זכר למחצית השקל - בית ההוראה

הלכות זכר למחצית השקל

על פי פסקי מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל ובנו מו״ר הרב שמואל אליהו שליט״א

המשנה (ריש שקלים א', א') אומרת: ״באחד באדר משמיעין על השקלים״. ומטרת ההכרזה היא כדי שכל אחד יכין את מחצית השקל שלו ויהיה עתיד ליתן לגזברי בית המקדש (רמב״ם פ״א מהלכות שקלים ה״ט). ואומרים חז״ל שמטרת התרומה היתה ״כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה״, ומזה יקנו קרבנות ציבור ויקריבו אותם בבית המקדש, ולכל אחד ואחד מישראל יהא חלק ולו הקטן ביותר בקרבן תמיד ומוספין וכו'. כיום שאין לנו בית מקדש נוהגים לתת בחודש אדר צדקה ׳זכר׳ למחצית השקל שהיו נותנים בזמנם.

מחיר מחצית השקל — טוב לתת ערך של חצי שקל דהיינו מחיר עשרה גרם כסף ממש עם מע״מ, וצריך לחשב כל שנה לפני פורים את ערך השקלים. ואם יש לו מטבע ממש של כסף — הנה מה טוב. ובדיעבד אפשר לתת מטבע שנקראת חצי כגון ״חצי שקל״ של ימינו שלא שוה הרבה אבל יש בה זכר למחצית השקל. (עיין משנ״ב הגר״א תרצד ועיין לכה״ח שם ס״ק כ' ולקונטרס היחיאלי).

נכון לתאריך י' אדר א' ה׳תשפ״ד זכר למחצית השקל הוא כ-32 ₪ כולל מע״מ.

מנהגים שונים — בהלכות פורים הביא הרמ״א בענין זה כמה מנהגים: ״יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, ׳זכר למחצית השקל׳ שהיו נותנין באדר. ומאחר ששלש פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג' חצאים גדולים״ והקשו עליו, על כן הנהיג הגר״א לתת רק מטבע של חצי זהב וכו' פעם אחת. (סימן תרצ״ד ס״ק כ״ג שלא ראו זה את זה עיין כה״ח שם ממעשה רב אות רל״ג וביאור הלכה שם).

זמן הנתינה — כתב הרש״ש לתת מחצית השקל בליל פורים קודם מנחה (בסידור הרש״ש ועיין לכה״ח שם ס״ק כ״ה כ״ו). וכך כתב ברמ״א: ״ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי״ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו״. ויש נותנים בשחרית קודם קריאת המגילה (מג״א שם ומובא במש״ב שם) אך הספרדים בירושלים נהגו לתת אחרי מנחה של התענית לפני ערבית. ולמה בזמן זה? כדי להקדים שקלים לקריאת מגילה.

אם לא נתן לפני מנחה — יתן אחריה. ואם לא נתן אחריה — יתן בכל זמן שאפשר, ואפילו למחר או אחרי פורים (לא כמו משלוח מנות או מתנות לאביונים שאם עבר פורים אין לו תקנה) רק יזדרז לפני ר״ח ניסן. ואפילו עבר יתן אחר כך.

לא לאחר נדרים — בשו״ע (יו״ד סי' ר״ג סעי' ב' ועיין לבאר הגולה שם ולבאר היטב שם ובא״ח פרשת ראה ש״ש אות א') מביא מה שכתוב בגמרא כי מי שמאחר את נדבתו שאמר ליתן ״פנקסו נפתחת״. יש בזה כמה פירושים. יש אומרים שזה הפנקס שכותבים בו כל העבירות שעשה עם המצוות שלו. ויש אומרים שמדקדקים במעשיו אם הם כדאי להגן עליו (בא״ח). ובמקרה זה הרבה מקטרגים יהיו עליו. ויש אומרים שפותחים את הפנקס שעווניו כתובים בו לשלם לו כמעשיו. ומכן ילמד אדם להזדרז לשלם חובתו, כדי שלא יבוא לידי סכנה.

לומר ״זכר״ — אם אמר ״זה מחצית השקל״ ולא אמר ״זכר למחצית השקל״ האם זה יהיה הקדש? לא כיון שלא כיון לבית המקדש. אף על פי כן כתב בשו״ע שלא יאמר אדם ״סלע זה להקדש״ כי יש במשמעות דבריו הקדש לבית המקדש, אל יאמר ״שקל זה לצדקה״ שכוונתו ברורה. ועדיף יותר שיתן בלי לומר כלל או שיאמר ״זכר למחצית השקל״.

למי כדאי לתת — הכי טוב לתת כספי מחצית השקל לישיבה או לבית כנסת שרוצים לבנות או לתלמיד חכם.

מאיזה גיל צריך לתת — לפי פשט הפסוק צריך לתת רק מי שהוא בין עשרים שנה ומעלה. ויש סוברים שצריך לתת כבר מגיל שלוש עשרה. וכתב המשנה ברורה: ״המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה״.

הזכרנו לעיל את דברי המשנ״ב שהביא את המנהג שמפרישים מחצית השקל אפילו על עובר במעי אימו. ודרשו זאת מהפסוק של ״כל העובר על הפקודים״, לרבות עובר במעי אמו. אמנם יש אומרים שלא חייבים להפריש על כל אחד ואחד מבני הבית אלא על עצמו בלבד. ו״טוב״ להפריש גם על בני ביתו מחצית השקל לכל אחד ואחד, לפי שזה ניתן לכפרה, וגם אשתו וילדיו צריכים כפרה.

כספי מעשר — לא ניתן לתת ״זכר למחצית השקל״ מכספי מעשר (קול צופייך משפטים תשנ״ט, גליון מס' 24).

תפילות לפני נתינת זכר למחצית השקל

לפני שיתן הכסף כ״זכר למחצית השקל״ טוב לומר:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לפָנֶיךָ שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, הָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים חֲצִי שֶׁקֶל עֲבוּר קָרְבּנוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ לְכַפֵּר בַּעֲדָם. וְעַתָּה בַּעֲו‍ֹנוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לָנוּ בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ ולֹא קָרְבָּנוֹת שֵׁיְכַפְּרוּ עָלֵינוּ — אֲנוּ נוֹתנִים זֵכֶר למַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. וִיהֵא חָשׁוּב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנּוּ בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לכַוֵּן. וִיהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, וְנִזְכֶּה לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כְּהִלְכָתָהּ.

טוֹב לוֹמַר ״לשֵׁם יִחוּד״ זֶה:

לשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ. ליַחֲדָא שֵׁם יוֹ״ד והֵ״א בּאוֹתִיּוֹת וָא״ו והֵ״א, בּיִחוּדָא שׁלִים (יהַרְהֵר בּלִבּוֹ י-ה-ו-ה) בּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל. הֲרֵי אֲנִי בָּא לקַיֵּם מִצְוַת זֵכֶר מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, עִם כָּל־הַמִּצְו‍ֹת הַכּלוּלוֹת בָּהּ, לתַקֵּן שׁרְשָׁהּ בּמָקוֹם עֶלְיוֹן, וְלַֽעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ ליוֹצְרֵנוּ, וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִ֤י | נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ, וּמַֽעֲשֶׂ֣ה ֖יָדֵֽינוּ כּֽוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ, וּֽמַֽעֲשֶׂ֥ה ֜יָדֵ֗ינוּ כּֽוֹנְנֵֽהוּ.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 13 ויקהל תשפב - דג ובשר שהתבשלו יחד

תשפ״ב (שקלים פרשת)ויקהל ערש״ק בס״ד

טבדי בנימין הרב בהלכה▫ שבועית שאלה

כדי תוך נפל לשבת, הבישולים סי לתוך דג חתיכת ה והסיר התבשיל עם עושים מה בשר. ע? ם ר

ושיט בתלמוד הסוגיא מקור להקל הרמב״ם ת

במסכת פסחים במקרה הדין מה בשאלה מרא הג דנה ב )(עו,

שצלו בשר אחד1 בתנור טרף בשר עם כ שר הוא לאסור הצד.

מטעם – מילתא ""ריחא והיינו שעוב שהריח ר לכשר מהטרף

לאו "ריחא ש בטענה להתיר צד יש שני מצד הכשר. את אוסר

"תא– מי ל והיינו בו אין הבשר חתיכות בין העובר הריח שמעט

לא. סור כדי מספיקה ממשות

מי יחד שנצלו ובשר ד: ג לגבי לדון הגמרא עוברת מכן לאחר ד

ביניתא ההיא )(=דג בישרא- בהדי דאיטווא אסרה אשי רב בר מר בכותחא. למיכליה מפרזיקיא רבא

לריחא דקשיא שום מ אסורה, נמי במילחא אפילו אמר:

אחר. ולדבר

רבא אחד. בתנור בשר עם שנצלה דג על מספרת הגמ'

מפרזיק חלב עם״כותח" לאוכלו אסר א י י2 חשש שרבא והיינו.

הפך לדג מהבשר שיצא שה״ריחא" לכתחילה) הפחות (לכל

לבשרי– אותו חלב עם לאוכלו ולכן. אסר

ול לאכ מהאיסור שחוץ ואמר אשי, רב בר מר בא מכן לאחר

חלב– עם ה״בשרי" הדג את במלח אפי' לאוכלו איסור יש

לריחא "קשיא שהוא משום חלב כל וללא עצמו) בפני, (והיינו

שמדובר לפרשו מקובל אחר" ל״דבר ביחס אחר". ולדבר

ל״ריחא" וביחס הצרעת, במחלת שונות פרשנויות יש מכל-.

סכנה מחשש שנגזרת בהלכה שמדובר הוא הכיוון מקום שיש

בשר. עם שנצלה דג באכילת

ההלכה– פסיקת לגבי נחלקו. הראשונים הרמב״ם הגדול רבנו

זאת לעומת יחד. ובשר דג באכילת איסור שיש הזכיר לא כלל

הזכירוה. ו שכן ראשונים יש בכך הרמב״ם שיטת את שתלו יש

שהו רופא שהיה שהרמב״ם הרי יאותי, בר בעניין ומדובר איל

המי על-פי סבר בריאותית בעיה שאין שבימיו הרפואי ע ד

ובשר דג. באכילת

כן על. יתר דג אכילת איסור מוזכר לא עצמה בגמרא הלא

א אשי, רב בר מר בדברי אלא ובשר אסר יקיא מפרז רבא ך

ואם, החלבי ב״כותח" דווקא הבשר עם שנצלה הדג לאכול

הבריאות מחמת ה״זהירות" שאפילו משמע מוחלטת היתה לא

חז״ל– בזמן אפילו ואם שלא לומר מקום יש כן על מדובר

ש לציין יש 1 ו פתוחים שהיו חז״ל, בזמן שהיו תנורים על מדובר היסק ה

הדברים מכוונים. לפיו שכ התנור גודל היה מה דיונים יש וגם מבפנים, ולא לקולא לא שלנו תנורים על כאן שנכתב ממה להסיק אין, למעשה

רב-פוסק לשאול יש אלא לחומרא, לגופו מקרה. בכל

ה״כות 2 ח" בגמרא המוזכר מאכל הוא חז״ל בזמן מקובל, שהיה בו שהיה

שונים חלב רכיבי או חלב לחם פירורי של. תערובת

הנ ה חז״ל של מוחלטת גה לבחון שיש מסופקת, הנהגה על אלא

דור בכל מחדש. אותה

להחמיר והפוסקים הראשונים שיטות

שטענו ראשונים שיש אלא דעים תמימות היתה חז״ל שבזמן

המחלוקת וכל יחד, שהתבשלו ובשר דג לאכול לאיסור ביחס

שהדג מקרה לגבי היא אשי רב בר למר מפרזיקיא רבא בין

כך לזה. זה בסמכות ונצלו הואיל, מהבשר "ריחא" רק קיבל

בעל" כתב משם משה" ב״דרכי הרמ״א לדוגמא והיתר איסור

"הארוך סק״ג: קטז יו״ד )(ד״מ

כתב וכח) כה (דין ל״ט כלל הארוך והיתר באיסור משום יחד דגים עם בשר לצלות אסור דלכתחלה

שרי, בדיעבד אבל מילתא ריחא רק סכנה הוי דלא מאחד זב שהשומן סמוכים הם ואם בישול דרך

בדיעבד. אף אסורין לחבירו

גם הרא״ש בן יעקב רבנו פסק ובשר גד באכילת להחמיר שיש

לשונו וזה אביו, בשם נוספות הנהגות הביא ואף קטז: יו״ד )(טור

שקשה ביחד ודג בשר לאכול שלא ליזהר וצריך

לבד כלים לדגים לייחד בדבר מחמירין ויש לצרעת

וא דוני-אבי בשר בין ידיו לרחוץ רגיל היה ז״ל הרא״ש

פיו. לרחוץ כדי בנתיים ואוכלו ביין פת שורה והיה לדג

והנהיג ודגים, בשר בעניין מאד החמיר שהרא״ש רואים אנו הרי

שבאו ישראל חכמי בתלמוד. מוזכרות שלא נוספות הנהגות

הרא "אחרי פרשנויות ניתנו כן כמו חומרותיו. מ חלק על חלקו ש

לדגים "לייחד נהג הרא״ש שאביו הטור, שכתב למה שונות

לבד– "כלים האם שנשארו עת האכילה, שבשעת ה הכוונ

שמא או אחרת, לצלחת החליף וא ה הצלחת על דגים שאריות

ייחד שהוא ר מד בו ו כלי-בישול לדגים רק צלחות מחשש טעם ש

ה בכלים הבלוע בשר באופן הבין כנראה המהרש״ל לדג. יעבור

והמחמיר– השני ט ח, חולין (יש״ש זו הוראה על ולכן:)חלק

סכנה דאינו שיבוש, זהו לבדן כלים שמיחדין מה אבל

אבל הדדי, בהדי שנתערבו ודגים בשר בממשות אלא

למיחש… ליכא טעם בנתינת

ואף ודגים בשר ן בי להפריד שצריך ערוך השלחן פסק למעשה

ו ידיו את לרחוץ פיו:

ירחוץ לדג בשר בין ידיו כדי בינתים, שרוי פת ויאכל

פיו. לרחוץ

יותר להקל אשכנז בני שמנהג הרמ״א: כותב

יחד כשמבשלם רק לזה לחוש דאין אומרים ויש (הגהות לחוש אין זה אחר זה לאכלן אבל ואוכלן,

הידים ולא הפה ץ לרחו שלא נוהגין וכן מרדכי). דהוי ולשתות, ביניהם דבר לאכול יש ומ״מ ביניהם,

והדחה. קנוח

ובשר שדג שבמקרה למדנו, הדברים מכלל מקום ומכל

יחד– התבשלו בזה שמקל אין. מי בשר לטעם ביחס מאידך

כלי– דרך לדגים שעובר להקל היא בזה. הפסיקה

וחי ובשר בדג בששים בי? טול יש האם סופר החתם דוש

והנה הכלל- ידוע האיסורים בכל ששים פי יש שאם ההלכתי,

מהאיסור– היתר יוצאים מקרים אומנם יש מותרת. התערובת

מן מתירין' לו שיש גון׳דבר (כ הכלל ברוב אך, )וכדומה

בששים "ביטול דין אחרי הולכים."המקרים

נפלה דג חתיכת כאשר האם והאחרונים, הראשונים נחלקו

בשר– לתבשיל "ביטול כאן יש האם לשאלה משמעות יש

לא בששים" "ביטול שמא לטעון הסיבה בששים". יעזור במקרה

התע את אסרו חז״ל זה רו, הסכנה מחמת דגים עם בשר של בת

אם שגם לומר אפשר וממילא בפי- בטל איסור טעם של ששים

– היתר זה על סומכים כן גם שבסכנה מי! ? אמר נולדה ומכאן

וה הראשונים מחלוקת אחרו הט״ז למעשה נים. סק״ב קטז )(יו״ד

"ביטול של היתר אין ודגים שבבשר המחמירים בדעת מצדד

– "בששים הש״ך ואילו( נקודות- הכסף)שם. מקל

בשו״ת כותב מעניינת הערה חתם-סופר יין בענ קא סימן )(יו״ד

ולאכול לבשל איסור שיש כתב לא הרמב״ם כאמור הלא. זה

הידע- שמבחינת שידע מפני הוא טעמו ולכאורה ובשר, דג

שבידינו הרפואי סכנה בכך. אין שהראשונים נראה כן ועל

חולקים לא הלכה נפסקה (ושכשיטתם הרמב״ם על )שחולקים

להתייחס כיצד חולקים הם אלא הרפואיות, העובדות על

לשיטת רפואה. לענייני נוגע שטעמה שנראה תלמודית להלכה

בתלמוד– ההלכה שנקבעה אחר, הרמב״ם על החולקים אם גם

קיים– לא ר כב הרפואי הטעם אי את לבטל אפשר ההלכה

לא- אכן "אוטומטית". לא שבתלמוד בריאותיות הנהגות פעם

כ שכתבו וכפי ידנו, על מתקבלות הו הגאונים בר ראשונים ביחס

רפ ל״ו שבתלמוד אות" פעמים אך, שטעמם הלכתיות שקביעות

– סכנה חשש כן דין הוא לדבר וגמא ד להלכה. נפסקים

הפוסקים כל ידי על שהתקבל במילה, ."מציצה"

לכן– סופר– החתם אומר ובשר דג לגבי לומר יש כך

"נפל– הבריאותי הטעם אמנם "שהתבשלו. האיסור אך

דברי לשמוע מצוה מדין או מנהג דין מ נשאר יחד לבשלם

וכדומה. חכמים

סופר– החתם מסיק זה לאור בששים ביטול שיש לפסוק שיש

שבטלה יודעים שאנו שאחר והיינו ובשר. דג של בתערובת

את בדיוק לברר שצריך "איסור" זה שנשאר מה וכל הסכנה

מעמדו– איסורים משאר חמור זה איסור יהיה שלא הרי

להלכה נוהגים וכן בששים. שבטלים בששים בביטול להקל

בתע רו וב דג בת שר.

יחד ובשר דג בהם שהתבשל הכלים דין

ברו והנה ר שברו בכמות ומדובר יחד, ודגים בשם בישלו שאם ר

בששים– "ביטול בה "שאין באכילה התבשיל. אסור מעתה

הכלים לגבי מה. השאלה

– בשר טעם שבלע נקי שכלי התבאר לכן קודם הרי מותר

ב לבשל כאשר גם הדין יהיה כך האם דגים. ו הבשר את בשלו

מותר שיהיה, הסיר את ניקו כך ואחר בסיר, יחד ממש והדגים

חדשים– מאכלים בו לבשל טעם בלע שהסיר בגלל שמא או

ודגים בשר של להכ יש אחת בבת יחד תנו נ זו לשאלה יש. רו

באחרונים תשובות. מספר

להחמיר נקט סק״ד) קטז (יו״ד תשובה: בפתחי

הגאון זקינו בשם שכתב למשה תפארת בספר ועיין איפכא או בשר עם לקדרה דג דבנפל ז״ל יעקב מהר״ר דגים דמבשלים דאף הגעלה בלא הכלי אוסר היה היוצא בנ״ט כח שאין היינו איפכא או בשר בכלי בשר בקדרה כשנתבשל אבל ארס לעשות מקדרה

ארס ונבלע בתוכו ארס נתבשל הרי ביחד גים וד ע״ש ואסור. בהקדרה

זו שיטה על-פי להגעיל עליו יחד ודגים בשר ממש שבישל מי

הגעלה– לפני הכלי. את אין לה להתיר בכלי ש. תמש

הג״ר את ז לעומת יעק חיים ב יותר נטה החיים" "כף בספרו סופר

לקולא סקי״ג: )(שם

איפכא… או בשר בקדרת דג נפל והיתר האיסור

כלי בליעת טעם ם דמשו כתב ז' דין כ״ג כלל הארוך

… למיחש ליכא יש לעת מעת דלאחר נראה כן ועל

. להקל

לטעם שבנוגע ומצאנו שהואיל סובר החיים כף שבעל והיינו

ובשר בדגים מקלים מהכלי, הנפלט דגים לצלות מותר ולכן

בן- בשרי בכלי כא רש גם כן על, יומו מתבשיל טעם בלע הכלי

ממש– ובשר דגים של לגמרי מקל לא הוא זאת עם להקל. יש

מעת- של המתנה מצריך אלא בכלי, להשתמש, לעת והיינו

עשרים- שעות. וארבע

הלוי (שבט הכלי את להגעיל שאמרו זמנינו בפוסקי יש למעשה

לסמוך לכתחילה שהורו ויש קיא,)(ו, שדי החיים כף על

להגעיל. צורך ואין שעות עשרים-וארבע להמתין

אך לי, הכ את להגעיל יש לכתחילה לפיה ביניים, גישת גם יש

להג קשה או אפשר שאי בכלים אותם עיל של בהמתנה די

מעת- יו״ד שלום (משמרת כנ״ל לעת

בשו״ת" שליט״א שטרנבוך משה שהג״ר לציין יש תשובות

והנהגות" שמחמיר מי מימינו שמענו שלא כתב קפט) (ד,

הכל את להגעיל כף- כשיטת לכתחילה פסק ולכן י, כמו החיים.

די שבת, ערב כגון "לחוץ" זמן על מדובר שאם הוסיף הוא כן

לה הגע זו שאין שאף המים, את ולחמם מים הכלי את למלא

מסוי. ם ערך בזה יש מקום מכל ממש

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור שבועי

שבועי שיעור הקדוש– החיים אור בפי' טבדי בנימין הרב תשפ״ב▪ ויקהל פרשת

לה ללי קהילות קהיל שבת הלכות מוד

לה פרק שמות

)(א נֵי ב עֲדַת כָּל אֶׁת מֹשֶׁה הֵל וַיַק בָּרִים הַד אֵלֶׁה אֲלֵהֶׁם וַיֹאמֶׁר רָּאֵל יִש

אֹתָּם לַעֲשֹת ה' צִוָּה: אֲשֶׁר )(ב שֵשֶׁת בִיעִי הַש וֹם בַי ו לָּאכָּה מ תֵעָּשֶׁה יָּמִים כָּל לַה' שַבָּתוֹן שַבַת קֹדֶׁש לָּכֶׁם יֶׁה יִה

מָּת יו לָּאכָּה מ בוֹ: הָּעֹשֶׁה )(ג לֹא יוֹם ב בֹתֵיכֶׁם מֹש כֹל ב אֵש בַעֲרו ת

ַבָּת: הַש

תח רמז ויקהל פרשת תורה שמעוני ילקוט

משה ויקהל התורה מתחלת אומרים אגדה בעלי רבותינו א], [לה,

בלבד. זאת אלא בראשה״ויקהל" שנאמר פרשה בה אין סופה ועד לפניהם ודרוש גדולות קהלות לך עשה הוא ברוך הקדוש אמר

ברבים שבת הלכות שילמדו כדי הבאים דורות ממך להקהיל

ושבת שבת בכל קהלות ולהורות ללמד מדרשות בבתי ולכנוס מתקלס הגדול שמי שיהא כדי והיתר איסור תורה דברי לישראל

בני. בין

ויקהל פרשת החיים אור

למשה הוא ברוך הקדוש אמר כי שאמרו (ילקוט) המדרש פי ועל שילמדו כדי בים בר ודרוש קהילות הקהל

משה ויקהל נכון על הכתוב יתבאר וכו', שבת בכל להקהל הבאים לדורות הדברים אלה אליהם ויאמר 'וגו

התורה ודרשת העדה הקהלת פירוש ה 'צוה אותם לעשות אותם לעשות באומרו ירמוז או, כי ישראל בני על

שם ישמעאל ר' כמאמר עונותם כל מתכפרים הדברים: באמצעות

חיים אורח טור רצ סימן

היום כל ומגדים בפירות להרבות ויכוין שחסרים ברכות ק' מנין להשלים כדי הצהרים בשינת רגיל ואם י״ח בתפלת השינה ואחר לו הוא עונג כי יבטלה אל

אמרה במדרש כדאיתא דרש מ קובעין רבש״ע הוא ברוך הקדוש לפני תורה לכרמו רץ זה לארץ ישראל כשיכנסו אמר עלי תהא מה ואני לשדהו רץ וזה שמו ושבת לך מזווג שאני זוג לי יש לה לעסוק ויכולין ממלאכתם בטלים שהם להודיע מדרש שיקבעו צריך ע״כ בך תורותיו ואת האלהים חוקי את לעם

המדרש בית בזמן סעודה וע לקב ואסור ב (לח השולח בפרק בגיטין )כדאי' בעלי נחתי מילי תלת בהני רבה אמר דקבעי מינייהו וחד מנכסייהו בתים

מדרשא בי בעידן בשבתא: סעודתא

רצ סימן חיים אורח ב״ח

עד וכו מדרש קובעים השינה 'ואחר האלהים חוקי את לעם להודיע

אינו מדרש דקביעות לבאר רבינו דדעת נראה. תורותיו ואת אלא באגדה לדרוש ריש בילקוט משמע והכי, והלכות דינין לדרוש לות קהי לך עשה למשה הוא ברוך הקדוש דאמר ויקהל פרשת לישראל ולהורות וכו' שבת הלכות ברבים לפניהם ודרוש גדולות אלו פרק משמע והכי וכו', בפסח פסח הלכות וכו' והיתר איסור רבי באגדתא דדריש אבהו דרבי בעובדא ע״א) מ (סוטה נאמרין חייא דרבי דעתא איפייס ולא וכו' בשמעתתא דרש אבא בר חייא

דינין לדרוש ע״ה רבינו שה מ כתיקון שלא אבהו רבי דעבד משום בדינין ולא באגדות דרשות כל לדרוש נתפשט ומקרוב והלכות.

עיקר כל והלכות - צריך הדרשה דעיקר תורתינו דת נגד להורות תורותיו ואת האלהים חוקי את ללמד שתהיה בספר בשבת שקורין מה לפי והמותר והאסור שבת הלכות

דריכם המ באגדה השומעים לב את להמשיך גם תורה לא ולתשובה יתברך לפניו מחטוא למנעם השם ליראת פסוק לדרוש ויודע חכם שהוא עצמו את להראות שיכוין

פנים: בכמה מאמר או

לאחרים תורה ללמד רוצה שלא מי של חיסרון

א ויקהל פרשת החיים ור

)(לד וגו. נתן 'ולהורות לצד פירוש ללמדה ידעו שלא לבד בלבם חכמתם שתהיה רבים חכמים שיש אמר לזה,

הלימוד. חכמת השכיל בלבו נתן ולהורות

רצו לא אבטינס בית של הפנים לחם מעשה על ללמד רצו לא גרמו בית של (ל״ח) דיומא בפ״ג שכתוב מה לשלול בא עוד

י (משלי יאמר אלו על כי הכתוב והודיענו )'', וכו לברכה צדיק זכר הרוצה כל ומלמדים מורים היו: כי

א לח, יומא

של לגנאי: ואלו משנה. ללמד רצו לא גרמו בית על

הפנים. לחם מעשה

של אב בית הקטורת. מעשה על ללמד רצו לא טינס

ללמד. רצה ולא בשיר פרק יודע היה לוי בן הוגרס

קמצר בן הכתב מעשה על ללמד רצה. לא

נאמר אלו ועל לברכה, צדיק זכר נאמר הראשונים על

ירקב רשעים. ושם

לחם במעשה בקיאין היו גרמו בית רבנן: נו ת גמרא. אומנין והביאו חכמים שלחו. ללמד רצו ולא הפנים

ולא כמותן לאפות יודעין והיו מצרים, של מאלכסנדריא ואופין מבחוץ מסיקין שהללו כמותן. לרדות יודעין היו פיתן הללו מבפנים. ואופין מבפנים מסיקין והללו מבחוץ,

מתעפשת פית. ן אין והללו מתעפשת,

ברוך הקדוש שברא מה כל אמרו: בדבר חכמים כששמעו

הוא- ולכבודי בשמי הנקרא כל שנאמר בראו, לכבודו

ולא חכמים להם שלחו למקומן. גרמו בית וחזרו בראתיו,

שכרן- להם כפלו באו. שנים נוטלין היו יום בכל ובאו. בכל אומר: יהודה רבי וארבעה. עשרים והיום מנה, עשר

ושמונה ארבעים והיום וארבעה, עשר. ים יום

להם אמרו ללמד? שלא ראיתם מה חכמים: להם: אמרו

שמא ליחרב, עתיד זה שבית אבא בית של היו יודעין ועל בכך. זרה עבודה ויעבוד וילך מהוגן שאינו אדם ילמוד

נקיה פת נמצאת לא מעולם לשבח: אותן מזכירין זה דבר

ניזונין זה הפנים, לחם ממעשה יאמרו שלא בניהם, ביד

ומישראל מה' נקים והייתם שנאמר מה. לקיים

מעשה על ללמד רצו לא אבטינס בית של

. הקטורת במעשה בקיאין היו אבטינס בית רבנן: תנו

אומנין והביאו חכמים שלחו ללמד. רצו ולא הקטורת

ולא כמותם לפטם יודעין והיו מצרים, של מאלכסנדריא

ועולה מתמר הללו של כמותן. שן ע להעלות יודעין היו חכמים וכששמעו ולכאן. לכאן מפציע הללו של כמקל,

לכבודו הוא ברוך הקדוש שברא מה כל אמרו: בדבר אבטינס בית וחזרו למענהו, ה' פעל כל שנאמר בראו,

שכרן להם כפלו באו, ולא חכמים להם שלחו למקומן.

והיום מנה, עשר שנים נוטלין היו יום בכל ובאו. עשרים

וארבעה עשרים יום בכל אומר: יהודה רבי וארבעה. ראיתם מה חכמים: להם אמרו ושמונה. ארבעים והיום זה שבית אבא בית של היו יודעין אמרו: ללמד? שלא

וילך מהוגן, שאינו אדם ילמוד שמא אמרו: ליחרב, עתיד לשבח אותן מזכירין זה דבר ועל בכך. זרה עבודה: ויעבוד

וכשנושאין מבתיהן, מבושמת כלה צאת י לא מעולם יאמרו שלא תתבסם, שלא עמה מתנין אחר ממקום אשה

מה לקיים מתבסמין, הקטורת ממעשה והייתם שנאמר

ומישראל. . מה'. נקים

בנעימה קולו נותן כשהוא תניא: . וכו לוי בן 'הוגרס שהיו עד הנימין, בין אצבעו ומניח פיו, לתוך גודלו מכניס

לאחוריהם ראש בבת נזקרים אחיו. הכהנים

: בנן ר תנו קמצר בן הכתב מעשה על ללמד רצה. לא

אצבעותיו בין קולמוסין ארבעה נוטל שהיה עליו, אמרו

אותיות- ארבע של תיבה היתה ואם בבת כותבה היה תשובה מצאו כולן ללמד? שלא ראית מה לו: אמרו אחת.

לדבריו. . תשובה מצא לא קמצר בן. לדבריהם,

ירקב" רשעים מאי״ושם רקביבות אלעזר: רבי אמר?

בשמותן, תעלה בשמייהו. מסקינן דלא

מלוניל יהונתן רבינו שם

ובבת ימינו, אצבעות בארבע קולמוסין ד' קושר היה ש ידוע סופר שם הכתב. מעשה על ללמד רצה לא קמצר בן בית דהיינו הראשון ועל לחברתה. אחת אות מקדים היה ולא אחד, ברגע אותיות ד' בן שם כותב היה אחת כדי הענין, מללמד מונעין היו שמים שלשם לפי לברכה, צדיק זכר נאמ' לוי, בן ואגריס אבטינס ובית גרמו

הגון שאינו אדם ילמד, שלא אינן אלו ד' שאותיות לדבריו, תשובה מצא לא קמצר בן אבל לע״ז. ויעשה וילך

כמוהו אותיות ד' בן שם את מכבדין (ש)היו סופרים, לשאר מלמד היה ואם אחרים, אלים מאותיות. נמצאות

יא משנה ג פרק יומא מסכת משנה על רמב״ם

רואה שאתה כמו אותם גנה זאת בכל מללמד. להמנעותם אמתלה נתנו שאלו פי על. ואף

א עמוד לז דף יומא מסכת (מאירי) הבחירה בית

על אלו ועל לשבח שהוזכרו עליהם שאמרנו וכו' קטין ובן גמלא בן על לברכה צדיק זכר נאמר הראשונים

וכו גרמו בית של והם זכרם יעמוד שלא ר״ל ירקב רשעים ושם:'נאמר

וי״מ אלו ועל לדבריהם תשובה מצאו שמ״מ לוי בן הגרס ועל אבטינס בית ועל גרמו בית על הראשונים על חביריו ועל עליו פירושו זה על לומר לו היה כן שאם פי על ואף לדבריו תשובה מצא שלא וכו' קמצאי בן ר״ל

או מהם קבלו התנצלותם ו ששמע אחר שמא [לגנאי] אותם מזכירין שהיו פי על ואף בהדיא בגמ' היא וכן נמנע אדם יהא שלא הערה דרך הדברים ועיקר לימודם במניעת לגנאי אותם מזכירין היו פנים כל על שמ״מ

בכך להתנצל שאפשר צדדין שיש פי על אף צד באיזה השם קדוש בו שיש מה: מללמד

א וילך פרשת החיים ור

רשעים ושם י (משלי פסוק בפירוש בזה העירותי וכבר )', הנשמות שמות הם לישראל שיש השמות כי

ק״ב חדש (זוהר שאמרו חז״ל וכמאמר ), ירקב אין הרשע כי הוא והטעם, שמם את זוכרים הרשעים שאין

נפש בעל אינו שהרשע למדת הא אתה, נפש בעל אם בלועך סכין ושמת כ״ג) (משלי בפסוק שרמוז וכמו נפש לו

בעלי אינם כי שמם את מכירים הרשעים אין ולזה ממנו היא נשבית, כי השם. בעלת נפש

לאחרים תורה המלמד מעלת

בחקותי פרשת החיים אור

והב לעצמו, ללמוד הא' דברים, ב' התורה מצות בקיום האדם צריך כי ירצה 'עוד לאחרים ללמד י״א (דברים )דכתיב

ושננתם בניכם את אותם ולמדתם מצותי ואת מרו כאו ולעשות לשמור וללמד, ללמוד רבים לשון חקתי אמר לזה וגו',

אותם… ועשיתם תשמרו מרבנן ההוא במעשה פ״ה דף הפועלים את השוכר בפרק שאמרו מה דרך על יתבאר עוד

לא ו מעצמו עולה שהיה מעלה של לישיבה מטה של עדן מגן בהליכתו חייא רבי של כסאו להכיר סימן אליהו לו שאמר

לעצמו התורה בעסק נמרץ השתדלותו באמצעות היתה השגתו וזה הצדיקים כשאר להעלותו למלאכים צריך, היה

שם כאמור ולאחרים תלכו בחקתי אם מאמר והוא, ללמוד בתורה השתדלות באמצעות פירוש וללמד בתיבת כרמוז

, תלכו בחקתי אתכם להוליך למלאכים תצטרכו ולא חייא כרבי מעצמכם: פירוש

ב עמוד פה דף מציעא בבא

למערתיה מטא כי דרבנן, מערתא ן מציי הוה לקיש ריש של רבונו אמר: דעתיה, חלש מיניה. איעלמא חייא דרבי לו ואמרה קול בת יצתה כמותו? תורה פלפלתי לא: עולם

הוו כי ריבצת. לא כמותו תורה פלפלת, כמותו תורה לרבי חנינא רבי ליה אמר חייא, ורבי חנינא רבי מינצו

משתכחא אי לום, וש חס מינצית? קא דידי בהדי חייא: מפילפולי- לה מהדרנא מישראל! תורה רבי ליה אמר

לתורה דעבדי מינצית? קא דידי בהדי חנינא: לרבי חייא ושדינא אזלינא עבידנא, מאי מישראל? תשתכח דלא

בשרייהו ומאכילנא טבי וציידנא נישבי, וגדילנא כיתנא,

חומשי חמשה וכתבנא מגילתא ואריכנא, ליתמי,

חומשי בחמשה ינוקי חמשה ומקרינא, מתא ל וסליקנא

עד להו: ואמרנא סדרי, שיתא ינוקי שיתא ומתנינא

ואתינא- דהדרנא לה ועבדי אהדדי, ואתנו אהדדי אקרו

כמה רבי: דאמר היינו מישראל. תשתכח דלא לתורה

חייא מעשי! גדולים

… חזי סורמקי: בר חביבא רב לי אשתעי חביבא: רב אמר

גביה אליהו שכיח דהוה מרבנן ההוא, ליה הוו דלצפרא אמרי בנורא. כדמיקלין דמיין ולאורתא עיניה, שפירן

לי אחוי לאליהו: ליה דאמר לי: ואמר האי? מאי ליה: מצית בכולהו לי: אמר דרקיע, למתיבתא סלקי כי רבנן

תסתכל דלא חייא דרבי מגוהרקא לבר בהו, אסתכולי ונחתי סלקי כי מלאכי אזלי בכולהו סימנייהו? מאי, ביה.

לבר לא ונחית. סליק דמנפשיה חייא דרבי מגוהרקא

בוטיטי תרי אתו בה, אסתכלי אנפשאי, לאוקמא מצאי

אזלי למחר לעיניה. וסמינהו גברא לההוא ומחיוהו דנורא

מתנינא דמר מתנייתא אמינא: אמערתיה, , אשתטחי

. ואתסאי

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שבת פרשת ויקהל 2

וישמעאל אברהם של מותם את התורה מציינת הפרשה בסוף אישה, לו. מוצא במיל לשתות לו שתתן ממנה מבקש אליעזר כאשר רבקה של מעשיה את מתארת התורה

ב "שבת "חד י

השבת- עלון יעקב עין מושב | א 'אדר ה "כ שקלים - ויקהל פרשת | התשפ״ב

בס״ד

תורה- דבר אייל הרב קנטרוביץ- מ רב ה ושב

ויקהל- פרשת את ונקרא תורה ספרי שני נוציא השבת פרשת את קוראים מדוע שקלים.

לאבדם יכתב טוב המלך על 'אם, ב) י״ג (דף מגילה: במסכת מרא הג אומרת זו? בשבת שקלים שעתיד העולם והיה שאמר מי לפני וידוע גלוי לקיש: ריש אמר וגו' כסף ככר אלפים ועשרת

באדר באחד דתנן: והיינו לשקליו. שקליהן הקדים לפיכך ישראל, על שקלים לשקול המן

הכלאים ועל השקלים על '. ן משמיעי לאשר לו שכדאי אחשוורוש למלך אומר הוא כך לצורך ישראל. עם את יד להשמ רוצה המן

כסף- הרבה יקבל הוא העיסקה- את אשקול כסף ככר אלפים ". ."עשרת המקדש- לבית הקורבנות הבאת לצורך השקל מחצית ונותן ישראל עם באים המן כנגד "לכפר

נפשותיכם "על

"יֶשְׁנֹו ג, ח (אסתר אחשוראש: למלך או)מר המן מְׁדִּינֹות בְׁכֹל הָעַמִּים בֵּין מְׁפֻזָרּומְׁפֹרָד עַם־אֶחָד

לְׁהַנִּיחָם אֵּין־שֹוֶה וְׁלַמֶלְֶך עֹשִּים אֵּינָם הַמֶלְֶך וְׁאֶת־דָתֵּי מִּכָל־עָם שֹנֹות וְׁדָתֵּיהֶם "מַלְׁכּותֶָך

לאחשוראש- אומר המן מפוז עם הוא ישראל עם י כ אותם להשמיד בעייה אין ולכן ומפורד ר

חבירו עם ומתאחד מתחבר ולא עצמו על רק חושב אחד. כל השני- עם אחד ומחובר מאוחד הוא ישראל שעם להראות השקל מחצית מצוות באה זה כנגד וככה השקל ממחצית יותר מביא אינו מאוד עשיר אדם גם השקל מחצית רק מביא אחד כל

חבי עם מתחבר הוא להכיר האדם לומד וכך שלם- שקל ויוצר רו חבירו בלי חצי רק שהוא

חבירו של עזרתו עם רק אלא שלם ולהיות לבד לעבוד יכול אינו. והוא את להפריד שאפשר שחושבים האנשים לכל ולהראות השני את אחד ולאהוב להתאחד שנזכה

טוב וחודש ם שלו שבת ומאוחדת שלימה אחת יחידה הוא ישראל שעם ישראל, . עם

פורים- המגילה קריאת דיני

ביתה לבני לקרוא יכולה ואשה כגברים, מגילה במקרא חייבות נשים ורמב”ם, רש”י ת לדע מחיוב שונה הנשים שחיוב חננאל, ורבנו גדולות הלכות בעל דעת זאת לעומת המגילה. את זו לשיטה בלבד. מגילה בשמיעת חייבות נשים ואילו מגילה, במקרא חייבים שגברים הגברים,

א להוציא יכולה אינה אשה בקריאתה. בעלה ת בין שקולה במחלוקת שנוי שהדין כיוון בשעת ורק המגילה. קריאת ידי איש תוציא לא שאשה האחרונים רוב הורו הראשונים, כדי אשה, לו תקרא אחר, מאיש ישמע או לעצמו יקרא שהאיש אפשרות אין כאשר הדחק,

למצוות הילדים את, חנך ל מצווה איש. להוציא יכולה שאשה הסוברים לפי המצווה ידי שיצא כל את לשמוע ויכולים המגילה את מבינים הם שבו לשלב הגיעו הבת או שהבן ומשעה כל של האישית בהתפתחות אלא בגיל תלוי הדבר ואין לכך. לחנכם צריך כהלכה, קריאתה יכולים הם שבו לשלב מגיעים מהילדים רבים ארוך, המגילה קריאת שמשך וכיוון וילדה. ילד

לשמו תשע. גיל לאחר כהלכתה המגילה כל את ע כבני יותר, קטנים גם המגילה לשמיעת הכנסת לבית להביא טוב מנהג ואף שש. או חמש את לשמוע לדקדק יכולים אינם כי מגילה, למקרא חינוך לגיל עדיין הגיעו לא אלו שקטנים

שעלולים טנים ק אבל להביאם. טוב העניין, עיקר את מבינים שהם כיוון מקום מכל כולה, בחינוך להדר שלא להיזהר אדם וצריך הכנסת. לבית להביא אין המגילה, לשמיעת להפריע

ילדיו. מהפרעת לסבול שעלולים המתפללים, שאר חשבון על ילדיו קרא הקורא כאשר גם

אחת– מילה שמע לא השומע אם המילים, כל את כהלכה ההלכה למעשה וזו יצא. לא

גובר הרעש הכנסת לבית הילדים של בואם שבעקבות מפני, המגילה, בהלכות ביותר החשובה המילים כל את לשמוע מצליחים שאינם. ויש שפעמים המן, הכאת לאחר גובר החשש במיוחד

אינם הכנסת בית בירכתי והיושבים מרעישים, הילדים בעוד בקריאתו ממשיך הקורא

הקריאה. כל את בכך ומפסידים אחת, מילה שומעים

בקריאה מיד אותן ישלים מילים, כמה או מילה בשמיעתו שהחסיר מי שכל לכך, ן הפתרו בינתיים ואם שלפניו. מהספר שהקורא למקום שיגיע עד לקרוא ימשיך הלאה, המשיך הקורא

הוא המגילה רוב שאת כיוון המגילה, לקריאת כשר אינו שלפניו המודפס שהספר ואף נמצא.

ספר מתוך החסרות המילים את לעצמו להשלים יעבד בד יכול כשרה, מגילה מתוך שומע לעצמו יפריע שלא כדי מגילה, ה את עמו יקרא לא מהקורא, המגילה את השומע אבל מודפס.

הקורא. את לשמוע ולשכניו

: הזמנים לוח

השבת6: כניסת: 0 17

השבת8: צאת 1 18:

רשה ד מנחה השירים, שיר

שב קבלת 5 וערב: ית ת, 7: 0 1

של שחרית: שבת7: 30

: שיעור16: 00

שבת0 של: מנחה 4 16:

ערבי 5 מוצ״ש: של ת 18: 0

לילד שיעור: ים 20 18:

חול יום תפילות זמני

: חה20 מנ: שחרית5: 30, 17:

: ערבית5: 5 17

: לרפואת אק רם דוד דביר חתון, בן

נעימה חתון, ת ב נעימה חנה, אתי בן

חנה, בת בן )ובי (ק יעקב אסתר

רבקה קרן חנה, בת רחמה, )(גבריאל מרים בת שולמ בת ליהי, , ת י ת ב נרגז

עזי (אל זה בן רחמים, ונ)י, ל ולו אורי

האני בן רפאל, , נועה בן דניאל

רבק, ה בת אסתר מרסל בן בועז

הקהילה: חדשות

1. חברינו של בצערו משתתפים אימו בפטירת אבוחצירא אשר

השמים מן ז״ל. ה עלי בת עליזה צער עוד תדע ושלא. תנוחם

2. אדר חודש את מברכים השבת

בימים יחול חודש ראש ב'.

אדר משנכנס ושישי. חמישי

מרבי בשמחה- ם שחודש נאחל

הרבה עם, שמח יהיה זה ישראל לעם טובות. בשורות

3. נעימה של לרפואתה מתפללים

ראובן של אשתו חתון, . בת

והחלמה בריאות מהירה.

4. ן ב אברהם נשמת: לעילוי זוהרה, הלן בן, שמעון בן עזרא

, מרים, ימימה ן ב מדמון שלום

שו ל הרצ סעידה, בת מית לי ת ב ה

בת שרה חיה, בן יגאל בדריה,

פרחה בן דוד, אסתר, בן משה

גברי (גבריאל), מזל סימי בן אל

רבקה רותי, בן עופר (רביבו), איטו בן משה נזימה, בת, חיה

מ מזל, בן מאיר, סמרה בת דלן

נעימ בת שבע בת בן אליהו, ה

מרים אברהם סעדה, בת זל מ,

בן. גורג׳יה

לשבת: סיפור פרטית השגחה

מונ נהג אני ראיתי כשלפתע כרגיל, נוסעים מחפש לאט לי נסעתי השבוע: לי שקרה המקרה עד הכל… כבר יתי שרא וחשבתי ותיק ית

לעצור לי מסמן מבוגר. איש למעלה עד מכופתרת חולצה עם מוזר לבוש שהנוסע. הבחנתי הגיד ובלי למונית עלה הוא לו, עצרתי

לדיזנגוף102 ׳סע פלט שלום אפילו שי ומתפתחת לנסוע, מתחיל אני. ׳ והשקעות מפעלים ועל הצלחותיו על צמו, ע על מספר האיש חה.

לו. שיש להימנע ממנו ביקשתי אז מעשנים לא במונית אצלי במונית. לעשן אפשר אם אותי שואל הוא נסיעה של דקות כמה. לאחר

את במראה רואה אני להגיב, שהספקתי ולפני סיגריה שולף אותו רואה אני רגע אחרי זרועו ועל מתרומם שלו החולצה שרוול

ההשמדה במחנות היהודים של זרועותיהם על שהוטבע כזה מספר, טבוע ה. חשופה ונשימתי המספר את 'צילמתי' חטוף מבט באותו

הכביש בצד ועצרתי הבלם דוושת על מייד לחצתי. נעתקה! שואה? ׳ ניצול ׳אתה בהתרגשות: ושאלתי, הסתובבתי מהעצירה מופתע

ומש 'מה השיב: הוא אלתי בבקשה׳ לנסוע תמשיך שואה? , ניצול ע. ם נפגשת לא פעם אף של לשון בכל ממנו וביקשתי לו ויתרתי לא

בשואה משפחתו ועל עליו קצת לי לספר. בקשה במחנות נרצחו הוריו כי סיפר הוא קורותיו; על מעט לספר הסכים קל היסוס לאחר

שרד לא הוא וגם נעלמו עקבו. תיו אבל שנים אחריו חיפש הוא נעדר. היחיד ואחיו ההשמדה נשמתי את לחלוטין איבדתי הזה בשלב

ן16 כב כשהייתי אחד, יום בקיבוץ. שגדל נער הייתי ילדותי לימי קשורה לכך: והסיבה את וראיתי היום בצהרי משועמם טיילתי,

התקרבתי פועלת. תה או לראות לי והתחשק הרעישה המכונה לנסורת אותם ולהפוך עץ חלקי לקצץ שתפקידה הענק. מגרסת

כדי המכונה בקצה בקושי אוחז מוות, סף על עצמי את מצאתי פתאם כי מדי, שהתכופפתי כנראה פנימה. להסתכל כדי והתכופפתי

המסתובבים המתכת סכיני אל לא. ליפול ושולפת מחזיקה אלי, מושטת יד רואה אני חרדה, ומלא מבוהל וצורח צועק בעודי ואז,

מיי מהמכונה. אותי מהקיבוץ זלמן של ידו הייתה שזו ה. בנתי ד הכירו כולם אבל סביבתו, עם לתקשר שמיעט שואה ניצול היה זלמן

זרועו. על טבוע שהיה המספר בגלל אותו נד אלי, הסתכל הוא חיי. את שהציל על לזלמן הודתי הקשה מהאירוע ומזועזע מתנשף

אותו לדקלם יכולתי מאז לתמיד. בזיכרוני נחקק זלמן, של זרועו על תי שראי הזה, המספר ללכת המשיך נוספת מילה וללא. בראשו

חיי הצלת מספר היה זה שינה. . מתוך על המספר שלי, הקשיש הנוסע עם במונית בי חזה שא התדהמה את להבין יכולים אתם לכן

שונה האחרונה הספרה רק זלמן! של לזה זהה היה. ! זרועו אם עצמי עם לחיות אוכל איך? טועה אני אולי אותו, לשתף? פחדתי

לקחת רשות וביקשתי בו הבטתי אותו? זב אאכ עבור שזה י ל האמן אבל ממש, מוזר שזה יודע ׳אני כשעתיים כבין קצר למסע: אותו

לו אמרתי טובה׳, . סיבה בהסכמה ראשו הינהן והוא אותו שיכנע כנראה שלי בעיניים. משהו ונרגש ממהר הדוושה על לחצתי מייד

הקיבוץ לע. בר כ50 לאחר דפקתי בתוכה. עדיין המבולבל כשהנוסע שנים, לפני זלמן גר בו הבית ליד מהמונית ירדתי הגענו. דקות

על ובחוזקה בהתרגשות חי עדיין זלמן אם מסופק הדלת, . חי זלמן, יאומן; ולא נפתחה הדלת כנצח, לי שנדמו שתיים או דקה כעבור

בפתח עומד! וקיים, הקשיש זלמן אהובים… משפחה לבני השמור עז בחיבוק עליו התנפלתי ואני שלו קשוח ה המבט עם שם עמד הוא בכלל אותי זכר שלא ונראה אדיש. נשאר השנים כל אף על זלמן. מול ונעמד הקשיש הנוסע ירד הדירה, בפתח בזלמן אוחז בעודי וכך, זל השניים שבין הדמיון ניכר והזדקנו, שבגרו אף ועל. שעברו מן הנוסע זרועו, על המספר את וחשף ידו את הושיט מהופנט כמו

שנים עשרות לאחר התאחדו האחים! שניהם בוכים בחוזקה התחבקו הם נצח כמו שנראתה שניה לאחר הוא. גם כך עשה הקשיש

. ! שוב אל אחיו את אשיב ת, רבו כה שנים לאחר אחד, שיום כדי יום באותו אותי הציל זלמן חיי… כוונת לי התבררה רגע באותו

."זרועותיו

ש לפ בית האלף לפי אלות המש לכל ויקהל רש ת פח ה

. א לַעֲשֹותְׁב אָסּור מָה שַבָת: ? "לֹא תְׁבַעֲרּו_ _ (ל״ד/ משְׁבֹתֵּיכֶם" _בְׁכֹל )'ג

בְׁנֵּי- הֵּבִּיאּו מָתַי. ב יִּשְׁרָאֵּל ַהְׁנ אֶת דָבָה ק? לַמִּשְׁכָןֶפֶר ( ל״ו ג פָסּוק )'/

. ג ֵּאיל (ל" הַמְׁנֹורָה? שֶל קָנֶה בְׁכָל הָיּו קִּּׁשּוטִּים שְׁלֹושָה ּו י״ט )ז/

בְׁצַלְׁאֵּל, שֶל מֵּהַתְׁכּונֹות אַחַת. ד ק הַמִּשְׁכָןֶפֶר. בֹונֶה ( ל״ה לֹ״א פָסּוק )/

א לַעֲשֹות הַמְׁלָאכָה לְׁכָל "דַיָם הָיְׁתָה מְׁלֶאכֶת-הַמִּשְׁכָן. ה ו_ ֹוְׁתָּה __."_ (ל "ו/ )'ג

. ו כֵּיצַד ם שֶהָע מְׁתַאָר ֹו הִּפְׁסִּיק ל תְׁרּומֹות ְׁלְׁהָבִּיא מְׁלֶאכֶת ק הַמִּשְׁכָןֶפֶר? בְׁנִּיַת ( ל״ו ו פָסּוק )'/

לַאֲר מִּסָבִּיב בְׁצַלְׁאֵּל עָשָה מָה. ז ֹון- ק" ל וְׁהַּׁשֻלְׁחָןֶפֶר? הָעֵּדּות ( ז / 'פס׳ב+ )י״א

. ח אֹותֹו הַזְׁרֹועַ, עַל עֹונְׁדִּים ש הַתַכְׁשִּיט נִּקְׁרָא ֶכֵּיצַד בְׁנֵּי- תָרְׁמּו כ" פָסּוק ק״ה/ ל לַמִּשְׁכָןֶפֶר? יִּשְׁרָאֵּל ( )ב

ט. ק הַמִּשְׁכָןֶפֶר לִּבְׁנִּיַת הַנָשִּים שֶעָשּו הַמְׁיֻחָדֹות מֵּהַמְׁלָאכֹות? אַחַת ( כ" פָסּוק / ל״ה )ו

ק? קַרְׁקַעֶפֶר ב( הַמִּשְׁכָן שֶל הַיְׁרִּיעֹות אֶת הֶחֱזִּיַקּו אֲשֶר הַחֲלָקִּים נִּקְׁרְׁאּו אֵּיְך. י ל״ה י״ח פָסּוק )/

כ)"ד פָסּוק / ק״ז ל הַמְׁנֹורָהֶפֶר עֲשּויָה הָיְׁתָה? מִּמָה. כ(

. ל ק? לַּׁשְׁנִּיָהֶפֶר אַחַת( הַיְׁרִּיעֹות אֶת רּו חְׁב בְׁאֶמְׁצָעּותִּמָה ל״ו י״א פָסּוק )/

. מ עַל משֶה ל א אָמְׁרּוֶהַחֲכָמִּים מָה בְׁנֵּי- שֶל הַתְׁרּומֹות כַמּות ק לַמִּשְׁכָןֶפֶר? יִּשְׁרָאֵּל ( ל״ו ה פָסּוק )'/

. נ ק לַמִּשְׁכָןֶפֶר שֶתָרְׁמּו הָאֲנָשִּים נִּקְׁרְׁאּו? כֵּיצַד ( כ" פָסּוק / ל״ה )ב

. ס עַל עֹושִּים שֶהַכְׁרּובִּים מְׁתֹאָר מָה? הַכַפֹרֶת( ל״ז / ק ֶפֶר פָסּוק )'ט

וְׁהַּג קְׁרֵּיש-הַמִּשְׁכָן שֶל הָאֹוַרְֶך הָיָה מָה. ע ק? הַמִּשְׁכָןֶפֶר שֶל( בַּה ֹו כ" פָסּוק / ל״ו )א

. פ ק (ֶפֶר "? חשֵּב מַעֲשֵּה מָשְׁזָר וְׁשֵּש שָנִּי וְׁתֹולַעַת וְׁאַרְּׁגָמָן נֶעֶשְׁתָהִּמ״תְׁכֵּלֶת מָה פָסּוק / ל״ו )ל״ה

. צ אֵּת״ַה הַכִּיֹור בּׁשְׁבִּיל לַמִּשְׁכָן הֵּבִּיאּו ָהַנִּשִּים ה_____ מַרְׁאֹות " ח פָסּוק / ל)'"ח. (פֶרֶק

. ק נִּקְׁר ְׁכֵּיצַד הִּקִּי אֲשֶר הָרֶשֶת אָה ט פָסּוק / ל)'"ח (פֶרֶק הַמִּשְׁכָן? אֶת פָה

. ר י אֹותָן מֵּהַמְׁלָאכֹות ָאַחַת וִּאָהֳל בְׁצַלְׁאֵּל דְׁעּו אֲחִּיסָמְָך בֶן יאָב ק. לַעֲשֹותֶפֶר ( ) ל״ה פָסּוק / ל״ה

. ש בְׁגֵּיד- נִּקְׁרָאִּים ִּאֵּיְך ב הָרִּשְׁמִּיִּים ִּהַכֹהֲנִּים " בַמִּשְׁכָן? הָעֲבֹודָה זְׁמַן ה___ ַבִּגְׁדֵּי " בַקֹדֶש לְׁשָרֵּת (ל״ה/י״ט)

. ת ב ִּאֵּיזֶה מְׁי ּטיּוי ק? מִּשְׁכָןֶפֶר ל( הַזָהָב לִּתְׁרּומַת בֶקַשֶר נִּכְׁתָב ּוְׁחָד ) כ״ב פָסּוק / ל״ה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מעלתו של אהרון הכהן

Page 1

בס״ד ב זצ״ל שאולי הרב ע״ש מדרש ית

הכהן אהרון של מעלתו

1 ) לב פרק תשא כי פרשת שמות ספר

ָע ָה וַיִקָהֵ֨ל מִן־הָהָָ֑ר לָרֶֶ֣דֶת מֹשֶֶׁ֖ה כִִּֽי־בֹשֵׁ֥ש הָעָָ֔ם וַיֶַַּ֣֣רְא )(א קֶּ֣ום׀ לָיו֙ א אמְרּ֤ו וַי עִַּֽל־ֹאַהֲרֹֹ֗ן ם

הָא מֹשֶֶ֣ה כִי־זֶֶ֣ה׀ לְפָנָ֔ינּו יִּֽלְכּו֙ אֲשֶ֤ר אֱֹלהִֹ֗ים ה־לֶָ֣נּו ִֹ֗עֲש אֲשֶ֤ר יש נּו יָדֶַׁ֖ע לֵֹׁ֥א מִצְרַָ֔יִם מְאֶֶ֣רֶץ ֙הִֶּֽעֱלֵָ֨נּו

לִֹּֽו: מֶה־הֵָׁ֥יָה

)(ב בְא אֲשֶר֙ נִזְמֶ֣יָהַזָהָָ֔ב פִָּֽרְקּו֙ אַהֲרָֹ֔ן הֶם֙ אֲל וַיֹ֤אמֶר זְנֶ֣י יכ ֶָ֔נְש יכֶֶׁ֖ם בְנ ם וְהָבִֶׁ֖יאּו יכֶָ֑ם ּובְנֹת

לִָּֽי: א

)(ג ו יהַם בְאָזְנ אֲשֶֶ֣ר הַזָהֶָׁ֖ב אֶת־נִזְמֵׁ֥י כָל־הָעָָ֔ם ֶָ֑וַיִתְפִָּֽרְקּו֙ אִֶּֽל־אַהֲר: ן יָבִֶׁ֖יִֹּֽאּו

)(ד ר אֲש יִשְרָאָ֔ל אֱֹלהֶ֙יך֙ א֤לֵֶׁ֥ה וַיֶאמְרָּ֔ו כֶֹ֣ה מָָ֑ס עֶ֣גֶל וִַַּּֽ֣יַעֲשַהּו בַחֶָ֔רֶט אֹתֹו֙ וַיָ֤צַר מִיָדָֹ֗ם וַיִקֶַ֣ח ֶׁ֖

מִצְרִָּֽיִם אֵֶׁ֥רֶץ מ: הֶעֱלֶּׁ֖וך

)(ה מ: חִָּֽר לַיקֹוֶָׁ֖ק חָג וֵַׁ֥מַָ֔ר אִַּֽהֲרֹןַיֹא וַיִקְרָ֤א לְפָנָָ֑יו מִזְבֶׁ֖חַ וַיִֵׁ֥בֶן אַהֲרָֹ֔ן ֙וַיֶַַּ֣֣רְא

2 יונתן )תרגום לארמית- תרגום הוא ירושלמי'), 'תרגום אותו המכנים (שיש עוזיאל, בן יונתן לתנא המיוחס התורה תרגום יהודית הצמוד לאונקלוס בניגוד עתיקים. ירושלמיים ותרגומים אונקלוס תרגום בסיס על הגאונים בתקופת כנראה שחובר

ב התורה- לפסוקי ילולי מ כמעט- באופן אחרות ותוספות ממדרשים, ה והלכ אגדה דברי גם משוקעים 'יונתן' תרגום

אחר. ממקום ידועות אינן שחלקן

יהֹון… לְגַבְר יהֹון תַכְשִיט לְמִיתַן נְשַיָא וְסָרִיבּו )(ג

קֳדָמֹוי נְכִיס חּור יַת אַהֲרֹן וַחֲמָא )(ה מֹוי קֳד מַדְבְחָא ָּודְחִילּובְנָא עָצ בִקַל ּוְקְרָא אֲמַר ַו יב

מְחַר… דַיְיָ חַגָא

3 ) רש״י

בתבנית כ) קו (תהלים שנאמר חיים, רוח בו היה ש - אהרן וירא )(ה אוכל שור, עשב

מעשה שהצליח וראה לגמרי לדחותם פה לו היה ולא: שטן,

מזבח- ויבן: לדחותם

ומדרשו פשוטו. זהו שיעבדוהו, קודם משה יבא מא ש היום, ולא - מחר לה' חג ויאמר ג /י/, (ה רבה )בויקרא דב, אהרן ראה הרבה רים

(פירוש: והרגוהו מוכיחם שהיה אחותו, בן חור ראה העגל מעשה על הוכיחן חור

חכמים.) שפתי יהרגוהו שמא מלהוכיחן אהרן וירא, והרגוהו לפניו- מזבח ויבן וזהו

לפניו מזבוח ויבן לפניו" "(מזבח ח מזבו א) ז (סנהדרין דדרשינן חור" בגימטריא״זהו

ה, בעל לפניו. טורים)

ראה ועוד ואמר, בהם ולא הסירחון בי שיתלה מוטב

ראה ועוד ונמצאת אבן, מביא וזה צרור מביא זה המזבח, אותו בונים הם אם ואמר כך ובין כך בין במלאכתי, ומתעצל אותו בונה שאני מתוך אחת, בבת נעשית מלאכתן

בא: משה

ב - לה 'חג המקום את ויע: בדו משה, שיבא היה בטוח לשמים, היה לבו

4 לב פרק תשא כי פרשת שמות עזרא )אבן המחבר אברהם )(א. אמר העגל דבר על להאריך אני. צריך, שאמרו מהקדמונים יש

פחד אהרן והנה חור, . שנהרג שהשם יהרגוהו, אם ישראל, על פחד כי, שאומר מי ויש

כולם. ימיתם הפשט דרך ועל מתו והלא, שיהרג אהרן פחד למה ע״ג, העגל מעשה אם, כף לפרסת בחסידות אהרן למעלת מעלתם הגיע שלא מישראל, חסידים כמה אחריו

השם ייחוד על אהרן. רגל והנה ישתחוו שלא בעבור האש לכבשן הושלכו דניאל חבירי

כג ג, .)ניאל (ד לצלם פסל! ? אהרן יעשה ואיך אהרן והלא מהשתחויה קשה. שהמעשה

יהיה והנה אחיו. משה עם ידו על נתנו רבות צות ומ ישראל, על ונביא היה השם קדוש

ואם ממנו? ! טוב חור והנה העגל. עובדי קודם להרגו משה היה חייב ע״ג, עשה הוא

עד וזרעו הוא ישראל בני על מכפר כן אחר היה ואיך הרג והעובדים בעדו, התפלל. משה

הדורות כל. סוף כי ב), ט, יקרא (ו לחטאת" בקר בן עגל לך דבר״קח אל לבך תשים ואל

העגל דבר על. אינו כמוהו הנה כי בקר בן פר לתת מצוה משוח כהן לכל הכפורים ביום איתמר ובני אלעזר בני היו הכהנים כל כי האב, חטאת בעבור לומר נוכל ולא, לחטאת.

פנחס נולד. וכבר ועוד לחטאת" אחד עזים ישראל״שעיר שיתנו בפרשה ג ט, ,)(ויקרא

שעיר. ת דמו עשו לא והם - ע״ג על לכפר איננה אדומה פרה גם וכל הטמאים לטהר. רק

ע״ג יעבוד בסופו כי שידע שליח, יבחר לא השם כי מודים, המחקר. אנשי כל ואין

שליח. נביא חסידך" לאיש ואוריך "תמיך מותו לפני משה שאמר ראינו והנה לג, (דבר'

.)ח העגל דבר הזכיר לא והנה מי דבר והמה במשה, שנמצא ה מ אלא בו נמצא לא רק,

במקומו. . אפרש כאשר. מריבה,

5 לב פרק תשא כי פרשת שמות בחיי )רבינו בנה חור ראה ראה, מה א) ז (סנהדרין רז״ל: ודרשו ראה, הרבה ראיות אהרן. וירא (ה)

לפניו הזבוח מן התבונן לפניו". מזבח "ויבן כבר. שהרגוהו מרים. של ן אהר היה ואולם

שאם חושש כליה, כלם ישראל יתחייבו להריגה עצמו ימסור ב (איכה שנאמר: , כענין

ונביא כהן ה' במקדש,"יהרג "אם כ) ראה, ועוד בהם ולא החטא בו שיתלה ורצה אם בונה שאני ומתוך כאחד, הכל ונעשה צרור מביא וזה אבן מביא זה המזבח בונין הם

בינתים משה ויבא בו, אתעצל לומר נוכל ועוד ולא יהרג בכלל העשיה שאין שראה עליה עצמו מסר לא ולכך פסל", לך תעשה "לא ד) כ, (לעיל של: בלאו אלא. יעבור

6 לב פרק תשא כי פרשת שמות )אלשיך רן ומ טאיטצק יוסף ר' דאז, הדור גדולי אצל ולמד רס״ז1507) ה״א בשנת בתורכיה נולד אלשיך, המהר״ם הוא אלשיך, משה רבי (

קארו יוסף. ר' י ע הוסמך הוא המפורסמת, הסמיכה בפרשת מרן. של דינו בבית חבר והיה בצפת, התיישב ישראל, לארץ עלה "הוא חיים רבי היה הנגלה בתורת תלמידו לתנ״ך. המפורסמים פירושיו הורכבו השבוע פרשת על מדרשותיו הסנהדרין. בסמיכת מרן

שנ״ג1593 ה״א שנת אחרי פטר נ( הוא הנסתר). בתורת האר״י של תלמידו שהיה (מי ויטאל.) נאמר עצתם, שומע ובלתי ממאן היה אם להורגו אהרן על התקוממו איך ולהורות

אליו"… ויאמרו אהרן על העם "ויקהל הקהל היה עניינם ותחלת עיקר כי והוא.

אלהים" לנו עשה אמרו״קום כך ואחר, עליו והתקומם באומרם היתה נגדו וטענתם.

לעשות היה דעתם כי ואף נכזבה. תוחלתם כי ח״ו נראה ועתה מצרים, מ העלם אחיו כי על העם ויקהל וזהו עליו. התקוממות בדרך התחילו אהרן יסרב לבל זרה, עבודה להם אל העם ויאמרו נאמר לא כן ועל וכו'. ויאמרו כך ואחר מפסיק טעם באהרן ויש אהרן.

והוא, כו'. קום אהרן אל ויאמרו העם ויקהל או כו', קום אהרן א ול ימיתוהו בל מפחדו

לשון בחלקת ויתנכלו נגדם, פניו שת לא, ונביא כהן בהורגם תקומה עוד להם יהיה בס״ד יבא כאשר אלהים, לנו עשה באומרם הרעה, מעשה: לעשות

Page 2

7 ) כט טז- פסוק ח פרק ב מלכים

יִשְרָא מֶֶ֣לְֶך בֶן־אַחְאָב֙ יֹורָ֤ם לָ֔ חָמֹ֗ש ְ(טז)ּובִשְנֶַ֣ת ל י מְלְֶך ֶָׁ֖וִיהֹושָפֶֶ֣ט מָלְַַ֛ך הּודָָ֑ה יְהֹושָפֶָׁ֖ט בֶן־ יְהֹורֵָׁ֥ם

יְהּודִָּֽה: מֵֶׁ֥לְֶך ש שנה בְמָלְכָֹ֑וּושְמֹנֶֶ֣ה הָיֶָ֣ה שָנֶָׁ֖ה בֶן־שְֹלשִֵׁ֥יםּושְתַַ֛יִם ָ(יז) נִָ֔י בִירּושָל: ם מָלְֶַׁ֖ךִִִָָּֽֽ ם

הִָּֽי בְת־אַחְאָָ֔ב ִכַי אָָ֔ב אַח בֶ֣ית עָשּו֙ כַאְשֶ֤ר יִשְרָאֹ֗ל מַלְכֶ֣י בְדֶֶ֣רְֶך׀ וַיֵ֨לְֶך ֲ(יח) לְאִשָָ֑ה תָה־לֶֹׁ֖ו רֶַׁ֖ע וַיֵַׁ֥עַשָה

יְקֹוִָּֽק ינֵׁ֥י: בְע כ עַבְדַֹו דָוִֶ֣ד לְמֶַׁ֖עַן אֶת־יְהּודָָ֔ה לְהַשְחִֶ֣ית יְקֹוָק֙ וְלִֹּֽא־אָבָ֤ה ָ֑(יט) אֲשֶֶ֣ר לְבָנֶָׁ֖יו נִַ֛יר לֵֹׁ֥ו תֵ֨ת ל ָאִָּֽמַר־לֹֹ֗ו

ָכָל־הַי: מִִּֽים יהֶֶׁ֖ם עֲל וַיַמְלִֵׁ֥כּו יַד־יְהּודָָ֑ה מִתֶַׁ֖חַת אֱדָֹ֔ום פָשֶַ֣ע בְיָמָיו֙ (כ) ֶמִֶּֽל: ְך

וַי לָיְלַה קֶָ֣ם וִַַּּֽ֣יְהִי־הּ֞וא עִמָֹ֑ו וְכָל־הָרֶֶׁ֖כֶב צָעִָ֔ירָה יֹורָם֙ וַיַעֲבֹ֤ר ַֹ֗(כא) תֵָׁ֥ וְא לָיו֙ א הַסֹב֤יב אֶת־אֱדֹו֙ם כֵֶ֨ה

לְאֹהָלִָּֽיו הָעֶָׁ֖ם וַי: נָס הָרֶָ֔כֶב שָרֶ֣י ה: הִִּֽיא בָעֵׁ֥ת לִבַנֶָׁ֖ה תֵַׁ֥פְשְע אַָ֛ז הַזֶָ֑ה הַיֶֹ֣ום עֶַׁ֖ד יַד־יְהּודָָ֔ה מִתַ֙חַת֙ אֱדֹֹ֗ום וַיִפְשֶַ֣ע ִ(כב) יְהּודִָּֽה לְמַל: כֵׁ֥י הַיָמְים דִֶׁ֖בְרֵׁ֥י ל־סִפֶר כְתּובִֹ֗יםַעַ֛ הֲלִֹּֽוא־הֶ֣ם עָשָָ֑ה וְכָל־אֲשֶֶ֣ר יֹורֶָׁ֖ם דִבְרֵׁ֥י וְיֶַ֛תֶר (כג)

)(כד עִם־אֲבֹתָָ֔יו יֹורָם֙ וַיִשְכַ֤ב וִָ֑דַוַ֛יִמְֹל ד בְעִֶ֣יר עִם־אֲבֹתֶָׁ֖יו ָוַיִקָבֵׁ֥ר אֲחַזְיֵָׁ֥הּו ְך תַחְתִָּֽיו בְנֶֹׁ֖ו פ:

רָא יִשָ֑ מֶֶ֣לְֶך בֶן־אַחְאֶָׁ֖ב לְיֹורֵָׁ֥ם שָנָָ֔ה ים־עֶשְרֶ֣ה שְת בִשְנַת֙ ְ(כה) מָלְַַ֛ך ל מֵֶׁ֥לְֶך ן־יְהֹורֶָׁ֖ם ֶב אֲחַזְיֵָׁ֥הּו

: יְהּודִָּֽה עֲתַלְיָָ֔הּו אִמֹו֙ ש֤ם ירּושָלִִָָָֽ֑םְו ב מִלְֶַׁ֖ך אַחָת וְשָנֶָ֣ה בְמָלְכָֹ֔ו אֲחַזְיֶָ֣הּו שָנָה֙ בֶן־עֶשְרִֵ֨יםּושְתַ֤יִם ַָ֔(כו)

יִשְרָאִּֽל: מֵֶׁ֥לְֶך בַת־עָמְרִֶׁ֖י ח חְאָָ֑בֲכִַ֛י א כַבֶ֣ית יְקֹוְק ינֵׁ֥י בְע הָרַַ֛ע וַיַַּ֧עֶָׁ֖ש אַחְאָָ֔ב בֶ֣ית בְדֶ֙רְֶך֙ וַיֹ֗לְֶך ַ(כז) הִּּֽוא: ית־אַחְאֶָׁ֖ב ב תֵַׁ֥ן

מִֶּֽלְֶך־א עִם־חֲזָהאֵׁ֥ל לַמִלְחָמַָ֛ה בֶן־אַחְאָֹ֗ב אֶת־יֹורֶָ֣ם לְֶך וַי ֲ(כח) רֶָׁ֖ם אֲרַמִֶׁ֖ים יַכֵּׁ֥ו ו גִלְעָָ֑ד ֶֹ֣בְרָמַת

: אֶת־יֹורִָּֽם מִן־הַמַכִיםֲאֵֶ֨ש֤ בְיִזְרְעֶֹ֗אל לְהִתְרַפֶ֣א לְ֙ך הַמֶ יֹורֵָ֨ם וַיָשָב֩ ֶ(כט) בְהִלֶָ֣חֲמָֹ֔ו רָמָָ֔ה אֲרַמִיםִָּֽב יַכ֙הּו ר

רְאֹ֞ותֶא ל יָרִד יְהּודָֹ֗ה מֶֶ֣לְֶך ם בֶן־יְהֹורָ ַוַאֲחַזְיֵָ֨הּו אֲרָָ֑ם מֶֶ֣לְֶך אֶת־חֲזָהאֶׁ֖ל ־אַחְאַָ֛ב בֶן ת־יֹורַָּ֧ם

פ הִּּֽוא: כִִּֽי־חֹלֵֶׁ֥ה בְיִזְרְעֶֶׁ֖אל

ט פרק ב מלכים 8) ו ֶ(א) הַנְבִיאִָ֑ים מִבְנֶ֣י לְאַחֶַׁ֖ד קָרָָ֕א הַנָבִָ֔יא אֱלִישָע֙ בן (יונה מתי א ה חֲגֶֹ֣ר לֹו וַיֵֹ֨אמֶר ) רש״י יה,

גִלְע: ד רָמֵֹׁ֥ת וְלְֶׁ֖ך בְיָדֶָ֔ך הַזֶה֙ הַשֶ֤מֶן פְֶַ֣ך וְְ֠קַח ִָּֽמָתְנֶֹ֗יך

שָָ֑מָהּורְאִּֽה־שְָ֠ם (ב)ּובֶָׁ֖אתָ בֶן־נִמְשִֹ֗י ט בֶן־יְהֹושָפָ הֵּ֨וא י יאת ב וְה אֶחָָ֔יו מִתֵָֹׁ֥וְך וַהֶ֣קִּֽמֹתֹו֙ ָּ֙ובֲאתָ֙

בְחִָּֽדֶר חֵֶׁ֥דֶר: אֹתֶֹׁ֖ו אֶל־יִשְרָא לְמֶֶׁ֖לְֶך תִֵׁ֥יךִּֽ מְשַחָ֑ יְקֹוָָ֔ק כָה־אְמֶַ֣ר וְאִָּֽמַרְתָ֙ עַל־רֹאשָֹ֔ו וְיָצַקְתֶָ֣ פְַך־הַשֶ֙מֶן֙ וְלָקַחְתָ֤ ִֹּֽ(ג) ל

תְחַכִֶּֽה וְלֵֹׁ֥א וְנֶַׁ֖סְתָה הַדֶַ֛לֶת: ּופָתַחְתֵָׁ֥

גִלְעִָּֽד רָמֵֹׁ֥ת הַנָבִֶׁ֖יא הַנֵַׁ֥עַר הַנַַ֛עַר וַיַּ֧לְֶך: (ד)

ו יִֹּֽשְבִָ֔ים הַחַ֙יִל֙ שָר֤י וְהִנֵ֨ה וַיָבֹֹ֗א ַ(ה) יָֹ֕אמֶר לָָ֔נּו מִכ אֶל־מִֶ֣י הּוא י שָָ֑רֶוַיֹ֤אמ֙ר ה לַיך א לֶֶׁ֖י ִַ֛דָבֵָׁ֥ר

וַיֶֹׁ֖אמֶר הַשִָּֽר לֵֶׁ֥יך: א יִשְרָאָ֔ל אֱֹלהֶ֣י ק֙ יְקֹו ִֹּֽכָה־אָמַ֤ר אמֶרֹֹ֗ול אֶל־רֹאשָֹ֑וֶֹ֣וַי הַשֶֶׁ֖מֶן וַיִצֵֹׁ֥ק הַבַָ֔יְתָה וַיָבֶֹ֣א וַיָ֙קָם֙ (ו)

אֶל־יִשְרָאִּֽל יְקֹוֶָׁ֖ק אֶל־עֵַׁ֥ם לְמֶַ֛לְֶך: מְשַחְתִַּ֧יךִּֽ

עֲב דְמֶ֣י׀ וְנִקַמְתִ֞י אֲדֹנֶָ֑יך אַחְאָב אֶת־בֵׁ֥ית וְהִֵ֨כִיתָָ֔ה ֶָׁ֖(ז) דֶַ֣י ד מִי יְקֹוֶָׁ֖ק כָל־עַבְדֵׁ֥י יאִֹ֗יםּודְמֵַׁ֥י ִהַנְבַ֛

: אִיזִָּֽבֶל ו בְקְיר מַשְתִֶ֣ין לְאַחְאָב֙ וְהִכְרַתִ֤י אַחְאָָ֑ב כָל־בֶ֣ית וְאָבֶַׁ֖ד ִָ֔(ח) עָצֵּׁ֥ור ב: יִשְרָאִּֽל ְוְעָזֶּׁ֖וב

עְשֵָׁ֥אֶב: ן־אֲחִיִָּֽה ב בֶן־נְבָָ֑טּוכְבַית יָרָבְעֶָ֣ם כְבֶׁ֖ית אַחְאָָ֔ב אֶת־בֶ֣יתֶׁ֖ וְנִָּֽתַתִי֙ (ט) הַדֶֶׁ֖לֶתַו: יָנִֹּֽס ח וֵַׁ֥יִפְת קֹבַר וְאֶ֣ין יִזְרְעֶֶׁ֖אל בְחֵׁ֥לֶק הַכְלָבִַ֛ים יֹאכְלַּּ֧ו בֶל וְאֶת־אִיזֶ (י) ָ֑

מַדַּוע הֲשַ֛לָֹ֔ום לֹו֙ וַיֹ֤אמֶר אֲדֹנָָ֔יו אֶל־עַבְדֶ֣י יָצָא֙ הֹּ֗וא וְי ָ(יא) וַיֶֹ֣אמֶר לֶָ֑יך א זֶֶׁ֖ה ה גֵָׁ֥ע ַבִָּֽא־הַמְש

יהֶָ֔ם אֲל וְאֶת־שִיחִֹּֽו אֶת־הָאִֶׁ֖יש יְדַעְתֵֶׁ֥ם: אַתֶַ֛ם

)(יב וַיֹאמְרֶּ֣ו לָָ֑נּו הַגֶד־נֶָׁ֖א שֶָ֔קֶר וַיֹֹ֗אמֶר יְקֹוָָ֔ק מֶַ֣ר א ה כֹ לָאמָֹ֔ר לַי֙ א מַ֤ר א וְכָזֹאת֙ ָכָזֹ֤את

אֶל־יִשְרָאִּֽל לְמֶֶׁ֖לְֶך ִּֽמְשַחְתִֵׁ֥יך: רֶּׁ֖ו בַשֹופָָ֔רְוַיֹאמ תְקְעּו֙ וִַַּּֽ֣י הִַּֽמִעֲלָֹ֑ות אֶלֶֶַּ֣֣־גַרֶם תַחְתֶָׁ֖יו וַיָשִֵׁ֥ימּו בִגְדָֹ֔ו אִֶ֣יש וַיִקְחּו֙ וִַַּּֽ֣יְמַהֲרֹּ֗ו (יג)

הִּּֽוא: י מָלְֵַׁ֥ך

אֶל־יֹורָָ֑ם בֶן־נִמְשִֶׁ֖י בֶן־יְהֹושָפֵָׁ֥ט הַּ֛וא י שֹ֗ר )(ידַוַיִתְק וְיֹ֩ורָם וְכָל־ הּוא גִלְעָֹ֗ד ת בְרָמ ר הָיֵָ֨הֹשֶֹ֣מ

מִֶּֽלְֶך־אֲרִָּֽם חֲזָאֶׁ֖ל מִפְנֵׁ֥י: יִשְרָאָ֔ל אֶת־ בְהִלֶָ֣חֲמָֹ֔ו ים אֲרַמ יִָ֔כֶ֣הּו מִן־הַמַכ֙יםֲאַשֶֶ֣ר בְיִזְרְעֶֹ֗אל לְהִתְרַפֶ֣א לְֶך הַמֶ יְהֹורֵָ֨ם וַיָשָב֩ ִ(טו)

הּוא י אֲרָָ֑ם֙וַיֹ֤אמֶר מֶֶ֣לְֶך חֲזָאֶׁ֖ל צ֤אָפ֙לִיט אַל־י נַפְשְכֶָ֔ם אִם־יֶ֣ש הַגִֵׁ֥יד לָלֶֶׁ֖כֶתְל יר ִָ֔מִן־הָע

: בְיִזְרְעִֶּֽאל ש שֹכֶ֣ב יֹורֶָׁ֖ם כִֵׁ֥י יִזְרְעֶָ֔אלָה וַיֶ֣לְֶך הּוא֙ י וַיִרְכַ֤ב ָָ֑(טז) אֶת־ לִרְאֵֹׁ֥ות יָרֶַׁ֖ד הּודָָ֔ה מֶֶ֣לְֶךְי זְיָה֙ ִַּֽוַאֲח מָה

יֹורִָּֽם: בֹאָֹ֔וָֹ֕וַי ְב י֙הּוא ת אֶת־שַ֤פְע וַיַ֞רְא בְיִזְרְעֶֹ֗אל ל עִַּֽל־הַמִגְדָ עֹמֵ֨ד וְהַצֹפֶה֩ ִ(יז) אמֶר רֹאֶָ֑ה אֲנִֶ֣י שִפְעֶַׁ֖ת

יְהֹורָֹ֗ם וַיֶֹ֣אמֶר וְי לִקְרָאתֶָׁ֖ם רַכַָ֛בּוִּֽשְלֵַׁ֥ח ֹקֵַׁ֥ח הֲשָלִֹּֽו: ם אמֵַׁ֥ר

שלמה

ירבעם רחבעם

אחאב

עתליה י(ה)ורם ישראל מלך

יהוא

יהושפט ן ב נמשי בן

יהוידע

הכהן

זכריה

יהושבע

י(ה)ואש

אחזיהו

י(ה)ורם יהודה מלך

דוד

ישראל ממלכת יהודה ממלכת

איזבל אתבעל בת צידונים מלך

Page 3

לִקְרָאתֹֹ֗ו֙וַיֹ֙אמֶר הַסּוס רֹכֵ֨ב לְֶך֩ וַי (יח) ה הַמֶ֙לְֲך֙ ֶכִֹּֽה־אָמַ֤ר ם שָלָֹ֔ו מַה־לְךֵּׁ֥ולְשָלֶֹׁ֖ום הַּ֛וא י וַיַֹּ֧אמֶר

ו עַד־הֶׁ֖ם בִָּֽא־הַמַלְאְֵָׁ֥ך אמָֹ֔ר ל הַצֹפֶה֙ וַיַג֤ד אִֶּֽל־אַחֲרָָ֑י ְסֶֹ֣ב לִֹּֽא: ־שִָּֽב

הֶָ֔ם אֲל וַיָבֶֹ֣א נִי֒ ש סּוס֘ רֹכֶ֣ב לַֹ֗ח וַיִש ְ(יט) וַיַֹ֛אמֶר מֵַׁ֥רַה ָכִֹּֽה־א שָלָֹ֑וםַֹּ֧וַי מֶֶׁ֖לְֶך הַּ֛וא י אמֶר ֵׁ֥מַה־לְך

אִֶּֽל־אַחֲרִָּֽי סֵֹׁ֥ב: ּולְשָלֶֹׁ֖ום כ֙מִנְהַג וְהַמִנְהְג וְלִֹּֽא־שָָ֑ב יהֶֶׁ֖ם עַד־אֲל בֵָׁ֥א אמָֹ֔ר ל הַצֹפֶה֙ וַיַג֤ד ָֹ֗(כ) בְשִגָעֶֹׁ֖ון כִֵׁ֥י מְשִָ֔י בֶן־ִנ הֶּ֣וא י

: יִנְהִָּֽג

יְהֹורָם )(כא֙וַיֹ֤אמֶר מ יְהֹורֶָ֣ם צֶ֣א רִכְבָֹ֑וִֶּֽוַי וַיֶאְסֶֹׁ֖ר אֱסָֹ֔ר וַאֲחַזְי ל לְֶך־ָיְִ֠שְרֵָ֨א ה מִֶּֽלְֶך־יְהּודָ הּו אִֶ֣יש

אלִִּֽי הְיִזְר: ע נָבַֹות בְחֶלְקֶַׁ֖ת וַיִמְצָאָ֔הּו הָּ֔וא י לִקְרֶַ֣את וַיִּֽצְאּו֙ ֵׁ֥בְרִכְבֹֹ֗ו

)(כב הָּ֑וא י הֲשָלֶֹ֣ום וַיֶֹׁ֖אמֶר הָּ֔וא אֶת־י יְהֹורָם֙ כִרְאֹ֤ות וַיְהִֹ֗י ֹ֙וַי֙אמֶר ֶָ֣מ הַשָלָֹ֔ום ה אִיזֶַּ֧בֶל עַד־זְנּונ֞י

הָרַבִִּֽים: אִמְךַּ֛וכְשָפֶֶׁ֖יהָ

)(כג אֶל־אֲחַזְיֶָׁ֖הּו וַיֵֹׁ֥אמֶר וַיָנָֹ֑ס יָדֶָׁ֖יו יְהֹורַָ֛ם וַיַהֲפְַֹּ֧ך מֵָׁ֥הֲאִָּֽחַזְי: ה ִמְר

)(כד הּ֞וא וְי ו זְרֹעַיו בֶ֣ין אֶת־יְהֹורָם֙ וַיְַַּ֤֣ך בַקֶֹ֗שֶת יָדֶֹ֣ו ָָ֔מִלַּ֧א צֵׁ֥א י מִל ִהַחֶׁ֖צִי בְרִכְבִֹּֽו: וַיִכְרֶַׁ֖ע בָֹ֑ו

ש בְחֶלְקַָ֕ת הַשְלִכָ֔הּו א שָ שִָּֽלִשָֹ֔ו אֶל־בִדְקַר֙ וַיֹֹ֗אמֶר ְ(כה) נָבֶֹ֣ות דֶׁ֖ה ה וָאַֹ֗ת אֲנִֶ֣י כִִּֽי־זְכֹ֞ר אלָי ְהַיִזְרִָ֑ע

הַזִֶּֽה אֶָׁ֖ת־הַמַש: א עָלֶיו נָשֶָ֣א וִַּֽיקֹוָק֙ אָבִָ֔יו אַחְאֶָ֣ב י֙ אִַּֽחֲר צְמָדִים֙ רֹכְבִ֤ים ָָ֔אֶ֣ת נ אֶ֙מֶש֙ רָאִ֤יתִי יו בָנָ וְאֶת־דְמֵ֨י נָבֹות֩ אֶת־דְמֶ֣י א אִם־לֹ ְ(כו) ם־ א יְקֹוָָ֔ק חֶלְקֵָׁ֥ה ב לְךַ֛ ִֵׁ֥וְשִלַמְתַי

כִדְבֵַׁ֥רְיִָּֽקֹו: ק בַחֶלְקֶָׁ֖ה הַשְלִכַ֛הּו שַָּ֧א וְעַתָֹ֗ה ם־יְקֹוָָ֑ק נְא הַזֶֹׁ֖את

הַגַָָּ֑֣ן בֶ֣ית דֶֶׁ֖רְֶך וַיָָ֕נָס רָאָָ֔ה מִֶּֽלְֶך־יְהּודָה )(כז֙וַאֲחַזְיָ֤ה רְדֵֹ֨ףַא ִוַי הֹּ֗וֶ֣ י יו חֲרָ הּו הַכ גַם־אֹתֹ֞ו וְַ֠יֹאמֶר א

ש מְגִדֹוַוִָּֽיֵָׁ֥מָת וַיֵָׁ֥נָס אֶת־יִבְלְעָָ֔ם אֲשֶֶ֣ר ה־גּור֙ אֶל־הַמֶרְכָבָֹ֗הֶׁ֖בְמִַּֽעֲל ם:

דָוִִּֽד… ב: עִֵׁ֥יר רָתַֹ֛וִעְם־אֲבֹתֶָׁ֖יו קְב ב אֹתַֹּ֧ו וַיִקְבְרֵּ֨ו יְרּושָלְִָָָֽ֑מָה עֲבָדֶָׁ֖יו אֹתַֹ֛ו וַיַרְכִַּ֧בּו ִ(כח)

9 )מל יא פרק ב כים

)(אֲוִַּֽע אֲחַזְיָָ֔הּו אֶ֣ם תַלְיָה֙ כָל־זֵֶַּׁ֥֣רַעַה ת א ד תְאַבֶׁ֖ וַתָ֙קָםַוָ֔ בְנָָּ֑ה מֶ֣ת כִֶ֣י ֙רָאֲתֶָׁ֖ה מַמְלָכִָּֽה:

וַתִקֶַ֣ח (ב) אֶת־ֶָ֣יֹוא הּו אֲחַזְיָ אֲחֵֹ֨ות בַת־הַמִֶּֽלְֶך־יְֹ֠ורָם יְהֹושֶֶ֣בַע בֶן ש ־אֲחַזְיָֹ֗ה ִוַת מִתֹ֤וְך אֹתֹו֙ גְנֹ֤ב

הַמ בַחֲדֶַ֣ר ינִקְתֶֹׁ֖ו וְאֶת־מ אֹתֵֹׁ֥וִ הַמֶּ֣ומָתִָ֔ים ֙בְנִּֽי־הַמֶ֙לְֶך וַיַס טָֹ֑וְת אֹתַֹ֛ו תִַּ֧רּו וְלֵֹׁ֥א עֲתַלְיֶָׁ֖הּו מִפְנֵׁ֥י

: הּומִָּֽת ע מַלֵֶׁ֥כֶת וֶָׁ֖עֲתַלְיֹה שָנִָ֑ים שֶ֣ש מִתְחַבֶׁ֖א יְקֹוָָ֔ק בֶ֣ית אִתָּה֙ וַיְהִ֤י ַ(ג) ל־הָאִָּֽרֶץ פ:

לֶָׁ֖יו א אֹתַָ֛ם וַיָבֵׁ֥א צִָ֔ים וְלֶָ֣ר לַכָרִי֙ אָֹות אֶת־שָרֶ֣יַהֹ֗מ וַיִקֶַ֣ח׀ ע יְהֹויָד שָלֵַ֨ח הְַ֠שְבִיעִית ָ(ד)ּובַשָנֶָ֣ה וַי יָָ֔קֹוֵַַּׁ֣֥ק בְבֶ֣ית אֹתָם֙ וַיַשְבַ֤ע ית בְרִ לָהֵֶ֨ם וַיִכְרֹת֩ יְקֹוָָ֑ק ְבֶ֣ית אֶת: ־בֶן־הַמִֶּֽלְֶך אֹתֶָׁ֖ם רְא

בָאֶ֣י מ֙כֶם הַשְלִשִ֤ית תִעֲשָּ֑ון אֲשֶֶ֣ר הַדָבֶָׁ֖ר זֵֶׁ֥ה אמָֹ֔ר ל וַיְצַּוֶ֣ם ַ(ה) בֵׁ֥ית מִשְמֶֶׁ֖רֶת שֶֹ֣מְרָ֔י ו ְהַשַבָָ֔ת

: הַמִֶּֽלְֶך הִָ֑רָצְיםּוש אַחֶַ֣ר בַשֶַׁ֖עַר וְהַשְלִשִֵׁ֥ית סָּ֔ור בְשֶַ֣עַר וְהַשְלִשִית֙ ָ(ו) הַבֶַׁ֖יִת מִשְמֵֶׁ֥רֶת אֶת־ מַרְתֶַ֛ם

: מַסִָּֽח אְת־מִש וְשִָּֽמְרַּ֛ו הַשַבָָ֑ת יֹצְאֶ֣י כֶֹׁ֖ל בָכֶָ֔ם הַיָדֹותֶ ֙(ז)ּושְת֤י מֵֶׁ֥רֶת אֶל־הַמִֶּֽלְֶך ית־יְקֹו: ק ֶָׁ֖ב

אֶת־הַמֶֶׁ֖לְֶך וִהְיֵּׁ֥ו ת יּומ רֶֹׁ֖ות אְל־הַשָָ֑ד וְהַבֶא בְיָדָֹ֔ו לֶָ֣יו וְכ יש אִ סָבִֹ֗יב לְֶך עַל־הַמֶ וְהִקַפְתֵֶ֨ם ֵָׁ֥(ח)

אתֵֹׁ֥וּובְבֹאִֹּֽוִַַּּֽ֣: בְצ

ן הַכ֒ה יְהֹויָדֶָ֣ע אֲשֶר־צִּוָה֘ כְכֶֹ֣ל אֹֹ֗ות הַמ שָרֶ֣י וֹיַעֲשּ֞ו (ט) עִֶׁ֖ם ת הַשַב בָאֶ֣י אָָ֔ת־אֲנָשָָ֔יו אִֶ֣יש ְוַיִקֶחּו֙

הַכֹהִּֽן אֶל־יְהֹויָדֵָׁ֥ע וַיָבֶֹׁ֖אּו הַשַבָָ֑ת: יֹצְאֶ֣י יְקֹוִָּֽק בְבֵׁ֥ית אֲשֶֶׁ֖ר דָו: ד לִָ֑מֶֶ֣לְֶך יםֲאַשֶֶׁ֖ר וִָ֔אֶת־הַשְלָט אִֶּֽת־הַחֲנִית֙ אֹֹ֗ות הַמ לְשָרֶ֣י ן הַכֹה וַיִתֵ֨ן ְ(י) הַבַ֤יִת מִכֵֶ֨תֶף בְיָדֹֹ֗ו לֶָ֣יו וְכ אִֶ֣יש׀ ים הָרָצִ וַיַעַמְדֵּ֨ו (יא) הַשְמָאלִָ֔ית יִת֙ הַב ְהַי֙מָנִיתַעַ֙ד־כֶ֤תֶף

סָבִִּֽיב עַל־הַמֶֶׁ֖לְֶך וְלַבָָ֑יִת: לַמִזְבֶׁ֖חַ

ו ַ(יב) א וֹיַמְלִֵׁ֥כּו הֶָ֣עַדָּ֔ות וְאֶת־ אֶת־הַנ֙זֶר֙ עָלָיו֙ וַיִת֤ן אֶת־בֶן־הַמֶֹ֗לְֶך יֹוצִֶ֣א ־כָָ֔ף וַיַכּו וַיִמְשָחָ֑הּו תֶֹׁ֖ו

הַמִֶּֽלְֶך יְחִֵׁ֥י וַיֹאמְרֶּׁ֖ו ס:

י: קֹוִָּֽק בֵׁ֥ית אֶל־הָעֶָׁ֖ם וַתָבֵֹׁ֥א הָעָָ֑ם הִָּֽרָצִֶׁ֖ין אֶת־קֵֹׁ֥ול עֲתַלְיָָ֔ה וַתִשְמֶַ֣ע ְ(יג) ־עַ֤ם וְכָל אֶל־הַמֶָ֔לְֶך וְהַחֲצִֹּֽצְרֹות֙ וְהַשָרִ֤ים כַמִשְפָֹ֗ט עִַּֽל־הָעַמּוד עֹמֵ֨ד הַמֶלְֶך֩ וְהִנֶ֣ה רֶא וַת (יד)

ו בַחֲצִֹּֽצְרָֹ֑ות וְתֹקֶׁ֖עַ שָמָ֔חַ ַהָאָ֙רֶץ֙ קִָּֽשֶר קֵֶׁ֥שֶר וַתִקְרֶָׁ֖א אֶת־בְגָדֶָ֔יהָ עֲתַלְיָה֙ תִקְרַ֤ע ס:

אֹתָּה הֹוצ֙יאּו יהֶם֙ אמֶרֲאִ֤ל וַי הַחַֹ֗יֹ֤ל דֶ֣י פְק אֶֹ֣ות׀ אֶת־שָרֵׁ֥יִהַמ ן ה הַכ יְהֹויָדֵָ֨ע וַיְצַו֩ (טֹו) אָמֶַ֣ר י כִ בֶחָָ֑רֶב הָמֶ֣ת אַחֲרֶֶׁ֖יהָ וְהַבֵָׁ֥א רָֹ֔ת לַשְד אֶל־מִבֶ֣ית יְקֹוִָּֽק ב: ית ל־תּומֶַׁ֖ת אֵׁ֥ ֹהַכַהָ֔ן

ה בַית הַסּוסִֶׁ֖ים דִֶּֽרְֶך־מְבֵֹׁ֥וא וַתָבַֹ֛וא יָדַָ֔יִם לָּהֶ֣ וַיָשִ֤מּו ֙(טז) ש וִָּֽתּומֶַׁ֖ת מֶָ֑לְֶךַ ם… ס:

10 ) יב פרק ב מלכים פ בְמָלְכִֹּֽו: יְהֹואֵָׁ֥ש שָנִֶׁ֖ים בֶן־שֵֶׁ֥בַע (א) מ שָנָָ֔ה וְאַרְבָעִֶ֣ים יְהֹואָָ֔ש מָלְֶַ֣ך הּוא֙ לְי בִשְנַת־שֶ֤בַע ָ(ב) מִבְאֵׁ֥ר צִבְיֶָׁ֖ה אִמָֹ֔ו ם וְש לִִָָָֽ֑ם בִירִּּֽוָשֶ֣ לְֶַׁ֖ך

: שִָּֽבַע

הַכ יֹהֹויָדֶָׁ֖ע הֹורְהּו אֲשָָ֔ר כָל־יָמָָ֑יו יְקֹוֶָׁ֖ק ינֵׁ֥י בְע הַיָשַָ֛ר יְהֹואַָּ֧ש )(גֶֶ֣וַיֵַ֨עַש הִּֽן:

בִּֽבָמ: ֹות… מְזַבְחִֵׁ֥יםּוִּֽמְקַטְרִֶׁ֖ים הָעַָ֛ם עֵֹׁ֥וד לֹא־סָָ֑רּו הַבָמֶֹׁ֖ות רֵַׁ֥ק ַ(ד)

יֹואֶָׁ֖ש דִבְרֵׁ֥י וְיֶַ֛תֶר )(כ לְמַלְכֵ֥י ים הַיָמ בְרֵ֥י ד פֶר עַל־ס ם כְתּובִֹ֗יַ֛ הֲלֹוא־הֶ֣ם עָשָָׂ֑ה וְכָל־אֲשֶׁ֣ר

יְהּודָָֽה:

1 1 ) כד פרק ב הימים דברי

בְמֹות שִּֽנֶָׁ֖ה אַָּ֧הּושִַֹ֛לשָים בֶן־מ וַיָמָֹ֑ת יָמִֶׁ֖ים וַיִשְבֵַׁ֥ע יְהֹויָדַָ֛ע )(טוְוַיִזְקַַּ֧ן וֹ:

טֹובָה כִִּֽי־עָשָ֤ה עִם־הַמְלָכִָ֑ים בְעִיר־דָוִֶׁ֖יד וַיִקְבְרֵׁ֥הּו ֙(טז) שְרָא ִבְיָ֔ ל יתִֹּֽו הָא: ֹלהִֶׁ֖יםּוב ֱוְעִֵׁ֥ם

ל יְהּודָָ֔הֲוַיָֽשְתַחַוּו שָרֶ֣י אּו בָ יְהֶֹ֣ויָדָָ֔ע מֹות֙ וְאִַּֽחֲרֵׁ֥י (יז) שָמ ָאֵַ֥ז - מָׂ֑לְך יהָֽם: אֲל לְך הַמ ע

(י קֶֹ֗צֶף וִַַּּֽ֣יְהִי עֲצַבִָ֑ים וְאֶת־ה רִָּֽים אֶת־ִֶׁ֖הָאֲש וַיִַּֽעַבְדֵּׁ֥ו יהֶָ֔ם אֲבֹות אֱֹלהֶ֣י יְקֹוָק֙ אֶת־ב֤ית וַיִַּֽעַזְבֹּ֗ו ח)

זִֹּֽאת בְאַשְמָתֶָׁ֖ם וִירֶּ֣ושָלִַָ֔ם יְהּודָה֙: עַל־: זִִּֽינּו הֶא וֱלֵֹׁ֥א ידּוֶָׁ֖בְם וַיָע אֶל־יְקֹוָָ֑ק לַהֲשִיבֶָׁ֖ם נְבִאִָ֔ים בָהֶם֙ וַיִשְלַ֤ח ִֵׁ֥(יט) ס

12 ב סימן ח פרשה וארא פרשת (וילנא) רבה )שמות חירם הן, ואלו לנפשם והרעו אלהות עצמן שעשו אדם בני מד' אחד היה, פרעה

, יהודה מלך ויואש ופרעה, ונבוכדנצר,

מנין חירם /יחזקאל (שם שנאמר לנפשו ששחת ומנין אני", אל ותאמר וגו' צור לנגיד כח״אמור /יחזקאל/ (שם )שנאמר

בך" לראוה נתתיך מלכים לפני השלכתיך ארץ על יפעתך על חכמתך שחת ביופיך לבך )/כ״ח״גבה,

מנין נבוכדנצר לעליון" אדמה עב במתי על יד״אעלה (ישעיה דכתיב אלוה עצמו )שעשה (שם הוא ברוך הקדוש א״ל,

/ בור" ירכתי אל תורד שאול אל י״ד״אך )/ישעיהו, במלכותו שהוא עד למדבר הגלהו הוא ברוך הקדוש לו עשה מה שנאמר נקבה בדמות אותו רואין והחיות הבהמות והיו יאכל, כתורין ועשבא ד) (דניאל שנאמר כבהמות עשב והאכילו

י בהמות ב״ושוד )(חבקוק קריה"… ארץ וחמס אדם מדמי חיתן ת זא כל ועל בם", תתחתן ז״ולא (דברים שנאמר )כענין

יתוב" עלי ומנדעי נטלת לשמיא עיני נבוכדנצר אנא יומיא ד״ולקצת (דניאל דכתיב ליה יהיב אינש )ולבב,

אלוה עצמו שעשה מנין ופרעה ר שנאמ אויביו ביד הוא ברוך הקדוש מסרו עשיתני", ואני יאורי כט״לי (יחזקאל )שנאמר

מצרי מלך חפרע פרעה את נותן הנני ה' אמר מד״כה )(ירמיה ם" ה האש ראש את ה״ופרע (במדבר שנאמר כענין חפרע מה ),

הזכרון" מנחת את כפיה על ונתן כנשים" מצרים יהיה ההוא יט״ביום (ישעיה וכתיב ), ,

אלוה עצמו שעשה מנין יואש כד" ב (ד״ה )דכתיב יהודה שרי באו יהוידע מות ואחרי

אליהם" המלך שמע אז למלך- וישתחוו, מהו אמרו, אלוה שעשאוהו למלך- וישתחוו

לו, הקדשים קדשי מבית שנים שבעה לאחר יוצא היית לא אלוה שאתה אלולי אמר

ב הימים /דברי (שם שנאמר ', לנפשו והשחית אלוה ליעשות עצמו על וקבל הוא כך להן ארם" חיל עליו עלה השנה לתקופת )/כ״ד״ויהי כ״ד ב' הימים /דברי (שם וכתיב )/,

שפט עשו יואש "ואת שפוטים אלא שפטים תקרי אל ים", לנשים שם "ותהי (ל'

י) כג יחזקאל בה", עשו ושפוטים י כ ממנו כ״ד״ובלכתם ב' הימים /דברי (שם וכתיב )/,

וגו רבים במחלויים אותו עזבו המלכים". בקבורת קברוהו ולא וימת. . '

Page 4

3 1 ) כד פרק ב הימים דברי כֶֹ֣ה׀ ם לָהֶ יֵֹ֨אמֶר ו לָעָָ֑ם מַעֶַ֣ל עֲמֶֹׁ֖ד הַכֹהָ֔ןִַַּּֽ֣וַי בֶן־יְהֹויָדֶָ֣ע כַרְיָה֙ אֶת־ְז לִָּֽבְשָה֙ אֱֹלהִֹ֗ים וְרֶּ֣וחַ (כ) תַצ וְלֶֹ֣א יְקֹוָק֙ אֶת־מִצְֹו֤ת ים עֹבְרִ אַתֵֶ֨ם לָמָה֩ הָאֱֹלהִֹ֗ים ְאָמֶַ֣ר וַיִַּֽעֲזֵֹׁ֥ב ת־יְקֹוֶָׁ֖ק י־עֲזַבְתֵֶׁ֥םֶא כ לִָ֔יִִּֽחּו

: אֶתְכִֶּֽם ב ר בֶַׁ֖חֲצֵׁ֥ הַמֶָ֑לְֶך בְמִצְוֶַ֣ת אֶֶׁ֖בֶן ַוַיִרְגְמֵׁ֥הּו עָלָָ֔יו וַיִקְשְרֶּ֣ו (כא) יְקֹוִָּֽק: ית

יְהֹויָדָ֤עָא֙בִיו ה עָשָ אֲשֵֶ֨ר הַחֶ֙סֶד֙ הַמֶֹ֗לְֶך יֹואֶָ֣ש וְלֹא־זָכַ֞ר (כב) עִמָֹ֔ו ו אֶת־בְנָֹ֑ו וִַַּּֽ֣יַהֲרֶֹׁ֖ג אָמַַ֔ר ּכְמֹותֶֹׁ֣ו

: פ דְרָֽש וְי ק יְקֹוָ א יֵֵ֥֥ר

וַיָבֹֹ֗אּו אֲרָם֒ חֶ֣יל עָלָיו֘ עָלֶָ֣ה הַשָנָֹ֗ה לִתְקּופֶַ֣ת וַיְהִֶ֣י׀ (כג) אֶת־כָל־ וַיַשְחִַ֛יתּו ם וִירֶּ֣ושָל אֶלָ־יְהּודִַָ֔ה֙

דַרְמִָּֽשֶק לְמֵֶׁ֥לְֶך שִלְחֶּׁ֖ו וְכָל־שְלָלֵָׁ֥ם עָָ֑ם מ הָעֶָׁ֖ם: שָרֵׁ֥י

אֶת־יְקֹוֶָׁ֖ק עִָּֽזְבָּ֔ו כִֶ֣י ד מְא לָרֶֹ֣ב חַ֙יִלָֹ֔ בֵָׁ֥יָד֙ם נָתֵַ֨ן וִַּֽיקֹוְק֙ אֲרָֹ֗ם חֶ֣יל בֶָ֣אּו׀ ים אֲנָשִ בְמִצְעֵַ֨ר כִי֩ ָ(כד)

שְפָטִִּֽים עָשֵּׁ֥ו וְאֶת־יֹואֶָׁ֖ש יהֶָ֑ם אֲבֹות: אֱֹלהֶ֣י

אֹתֹו כִִּֽי־עָזְבֶּ֣ו מִמֶֹ֗נּ֘ו (כה)ּובְלֶכְתֶָ֣ם רַבִיםִהַתְק ֒בְמַחֲלּוֶ֣יִם שְרֵּ֨ו ע יֶָ֣הֹויָד י֙ בְנ י֙ בִדְמ עֲבָדְיו יו ָֹ֗עָלָ

וַיָמָֹ֑ת עַל־מִטָתֶֹׁ֖ו וַיִַּֽהַרְגֵׁ֥הּו הַכֹהָ֔ן ו דְוִָ֔יד בְעָיר ִֶ֣וִַַּּֽ֣יִקְבְר֙הּו֙ הַמְלָכִִּֽים בְקִבְרֵֹׁ֥ות קְבָרֶׁ֖ה: ּו לֵֹׁ֥א

4 1 ב עמוד נז דף גיטין מסכת בבלי )תלמוד קרחה בן יהושע רבי אמר אבין בר חייא רבי: אמר ירושלים מאנשי אחד זקן לי, סח תשעים הרג ובירושלים רבוא, עשרה ואחת מאתים טבחים רב נבוזראדן הרג זו בבקעה ודמים שנאמר: מה לקיים זכריה, של בדמו ונגע דמן שהלך עד אחת, אבן על רבוא וארבע

נגעו. בדמים, וסליק מרתח קא דהוה דזכריה לדמיה אשכחיה: אמר ליה האי: אמרו? מאי

להו אידמו: אמר, לא ו דמי אייתי דאשתפוך. זבחים דם או- ל ואי מוטב, לי- אמריתו אי

ליה דפרזלי: אמרי במסרקי לבשרייכו. מסריקנא קא דהוה בן הוה נבייא לך, נימא מאי

דמיה נייח קא דלא שנין כמה והא ליה, וקטלינן עילויה קמינן דשמיא, במילי לן. מוכח

( 252 רבה) קהלת בשם יוסף עץ שנה- ליה. א מפייסנ אנא להו: אמר אייתי גדולה סנהדרי

תינוקות אייתי נח, ולא עילויה קטל ובתולות בחורים נח, ולא עילויה קטל קטנה וסנהדרי

נח: א״ל ולא עילויה קטל רבן בית, של לך ניחא איבדתים, שבהן טובים זכריה, זכריה,

נח הכי ליה כדאמר לכולהו? . דאבדינהו בדעתיה תשובה הרהר שעתא בההיא ומה אמר: ,

נשמתא- הני כל דקטל רא גב ההוא כך, אחת- נפש על אם כמה אחת על אזל ערק כמה! ו

רש״י נכסיו), על תהא מה שפרט צוואה (שטר פרטתא שטר שדר ואגייר. בביתיה

15 כ פסוק ב פרק )איכה וְִּֽהַבִָ֔יטָה יְקֹוָק֙ רְא֤ה יםִפ֙רְיָם נָש אִם־תֹאכֵַ֨לְנָה כָֹ֑ה עֹולֶַ֣לְתָ ִ֤לְמִֶׁ֖י טִפ עֹלֲלֶ֣י חִָ֔ים,

: יא וְנָב כֹהֵׁ֥ן אֲדֹנֶָׁ֖י בְמִקְדֵַׁ֥ש הָרַ֛ג אִםִִּֽ־י

רש״י על דרשוהו ורבותינו אמותם בטפוחי לים גד שעודן רכים ילדים טפוחים- עוללי (כ) מה לפי המקדש לבית זהב לתת יום בכל בטפחים מודדתו אמו שהיתה יוסף בן דואג

אכלתו ולבסוף גדל: שהיה

ר ונביא- כהן ה' במקדש יהרג ם א משיבתם הקדש וח את שהרגתם לכם נאה וכי

ליואש להשתחוות כשבאו שהוכיחם הימים בדברי שכתוב כמו יהוידע בן זכריה

, (ד״ה ע״א ועשאוהו והרגוהו ונביא כהן והיה יהוידע בן זכריה את לבשה ורוח כד) ב

: בעזרה

( בזה ירמיהו של למאמר זו תשובה בטעם, יתכן ההקדש גם שוב ונביא כהן והריגת המקדש שחללו דכיון

לביהמ שלה עד)) הערה ב פרק איכה הערות תמימה, , (תורה עליה הגין לא ולכן חולין נעשה "ק

6 1 ) אלשיך אמנם אחד ענינם והבטה ראיה וגם ה'. והביטה ראה יאמר מהראוי וכו'. ה' ראה. (כ)

ישראל כנסת אומרים וכו העטופים עוללים נפש בזכות,'חמים ר לבקש הודיעונו הנה, למי הביטה וגם וכו', העטופים מהעוללים הנזכרת הצרה ה' ראה אומרים, ואנו

כי אמותם, אהבום שלא ולא פרים, נשים באומות תאכלנה אם כה. עוללת מהאומות שהיא זו צרה אל תביט לא ולמה טפוחים עוללי היו, הלא, שהבנים כפולה חטא בלי

האמהות צרת, וגם למאכל היו מראש ה' תאמר ואיך רב, אכזריות והוא לכך שהגיעו

במקדשך חמתך שפוך ידי על עלינו חמלת כי א) (ב: הקינה

, יתברך הוא משיב עשיתם אתם הלא במקדש יהרג אם כי, אחד בנושא משולשת רעה נביא היותו אל ולא כהן, היותו אל ולא ה', מקדש אל הבטתם שלא ונביא, כהן. ה'

שלש עשיתם ואתם אחד, בנושא רעות שתים היות על חמלתי שלא תאמרו: ואיכה

7 1 א עמוד ז דף סנהדרין מסכת בבלי )תלמוד אלא זה מקרא נאמר לא חנילאי בר תנחום רבי דאמר חנילאי. בר תנחום דרבי: ופליגא

אמר ראה מה? , לב (שמות לפניו)" מזבח ויבן אהרן שנאמר״וירא העגל, מעשה כנגד אלעזר רבי אמר יפת בר בנימין: רבי להו- שמענא לא אי אמר: לפניו, שזבוח חור ראה

, ב (איכה ונביא)" כהן ה' במקדש יהרג בי״אם ומיקיים בחור, כדעבדו לי עבדו השתא בתשובה תקנתא להו הויא אפשר לעגל, דליעבדו מוטב לעולם. תקנתא להו הויא. ולא

רש״י )א

ברך. ובוצע זה- מקרא שרה פ אהרן שעשה העגל- מעשה כנגד אלא לעשות לעצמו היתר והורה עצמו, לבין בינו

העגל את. להם

מהזבוח הבין מזבח- ויבן את שהרגו לפניו

להם עשה שלא על. חור

היה ונביא כה. ן אהרן- שות לע סופן דהא תקנתא- להו הויא ולא המקדש בית ויחרב יהוידע, בן בזכריה כן,

כך. על

תוס )א פות

העגל- מעשה כנגד אקרא כדכתיב קאי אמת תורת ד כדמסיק תקנה להם שיהא מעון השיב ורבים. בסיפיה

זקנים דעת )ב לב פרק תשא כי פרשת שמות ד 'פס'

ועל התורה על התוספות בעלי מאת פירושים לקט הוא זקנים 'ו׳הדר זקנים 'דעת 'ספר נלקט ומתי המלקט מי ידוע לא רש״י. . פירוש

ולהשהות לאחר כדי צורות בו עושה שהי' אותו. צר וי משה שיבא עד שמים לשם היתה כונתו וכל כמו

דכתיב" משבחו שהכתוב שמצינו כהן שפתי כי

דעת" ישמרו מ השיב וכתיב״ורבים " עון עון ה ז -

העגל הרגוהו- ואלו ויתקיים תקנה להם היתה לא

ונביא." כהן ה' במקדש יהרג בהם״אם

)ב הב בית למאירי חירה דיני לענין נבחרת שהפשרה פי על אף

כן, אינו איסור לענין ממונות, יאמר ואל זו את יאכל שלא כדי זו את לו נתיר הדיין

בזה וכיוצא זה מקרא נאמר לא שאמרו הוא

י״י" נאץ ברך ר״ל״ובוצע אהרון כנגד אלא

לפניו" מזבח ויבן אהרון שנאמר״וירא ר״ל

על לפניו זבוח חור ה רא לפניו מזבוח ויבן איני אם ואמר כך להם לעשות רצה שלא אם בהם ומתקיים כך לי עושים להם שומע נביא חור שהרי ונביא כהן י״י במקדש יהרג

עונש ליענש שלא תקנה להם יהא ולא היה ואפשר העגל להם שאעשה מוטב מרובה

בתשובה: תקנה להם שיהא

זקנים הדר )ג לב פרק תשא כי פרשת שמות ג 'פס'

בחרט אותו. ויצר צורה צר והיה גריפ״א חרט

של ופשטיה משה ביאת עד אותם לאחר. כדי המפרש כדברי שלא מוכיח זו פרשה מקרא

דסנהדרין בפ״ק מקרא נאמר לא התם דקאמר

העגל מעשה כנגד אלא. זה לגנאי ליה ומפרש

אקרא" וקאי ה" נאץ ברך 'ובוצע. ואינו דח״ו

. כדפירשנו שמים שם ל אלא אהרן נתכוון לא ביה" דכתיב משבחו שהכתוב ומצינו שפתי כי

דעת ישמרו כהן" וכתיב" בשלום

מעון" השיב ובמישור…ורבים העגל מעון פי' בתשובה תקנה להם היה לא הרגוהו דאלו

בהו" דמתקיים כהן ה' במקדש יהרג אם

ונביא" כהן-. ונביא- אהרן זה חור: זה

Page 5

18 אגד חידושי )מהרש״א א עמוד ז דף סנהדרין מסכת ות

)א שבנה ממש דבר בו ראה מה פשוטו לפי ר״ל כו לפניו חור שזבוח ראה כו' ראה.'מה כי שנאמר נתכוין היה דלשמים אהרן דעת הכתוב גילה דקרא בסיפא שהרי כו' מזבח כזה מעשה עשה דלכך אהרן התנצלות אלא אינו קרא דהאי דרשו וע״כ וגו' לה' חג

דלא שעשה מה לעשות מזה והבין לפניו זבוח חור את שראה לפי וגו' עגל הו ויעש שזכר ש ואפשר לחור דעבדי כמו ליה עבדי לפניו הזבוח היה חור כי בידם היה קבלה וקראי

כן מוכיחין עמלק במלחמות אהרן עם בפרט הוא נזכר המפורסמים מעשים בכל שהרי

ו אמר״אהרן בידיו" תמכו חור תורה" ובמתן והנה ו אהרן עמכם"… חור משה שהעמיד

מאותו אח״כ מקום בשום מצינו ולא בהר שהיה יום מ' זמן כל תחתיו וחור אהרן את

אהרן עם חור שהוזכר ואילך מעשה באותן משה במקום היה ואהרן שהוא אמרו וע״כ

ע מוכיחן הוא היה וכשנתעכב יום 'מ ו כך ל. אותו הרגו

כו ונביא כהן ה' במקד.'ש יהרג אם בי ומקיים ודקאמר )ב נתנה לא אז שעדיין אף

משכן ולא מקדש היה ולא לאהרן הכהונה בבכורות היה והעבודה היה בכור אהרן בכל

בבמה מקום במקדש ככהן וה״ל כן לעשות סופן דהא תקנתא להו הויא דלא ופרש״י

יהרג כמ״ש״אם החורבן עיקר היה כך שעל משיבו הקדש רוח שהרי עכ״ל כו' בזכריה ונביא" כהן ה' במקדש יואש המלך בימי החורבן קודם שנים כמה נהרג שזכריה ואף

ע נגזר שאז אפשר כך, ל שנהרגו הניזקין פרק כדאי' החורבן זמן עד תוסס דמו והיה

נבוזראדן ע״י זכריה של דמו על וכמה. כמה

)ג וע לשמ לנו נתנה שהתורה לפי לעולם תקנתא להו הויא דלא זה עון שעל. ושאמר

אליהם ישמע לא אשר מי מיתה הכתוב וענש ונביא- כהן והם תורה לחכמי כמ״ש

ממרא בזקן וגו הכהן אל שמוע לבלתי בזדון יעשה אשר והאיש וגו' הכהנים אל 'ובאת

וגו האיש 'ומת אמר ובנביא אנכי וגו' ישמע לא אשר האיש והיה וגו' להם אקים נביא

שהיה זכריהו והנה וגו מעמו 'אדרוש צדדים, שמשני ונביא כהן אלו- להם היה

ע״ז, לעבוד שלא לו לשמוע במקום הרגוהו ל אב לו, שמעו שלא להם די לא והם-

א כזה עון המקדש, בתשובה, להתכפר אפשר י להם שנתכפר העגל מעשה משא״כ

בתשובה וק״ל עגל דליעבדו מוטב: כדקאמר

19 א עמוד ז דף סנהדרין מסכת חיים )תורת סטנוב בערים ואב״ד כר״מ שימש רבנים. של מיוחסת למשפחה בן היה שור הירש צבי נפתלי ב״ר חיים ם אברה ר' שצ״ב1632 בשנת נפטר הדור. גדולי בין ונחשב שבגליציה, ובלז ( בלז בעירו.) בתשובה תקנתא להו הוי אפשר לעגל דליעבדו. מוטב תימה לכאורה עבודת והלא

שבתורה עבירות ומכל מים ד משפיכות חמורה ומזלות כוכבים דאע״ג לומר ויש כולה התורה בכל ככופר הוא הרי ומזלות כוכבים עבודת העובד דכל חמירה דעונשו

בתשובה תקנה לה יש מקום מכל ומודה ומזלות כוכבים בעובדי וכופר דכשחוזר

בהקב״ה- מתוקנת חטאו אבל אפשר הוה לא ונביא כהן ה' קדוש אהרן נהרג ח״ו אם

ההוא חטא ה לתקן ולהחיותו, לחזור אפשר אי שנהרג דאחר על הכתוב קנא ולכך

שעבדו ומזלות כוכבים עובדי חטא על שקנא ממה טפי זכריה הריגת בכמה כדאשכחן

מקראות ולהכי לו לעשות הכתוב צוה בתשובה וחזרו בעגל ישראל שחטאו בשעה

העגל מעשה על לכפר מקדש יש אלהיך ב-"אלה חטאו במדרש כדאיתא ב- ונתרצו ראל"

המשכן" פקודי "אלה שהחריב בזה גרמו אדרבה הנביא לזכריה ישראל שהרגו ובשעה

בתשובה. אפשר הוה דלא משום מקדשו את הוא ברוך הקדוש

20 )רמב ד פרק הנפש ושמירת רוצח הלכות "ם

- ח הלכה אחר האחד ראהו אלא כאחת אותו רואין העדים שני היו ולא נפשות ההורג

ולא בבדיקות העדים שהוכחשו או התראה, בלא עדים שני בפני שהרג ו א האחד, הרצחנין- אלו כל בחקירות, הוכחשו ומים צר לחם אותן ומאכילין לכיפה אותן כונסין מכובד נבקעת שכריסם עד שעורים אותן מאכילים כך ואחר מיעיהן שיצרו עד לחץ

. החולי - ט הלכה מחוייבי לשאר זה דבר עושין ואין דין, בית מיתת מיתה- נתחייב אם אלא

מיתה- חייב אינו ואם אותו ממיתין חמורין עונות שיש שאע״פ אותו, פוטרין

ע״ז, אפילו דמים כשפיכות עולם של ישובו השחתת בהן אין - דמים משפיכות ואין

שבין מעבירות הן העונות שאלו דמים כשפיכות אינן שבת חילול או עריות לומר, צריך

אדם להקב״ה, אבל דמים שפיכות עון בידו שיש מי וכל חבירו, לבין שבינו מעבירות

גמור רשע הוא הרי זה יצילו ולא זה עון כנגד שקולין ימיו כל שעשה המצות כל ואין

שנ" הדין מן 'אותו ( וגו נפש בדם עשוק 'אדם אַל־יִתְמְכּו־ב יָָ֝נֹּ֗וס ִּֽעַד־בֵֹׁ֥ור כח, שלי,"מ ֹו י)ז.

מאחאב ולמד צא ע״ז עובד כאחאב" היה לא בו״רק נאמר שהרי עונותיו וכשנסדרו ששקול אחר דבר שם היה ולא כלייה שחייבו עון נמצא לא הרוחות אלהי לפני וזכיותיו

שנ" נבות דמי אלא 'כנגדו " ה לפני ותעמוד הרוח 'ותצא נבות, רוח זו - לה ונאמר

בידו. להורג וחומר קל ב- סיב אלא בידו הרג לא הרשע הוא והרי תוכל" וגם "תפתה 21 ) י פרשה צו פרשת (וילנא) רבה ויקרא

וגו אתו בניו ואת אהרן את,'קח ב [ח, ]א סימן אמר ה ש ז ה כתוב ת "אהב מה )(תהלים

רשע"… ותשנא צדק ב קריא פתר עזריה רבי בשם יודן ר' אבינו… אברהם

ב קריה פתר סימון בר יהודה רבי בשם עזריה ר' ב סימן ישע יה…

ג סימן ב קריא פתר כהנא בר אבא רבי בשם ברכיה רבי אהרן

מעשה אותו ישראל שעשו בשעה חור אצל הלכו בתחלה לב (שמות לו )אמרו שלא כיון אלהים לנו עשה קום

ב /ירמיהו (שם חור של דמו וזהו וגו' דם נמצאו בכנפיך גם ב (ירמיה והרגוהו)הה״ד עליו עמדו להן שמע לא '/)

במחתרת ישראל אלהיך אלה עשו אשר על אלה כל על כי מצאתים " לו אמרו אהרן אצל הלכו ואח״כ קום

אלהים" לנו עשה לפניו" מזבח ויבן אהרן "וירא לב (שמות נתיירא)הה״ד מיד כן אהרן ששמע כיון נתיירא

לפניו מהזבוח שאני אותי הורגים אם עכשיו נביא שהיה חור את הרגו הרי אעשה מה אהרן אמר מתקיים כהן

גולין. הם ומיד ונביא" כהן ה' במקדש יהרג ב״אם (איכה שכתוב המקרא )עליהם

אחת. בבת כלה מלאכתם ונמצאת אבן וזה צרור מביא זה אותו הם בונין אם ראה? מה אהרן" "וירא ד״א א בונה שאני ומתוך לע״ז ומעבירה יורד משה ורבינו במלאכתי מתעצל אני אותו בונה שאני מתוך ה בונ אני ותו

מחר" לה' חג ויאמר אהרן לב״ויקרא (שמות הה״ד הוא ברוך הקדוש של בשמו )אותו כתיב אין מחר לעגל חג

מחר. לה' חג אלא כאן

ד״א בהן, נתלה הסרחון אותו- הן בונין אם אהרן אמר ראה מה אהרן וירא מוטב

משל אבא ר' בשם יודן בר אבא רבי בישראל. ולא בי הסרחון שיתלה מלכים לבן

אביו את לחתך הסייף את ולקח עליו לבו שנתגאה עצמך, את תייגע "אל פדגוגו א״ל תן

חותך" ואני לי עליו המלך הציץ כוונתך, היתה להיכן אני "יודע א״ל שיתלה מוטב

חייך! בבני! ולא בך הסרחון זייע, את לית דידי- פלטין מן א את פתורי- ומותר כיל,

די פלטין מן כך נסיב. את - אנונס וארבע עשרים לי יצא," לא המקדש זייע״ומן את לית

ובניו" לאהרון (תהיה המנחה מן אכיל״והנותר את פתורי ומותר,) וארבעה עשרים

הוא ברוך הקדוש לו אמר ולבניו לאהרן שניתנו כהונה מתנות כ״ד אלו נסיב את אנונס

לאהרן צדק- אהבת מלחייבן- ושנאת בני את לצדק אהבת אלהים משחך כן על

אלהיך- אתה! אלא גדולה לכהונה נבחר לא לוי של שבטו שמכל חייך! לו אמר אתו". בניו ואת אהרן את ח״קח )(ויקרא

Page 6

22 ) ח א- פסוק ט פרק שמיני פרשת ויקרא יָשְר: אִּֽל לְאַהֲרֶֹׁ֖ןּולְבָנָָ֑יוּוִלְזִקְנֶׁ֖י מֹשֶָ֔ה קָרֶָ֣א הַשְמִינִָ֔י בַיֶֹ֣ום וַיְהִי֙ (א)

אִֶּֽל־אַהֲרֹֹ֗ן וַיֶֹ֣אמֶר (ב) את לְחַטָ ן־בָקָָ֧ר ב ל עֶׁ֣ג קַח־לְְָ֠ך יְקֹוִָּֽק לִפְנֵׁ֥י וְהַק: רֶׁ֖ב תְמִימִָ֑ם לְעְלֶָׁ֖ה ִוְאֵַׁ֥יֹל מִימִֶׁ֖ם ת י־שָנַָ֛ה וָכֶַּ֧בֶשְבְנ גֶל וְע את לְחָָ֔טֵ֨ שְעִיר־עִזִים֙ קְחּ֤ו אמָֹ֑ר ל תְדַבֶ֣ר יִשְרָאֶׁ֖ל וְאֶל־בְנֵׁ֥י ַ(ג)

: לְעֹלִָּֽה נִרְאֵָׁ֥ה יְקֹוֶָׁ֖ק יָֹ֔ום כִֶ֣יַה מֶן בַש בָָ֑לֶָ֣ה יְקֹוָָ֔קּומִנְחֶָׁ֖הְלּו לִפְנֶ֣י לִזְבֵֹ֨חַ֙ לִשְלָמִֹ֗ים יִל וָאַ וְשֵֹ֨ור (ד)

יכִֶּֽם: אֲל ו דָָ֔ה כֶָ֣ל־הַע וִַַּּֽ֣יְקְרָבּו֙ מֹועָ֑ד אֶֹ֣הֶל אֶל־פְנֶׁ֖י מֹשֶָ֔ה צִּוֶָ֣ה אֲשֶֶ֣ר ת א וַיִקְחֹּ֗ו ִ(ה) יְקֹוִָּֽק: לִפְנֵׁ֥י יִַּֽעַמְדֶּׁ֖ו

וְי תַעֲשָּ֑ו יְקֹוֶָׁ֖ק אֲשֶר־צִּוֵָׁ֥ה הַדָבַָ֛ר זֶַּ֧ה מֹשֶָ֔ה וַיֶֹ֣אמֶר (ו) רֵָׁ֥א י: קֹוִָּֽק כְבֵֹׁ֥וד יכְם ֶֶׁ֖אֲל

אֶתִָּֽ־חַט֙אתְךְוֶָ֔אֶת־עֶֹ֣לָת וַעֲש֞ה זְבֵּ֙ח ל־הַמ א אִֶּֽל־אַהֲרֹֹ֗ןֵַּ֙קְרַַ֤ב ה מֹשֶ וַיֵֹ֨אמֶר (ז) ך ד ּובְע בַָֽעַדְָך ֶַׁ֣וְכַפֵ֥ר

הָעָָׂ֑ם צִּו כַאֲשֶֶׁ֖ר בִַּֽעֲדָָ֔ם וְכַפֶ֣ר הָעָם֙ אֶת־קָרְבַ֤ן ֵָׁ֥וַעֲש֞ה יְק: ֹוִָּֽק ה

אֲש הַחַטֶָׁ֖אֶת אֶת־עֵׁ֥גֶל וַיִשְחַַ֛ט אֶל־הַמִזְבָ֑חַ אַהֲרֶֹׁ֖ן וַיִקְרֵַׁ֥ב (ח) ר־לִֹּֽו:

23 ) תרגום יונתן

א- לְעִיגְל י מִדַמ בְקַרְנֹוי מַדְבְחָא אַהֲרֹן דְחָמָא יוָן וַהֲוָהָכ (ז) לְג יְלַמִיקְרַב יסְתְפ ִא יּה ב ן בְכ

ח יַת וַעִיבַד י תִסְתְפ וְלָא לְמַדְבְחָא יב מִנְדְעְָךּוקְר אָנִיס משֶה יּה ל ְאָמַר וְיַת טָאתְָך עֲלָתְָך

ר וְכַפ עַמָא קָרְבַן יַת וְעִיבַד עַמָא וְאַמְטּול אַמְטּולָתְָך ר וְכַפ יְי דְפַק: ָיד כְמָא י ה יהֹון עֲל

24 ) רש״י ש המזבח- אל קרב (ז) - בוש אתה למה משה לו אמר לג. שת וירא בוש אהרן היה לכך

: נבחרת

25 ז פסוק ט פרק שמיני פרשת ויקרא )רמב״ן אומרים ויש משה נכנס נו, ממ מתירא והיה שור כתבנית המזבח את רואה אהרן היה, לכך אליו, קרב ובא דעתך הגס מתירא, שאתה ממה תירא לא אחי אהרן לו אמר אצלו

בזריזות המזבח, אל ויקרב המזבח. אל קרב: אמר

, זה דבר וטעם העגל מעשה זולתי חטא בנפשו ואין ה' קדוש אהרן שהיה בעבור, כי

ה" נא (תהלים שנאמר כענין ), במחשבתו לו קבוע ההוא החטא היה נגדי וחטאתי

תמיד" דעתך הגס לו אמר ולכך בכפרותיו, מעכב שם העגל צורת כאילו לו נדמה והיה, ,

מעשיו את אלהים רצה שכבר כך כל רוח שפל יהיה. שלא מפרשים ואחרים שהיה לכפר המקום שנתרצה פי על אף אחי אהרן שם, שאמרו כמו כן, לו מראה השטן

של פיו לתוך ליתן אתה צריך עונותיך בתורת וכו' למקדש בביאתך ישטינך שמא שטן

ג מלואים (שמיני:)כהנים

26 ז פסוק ט פרק שמיני פרשת ויקרא פלטיאל חיים )ר' )ורק (מיידב למגדבורג עבר ואח״כ שבצרפת, פלייזא בעיר ישב השישי1240). האלף תחילת סביב נולד יעקב ב״ר פלטיאל חיים רבי (

תלמידו- היה שבגרמניה. והתכתב מרוטנברג מהר״ם של חברו בשו״ת נמצאות ומתשובותיו משאלותיו וכמה הלכה, בענייני מו ע בעריכת התוספות בעלי של מדרשם מבית התורה על פירושים של לקט הוא פלטיאל חיים רבי מאת התורה' 'פירושי ספר מהר״ם.

בנו. אהרן בוש שהיה רש״י פי' המזבח. אל קרב. (ז) צווי עשות ל בוש היה אמאי ותימה

, השם וי״ל העגל- שעשה שם על עגל להקריב לו דהיה לפי בוש דהיה ירא היה ולהכי

משה א״ל ולכך סניגור נעשה קטיגור שאין נבחרת לכך בוש אתה מה המזבח, אל קרב

לכפר. לך שיש

27 ז פסוק ט פרק שמיני פרשת ויקרא יפות )פנים תצ״א1730 בשנת שבפולין טשורטקוב בעיר נולד הורוויץ) יש א( (או: הורוויץ הלוי הירש צבי ב״ר פינחס רבי אביו מפי תורה למד רבנים. למשפחת ) מאוחר ניקלשבורג. העיר של רבה לימים שמלקא, שמואל ור' פרסקרוב, בעיר אב״ד לימים נחום, ר' הגדולים אחיו ומפי בטשורטקוב, אב״ד שהיה

דב לר' שמואל ור' פינחס ר' האחים התקרבו יותר תקל״ב ובשנת שונות, בערים ברבנות פינחס ר' שימש בהמשך הבעש״ט. תלמיד ממזריטש, בר

( 1772 תקכ״ט- בשנת (נפטר אביש אברהם ר' של מקומו את למלא מונה ) 1768 במשך33 שימש זה ובתפקיד דמיין, פרנקפורט של כרבה ) עד שנים,

הכולל הפלאה', 'ספר הוא ביותר הידוע ספרו סופר'. ה׳חתם הוא שבהם פורסם המ רבים, תלמידים העמיד הוא תקס״ה1805). בשנת פטירתו ( יפות- 'פנים וספר קידושין, מסכת על המקנה' 'ספר כתובות, מסכת על כתובה' 'ספר ספרים: שלושה 'למעשה כמו מגילות. וחמש התורה על דרשות

'הפלאה השם תחת נוספות מסכתות על חידושיו נדפסו.'כן

א ז [סנהדרין חז״ל מ״ש ע״פ לפ]רש יש עוד שמא מתירא שהיה לפניו מזבח ויבן שצ״א [תשא ילקוט במדרש כדאיתא ונביא כהן שהרגו תקנה להם יהיה ולא ]יהרגוהו

א כג [נזיר ישראל]ואחז״ל כל את להציל לשמה זו עבירה שהיה הרי עבירה גדולה

ע״י שנמשח שראה כיון מתיירא אהרן שהיה אלא וכו', לשמה כמה והקריב משה

היה לא שבתחלה סבור והיה כהונה בקדושת נתקדשו אלו הדברים כל שע״י, קרבנות משה לו ואמר נפשו למסור לו והיה ונביא כהן הוי ולא כהונה קדושת עליו בחנם כי

כהונה קדושת עליו להיות מתחלה לכך נבחר שכבר מפני בוש הוא לשמה עבירה. והוי

שמעתי משכלת אשה דודי בת ובשם א לד [ברכות חז״ל דברי עפ״י היה ]שכוונתו ביורד

סט״ז נג סי' [או״ח הפוסקים כתבו וכו]אך מסרב ראשונה פעם תיבה,'לפני דבשליח

לסרב- צריך אין ציבור " נבחרת אמר״לכך לכך - לסרב לך: ואין

28 שמיני ויקרא ב' ליקוטים סופר )החת״ם

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מחשבה לידי מעשה - חידא לפרשת ויקהל

מעשה לידי מחשבה

הל ויק לפרשת חיד״א

כט לה שמות לַה נְדָּבָּה יִׂשְרָּאֵל בְנֵי הֵבִיאו מֹׁשֶׁה בְיַד לַעֲׂשֹות ה' צִוָּה אֲׁשֶׁר הַמְלָּאכָּה לְכָּל לְהָּבִיא אֹתָּם לִבָּם:'דַב נ אֲׁשֶׁר וְאִשָּה אִיׁש ָּכָּל

קדומים נחל ו ויקהל נפש תעוררהו האדם הנה כי אפשר יתחרט, או יסתפק ותכף מצוה או צדקה לעשות ו לפעמים מחשבתו יקיים אם אף דבר וסוף בשבח הכתוב בא ולזה הניכר. דבר והוא לשמה. שלא קצת הוא שעושה ומה ינכ״ה לו ונכ״ה חשב כאשר שלמה תהיה לא

רבבות, כמה ישראל בהמון פלא והוא ישראל, " וז״ש לשמה. וגם הכל הביאו בלבם- שעלה מה כל אשר אֲׁשֶׁר וְאִשָּה אִיׁש כָּל

אֹתָּם" לִבָּם נָּדַב וְאִשָּה" אִיׁש לבם״כָּל על עלה אשר כל הביאו וגו' ה, לשם לה' נדבה היה סוף ועד 'ומתחילה בכל פלא והוא

לה נדבה שלמה וכונתם ומקצתה מינה לא אנוש בחר״ט בהם אחד היה שלא ישראל אלפי רבבות:'ההמון

ויקהל הפטרת שלל ארי צו ו חוצב חוצב ממנו הצור קדמת ממעל אלוה חלק הקדושה הנשמה מ טובות מחשבות לאדם יש דלפעמים לרמוז אפשר ועוד

לאבות, , וכיוצ צדק' ולעשו' ללמוד 'ויחשוב להקים גדול כח וצריך וטענות בתואנות חשב אשר ומבטל היצה״ר זדון בא. ואח״ז

דעתו יתקרר ולא לבו מחשבות הכתוב. . בעניותנו פירשנו וכאשר. רבבות ברובי אשר ישראל לב וישרת צדקת הכתוב מגיד

ארצה, ממחשבתו נפל לא להביא בלבו שהרהר מי כל ישראל אלפי שנתחרט אחד שום נמצא שלא ישראל המון בכל פלא והוא

" לִבֹו נְׂשָּאֹו אֲׁשֶׁר אִיׁש וז״ש״כָּל דבר בשום " אלא עוד ולא להתנדב דבר נפל ולא הביאו כל ה כא )ה ל (שמות רוחֹו" נָּדְבָּה אֲׁשֶׁר וְכֹל

הביאו הכל את גם כי דבר מקצת. או כלומר נחשת עמוד יהיה ולצדקה ולתעודה לתורה בלבו יכין שאם יכין דהיינו ה' עבודת גדול עמוד בחכמתו שלמה רמז וזה

בו שיהיה ריך שצ עז בו כלומר בועז רמז וזה יצה״ר מבטלת שהתורה התורה ע״י והכל לבו. מזימות הקימו ועד עשותו עד חזק. ולעשות ללמוד לבו על עלה אשר כל למעשה לצרף נחשת עמוד ויהיה הכל יקים התורה באמצעות ואז תורה אלא עז אין תורה

לא ב הימים דברי אנך חומת ז״ל[ הכהן יהודה כמהר״ר המובהק הרב שפירש מה מקומות בכמה שכתבנו - י לג גדולים הגדולים שם ת״ו ירושלים עה״ק מרבני אחד

" מֵהֶׁם יִרְחַק נַפְׁשֹו עִקֵׁשׁשֹומֵר בְדֶׁרְֶׁך פַחִים "צִנִים הכתוב מ״ש הרמב״ם] על גדול חבור חיבר חדש פרי הרב של מדרשו מבית ה כב )(משלי

חלק ישראל ונשמת רוח דנפש ללמוד טובות מחשבות בלבו יעלה ישראל איש ולכן הקדושים האבות מגזע חוטר ממעל אלוה כולה ההיא המחשבה שתתבטל עד וספקות באמדנות מעט מעט חומו מקרר היצה״ר אך מצות. איזה וכיוצא צדקה לתת או

וז״ש מקצתה או פַחִים" "צִנִים נפש״ו שומר יצה״ר מה עִקֵׁש" זהו״בְדֶׁרְֶׁך ומצוה תורה תלמוד מחשבת מחמימות קרירות

עכ״ד. צינ״ה ועבר מהם ירחק דייקא

המלך לחזקיהו הכתוב משבח זה וכלפי - ע״ה לֵאֹלהָּיו לִדְרֹׁש ובַמִצְוָּה ובַּתֹורָּה הָּאֱֹלהִים בֵית בַעֲבֹודַת הֵחֵל אֲׁשֶׁר מַעֲׂשֶׁה ל ָּובְכ

וְהִצְלִיח עָּׂשָּה לְבָּבֹו ַבְכָּל כא לא ב הימים )(דברי להוסיף והצליח והחל שחשב מה עשה יצריו בשני לבבו בכל אלא חומו נתקרר לא

נושא פעם שום היה ולא בכל היה שכך פלא והוא שחשב מה על עוד והצליח עשה אלא: הצינ״ה

קדושים דוד ראש

. . מתרשל כן ואחרי לעשות, החלו וזה ובמצוות בתורה האדם יחשוב מחשבות רבות כי הכתוב השבי״ח השב״ח אשר וזהו

יותר. . והוסיף לבבו עם היה כאשר חסיד גמר החל אשר מעשה כל המלך חזקיה אך לפועל, מחשבתו כל יצא ולא, ומתקרר לא ומימיו פסיק ולא תדיר היה שזה פלא והוא יותר, והצליח חשב אשר עשה רק כלל חומו נתקרר ולא לפניו רוח קור״ת היתה

ישראל. . בני את השבי״ח השב״ח דין מן. . וכל נתעצל, לא ואשה איש כל כי קדושים, ישראל טהור לב צדקת גלה הכתוב, או בכל נתחרט אשר ונשים אנשים עם ריבוי בכל היה לא להביא, וחשבו שנתעוררו לבם נדב אשר ישראל אלפי ברבבות

קיימו בלבם שעלה מה הכל רק במקצת, לה נדבה והביאו כלם.'הכל

איוב נך א חומת ו כז

שז״ש" ואפשר הֶׁחֱז ַבְצִדְקָּתִי קְּתִי" מִיָּמָּי" לְבָּבִי יֶׁחֱרַף לֹא אַרְפֶׁהָּ "וְלֹא החזקתי טובה לעשות מחשבה לי כשבא מהטוב אטה שלא

דלא הימים כל זה שנהג עצום ושבח גדול דבר והוא ימי כל טוב מה נטיתי ולא ונתקררתי נתרפיתי ולא שהתחלתי או שחשבתי

. להשנאה

השירים שיר אנך חומת ב ה

- עֵר" וְלִבִי יְׁשֵנָּה "אֲנִי תכף ללמוד או מצוה לעשות האדם לב על יעלה כאשר כי דעת ללמד מכללא אתיא המשל פשט בכללות

אֶׁלְבָּׁשֶׁנָּה" אֵיכָּכָּה כֻּּתָּנְּתִי אֶׁת דרך״פָּׁשַטְּתִי על היצר בטענות יתעצל ולא ההוא בהתעוררות יחזיק ההתעוררות יתבטל אי וכו'

ע״ד" עָּבָּר" חָּמַק וְדֹודִי אזדא מיניה. ומילתא

אבות ים עינ פתח / כ ה טז בחקותי בהר בטן חדרי ח״ו ואם ותתקרר. הצינ״ה שא נו תהיה בטרם כצבי רץ תהיה מצוה לעשות או ללמוד ברצונך כשעלה דתיכף כצבי רץ וז״ש שעם כארי תהיה שנצטננ' עתה וגם גבור הוא זה כל ועם פחים צינים לו שיש דייקא כארי גבור תהיה להצטנן התחלת כבר מבהמות מלפנו ע״ד מהחיות אלו מדות ויתבונן והלימוד. המצוה ולקיים להתגבר כמוהו ותהיה גבור הוא פחים בצינים היותו

בוראו את לעבוד בהם שיש טובה מדה שילמוד כדי האדם: שביל ב נברא והכל הארץ

תהלים אנך חומת ג ב- סה נודר שיהיה צריך אמאי צרה בעת לנדור מצוה וכן. שפתים בביטוי להתפלל צריך דאמאי לחקור דיש ז״ל האר״י רבינו פירש כליות רואה הוא ברוך הקדוש הרי בפה. להתודות צריך אמאי האדם כשמתודה וכן בפה להתפלל טוב והלא מחשבות ויודע ולב

. מחשבות שיודע ומתפרסם כבודו יתרבה בזה כי שמים כבוד והיה בלב. להתודות וכן בלב לנדור וכן בלב

שנודר עתה אבל החמור נדרים עון לו ויהיה משלם היה ולא מתחרט היה אח״כ בלב נודרים היו שאם הוא לזה והתשובה. נדרו לשלם ישתדל לו הן שומע כי ביודעו מעצמו הוא וגם לשלם הו יכריחו או יזכירוהו השומעים בפה היה אם בזה וכיוצא

הדיוטות, הרבה בלב התפלה בשוקים ירצה האיש בשוק״י חשכים הלך ולבם ידמו לארץ ישבו כנישתא לבי האישים הלכו הלך

לעשות חשבו ואדרבא בלב תודו ה שכבר יאמרו בוידוי וכן התפללו שכבר ויאמרו מחשבות ורבות תועבות ושבע ורחובות

באמת מתודים ולהיות להתפלל צריכים בקול והודוי כשהתפלה אכן חדשות. . עבירות

" תְהִלָּה דֻּמִיָּה "לְָך וז״ש תְהִלָּה דֻּמִיָּה כן""לְָך ואם לבות כי אף מחשבות יודע כי הוא וכליות לבות בוחן כי מתפרסם. שבזה

בפה? להתודות וגם בפה ולהתפלל בפה לידור צריך אמאי כן ואם נֶׁדֶׁר" יְׁשֻּלַם לז״א״ולְָך שלמ״א יהא בפה נודר שהוא דבזה

טעמא״ׁשֹמֵעַּתְפִלָּה" והיינו נדרים. עון לו יהיה ולא " סיבה דזה בקול להתפלל שצריך ב כָּל ָּעָּדֶׁיָך יָּבֹאו" ׂשָּר ואם כלם ויתפללו

ברחמיך ואתה בפה. להתודות עונות דברי וכן יבואו. בשר כל בדיבור שהתפלה עתה אך התפללנו כבר אומרים ההדיוטות לאו

זצ״ל האר״י רבינו עכ״ד תכפרם אתה: פשענו

זכו״ר לשבת יז- אחדים דברים לאדם. . גדול צורך הוא ההתבוננות כי דבר, ונבון בבינה, ה' לו וחלק לדזכי, , טוביה ולהנצל היצה״ר במוקש יפול שלא להתבונן,

אילנות ונוטע ינה ג זרעוני לזורע ומחשבותיו האדם הרהורי המחקר חכמי המשילו וכבר האדם. חטאות והברקנים מהקוצים טובות מחשבות ויחשב ויהרהר יתבונן האדם וכן הזרעים. ומפסיד ברד או שדפון בא ולפעמים פירות, ועושים יום יום הגדלים

נאות פירות יעשו אשר עד ולעוקרם, וליבשם לדחותם היצה״ר וטמא ערל בם יבוא ושלא מגודלים כנטיעים בקיומן, , ויזהר

ל ויוציא ויקצרם, וטובות ולא טובות, מחשבות לצדקה, לכם זרעו שזש״ה, אפשר, וזה לבהלה. ילד ולא לריק יזרע ולא, פועל חסד לפי וקצרו פרי, ועשה יגדל רק הזרע, ויפסיד הקדמוני נחש קדים רוח. יבא

" וז״ש מחשבות. לחשוב נפשו, בעניני ובפרט דבר, שבכל ההתבוננות הוא העיקר. . כי וְלִירוׁשָּלִַם יְהודָּה לְאִיׁש ה' אָּמַר כֹה כִי

" נִיר לָּכֶׁם נִירו ג ד )(ירמיה קֹוצִים" אֶׁל טובה״וְאַלּתִזְרְעו ולעשות ולהתבונן, מחשבות בלבב, לחרוש לא למצוה חשבתם שאם,

יעשה הזרע העיפוש כל לנכש בלב חורשים שאתם דכיון זרע, ה שמאבד קוצים אל כזורע תבונתכם זריעות ויהיה בכם תחזרו

המגונות המדות ועשבי רעות, האמונות מכם תסירו שלא עד תזרעו שאם, קֹוצִים אֶׁל קצירה""וְאַלּתִזְרְעו לידי ויבא. פרי נדחות" יהיו מהיצה״ט לכם הבאות המחשבות וכן לאיבוד, ילך הזרע הרע ולחרוש מהטובה. לחזור עָּרְלֹות וְהָּסִרו לַה' הִמֹלו

" לְבַבְכֶׁם (שם)ד " אמר ולכן פניה, איזה ביצה״ט ערלה וגם רע, שכלה היצה״ר ערלת שתסיר דהיינו, , דהיינו, לְבַבְכֶׁם "עָּרְלֹות

מַעַלְלֵיכֶׁם" רֹעַ מִפְנֵי כָּאֵׁש. . ויצה״ר״פֶׁןּתֵצֵא. יצה״ט וכיוצא יוהרא, איזה שבמצות, הרוע: ,

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מעשה העגל וימינו

אור וישועה

ב״ה

פרשת כי תשא, עש״ק, חיפה, התשפ״ב

הדברים הבאים מהווים תוכן שיחתי בערוץ על ׳שיחה על פרשת כי תשא׳, במסגרת שיחות שהייתי מקיים בערוץ זה כל שבוע, בשנת התשנ״ד. החלטתי לפרסמם שוב בגלל האקטואליה שבהם.

פרשתנו היא פרשת המשבר הקשה ביותר שפקד את עמנו היוצא ממצרים לאחר תולדותיו. אט ואט מתכונן ומגיע לשיא נסים ונפלאות — ארבעים יום מצפה לקבלת תורה, מתקדש כדי לקבלה, שיות המיוחד שבין שמים וארץ — אבל עד בא המנהיג הגדול המתווך, רגע בן עובר מהקצה האחד לקצה השני הגדולה, לטומאה בטומאת ע״ז. מעבר חד וקיצוני זה הוא מוזר.

אבל עוד יותר מוזר הוא האופן — לצערנו קורותינו בארצנו, בעיקר בבית ראשון, רצופות מעברים חדים כאלו. כדרשת רבותינו, העם פונה אל אהרן: ״קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו״, באמתלת איחור משה רבינו, ״כי בושש משה לרדת מן ההר״.

הלא פנייתם זו מעניינת. אם משה המנהיג נעלם, אז יש צורך במנוי מנהיג חדש! ולא בבחירת אלוהות חדשה. ועוד למה העם מבקש ״עשה לנו א׳״? א״כ למה לא מציע העם לאהרן למלא את מקום אחיו? הלא הוא כבר היה המנהיג במצרים מקדמת דנא, כבר בחירה מיוחדת ללא אלוהות חדשה. ואף אם נאמר בתורה שהם בקשו אלוהות חדשה מצדם, ציינה לא שהתורה אף על זאת, מה עגל? ועל הכל למה אהרן בקשו שהם עגל, ועוד של זהב? אמנם רבותינו הסבירו שידוע לו היה שעומד מאחורי עגל חור, רצח את אהרון ״משתף פעולה״! וכשראה הבא, לעולם חלק לו אין גדול כהן ההורג שדור אבל לכל. זה ברגע מוכן שהעם הבין, קבעו רבותינו עצמם שאהרון עבר עבירה קטנה כדי שלא יעבור חולשה בצד זו. תשובה גדולה עבירה!

אלא שלכל השאלות יחד יש תשובה אחת: תביעת העם היתה תביעה מרחיקת לכת, מודרנית להפליא, תביעה שבקושי נקלטת כיום. הלא כדברי חז״ל הוא שלום אוהב ורודף שלום ומקרבן את הבריות לתורה. אהרן לא היה איש מנהיגות, אלא איש קדושה, שכולם אוהב שלום ורודף שלום — למה הוא פונה אל אהרן.

והעם שחש זאת היטב פנה אליו וטען: הלא ידעת שמשה רבנו היה איש גדול. אנו מתרשמים ממנו: ״אשר העלנו מארץ מצרים״, הוא מודים בשליחותו, אבל הוא לא היה רק מנהיג פוליטי אלא גם ח״ו כופרים, וככל מנהיג דתי שהוא גם פוליטי, אינו יכול שלא להיות קיצוני ותובעני. הוכחה לדבר: ״וראה את העם כשירד מן ההר״ — ברגעי משבר יצווה הוא ״הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו״ ואת הרוגו. ובשעה שקורח יערער על מנהיגותו הרוחנית — הוא ״יתבע״ מהקב״ה ״אם ה׳ יברא בריאה ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וכו׳״. בפרשת זמרי הוא איש ההלכה המוקיע את מנהיגי ישראל נגד השמש. הוא המוכיח שאיננו נותן מנוח לאדם, כל הזמן. הדורש מאבקים בעולם, מלחמות המולידה היא כגישתו גישה — אישיות כמותו, אידיאליה נשגבים, אבל מסוכנים ומובילים דבר של בסופו להרס. פנים וחוץ.

אישיות כמותך אהרן, האוהבת שלום — היא תתרום יותר לאנושות. היא תשקיט מאבקים. אם משה רבינו היה בתוכנו, ספק ללא היינו נשארים נאמנים לו. אבל עכשיו שאיננו, אין צורך במנהיג אלא בכל עכבא לטבא. ביועץ-מציאותי אשר יחליף אידיאלים בלתי מציאותיים ונשגבים מדיי לרוב העולם, וימצא דרך נכונה יותר מציאותית יותר לטובת כולה האנושות. הלא אין מאבקים כלל ואושר עולמי ושלום כללי שתביא דרך משה רבנו.

לח שיש מה אין זה של אנוש, קנאת מתוך אלא צומחים — שיש מה חסר שלעם לחברו, שיש מה חסר שלעם לשכנו, לעם אחר. לכן הפתרון האידיאלי הוא להשיג את מיטב האושר דרך אחר. אז כי יושג מירב הטובה החומרית — מיטב העושר.

קשרי אנוש יהפכו לקשרים אינטרסאנטים באופן מת — ויעודדו כל אחד להיטיב עם הזולת, כי טובת הזולת תתורגם מיד לטובת המטיב עצמו. לצורך זה דרושה כלכלה ליברלית, פתוחה שתרקום קשרים בין לאומיים — ותכנס את כולה האנושות למשפחה אחת החותרת לאידיאל משותף: הטובה לכל. זהו הכח האדיר הראת — וזו כל המשמעות של עגל זהב, זהב. ועגל, סמל הכח, העושר ברכוש, כשאושר העושר יבא לידי בטוי.

לא יהיה עוד צורך במנהיגים פוליטיים, וכ״ש דתיים — המסכסכים בין בני אנוש. האידיאל של החברה הליברלית הפתוחה יהפך לאידיאל העליון: ״ואלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים״. זה אינו עוד משה רבינו, כי הוא היה רק אמצעי להכנת אושר אנושי, תחנת מעבר בתה — ליך הקידמה האנושית. זוהי החירות האמיתית ממועקה ממצרכים, ממאבקים.

ואהרן איש השלום מתפתה לרעיון. הוא יודע שלא זה — אבל יש בשאיפת העם גרעין לקראת הטוב האמיתי, ויש מקום לכוון שיש טוב ל״חג לה׳ מחר. ״

ובכן — מה כל כך רע בזה? לאחר תחושה מוצדקת או לא של הגשמתם, יושב ברט — ״ויקומו לאכול ושתה ולצחק״. ידועים דברי רבותינו עליהם, אלא שאין צחוק אלא זנות. שאיפות הבונות לזנות. אלא האנושות החומרית ללא מגמת חוץ מאושרה, משקיעה בתאוות שפלות, בזנות — דבר המוריד את האדם עד הדיוטה התחתונה. אין מוצא אחר, ישאר אדמה, אלא למשה רבינו לשבור אותם את האבנות היקרות — אשר חרות דבר ה׳ עליהן, שבחירתן כמסד לדבר ה׳, אלא אינו צריך שהוא לשמש בלבד, ישבור את החומר את העושר המשמש לבטוי רוחניות צרופה, מתוך נחת ושלווה.

ושברי הלוחות ישארו מונחים בארון, במקום הקודש. ללא חטא זה יכול היה להיות אחרת. בכל עם ועם ובכל יחיד ויחיד בכל דור ודור — האידיאל אינו מהעולם הזה, אלא חורג ממנו בהרבה, כמר שמעון תורת ה׳ אשר בפי משה רבינו.

ובכן זה בדיוק מה שתכננו לנו נחשלי עמנו — חיסול האידיאלים היהודיים: האמוניים, התורניים, הציוניים — והחלפתם בצבירת הון כלכלי נוסח השוק האירופאי. למחרתם — כבמעשה העגל נפגוש את התוצאה הבלתי נמנעת: יקומו לשחק, קרי לזנות, כדברי חז״ל. והרבנים וחז״ל שנתנו ידם לעגל החדש הזה יתנו את הדין כאהרון על שהביאו על העם חטאה גדולה זו.

מאלפת ג״כ — העובדה שהיום ערב שבת כי תשא, התשע״ג. כבר חלפו למעלה מעשרים ושלוש שנה, ומד — שמעון פרס העיתונאי ירושלמי שלום, במוסף שבת של מעריב, לא נטש לרגע את ׳כהונתו׳ זו, ווח ואמר לפוטין בן 60, ואתה, ׳אני בן 90 תשמע לי׳. ׳ופוטין האזין בקשב רב לאחד האנשים החכמים והמנוסים בזירה תפי — והבין לשנות בו שהפציר לאומית, ולהשקיע בפרוייקטים כלכליים גרנדוזיים ולא בהמאבקים גלובליים׳!) במאמקים משם (ציטטה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 21- פרשת כי תשא תשפב

עה״ת– הק' החיים אור בפי' שבועי שיעור פרשת טבדי בנימין הרב ▪ תשפ״ב תשא יכ

הלוחות מעלת

לב פרק שמות

)(טו הָהָר מִּן מֹשֶה וַיֵּרֶד וַיִּפֶן לֻחֹת בְׁיָדוֹ הָעֵּדֻת לֻחֹת שְׁנֵּי ו מִּזֶה עֶבְׁרֵּיהֶם מִּשְׁנֵּי כְׁתֻבִּים

כְׁתֻבִּים הֵּם ו: מִּזֶה )(טז הֵׂמָּה אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה וְהַלֻּחֹת

א הו לֹהִים א מִכְתַב ֱוְהַמִכְתָּב

הַלֻּחֹת… עַל ת חָּרו

החיים אור שם

אלהים. כתב כתובים הם כי מעידים שהם העדות באומרו כן גם שרמז אולי העדות. לוחות

שאין מה בהשואה ומזה מזה מופלא כתבם היות לצד מכתב מעשה ידי על להיות יכול זה

אדם האחר. מעבר צורתה תשתנה האות כי,

(מגי ז״ל מאמרם גם מ שאמרו א) ג לה עומדים. היו בנס שבלוחות וסמ״ך "ם

הלוחות- מעשה אות עם יצטרף הזה שהאות ואולי פחות עדות שאין לעדות האותות ב' והיו

אלהים מעשה והלוחות אומרו והוא מב', אלהים מכתב והמכתב א עד 'הרי ב:'עד

יח פסוק לא פרק שמות

אֱלֹהִי: ם בְאֶצְבַע כְתֻּבִים אֶבֶן לֻּחֹת הָּעֵׂדֻּת לֻּחֹת שְנֵׂי סִינַי בְהַר וֹ אִת לְדַבֵׂר כְכַלֹתוֹ מֹשֶה אֶל וַיִתֵׂן

החיים אור שם

אלהים. באצבע כתובים ז״ל אומרם דרך על בזה הכונה כבודו כסא מתחת נחצבו הלוחות כי עקב) פ' (תנחומא

באומרו שרמז הוא זה כי ואולי יתברך, אלהים מעשה

מעשה ירוש פ והבן. הכסא הוא אלהים

בסוד הקדושה אורות רבות בחינות יש כי נתפרש וכבר

וגבוהים. וגו' גבוה מעל גבוה כי ה') (קהלת

(ח״ב הקדוש הזוהר בספר שהובא הנפלא ה ממעש ולמד וצא ואחר וכו' סנד״ל במלאך ופגע למרום משה כשעלה א) נ״ב

שלמעלה מה של מאשו מלאך ירא והיה מט״ט במלאך כך

וכו וכן ישרפהו פן,'ממנו

הוא אוכלה אש אלהיך ה' כי ד') (דברים הכתוב אמר, והנה

וב הכת והודיע זולתה, אש כל אוכלת היא הקדושה אשו כי

ואמר נכתבו במה הלוחות כתיבת אופן באצבע כתובים

אלהים כביכול באצבעו האות צורת מצייר ה' היה כי פירוש כנגד אצבע בדמות יתברך מאורו אחד אור בחינת פירוש חרות יהיה שלא כדי האותיות אברי שטח כשיעור הלוח

כנגדו. יצייר אשר את אלא

יכול הלוחות של אור היה לא יתברך אורו תוקף עוצם ולצד נאכל והיה אלהים אצבע כנגדו יכוין אשר המקום בכל עמוד

חלול דו כנג יצטייר אשר כל נשאר והיה לצדדין מתצמצם או

עבריהם. משני נכתבו ולזה

ט״ז ל״ב (לקמן אומרו )והוא הלוחות על חרות אמר ולא

חרות אלא בלוחות החרות שעשה נשמע שיהיה לוחות ב, על

מניח שהיה פירוש צורת בדמיון הלוחות על ב״ה אצבעו

הדברים עשרת של האותיות נחרתו ובזה: האות

דברים י ט,

בְיוֹם הָּאֵׂש וֹךְ ת מ בָּהָּר עִמָּכֶם ה' דִבֶר אֲשֶר הַדְבָּרִים כְכָּל וַעֲלֵׂיהֶם אֱלֹהִים בְאֶצְבַע כְתֻּבִים הָּאִבָּנִים חֹת לו שְנֵׂי אֶת אֵׂלַי ה' ֲוַיִתֵׂן

הַקָּהָּל…

שם החיים אור

אלהים באצבע כתובים מאמר פירשתי ח) י (י״א תשא בפרשת הנה ועליהם". אומרו לדעת. צריך וגו ועליהם וגו' 'כתובים חרות וכאומרו חקוק מקום ונשאר לצדדין נסמך שכנגדו את היה ובזה האות בצורת הלוח כנגד אלהים אצבע מכוין ה' שהיה

היה אלהים אצבע מאור נוצץ אשר אורו גבה אבל הלוח מקום נחקק החקק שמקום והודיע כאן הכתוב בא, הלוחות על עליו נראות אותיות חקוקות שהיו הגם נות אומרו והוא, ה דבר אשר הדברים ככל 'ועליהם 'וגו הדיבור שהיה כדמיון פירוש

והבן הלוחות על ועלה אור בלוח אלהים בנגיעת נחצב כן כמו קדושה בריה ממנה: נוצר

שבירת פריחת ו הלוחות חז״ל בדברי האותיות

ב עמוד פז דף פסחים מסכת בבלי תלמוד

דאמר אלכסנדרי, דרבי והיינו למטעתן חזרו שלשה: … לוחות וכתב מצרים, כסף ישראל, הן: אלו, הלוחות- כתב דכתיב

נשברו לוחות תנא: לעיניכם. רם ואשב פורחות. ואותיות

ירושל תלמוד ד פרק תענית מסכת (וילנא) מי

שנאמר שישברם לו אמר הוא ברוך הקדוש ישמעאל רבי תני ב י ][דברים הלחת על היו אשר הדברים את הלחת על ואכתב

לו אמר שברת אשר הראשונים ורחבן טפחים ששה אורכן היו הלחות יונתן ר' בשם נחמן בר שמואל ר' ששיברת. עשית יפה

ברוך הקדוש ביקש מעשה אותו ישראל שעשו כיון באמצע ריוח וטפחיים בטפחיים והקב״ה בטפחיים תפיש משה והיה שלשה ואומר בסוף משבחו שהכתוב הוא ממנו וחטפן משה של ידו וגברה משה של מידו לחוטפן הוא יב לד ][דברים החזקה היד ולכל

מינאי עליה דגברת ידה על שלמא. ייא רב בשם יוחנן רבי אביי בר יוסה י תופשן משה והיה לפרוח מבקשין היו הלוחות א״ל

דכתיב יז ט ][שם הלחת בשני. ואתפש סימון רבי בי יהודה ר' בשם עזרה ר' פרח. עצמו הכתב נחמיה ר' בשם תני היו הלוחות

כיון סובלן היה והכתב סאה ארבעים משאוי ונשתברו: ונפלו משה של ידיו על כבדו הכתב שפרח

א עמוד פז דף שבת מסכת בבלי תלמוד

דברים שלשה דתניא: מדעתו משה עשה את ושבר האשה, מן ופירש מדעתו, אחד יום הוסיף עמו: הוא ברוך הקדוש והסכים

. הלוחות

מסעי פרשת בחיי רבינו

בראותו נאמן וציר הלוחות את מידיו השליך פורחות. , אותיות

שבירת פריחת ו הלוחות האותיות בדברי אור- הק 'החיים

לב פרק שמות

כַאֲשֶר וַיְהִי )(יט הָּהָּר תַחַת אֹתָּם וַיְשַב: ר הַלֻּחֹת אֶת מִיָּדָּיו <מידו> וַיַשְלֵׂךְ מֹשֶה אַף וַיִחַר מְחֹלֹת ו הָּעֵׂגֶל אֶת וַיַרְא הַמַחֲנֶה אֶל קָּרַב ֵׂ

)(כ יִשְרָּאֵׂל בְנֵׂי אֶת וַיַשְקְ ה: מַיִם פְנֵׂי עַל וַיִזֶר דָּק אֲשֶר עַד וַיִטְחַן בָּאֵׂש וַיִשְרֹף ו עָּש אֲשֶר הָּעֵׂגֶל אֶת ַוַיִקַח

יט פסוק לב פרק שמות החיים אור

צער. לשון ב) י' (מגילה ז״ל אמרו ויהי. רע מאורע על יכוין

מהם שפרחו בלוחות שאירע האותיות (שמו״ר ז״ל כמאמרם

)פמ״ו.

המרים מכוסות אנחנו גם אבותינו שטעמו מה כל לנו גרם וזה

הראשונים הלוחות היו אם כי, ממות ומר עצמה המיתה (שם המות ממלאך אפילו וחירות העולם מן צרה פסקה

ויהי… קרות יאות ולזה טובה, פסקה עתה והן פמ״א),

וישלך. משה אף ויחר בשבירת משה של טעם לדעת צריך דבר יעשה שלא ופשיטא מופלג להפסד חש ולא הלוחות

ע״ה. צדד אשר המועיל ובצדדי גדול באומד לא אם קלקול

אמרו ז״ל ורבותינו פ״ב: )(אדר״נ

ר אמר וכן הגבורה, מפי לו שנאמר עד שבר 'א ל מאיר (דברים ציוני כאשר שם ויהיו שנצטוה ה') י'

ע״כ הלוחות, ושבר

הטוב מנע למה עליון לאל טעם וצריך. לתת

כמאמרם זוהמתן פסקה זרה עבודה שעבדו קודם כי ונראה

על חרות כתוב משפט להם ה' עשה ולזה א), קמו (שבת ז״ל

מיתה כלום כי פמ״א) (שמו״ר המות ממלאך חירות הלוחות ה לצד למה זו זוהמתן. פסקה כבר אלו הזוהמא פרדת

ומעתה בהם דבקה החטא זוהמת הרי העגל את כשעשו ולזה

על ממש הזוהמא חזרה שלא הגם המות למלאך, צריכים התורה קבלת קודם שהיתה לכמות העגל ידי כן פי על אף

ממלאך חורין בני שיהיו עוד להם זה דין אין כי שברם כי שנאמר יהיה לו ה ז, ולטעם מלכיות ומשעבוד המות קושיא: כאן אין מתחילה עשה עצמו מדעת משה

ט פרק דברים

)(טו יָּדָּי שְתֵׂי עַל הַבְרִית חֹת לו שְנֵׂי ו בָּאֵׂש בֹעֵׂר וְהָּהָּר הָּהָּר מִן וָּאֵׂרֵׂד: וָּאֵׂפֶן )(טז לַה חֲטָּאתֶם וְהִנֵׂה 'וָּאֵׂרֶא עֵׂגֶל לָּכֶם עֲשִיתֶם אֱלֹהֵׂיכֶם

אֶתְכֶם ה' צִוָּה אֲשֶר הַדֶרֶךְ מִן מַהֵׂר סַרְתֶם: מַסֵׂכָּה )(יז לְעֵׂינֵׂיכֶם וָּאֲשַבְרֵׂם יָּדָּי שְתֵׂי מֵׂעַל וָּאַשְלִכֵׂם הַלֻּחֹת בִשְנֵׂי: וָּאֶתְפֹש

החיים אור שם

וגו. בשני 'ואתפש יד על גבוהות הלוחות היו ישראל חטאו כשלא ואולי היו. בידו והלא לתופשם הוצרך למה לדעת צריך

זה שלפני ק בפסו לומר שדקדק וכמו אותם, לקחת משגת ידו היתה ולא משה ידי שתי על הלוחות ושני אמר ולא ידי בשתי

או מידיו למעלה גבוהות אלא ממש בידיו היו שלא לומר נתכוון אלא, בידי, עצמן נושאות והיו כח הוסר העגל שראה ואחר

בידו: לתופשם והוצרך קדושתם

ו התורה אותיות אותיות כתרי

א עמוד יח דף זרה עבודה מסכת בבלי תלמוד

לרבי מצאוהו ובחזרתן גדול, הספד והספידוהו לקברו רומי גדולי כל והלכו קיסמא, בן יוסי רבי שנפטר עד מועטים ימים היו לא והקיפוהו בס״ת, וכרכוהו הביאוהו בחיקו. לו מונח וס״ת ברבים קהלות ומקהיל בתורה ועוסק יושב שהיה תרדיון בן חנינא

בהן והציתו זמורות בחבילי מהרה נשמתו תצא שלא כדי לבו, על והניחום במים ושראום צמר של ספוגין והביאו האור, . את מי עמי, וס״ת נשרף שאני עכשיו לי, קשה הדבר היה לבדי נשרפתי אני אילמלי לה: אמר בכך? אראך אבא, בתו: לו אמרה

נשרפין גליון להן: אמר אה? רו אתה מה רבי, תלמידיו: לו אמרו עלבוני. יבקש הוא ס״ת של עלבונה שמבקש. פורחות ואותיות

בעצמו הוא יחבל ואל שנתנה מי שיטלנה מוטב להן: אמר האש! [בך] ותכנס פיך פתח אתה. אף

ב עמוד כט דף מנחות

שיושב להקב״ה מצאו למרום, משה שעלה בשעה רב: אמר יהודה רב אמר

וקושר לו אמר ידך? על מעכב מי רבש״ע, לפניו: אמר: , לאותיות כתרים שעתיד שמו יוסף בן, עקיבא ו דורות כמה בסוף להיות שעתיד יש אחד אדם

הלכות. של תילין תילין וקוץ קוץ כל על לדרוש. . של רבונו לפניו: אמר

חזור לו: אמר שכרו, הראני ורתו, ת הראיתני עולם, לאחוריו חזר, . לאחורך

א״ל שכרה? וזו תורה זו רבש״ע, לפניו: : ר אמ במקולין, בשרו ששוקלין ראה

, שתוק לפני. במחשבה עלה כך

א עמוד פט דף שבת

שעלה בשעה לוי: בן יהושע רבי ואמר הוא ברוך להקדוש מצאו למרום משה

קושר שהיה לו אמר: . לאותיות כתרים בעירך- שלום אין? משה, : ניו לפ אמר לו אמר לרבו? שלום שנותן עבד יש: כלום יגדל ועתה לו: אמר מיד לעזרני. לך היה

דברת כאשר ה' כח. נא

ב עמוד כא דף עירובין מסכת בבלי תלמוד

וקוץ קוץ כל על לדרוש שיש מלמד עוקבא: מר אמר חסדא רב אמר תלתלים. קווצותיו תילים תילי הלכות. של

פט/א דף שבת על ה' חפץ ספר

שישב עתה ש נתחד ומה מוכתרת מהיותה הלא גם ומה ה' קשרם לא שנה אלפי' זה איך תיקשה כתרים. קושר שהיה גמרא. שם

כתרים לה לכתור. הב״ה

שפירשתי ובמה והו, א שפיר, אתי לעיל בתכלית- רוחנית להיותה לישראל התורה לתת הקב״ה רצה דכאשר הלבישה האיכות וגדולי הכמות הקטני כתרים באותם לרומזם שמקומ' התורה מסודי סודות ואית נסתר התורה ועיקר התורה בפשטי

ולא הקריאה במבטא אינם העלימם וב ולר בתורה רמוזות כולן הסודות וסודי התורה סודי כל לנו לתת מכתירה היה ולזה

דטעמים בתנועות ופשוט ע״ה. רשב״י הרב של ובתיקונים הזוהר בס': ועיין

פקודי פרשת החיים אור

אין כי לנו שקדם מה לפי נראה עוד ההשכלה פרטי בה שאין מצוה לך

מיעוט אלא בתורה תב נכ ולא ס (גיטין בהניזקין יוחנן ר' 'כמאמר

… )ב הוא המכתב כי ואשכילך

והמושכל המופעל מבחינת מושלל

מהתקבל ההפעל בבחינת מקצתו רחוק כי הנדבר מבחינת גם ומקצתו ה רמז וקצת הדרגות, בב' 'הוא צורת בסוד נראה ואינו נראה בנפעל שעל ועטרות וטעמיהם האותיות בחינת ומעשיהם התגין ראשיהם

בסיני למשה ונגלה יקראו חשבה מ ר מדרשת ולמד וצא פלאות, 'פלאי מאות ג' ק״ו) (סנהדרין עקיבא ראו המה למ״ד, של בעליונו הלכות

ה… 'מעשה

החיים אור יג לא, שמות

וכל ספורות ואותיותיה מזוקקים דבריה שתתעלה תורתינו כי ואות אות מגדת אופנים וארבעה פנים בשבעים רבה בחכמה האדון בה יסד כאשר ונפלאות הלכות

בכמ נתיב וכל נתיבות ול״א שבילין. ה

בפסוק פי״ט) (במד״ר ז״ל מאמרם ולמד וצא מועט. במקרא והכל וגו' אלפים שלשת

נברא אדם כל חובת שהם בתורה ודקדוקים דרשות שיש לדעת לך שיש אלא

הלכות, בהם שיש דברים והם להכירם

כל חובת בהם שאין ויש אדם.

תעלומות מהם להעלים לעבדיו כה יעשה למה האלהים לפני לדבר לבך יקחך ואל

מפרש. בכתב דבר כל הודיע ולא חכמה

עיניך לנוכח תשובתך הנה מאמר ולמד וצא, ספר יכילם שלא דברים הם כי מספיק אינו כו' גוילים הרקיעים יהיו אם אומרים שהיו פכ״ה) (אבדר״נ קדמונינו רמוז והכל עליו, אמר תלמידו וכן מהים טפה ממנו חסר ולא מרבו שלמד מה לכתוב

שאין מה השמיע ובו מועט מקרא כתב אשר תבונות ורב אדונינו גדול במקרא שר יו והכל הדורות כל סוף עד הארץ על אדם אלהים ברוא מיום לכתוב בנבראים כח

בסינ…י למשה נמסר

החיים אור א ז, במדבר

משה. כלות ביום כתיב כלת פי״ב) (במד״ר אמרו, רז״ל

בוא״ו. כתובה תורה בספר כי ורואני

נמסרים אינם באלו וכיוצא כאלו תורה דברי כי אומר ואני הכפירה הדבר יסובב כי התורה, בתופשי יד מרים לכל תורתינו סדר כי לדעת לך ויש מורים, בכבוד והזלזול

חצובות מזוקקות ספורות יותיה ואות ותיבותיה הקדושה פליאות ויותר בהם למכיר המה נפלאים ונורא קדוש ממחצב יש כי תמצא הלא והוא אחד גרגיר ואעירך כל, מעין נעלמים

אותיות כי יהושע כגון בכתב ואינם התיבות במבטא נרגשות ואינה לעי״ן שי״ן בין הוי״ו אות של להרגש ישנו במבטא

לשי״ן ה״א בין שהיא נרגשת, ינה שא במקום וישנה במכתב, ספורות אותיותיה כי להכיר משכיל דעת תכונן זאת והערה תצטרך כי הגם אחת אות אפילו להוסיף אפשר ואי מזוקקות ותהיה כתובה, שאינה הגם נקראת ותהיה הקריאה למבטא

להעיר במקומה שלא הוא״ו התורה וקבעה כתיב, ולא קרי

שלשה לצרף שנתכוון ך השכיל מזה כי ואולי בנסתרות, ועי״ן שי״ן ולסמוך צדיק, של בשמו יתברך משמו אותיות היתה במקומה וא״ו מסדר היה ואם נהורין, ש״ע אל להעיר מערכות מביני והנה פורש, לא כי בדבר הידיעה נפסדת כתיב כלת כי האומרים והם משבצותם ישכילו המה האותיות

והמשכיל בהשאלה, שם מושאלת היא והוא״ו הוא כי יבין גבר תסובב נקבה בו וקיימה לו מתיחדת אשר משה של סודו של זו תיבה פירוש כתיב כלת הדברים שיעור וזה לא), (ירמי' תכוין אשר שתבין כדי כלת מהכתוב קח פירושה זה כלות נעלם סוד והוא החתן, בחינת היא הוא״ו ואות התיבה אליו

אם מדעתו דורשה אדם אין זו ודרשה והבן. כלת תוך וא״ו מקבלי מפי ואמיתותם בוריין על בדברים ההכרה תקדים לא

ורמזיה וסודותיה: תורה

ב חיים לרבנו מאירות התורה אותיות עטר ן

הקדמה החיים אור

גנוזות חמדות ה' בהם ה' ואמרות הוא אלהים מכתב המכתב

רבי דרש זו את מהם למעלה וציהן וק למו יגידו והאותיות החיה רוח ואל יכספו סודם אל הכסף נקודת עם עקיבא

לחיים ה' יראת דעת רוח שאפה נפשם אות. כמהלכת

רבו כי השבילים וסעיפי החכמה בשבילי השביל על במכתב אלפים שלשת להבין לשלמה חכמה נתן וה' למעלה למעלה

והיא אחכמה י אמרת אמר ההוא ואלף חמשה שירו ויהי משל

החיים עץ דרך את ממני. רחוקה

בני עם הן בה למחזיקים היא חיים עץ יה״ו לחז״ק מכתב בא וזה מאורשה בטענת בא זה דורות דור ועצום רב ישראל לי ארשתי אשר נתנה למנה לי אקח בבתוליה אשה בטענת

חיים רוח נשמת אשר כל נפשי אמרה ה'. חלקי

הנה ליטול הבא איש פני עבר אל עבריהם משני כתובים יקרא וההוא פניו לשחר לו נתיחדה אשר תורה זו אתו שכרו ממנה נזונים העם ואילך מכאן כלי עשאה אשר תורה בעל

חיים רוח בו אשר. הבשר

במלה מלה אלהים מפי הזאת התורה את משה ויכתוב דעות ספורות ימלל זה מי אותיותיה מנויות תיבותיה ספורות

בדבור יחד באו חי כל מעיני נעלמה בחכמה הכין אשר אחד

חיים מים באר. שם

בסדר יתיר הן חסר הן קדוש מפי הדברים נאמרו ככתבן להטיבו ידרושו ואליו מדבר אלהים קול עם השמע להשכיל אלהים מושב במושבו אליו ונהרו ה' בהר יהיה נכון באחריתו

. חיים

להופיע הבאה אדם לנפש תורה מאור קו נטה להורותם כתב מוכן נר להיטיב להשכיל גבורותיו הן הן גבר תסובב נקבה רם מהאשל מן חצב אשר הגדולים מאורות בב' להעלותו מקור חכם תורת משלו גדול שלה כי עולים טפיים נכון ולצלע

. חיים

ישבני אומר אחד וכתוב וחיה דורשני אומר אחד כתוב

ואותו עירו בה יבין ולבבו אליו יגש דברים בעל ומי ואתישב הרוח שמה יהיה אשר אל בוריין על הדברים והעמיד ידרוש

חיים. . תוצאות ממנו כי דעת. רוח

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות