מהלך השיעור
נקרא מדרש, על דבר שקרה או לא קרה בזמן חורבן בית שני.
הקדמה ללימוד מדרש: שלוש כתות ברמבם: א. כפשטם. ב. לועגת. (לא בטוח מי יותר גרועה) ג. מבינה שיש כאן עומק.
המדרש הזה שנקרא מקפל בתוכו כמה תובנות עמוקות על גלות וגאולה, ישראל והעמים, והמקום של הפרט בתוך התהליך.
היהודי חורש את חרישו, בעת שעם ישראל עומד על סף אבדון. בעת שחורבן העם והמקדש מרחף בעולמו, והוא לא ידע ולא הבין את זאת. וגם לא חפץ לדעת ולהבין את זאת. מפני שכל אחד ואחד, שקוע בעולם שלו, לחרוש את חרישו, ולקצור את קצירו. ועניני הכלל לא מעניין.
מגיע הערבי. אומות העולם מזכירות לעם ישראל שהמקדש יחרב, וישראל יגלה מעל אדמתו, לארבע קצות הארץ. הרחבה: יש דברים שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין לבד. בהמשך המדרש שם: " אמר רבי אבון: למה לי ללמד מן ערביי, ולא מקרא מלא הוא: דכתיב: (ישעיה י) והלבנון באדיר יפול. וכתיב בתריה: (שם יא) ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה."
ועוד: רק על שאלת הערבי "מה את?" הוא משיב "יהודאי אנא", אבל בלא שאלת הערבי הוא שוכח גם כן שיהודי הוא, הערבי הזה מזכיר לו להתיר את בקריו ואת צמדו, ולשכוח מעט את עניניו הפרטים, ולראות, שמפני שהם שוכחים את העם, הם מביאים חורבן על עצמם. [עד "מגעיית פרך שמעתי"]
כאן זו זעקה של פרה, יש עוד הרבה סימנים לחורבן, בעולם הפרטי. והרבה פעמים אנחנו לא שומעים ולא רואים, תקועים בתבניות, צריכים מישהו מבחוץ שינער אותנו.
הוא הבין. עכשיו מה? המדרש אומר לנו שמה שעוזר לו להבין זה הערבי, על ידי כלי העבודה. יש חורבן? קדימה לעבודה. לעשות, לפעול. חורבן לא אמור לשתק אותנו, אלא אמור להפעיל אותנו. (עקומת הלחץ והביצוע). [עד "של ישראל"]
ואז אומר לו את שם המשיח: הנחמה תלויה בחיינו, והחיים בעצמם נושאים באמתחותיהם נחמה. על ידי מעשה העם בעצמו, ובעזרתו של הנותן ליעף כח. [עד "חזקיה"]. אין פה מאגיה, הגאולה לא נוחתת משמיים, כמו שהגלות לא. מנחם חזקי׳ה. בהמשך המדרש מובאים עוד ששה שמות לפחות של המשיח: שילה, נהוראי (נהירא), ינון, חנינה, דוד, צמח.
עזר ד', הנותן כח ועצמה לעם ישראל לחיות ולהתקיים נגד כל הקמים עליו, צריך להוליד בו הנחמה: לפעול, לעשות, ולקוות שפעולותיו ומעשיו יובילו אותו אל האושר ואל המטרה הרצויה. וצריכים אנחנו, לאסר בקרינו וצמדינו, לחרוש ולזרוע את עתידות עמנו: במוסדות פרטיים, ובמוסדות כלליים, לקבץ את הנפזרים, ולאחד את הנפרדים כי אך בנו בעזר ד' עזרתנו. ואם אין אנחנו דואגים לעצמנו. מי ידאג לנו? ואת הטוב עלינו לקבל וללמוד מהמתוקנים שבהם, הדואגים להעמיד להם בנים נאמנים לעמם, לארצם, וללאומיותם. [עד "בית לחם יהודה"]
קודם כל – המשיח נמצא אצלכם, לא בשום מקום אחר. מה זה השם "בית לחם יהודה"? בית, מקום מוגן ואישי, לחם – מלחמה בתוך הבית? יהודה – שבט המלך. זה המלך שיודע לנהל את המלחמות בתוך הבית. הגאולה היא בראש ובראשונה פתרון פנימי, חברתי.
על מה חרבה ארץ? העולם בו אנו חיים יענה בדרך כלל על שאלה זו בהתבוננות על התהליכים המדיניים והביטחוניים שהובילו לתבוסה. מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון השנייה, למה הפסדנו? תשומת הלב ניתנת לתהליך קבלת ההחלטות, לטיב המודיעין, למצב מחסני החרום, לשרשרת הפיקוד ולרפיסות בפקודות. בדרך זו מנתחים היטב את האירועים האחרונים שהובילו לתשלום המחיר הכבד של המלחמה.
על כן, מרתק לראות את התרבות הרוחנית של הנביאים ושל חכמינו זכרונם לברכה. הם לא תלו את הכישלון הצבאי בטקטיקה או במדיניות. הם לא העמידו את סיבות החורבן במנהיגות הפוליטית או הבינלאומית. תשומת הלב שלהם ניתנה לכיוון שונה לחלוטין. סיבת חורבן בית ראשון הייתה שלוש העבירות הידועות - עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים - וסיבת חורבן הבית השני הייתה שנאת חינם. עמדה זו של חז״ל מהווה למעשה חלק מעולם רוחני רחב בהרבה ששורשו בעולמם של הנביאים. הם שלימדו אותנו כי חורבן אינו מתרחש בשל נסיבות חיצוניות, ובשל כישלון מדיניות צבאית. חורבן מתרחש בשעה שקורסת החברה מבפנים, ותוצאות קריסה זו הן המדיניות המוטעית וההליכה כעיוורים אחר המציאות הנתונה.
היהודי הזה מוכר כל הונו ואונו, מוסר את הנפש, וקונה חתולות להחתיל בהן את הילדים, הם התקוות הטובות, והמעשים שזה עתה יצאו לאויר העולם, שצריכים טיפוח, גידול, שימור וחתולות, למען לא ימותו. החותלות זה בעצם תקוות. אלו פעולות שניתן לראות את פירותיהם רק עוד שנים. אנרגיה גדולה לתוצאות עתידיות.
אולי כל הערים בדרך זה אומות העולם. בכל מקרה- רק האמא של המשיח, לא קונה. היא תקנה רק דברים כאלה שהתועלת היוצאה מהם הוא יכול להשיגה תיכף. אבל דבר שצריך שימור ושגשוג, ואשר תוצאותיו, יוכלו לראות רק אחרי כמה שנים, לא יחפוץ לדעת ממנו [עד "לא באה"].
כל הערים וכל המדינות קונים חתולות להחתיל ולגדל בהם ילדי תקוותיהם, ורק עם ישראל לא יקנה. הוא לא יתעניין מאומה.
למה אתה לא קונה? למה אתה לא מחתל את התקוות שלך? ראש גלותי. "בגלות אנחנו ולא נוכל לעשות מאומה, ואין מזל לישראל במעשיו, שבעלי המעשה שבעמנו, הביאו החורבן על עם ישראל בין בהבית הראשון ובין בהבית השני ולכן אל לנו לעשות מאומה אך להשליך יהבנו על ה' ". [עד "תינוק זה"]
היא עונה תשובה של ייאוש. אפילו התוכן לא מעניין. מכירים את זה שחבר נמצא בייאוש, וכששואלים אותו בשכל למה הוא לא לוקח את עצמו בידיים הוא עונה תשובות שטחיות רק כדי לדחות.
אני רוצה להקריא לכם דבר שכתב הרב מרדכי עטיה ראש ישיבת המקובלים: "לפנים בישראל בעלי מעשה שבבית ראשון לא שמעו לדברי נביאיהם לחדול מהלחם עם בבל שכבשה ממלכות גדולות ואמיצות מממלכת יהודה, וכן המפלגה הלוחמת בבית שני, שלא שמעה לחכמי ישראל מלעמוד נגד רומא האדירה, הביאו החורבן על עם ישראל, באומץ לבבם היתרה ובזה שהאמינו ביותר בחכמתם ובגבורתם, שלא במקום ושלא בזמן. על כן חטא מות הוא לשבת בחבוק ידים, בראותנו שעם ישראל מתפוצץ לרסיסים ולשבבים, בראותנו שהתורה מונחת בקרן זוית, בראותנו שבנינו הולכים מאתנו לבלי שוב אלינו עוד. ואיך נוכל לקוות שאנחנו נשב בחבוק ידים, ונחכה לנחמת ציון וירושלים, ונצא ידי חובתנו בזה שהקורא ינגן לנו "נחמו נחמו עמי". מובן מאליו, שלא נוכל לעשות הרבה, אבל אין אנו בני חורין להפטר לגמרי, כי רק על ידי מעשה לטובת עמנו, לטובת תורתנו ולטובת חנוך דורנו נוכל לחכות לנחמה". וזה פירוש המשפט: "רחיצין אנן במריה עלמא דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני" על ידי מעשה יתרה חרב עמנו ומקדשנו, אבל ע״י מעשה מסודרה ומתונה יבנה, ולא ע״י בטלה. מה הניגוד לעשייה מופרזת? התמנה בחיבוק ידיים? לא. קימה למעשה בצורה מתונה ומבוקרת. שני קצוות: שמשון, ומצד שני ברק בלי דבורה. [עד "המקדש"]
ואז מגיעה הטרגדיה המכאיבה. עשיתי, התאמצתי, אבל גם הרוח הזו לא מחזיקה זמן רב. צריך לדעת ולהבין שמעשים לאומיים ופרטיים דורשים סבלנות וזמן רב. ["והלכו להם"]
סוף המדרש תמוה מאוד בעיני. מה הכוונה: זה מה שאמרתי לך. הרי הלך הילד!
הקדמת הפרדס רימונים לרמ״ק: "ודרשתי וחקרתי היטב בכל לבבי לדעת סיבת אריכות הגלות החל הזה, וארא והנה בדורות האלה יש תורה בהרבה בישראל מרבים העם ללמוד משניות גמרא ופוסקים, ובכל זאת לא בא לציון גואל, ואנחנו לא נדע מה נעשה יותר מזה לרצות פני עליון… אבל אשמים אנחנו על אודות אריכות הגלות בשבתנו על אדמת נכר זמן רב, כי עד מתי לא נעשה לזה מה שביכולתינו לעשות, כי כל העמים ילכו איש בשם מדינתו וילחמו כל אחד בעד ארצם ארץ מגורי אביו וימסרו נפשם עליה, ואנחנו נרפים ועצלים כל הזמן הרב הזה, עד מתי לא נקום ללחום גם אנחנו בעד אדמתנו הקדושה וארץ אבותינו".
מקור לשיעור – משפחת קורמן – תשעה באב תשע״ז
איכה רבתי, א נא (תרגום): מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו והנה געתה פרתו, עבר שם ערבי אחד ששמע את געיית פרתו אמר לו מי אתה? אמר לו יהודי אני. אמר לו התר שורך והתר צמדך. שאלו למה? אמר לו שבית המקדש של היהודים חרב, אמר לו מניין אתה יודע? אמר לו מגעיית פרתך שמעתי. עודם מדברים, געתה פרתו בשנית, אמר לו אסור שורך ואסור צמדך, בשעה זו נולד מושיען וגואלם של ישראל. אמר לו ומה שמו? אמר לו מנחם. ומה שם אביו? חזקי׳ה. והיכן הם דרים? אמר לו בבית ערבא שבבית לחם יהודה. מכר האיש שווריו ומכר צמדו וקנה לבדין למכור לתינוקות כדי להגיע למקומו ולעמוד על טיבו. הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע למקום התינוק, באו כל נשות הכפרים לקנות לבדים לילדיהן ואמו של הילד לא באה. אמר לה מפני מהאינך קונה לבדים לבנך? אמרה לו כי מזלו קשה כי לרגלו נחרב בית המקדש שבשעה שנחרב הבית נולד תינוק זה. אמר לה בטוחין אנו באדון העולם, כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה מהרה המקדש. ועתה, קחי לך בגדים לבנך ולאחר ימים אבוא אל ביתך ותתני לי מעות הבגדים. לקחה ממנו והלכה. ולאחר ימים אמר אותו האיש אלך ואראה מה עושה תינוק זה. הלך ואמר לה אותו תינוק מה עושה? אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק רע, שמשעה שבא לעולם נולד מזלו עמו שהרי באותה שעה נחרב בית המקדש. שמאותה השעה שהלכת ממני באו רוחות וסערות ונשאוהו והלכו להם. אמר לה ולא כך אמרתי לך שלרגלו נחרב הבית ולרגלו יבנה הבית.
מקור לשיעור – משפחת קורמן – תשעה באב תשע״ז
איכה רבתי, א נא (תרגום): מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו והנה געתה פרתו, עבר שם ערבי אחד ששמע את געיית פרתו אמר לו מי אתה? אמר לו יהודי אני. אמר לו התר שורך והתר צמדך. שאלו למה? אמר לו שבית המקדש של היהודים חרב, אמר לו מניין אתה יודע? אמר לו מגעיית פרתך שמעתי. עודם מדברים, געתה פרתו בשנית, אמר לו אסור שורך ואסור צמדך, בשעה זו נולד מושיען וגואלם של ישראל. אמר לו ומה שמו? אמר לו מנחם. ומה שם אביו? חזקי׳ה. והיכן הם דרים? אמר לו בבית ערבא שבבית לחם יהודה. מכר האיש שווריו ומכר צמדו וקנה לבדין למכור לתינוקות כדי להגיע למקומו ולעמוד על טיבו. הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע למקום התינוק, באו כל נשות הכפרים לקנות לבדים לילדיהן ואמו של הילד לא באה. אמר לה מפני מהאינך קונה לבדים לבנך? אמרה לו כי מזלו קשה כי לרגלו נחרב בית המקדש שבשעה שנחרב הבית נולד תינוק זה. אמר לה בטוחין אנו באדון העולם, כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה מהרה המקדש. ועתה, קחי לך בגדים לבנך ולאחר ימים אבוא אל ביתך ותתני לי מעות הבגדים. לקחה ממנו והלכה. ולאחר ימים אמר אותו האיש אלך ואראה מה עושה תינוק זה. הלך ואמר לה אותו תינוק מה עושה? אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק רע, שמשעה שבא לעולם נולד מזלו עמו שהרי באותה שעה נחרב בית המקדש. שמאותה השעה שהלכת ממני באו רוחות וסערות ונשאוהו והלכו להם. אמר לה ולא כך אמרתי לך שלרגלו נחרב הבית ולרגלו יבנה הבית.
מקור לשיעור – משפחת קורמן – תשעה באב תשע״ז
איכה רבתי, א נא (תרגום): מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו והנה געתה פרתו, עבר שם ערבי אחד ששמע את געיית פרתו אמר לו מי אתה? אמר לו יהודי אני. אמר לו התר שורך והתר צמדך. שאלו למה? אמר לו שבית המקדש של היהודים חרב, אמר לו מניין אתה יודע? אמר לו מגעיית פרתך שמעתי. עודם מדברים, געתה פרתו בשנית, אמר לו אסור שורך ואסור צמדך, בשעה זו נולד מושיען וגואלם של ישראל. אמר לו ומה שמו? אמר לו מנחם. ומה שם אביו? חזקי׳ה. והיכן הם דרים? אמר לו בבית ערבא שבבית לחם יהודה. מכר האיש שווריו ומכר צמדו וקנה לבדין למכור לתינוקות כדי להגיע למקומו ולעמוד על טיבו. הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע למקום התינוק, באו כל נשות הכפרים לקנות לבדים לילדיהן ואמו של הילד לא באה. אמר לה מפני מהאינך קונה לבדים לבנך? אמרה לו כי מזלו קשה כי לרגלו נחרב בית המקדש שבשעה שנחרב הבית נולד תינוק זה. אמר לה בטוחין אנו באדון העולם, כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה מהרה המקדש. ועתה, קחי לך בגדים לבנך ולאחר ימים אבוא אל ביתך ותתני לי מעות הבגדים. לקחה ממנו והלכה. ולאחר ימים אמר אותו האיש אלך ואראה מה עושה תינוק זה. הלך ואמר לה אותו תינוק מה עושה? אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק רע, שמשעה שבא לעולם נולד מזלו עמו שהרי באותה שעה נחרב בית המקדש. שמאותה השעה שהלכת ממני באו רוחות וסערות ונשאוהו והלכו להם. אמר לה ולא כך אמרתי לך שלרגלו נחרב הבית ולרגלו יבנה הבית.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
