כל ועל
כתב וכן הראשון. שאסר מה להתיר השני ויכול וחוזר, משנה בדבר כטועה הראשון הוי האחרונים,
לדבריו ראיה מביא שהמתיר שכל יד, כתיבת בתשובה שמצא נא) אות רמב (סימן הגדולה הכנסת
חבירו שאסר מה להתיר יכול. מהפוסקים, . ע״ש שרוב וה״נ גדולה ראיה לך אין מתירים האחרונים
{ חבירו שאסר מה להתיר ורשאי. מזו, ובחו״ש ה- לחכם שאין כתב טו קא ע״מ 2 רובב מכח להתיר
הראשון. } הוראת כבר שחלה מכיון שמתירים, פוסקים
להחמיר אחד חכם והורה והאחרונים, והרמ״א מרן בו שנחלקו שבדבר לפע״ד נראה עוד כדברי
מ הוראות עליהם שקבלו המזרח עדות מבני הוא והשואל מרן, כדברי שלא וסיעתו, הרמ״א בין ן ר
בשם ג' סמן סוף דעה יורה חלק א' חלק אומר יביע בשו״ת שכתבנו (וכמו להחמיר, בין להקל
ליה דהוה ן, ר מ כדעת להתיר ולהורות הראשון, של הוראתו לבטל אחר חכם רשאי האחרונים),
. וחוזר משנה בדבר כטועה הראשון. . כורתים היו אליעזר רבי של שבמקומו (קל.) בשבת שמצינו וכמו
שלא המורה זה ולפי בתשובה. הרשב״א כתב וכן למילה, איזמל לעשות פחמים לעשות בשבת עצים
(סימן הגדולה הכנסת כתב בזה וכיוצא ע״ש. וחוזר. משנה בדבר כטועה נעשה ום המק באותו כדבריו
הובאה שלא חדשה ובהוראה בדין אלא להתיר רשאי חבירו אין שאסר חכם אמרינן דלא נג), אות רמב
ואסרו אחד חכם ובא כדבריהם, ונהגו חכמים, ידי על כבר שהותר דבר אבל מעולם, המדרש, לבית
המורה החכם ביד שאין כדבריו, ונוהגים מרן, פסקו שכבר בנידון שכן. . וכל להתירו יכול. בירו ח ואף
ודעת בדבר, האחרונים נחלקו אם מכ״מ בעלמא. . ובסברא העין במראית תלוי שהכל הדמים במראות
והורה בטהרה, בהפסק בזה החמירו וסייעתו אדם שהחכמת. . זהב כמראה צהוב מראה כגון להקל, מרן
טהור כזה שמראה שסובר מרן כדעת ולהתיר הראשון הוראת לבטל אחר חכם רשאי אסור, ל אחד חכם
{ובחו״ש הוא. . . כמנהגו לשואל להורות החכם על שאמנם טז, שם ( ל בהורה אך ) ממונות דיני הוציא
ראשון הוראת חלה וההפך, לספרדי ). אשכנזי
57. צח ע״מ נידה שני חוט – דינים קב, כלליים נוספים
57. (ע״מ55 ח״ג פועה משו״ת העולה – 63 התיר אחר חכם מכן ולאחר לאסור חכם בו שהורה [מראה. ])
א. אוסרים יש אם אך בטלה. והוראתו משנה בדבר הטועה איסור הוראת הוי להיתר ברור המראה אם
כלאב.)(הרב הראשון כהוראת להתנהג יש המתירים. ויש
ב. שהחכם הפוסקים מגדולי הוכחות מביא חכם אם בספרים, כתובות ההלכות ככל שרוב בזמננו
יכול טעה שהראשון ברור לשני אם רק ובעדים, הדין. שחזור משנה בדבר כטועה דינו טעה, הראשון
. כלאב הרב כדברי והסיפא כערוה״ש דבריו ליאור, דב להתיר)(הרב
ג. לשני אין האוסרים, כדעת שסובר מפני אסר הראשון אם אוסרין, ויש מתירין שיש מראות בעניין
בערוה״ש כמבואר להחזירו אותו לשכנע וינסה הראשון עם לדון צריך אלא הדעת, משיקול להתיר
רבינוביץ א. נחום.)'(הרב
ד. הראשון החכם לידיעת הובאו לא השאלה מפרטי חלק שאם אליהו מהגר״מ קיבל בורשטיין, הרב
ח״י אות בחו״ש וכנ״ל להורות יכול. השני
נכתב עוד ה. לחכם הלכה והאישה היה, לא שמקל הזוג בני של הקבוע הפוסק אם להקל מקום "יש שם,
שהחמיר."אחר
- חברו שאסר את להתיר יכול שחכם להלכה עולה בהם המקרים לסיכום,
א. ובימינו, משנה. בדבר חברו בטעה לקבלה נחשבות )(וכן, לד״מ נחשבות בספרים הכתובות ההלכות
ולכן, חברו דברי להתיר רשאי האחרונים, רוב על שנשען וכגון לדבר ראיות מביא. אם
ב. הראשון החכם בפני הובאו שלא לשאלה צדדים שנוספו או המציאות בפרטי חברו. בטעה
ג. ו בסברא חברו על חולק כאשר אף ש נראה ב הדעת שיקול הראשון, שאסר את להתיר יכול ובתנאי
מההלכה ראיות ע״פ בו לחזור חברו את שמשכנע הראשונה מהוראתו ידו את מושך אכן. והוא
ד. דאור ספקא משום הראשון ואסר בפוסקים מח' יש כאשר או הספק מחמת אסר הראשון 'כאשר
. לחומרא
ה. מנהגי׳עדת׳ו ע״פ שלא ו לחומרא פסק הראשון החכם כאשר להקל מקום שיש נראה של השואל או
רב ת הוראו ע״פ במקום הולכים ואכן (במידה השואל של מקומו של או השואל של הקבוע הרב ע״פ שלא
מסויים).
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה