אור וישועה
ב״ה
פרשת כי תשא, עש״ק, חיפה, התשפ״ב
הדברים הבאים מהווים תוכן שיחתי בערוץ על ׳שיחה על פרשת כי תשא׳, במסגרת שיחות שהייתי מקיים בערוץ זה כל שבוע, בשנת התשנ״ד. החלטתי לפרסמם שוב בגלל האקטואליה שבהם.
פרשתנו היא פרשת המשבר הקשה ביותר שפקד את עמנו היוצא ממצרים לאחר תולדותיו. אט ואט מתכונן ומגיע לשיא נסים ונפלאות — ארבעים יום מצפה לקבלת תורה, מתקדש כדי לקבלה, שיות המיוחד שבין שמים וארץ — אבל עד בא המנהיג הגדול המתווך, רגע בן עובר מהקצה האחד לקצה השני הגדולה, לטומאה בטומאת ע״ז. מעבר חד וקיצוני זה הוא מוזר.
אבל עוד יותר מוזר הוא האופן — לצערנו קורותינו בארצנו, בעיקר בבית ראשון, רצופות מעברים חדים כאלו. כדרשת רבותינו, העם פונה אל אהרן: ״קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו״, באמתלת איחור משה רבינו, ״כי בושש משה לרדת מן ההר״.
הלא פנייתם זו מעניינת. אם משה המנהיג נעלם, אז יש צורך במנוי מנהיג חדש! ולא בבחירת אלוהות חדשה. ועוד למה העם מבקש ״עשה לנו א׳״? א״כ למה לא מציע העם לאהרן למלא את מקום אחיו? הלא הוא כבר היה המנהיג במצרים מקדמת דנא, כבר בחירה מיוחדת ללא אלוהות חדשה. ואף אם נאמר בתורה שהם בקשו אלוהות חדשה מצדם, ציינה לא שהתורה אף על זאת, מה עגל? ועל הכל למה אהרן בקשו שהם עגל, ועוד של זהב? אמנם רבותינו הסבירו שידוע לו היה שעומד מאחורי עגל חור, רצח את אהרון ״משתף פעולה״! וכשראה הבא, לעולם חלק לו אין גדול כהן ההורג שדור אבל לכל. זה ברגע מוכן שהעם הבין, קבעו רבותינו עצמם שאהרון עבר עבירה קטנה כדי שלא יעבור חולשה בצד זו. תשובה גדולה עבירה!
אלא שלכל השאלות יחד יש תשובה אחת: תביעת העם היתה תביעה מרחיקת לכת, מודרנית להפליא, תביעה שבקושי נקלטת כיום. הלא כדברי חז״ל הוא שלום אוהב ורודף שלום ומקרבן את הבריות לתורה. אהרן לא היה איש מנהיגות, אלא איש קדושה, שכולם אוהב שלום ורודף שלום — למה הוא פונה אל אהרן.
והעם שחש זאת היטב פנה אליו וטען: הלא ידעת שמשה רבנו היה איש גדול. אנו מתרשמים ממנו: ״אשר העלנו מארץ מצרים״, הוא מודים בשליחותו, אבל הוא לא היה רק מנהיג פוליטי אלא גם ח״ו כופרים, וככל מנהיג דתי שהוא גם פוליטי, אינו יכול שלא להיות קיצוני ותובעני. הוכחה לדבר: ״וראה את העם כשירד מן ההר״ — ברגעי משבר יצווה הוא ״הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו״ ואת הרוגו. ובשעה שקורח יערער על מנהיגותו הרוחנית — הוא ״יתבע״ מהקב״ה ״אם ה׳ יברא בריאה ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וכו׳״. בפרשת זמרי הוא איש ההלכה המוקיע את מנהיגי ישראל נגד השמש. הוא המוכיח שאיננו נותן מנוח לאדם, כל הזמן. הדורש מאבקים בעולם, מלחמות המולידה היא כגישתו גישה — אישיות כמותו, אידיאליה נשגבים, אבל מסוכנים ומובילים דבר של בסופו להרס. פנים וחוץ.
אישיות כמותך אהרן, האוהבת שלום — היא תתרום יותר לאנושות. היא תשקיט מאבקים. אם משה רבינו היה בתוכנו, ספק ללא היינו נשארים נאמנים לו. אבל עכשיו שאיננו, אין צורך במנהיג אלא בכל עכבא לטבא. ביועץ-מציאותי אשר יחליף אידיאלים בלתי מציאותיים ונשגבים מדיי לרוב העולם, וימצא דרך נכונה יותר מציאותית יותר לטובת כולה האנושות. הלא אין מאבקים כלל ואושר עולמי ושלום כללי שתביא דרך משה רבנו.
לח שיש מה אין זה של אנוש, קנאת מתוך אלא צומחים — שיש מה חסר שלעם לחברו, שיש מה חסר שלעם לשכנו, לעם אחר. לכן הפתרון האידיאלי הוא להשיג את מיטב האושר דרך אחר. אז כי יושג מירב הטובה החומרית — מיטב העושר.
קשרי אנוש יהפכו לקשרים אינטרסאנטים באופן מת — ויעודדו כל אחד להיטיב עם הזולת, כי טובת הזולת תתורגם מיד לטובת המטיב עצמו. לצורך זה דרושה כלכלה ליברלית, פתוחה שתרקום קשרים בין לאומיים — ותכנס את כולה האנושות למשפחה אחת החותרת לאידיאל משותף: הטובה לכל. זהו הכח האדיר הראת — וזו כל המשמעות של עגל זהב, זהב. ועגל, סמל הכח, העושר ברכוש, כשאושר העושר יבא לידי בטוי.
לא יהיה עוד צורך במנהיגים פוליטיים, וכ״ש דתיים — המסכסכים בין בני אנוש. האידיאל של החברה הליברלית הפתוחה יהפך לאידיאל העליון: ״ואלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים״. זה אינו עוד משה רבינו, כי הוא היה רק אמצעי להכנת אושר אנושי, תחנת מעבר בתה — ליך הקידמה האנושית. זוהי החירות האמיתית ממועקה ממצרכים, ממאבקים.
ואהרן איש השלום מתפתה לרעיון. הוא יודע שלא זה — אבל יש בשאיפת העם גרעין לקראת הטוב האמיתי, ויש מקום לכוון שיש טוב ל״חג לה׳ מחר. ״
ובכן — מה כל כך רע בזה? לאחר תחושה מוצדקת או לא של הגשמתם, יושב ברט — ״ויקומו לאכול ושתה ולצחק״. ידועים דברי רבותינו עליהם, אלא שאין צחוק אלא זנות. שאיפות הבונות לזנות. אלא האנושות החומרית ללא מגמת חוץ מאושרה, משקיעה בתאוות שפלות, בזנות — דבר המוריד את האדם עד הדיוטה התחתונה. אין מוצא אחר, ישאר אדמה, אלא למשה רבינו לשבור אותם את האבנות היקרות — אשר חרות דבר ה׳ עליהן, שבחירתן כמסד לדבר ה׳, אלא אינו צריך שהוא לשמש בלבד, ישבור את החומר את העושר המשמש לבטוי רוחניות צרופה, מתוך נחת ושלווה.
ושברי הלוחות ישארו מונחים בארון, במקום הקודש. ללא חטא זה יכול היה להיות אחרת. בכל עם ועם ובכל יחיד ויחיד בכל דור ודור — האידיאל אינו מהעולם הזה, אלא חורג ממנו בהרבה, כמר שמעון תורת ה׳ אשר בפי משה רבינו.
ובכן זה בדיוק מה שתכננו לנו נחשלי עמנו — חיסול האידיאלים היהודיים: האמוניים, התורניים, הציוניים — והחלפתם בצבירת הון כלכלי נוסח השוק האירופאי. למחרתם — כבמעשה העגל נפגוש את התוצאה הבלתי נמנעת: יקומו לשחק, קרי לזנות, כדברי חז״ל. והרבנים וחז״ל שנתנו ידם לעגל החדש הזה יתנו את הדין כאהרון על שהביאו על העם חטאה גדולה זו.
מאלפת ג״כ — העובדה שהיום ערב שבת כי תשא, התשע״ג. כבר חלפו למעלה מעשרים ושלוש שנה, ומד — שמעון פרס העיתונאי ירושלמי שלום, במוסף שבת של מעריב, לא נטש לרגע את ׳כהונתו׳ זו, ווח ואמר לפוטין בן 60, ואתה, ׳אני בן 90 תשמע לי׳. ׳ופוטין האזין בקשב רב לאחד האנשים החכמים והמנוסים בזירה תפי — והבין לשנות בו שהפציר לאומית, ולהשקיע בפרוייקטים כלכליים גרנדוזיים ולא בהמאבקים גלובליים׳!) במאמקים משם (ציטטה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה