86. בלק תשפ''ג - הרחקת חלונות והיזק ראיה

הרחקת חלונות והיזק ראיה

שיעור שאי״ה יהיה רלוונטי לנו בקרוב ממש! ! וזכות לימוד ההלכה, תעמוד לנו שהיא תהיה גם למעשה

א. האם צריך לתכנן את הישוב באופן בו חלונות הבתים לא יהיו מכוונים אחד מול השני? ב. מדוע, גם אצל יר״ש, יש בניינים שסמוכים מאד זה לזה והחלונות זה מול זה? ג. אדם שרוצה לפתוח חלון מול חלון חבירו, רשאי? ד. זה דין באיסור והיתר או בדיני ממונות?

. 1 מקור הדין

מתני׳: לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח הוא לרה״ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול ואחד עושה אותו שנים.

גמ׳: מנהני מילי א״ר יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה

]ב״ב ס א[

. 2 שיעור ההרחקה

מתני׳. לא יפתח אדם לחצר השותפין - אפילו היכא דיש לו חזקה. חלון כנגד חלון - אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה וטעם משום צניעות כולה מתני׳ מפרש בגמ׳. וירא את ישראל שוכן - ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר מה טובו אהליך וגו׳ שאין פתחי אהליהם מכוונים ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי דלא היה רה״ר אלא במחנה לויה כדאמרינן במס׳ שבת )דף צו: (. אמר ראוין הללו כו׳ - מדכתיב התם מה טובו אהליך קדייק.

]רשב״ם[

פתח כנגד פתח. כלומר שאף שיהיה לו רשות לפתוח מ״מ אין לו לפתוח ממש כנגדו משום היזק ראיה אלא חייב להרחיק קצת כדי שלא יראהו ממש להדיא ולא חיישינן שיציץ שאם ירצה גם מן החצר יכול להציץ ומיהו כשהרחיק ]הפתח[ מכנגד חצר חבירו וכן מחלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי ]כאותה ששנינו ]דף כב א[ החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד׳ אמות[ ואף על גב דבשני גגין ]דף ו ב[ בשני צדי רה״ר אמרי די במעדיף פרש״י ז״ל כדי שלא יראנו להדיא גגין שאני דלא קביע תשמישתייהו וכן בחלון המצרי שאין לו חזקה ואינו צריך להרחיק מכנגדו ד׳ אמות אבל למעלה ולמטה יש לו להרחיק כדי שלא יציץ ויראה כן דעת ]הרבה[ מן המפרשים ז״ל והרמב״ן ז״ל מכללם וכתב הריטב״א ז״ל דהיכא שבאו שנים לפתוח בבת אחת יעשו פשרה ביניהם ובמקום שאחד מהם אינו חסר כופין אותו על מדת סדום.

]נימוקי יוסף לב א מדפ״ר[

ומ״מ בעלמא דליכא האי טעמא מרחיק ממנו עד שלא יוכל לראות בתוך שלו כלל ומה שאמרו בפ״ק )ו׳ ב׳( בשני גגין בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וזה עושה לחצי גגו ומעדיף שאני התם דגגין אינן עשויין לתשמיש קבוע ממול הצד ולעתים שהם משתמשין בהם יכולין הם להשתמש בצד המעקה שלא יראנו חבירו, אלא שאני תמה שהרי שנינו ולא חלון כנגד חלון וכיון ששנו אותן בהדדי הרחקתו של פתח כהרחקתו של חלון ובחלון ודאי ליכא למימר הכין שבחצר היה יכול לראות מה שעושה בביתו אבל כשהוא בעליתו אינו יכול לראות כלום ובחלון מרבה עליו היזק ראייתו, ולולי שאמר הרב ז״ל היה נראה שצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות דרך פתחו של חבירו כלל וכטעמא דאמר לעיל עד האידנא בחצר בעינא איצטנועי ממך בבית לא כלומר בעוד שאתה בחצר והשתא אפילו כשאתה בבית בעינא איצטנועי מינך

]רשב״א[

. 3 האם יש חזקה לחלון? ]זה דין באיסור והיתר או בממונות? [

מהא שמעינן דבהא איסורא נמי איכא משום צניעותא דנשי, ואף על גב דאחזיק נמי לא מהניא ביה חזקה. דאי ס״ד לענין דינא בלחוד קאמרינן, מאי ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה, דמשמע טעמא דאין פתחיהן מכוונין זה לזה הא לאו הכי לא. ואי טעמא דדינא ותו לא, כי מכוונין נמי אמאי אין ראויין דילמא ממחל הוא דמחלי גבי הדדי. אטו מאן דמחיל היזיקיה גבי חבריה גריעותא היא, אלא משום דלאו מידי דמשתריא במחילה הוא.

ודוקא גבי פתח כנגד פתח דלא סגיא דלא מסתכל )ההוא( ]וה״ה[ גבי חצר שיש בה דין חלוקה וגבי גגין העשויין לדירה דכולהו חד טעמא נינהו כדברירנא בפרק השותפין )אות לט(. אבל גבי חלון דאיפשר ליה לאשתמושי ולא ליסתכל ברשותא דחבריה, אף על גב דלכתחילה יכול למחות אי אחזיק ביה קימא ליה חזקה כדברירנא בפירקין ובפרק השותפין. ואף על גב דכי מייתינן לקרא דוירא את ישראל אמתני׳ דלא יפתח קא מייתינן ליה, דמיירי בין לפתח כנגד פתח בין בחלון כנגד חלון, אלמא תרווייהו חד טעמא נינהו וחד דינא נינהו. הני מילי לכתחילה דומיא דמתני׳ דמייתינן לה עילויה דמיירי לכתחילה, אבל לענין חזקה הא כדאיתא והא כדאיתא ]כדברירנא[ בפירקין לעיל.

וכי תימא אי מידי דאית ביה איסורא הוא ולא משתרי במחילה, כי מירצו תרוייהו בהכי נמי אנן היכי שבקינן להו. שאני הכא דהרחקה יתירא הוא, משום דלא איפשר להו לאשתמושי תרוייהו בההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה דרך צניעות, מיהו כיון דאיפשר דמסליק כל חד מינייהו תשמישיה מההוא דוכתא בעידנא דמשתמש ביה חבריה, ואניס נפשיה דלא לאהדורי אפיה להדי ההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה. אי נמי דלא לשתמיש חד מינייהו אלא בההוא דוכתא ]דלא[ )ד(אתי מיניה היזק ראיה ולא בההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה. ליכא מדינא לעכובי עליהו דיכלי למימר אנן מזדהרינן בנפשין דלא לאשתמושי אלא דרך צניעות. ועוד דלאו כל הרחקה יתירא כיפי עלה בי דינא, אלא מידי דברירא מילתא דאתי בה לידי הרגל עבירה.

]יד רמ״ה סנהדרין שם[

מדברי רשב״ם נראה דחזקה לא מהניא בין בפתח בין בחלון שכתב )ס. ( לא יפתח לחצר השותפין אפילו היכא דיש לו חזקה עד כאן. וטעמא דאף על פי שהחזיק יכול למחות משום דהיזק ראייה אין לו חזקה.

]בית יוסף חו״מ סי׳ קנד אות ג[

ובפתח כנגד פתח לא מהני חזקה. והוא הדין בחלון נגד חלון )ב״י בשם רשב״ם(. וי״א בחלון נגד חלון מהני )טור בשם הרמ״ה(

]רמ״א חו״מ סי׳ קנד סע׳ ג[

הטור ]המובא בציונים אות י״ד[ מסיק בטעמא משום דבאיסור עשאו, ור״ל דלמדו רז״ל מדכתיב בפרשת בלק ]במדבר כ״ד ב׳[ וירא ]את[ ישראל שוכן לשבטיו, ודרשו רז״ל ]ב״ב ס׳ ע״א[ שלא היו פתחיהן מכוונין זה כנגד זה. ומה״ט נראה דאפילו כשיש עדים שמחל לו או שנתן לו שטר וקנין על זה, לא מהני כיון דיש איסור בדבר. אבל להי״א דס״ל דבחלון כנגד חלון מהני, וס״ל דהאיסור בקפידא תליא, ומשו״ה בחלון נגד חלון דלא רגילי להקפיד כ״כ מהני בהו חזקה, ס״ל נמי דמהני אפילו בפתח נגד פתח מחילה גמורה או שטר וקנין, דלא עדיפי מקוטרא ובית הכסא.

]סמ״ע סימן קנד ס״ק י[

. 4 הדין במקום בו יש מנהג לא להקפיד

ולענין הדין בריחוק היזק ראיה כבר כתבתי דברי המרדכי ז״ל והכל לפי ראות עיני הדיין ורוחב בינתו ואם יש מנהג בעיר קבוע הולכים אחריו אמנם לענין הדין היזק ראיה אין לו שיעור ומה גם במה שכתב הרשב״א זלה״ה שהוא דבר האסור וצריך האדם למנוע עצמו ממנו אפי׳ לא יערער חבירו היזק ראיה אסור כן כתב הרשב״א ז״ל בשיטת בבא בתרא פרקא קמא עיין עליו. וכתב לקמן בפרק חזקת עוד וזה לשונו ושנו בתוספתא איזוהי חלון וכו׳ וכן היה ר׳ מאיר אומר לא יפתח אדם פתח על גבי פתחו של חבירו חלון על גבי חלונו של חבירו וחכמים מתירין ובלבד שירחיק ד׳ אמות ולא נתברר אם הרחקה זו מזה כנגד זה או למעלן כדקתני על גבי ובענין ששנינו החלונות מלמעלן ד׳ אמות עד כאן לשונו הרי זו התוספתא שהביא המרדכי אמנם פירש׳ בפי׳ אחר שהרחקה זו היא מלמעלן פירוש לפירושו שאמר פתח על גבי פתחו ובודאי דאין כוונתו לומר בכותל אחר שהבית התחתונה של חבירו והעליונה שלו ואמר שלא יפתח פתח בעלייתו על גבי פתח הבית התחתון של חבירו זה לא יעלה על לב לפרש כן דאין כאן היזק ראיה כלל אמנם הבנת דבריו כך היא שפותח פתח נגד פתח חבירו שכנגדו אלא שהיא למעלה שאינו מכוון ממש כנגדה אלא היא למעלה וחלונו של חבירו או פתחו שבכותל שכנגדו הוא למטה ואינו מכוון זו כנגד זו לכך אמר ר׳ מאיר שאם זו גבוהה מזו ד׳ אמות מותר לפי שאין כאן היזק ראיה כיון שהחלון שבכותל שכנגדו נמוכה היא מזו ד׳ אמות אינו יכול לראות ממנה הרי שהרשב״א ז״ל נסתפק בפירוש דברי ר׳ מאיר והדבר צריך הכרע כמו שביארנו. וכבר ביארנו שאם יש מנהג בעיר הולכין אחריו ובארצנו צפת אמת מעולם לא שמענו ולא בא לידינו תביעת הזק ראיה ברחוק מקום הרבה.

]שו״ת מהריט״ץ )ישנות( סימן רנג[

. 5 בתנאי המגורים בזמנינו

נראה שיש לחלק בין תנאי המגורים בתקופת חז״ל לתנאי המגורים בזמן הזה.

בתקופת חז״ל היו פתחי הבתים פתוחים כל היום לצורך תאורת הבית כי הבתים היו חשוכים בגלל החלונות הקטנים והמועטים. על שיעור החלונות הקטנים יש ללמוד מהמשנה במסכת ב״ב נח ב. בתקופת חז״ל היו שני סוגי חלונות. האחד חלון המצרי שאין ראשו של אדם יכול להכנס לתוכה. החלון השני הוא חלון צורי שראשו של אדם יכול להכנס לתוכו. שני סוגי החלונות שיעורם קטן למדי.

גם מדברי הרי״ף ב״ב דף יא ב בדפי הרי״ף והרא״ש שם פרק ב )יד( יש ללמוד שסתם חלון רוחבו טפח. בסוגיא שם )כב ב( נאמר שהבונה כותל בצד חלון שכנו חייב להרחיקו כדי שלא יאפיל על חלון השכן. לפי גרסת הרי״ף והרא״ש הגמרא קבעה גם את שיעורו של החלון וכמה טפח, כך נפסק גם בשו״ע חו״מ קנד כב.

מאחר שהחלונות היו מועטים וקטנים על כן בתיהם היו חשוכים גם בשעות היום, לפיכך הוצרכו להשאיר את דלתות הבית פתוחות בשעה שהדבר היה אפשרי מבחינת מזג האויר כדי שיכנס אור ואויר לבית על כן אסור היה בתקופת חז״ל לפתוח פתח מול פתח משום שקשה היה לסגור את הדלת ולהחשיך את הבית בכל עת שנהגו בבית דברי צניעות.

כמו כן היה אסור בתקופת חז״ל לפתוח גם חלון מול חלון כי הפותח חלון מול חלון שכנו מאלץ את השכן שממולו לסגור את חלונו בשעה שרוצה לעשות דברי צניעות בביתו.

סגירת החלונות מיעטה את האור בבית משום שהחלונות נסגרו בחלון אטום המחשיך את הבית. באותה תקופה לא היה מקובל ברוב הבתים לסגור את החלונות בזכוכית אטומה כי הזכוכית היתה דבר יקר. על כן קיים חשש שבגלל הקושי שבסגירת החלון עלול השכן שלא להזהר וינהג בדברי צניעות מול החלון הפתוח.

אבל בימינו, היום אין צורך להשאיר דלת פתוחה כדי להאיר לבית כי הבית מואר על ידי החלונות ובשעת הצורך גם על ידי חשמל שניתן להדליקו.

כמו כן בזמן הזה מותר גם לפתוח חלון מול חלון כי לצורך דברי צניעות ניתן לסגור את התריס ובשעת היום חודר אור דרך חרכי התריס. כמו כן קיימת בזמן הזה גם אפשרות להדליק חשמל בזמן שהתריס סגור לצרכי צניעות ואין בכך טורח גדול. לפיכך השכן שממולו יכול בקלות לנהוג דברי צניעות בתריס סגור ללא טירחה יתירה שלא כבתקופת חז״ל שהדלקת האש היתה טירחה גדולה.

על כן כשהציבור מסכים ומוחלים זה לזה, מותר לפתוח חלון כנגד חלון, כי מנהג המדינה נחשב כמחילה ציבורית אם המנהג אינו עומד בניגוד לאיסורי התורה.

]תורת המשפט א, הג״ר יועזר אריאל שליט״א[

לא ידעתי למה נהגו בזמננו להקל בשכונות ושכונים לפתוח גם פתח כנגד פתח. ונראה שלא אמרו פתח כנגד פתח אלא כשמכוונים ממש, אבל כשיש הפרש קצת בריחוק או בגובה, שוב אין דינו אלא כחלון, ועוד נראה שפתח מרפסת אין דינו כפתח לענין זה, ומה שנהגו לעשות פתח כנגד פתח בחדר מדרגות, לכאורה תמוה, ואפשר שבזמננו בדרך כלל יש פרוזדור לפני הפתח, ושם אין תשמישים צנועים, ושוב אין דינו כפתח כנגד פתח, ועי׳ משכנות ישראל סי׳ לד.

וכתב בכסף הקדשים שלא אסרו פתח כנגד פתח אלא בפתחי בתים שיש בהם תשמישים צנועים קבועים, אבל פתח חצר או פתח רפת אפשר שמותר בין לאוסרים מטעם איסור ובין מטעם קפידא.

]פתחי חושן חלק ו פרק יד, הערה ד[

. 6 האם ראוי להמנע גם בזה״ז?

ראה שאין פתחיהם מכוונין זה לזה. פי׳ דמחנה ישראל כרה״י הוא וכחצר או כמבוי שאינו מפולש דמי ומחנה לויה הוא רה״ר כדאיתא במסכת שבת )צ״ו ב׳( כך פירש רבינו שמואל, והנכון דלהא מילתא כיון שרבים בוקעין בו מחנה ישראל כרה״ר הוא וכמבוי מפולש אלא שהם היו מחמירין על עצמן וזהו שבחם כנ״ל.

]ריטב״א ב״ב ס א[

---

נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מקורות לנזקי שכנים

טור חושן משפט קנה

סמך בא' מאלו שהיה להרחיק וגרם היזק לחבירו כתב הראב״ד ז״ל שפטור מלשלם כי היכא דפטרינן בהנך דהיו נפצי כיתנא והוה אזיל רקתא ומזיק לאינשי וכן גבי אם סמך כותלו לשובך חבירו ומזיקתו הנמייה בגרמתו דחשבינן ליה גרמא בניזקין ופטור וה״ה באינך כולהו ומכל מקום לכתחלה כשבא לסמוך יכול חבירו לעכב עליו שלא יסמוך לו:

אע״פ שאין ההיזק יכול להגיע אליו מיד אלא מן הרוח שמסייעו כגון שמנפץ הפשתן והרוח מוליך המוץ למקום אחר ומזיק וכיוצא בזה אפ״ה יכול למנען אבל בעל העיטור כתב על ההיא דלא יעמיד אדם תנור דקתני בה ואם הזיק חייב לשלם דה״ה בכל אינך שיעורין אם הזיק אפילו לאחר שהרחיקו חייב לשלם ומשום דהיזק דנורא מינכרא לכולי עלמא וידיע נזקי ההוא דתנן הכי אבל נזקין דלעיל לא ידיע אבל אי ידיע ומינכרא מילתא לדייני חייב דממונא דידיה אזיק וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל שבכולם חייב לשלם חוץ מהיזק הנמייה ע״י סמיכת כותל והיזקו דמנפיץ כיתנא שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו אלא ע״י הרוח והנמייה לפיכך לא חשיב מזיק אלא גרמא בנזקין הוא ופטור:

ב״ב כב: -כג.

מתני' מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואת הכותל מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא זוקף את הסולם:

גמ' לימא מתניתין דלא כר' יוסי דאי ר״י הא אמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אפילו תימא ר' יוסי הא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר מודי רבי יוסי בגירי דידיה ה״נ זמנין דבהדי דמנח ליה יתבא בחור וקפצה והא גרמא הוא א״ר טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בניזקין אסור

בגמ' ב״ב כב, ב-כג, א: רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי (דקלים קטנים) דהוו אתי אומני (מקיזי דם) ויתבי תותיהו, ואתו עורבי, אכלי דמא, וסלקי ויתבי בתאלי ומפסדי תמרי (היו העורבים אוכלים דם, ויושבים אח״כ על הדקלים ומפסידים התמרים). אמר להו רב יוסף, אפיקו לי קורקור מהכא (כלומר, אל יקיזו דם כאן, שעל כן העורבים באים). אמר ליה אביי, והא גרמא הוא. אמר ליה, הכי אמר רב טובי בר מתנה, זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור. והא אחזיק להו (הרי החזיקו בנזק זה). הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אין חזקה לנזיקין. ולאו איתמר עלה, רב מרי אמר בקוטרא (עשן) ורב זביד אמר בבית הכסא. אמר ליה, הני (העורבים) לדידי דאנינא דעתאי, כי קוטרא ובית הכסא דמו לי. ומבואר בגמ' שנזקי עשן וריח בית הכסא, שהם נזקים גדולים ואין אדם יכול לסובלם, אין להם חזקה. והוא הדין כל נזק שאין הניזק יכול לסובלו.

בגמרא כו.

מתני' לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות ( רש״י - וטעמא כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו(:

-אחד גפנים ואחד כל אילן היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו:

גמ' תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם אמר שמואל לא שנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות

תניא נמי הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות (שמחרישתן קצר)

והא אנן תנן ארבע אמות אלא לאו כדשמואל שמע מינה

ואיכא דרמי לה מירמא תנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות והתניא שתי אמות אמר שמואל לא קשיא כאן בבבל כאן בארץ ישראל

רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה א״ל זיל קוץ א״ל והא ארחיקי לי א״ל ה״מ לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א״ל ה״מ אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א״ל אנא לא קייצנא דאמר רב האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה ואמר ר' חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימניה מר אי ניחא ליה ליקוץ

ב״ב כג.

מתני' מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין מלא שגר היונה ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו:

רש״י

מרחיקין השובך מן העיר - שהיונים מפסידין זרעוני גנות:

אא״כ יש לו כו' - שלא יפסידו היונים בשדה חבירו:

ובתוספתא ב״ב א ז

וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינטשו את בני אדם רבי נתן אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים

ב״ק עט:

מתני' אין מגדלין בהמה דקה בא״י אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות אין מגדלין חזירין בכל מקום לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת אין פורסין נישובים ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב ל' ריס:

ב״ק טו:

תניא רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת״ל (דברים כב, ח) לא תשים דמים בביתך:

ב״ק פ.

כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה

ר' ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויים לנקר את הבית

ב״ק כג.

אמר רבא קשיא ליה לאביי למ״ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו אי הכי לענין גלוי נמי כלו ליה חציו?

אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים:

ב״מ קז.

אִיתְּמַר: אִילָן הָעוֹמֵד עַל הַמֶּיצֶר, אָמַר רַב: הַנּוֹטֶה לְכָאן – לְכָאן. וְהַנּוֹטֶה לְכָאן – לְכָאן, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חוֹלְקִין.

תוס' ב״מ קז.

אילן העומד על המיצר - פי' הקונטרס אינו מיושב שפירש אילן שנטוע בקרקע סמוך למיצר והשרשים נוטים בשל חבירו אלא נראה לפרש שהאילן עומד ממש על המיצר שהוא של שניהם ואין השרשים מתפשטין לקרקעו של זה יותר משל זה אך הענפים נוטין יותר לשל אחד מהם. . אבל אי נטוע כולו ברשות אחד והענפים נוטים ברשות חבירו בזה אמר ר' יוחנן בס״פ לא יחפור (ב״ב דף כז: ושם ד״ה ואחד) מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ שכל הענפים יהא לבעל השרשים ובהא מודו נמי רב ושמואל דשמעתין.

ב״ק סא:

מתני' המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור ר״א אומר ט״ז אמות כדרך רה״ר רבי עקיבא אומר חמשים אמה ר״ש אומר (שמות כב, ה) שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה:

גמ' ולית ליה לר״ש שיעורא בדליקה והתנן לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גבו גובה ד' אמות היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא נאמרו שיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכל לפי גובה הדליקה אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' שמעון וכן אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר״ש

ב״ב כ:

מתני' לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר:

רי״ף –

גמ' ואקשינן למימרא דלית ליה לרבי שמעון שיעורא לפטור והא תנן רבי שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורים האלו אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם כלומר כיון שאמר רבי שמעון הכל לפי הדליקה מראין דבריו שאין לרבי שמעון שיעור לפטור אלא אם עברה הדליקה והזיקה חייב בין עברה הרבה בין עברה מעט ונמצא שאין לו שיעור לפטור ושנינן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הכל לפי גובהה של דליקה כלומר שלא אמר רבי שמעון הכל לפי מה שתעבור הדליקה לפניה ותדליק אלא הכל לפי גובהה של דליקה קאמר שאם תעבור יתר מן הראוי לה לגבהה פטור ואם לא עברה אלא כראוי לגבהה והזיקה חייב והא אית ליה לר' שמעון שיעורא לפטור ולא קשיא דידיה אדידיה:

א״ר יוסף א״ר יהודה אמר שמואל הלכה כר״ש:

ואי קשיא לך מ״ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ״ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומאי שנא הכא דפטור

לא תיקשי לך הכא דלפי צורך שעה קא מדליק וקא מרחיק כשיעורא וקא עברה הדליקה יתירא משיעורא וקא מזקה אנוס הוא דמאי הוה ליה למעבד הלכך מכה בידי שמים היא ולפיכך פטור דלא יכול לאהדורה

והתם גבי תנור ביון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבירו נסליק היזקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב תדע דהא רבנן פליגי עליה דר' שמעון בתנור דקא יהיב שיעור לפטור והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור.

ב״ב כד:

מתני' מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה

ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים

ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים:

גמ' מאי טעמא אמר עולא משום נויי העיר

מ״ש גבי בור דקתני קוצץ ונותן דמים ומאי שנא הכא דקתני קוצץ ואינו נותן דמים?

אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא ומאי קושיא דלמא שאני הזיקא דרבים מהזיקא דיחיד אלא אי איתמר דרב כהנא אסיפא איתמר אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ולימא להו הבו לי ברישא דמי והדר איקוץ אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא:

ב״ב נט:

אסור לצרף דירה נוספת מחצר ב לחצר א

גמרא -

כשבונה עוד חדר לפני מביתו

גמרא –

רשב״ם, ר״ח, רי״ף – מותר לחלק את הבית עצמו לכמה ואפילו כניסה נפרדת, אבל כל תוספת אסורה אפילו שנפתח לתוך ביתו אסור

[ האיסור הוא שינוי דיורים על דעת כן לא השתתפנו והא דלא חשיב כופין על מידת סדום כיון שמרבה עליו את הדרך, אבל כשחולק את אותה דירה לכמה אז שרי אפילו בריבוי דרך בעוד אנשים שרי]

/

רי״ף, רמב״ם נמו״י, רשב״א – יכול להוסיף ולהגביה ובלבד שהכניסה והיציאה נשארת דרך הדירה שלו שרי. שלא מיועד במהות להשכרה. [ אא״כ הכניסה והיציאה לרה״ר ולא לחצר המשותפת שרי ]

ואסור יצור עוד כניסה ויציאה בהוספת דיורין האפשרות להשכרה [ ולפי״ז אם יעשה עוד כניסה פנימית אסור]

/

רא״ש – מוסיף דירה אסור, מוסיף חדר שרי ובלבד שתשאר אתה כניסה ויציאה.

ריבוי דיורין –

רשב״ם – עד״כ השתתפנו (עד אחוד הריבוי שמותר )

רמב״ם - מניעת שימושי צניעות (ריבוי דירה)

ב״ב כ:

מתני' חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות:

מאירי –

ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחד שאין יכולין לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים שאדם עשוי לעשות אומנות שלו בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה

אבל המכירה אדם עשוי יותר למכור בשוק וכן אינו נמנע מלהביא תינוקות ופירשו בגמרא תינוקות של בית רבן ללמדם ואין יכולין למחות אע״פ שבשאר נכנסין ויוצאין יכול למחות שמתקנת תלמוד תורה התירו:

משפטיך ליעקב – אמנם זה ברור שבזמן הזה שיש מקומות מיועדים לתעשיה ומלאכה הוי מלאכת טחינה ורחיים וכל מילי דמלאכה שעושה רעש שרגילות לעשותה באזורי תעשיה כמכירה דידהו ויכולים למחות על רעש זה.

ומ״מ נראה דבדבר שיש רגילות לעשותו בביתו ואין לו אפשרות אחרת אלא לעשות זאת במקום מגורים אין יכולים למחות על נזקי רעש.

רשב״א ב״ב כ: -

לאו מקול הנכנסים ממש קאמר, דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והרחים, ועוד דסופא דמתניתין דקתני אבל אינו יכול לומר איני יוכל לישן מקול התינוקות, אוקמא אביי בחצר אחרת אף על פי שהקול נוטפל באזניו גם כן, אלא טעמא מפני רבוי הדרך, כלומר איני יכול לעמוד מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך. והכין איתא בירושלמי (ה״ג), דגרסינן התם דיו יכיל מימר ליה אינון אזלין ואתו הכא בעיין לך ולא משכחין לך והן מרבין עלינו את הדרך.

/

רמב״ם שכנים ו יב

חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן.

ה״ה – משמע שאם בא תחילה לעכב עליו יכול לעכב, ורק היכא דהחזיק כבר אין רשות לשכן להתלוננן עליו

בגמ' ב״ב ז, א:

הנהו בי תרי אחי דפלגי בהדי הדדי, אחד נטל אספלידא (טרקלין יפה) ואחד נטל תרביצא (גינה שבצד הטרקלין). בנה בעל הגינה כותל ליד הטרקלין. אמר ליה (בעל הטרקלין), קא מאפלת עלי. אמר ליה (בעל הגינה), בשלי אני בונה. אמר רב חמא, בדין קאמר ליה (בעל הגינה),

ועיי״ש בהמשך דברי הגמ'. ונחלקו שם רש״י ותוס'.

לרש״י מדובר שבעל הגינה מאפיל וגורם להחשכת הטרקלין.

ותוס' שם (בד״ה א״ל) מקשה עליו ומפרש דמיירי שגורם לו שלא יוכל לראות מהטרקלין את שדותיו, אך לא מדובר במניעת אור. ובקושיתו השניה כתב:

היות סתימת האור והאויר נזק גדול, מהוה סיבה לחזקה מידיית, וכדברי רב נחמן בגמ' ב״ב ס, א:

ולסתום - לאלתר הוי חזקה, שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק.

המהרי״ט בתש' (ח״א סי' קלב), וז״ל:

"וכן זה שבונה כותלו וסותם חלונותיו של חבירו שתכף זה מזיקו באפילה. ולא תימא דמניעת האור לא מקרי גירי דיליה לפי שאינו גורם הנזק אלא מניעת התועלת, דלא גרע מסמיכות כותלו לכותל חבירו דתנן בריש פירקא, וכתב הרא״ש משם רבינו חננאל והרי״ף ז״ל דחשיב גירי דיליה, דמיד שסומך מונע דריסת רגל רבים שמועלת לכותל

דרכי משפט (עמ' קיג) הביא בשם הגר״נ קרליץ שהוא נוהג לפסוק בזה בבית דינו כמנהג המדינה והביא שם מה שנאמר לו בעיריית בני ברק שהשיעור המינימלי שהעירייה דורשת הוא מ-2. 70 מט״ר עד 3. 60 מט״ר (לפי איכות האזור וגובה הבנינים), וכל זה הוא בחזית הבנין או מצידו אבל מאחוריו הוא מ-4 מט״ר עד 5 מט״ר (לפי איכות האיזור וגובה הבנינים). ע״כ.

כב ע״א: "מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות ונפל, לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות", ומנמקת הגמרא (כב ע״ב) משום דוושא

בב״ב ז, ב: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר, רשב״ג אומר, לא כל החצירות ראויות לבית שער. והרמב״ם בפ״ה מהל' שכנים ה״א, פסק וז״ל:

"חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות לה בית שער ודלת, וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר הדברים כגון, ציור וכיור (וסיוד - טור) וכיוצא בהן, אינו כופהו. עשה אחד מהן מעצמו, אם יגלה השני דעתו שנוח לו במה שעשה חבירו, מגלגלין עליו את הכל ונותן חלקו בהוצאה".

הפתחי תשובה (חו״מ רלב, סוס״ק א), כתב וז״ל:

"אך בעיקר הדבר בהשתמש מכח אונס, לכאורה פשוט דודאי יכול לחזור, כמו באונאה יותר משיעור כדי שיראה לתגר, כמש״כ בסי' רכז, ז; 'ואם יברר שהיה לו אונס', וצ״ע".

ולכאורה צ״ע הראיה שהביא הפת״ש מדין אונאה, דבאונאה מיירי שהיה לו אונס ולא הראהו לתגר וממילא לא ידע מהאונאה, וע״כ יכול לתבוע אונאתו כיון שהיה אנוס בידיעת האונס, משא״כ במום, כשכבר נודע לו מהמום והשתמש בחפץ, אף שהיתה ההשתמשות מכח אונס, אפשר דבכהאי גוונא הוי מחילה. דגורם האונס באונאה שונה מגורם האונס במום, באונאה האונס גרם שלא ידע מהאונאה, ואין אי התביעה להחזר האונאה מהוה ראיה למחילה כשאי הידיעה נגרמה באונס, משא״כ במום, גורם האונס גרם לשימוש בחפץ שאינו שלו, לאחר שכבר ידע מהמום, ואפשר דבכהאי גוונא הוי מחילה. ואף שהסברא נותנת שאינה מחילה, מ״מ אין ראיה מדין אונאה. ויתכן דזה הטעם שהפת״ש נשאר בצ״ע - דהיינו על גוף הראיה מאונאה ולא לענין הדין, דלענין עצם הדין הרי כתב שהדבר "פשוט" שיכול לחזור בו. אך אפילו נאמר דבמום הוי מחילה בהשתמש באונס, יש לחלק בין נידון מום במקח לנדו״ד. בדין מום במקח, כיון שמצא מום ובדעתו להחזיר את החפץ למוכר, לא היה לו להשתמש בחפץ של המוכר, ומדהשתמש, אף דהוי באונס, יש מקום לומר דמחל. משא״כ בנדו״ד שאין התכלית בשימוש בחפץ עצמו אלא אמצעי לשימוש ברכוש שלו, שאם היה השימוש תכלית בפני עצמה, היה מקום לדון כמש״כ במום, אך כיון שאין השימוש אלא אמצעי, והשימוש במחסום הינו מכורח האונס, שאינו יכול להשתמש בחניה שבבעלותו לחנית רכבו, אין בשימוש גילוי דעת שחפץ במחסום.

בשו״ע חו״מ (סי' קעא ס״א נפסק): "שנים שקנו מאחד שדה כו' וביקש אחד מהשותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותו קרקע דין חלוקה כופה את שאר השותפין וחולקין עמו, ואם אין בו דין חלוקה אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק".

וכתב על זה הרמ״א בשם תשובת הרשב״א (ח״א סי' תתקז): "ואם היה בו דין חלוקה וקבלו קנין שלא לחלוק, אינן יכולין לחזור בהן".

הגהת הרמ״א לשו״ע חו״מ (סי' שס ס״א): "גזל קרקע ובנה עליה בניינים גדולים צריך לסתור הכל ולהשיב קרקע לבעלים דלא עשו תקנת השבים בקרקע" (וכן הוא בבית יוסף סוף סי' שעא וסי' שעו בשם רבינו ירוחם ותשובת הרשב״א עיי״ש).

בשו״ת חתם סופר (ח״א או״ח סי' כט) וז״ל: "כל שאיננו אלא הרבות כבודו ומזה ימשוך מיעוט כבוד חברו ואינו נוגע לריוח והפסד ממון וגם הוא עושה בשלו ואינו נוגע בשל חברו, כגון ראובן ושמעון שהיה להם מושב אחד בספסל ועשה ראובן מחיצה והכניסה לגבולו ואינו מזיק לישיבת שמעון כלל רק עי״ז יוגבה כבוד מקום ישיבת ראובן והורד כבוד ישיבת שמעון, כיון דאית ביה תרתי למעליותא חדא שאיננו הפסד ממון לשמעון וגם אינו נוגע בשל שמעון כי בשלו הוא עושה אין מי ימחה בידו. אך אם חסר א' מאלו התנאים, א' שיהיה ע״י עילוי בדמים מקום ראובן הפסד דמים במקומו של שמעון, נמצא נתאנה שמעון שהרי מתחלה כשלקחו המקום בשותפות נתנו הממון שווי המקום שוה בשוה ועתה נתעלה מקום ראובן בשיווי וירד שמעון על כן ימחה בידו עד שיפייסו בדמים, ושנית אפילו אם איננו הפסד ממון רק כבוד המקום בעלמא אך צריך לנגוע בשל שותפות, כגון ההיא דסי' ז' שהיה נסר בראש הספסל וזה הנסר הוא המחיצה השייך לכל יושבי הספסל הארוך וראובן היושב בראש רוצה לסלק הנסר ההוא ועי״ז יתעלה מקומו, כיון שצריך לעשות זה ע״י הסרת הנסר השייך לכל המשותפים נמצא נתעלה הוא ע״י דבר השייך להשותפים בזה יכולים למחות בידו אם לא בריצוי כסף" (והאריך לבאר הדברים בספר עמק המשפט הלכות שכנים סי' כד).

ההגהות מיימוניות (שכנים י ס״ק ד "עוד אמר") כותב בשם הריצב״א: "לאו לכל מילי אמר רבי יוסי על הניזק להרחיק עצמו אלא שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו". כלומר, הדין שעל הניזק להרחיק את עצמו אינו נוהג אלא כדי לאפשר למזיק להשתמש בתשמישים שהן עיקר הדירה, אך במקרים שמדובר בתשמיש שאינו מעיקר יישוב הדירה אכן על המזיק יהיה מוטל להימנע. סייג נוסף מצאנו בתשובת הרא״ש (כלל קח, י). הרא״ש דן במקרה שראובן חפר גומא בחצרו כדי שמי גשמים יקלחו לתוכה, אך כשרבים המים הם בוקעים ועוברים דרך חומת מרתף שמעון, וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים. ומכריע שאף לרבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, כאן הוא יודה לפי שההיזק של שמעון רב וגם תשמישו של שמעון קבוע ואי אפשר לו לסלק את עצמו, הואיל ואין דירה בלא מרתף וחצר. שני סייגים אלו מחזקים את ההבנה שמעיקר הדין לכאורה האחריות מוטלת על המזיק אלא שכאן כדי לא לפסוק חיותו וכדי לאפשר לכל הצדדים לנצל באופן מיטבי את רשותם, יש לשקול את רווחו של האחד מול הפסדו של השני וכן להתיר זאת רק במקרים שהם נצרכים מאוד והן מעיקר יישובו של האדם 11.

המאירי (בבא בתרא כג, א ד״ה עשן), שדיני נזקי עשן נאמרו דווקא בנוגע לתנורי תעשייה ולא בנוגע לתנור ביתי. "עשן זה שהזכרנו שאין לו חזקה, פירשו בתלמוד המערב דווקא בעשן התדיר כגון נחתומות וצבעות, אבל בכדי צרכו לאפות את פתו ולבשל את תבשילו, אין ספק שאין יכול לעכב".

סעיף א

הבית והעלייה של שנים לא יעשה בע״ה תנור בתוך ביתו אא״כ יש לו על גביו גובה ד' אמות בינו לתקרת העלייה (שלא ישרף העלייה) וכן לא יעמיד בעל העלייה תנור עד שיהיה תחתיו מעזיבה שלשה טפחים מלבד שיהא על גביו גובה ד' אמות ובכירה טפח מעזיבה מתחתיה ואם תנור של נחתומין הוא צריך שיהיה תחתיו ד' טפחים ובכירה של נחתומין אע״פ שהרחיק כשיעור אם יצא האש והזיקה משלם מה שהזיקה וכל אדם בביתו צריך להרחיק כשיעורים הללו מפני השכנים שמעכבים עליו:

סעיף ב

מי שהיתה לו חנות תחת אוצר חבירו לא יעשה בה לא נחתום ולא צבע ולא רפת בקר ולא יכניס שם אספסתא (פי' תבואה שלא הביאה שליש והוא מאכל בהמה תרגום על בלילו על אספסתיה) וכיוצא בהם מדברים שעולה מהם הבל חם הרבה מפני שהחום מפסיד פירות האוצר (וה״ה שלא יפתח חלון מבית שיש בו דברים אלו לחדר שיש לו תחת האוצר) (טור בשם הרשב״א) לפיכך אם היה אוצר יין בא״י שאין החום מפסידו הרי זה עושה בחנותו כל מלאכת אש שירצה אבל לא יעשה רפת בקר מפני שמפסיד ריח היין (וכן במקום שקול ונדנוד קשים ליין שצריך להרחיק) (ריב״ש סימן רצ״ו) ואם הוחזקה החנות בתחלה לרפת או לנחתום וכיוצא בו ואח״כ רצה בעל העלייה לעשות עלייתו אוצר אינו יכול למחות בידו:

סעיף ג

גילה בעל העלייה דעתו שחפץ לעשות בה אוצר כגון שכיבד וריבץ עלייתו או שריבה בה חלונות כדרך שעושים לאוצר וקדם זה ועשה תנור קודם שיכניס פירות לאוצר או שהתחיל לאצור שומשמין או רמונים או תמרים וכיוצא בהם וקדם זה ועשה התנור קודם שאצר חטים או שעשה בעל החנות מחילה על גבה להבדיל בין החנות ובין האוצר בכל אלו בעל האוצר מעכב עליו ואם עבר ועשה אינו יכול להסירו:

סעיף ד

היו מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בענין שכששופך מימיו מיד יורדים לתחתון ומזיקים אותו חייב לסלק היזקו ואם יש מעזיבה שהמים נבלעים בה ואינם יורדים מיד אלא לאחר מכאן יורדים ומזיקין א״ח לסלק היזקו:

הגה: והכל לפי הענין דאם המים מועטין וכלין לאלתר אפילו בלא מעזיבה אינו חייב לסלק היזקו ואם היו מרובים ומזיקין לו תדיר דרך המעזיבה חייב לסלקו (מרדכי ר' פ״י דב״מ) וכל זה במי תשמישו דבעל עלייה ששופך על העלייה אבל אם ירדו גשמים על העלייה ויורדין למטה על הניזק לתקן שלא יוזק (ריב״ש סי' תקי״ז):

מרחיקין את הגפת (פירוש פסולת של זיתים) ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים וחול הלח מכותלו של חבירו שלש טפחים או סד בסיד:

סעיף ה

מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת הגומא שמתקבץ בה מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים:

הגה: ובגומא צריך לסוד ג״כ בסיד וע״ל סעיף י' ואפילו בלא גומא אסור לשפוך מי רגלים סמוך לכותל פחות משלשה טפחים (נ״י פרק לא יחפור):

סעיף ו

לא ישתין אדם בצד כותל חבירו אם הוא של לבנים אלא אם כן הרחיק ממנו שלש טפחים ואם היה כותל אבנים די בהרחקת טפח ואם היו האבנים צחיח סלע משתין בצדו בלא הרחקה:

סעיף ז

מרחיקין את הריחים מן הכותל ג' טפחים מהריחים התחתונה שהם ארבע מהעליונה כדי שלא יניד אותו או כדי שלא יבהלנו בקול ריחיים:

הגה: וכל זה ברחיים קטנה כגון רחיים של יד אבל רחיים גדולה שהבהמות מוליכות אותה צריך הרחקה טפי ואם לא הרחיק והזיק בית חבירו חייב לשלם כפי ראות הדיינין שישומו אם הוא גרם לו ההיזק (תשובת הרא״ש כלל ק' סי' ד') וכן בשאר נזיקין כגון האורג שמזיק לחבירו בהכאות שעושה בשעת אריגה ישומו על פי בקיאין ואומנין וכל כיוצא בזה (ריב״ש סי' קצ״ו):

סעיף ח

מרחיקין את התנור מן הכותל שלשה טפחים מקרקעיתו שהם ארבע משפתו כדי שלא יחם הכותל ומודד מהשפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלשה טפחים:

סעיף ט

יש מי שאומר שכל אלו ההרחקות מהכותל דוקא בכותל של לבנים ויש מי שאומר דאפילו בכותל של אבנים וזה דעת הרמב״ם והר״ר יונה ז״ל:

סעיף י

לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה ולא יביא אמת המים ולא יעשה בריכת המים לשרות בו בגדים לכבסם בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק מהכותל שלשה טפחים ויסוד בסיד לכותל בור זה או מקוה המים זה או כותל האמה מצד חבירו כדי שלא יבליעו המים ויזיקו כותל חבירו:

הגה: וי״א דאפילו לא היו המים קבועים שם תמיד כגון צנור השופכת מים מבית לחוץ אפילו הכי צריך להרחיקו (מרדכי ר״פ לא יחפור) ויש חולקין (נ״י ר״פ הנ״ל והמגיד פ״ט משכנים) מיהו במי רגלים לכ״ע אסור כמו שנתבאר סעיף ה' וה״ה בור שאין בו מים כלל אסור לחפור סמוך לכותל חבירו וצריך לתקן לפי מיני אומנין הבקיאין בכך (ב״י בשם הרשב״א):

סעיף יא

אבן שהכובס מכה בגדים עד שיתלבנו צריך להרחיק אותה ד' אמות מכותל חבירו שבעת שהכובס מכה עליה המים ניתזים ומזיקים לכותל:

סעיף יב

ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון כמין גם ובא ראובן לעשות כותל שני כנגד כותל שמעון עד שיעשה כותלים כמין בי״ת הרי שמעון מעכב עליו עד שירחיק מכנגדו אמות כדי שיהיה המקום בין שני הכותלים רחב כדי שידושו בו רבים ותתחזק הארץ:

הגה: אפילו עמדה שם הכותל ימים רבים ונפלה כשחוזר ובנאה צריך להרחיק (טור):

סעיף יג

בד״א בכותל גנה או בעיר חדשה בכותל חצר אבל בעיר ישנה כבר נתחזקה ובונה כנגדו בלא הרחקה:

הגה: ועד חמשים שנה מקרי העיר חדשה (מרדכי פרק לא יחפור) ובית דירה דינו ככותל גינה (טור בשם רבינו תם):

סעיף יד

וכן אם לא היה באורך כותל שמעון שבונה כנגדו ד' אמות אינו מרחיק אע״פ שמונע הרגל מלהלך שם שהכותל שהוא פחות מד' אמות אינו צריך חיזוק הארץ:

הגה: וכן אם כותל ראובן הולך ממזרח למערב ושמעון בא לסמוך כותל מצפון לדרום אין צריך להרחיק (טור) וי״א דכל זה לא מיירי אלא כשקנו הקרקע מן המלך או מן ההפקר אבל בלאו הכי יכולין לסמוך כותל לכותל (נ״י פרק לא יחפור והמגיד פ״ט מה' שכנים ור' ירוחם נ' ל״א ח״ו):

סעיף טו

הכותש הריפות (פי' חטים הנכתשים במכתשת) וכיוצא בהם בתוך שלו ובעת שמכר לו מנדנד לחצר חבירו עד שנדנד כיסוי החבית שעל פי החבית

(וי״א שאין צריך כל כך רק שינדנד הכותל קצת) (טור והמגיד פי״א דשכנים בשם הרשב״א וב״י בשם התוס') ה״ז מזיק בחיציו וחייב להרחיק כדי שלא ינדנד או יבטל מלאכתו שמזקת ואם הזיק בעת הנדנוד חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק:

הגה: ואפילו נבנה החצר אחר שבא המזיק לכאן צריך המזיק להרחיק נזקו (הגהות מיי' פ״ט והגהות אשירי ונ״י ס״פ לא יחפור) וה״ה אם אין מזיק לחצר אלא שיש חולי הראש לבעל החצר וקול ההכאה מזיק לו צריך להרחיק עצמו (ריב״ש סי' קצ״ז):

סעיף טז

מרחיקין את הסולם מהשובך של חבירו ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה (פי' הערוך חיה קטנה כעין חתול והר״ן פי' בפרק אלו טריפות מרטינ״ה בלע״ז) בעת שמניח הסולם ותעלה לשובך ותאכל את הגוזלות:

סעיף יז

מרחיקין את הכותל מן המזחילה של חבירו ד' אמות כדי שיהיה מקום לבעל המזחילה לזקוף סולם ולתקן מזחילה שלו הואיל והחזיק בה:

הגה: ויש אומרים לענין שאם קנה ממנו מקום כדי לעלות למזחילתו צריך להניח לו מקום ארבע אמות שיעור זקיפת סולם (טור בשם ר״י וב״י בשם הרא״ש):

סעיף יח

מי שבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למיצר חבירו אם שדה חבירו אינו עשוי לבורות סומך ואינו יכול למחות בידו ואם ימלך חבירו לחפור בור בצדו צריך להרחיק מכותל הבור ששה טפחים עד שיהיה בין חלל שני הבורות עובי ששה טפחים ואם היתה שדה חבירו עשויה לבורות אינו סומך עד שירחיק מהמצר ג' טפחים ויחפור וכשיבא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג' טפחים בתוך שדהו ויחפור:

הגה: וכשמרחיק י״א דצריך ג״כ לסוד בסיד כותל בורו וכמו שנתבאר סעיף י' (טור לדעת הרמ״ה) וי״א דבחדא מנייהו סגי (שם בשם הרא״ש):

סעיף יט

החופר בור לתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור גם הוא בור צריך להרחיק כל שיעור הרחקה אפילו אם היתה עשויה לבורות כיון שהראשון בהיתר עשה שהרי בשלו חפר:

הגה: וכן מותר לעשות בכל נזקין אלו בשלו בשאין שם דבר הניזוק חוץ מחפירות בור אצל שדה העשוייה לבורות (טור בשם ר״ח והתו' והרא״ש) ויש חולקין בזה (שם בשם רש״י והרי״ף):

סעיף כ

ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברים דרך חומות מרתף שמעון חייב ראובן לסלק היזקו:

הגה: וכל היזקות שלא נתבארו שיעור הרחקתן בכדי שלא יזיק לפי ראות הבקיאין (טור בשם הרא״ש):

סעיף כא

יש מי שאומר שלא אמרו דבהרחקת ששה טפחים בין בור לבור סגי אלא בארץ הרים אבל במקום דרפיא ארעייהו צריך להרחיק יותר לפיכך צריך להרחיק בית הכסא מבור חבירו עד שיכירו בני אדם שאינו עובר מלחות בית הכסא לבור ולרווחא דמלתא ירחיק חמשים אמה:

הגה: ויש מי שחולקין על זה (מרדכי פ״ק דב״מ ופ' לא יחפור) וכל מקום שמזיק צריך להרחיק עצמו אפילו היה רשות הרבים מפסיק בין הבתים כגון שתי חצרות בשני צדי רשות הרבים אפילו הכי צריך להרחיק (ב״י בשם הרשב״א):

סעיף כב

מרחיקין את גורן קבוע מהעיר חמשים אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר

ואם הגורן קודם לעיר מסלקו ובני העיר נותנים לו דמיו ספק מסלקו בלא דמים ומזה יש מי שלומד על דוכוס ממדינה שגזר על יהודים שיעשו עם היהודים הדרים תחת שרים קטנים בכפרים שידורו תחתיו ואם לא יגרש כולם צריכים לקיים דברי הדוכוס ולסלק היזק הרבים וליסע תחת הדוכס תחלה ולדון אח״כ עם הרבים אם יש להם היזק בזה (הגהות מרדכי דקידושין)

וכן לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא א״כ היה לו חמשים אמה לכל רוח כדי שלא יזיק התבן לנטיעת חבירו או לנירו:

סעיף כג

מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי ואת הכבשונות והדבורים מהעיר חמשים אמה ואין עושים בורסקי אלא למזרח העיר מפני שרוח מזרחית חמה וממעטת היזק [ריח] עיבוד העורות:

סעיף כד

מרחיקין השובך מהעיר חמשים אמה ולא יעשנו בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח ואם לקחו כמו שהוא אפילו הוא בתוך [ בית] רובע הרי הוא בחזקתו ואף אם יפול יכול לחזור לבנותו שטוענים ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות לא שנא נגד יחיד לא שנא נגד רבים:

סעיף כה

מי שהיתה שדה חבירו נטועה גפנים או שאר אילנות ובא הוא לנטוע בתוך שדהו גפנים בצד גפנים או אילנות בצד אילנות צריך להרחיק ד' אמות:

הגה: (כן פי' ר״ח) כי כן דרך צורך המחרישה בין האילנות ואם אין דרך לחרוש בין האילנות אין צריך להרחיק כלל (ב״י) ובמקום שצריכים להרחיק ובאין שניהם ליטע בבת אחת כל אחד מרחיק חצי השיעור (המגיד פ' עשירי דשכנים):

בד״א בא״י אבל בחוצה לארץ מרחיק בין גפנים לגפנים ובין אילנות לאילנות שתי אמות ובין גפנים לשאר אילנות או שדה (לבן) ארבע אמות:

הגה: וי״א דבין גפנים לאילנות בעינן להרחיק כפי אומד הדעת שלא יפריחו העופות מן האילנות אל הגפנים בשיטה אחת ( טור) וי״א דוקא בנוטע אילנות אבל נוטע גרעין והאילן ממילא גדל אין צריך להרחיק (הגהות אשיר״י ומרדכי פרק לא יחפור וב״י בשם התוס') ראובן שמכר ביתו לאחר וגינתו לאחר אין בעל הגינה צריך להרחיק אילנותיו אע״פ שמכר הבית תחלה ואין אומרים בזה מוכר בעין יפה הוא מוכר (ריב״ש סימן ק״ל) וע״ל סי' קנ״ד סעיף כ״ח

ובכל מקום אם היה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר:

סעיף כו

מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו קוצץ כמלא מרדע ע״ג המחרישה ובחרוב ובשקמה (פי' חרוב אילן של חרובין) (ופי' שקמה אילן שעושה מין תאנים מדבריות) כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חבירו או על בית האילן קוצץ (אפילו בשאר אילנות) (טור) את כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר:

סעיף כז

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו:

הגה: וה״ה אם רוצה להוציא זיז למעלה מגמל ורוכבו אפילו בר״ה וכל שכן במבוי אינן יכולין לעכב עליו (טור בשם הרמ״ה וכ״כ הרי״ף) אבל אינו יכול לעשות גשר מבית לבית דמאפיל על בני רשות הרבים או בני המבוי (שם בשם תשובת אביו הרא״ש) ואפילו זיז אחד אם מאפיל או שופך משם שופכין לאמצע הדרך אסור (ריב״ש סי' תנ״ה):

סעיף כח

ראובן יש לו תאנה והנוף (פי' חלק האילן שעל הארץ היינו גופא של אילן) נוטה על עלייתו של לוי ומעכבו מלהטיח גגו יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו:

סעיף כט

אילן העומד על המצר אע״פ שהוא נוטה לתוך שדה אחד מהם שניהם חולקים פירותיו:

סעיף ל

ראובן שחפר בור וירד ומצא שרשי אילן של שמעון בתוך שדהו קוצץ וחופר והעצים שלו ואם היה קרוב לאילן שמעון בתוך ט״ז אמה השרשים של שמעון וקוצצם ונותנם לו ואם אינו צריך לחפור בור ויצאו השרשים של שמעון בתוך שדהו הרי מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה וכל שורש שמצא בתוך ג' טפחים קוצצו ואינו חושש שמא ייבש אילן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר:

סעיף לא

מי שבא לעשות משרה (פי' חפירת מים שמשרין בה הפשתן) של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעים בארץ והולכים ומפסידים את הירק או שנטע כרישין קרוב לבצלים של חבירו שהם מפיגים טעמם או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלים העלים ומפסידים הדבש כל אלו וכיוצא בהם אינו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ומ״מ צריך שירחיק משרה מהירק וכרישין מהבצלים וחרדל מהדבורים ג' טפחים או יותר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים.

(וה״ה בכל כיוצא כזה שאין ההיזק בשעת מעשה אלא בא אח״כ על הניזק להרחיק עצמו) (טור סמ״ח):

סעיף לב

מי שהיה לו אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו (או בא לנטוע) (טור) אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שרשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידין אותי שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן ובעת שנטע אינו מזיקו וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו:

סעיף לג

סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב:

סעיף לד

מי שעשה גורן בתוך שלו או קבע בית הכסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהם צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו ה״ז חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו ואפילו ע״י רוח מצויה שכל אלו כמו שהזיקו בחיציו הן ואע״פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו:

סעיף לה

כל הרחקות שאמרנו אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק ה״ז מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו להרחיק והוא שראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה:

הגה: וע״ל סימן קנ״ד סעיף י״ב וכן ראוי להורות אע״ג די״א דבעינן חזקה שלש שנים וטענה (טור בשם הרא״ש):

סעיף לו

במה דברים אמורים בשאר נזקים חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק:

הגה: ואפילו סמך קודם שבא לשם דבר הניזק (טור בשם הרא״ש ור״ח ורמב״ם) מיהו אם זכו שניהן בשל הפקר כל הקודם זכה ואין השני אחריו יכול למחות בו (ריב״ש סימן שכ״ב)

וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה כגון חצר השותפין שיש בו דין חלוקה יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו ומאחר שממילא הם מזיקים זה את זה בלי עשיית שום מעשה אין להם חזקה אלא אע״פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה ולמה שינו נזקין אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזקין אלו וחזקתו שאינו מוחל שהזיקו היזק קבוע ואם קנו מידו שמחל בניזקין אלו (או שמכרן לו או שנתן לו) (טור בשם ר״י והרא״ש וב״י בשם הרשב״א) אינו יכול לחזור בו:

סעיף לז

עשן שאמרו דוקא בעשן תדיר כגון כבשונות של נחתומין ושל יוצרים וכיוצא בהם אבל תנור שהיחיד אופה בו פת וכן כירה כיון דלא שהי קוטרא רובא דיומא לאו תדיר הוא (אבל אי שהי רובא דיומא מיקרי עשן תדיר ודינן כשל נחתומין ויוצרים) (ב״י ממשמעות דברי הרמ״ה) ואי חזי ושתק מחל ושוב אינו יכול למחות ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאינו תדיר

וי״א דבעשן שאינו תדיר אפילו לכתחלה לא יוכל למחות (פסקי מהרא״י סי' קל״ז) וכן נ״ל להורות

ועשן תדיר נמי דוקא היכא דמטי לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי ליה אלא ברוח שאינו מצויה לא מחייב לסלוקי ואפילו ברוח מצויה נמי דוקא דמזיק לאינשי אבל אי לא מזיק לאינשי אף ע״ג דמטי לביתיה ומשחיר לאישיתיה (פי' כותלו) אם ראה ושתק מחל ושוב אינו יכול למחות אבל לכתחלה מצי מעכב:

סעיף לח

בית הכסא שאמרו דוקא כעין בתי כסאות שלהם שהיו על גבי קרקע ומגולים אבל שלנו פה שהם מכוסים בחפירות אם ראה ושתק מחל ושוב אינו יכול למחות אבל לכתחלה מצי מעכב:

הגה: ראובן ושמעון שהיה להם בה״כ בשותפות והחפירה הולכת לתוך חצירו של לוי ועכשיו ראובן ושמעון רוצים לחלוק ולעשות שתי בתי כסאות לוי יכול למחות (ב״י בשם הריטב״א):

סעיף לט

מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדים לו בדם חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה

וה״ה כל נזק גדול שאין אדם יכול לסובלו (טור סכ״ה בשם הרא״ש):

סעיף מ

בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בידו ואח״כ רוצים למחות בידו יתבאר בסי' שאח״ז:

סעיף מא

כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו אע״פ ששאר בני אדם סובלים אותו אין לו חזקה כנגד מערער זה:

סעיף מב

הא דקוטרא ובית הכסא אין להם חזקה דוקא דעביד להו מזיק ברשות דנפשיה אבל אי אחזיק ועביד בית הכסא בגופא דארעא דחבריה דפתוח לביתיה דמזיק אי נמי דעביד בית הכסא ברשותא דנפשיה ועוקא דיליה אזיל לביתיה דחבריה כיון דבגופא דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה ואי טען דזבניה ניהליה נאמן בשבועה ומ״מ אית ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקא כי היכי דליסתליק מיניה ריחא אע״ג דאחזיק ביה בהכי בלא כיסוי ואי לא מסלק ליה לריחא לא הוי חזקה כלל אפילו אם אמר מסליקנא ליה לבית הכסא ומשתמשנא ביה במלתא אחריתא לאו כל כמיניה דלבית הכסא אחזיק וכיון דלא הוי חזקה לגופיה לא הוי חזקה למילתא אחריתי ויש מי שאומר שכיון שהחזיק בגוף הקרקע הרי הוא שלו לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יגיע לחבירו ממנו שום נזק:

סעיף מג

מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון שפתח חלון או העביר את המים או שלא הרחיק מה שראוי להרחיק והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת לי אחר שראית או הוכר הנזק ושתקת ולא מחית בי והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי בך ואתה אמרת עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזיקך בכל אלו וכיוצא בהם על הניזק להביא ראיה ואם לא הביא ישבע המזיק היסת ויפטר:

סעיף מד

החזיק בנזק שאין לו חזקה כגון עשן ובית הכסא וכיוצא בהם וטען המזיק שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה שקנה מידו ואם לא הביא ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך ויסלק זה היזקו:

הגה: לעיל סי' קנ״ד נתבאר בסעיף י״ט דהבא מכח עכו״ם הוי כעכו״ם לענין נזקין דאתו ממילא (הרא״ש בתשובה בכלל י״ח סימן ט״ו) אבל בנזקין אלו שנתבארו בסי' זה דצריך להרחיק עצמו משום דהוי כמזיקו בידים אין חזקת עכו״ם מהני לזה דיזיקנו בידים. שני שכנים הדרים ביחד וביתו של אחד נפרץ וע״י זה באים גנבים לבית השני ואמר השני גדור ביתך או מכרנה לאחרים כי אתה גורם לי היזק י״א דהדין עמו וצריך לתקן הזיקו (ר' ירוחם נתיב ל״א חלק ו' וכ״כ הטור בסי' קנ״ז בשם הרמ״א) ויש חולקין דלא הוי גירא דיליה (ב״י) וכן אם לא גדרה ונעשה לו היזק פטור מלשלם לדברי הרא״ש:

שו״ע חו״מ קנו

סעיף א

אחד מבני המבוי שאינו מפולש (י״א דבמבוי אינם יכולים למחות ואין דינין אלו אמורים רק בחצר) (טור וב״י בשם קצת הפוסקים) שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי (פי' אומן להקיז דם, ופי' גרדי אורג בגדים) או סופר שטרות או מלמד תינוקות לימוד שאינו של תורה בני המבוי מעכבים עליו מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד אותו אחד מעכב עליו וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לאחד מאלו:

הגה: אבל למכרו י״א דשרי ואח״כ ישתעו דינא בהדי לוקח ובלבד שלא ימכרנו לעכו״ם דלא ציית דינא (מרדכי ריש פרק לא יחפור):

סעיף ב

חנות שבחצר יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו:

הגה: וי״א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות (המגיד פ״י דשכנים בשם הרמב״ם ורשב״ם וב״י בשם התו' ומרדכי) ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות (ריב״ש סי' קצ״ו וכפול לעיל סי' קנ״ה סט״ו):

סעיף ג

וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו:

סעיף ד

בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהם אומן ולא מיחו בידו שהרי הוחזק והיו העם נכנסים ויוצאין לקנות (ושתקו לא החזיק בדבר זה) ויש להם בכל עת לעכב ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים שהיזק זה הוא כמו העשן והאבק שאין להם חזקה:

---

נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות