גיוס כל השבטים במלחמת מדיין

🇮🇱 *מלחמת מדיין: האם יש שבט שפטור מהמלחמה? *

בפרשת מטות התורה מצווה:

> "אֶלֶף לַמַּטֶּה… לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא."

חז״ל נחלקו אם נשלחו 12, 000 או 24, 000, אבל על נקודה אחת אין מחלוקת:

✅ כל השבטים השתתפו.

אפילו שבט לוי, כפי שנלמד מהמילים "לכל מטות ישראל". והמדרש מדגיש: *לרבות שבטו של לוי*!

זו נקודה חשובה. פעמים רבות נטען ששבט לוי פטור ממלחמה. אולם פטור זה שייך רק למלחמות כיבוש ונחלה, מכיוון שללוי אין חלק בארץ. כאן אין זו מלחמת כיבוש, אלא מלחמת מצווה על קדושת ישראל, ולכן גם שבט לוי מתגייס, וכך גם בכל מלחמת מצווה אחרת.

🔹 חשוב לשים לב! לא היה כאן צורך צבאי אמיתי לגייס את כולם. למשל, לשבט מנשה לבדו היו יותר מ־52, 000 לוחמים, כך שמבחינה צבאית ניתן היה להסתפק בשבט אחד, לקחת את ה״שבאבניקים״ ולאפשר לשבט לוי ויששכר ויהודה לשקוד על התורה והמלאכה.

ובכל זאת התורה דורשת: אלף מכל שבט.

מדוע? רש״ר הירש מסביר שהלוחמים היו שלוחי כלל ישראל, ולכן כל שבט חייב להיות מיוצג. והנצי״ב מוסיף שמשה רצה לזכות את כל השבטים במצווה. היש״ר מסביר כדי שלא יתפאר שבט אחד על חברו.

המסר ברור: כשעם ישראל נלחם, האחריות היא של כולם.

📖 יש הטוענים שצריך להשאיר חלק מן העם ללמוד תורה ולהגן בזכות לימודם.

אכן, לדעת רבי ישמעאל היו גם אנשים שנשארו לשמור על הכלים, ויש אף דעה שהיו אלף מכל שבט שיוחדו לתפילה.

אבל דווקא רבי עקיבא חולק וסובר שאין כפילות, ואלו אותם אלף בדיוק. אין כאן כוח עורפי, אלא שיצאו 12, 000 לוחמים בלבד. ומי התפלל? נלענ״ד שלדעתו זה חלק מהתפקיד של יוצאי המלחמה. או שפשוט שכל מי שלא זכה להתגייס באלף — התפלל. ואין צורך בחיל מיוחד לזה.

ולא במקרה זו שיטתו של רבי עקיבא. זהו אותו רבי עקיבא שתמך במרד בר כוכבא, ולדברי הרמב״ם אף היה נושא כליו של בר כוכבא. אצלו, התורה אינה עומדת מנגד כשהעם נלחם, אלא צועדת אל שדה הקרב.

כך גם בפרשתנו: פינחס הכהן אינו נשאר בבית המדרש. הוא יוצא עם הלוחמים, וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו.

התורה אינה באה להחליף את המעשה, אלא להוביל אותו. כך היה במדיין, וכך הוא היסוד לכל מלחמת מצווה: קדושת התורה וקדושת המעשה נפגשות בשדה הקרב, וכל שבטי ישראל שותפים באחריות.

---

נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

דף מקורות מצור על פי ההלכה

דף מקורות – מצור בעת מלחמה

רמב״ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ז

כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו.

במדבר פרק לא פסוק ו - ז (פרשת מטות)

(ו) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ:

(ז) וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר:

רדב״ז הלכות מלכים פרק ו הלכה ז

כשצרין על עיר לתפשה וכו'. איכא בספרי דבי רב וע״כ איירי בעיירות הרחוקות אשר לא משבעה עממים דומיא דמדין דיליף מינה ואיירי נמי בשקראו להם לשלום ולא השלימו וכל זה מדרכי התורה אשר כל נתיבותיה שלום:

ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז

ויצבאו על מדין, הקיפוה מארבעה רוחותיה. ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו.

שו״ת חכם צבי סימן כו ד״ה ראיתי מ״ש

ראיתי מ״ש מעכ״ת בשם ה״ה מחותני מהר״א ברודא מפראג על קושית מהרש״ל על הרמב״ם דס״ל (לפי דעת מהרש״ל לאפוקי לפי דעת הכ״מ) שגזילת וגניבת הגוי אסורה בלאו כמו של ישראל ודבר תימה הוא בעיני כי התורה בכללה ובפרטה לישראל ניתנה עכ״ל מהרש״ל וכתב עליו הרב הנ״ל שהיא קושיא חזקה ולי דברי מהרש״ל תמוהין מאוד ומה ענין דהתורה לישראל ניתנה ולא לנכרים שהביא מהרש״ל ומה זו קושיא להרמב״ם אטו משום לתא דידהו הוא וכי הרמב״ם סבור שהנכרי נצטווה שלא יניח לישראל לגזלו או לגנוב ממנו והלא אנחנו נצטוינו שלא לעשות מעשים מכוערי' ולא יהא אלא גונב ע״מ למיקט או ע״מ לשלם תשלומי כפל אף שאינו מתכוין לגנוב ולא עוד אלא שמתכוין לטובת הנגנב עכ״ז נצטוינו אנחנו שלא להרגיל עצמינו לגנוב וכבר מצינו שני לאוין מפורשים בגוים לא תתעמר בה ומכור לא תמכרנה בכסף וכשצרין על ערי הנכרי' נצטוינו להניח רוח אחת מבלי מצור לכל מי שירצה להמלט על נפשו כמ״ש הרמב״ם ז״ל בה' מלכים פ״ו דין ז' וכן כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום ואף בבע״ח בלתי מדברים נצטווינו על צערם מדאורייתא למ״ד ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומצות שלוח הקן יש בה עשה ול״ת ואף בצמחים נצטוינו לא תשחית את עצה וכל זה אינו בעבור הפעול אלא בעבורינו אנחנו הפועלים לקנות בנפשנו דעות אמיתיות ומדות טובות וישרות לזכותנו לטוב לנו וז״ב מאוד.

שו״ת פעולת צדיק חלק ב סימן קנא רבי יחיא בן יוסף צאלח (מהרי״ץ) היה רב בעיר צנעא, בירת תימן, ואב בית - דינה במאה ה - 18

כתב הרמב״ם פ״ו מה' מלכים ומלחמותיה' דין ז' וז״ל: כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מד' רוחותיה אלא מג' רוחותיה ומניחין מקום לברוח /לבורח/ ולכל מי שרוצה להמלט על נפשו שנ' ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו עכ״ל. וכ' כ״מ וז״ל: כת' סמ״ג דאי' בספרי ע״כ. וז״ל ספרי בפ' מטות ויצבאו על מדין הקיפוה מארבע רוחותיה ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעי' כדי שיברחו עכ״ל ספרי ותימהא לי אמאי פסק רבי' כר' נתן ולא כת״ק. וראיתי בילקוט ב' הספרי דגורס בהיפך וז״ל: ויצבאו על מדין הקיפוה מג' רוחותיה ר' נתן אומר נתנו להם רוח ד' כדי שיברחו עכ״ל. והשתא לפי גי' זו ניחא דפסק כת״ק. וראיתי להר' גדליה בפירושו לילקוט וז״ל: נתנו להם רוח ד' כדי שיברחו פירושא קא מפרש דלהכי לא הקיפן רוח ד' כדי שיהיו יכולים לברוח דתחלת נפילה ניסה א״נ לפלוגי אתא וה״פ גם רוח ד' הקיפן דאל״כ יברחו עכ״ל.

ויש לדקדק על מ״ש דתחלת נפילה ניסה דלפ״ז מה שנתנו רוח ד' לא לטובת המדינים אלא כדי להכשילם ליפול דתחלת נפילה ניסה. ואלו להרמב״ם משמע דלטובת המדינים הוא כדי להמלט מי שרוצה להמלט. וי״ל דגם הרמב״ם יודה לטעם רבי' גדליה שהרי דקדק וכ' ומניחין מקום לברוח (לבורח) והיינו לומר דתחלת נפילה ניסה אלא שגם כן מי שירצה להמלט על נפשו ימלט ולכך לא אמר ומניחין מקום לבורח להמלט על נפשו אלא כ' ולכל מי שרוצה להמלט ומשמע שהם שני דברים. ואפשר דהאיי דקאמר ולכל מי שרוצה להמלט הכוונה לצאת דרך שם לבוא להשלים עם ישראל להמלט על נפשו ולזה לא נקט גביה לברוח כמו חלוקה ראשונה. ואפשר ג״כ לפ״ז ליישב פסק רבי' עם גי' הספרי דפסק כר' נתן משום דמסתבר טעמיה וכדאשכחן גם במלחמת חובה דפותחים בשלום לכל מי שירצה להשלים והכא נמי תרי טעמי או משום דתחלת נפילה ניסה או כדי שישלים מי שירצה להמלט על נפשו לזה פסק כר' נתן.

וצל״ד מהיכא דייקי לה רז״ל שבכך צוהו. וי״ל דדייקי דהול״ל כאשר צוה ה' את משה לבסוף אחר ויהרגו כל זכר כי זהו המכוון והתכלית בצווי דלעיל דכתי' צרור את המדינים והכיתם אותם לא הצביאה ומדשני קרא לכתוב כאשר צוה ה' את משה סמוך לויצבאו אתא לרמוז חידושא דהקיפום מג' רוחותיה דאל״כ ל״ל למכתב גבי ויצבאו כאשר צוה ה' הא (לא סגי) בלאו הכי דא״א להריגה בלא צביאה אלא ש״מ דמרמז שהקיפום מג' רוחותיה וכדי שלא תקשה דמהיכא משמע דלענין זה אמר קרא כאשר צוה ה' ודלמא קרא מרמז למלתא אחריתי לזה נתחכם רבי' לומר מפי השמועה למדו וכו', דכלל למדונו רז״ל שכל מקום שלא יש ראיה ברורה לאותו דבר מהמקרא או שאין טעם בדבר הם מיחסים אותו אל הקבלה שכך היתה הל״מ וכדאי' בס' הקנה ז״ל בכמה דוכתי יע״ש:

השגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם שכחת העשין מצוה ה

מצוה חמישית שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו שנ' (מטות לא) ויצבאו על מדין כאשר צוה י״י את משה ודרשו בספרי הקיפוה משלש רוחותיה ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות. וכן כתב הרב בחבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פ״ו ה״ז):

משך חכמה במדבר פרק לא פסוק ז (פרשת מטות)

הרמב״ן בספר המצוות מנה מצות עשה הך דדריש בספרי "כאשר צוה ה' את משה", שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתם, דהרמב״ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן היא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח. אבל הרמב״ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו. ואם כן אין זה שייך למצוה. ולעניות דעתי נראה כהרמב״ם, דבזה אתי שפיר בספרי (לפסוק ה) "וימסרו מאלפי ישראל": מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים, ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר: אחרים מסרום 'איש פלוני כשר - יצא', ('איש פלוני צדיק - יצא למלחמה'). ואח״כ איתא "ויצבאו על מדין" - הקיפוה מד' רוחותיה [פירוש, דלטעמיה אזיל, דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נימוסית]. ר' נתן אמר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו [פירוש, דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך, רק בעל כרחם נמסרו מאחרים, ואם כן לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה]. וראיתי בספר המצוות להרמב״ן שהגירסא היתה לפניו "תן להם רוח רביעית"! לכן דריש זה למצוה. אבל גירסתנו "נתן" מחוור יותר, יעויין שם. וראה במלכים - ב, טו, טז: "אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה (ואת גבולה מתרצה) כי לא פתח ויך (את כל ההרותיה בקע"). והבן ודייק בכל זה.

ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תקכז

מצוה לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב

שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות… וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, ספרי [במדבר פיסקא קנז], וילפינן זה מדכתיב [במדבר ל״א, ז'] ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' וגו', ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם.

מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקכז אות א

ומבואר כאן בר״מ דכשצרין על עיר אין מקיפין אותה מד' רוחות רק מג' רוחות ומניחין מקום לברוח והוא מהספרי וילפינן מן ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' וכו' מפי השמועה למדו שבכך צוהו. והר״מ אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות כיון דילפינן ממדין מנ״ל לחלק ובפרט מלחמת מדין הי' עפ״י ציווי השי״ת הו״ל גם כן מלחמת מצוה אף שהחי' מהם הטף ונשים גזה״כ הי' עכ״פ מנ״ל לחלק בין מלחמת מצוה לרשות ע״כ סתם הר״מ והרהמ״ח חילק דד״ז הוא במלחמת הרשות ובמלחמת מצוה מקיפין מכל צד ולא ידעתי מנ״ל זה וצ״ע:

הרב שלמה גורן תורת המדינה סי' כח עמ' 406

יש להשיג על כך שתי השגות (על המשך חכמה): א. ראינו שהרמב״ן בעצמו מזכיר את שני הנימוקים גם יחד. גם הנימוק ההומניטרי וגם הצבאי טקטי, ואע״פ כן דעתו של הרמב״ן שיש לכלול מצוה זו בין תרי״ג המצוות. ב. … אבל הרמב״ן כתב במפורש שהלכה זו של פתיחת רוב רביעית במצור היא מצוה לדורות בכל מלחמות הרשות, משמע שאינה נוהגת במלחמת מצוה. ואם נכונים דבריו של בעל המשך חכמה שלדעת הרמב״ן נימוקי מצוות המצור על עיר הם הומניטריים כמו הנימוקים לקרוא לאנשי העיר לשלום, הרי דעתו של הרמב״ן (דברים כ, ו) כדעת הרמב״ם שגם במלחמת מצוה נוהגת המצוה של קריאה לשלום. ולמה מצוה זו של קריאה לשלום נוהגת לפי הרמב״ן גם במלחמת מצוה, והמצוה לחוס על אנשי המצור ולאפשר להם להימלט ברוח רביעית אינה נוהגת לפי דעתו במלחמת מצוה, שיכולה להיות גם לא נגד שבעת העמים, כגון עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ותוך כדי הרדיפה אחריהם מביאים אותם במצור.

בסיכומם של דברים: לדעת הרמב״ם מחייבת מצוה זו גם בזמן הזה, שם אנו צרים על עיירות אויבינו, בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, בין בתוך גבולות ארץ ישראל ובין מחוץ לגבולות ארץ ישראל, אסור לסגור את העיר הנצורה מכל הרוחות, אלא חייבים להשאיר רוח אחת פתוחה כדי לאפשר למי שרוצה להימלט מן העיר הנצורה ולהציל את נפשו ובלבד שלא ינצלו רוח זו כדי להביא לתוכה תגבורת באנשים, בנשק ובמזון. ואין לסמוך בזה על שיטת הרמב״ן והחינוך שאין הדבר נוהג במלחמת מצוה. כי מסתבר שגם לדעתם אין למעט אלא מלחמת שבעת העממים שקיימת בהם המצוה "והחרמתם אותם" מה שאין בעזרת ישראל מצר שבא עליהם, כל שיש לדאוג שהאוייב יברח מבלי שוב, יצאנו ידי חובתנו. ולכן על אף שלפי הרמב״ן אין מצוה זו נוהגת אלא במלחמת הרשות, ומלחמת "שלום הגליל" מוגדרת כמלחמת מצוה, נוהגת מצוה זו במצור על ביירות. שאסור היה לסגור את המצור מכל רוחותיה של ביירות, אפילו לשיטת הרמב״ן ובעל ספר החינוך, מכיון שלא חלה על האויב בביירו מצוה "והחרמתם אותם", חייבים היינו לתת להם לברוח.

גם מלחמת מדין היתה מלחמת מצוה ואע״פ כן הופעלה שם הלכה זו לראשונה. וצריך לומר שגם כוונת הרמב״ן לחלק אך ורק בין מצור בתוך גבולות א״י נגד ז' עממים שנצטווינו להחרימם ואין לתת להם להימלט, לבין מלחמה ומצור מחוץ לגבולות א״י – שלפי הרמב״ן היא מוגדרת תמיד כמלחמת הרשות אע״פ שהיא מצוה ע״פ ה' – מעין מלחמת מדין. וזה בניגוד להגדרתו של הרמב״ם בפ״ה מהל' מלכים ה״א מהי מלחמת מצוה ומהי מלחמת רשות.

לפי זה יוצא שמלחמת שלום הגליל והמצור על ביירות מכיוון שהיא נערכת מחוץ לגבולות ארץ ישראל שבתורה, על אף היותה עזרת ישראל מיד צר, היא נחשבת כמלחמת מצוה גם לפי הרמב״ן וספר החינוך. בכל זאת חלים עליה הלכות המצור הנ״ל הנלמדות ממלחמת מדין גם לשיטת הרמב״ן. ברם לפי דעתו של הגאון בעל ספר משך חכמה אין זו מצוה שמחייבת אותנו בזמן הזה לדעת הרמב״ם, מכיון שנימוקיה הם צבאיים ולא דתיים הומניטריים. אלא הדבר תלוי בהערכת מצב של מפקדי הצבא. אבל נתברר ששיטה זו של האור שמח תמוה בין לרמב״ם ובין לרמב״ן ולא נכתבה בספרו אור שמח שהוא ספר הלכתי כי אם בספרו משך חכמה על החומש שהוא מחשבתי, ואין להורות הלכה למעשה על פיו בנידון זה, ביחוד כאשר הדבר נוגע לדיני נפשות של חיילינו ושל תושבי ביירות הנצורים באזור המערבי של העיר.

חוות בנימין ח״א סי' טו הרב שאול ישראלי

ואני במגילת ספר השבתי על דבריו והשגותיו כדלהלן: על הטענה שהרמב״ן עצמו מביא גם הנימוק שזה אינו אלא מתכסיסי המלחמה, אעפי״כ ס״ל שזה מחייב, וזה מפני שאין דורשים טעמא דקרא ללמוד מזה שינוי בהלכה. על זה יש להשיב: שאם אמנם הזכיר הרמב״ן גם הא שיש בזה משום טכסיסי המלחמה, אך לא ראה בזה עיקר הטעם, וכלשונו בזה "ובו עוד תיקון", והיינו מפני שלשון הכתוב "כאשר ציווה ה'" מורה בבירור שזהו ציווי, אלא שבעצם יש בזה גם תועלת ותיקון. וכן אין לזה שייכות למחלוקת רבי שמעון רבנן אי דרשינן טעמא דקרא, שהרי הכתוב עצמו סתום הוא, ולא נאמר מהו הדבר שציווה, ואין זה אלא שכך נמסר "מפי השמועה", וכלשון הרמב״ם, ובזה לא נחלקו כלל רבי שמעון ורבנן, בפרט שהרי יתכן שמפי השמועה נמסר גם הטעם של הציווי, או שנמסר להכרעתם מסברא. …

ולנקודה העיקרית שבא לחדש בדברי הרמב״ן והחינוך שהם קוראים מלחמת רשות לכל מלחמה שהיא מחוץ לגבולות א״י, ומכאן שגם מלחמה נגד הצר הצורר, כל שהיא חוץ מגבולות א״י היא בגדר זה "בניגוד להגדרה של הרמב״ם מהי מלחמת מצוה ומהי מלחמת רשות". על זה הערתי שהדברים אינם ניתנים להיאמר כללץ שהרי הרמב״ם לא מליבו הוציא מלים. כי זוהי ההגדרה שבין מלחמת רשות למלחמת מצוה היוצאת מתוך הסוגיות סוטה מד בבבלי, ובסוגיא המקבילה בירושלמי.

השגה נוספת של הרב ישראלי בתוך תורת המדינה עמ' 408

אין שום דמיון למצוה של הקריאה לשלום, שנוהגת לכל הדעות גם בז' עממים. מחלוקת הרמב״ם והרמב״ן אינה מעניינו בזה לעניין מתן האפשרות לאנשים הנתונים במצור לברוח משם. כי הקריאה לשלום תוכנה כניעה מצד הנצורים עפ״י התנאים המבוארים ברמב״ם, ועיקר יסודי שזה צריך להיות מצווה עם קבלת ז' מצוות בני נח. ובה הרי הם נכנסים בגדר של גר תושב שמצוה להחיותם ואסור לשקר בבריתם, כמבואר הכי באר היטב ברמב״ם בהלכות אלו. ובזה הרי פקע מהם דין אויבים והם אנשי ברית, ועל כן גם מצותת החרמה שהיתה קיימת עליהם חלפה והיתה כלא היתה. משום כך זוהי מצוה המתייחסת גם לגרועים והמקולקלים שהם ז' העממים ועמלק. הרי זו איפוא מגדר מתן יד לפושעים וקריאה לתשובה. וזו גדלות של אלוקי ישראל והדרכתו לעמו ישראל להפוך לעמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ולא כן ענין פתיחת הרוח להימלט. בזה אין שום כניעה ושום קבלת מצוות עליהם ונשארים הם בקלקולם כאשר היו. ופשוט שגם אין שום ערבון שלא יימצאו להם בני ברית וברבות הימים ישובו וילחמו איתנו, אלא שבאה המצוה ללמדנו מדת החמלה. כל עוד אין הם מהעמים המקולקלים ביותר, אמרה תורה אפשר להם ברירה. אך מה מקום למתן אפשרות זו להללו שיש עליהם חיוב החרמה, והם עומדים במרדם. וחיוב זה נשאר עליהם גם לאחר בריחתם מהעיר. וכל שבא לידו אחד מהם מצוה להרגו, שם פ״ה ה״ד. על כן אין שום דמיון בין הקריאה לשלום למצוה להניח רוח רביעית. ושפיר חילק ביניהם הרמב״ן וכן החינוך.

על כך השיב הרב גורן (עמ' 418)

כל מה שכתב כת״ר להשיב על דברי הכל ניתן לסתור על פי הספרי בפרשת נשא ובמדרש רבה פרשת צו סט וכו' בכל מקום מפורש שהמצוה לקרוא לשלום הוא משום שגדול השלום ולא משום שהשלום מהווה כניעה לצבא ישראל ולתורת ישראל כפי שכת״ר כותב. שכן מצינו שם (מדרש שופטים סי״ב): רבנן אמרי תדע לך כמה גדול כוחו של שלום, אפילו המלחמה שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות ורמחים אמר הקב״ה שכשתהיו הולכין לעשות מלחמה לא תהיו פותחין אלא בשלום. וכן אמר רבי יוסי הגלילי (בפרק השלום): גדול הוא השלום שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום. שמע מיניה שמצות השלום היא שורש המצוה ויסודה, ולא הכניעה שכת״ר מעלה אותה כל כך על נס. ראיה מכרעת לדברינו אלה הוא הספרי בפרשת נשא פיסקה מב שמביא אסמכתא שגדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים לשלום ממה ששלח משה רבינו אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמור. אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל וכו' (דברים ב, כו-כז), וכי זו היתה קריאת שלום עם כניעה ועבדות וקבלת עול ז' מצוות? וכן מביא הספרי ראיה לחשיבות הגדולה של השלום ממה שענה מלך בני עמון למלאכי יפתח "ועתה השיבה אתהן בשלום" (שופטים יא, יב) הרי מפורש שלא הכניעה והעבדות וקבלת ז' מצוות הם ביסוד המצוה לפתוח בשלום במלחמה, אלא מעצם כוחו ועוצמתו המוסרית והאנושית של השלום. וכן הוא יסוד המצוה לפתוח רוח רביעית לנצורים כדי שיוכלו למלט נפשם.

חוות בנימין: מסקנת הרב ישראלי

מסקנת הדברים: המחבלים שמטרתם המוצהרת היא לפגוע ביהודים, יושבי א״י, וידם הרצחנית שלוחה גם ביהודים בכל מקום שהם, ופגיעתם היא בגוף ובנפש ומבלי הבחנה בין צעיר לזקן ובין נשים וטף – דין רודפים ממש עליהם, ודינם פסוק למיתה מנימוק זה, וכן מתבאר ברמב״ם בפ״י מהל' עכו״ם. המלחמה במחבלים אלה היא על מנת לקטוע את היד הרצחנית מיד צר. אין במלחמת מצוה מעין זו מחלוקת בין הראשונים. הן לדעת הרמב״ם והן לדעת הרמב״ן והחינוך אין שום חיוב לפותח לפניהם דרך בריחה. הדבר נתון לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא, שיקבעו מה מבחינתם היא הדרך היעילה ביותר להכנעת המחבלים. אין הדברים האמורים מתייחסים אלא באשר למחבלים. אשר לאוכלוסיה האזרחית, הוצהר מפורשות כי פתוחה לפניהם הדרך לצאת מאזור המערכה. ואם אינם עושים זאת, הרי האחריות לכך היא עליהם בלבד.

מסקנת הרב גורן שם עמ' 422

אי לזאת על משמרתי אעמודה, אין כל צל של ספק שההלכה שבספרי דבי רב וברמב״ם וברמב״ן והחינוך בדבר החובה במצור להשאיר רוח רביעית פתוחה כדי לתת לאויב אפשרות למלט נפשו היא בתוקף גם במלחמת שלום הגליל בלבנון, שלדעת כולי עלמא אנו מצווים לפתוח לאויבים רוח אחת שתהיה חד סיטרית, כדי לאפשר לבורח מן העיר ולמלט נפשם. והרי זוהי מטרתנו ומטרתה הרשמית המוצהרת של ממשלת ישראל ושל צה״ל, ואסור לסגור את ביירות הרמטית מארבע רוחותיה וכו'.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

בהעלותך תשפ''ו

בהעלותך תשפ״ו:

אחד הדברים המתמיהים הוא מבנה המסע של עם ישראל במדבר:

מצד אחד המשכן היה נמצא במרכז בין ארבעת הדגלים. דגל מחנה יהודה נוסע ראשון, אחריו בני מררי ובני גרשון שנושאים את המשכן, ואחריו דגל ראובן, ואז בני קהת שנושאים את כלי המשכן, ואחריהם דגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן. נמצא שכלי הקודש של המשכן נמצאים במרכז המחנה, כאשר שני גדלים לפניהם ושני גדלים מאחריהם, כמו שבחנייה המשכן היה במרכז המחנה.

מצד שני ארון ה' היה מנותק מהמשכן וכליו והוא היה הולך לפני כל המחנה ישראל:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.

רש״י מסביר שהיו שני ארונות: ארון אחד מעץ שעשה משה כשירד מהר סיני ובו היו הלוחות בתחילה, עד שנעשה ארון המצופה זהב ע״י בצלאל למשכן שאז נתנו בהם את הלוחות ואת ס״ת. וכך כתב רש״י בפרשת עקב שמשה מספר:

לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ואחר כך "ועשית לך ארון עץ". ואני עשיתי ארון תחילה, שכשאבוא והלוחות בידי - היכן אתנם?

ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר ציווה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחילה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה.

וכאן בפרשה הוסיף רש״י מה נותר בארון העץ של משה, וביאר שהארון של משה הוא שהלך לפניהם:

"וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלושת ימים" - זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים.

זו דעת רבי מאיר בגמ' בב״ב יד, א שבארון של בצלאל היו לוחות וס״ת, ואילו בארון של משה היו שברי הלוחות (והיא דעת רבי יהודה בן לקיש בירושלמי שקלים ו, א).

ולפיו מה שכתוב במלחמת מדין שפינחס יצא למלחמה "וכלי הקודש" בידו – היינו ארון העץ, וכ״כ בתוספ' סוטה פרק ז. וזה פירוש הפסוק: "כי ה' -לוהיכם ההולכם עמכם להילחם לכם" – היינו מחנה ארון (סוטה מב, א).

ומי היה נושא את הארון הזה בעת המסעות? החזקוני מביא בשם י״א שמשה היה נושא את הארון. ואכן בחטא המעפילים, שמשה אמר להם שלא לעלות "כי אין ה' בקרבכם", כתוב שהם העפילו לעלות, ואילו: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה".

והנה בעת המסע לא״י אמר משה בעת נסוע הארון:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

דייק משה ולא אמר "אויבינו" "שונאינו" אלא "אויביך" ו״משנאיך".

נראה שהמבנה הזה שארון ה' הולך לפני מחנה ישראל ודברי משה בתחילת כל מסע, באו לקבוע בתודעת עם ישראל מהי המטרה של המסע ושל כיבוש הארץ, ולשם מה הם נלחמים. המלחמה היא למען ה', כדי לנקות את ארץ ה' מעבודי עבודה זרה, מגלי עריות, רשעים ושופכי דמים.

וכך אומר משה לשבטי גד וראובן שהציעו למשה בפרשת מטות: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל":

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.

וכך אומר משה לישראל גם בלחמת מדיין:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן.

להבדלי התודעות יש השלכות:

מי שמטרת המלחמה היא למצוא קרקע נוחה להתיישב בה בשקט ובנוחות, כשיראה עמים חזקים הוא ילך לאחור ויחפש לו אדמה אחרת. אולם מי שמטרת המלחמה היא לנקות את ארץ ה' מעושי הרשע למען ה', מתוך אהבת ה' ומסירות נפש לקרוא בשם ה' כפי שרצו אבות האומה לעשות – הרי שיקום להילחם בגיבורים שבעמים וימסור את הנפש למען שמו. – וזה הפער הגדול שבין המרגלים ובין כלב ויהושע ומשה ואהרן בפרשת שלח.

מי שמחפש את הנוחות והפינוק, יתעכב בדרך, ויהיה מרוכז ב״על האש" של בשר, ובאבטיחים והשומים, ותהיה הדרך קשה לו ודרך של י״א יום הוא יעשה בארבעים יום. אבל מי שאהבת ה' בוערת בו ללחום מלחמת ה' –ירוץ קדימה לגמוע דרך של י״א בשלושה ימים. – וזה היה הפער בין משה וארון ה' ובין המתאוננים בדרך והמתאווים לבשר.

מי שמטרת המלחמה היא למצוא קרקע נוחה להתיישב בה בשקט ונוחות, הוא לא יכרית את העמים הרשעים אלא יעדיף להשאיר מהם להיות לעבדים ולשפחות ולעבודה השחורה שאותה אינו רוצה לעשות. אבל מי שנלחם למען שמו – יקיים את המצווה "לא תחייה כל נשמה" למעט מי שיקבל על עצמו שבע מצוות בני נח. – וזה היה הפער בין מלחמות משה בסיחון ועוג שלא החיו כל נשמה, למלחמת פינחס במדיין שהשאירו את המחטיאות, ולמלחמת כיבוש הארץ שהותירו עמים רבים שהחטיאו את ישראל שנים רבות.

והנה הפסוקים של משה נזכרים שוב בספר תהלים פרק סח:

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר: יָקוּם -ֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו. כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי -ֱלֹהִים. וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי -ֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה…

רֶכֶב -ֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי (=רבבות אלפי) שִׁנְאָן (=ובנוחה) -ֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ.

ונראה שאכן במלחמה זו ארון ה' היה הולך לפניהם, ממש כמו ארון משה במדבר:

-ֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ (כמו) בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי -ֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי -ֱלֹהִים -ֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

מהו "זה סיני"? כל ההתגלות בסיני נגנזה בתוך שברי הלוחות שנמצאו בארון העץ שעשה משה. כי כל הברית בסיני לא היתה אלא הבטחה שאנו נשמור את מצוותיו, שלא כמו עמי כנען, ונכבוש את הארץ וננקה אותה מאויביו ומשנאיו, ונקיים את מצוותיו שקיבלו בסיני – בארץ. וכך אמר ה':

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (=היינו ארץ ישראל). וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וכן בסוף פרשת משפטים, רגע לפני כריתת הברית בדם הברית ועל ספר התורה שהיה כתוב בו מבראשית ועד סוף משפטים, כך הספר מסתיים:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ. כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם… וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ… וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.

בכך מסתיימת הברית בסיני!

ושוב אחרי העגל ותהליך הסליחה, הברית נפתחת בהנחלת הארץ ואיסור הברית עם העמים:

שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ט - טז

וַיֹּאמֶר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ -ֲדֹנָי, יֵלֶךְ נָא -ֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת… שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן. כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ -ֵל קַנָּא הוּא. פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן…

לכן לדעת ר״מ הארון של משה היה בו את שברי הלוחות, שזה מה שנשתמר מכל הברית בסיני. ואילו לדעת ר״י היה בארון ספר תורה, שהברית היתה על מנת שנקיים את התורה בארץ.

באיזו מלחמה מדבר הפרק? המלבי״ם מסביר:

אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בשמואל ב פרק ח. וכפי המבואר משיר הזה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן, כי גבול מואב ואדום הוא בצד ההוא, לשם נקבצו האויבים, במדבר ההוא היה מקום המערכה בגבול המזרחי אצל ההרים הרמים שמה, ובעת מלחמתם העפילו האויבים לעלות ההרה ושם נפלו…

ולא סתם חיכה הפסוק של משה עד מלחמות דוד. כבר במלחמה הראשונה שלו דוד משנה את מטרת המלחמה, וכך הוא אומר לגולית:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' -ְבָאוֹת -ֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ -ֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

וכך אומרת אביגיל הנביאה לדוד:

כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.

וחז״ל דרשו את הפרק הזה כולו למעמד הר סיני. כדי לומר שכל נתינת התורה לא באה אלא כדי להפוך את ישראל ל״מחנה ה'" כך שכיבוש הארץ יהיה למען ה' ולמען שמו. כל התורה שנתנה בסיני היא כדי שעם ישראל יתקן עולם ויקרא בשמו.

ולכן ארון ה' שבתוכו נמצאים שברי הלוחות שנתנו בסיני – הוא שהולך לפני המחנה!

אומר הרש״ר הירש בפרשה, עה״פ "ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך":

דרישות התורה לכיבוש היצר ולקדושה מוסרית - עומדים בניגוד חריף לגירויי החושניות הגסה. ולפיכך היחידים שבהמוני כל השכבות אינם רק "שונאים" לתורה אלא הם "משנאים" לה; אין התורה רק שנואה בעיניהם אלא היא נרדפת על ידם.

ואף על פי כן ידע משה שהניצחון האחרון הוא לתורה. דוקא מפני שמסעות התורה הם מסעות ה' בחברה ובלבבות, והאויבים והמשנאים של התורה הם אויבים ומשנאים של מלכות ה' - דווקא משום כך אמר את דבריו. כשארון התורה החל במסעו, היה ליבו סמוך ובטוח שהתורה תשלים את מסעה בארץ. וכשתבוא ותתערב בעולם, תתפורר ברית האויבים, ורדיפת המשנאים תהפוך למנוסה מבוהלת.

ואכן 3300 שנה אחרי משה אנו עדיין אומרים את הפסוק הזה בפתיחת ההיכל, רגע לפני הוצאת ס״ת אל מחוץ לקודש. כביטוי להכרה שספר התורה לא יהיה ספון בקה״ק, אלא הוא יצא לפני מחנה ישראל, עד לתיקון עולם:

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר: יָקוּם -ֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו. כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי -ֱלֹהִים. וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי -ֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה…

מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵ-לֹהִים, זַמְּרוּ -ֲדֹנָי סֶלָה. לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז. תְּנוּ עֹז לֵ-לֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים. נוֹרָא -ֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, -ֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ -ֱלֹהִים.

בהעלותך תשפ״ו:

במרכז הפרשה יש שני פסוקים, שחז״ל אומרים שזהו ספר בפני עצמו, ואנו אומרים אחד בפתיחת ההיכל והשני אחרי סגירת ההיכל, לפני מוסף, כמו שמשה אמר את האחד כשארון היה נסע לפני המחנה במסעות אל כיבוש הארץ, והשני כשהארון נעצר וחזר למקומו בתוך המחנה ועם ישראל חנו במדבר:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

מדוע הפסוק של המסע מתחיל ב״ויהי" שהוא לשון צער? ומדוע הפסוק של המסע עוסק בלחימה באויבים ואילו הפסוק של החנייה עוסק בישראל?

מסביר האלשיך הקדוש:

כעניין תיקון תפילת יום הזכרון (=יום ראש השנה), באומרו: "ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת" וכו'. והוא כי להיות היום ההוא יום דין, אנו מחלים פני -ל, יתן פחדו על כל הגוים הבלתי יראים את ה', וייראוהו וישתחוו לו יתברך.

אך בהיות עתות רצון אנו מחלים פניו יתברך, שירצנו וייטב לנו על דרך זה.

הנה כי אין ספק כי עת הטלטל הארון ממקום למקום – שמייחסת… לשכינה… הוא עת בחינת רוגז. וזהו אומרו: "ויהי" בנסוע שהוא לשון צער, הפך עת הנייחא שהוא רצון ומנוחה. ועל כן בנסיעה שהוא עת רוגז מה, אז: "ויאמר משה: קומה ה' והטל הרוגז על אויביך, שיפוצו וינוסו משנאיך".

אך בנוחו - שהוא עת רצון, אז יאמר: שובה ה' ותן רצונך הטוב על עמך. וזהו שובה ה', שתתן שובה ונחת לישראל. או שישוב רבבות את האלפים, שיתברכו עשר ידות.

א״כ כשיש דינים בעולם אנו מתפללים שהם יפלו על הרשעים, ואילו כשיש חסדים בעולם אנו מתפללים שהם יחולו עלינו.

ונראה להוסיף על האלשיך הקדוש, שלא רק שאלו שני מצבים שונים, אלא שאלו מצבים שתלויים זה בזה. ברגע שנעשה דין ברשעים ו״יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" – אז מתעוררת רוח של טהרה וקדושה ורוממות רוח בתוך עם ישראל, שמאפשרות שהשפע ה-לוהי יחול על ישראל.

והסיבה לכך, שהיחס של ישראל והאומות הוא כיחס הלב והאיברים, כדברי ריה״ל. וכאשר הרשעה מתגברת בעולם – היא מתגברת גם בישראל, ואז הקדושה והטהרה והאהבה והיראה – נחלשים באומה. וכך גם ככל שהרשעה בעולם מתפרקת ומי שעמל להשניא את ה' נפוץ ונרדף – גם בעם ישראל יש ניקוי של הרוע והלב מתנקה ומטהר.

יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם – ברכי נפשי את ה' הללוי-ה.

לפי זה יצא לנו ביאור למציאות שבה אנו חיים בשנים הללו. העולם מתפלא מדוע כשיש מלחמות אצל עמים אחרים - כלכלתם קורסת, ואילו אצלנו דווקא בעת מלחמה - השפע כפול ומכופל! משה רבנו מגלה לנו בפרשה את התשובה. כשעם ישראל נלחם, הוא לא נלחם על מצרי הורמוז ולא על חצי האי קריים כדי לייצר לו עוד כלכלה. עם ישראל נלחם באנשי רשע שמטילים אימה על ישראל ועל העם שלהם. וכשעושים מלחמה ברשעים – גם הטהרה והקדושה בישראל עולה, ועימה – הברכה, עד שמה שהיה אלפים הופך לרבבות.

ודבר זה נכון גם לפרט. ככל שאדם מגייס כוחות כדי להיאבק במידה רעה או התנהגות שלילית או חטא מסויים שקיים בתוכו – מיד הלב מתרומם להארת הנשמה, "סור ורע – ועשה טוב" ויחד עם זה – הוא זוכה לברכת ה'. .

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם - בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָ-הּ.

קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

השיח של משה ויתרו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:

וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:

מה אמר לו משה "כי אתה ידעת חנותנו במדבר"? עיין אור החיים י, לה:

ויהי בנסוע הארון וגו' קומה ה' וגו'. צריך לדעת כוונת המאמר.

ויתבאר הכתוב על פי דבריהם (ע״ח של״ב פ״א) שרשמנו בכמה מקומות שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א' - הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית

ב' - בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות.

ובא המאמר כאן ויהי בנסוע הארון כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות, והוא מאמר קומה ה', ויפוצו אויביך שהם הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה יתפוצצו, ואליהם רמז בתיבת ויהי לשון צער, וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם אמר וינוסו משנאיך מפניך פירוש אותם בחינות המשניאים דרך ה' בלבות בני אדם ינוסו, ואומר לשון רבים לצד היותם רבים המפתים כמאמרם ז״ל ביומא (סט ב) שיש יצר הרע של עבודה זרה ושל זנות וכו', וכל זה בנסוע פירוש בדרך נסיעה.

וכשהיה חונה היה אומר באופן אחר, כי ה' כשחונה במקום אחד יגיד בזה כי המקומות שלא חנה שם לא היה שם בירור ניצוצי הקדושה שיצטרך לחנות שמה ויספיק מעבר דרך שם, ובמקום אשר יחנה שם יגיד כי שם יש ניצוצי הקדושה שצריך להתעכב בשבילם שם, ועל זה היה מכוין משה ואומר בנחה שובה ה' רבבות אלפי ישראל, פירוש שישיב ניצוצי הקדושה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל כי כל ניצוצי הקדושה יקראו ישראל ואולי שרמז בתיבת אלפי לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדושה אשר שבה ס״מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה, ויכוין משה בזה להתפלל להתעצם כח קדושת ישראל בעזר ה' לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא.

הנה המקום שהתעכבו הרבה וזכו בו לכל המתנות היה מדבר סיני והר ה-לוהים. ויתרו הגיע לשם. ואמר לו משה – "אתה ידעת חנותנו במדבר", היינו ששמעת מעלת ישראל ובאת, וזה סימן שנשמתך נשמת גרים שראוים להתחבר לישראל מבראשית, שהם גרי צדק, וכמו רות המואביה ונעמה העמונית, ושמעיה ואבטליון, ור״מ ור״ע. ובשבילם אנו חונים במקומות במדבר זמן מרובה. ולכן איך תלך לארצך ותעזוב את ישראל?

---

נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הערה על בלתי מעורבים במלחמה

בס״ד

כמה מילים קצרות על הריגת "בלתי מעורבים" במלחמה.

בין הרבנים עולים קריאות לחיסול בלתי מבוקר של אוכלוסייה ערבית בעזה בכל מיני תואנות, בין אם הם בעצמם בני מוות בגלל תמיכתם בטרור, בין אם יש בכך הרתעה, בין אם מדובר בנקם ועוד ועוד. לעתים ניתן לחוש בתחרות מי יהיה יותר חריף, ודברי חז״ל שהטוב שבמצרים הרוג ועוד הופכים להיות משפטי המחץ שבטיעונים הללו.

צריך לדעת שנושאים מעין אלו אינם נושאים שניתן בקלות דעת לחרוץ משפט ולגזור דין מתוך רגש חם ואמיתי של כעס ונקמה. רבותינו השקיעו עמל ויזע רבים ולנו בעומקה של הלכה בסוגיה סבוכה זו, עסקו בכך הגר״ש ישראלי זצ״ל, והגר״ש גורן זצ״ל, והגר״א וולדינברג זצ״ל ועוד, וכתבו על כך קונטריסים נכבדים ורחבים, בזהירות ואחריות. זו דרכה של תורת אמת. גם אם המסקנות שלהם לא בהכרח תומכות את הרצון "להתפרע", אנחנו צריכים להבין שאין דרך אחרת, ואין מקום לסערת הרגש בחריצת דין של מוות על אנשים רבים. אפשר לחלוק על מסקנותיהם של רבותינו, אפשר להתווכח עמם בסברה ובלמדנות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהפסיקה בנושא זה חייבת להיות מתוך תורה, מתוך הלכה, מתוך שקיעה בעומק הסוגיות ושיטות הראשונים, לא פחות ואף יותר מהיגיעה להתיר אשה עגונה, לפסוק בדיני מראות, להורות הלכה באיסורי שבת, ולחרוץ דין בדיני ממונות.

אז מעבר למה שנכתב אני רוצה להעלות נקודה אחת.

יש תפיסה שבמלחמת מצווה מותר להרוג את כל אנשי האויב, ומאחר שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצוה ממילא מותר להרוג את כל הערבים בעזה. כמו כן, אם במלחמת הרשות התורה ציוותה להרוג כל זכר אזי בוודאי שבמלחמת מצווה צריך לעשות כך.

אז הבה נעיין בדין זה ונראה שהדברים אינם פשוטים כלל.

הנה כתב הרמב״ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה ד) שאם פנינו לשלום לאותה מדינה או עיר שעמה אנו מצויים במצב של מלחמה, או שיזמנו מולה מלחמה והיא סירבה, אזי צריך להילחם בה, ומפרט את הלכות הריגת אנשיה:

ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים. במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

הרמב״ם כתב תחילה את הדין הראשון של הריגת כל זכר גדול – במלחמת הרשות, ואחר כך היה צריך לכתוב את הדינים של "מלחמת מצווה", אלא שהרמב״ם בחר שלא להשתמש במונח "מלחמת מצווה" שאותו אנו מכירים מדבריו שלו בפרק הקודם (הלכות מלכים פרק ה הלכה א):

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

אלא בחר לפרט את סוגי המלחמות, והשמיט את אחת מהם מרשימה, הוא מפרט את מלחמת שבעת עממין ועמלק, ומשמיט את המלחמה השלישית, שבה אנחנו עסוקים כיום: "עזרת ישראל מיד צר".

כל זאת למה? התשובה היא פשוטה, משום שהתכלית של מלחמה זו אינה אלא לסלק את הצר ותו לא, לפיכך פשוט שרק מי שהוא "צר" והיינו במובן שרוצה לעשות מצור על ישראל ולהילחם בם אותו צריך לעצור, אבל מי שאינו רוצה לצור על ישראל – אין שום מצווה להורגו. דינו שונה ממלחמת שבעת עממין ועמלק, שהם בעצמם היו מושחתים והתורה ציוותה לסלק אותם מארצנו, כאן מדובר באנשים שחטאם החמור הוא שהם רוצים להורגנו, ואנו צריכים להגן על עצמנו, ומשום כך אותם יש להרוג ותו לא.

והנה ישאל השואל, מדוע במלחמת הרשות, שלכאורה צריכה להיות פחות חמורה ממלחמת מצווה אנו מוצאים שצריכים להרוג כל זכר, ומדוע כאן במלחמת עזרת ישראל מיד צר אין צריך להורגם. התשובה ראשית נעוצה בדברי הרמב״ם הנ״ל (ה, א) שמלחמת ישראל היא להרחיב את גבול ישראל ולהרבות בשמעו וגדולתו, לפיכך אם הותר לו למלך לצאת למלחמה עבור זה, הרי שברור שהרחבת גבול ישראל כוללת סילוק של כל מי שנמצא שם, ולכן אם פנו אליהם לשלום והם לא רצו לברוח (וגם נתנו להם רוח רביעית לברוח והם לא ניצלו אותה) אזי ברור שצריך לסלק אותם, והדרך היחידה שנותרה היא במלחמה וחיסולם. החידוש הוא שמותר לקחת כשלל מלחמה את הנשים והטף לעבדים. כמו כן אם מטרת המלחמה היא "להרבות שמעו וגדולתו", הרי שאם הריגת כל זכר תשרת את המטרה הזאת ותגרום לכך שירבה שמעו וגדולתו של מלך ישראל – הדבר מותר.

אבל במלחמת עזרת ישראל מיד צר, שכל עניינה הוא להסיר את הצר, אזי מה שלא צר אין מצווה להסיר אותו.

אך מעבר לכך, גם במלחמת הרשות, כתבו רבותינו שאין הכוונה שצריך להרוג את כל הזכרים, אלא רק את המעורבים בלחימה! ! !

בתורה נאמר (דברים פרק כ פסוק יג):

וּנְתָנָ֛הּ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב.

ורבנו יוסף בכור שור כתב על כך: "זכורה – הנלחמים עליך"! והנצי״ב בהעמק דבר כתב במילה אחת: "זכורה – הלוחמים". הנה מפרשים הם שהכוונה היא לכל הזכרים הגדולים שנלחמים בנו, ולאו דווקא לכל הזכרים הנמצאים בעיר, והיינו שאין להרוג את הבלתי מעורבים. אמנם לא אכחד שיש שפירשו אחרת את דברי הרמב״ם ובראשם עומד בנו – בשו״ת רבי אברהם בן הרמב״ם (סי' סד), אבל גם זו פרשנות אפשרית, שגם מתיישבת עם הרגש המוסרי שממאן בהרג שאין בו אבחנה כלל.

גם יהיה מי שידייק בלשון רבנו יוסף בכור שור בפסוק הבא, על כך שיש להחיות את הנשים והטף שעליהם נאמר "תבוז לך" – "שאינם בני מלחמה" – הרי שאם כן כוונת התורה בהריגת הזכרים שהם בני מלחמה לכל הזכרים, שהרי כולם הם בני מלחמה. אמנם יש להעיר על כך שהתורה לא התייחסה לזקנים שכבר אינם בני מלחמה – והרי הם כמו הטף בהקשר הזה. כמו כן יש להעיר מה יהא הדין במקרה שבו אין ישראל מעוניינים כלל בביזת אותם נשים וטף שמספרם יכול לעלות לאלפים רבים, האם יהיו חייבים לקחתם לעבדים? או שמא יהיה מי שיאמר שאם אין רוצים לבוז אותם שיהיו חייבים להרוג אותם? ועוד יש להעיר שהרבה מהנשים היו מעורבות במלחמה, שהרי היו מקשטים אותם כדי שהלוחמים יתנו בהן את עיניהם לזנות אחריהם ויסיטו את לבם מהמלחמה, כפי שכתבו חז״ל זאת בעצמם, ואם כן הרי הן מעורבות ולמרות זאת אין להורגם, ומאידך גיסא האם יהא אסור להרוג אשה לוחמת במלחמה – ברור שמותר, כחלק ממעשה המלחמה. לכן פשוט שהכוונה היא שהתורה התירה להרוג אף את כל הזכרים אם יש רק צורך בכך, ואסרה להרוג את מי שבאופן קטגורי אינם מעורבים במלחמה באופן ישיר, ואפשרה לנו לעשות את ההבחנה ואת הצורך והכווינה את הרגש המוסרי שלא לפגוע במי שאין צריך לפגוע בו.

וכבר כתב בזה האברבנאל (פרשת שופטים שם) על עניין זה:

ואז אם היתה מהערים הרחוקות שמלחמתם רשות יתחייב להכות את כל זכורם לפי חרב. וזכורה הם הזכרים הגדולים לא הנערים. והיה זה לפי שאלה הם אשר לא רצו להשלים ועשו המלחמה. ולכן פטר הנערים והנשים והבהמה לפי שאין בידם להשלים.

הנה ברור שההיתר להרוג את כולם הוא מפני שלא רצו להשלים – וגם לא רצו לברוח כשניתנה להם רוח רביעית וכפי שכתבנו, והנשים והטף שאין להורגם משום שהם לא מסוגלות לקבל את השלום שהרי הגברים דורשים את המלחמה, וממילא גם בזמנינו כך הוא, אם יש אוכלוסייה שאפשר שהייתה בוחרת בשלום אלא שאינה יכולה לעשות זאת מפני האלימות של הגוף ששולט עליהם – בנידון דידן הלוא הוא החמאס, הנה שאין להרוג אותם. וגם אם הדבר נאמר במלחמת הרשות, כפי הראנו לדעת שמסתבר שכך הוא גם במלחמת עזרת ישראל מיד צר.

ועוד הוסיף האברנאל והרחיב את השיקול המוסרי ביחס לנשים וטף:

התועלת הג', שהנשים והטף פטורים מפאת עצמה מעונשי המלחמה וכבר יתבאר זה מב' טענות:

הא' מאשר הנשים והטף לא יעשו מלחמה לא בגבורתם ולא בעצתם כפי טבעם, וכיון שאין עושים מלחמה אין ראוי שימותו בה ולזה נזכר בספר שמואל (ב' סימן כ') שבבא יואב לצור על אבלה על דבר שבע בן בכרי ובאה אשה חכמה לצעוק מעל החומה ולדבר אל יואב, ואמרה אלי דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו. אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שהסכימו אנשי העיר לשלוח אותה לדבר אל יואב להיותה אשה ופטורה מענשי המלחמה, כי אילו היה אדם נקרב שמה הנה יורוהו המורים, וכמו שפירשנו שם בפירוש הפסוקים:

הטענה הב' היא, שמדרך הגבורים שלא ילחמו נחלשים ולכן הנשים והטף שהם חלושים מאד ואין להם ידים לעמוד על נפשם, אין ראוי לאיש חיל שישלח יד בהם ויהרגם, וכבר אמרו במסכת תמיד (ד' ל״ב) מאלכסנדרוס מקדון שכבש רוב העולם מצד המזרח. שכאשר בא נכח מלכות הנשים הנקראות אמא״זוניש, לא שלח ידו בהן ולא ערך אתן מלחמה, באמרו שלאיש כמוהו אין נכון להלחם בנשים, כי אם באנשים גבורים אשר מעולם, ומפני זה אמרה תורה לשלול הנשים והטף כשלא תשלים ולא יהרגום, זולתי בשבע העממים מפאת הסבה אשר זכרתי.

ראו כיצד מתייחס הרב יעקב אריאל שליט״א לנושא זה של פגיעה בבלתי מעורבים (יערב שיחי עמ' 131 – 137) בשיקול הדעת וברוחב הדעת, מתוך אחריות ותפיסה מוסרית של המציאות. כך הוא גם כותב במאמר "המוסר המלחמתי בתורה" שבתוך הספר "ערכים במבחן מלחמה" (עמ' 86) שמה שנאמר הטוב שבגויים הרוג היינו בעת מלחמה – ע״פ כמה מהגירסאות, וגם זאת הוא מפרש כך:

כלומר, בשעת מלחמה עלול ליהרג גם גוי טוב, אך משום כך אין להירתע מן המלחמה עצמה. לפיכך הפיגו חז״ל את החשש מפני הריגת הגוי הטוב, ואת ההימנעות מן המלחמה כולה בגללו, בהתירם את דמו לכתחילה.

על אף האמור עד כה, טעות חמורה יטה מי שיבקש להסיק מדברינו כי התורה דורשת להתעלם במלחמה מכל רגש מוסרי, אנושי וטבעי. אמנם במלחמה מושם הדגש על ערך הכלל ומטרותיו למען הציבור, והיחיד נדרש למסור את נפשו ולוותר על שיקוליו המוסריים הפרטיים למען מוסר הכלל, אך עם כל זאת לא מצינו שהתורה התעלמה מן הרגש המוסרי הטבעי או שהיא דרשה לדכאו.

אין בדברים הללו כדי הכרעה בנושא, אלא כדי לפתוח פתח לעיון רחב ועמוק כדרכה של תורה, תן לחכם ויחכם עוד, ולא ימהר ויחיש מעשהו, ומתון מתון ארבע מאות זוזא שוויא.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כניסה לסכנה בעת מלחמה - מקוצר ביותר - הלל מרצבך

ד״ס

## האם מותר להסתכן ביציאה לקרב?

**א. תלמוד בבלי סנהדרין דף עד עמוד א**

אם נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג — יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

**ב. שולחן ערוך חושן משפט סימן תכו סעיף א**

הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להציל, ולא הציל — עובר על ״לא תעמד על דם רעך״ (ויקרא יט, טז). או נוכרים או מוסרים מחשבים עליו רעה, ולא גילה אוזן חבירו; או ששמע והודיעו שטומנים לו פח ולא גילה…

**ג. סמ״ע חושן משפט סימן תכו ס״ק ב**

[דבירושלמי סוף פ״ח דתרומות מסיק] דעובר על ״לא תעמוד״ כו׳. ובהגהות מיימוניות כתבו דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה מפני זה, ונראה שהוא הטעם שהביאו הב״י [סעיף ב], וכתב ז״ל: ודאי והוא ספק, עכ״ל. גם זה השמיטו המחבר ומור״ם ז״ל, כיון שהפוסקים הרי״ף והרמב״ם והרא״ש והטור לא הביאו כן בפסקיהן, משו״ה השמיטוהו. ובזה י״ל גם כן.

**ד. תלמוד בבלי מגילה דף טו עמוד א**

רבי אבא: כדת שלא — שכל יום ויום היה כדת. ״אשר אבדתי״ — כשם שאבדתי מבית אבא, כך אובד ממך. ״וכאשר אבדתי״ — עד עכשיו באונס, ועכשיו — ברצון.

**ה. תוספות מסכת כתובות דף ג עמוד ב**

ופריך דיעל הוה נמי עבירה שלא לשמה, דהא מתהניא. ומשני דלא מתהניא, כדי להציל את ישראל, ועשתה עבירה שלא לשמה.

**ו. רמב״ם הלכות מלכים פרק ה הל׳ א-ב**

ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים — מלחמת הרשות, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו וכופה העם בכל עת. אבל מלחמת הרשות, אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

**ז. ספר החינוך מצוה תכה**

מהם המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה — להרוג שבעה עממים… ועובר על זה, ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר, ולא הרגו — ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם ״לא תחיה כל נשמה״ (דברים כ, טז).

---

¹ ר׳ יהושע פלק הכהן, נולד בשנת ה׳שט״ו (1555). היה בפולין, תלמיד המהרש״ל והרמ״א. כתב את הספרים: ״פרישה״ ו״דרישה״ על שו״ע חו״מ, וספר ״מאירת עיניים״. נפטר בשנת ה׳שע״ד (1614).

**ח. מנחת חינוך מצוה תכה אות א**

וכתב הרב המחבר ״ובא לידו ועובר ע״ז ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר וכו׳״. וצ״ע, דנהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה, מ״מ זו מצוה דהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך על הנס, וכמבואר ברמב״ם דבדרך העולם נהרגים בעת מלחמה משני הצדדים. חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, א״כ סכנה במקום הזה דחוי, ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן. וצ״ע.

**ט. אגרות הראי״ה ח״ג עמ׳ רנח**

וצ״ל דהחינוך ס״ל דמצוה המוטלת על הציבור, אם יש בה סכנה ליחיד — אין זה יוצא מכלל ״וחי בהם״, דהא ציבור לא מייתי, והיחיד אינו חייב בה מצד עצמו אלא מצד כלליות הציבור.

**י. העמק דבר בראשית ט, ה**

הקדוש ברוך הוא פירש ״מיד איש אחיו״ — אז שראוי לנהוג באחוה, משא״כ בשעת מלחמה ועת לשנוא, כי כך נוסד העולם, וכדאי בשבועות ז״ע עונש, ואין עת להרוג ישראל. ואפי׳ מלך מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש. מותר לעשות מלחמת הרשות אע״ג שכמה מישראל יהרגו. עי׳ א״ז.

**יא. שו״ת משפט כהן סי׳ קמג**

דמלחמות הם יוצאים מכלל זה של ״וחי בהם״, שהרי גם מלחמת רשות מותרת, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות בסכנה, והיא רבות… אלא שאני צבור, שהם בסכנה בשביל הרווחה, והלכות דמלחמה אינם על פי גדרי הלכות יחיד של התורה…

**יב. שו״ת היכל יצחק² או״ח סימן לט**

אלא כאן אפילו לאלה הסוברים שאין ענין של הצלת ישראל נחשב לפקו״נ דרבים (ולא מלחמת מצוה)… תנועת השמדה ח״ו ישראל, והשמדת הישוב, עלולה לגרור אחריה השמדה לעם ישראל בכל העולם. לא אם… אף מלחמה, חייבים מדין מלחמה. אף למיגדר מילתא בתורת הוראת שעה, להעמיד א״ת עצמו בסכנה.

**יג. שו״ת ציץ אליעזר חלק יג סימןק**

דין התורה בזה הוא שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של ״וחי בהם״ ואין דין של חייך קודמים, אלא כשם שהרמב״ם פוסק שיכנס בקשרי המלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, כך הדין, שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב, באופן שכל א״ו מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה, אפילו כשמכניס א״ע עי״כ בודאות לידי ספק סכנה. ולא רק כשחבירו נמצא בסכנה ודאית, אלא גם לרבות אפילו כשנמצא בספק סכנה.

---

² הרב ד״ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג (ה׳תרמ״ט 1888 — ה׳תשי״ט 1959), שימש כרב הראשי האשכנזי של ישראל משנת 1936, ואחר כך של מדינת ישראל. חתן פרס ישראל לספרות תורנית.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תורת המדינה נייר עמדה הפצצת ביהח שיפא

עמדה נייר – שיפא1 החולים בית הפצצת

בס״ד מרחשון״תשפ ד, 57 ישראל למדינת

עמדה1 נייר – בעזה שיפא ביה״ח הפצצת

בית התורה. מקורות של המבט מנקודת עזה, בעיר שיפא החולים בית הפצצת בשאלת עוסק זה עמדה נייר החמאס מחבלי למפקדות האויב, אזרחי של אנושי' כ׳מגן המודיעיני המידע פי על משמש שיפא. החולים

של הפריזמה דרך יהודי, מלחמה מוסר של נות עקרו להמשגת ראשונית דרכים כמפת משמש העמדה נייר וערכית מוסרית חובה הינה שיפא, הפצצת המודיעיני, המידע לאור כי וטוען, שיפא, החולים בית, סוגיית

התורה2 מקורות פי. על

הקדמה

ישא "לא בו לעולם שואף היהודי החזון שלום. חפץ עם הוא ישראל עם עוד ילמדו ולא חרב גוי אל גוי

לצערנו, ."מלחמה3 קדם מימי כבר נענ ישראל של השלום קריאות ות השכנים– מצד שלופה בחרב " אני

למלחמה" המה אדבר וכי שלום צ השלום, חזון לצד כן על 4, י מצוה. מלחמת על התורה וותה

על בשבתו העולם, את המנחה ושר והי הטוב של האלוקי למוסר כמודל לשמש הוא היהודי העם של ייעודו והוא ישראל, עם של וייעודו קיומו על מהגנה נובע המלחמה מוסר קדוש. וגוי כוהנים כממלכת אדמתו הנפשית העמדה הרוחני. ייעודו למימוש חסמים והסרת אויביו של מוקדם ונטרול זיהוי בחשבון, מביא

היא ישראל לוחמי של, המבוקשת נפש מסירות הארץ ירושת של החזון וחידוש הלאומיים, , רכים הצ תיעדוף, העמים5 לכל תפילה בית בשיאו שיהיה בירושלים, המקדש של וכינונו השם, . קידוש

הרוח6 'משיב 'מלחמת האויב ישראל. מדינת על החמאסי האויב של במתקפה נפתחה תשפ״ד, תורה שמחת,

עזה עוטף יישובי בתושבי טבח ישראל, מדינת של לשטחה חדר שרף רצח, נוספים, רבים וחיילים, ובאזרחים פי על החמאס. שלטון ומיגור ישראל עם להגנת ברירה, אין מלחמת על הכריזה ישראל מדינת וחטף. אנס, השאלות קרקעית. צבאית בהתקפה עזה רצועת של כיבושה את דורשת החמאס השמדת המלחמה תכניות

ישנם האם האויב? באזרחי לפגוע מותר המערכה כרעת וה הניצחון לשם האם הן: העמדה בנייר שישאלו

, איינהורן חיים הרב בסיוע המדינה'. 'תורת מכון ראש קרטמן יאיר והרב המדינה' 'תורת המדרש בית ראש יקיר יעקב הרב ידי על נכתב 1 המדינה 'תורת המדרש בבית חוקרים זאגא, רועי ו.'הרב מלט, בועז הרב

2 אנושי במגן עוסק, העמדה נייר כי, יודגש ה מאזרחי המורכב ו אויב, אנושי במגן עוסק אינו נפרד דיון דורשת זו נקודה משבויים. . המורכב

3 ד ב, . ישעיהו

4 קכ. תהילים

5 שם ועוד טז, עמ' ושלום, מלחמה מגילת 'הנזיר', כהן דוד הרב כתבי פי: על " דוד, בית חיילות המושיעים, והשופטים יהושע, מלחמות כך

הארוכה, בגולה סגולה ויחידי בית״ר, לוחמי עקיבא, ר' תלמידי כן ואחר חורבנו, לפני שני בית מלחמות ולוחמי החשמונאים, נפשם שמסרו

וההצלה". השחרור מלחמת מצוה, מלחמת מכלל אלה, כל מעט. ומקדש ונשים, טף ישראל, להגנת

6 בתפילה הגשם' ומוריד הרוח 'משיב לומר מתחיל ישראל עם בו ביום פרצה המלחמה ברזל. חרבות. מלחמת

עמדה נייר – שיפא2 החולים בית הפצצת

האויב לכוחות אנושי' 'מגן המשמשים אזרחיים מוסדות דין מה מעורבים'? 'בלתי המוגדרים? כאלה האם

הפצ ה שיפא, ביה״ח צת חבלי למ ומסתור כמגן משמש מחויבת או מותרת? , החמאס

רקע

בעזה שיפא החולים לבית מתחת נמצאת החמאס של הראשית. שהמפקדה המידע צה״ל שבידי רב זמן כבר מצויים עזה בעיר לכך, כהשלמה האוכלוסי לגודל ביחס חולים בתי של עצום מספר הי- כ, 03, במספר

, המשמשים כ מודיעין, גורמי לדברי החולים, בתי מלבד חמאס. ומפקדות מנהרות של לרשת כיסוי גם

ומסגדים, ספר, בתי בעזה האיסלמית, האוניברסיטה משמשים אזרחי כמגן, למפקדות יצור, מפעלי, מנהרות

צבא, מתקני של מדויקים תיאורים עם מפות פרסם צה״ל החמאס. של תחמושת ומחסני בסמיכות הנמצאים

או אזרחי. ים7 מוסדות תחת מדובר למעשה במערכת, צבאית שאסטרטג שימוש על בנויה שלה ההגנה ת יי על להחיל כדין, שלא תובעת, שהיא תוך שלה, הלחימה משיטת כחלק הגנה לצרכי אזרחיים במוסדות

עקרונות את בה הלחימה ניצחון להשיג מנת על, המערבי בעולם המקובלים המלחמה וחוקי ז׳נבה אמנת

. והתודעה הקרב בשדה

הלחימה8 מוסר עקרונות תקציר

מצב א. הוא ולכן מהקולקטיב, חלק הוא פרט, וכל אזרח כל במלחמה, לעם. עם בין מאבק הוא מלחמתי

מהמלחמה נפרד בלתי. חלק

אם גם חייהם על לשמור מחויבים אנו האויב. אזרחי לחיי קודמים חיילינו וחיי הניצחון הלחימה, במהלך ב.

חיילינו חיי על לשמור יש מקובל. ומוסרי תורני, קריטריון אינה 'מידתיות' האויב. אזרחי יפגעו מכך כתוצאה ההמשגה האויב. של רבים אזרחים שייפגעו תהיה המשמעות אם גם צורך ללא אחד יהודי חייל לסכן ואסור שלם בלב לחימה היא, הלחימה לרוח הנגזרת בחושך. האלוקי האור ברע, הטוב מלחמת היא המלחמה של

למסירות ונכונות פחד, ללא הם מההמשגה הנגזרים המלחמה יעדי והארץ. העם, השם, קדושת על, נפש

ביותר והחדה ביותר היעילה בצורה וברור, מוחץ. ניצחון

כל על כאחד. והציונית התורנית החשיבה בבסיס עומד לאומיים, לחימה בשיקולי כמרכיב 'נקמה', מונח ג. ה 'דם והציוניות היהודיות האמירות משמעות גובה. ת להיות חייבת ובריבונותה הישראלית בלאומיות פגיעה

7 עיין: לדוגמא 9upExUBEVjxLJJS9 - N8 - https: //www. archive. hamal. co. il/post/

ב- עיקרון. בכל נדון בהמשך הקורא. לנוחיות העקרונות בתקציר פתחנו 8 תשפ״ד31. 11. 23 במרחשוון ט״ו ( של ציבורית קריאה פורסמה ),

מספקת אזהרה לאחר שיפא, החולים בבית לפגוע ומשפטית, מוסרית, הלכתית, מניעה אין כי קובעים, הם בה בכירים, רבנים רות עש ב לדוגמא נצפה: מראש. nn. co. il/flashes/957648? utm_source=whatsapp&utm_medium=social&utm_campaign=share https: //www. i

זו ציבורית קריאה במסגרת שלא נכתב שלפנינו, העמדה נייר.

עמדה נייר – שיפא3 החולים בית הפצצת

בצורה האויב מול לפעול מחייבת הנפשעים, החמאס למעשי בהקשר, עוד לא ו''לעולם הפקר אינו,'יהודי

כנם על והצדק המשפט את מחזירה הנקמה הלחימה. ביעדי כמרכיב הנקמה את ולהביא, , וברורה חדה אלו מעין מעשים של הישנות. ומונעת

ד. ישראל את הצוררת ישות ההתקפה. היא ביותר הטובה ההגנה כי גוזר להורגו', השכם להורגך 'הבא, עקרון

אות לתקוף להם לתת מקום שאין וכמובן יזומה, למלחמה עליה לצאת יש להשמידם, וזוממת ראשונים. ו נ

ציבורית ישות יהודית. כמדינת ישראל השמדת עניינה, החמאסית הישות של העצמית ההגדרה. ה בתודעה מחזיק אזרחיה של מוחלט ורוב ישראלית, אנטי היא שתודעתה ישראל ארץ בגבולות המתקיימת מלחמה מוסר גוזרת זו הגדרה 'עמלק'. ושל עממים', 'שבעה של דרכם כהמשך התורה במקורות מומשגת זו,

. ייחודי

מלחמה– פשע היא מאס הח של הלחימה תורת ו. ה בלחימה. האזרחים את במודע מערבת היא חמאס בונה

כלי את המאייש בא לצ הדבר דומה ספר. ובבתי במסגדים, חולים, בבתי אזרחיים- באזורים מפקדותיו את

מלחמתו– אף עזה הנהגת בלוחמים לפגוע מהאויב למנוע כדי החיילים, לצד באזרחים וטנקים, . ם נגמשי ללכת נוהגים החמאס מחבלי זו ומסיבה לאזרחים, לוחמים בין ההבחנה יכולת את מכוון ופן בא מטשטשת

מדים. ללא באזרחיו מפגיעה לחשוש מבלי בחמאס להילחם מחייב ישראל. ניצחון

אמנת פי על אנושי כמגן באזרחים משתמשות הן כאשר גם צבאיות, מטרות לתקוף מתיר לאומי הבין. החוק

המ וחוקי ז׳נבה, אזרחיות מטרות לתקוף לצבא אסור הבינלאומיים, לחמה פי על גם צבאית תועלת. ללא

כמג באזרחים שימוש אלו, אמנות אינו צבאיים, כוחות על אנושי ן צבאיות במטרות לפגוע הזכות את. מונע

לקולקטיב קולקטיב בין לעם, עם בין מאבק היא מלחמה א.

מלחמתי מצב כי העיקרון, בזה. זה קולקטיבים של מלחמה היא, ריבוניות ישויות ובין עמים, בין מלחמה הלחימה היא אלוקי, דין למעשה שהיא המלחמה, ראשית כי באמירה, מנוסח הקולקטיבי, במישור מתנהל

הקולקטיב של המארגן: ברעיון " שרה מן פורע שהוא עד מאומה, פורע הוא ברוך הקדוש אין שלה )(המלאך

תחלה." 9 שלו הכללית הזהות שכבת חדה, בצורה באינדיבידואל, נחשפת בו לאומי אקט היא. המלחמה

כח: , דברים" פרשת (ליברמן) רבה דברים 9 באדמה." האדמה מלכי על ואח״כ במרום, המרום צבא על ה' יפקוד שנא'

עמדה נייר – שיפא4 החולים בית הפצצת

להורגו כדי האויב מאנשי מי של בציציותיו' 'לבדוק צורך אין המלחמה. בשעת הרוג10 שבגויים,""הכשר

"טוב הרוג11 "שבגויים מלחמה12 בשעת – במלחמה– 'טוב' שהוא פרט אין אלו מקורות פי על. מגויסים כולם

עלינו13 ירחם לא כי עליו לרחם ואין ממנו, חלק ונעשים הלאומי למאמץ רודף אינו מסוים שפרט אע״פ.

בנו14 למלחמה לעמו יצטרף מסתמא כי להורגו אנו מצווים בפועל, אותנו.

כגון, האוכלוסייה, רובדי כל על השלכה בעלת פעולה מלחמתי, צורך שבעת גוזר, הקולקטיביות, עקרון

לגיטימית אזרחית, אוכלוסייה מתגוררת שבה עיר על מצור: ת הטל" להצמיאה, אף להרעיבה, אף עליה: וצרת

תחלואים." במיתת להמיתה אף 15 האזרחים לבין הלוחמים בין הבחנה ללא וחולי, צמא, רעב, גורם. המצור

שלו האזרחית באוכלוסייה גם לפגוע מותר האויב, של הקולקטיב את לנצח מנת. על

שבו לאומי כמאבק המלחמה את הגדיר דינה, אחי ולוי שמעון ע״י שכם אנשי להריגת בהסברו ר״ל המה קשה אך האומה אנשי כל: מעורבים " להרוג… חטאו מה העיר כל חטא שכם אם מידי קשיא דלא, ונראה

משום אומות… שני שהם וכנעניים, ישראל בני כגון אומות, שני דמי דלא כדין חום לל להם הותר ולפיכך

התורה… שהתירה אחרת, אומה על ללחום שבא אומה את "צרור כגון נמצאים שהם המלחמות כל נמי והכי

עשו– שלא הרבה דהיו גב על אף וגו'", המדיינים להם– רע שעשה אומה באותה שהיו כיון חילוק זה, אין

המלחמות." כל הם וכן למלחמה, עליהם לבא מותרין 16

"וישלח עמון בבני בהילחמו המלך, דוד לדוגמה, קולקטיבית. בצורה המלחמה את ניהלו ישראל מלכי: גם

רבה. על ויצורו עמון בני את וישחיתו ישראל כל ואת עמו עבדיו ואת יואב את "דוד 17 עמון רבת על המצור

המלחמה בסוף בנוסף, לאזרחים. לוחמים בין מבחין ואינו קולקטיבי הוא דוד הרג במיוחד מרתיעה בצורה

10 הי״א. פ״ד קידושין, ירושלמי,

11: א פרשה דויהי מסכתא בשלח- ישמעאל דרבי מכילתא המרכבות… טוענין שהיו הבהמות היו מי משל בחור, רכב מאות שש "ויקח אלא הרוג שבגוים טוב אומר יוחאי בן שמעון ר' היה מכאן לישראל תקלה היו הם ה' דבר את הירא למדין נמצינו ה' דבר את הירא של היו מי של

ש טוב מחו." את רצץ בנחשים

12 חו״מ שו״ע ו א, ס״ק שם ובש״ך א סע' קנח, סי' יו״ד בשו״ע נפסק וכך ע״ב. כו ע״ז מורידין, ולא ד״ה תוס' ה סע' תכ״ה סי' ס״ק שם ובסמ״ע

. יח

13 הגולה באר, מהר״ל: ה" פרק השביעי באר ישראל את מצירים המצריים שהיו במצרים, שהיה כמו במלחמה, הרוג' שבגוים 'טוב ופירושו אל לכך עליו, מרחם הגוי יהיה לא בידו, הוא יפול שאם במלחמה, לרחם ראוי אין שבגוים והטוב מזאת. יותר מלחמה לך אין אותם, והורגים

עיי״ש שהוא. במלחמה…". כיון עצמו, גוי מאותו רע אליו יבא שלא עליו, ירחם

14 ע״ב י ע״ז חד, ד״ה תוס'. עיין וב עו סי' אליהו מענה שו״ת להורגו- השכם להרגך דהבא התם דשאני למימר וליכא: כתב " דא״כ אינו, זה

דהכוונה אלא הדין. כן כשר בישראל גם הלא שבעכו״ם, כשר לי למה לבטוח ואין ללחום לצאת שיוכל מפני והיינו למלחמה, יצא שלא עוד כל

בו". ובספר המידה ""קו ה על " כתב: הנ״ל בשלח מכילתא בישראל אפילו גוונא האי דבכי אחריו, רודף שאין מאופן גם דמיירי לומר וצריך

בשעת שהוא כיון רודפו, שאינו אע״פ אלא להורגו", השכם להורגך "הבא לן קיימא היראים שעשו כמו הגויים, לעזר יעמוד מסתמא המלחמה

ד". דבר 'את

15 קכ אות יב, דברים. כ, , ספרי ההלכה'. לאור ביירות טו׳מצור סי' ח״א בנימין בחוות בזה, עוד, ועיין

16 בראשית אריה, גור. יג לד, יעקב הרב של במאמרו לחמה', מ במבחן 'ערכים בספר עוד ועיין תנד סי' ח״ג חברון דבר בשו״ת בזה, עוד. ועיין

בתורה, המלחמתי 'המוסר 'אריאל 'בעמ11.

17 על הבית את בהפילו בשבי בהיותו שמשון עשה וכן לג. יא, שופטים בעמון, יפתח במלחמת הערים בהכאת למדנו וכן א. יא, ב, שמואל

כז- טז, שופטים והנשים, האנשים. ל

עמדה נייר – שיפא5 החולים בית הפצצת

עמון בני ערי בכל האנשים את בידיו18. שנפלו שאר על מורא מטיל שדוד עד שלם אינו עמון על הניצחון

ישראל19 עם להילחם שלא, העמים וקולקטיבית אכזרית בצורה באויב לפגוע מותר כך. ולשם

החמאס ארגון על מלחמה הכריזה ישראל מדינת העזתי. הקולקטיב מול נלחם ישראל, עם שלנו, במקרה הלאומי המאבק האזרחיים. החיים את ומנהל המזוינים, בכוחות בשטח, שולט עזה, ברצועת הריבון שהוא למנוע מנת ועל במלחמה, לנצח מנת על בפועל, נלחמים שאינם באזרחים בפרטים, גם לפגוע מתיר הזה

הבאה המלחמה. את

'מידתיות שיקולי ללא ברור ניצחון 'ב.

הרמב״ם: תב כ" הכל." דמי ששפך כמי זה הרי נפשו, ובכל לבו בכל מלחמה עשה ולא נצח לא ואם 20 תודעת לניצחון לחתירה המערכות, של והן הפרט של הן היכולות, כל רתימת מחייבת הרמב״ם, פי על הלחימה

הבנה מזו, זו מושפעות השונות, היחידות של הלחימה זירות כי ההבנה את מחזקת היא בנוסף, מוחלט. שייפגע שאסור הוא, מכך העולה כולה. המערכה מהצלחת כחלק כוחותינו על שמירה של מדיניות הגוזרת

האויב באזרחי מהתחשבות כתוצאה שלנו אחד. לוחם

הר נשאל שלפנינו, בנושא הראשי ב בעת אזרחית אויב אוכלוסיית של דינה מה זצ״ל שפירא, אברהם "

ישראל" בחיילי אפשרית פגיעה למנוע מנת על בה לפגוע הית? ר הדין מצד יש האם מלחמה?

הייתה וזו תשוב: תו " כאשר אולם ברכוש. לא ואף בנפש לפגוע היתר אין לחיילינו, ממשית סכנה אין עוד כל

האוכלוסי מול הלוחמת היחידה רק עומדת אין המאזניים כף שעל לזכור שיש הרי מוחשית, היא הסכנה ה י

נדרש כאשר כן על כולה. המלחמה במערכת לפגוע עלול ממנה חלק או אחת יחידה של איבודה האזרחית. מספר כנגד להיפגע חלילה העלולים שלנו החיילים מספר את למדוד מקום אין לעין, גלויה הסכנה וכאשר

בהלכות מב״ם בר ברורה הלכה בזה יש המלחמה. מחיר את לשלם שעלולים ישראל, משונאי האויב אזרחי

יהודי." חייל כל של חייו את להציל וחייבין מלחמה, 21

אזרחים יפגעו מכך כתוצאה אם גם ייפגע, שלא וחייל חייל כל לשלום לדאוג חייבים אנו במלחמה דהיינו, המלחמה הגדרת כולה. המערכה כל את מכריעים חייל כל חיי 'מידתיות', שיקולי לשקול אין האויב. של רבים

18 לא יב, ב, : שמואל " לכל יעשה וכן [במלבן] במלכן אותם והעביר הברזל ובמגזרת הברזל ובחרצי במגרה ישם ו הוציא בה אשר העם ואת

עמון." בני ערי

19 שם שמואל: , רלב״ג" יעלם, שלא מה אכזריות, בו שיש המשפט בזה בה אשר העם ששם האומות שאר שייראו בזה רצונו היה והנה

בישראל." מלהלחם

20 הט״ו פ״ז. מלכים

21 תחומין עמ112 'ד, בשיעורו וייס אשר הרב נקט וכן דסברג' אורי והרב ורהפטיג איתמר הרב ע״י נרשם. , מלחמה- הלכות באזרחים פגיעה

שלנו נפש על לשמור כדי והמתחייבת הנצרכת במידה רק אבל באזרחים לפגוע "מותר."': מלחמה בשעת https: //www. kolhalashon. com/new/Media/PlayShiur. aspx? FileName=45895

עמדה נייר – שיפא6 החולים בית הפצצת

מ״מ אך המטרה, השגת לשם האויב באזרחי הפגיעה את מתירים לניצחון, והחתירה קולקטיבים בין כמאבק לצורך22 שלא בהם להרוג אין.

הלחימה מטרות מהבנת נובע ברור, באופן לנצח. ההכרח המלחמה בקשרי שיכנס "ומאחר הרמב״ם: כתב

צרה בעת ומושיעו ישראל מקוה על ישען ולא בכפו נפשו וישים מלחמה שה עו הוא השם יחוד שעל וידע

יפחד… ולא יירא.". 23 גוזרת הזו ההמשגה. בחושך האלוקי האור ברע, הטוב מלחמת היא היהודית הלחימה

למסור ומוכנות היהודית באומה דבקות מתוך פחד, ללא לחימה רוח תודעת ה את השם, קדושת על נפש

העם, . והארץ ביותר היעילה בצורה האויב על ניצחון הוא רע, ב הטוב מלחמת מהמשגת הנגזר המלחמה, יעד

ביותר והחדה חייב הרע על הטוב ניצחון. המוחלט הניצחון מיעד נגזר בלחימה, המופעל הדעת, שיקול.

וברור מוחץ. להיות

נקמה מלחמת ג.

יש התורה, עפ״י המלחמה בגדרי. נקמה למלחמת מיוחדת הגדרה נה את ציווה הקב״ה "נקום רבנו משה

המדינים" מאת ישראל בני נקמת 24. המדי למיתת וגרמו ישראל, את החטיאו להם, לא ריב על התעברו י נים

איש אלף וארבעה עשרים במואב. נקמה מלחמת נלחם המלך. דוד בהם לנקום יש, ולכן במגפה 25 כיוון

וממית בהם נוקם, הוא משפחתו את הרגו שמואב שלישים שני מהם26. הנקמה עשיית של המרכזיות כן, כמו

רוחני27 כיעד בתפילה. מובעת

ידי על בפועל הנעשית הנקמה א. היבטים: במספר הנקמה למלחמת התייחסה היהודית המדיניות מחשבת

ה28 ידי על המבוקשת הנקמה היא ישראל.'עם בעצמו29 האמון את ישראל לעם מחזירה הנקמה מלחמת. ב.

22 יש מ״מ אך הרשעים, לכלות הייתה שכוונתו כיוון כך על נענש לא המלך שדוד שכתב, שפכת", לרוב "דם בעניין ח, כב, א, דה״י ברד״ק עיין

ונהרגו מלחמתו בני היו שלא טובים גויים על. להצטער

23 הט״ו פ״ז. מלכים

24 ב לא, . במדבר

25 ב ח, ב, . שמואל ובזיון נקמה "דרך שעשה."כן ברד״ק שם ועיין

26 השבויים מכל שלישים לשני הכוונה אתר, על מקרא דעת פירוש. לפי

27 ב השפוך". עבדיך דם נקמת לעינינו נקום מלכנו "אבינו מלכנו: אבינו תפילת נוסח י עט, : ובתהילים יודע להיהם ל‍א איה הגוים יאמרו "למה

בגויים." השפוך עבדיך דם נקמת לעינינו

28 דם כי עמו גוים מג״הרנינו לב, : דברים עבדיו פירוש."וב עמו אדמתו וכפר לצריו ישיב ונקם יקום ה רא״ש – עמו אדמתו התורה״וכפר: על

הקב״ה. של אדמתו כפרו עמו ישראל ישראל, של דמן ששפכו כמו אומות של דמן ישפכו וישראל שופכו.' בדם אם כי יכופר לא דכתיב׳ולארץ

אדמתו" יכפרו עמי וא״כ ישראל' עמי ביד באדום נקמתי דכתיב׳ונתתי שם עזרא באבן כתב זה וכעין. .

29 באדום נקמתי את "ונתתי: , יד כ״ה יחזקאל וב אלהים". ה' נאם נקמתי את וידעו וכחמתי כאפי באדום ועשו ישראל עמי ביד קרא מהר״י

לשונו וזה הדברים, את: חידד " את ונתתי עמי ביד באדום נקמתי שנחת שבתורה, נקמות מכל היא מעולה זו נקמה – ישראל הוא גדול רוח

נפש."ו" כרצון בשונאו ולעשות עצמו לנקום כשיכול לאדם שם ברש״י עוד. ועיין

עמדה נייר – שיפא7 החולים בית הפצצת

מוסרית פסול כמעשה נחשבת מנקמה הימנעות, . ד ציבורית30 כמדיניות הנקמה נה. גה הגלות בימי אפילו ג. עליה31 הריבונות בעידן ישראל בארץ. במיוחד

ה שנרמס' הדין את 'לקומם באה, היא עתיד פני צופה נקמה 32, מחזירה ו כנו, על המשפט את על מכפרת

האמירה את לקומם. יש נקמה מחייב עזה עוטף ביישובי חמאס מחבלי שביצעו הברברי הפוגרום הדין. עיוות ו היהודית האויב מול, לפעול לנקום צריך עכשיו. 'זה עוד לא.'לעולם עוד' לא 'לעולם הבסיסית הציונית

. ישראל במדינת ביהודים פוגרום מבצעים שלא העולם לכל שיבהיר מחיר ממנו לגבות וברורה. חדה בצורה

הנשק טוהר, זהו המוסר זהו – כך. לשם שנצרך מה כל מהאויב ולגבות כנו על היהודי הקיום את להעמיד

ד הש להורגך הבא. להורגו ם כ

רבנו משה את ציווה הקב״ה לכם33 הם צוררים כי אותם והכיתם המדינים את.""צרור כיון כלומר, את מכאן למדו חז״ל בהם. ולהכות להקדים עלינו להם, להצר ומבקשים ישראל את שונאים שהמדיינים

להורגו34 השכם להורגך 'הבא המפורסם: .'הכלל מו במקו האויב את להתקיף ההתקפה היא הטובה. ההגנה

עלינו– שיבוא לפני עוד הגנה לשם התקפה. זוהי

ביחס ציווה הנביא ישעיהו: לבבל " וְיָרְׁשּוָארֶץ." יָקֻמּו בַל אֲבוֹתָם בַעֲוֹן מַטְבֵּחַ לְבָנָיו הָכִינּו 35 הרד״ק: ופירש

" לבניו- הכינו הרגו לפיכך רעים האבות כמו הבנים שיהיו לירא לכם ויש אבותם, בעון וזה אותם שיהרגו

אר."ץ36 וירשו יקומו שלא אותם לפני בבניהם להרוג להשכים יש ן ולכ לילדיהם, הרוע את הנחילו הבבלים חיים37 מתורת הוראה "זוהי מצווה: להורגו״זוהי ''השכם ש הדגיש, מלובביץ' הרבי להורגנו. שיקומו כיצד,

30 ברורה משנה ס״ק ש״ו 'סי " נ״ח: לתחום חוץ דללכת כנה״ג כתב לא דהא וש״א המג״א עליו ותמה מותר! מרוצחים אביו נקמת לנקום בשבת

עבורה" לתחום חוץ לילך דאסור מצוה צורך משאר עדיף ועיין. תשובה פתחי שכתב גוי, ידי על יהודי בהריגת העוסק א, ס״ק תכ״ו: , סי' חו״מ,

" הא עליו דין יבקש הנרצח מקרובי אחד אם ממנו להנקם ויכולין הרוצח הוא מי ונודע בדרך שנהרג באחד שכתב קי״א סי׳ צ״צ בתשובת ועיין ד ודאי לכ יש יכול עצמו הוא אין ואם הרוצח להמית הדם גואל על מוטלת מצוה כי בדין להעמידו הרוצח אחר רודף שיהא הנרצח של לקרובו ף ו י היתרים הוצאות שאותן …והנכון עשה מצות ככל זה על ממונו להוציא צריך ממון הוצאת ע״י אחר ע״י לא אם להמיתו כדי הקהל מן נו ת

כהפקר. ח״ו ברית בני של דמן יהיה הרוצח מן נוקמין יהיו לא ח״ו שאם הפרצה לגדור שהיו הדור פרנסי עם ועשינו הרבה פעמים נהגנו וכן

ע״ש" עכ״ד הפקר ב״ב של דמן שאין מפורסם שיהא כדי הרוצחי…ם אחר לרדוף גואלים מעמידים בישראל' בספר׳התקנות ועיין. – תקנות

בעמודים הקהילות, תקל'-תקלא' הקהילות מנהיגי ידי על שנעשו התקנות בעניין גביית ל מ נקמה מיסי קהילות ה בני כדי לשכור שלוחים

שיהרג ו עיי״ש יהודים, שרצחו הגויים. את

31 מ וארור רמיה ה' מלאכת עשה "ארור י מח: , ירמיה ו " מדם חרבו נע וב רש״י ": שם – מלאכת׳ה של שליחותו שהיא מואב השחתת מלאכת

וב מקום". מה קרא ר״י ע "ארור: שם – מדם חרבו המונע זה, הוא ומי – רמיה מלאכת׳ה שה ו באויבי׳ה". מנקום

32 טו ד, בראשית הירש, . רש״ר

33 יז כה, . במדבר

34 ע״א עב סנהדרין במאירי עוד: ועיין ד'" אות פכ״א רבה. במדבר להרגו' השכם להרגך הבא אמרה והתורה במדרש פירשוה אמרה והיכן

לכם." להצר שדעתם אחר להם הצרו ומעתה לכם להצר מתמידים ר״ל צוררים ולשון לכם' הם צוררים כי המדינים את מ׳צרור תנחומא

35 כא יד, . ישעיהו

36 כתב וכן: י" כ, דברים בחיי, רבינו ערים תבל פני ומלאו ארץ וירשו יקומו בל אבותם בעון מטבח לבניו "הכינו בפירוש: ע״ה ישעיה אמר."וכן

נזק לדחות כדי מועט נזק האדם שיעשה השכל אצל הוא וקרוב ההריגה, מנזק יותר מאד גדול לנזק סבה חייהם הלא חיים, הנחנום אלו כ "וא המשקה ישתה או גופו, כל להציל מאבריו אבר או רגלו או ידו יכרות או הסכנה, מן להנצל הגג מן עצמו יפיל והמשכיל הנלבב האיש כי גדול,

כדי כלענה המר שהאדם ומאחר נפשו, את להחיות עצמו עם חסד עושה אך חמס, לנפשו עושה אינו זה בכל הוא והנה החולי, ממנו שידחה

כדי מועט נזק ושיעשה הטף הריגת תורה התירה זה ומטעם אחרים, לנפש כן העושה חמס שאיננו שכן כל חמס לדונו וא״א כן לעצמו עושה

בחי לעולם מגיע שהיה גדול נזק שידחה בו". למתבונן שכלי ענין הוא אבל חמס, בזה ואין יהם

37 https: //www. facebook. com/watch/? v=1039285483603850

עמדה נייר – שיפא1 החולים בית הפצצת

באויביה מוחלטת בודאות חשה אומה "כאשר הלוי: דוד חיים הרב למד זה, מכלל ישראל. מדינת על לשמור

עם על הימים מן ביום העם מנהיגות תחליט ואם מנע… במכת לפתוח היא רשאית לה, להתנכל הזוממים ראשונה38 להכותו יהיה מותר ישראל, נגד מלחמה הוא שמכין."מסוים

וטף, נשים, גברים, להשמידה. ומבקש ישראל את שונא בעזה האוכלוסייה של המוחלט רובה הרג חוגגים

לצרור אפס מגיל מחונכים הם גופותיהם. וביזוי חטיפתם יהודים, עלינו קמו לא שעדיין אלו גם ישראל. את וברור פשוט ממילא להורגם. להשכים עלינו מצווה כן, ועל אותנו, להרוג כבאים מוגדרים למלחמה בפועל חלה הדין מעיקר הוא, נהפוך בעזה. אזרחית באוכלוסייה מפגיעה להימנע מנת על חיילינו את לסכן שאין

במכוון לפגוע שלא היא צה״ל של המדיניות אם וגם זתים, בע ולהרוג להשכים מוסרית חובה עלינו אלו אזרחים הצלת עבור חיילינו את לסכן הצדקה שאין וודאי מ״מ, בעזה, . באוכלוסייה

. מלחמת ה 'שבעה ומלחמת ''עמלק 'עממים

המתקיימת ציבורית. ישות יהודית כמדינת ישראל השמדת על בנויה החמאסית הישות של העצמית הגדרתה, מומשגת זו בתודעה מחזיק אזרחיה של מוחלט, ורוב ישראלית אנטי היא שתודעתה ישראל ארץ בגבולות כ התורה במקורות. ייחודי מלחמה מוסר גוזרת זו.'הגדרה 'עמלק,'ושל עממים 'שבעה של דרכם המשך

הרב של בדבריו, הובא אתני בסיס על דווקא 'לאו 'עמלק 'ואת עממים 'שבעה את המגדיר התורני היסוד דב יוסף אינה דור' מדור 'בעמלק לה 'מלחמה פרשת: כי אביו" בשם אמר סולוביצ׳יק. הרב סולוביצ׳יק

או אומה כל נגד התקוממות חובת כוללת, אלא מסוים לגזע מצוה כמלחמת הציבורית בחלותה מוגבלת

דגלה על חורתת. כשאומה ישראל כנסת כלפי משטמתה את, והמכוונת שנאה של שגעון החדורה קבוצה

עמלק." הופכת 'היא עוד ישראל שם יזכר ולא מגוי ונכחידם 'לכו 39

, וכתב דבריו על הוסיף הנזיר הרב כי: עממים כשבעה מוגדר הארץ על ישראל לריבונות התנגדות, שעניינו עם

כאלו, אלא העולם את ובלבל סנחריב, שבא לשמותם הגזעיות לתולדותיהם דוקא לאו 'עממים, ז "וי״ל." מובהק ישראל ואויב, צר, כמותו עמלק. וכן העממית בעלותם עליהם, שקובעים הארץ מתושבי

, בארץ הריבון להיות מצווה ישראל. עם לאומית כיחידה 'בארץ עממים ל׳שבעה קיום אין התורה מוסר פי על הוא לארץ ישראל עם בין. החיבור בה לפגוע ומבקשים ריבונותו את מקבלים שאינם העמים את ולנטרל

לחיות אפשרות, אין. בנוסף לו שמתנגד במי חורמה מלחמת דורש והוא העולמי, הטוב של הקיום שורש

38 עמ346 א, 'תחומין - 345.

39 עמ111 דופק, דודי קול האמונה, 'איש הערה23 שם ועיין שטרסברג שלמה הרב של במאמרו ועיין. עמלק מחיית במצוות הלכתי,''בירור

שהרב שהביא, שז וכתב חלק רבינוביץ' אליעזר נחום הרב זאת ולעומת עמלק בהגדרת כך נקטו אליהו מרדכי והרב גרשוני, , יהודה דרוש ו ה

. להלכה ואינו בעלמא https: //ygolan. org/article-category/%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A8-

%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99-%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-

%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9E%D7%9C%D7%A7 /

עמדה נייר – שיפא9 החולים בית הפצצת

, הוא עם אותו על צבאי ניצחון יהיה אם. גם עליה הריבון הוא כי הסבור נוסף לאום בה יש, כאשר בארץ

מקום אין, כי היא. המשמעות זר וכובש פולש הוא שבעיניו מי את לגרש מנת על כוח לצבור ינסה תמיד. ישראל בארץ זרות לאומיות מגמות כלשהיא בדרך המנציחים ולהסדרים להסכמים

, מ 'איראני כ׳פרוקסי, החמאס הטריטוריאלי למאבק מעבר. עמלק של העקרונית הגדרתו פי על גם וגדר

תנועת היא. החמאס היהודי העם את להשמיד שקורא מי את העולם מן להעביר אותנו מצווה התורה לקיום התנגדות העם. לשיטת ישראל בארץ היהודי מלחמת להילחם ויש מוסלמי הקדש אדמת היא הארץ ו

של המדיניות את, ומתארת ישראל מדינת להשמדת קוראת החמאס. אמנת בה הנמצאים ביהודים ג׳יהאד של ההגשמה הוא עזה, עוטף ביישובי החמאס מחבלי שביצעו הברברי. הפוגרום נאצית כמדיניות ישראל וכזרוע איראן של. בהכוונתה למעשה פעל הוא וככה עמלק חושב. ככה התנועה של האידאולוגיות המגמות

. עמלק לגדר עצמו, ומכניס,'ח״ו עוד ישראל שם יי זכר ש׳לא לכך פועל חמאס שלה ארוכה

המוחלט לביטולה לחתור הפחות לכל, מחייב ובעמלק עממים בשבעה הלחימה מוסר, כי הוא מכך העולה

את לסכן שאין מאליו. מובן ישראל ארץ מחלקי האויב אוכלוסיית של ולהגירתה החמאסית הישות של אוכלוסי תיפגע שלא כדי חיילנו יושב" מאין …והאבדתיך תהיה עזובה עזה: כי הנבואה". דברי זו הי 40, צריכים

מלחמת הלחימה. ליעדי ערכי כמצפן לשמש ברע– הטוב מידתיות. שיקולי ללא מוחץ ניצחון

שיפא41. ביה״ח את להפציץ מתירים הבינלאומיים המלחמה דיני ו.

גבוהה רגישות אזרחיות. מטרות לתקוף לצבא אסור הבינלאומיים המלחמה וחוקי ז׳נבה אמנת פי על גם, הומניטרי אופי בעלי למתקנים ניתנת במיוחד החמאס עושה שבהם המתקנים וק בדי הם אלו וחינוכי דתי. ,

שימוש – פי על גם אולם. ספר ובתי מסגדים, חולים, בתי אנושי כ׳מג׳ן באזרחים שימוש אלו הגדרות על

של "נוכחותו קובעת הרביעית ז׳נבה: אמנת צבאיות במטרות לפגוע הזכות את מונע לא צבאיים. כוחות

צבאיות42. פעולות מפני אזורים״מסוימים או נקודות לחיסון עילה תשמש לא מוגן אדם

אנושי כמגן חולים בבתי החמאס של השימוש כ שלהם הלחימה שיטת לצבא הדבר דומה. מלחמה פשע הוא, וברבריות באכזריות מדובר בהן. להילחם האויב מן למנוע כדי אזרחים שלנו לוחמים יחידת לכל המצרף

וברשעות צינית בצורה המלחמה דיני את. המנצלת

40 ד- ב, צפניה. ה

41 ב אין אמירה לאומי הבין הדין הגדרת עצם זה לדין מחויבות משום. זו בנוסף, . עצמו בפני דיון דורשת דמלכותא' כ׳דינא לציין, ראוי דיני כי

בהיות תלויה קיימת, היא אכן אם דמלכותא', כ׳דינא זה לדין המחויבות רבות. מדינות ע״י אחת לא מופרים הבינלאומיים המלחמה ו הנוהג דין

ח סע' שסט סי' חו״מ הרמ״א בדברי בזה, עיין התורה. ל. פי חלותו על ספק מטילה שונות מדינות ע״י הדין של הפרתו המדינות. כל על

42 סע21 לעברית, 'תרגום [ 1949 ב נצפה מנהרות' ותקיפת המלחמה 'חוקי קנטרוביץ' יוג׳ין פרופ' של מאמרו עפ״י: ]. https: //mida. org. il/2023/10/23/%d7%97%d7%95%d7%a7%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-

%d7%95%d7%aa%d7%a7%d7%99%d7%a4%d7%aa-%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%aa /

עמדה נייר – שיפא11 החולים בית הפצצת

במצב שטחי מפקדותיהם, את להפציץ עלינו החמאס. במחבלי ולהילחם האזרחים מן להתעלם עלינו שכזה, ייפגעו אם גם ספר, ובתי מסגדים חולים, בבתי הממוקמים שלהם, השליטה ומרכזי שלהם, ההיערכות

חיילנו חיי על ולשמור הניצחון למען בנחישות לפעול מחויבים אנו. אזרחים.

בתוקף הנדרשים לאלו מעבר לסיכונים כוחותיהם את לחשוף לא הוא מערביים צבאות ל ש המובהק "הנוהג במסגרת אמריקניות מתקפות ידי על ישיר באופן שנהרגו האזרחים מספר לדוגמה, המלחמה. חוקי פי על

ב- מוערך בטרור', העולמית 'המלחמה 22 עד84 אלף אלף" 43.

לפגוע שלא מאוד נזהרת היא כאשר גם מלחמה י בפשע ישראל את מאשים העולם כי מלמד הניסיון

באזרחים44 מלמדת ההיסטוריה אך ציון, שונאי אותנו יגנו זה במקרה שגם בוודאות כמעט לומר אפשר. אזרחיות מטרות חזרה תקפו הן שונות מדינות של האזרחית האוכלוסייה הותקפה מלחמה במהלך שכאשר

מכוונת45. בצורה גם האויב של

מסקנות

בקולקטיב פרט כל זו הגדרה עפ״י לקולקטיב. קולקטיב בין לעם, עם בין כמאבק מוגדרת מה המלח א. הלחימה למצב רלוונטית אינה מעורבים' 'בלתי והגדרת מהמלחמה, נפרד בלתי חלק. הוא

ב. אזרחים ייפגעו מכך כתוצאה אם גם לסכנו, ולא שלנו, וחייל חייל כל חיי על לשמור מחויבים אנו

הלחימה, תודעת 'מידתיות.' שיקולי לכך ביחס לשקול אין האויב. של רבים קדושת למען לחימה היא

העם, השם, . והארץ

ג. כאחת והציונית התורנית החשיבה בבסיס עומד לאומיים, לחימה בשיקולי כמרכיב נקמה, . מונח ה עוד לא ו''לעולם הפקר אינו יהודי 'דם הציוניות האמירות,'משמעות אס החמ למעשי בהקשר,

מחייבת הנפשעים, וברורה, חדה בצורה האויב מול לפעול ביעדי מרכזי כמרכיב הנקמה את ולהביא

אלו מעין מעשים של הישנות ומונעת כנם, על והצדק המשפט את מחזירה. הלחימה. הנקמה

ד. ישראל להשמדת ילדות מגיל המחונכת בעזה, האזרחית האוכלוסייה להורגו'. השכם להורגך,'הבא

מלחמה בשעת ולהורגה להשכים מניעה אין ולכן להורגך', 'הב. א היא

ציבורית ישות יהודית. כמדינת ישראל השמדת עניינה, החמאסית הישות של העצמית ההגדרה ה. מחזיק אזרחיה של מוחלט ורוב ישראלית, אנטי היא שתודעתה ישראל ארץ בגבולות המתקיימת

43 שיטת ל גם האויב, אזרחי פני על חיילנו חיי את המתעדפת ממדיניות כתוצאה ה'' ל׳חילול לחשוש אין ממילא שם. קנטרוביץ', ה כך נים טוע

עקרונית.

44 יצוקה עופרת במבצע צה״ל לפעילות ביחס גולדסטון דו״ח. לדוגמה, https: //web. archive. org/web/20091007093730/http: //www2. ohchr. org/english/bodies/hrcouncil/specialsession/9/docs/UNFF

MGC_Report. pdf

45 ארה״ב ע״י באטום הופצצו ונגסקי הירושימה הברית. בעלות ע״י דק עד הופצצו הנאצית גרמניה. ערי

עמדה נייר – שיפא11 החולים בית הפצצת

העולה 'עמלק ושל עממים', 'שבעה של דרכם כהמשך התורה במקורות מומשגת זו, .'בתודעה הגדרה מ

זו יש כי הוא מחלקי האויב אוכלוסיית של ולהגירתה החמאסית הישות של המוחלט לביטולה לחתור

ישראל. ארץ

ו. צבאיות, מטרות לתקוף מתיר לאומי הבין החוק על אנושי. כמגן באזרחים משתמשות הן כאשר גם פי על גם אולם אזרחיות, מטרות לתקוף לצבא אסור הבינלאומיים המלחמה וחוקי ז׳נבה אמנת פי

אלו, אמנות במטרות לפגוע הזכות את מונע לא צבאיים כוחות על אנושי כמגן באזרחים שימוש

. צבאיות

המלצה

והקטלנית החדה בדרך החמאסי האויב את לחסל התורה, מקורות עפ״י החובה, מוטלת ישראל מדינת על

בכך, צורך ויש במידה ביותר. מן בהפצצות שתחתיו המפקדות ואת שיפא, החולים בית את להחריב עלינו

אזרחי אם גם האוויר, באזרחי מפגיעה להימנע כדי חיילינו את לסכן אין אנושי. כמגן עליו מגינים האויב

. האויב

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כהן משוח מלחמה

כהן משוח מלחמה

מסכת סוטה פרק ח משנה א משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם — בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר: והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן — זה כהן משוח מלחמה, ודבר אל העם — בלשון הקודש, ואמר אליהם שמע ישראל וגו' על אויביכם — ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם, כמה שנאמר: ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון וגו'.

על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם; אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וגו', אל ירך לבבכם — מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות, אל תיראו — מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין, אל תחפזו — מקול קרנות, אל תערצו — מפני קול צווחות.

כי ה' אלהיכם ההולך עמכם — הם באין בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו, ואתם אי אתם כן, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' — זה מחנה הארון.

משנה ו (שם) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחלת ניסה נפילה שנאמר (שמואל א׳ ד׳) נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם ולהלן הוא אומר (שם ל״א) וינוסו ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וגו׳.

משנה ז במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב׳) חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

גמרא. ואמר אליהם שמע ישראל. מאי שנא שמע ישראל? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית — אי אתם נמסרין בידם.

אל ירך לבבכם אל תיראו כו׳. תנו רבנן: פעמיים מדבר עמם, אחת בספר ואחת במלחמה, בספר מה הוא אומר? שמעו דברי מערכי המלחמה, וחזרו; במלחמה מה הוא אומר? אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו, כנגד ארבעה דברים שעובדי כוכבים עושין: מגיפין ומריעין, צווחין ורומסין.

ואתם אי אתם כן כו׳. וכל כך למה? מפני שהשם וכל כינויו מונחין בארון. וכן הוא אומר: וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס, אותם — אלו סנהדרין, פינחס — זה משוח מלחמה, וכלי הקודש — זה ארון ולוחות שבו, וחצוצרות התרועה — אלו השופרות.

דברי הימים ב פרק כח (א) בֶּן־עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ אָחָ֣ז בְּמָלְכ֔וֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְלֹא־עָשָׂ֧ה הַיָּשָׁ֛ר בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָ֖ק כְּדָוִ֥יד אָבִֽיו:

(ב) וַיֵּ֕לֶךְ בְּדַרְכֵ֖י מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְגַ֧ם מַסֵּכ֛וֹת עָשָׂ֖ה לַבְּעָלִֽים:

(ג) וְה֥וּא הִקְטִ֖יר בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֑ם וַיַּבְעֵ֤ר אֶת־בָּנָיו֙ בָּאֵ֔שׁ כְּתֹֽעֲבוֹת֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הֹרִ֣ישׁ יְקֹוָ֔ק מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

(ד) וַיְזַבֵּ֧חַ וַיְקַטֵּ֛ר בַּבָּמ֖וֹת וְעַל־הַגְּבָע֑וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן:

(ה) וַֽיִּתְּנֵ֜הוּ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָיו֘ בְּיַ֣ד מֶ֣לֶךְ אֲרָם֒ וַיַּ֨כּוּ־ב֔וֹ וַיִּשְׁבּ֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ שִׁבְיָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּבִ֖יאוּ דַּרְמָ֑שֶׂק וְ֠גַם בְּיַד־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ נִתָּ֔ן וַיַּךְ־בּ֖וֹ מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה: ס

(ו) וַיַּהֲרֹג֩ פֶּ֨קַח בֶּן־רְמַלְיָ֜הוּ בִּֽיהוּדָ֗ה מֵאָ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֣ל בְּנֵי־חָ֑יִל בְּעָזְבָ֕ם אֶת־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתָֽם:

(ז) וַֽיַּהֲרֹ֞ג זִכְרִ֣י׀ גִּבּ֣וֹר אֶפְרַ֗יִם אֶת־מַעֲשֵׂיָ֙הוּ֙ בֶּן־הַמֶּ֔לֶךְ וְאֶת־עַזְרִיקָ֖ם נְגִ֣יד הַבָּ֑יִת וְאֶת־אֶלְקָנָ֖ה מִשְׁנֵ֥ה הַמֶּֽלֶךְ: ס

(ח) וַיִּשְׁבּוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל מֵֽאֲחֵיהֶ֜ם מָאתַ֣יִם אֶ֗לֶף נָשִׁים֙ בָּנִ֣ים וּבָנ֔וֹת וְגַם־שָׁלָ֥ל רָ֖ב בָּזְז֣וּ מֵהֶ֑ם וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַשָּׁלָ֖ל לְשֹׁמְרֽוֹן: ס

(ט) וְ֠שָׁם הָיָ֨ה נָבִ֥יא לַֽיקֹוָק֘ עֹדֵ֣ד שְׁמוֹ֒ וַיֵּצֵ֗א לִפְנֵ֤י הַצָּבָא֙ הַבָּ֣א לְשֹׁמְר֔וֹן וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם הִ֠נֵּה בַּחֲמַ֨ת יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵֽי־אֲבוֹתֵיכֶ֛ם עַל־יְהוּדָ֖ה נְתָנָ֣ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַתַּֽהַרְגוּ־בָ֣ם בְּזַ֔עַף עַ֥ד לַשָּׁמַ֖יִם הִגִּֽיעַ:

(י) וְ֠עַתָּה בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וִֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֔ים לִכְבֹּ֛שׁ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת לָכֶ֑ם הֲלֹ֤א רַק־אַתֶּם֙ עִמָּכֶ֣ם אֲשָׁמ֔וֹת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם:

(יא) וְעַתָּ֣ה שְׁמָע֔וּנִי וְהָשִׁ֙יבוּ֙ הַשִּׁבְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שְׁבִיתֶ֖ם מֵאֲחֵיכֶ֑ם כִּ֛י חֲר֥וֹן אַף־יְקֹוָ֖ק עֲלֵיכֶֽם: ס

(יב) וַיָּקֻ֨מוּ אֲנָשִׁ֜ים מֵרָאשֵׁ֣י בְנֵֽי־אֶפְרַ֗יִם עֲזַרְיָ֤הוּ בֶן־יְהֽוֹחָנָן֙ בֶּרֶכְיָ֣הוּ בֶן־מְשִׁלֵּמ֔וֹת וִֽיחִזְקִיָּ֙הוּ֙ בֶּן־שַׁלֻּ֔ם וַעֲמָשָׂ֖א בֶּן־חַדְלָ֑י עַל־הַבָּאִ֖ים מִן־הַצָּבָֽא:

(יג) וַיֹּאמְר֣וּ

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מסירות נפש עבור כלל ישראל - דף מקורות

▪ ישראל כלל עבור נפש מסירות הרב טבדי בנימין

או להרוג של במקרה בידיים אקטיבית פעולה לעשות היתר אין - להרג

א עמוד עד דף 1. סנהדרין

רוצח- מה לרוצח, המאורסה נערה ומקיש ואל יהרג

המאורסה- נערה אף יעבור, רוצח תעבור, ואל תהרג

לן- מנא? גופיה לקמיה דאתא דההוא הוא. סברא קטליה זיל דוראי מרי לי אמר ליה: ואמר דרבה,

לא- ואי לפלניא, לך-. קטלינא לקטלוך ליה: אמר

דידך דדמא יימר מי ל. תיקטו ולא טפי סומק דילמא

טפי סומק גברא דהוא. דמא

ב עמוד עד דף סנהדרין מסכת 2. תוספות

קודם ה״מ עצמו למסור מיחייב כי גופיה וצח ור - בידים שיהרג כגון מעשה עביד דלא היכא אבל שאין מסתברא ומתמעך התינוק על אותו שמשליכין דדמא חזית מאי אדרבה אמר דמצי עצמו למסור חייב כיון טפי סומק דידי דמא דילמא טפי סומקי דחבראי

מעשה. עביד דלא

3 קמב סימן ישראל) ארץ (ענייני כהן משפט. שו״ת

שלו עתרת גלן. סט תרע״ו, כסלו י' בע״ה, מלכים 'הלכות הגביר סוע״ה, המאוה״ג הרב וחביבי ידי״נ לכ' וברכה

שלו וכא״ל שליט״א פינס זלמן מו״ה.'הנכבד

… הנוגע בדבר כי הרמב״ם בשם כתב הנכבדה בשיחתו כתר״ה יודע אולי הסכנה, על משגיחין אין רבים להצלת נא ייטיב הרמב״ם, בספרי זה מבטא כתוב שבו המקום את

לי היא חדת בעניי כי. להודיעני

מחויב שהיחיד נאמר אם הדברים, בכונת הרבה לדון ויש

יהיה הרבים להציל כדי בסכנה להכנס מחודש דבר זה

מאד.

לדהתו מודים הכל לכאורה כי ס' והא ד״ה ב' ע״ד סו״מ, בן על להשליכו רוצים אפילו מעשה עושה שאינו דכ״ז

התינוק טפי סומק דחבראי דדמא חזית מאי להיפך, אמרינן משמע תינוקות שלושה או שנים על להשליכו רוצים ואם

ידע לא רבים לאותן וקצבה הוא, הכי דינא דה״נ נא.

או לשנים דוראי המרא יאמר אם להיפך גם כן נאמר ואם

משום תר מו יהיה לכו, אקטיל לא ואי לפלניא קטלו שלשה

א״א. . ודאי וזה רבים. הצלת האנשים של הפנימי כם (וער הוא ואם רבוא, כס' שקול אחד ויש אדם, מעין סמוי הוא

מיניה נפיק דילמא ראוי אינו שקולים שיהו מעליא זרעא

.)כרבים

הר לדעת ישראל כלל הצלת עבור לא ואפי' רבים, הצלת עבור אוטומטית נדחות אינן החמורות עבירות ג' ב

4 שם כהן. משפט

… כלל כאן הרמב״ם בל' רבים כונת ואולי הפוסקים כד' י״ל והתם דרבים ת״ת דמגילה דפ״ק כה״ג, ישראל אפי היחיד אצל דבר שום עומד אין הכלל 'דלהצלת ת״י ואינו ראש בשמים בת' בזה שהאריך וכמדומה, שכתבו,

מהג״ד כמדומני (אמנם ג״כ…) זה חדוש על מוכיחות ראיות שאין

5 קמג סימן ישראל) ארץ (ענייני כהן משפט. שו״ת

… שעה הוראת לך דאין מסתבר, עצמו מצד הדבר מיהו כלל הצלת כמו תורה ע״ד לעבור להורות ראוי' נחוצה כ״כ

שייך וג״ע בשפ״ד דדוקא י״ל, ועפ״ז ישראל. דין בהו

בע״ז. לא אבל שעה, הוראת

לעקור חכמים ביד כח דיש בסוגיא הנ״ל, ביבמות שהרי ב״ד כח לדין הנביא דין הש״ס מדמה בשוא״ת, מה״ת, דבר למגדר משני הכרמל בהר אליהו על כן ב״ד על וכמו שעה לפי ד״ת לעקור אפשר בכה״ג ודוקא שאני, מילתא לנביא האסור דבר דכל נשמע אנו אף א״כ בקו״ע, אפילו

דאפילו קין הנחנ בשילהי קיי״ל הרי ובע״ז לב״ד, ג״כ אסור מהני ולא בחנק, הוא ג״כ בטלוה ולמחר עבדוה היום אומר בפ״ה הרמב״ם וכדפסקה בע״ז, שעה הוראת שום

נראה ופשוט לשעה וה״ה דוקא לאו והיום ה״ה, , מיסוה״ת כלל שייכא דלא לב״ד וה״ה נביא גבי הדברים מסתימת

שעה. ולצורך מילתא למגדר בע״ז דלא דה״ה י״ל וא״כ

כלל את גם להציל הבא ביחיד ע״ז לגבי היתר שייך יחיד שבין זה בחילוק לנו אין מה״ת דראי' כיון ישראל, הוראת לך דאין מטעמא עלה דאתינן אלא ישראל, לכלל מצינו לא דבע״ז וכיון מזו, גדולה וצריכה ראויה שעה של היתר בזה לנו אין דה״נ י״ל שעה הוראת של היתר

הכלל להצלת אפילו יחיד עבירת זו סברא נקבל ולא כולו, ודאי דבהו ושפ״ד, בג״ע כ״א מותר כולו הכלל דלהצלת כל דעל הוא דכללא שעה, בהוראת לנביא לשמע צריכים

לשמוע צריכים וה״נ תשמעון אליו שעה לפי כולן, המצוות שב״ד לכל, גלוי הדבר ישראל כלל ולצורך לב״ד, יתירו

אפי צריך דאין וי״ל שעה, לצורך, מב״ד רשות ליטול לו דא״צ דקיי״ל שבת, חלול במקום דיחיד נפש מהצלת ק״ו

משובח. זה הרי והזריז מב״ד רשות ליטול

זצ״ל קוק הראי״ה ותירוצי חינוך המנחת קושיית

6. החינוך ספר תכה

והם מהם, אותה כבשנו טרם בארצנו המחזיקין עממים שבעה להרוג עליהם שנאמר שנמצאם, מקום בכל ולאבדם וכו', והאמורי הכנעני שופטים בסדר המצוה ונכפלה אותם, תחרים החרם ב'], ז', . [דברים

וגו… והאמורי החתי תחרימם החרם כי י״ז], [כ', שם 'שנאמר דיני מ תחילה נלחם ישראל מלך שאין לברכה זכרונם שאמרו מה המצוה, ומלחמת הנזכרים, עממין שבעה מלחמת שהיא מצוה מלחמת אלא אינו אלו ובמלחמות עליהם, שבא מצר ישראל עזרת ומלחמת עמלק,

מבוארים פרטיה ויתר דין. מבית רשות ליטול. צריך

זו מצוה ונוהגת, ונקבות בזכרים בידינו כח שיש זמן ובכל מקום בכל

להורגם. . . מבלי להורגו ויכול מהם אחד לידו ובא זה על ועובר

שנאמר לאו על שעבר מלבד זה, עשה ביטל, הרגו ולא בדבר שיסתכן נשמה… כל תחיה לא ט״ז] כ', [דברים עליהם

7. חינוך מנחת תכה

… ובא ע״ז ועובר המחבר, ב הר וכתב בדבר שיסתכן מבלי להורגו ויכול לידו

- 'וכו מפני נדחים המצות דכל נהי וצ״ע ציותה דהתורה זו מצוה מ״מ הסכנה תסמוך לא דהתורה וידוע עמהם ללחום ובדרך ברמב״ן כמבואר הנס על דיני' בעת הצדדים משני נהרגים העולם

ללחום גזרה דהתורה חזינן א״כ מלחמה סכנה דחוי' א״כ סכנה. דהוא אף עמהם אף אותו להרוג ומצוה הזה במקום

וצ״ע: שיסתכן

8. החינוך ספר תרד

העולם מן זכרו ולאבד עמלק של זרעו למחות שנצטוינו י״ט כ״ה, [דברים נאמר זה ועל וקטן, גדול ונקבה, ]זכר

הכל. . הוא זכר שבכלל עמלק, זכר תמחה. את

וכענין, כולן הצבור על המוטלות המצוות מן וזאת

זכרונם שאמרו מצוות שלש ע״ב] כ' [סנהדרין לברכה מלך להם למנות לארץ כניסתן בשעת ישראל נצטוו

ל ולבנות עמלק ז. רע ולהכרית הבחירה בית הם

מישראל יחיד כל על גם כי ובאמת הזכרים החיוב מוטל מקום בכל בידם כח יש אם העולם מן ולאבדם להרגם

זרעם מכל אחד ימצא אולי אם זמן. ובכל זה על ועובר ולא להורגו בידו סיפק ויש עמלק מזרע אחד לידו ובא

זה עשה ביטל. הרגו

9 תרד מצוה תצא כי פרשת חינוך. מנחת

וכו החיוב מוטל.'זכרים ה מישראל יחיד כל על כי ומ״ש זו ומלחמה הזמ״ג דאין זו ממ״ע נשים יפטרו למה צ״ע המגיה כיון דזה ונראה וכו' מחופתה כלה דאף מבואר וצ״ל ט״ס הוא תכ״ב במצוה לע' שצוה ומה מנ״ל בעל

עממין ז' גבי תכ״ה מצוה חייבות נשים דגם הרהמ״ח כ'

. ע״ש

מ סכנה במקום דאף דנראה לעיל כתבתי וכבר חויב כי כמבואר ניסים על דינים תסמוך לא דהתורה ידוע נפש ומסכנים להלחם צונו והתורה כ״פ ברמב״ן

במלחמה זו במצוה מחויב ס״נ דאפי' הוא גזה״כ א״כ ובלבל סנחריב עלה כבר כי בזה מצווים אנו אין והאידנא

פריש מרובא דפריש וכל העולם: את

10 תתקמד / ג כרך / הראיה. אגרות

… עפ״ד לומר יש החינוך עממין ז' מלחמת גבי שכתב

בה חייב יד דהיח עמלק, מחיית גבי וכן מחייתן, ומצות

סכנה בזה כשאין. דוקא מצות שהרי במנ״ח עליו ותמה בכך דמצותה בהם, דוחי זה כלל מן היא יוצאה מלחמה

סכנה בכלל. להכנס

בכללו הציבור על המוטלת צוה דמ ס״ל דהחינוך וצ״ל בהם וחי מכלל יוצא א״ז ליחיד סכנה בה יש אם דהא

מייתי, לא ציבור אלא עצמו מצד בה חייב אינו והיחיד

שאין ציבור מצות שבכל אע״פ ע״כ, הצבור כלליות מצד של דין בהם נוהג יהי' שלא לחדש לנו אין סכנה בהם

סכנה במקום גם בהם חייבים ויהיו בהם, וחי, לפרטים לפרטים סכנה בה שיש כזו בתכונה היא המצוה אם אבל חייב היחיד גם שיהי' ראי' אין שעדיין אומרים אנו

להעמי הציבור. עם כשאינו בסכנה, עצמו ד

כ״א חייב שאינו חינוך ב יפה התנה יחיד לע-כל לע-כן סכנה. כשא״ב

11. ש קמג סימן ישראל) ארץ (ענייני כהן משפט ו״ת

דבר שהוא אלא בה, נגע מילתא ולמיגדר שעה הוראת מטעם דלע״ד לעיל, כתבתי כבר ישראל כלל הצלת ולענין

ע״ז ב״ד שא״צ כ״כ. פשוט מצוה וממלחמת כלל ללמוד אין, לע״ד הם יוצאים דמלחמות הכלל עניני דע״כ

בשביל בסכנה רבות נפשות להכניס היתר מצינו ואיך היא, מותרת רשות מת מלח גם שהרי בהם, דוחי זה מכלל ונמסרים רבים ודאי שהיו המלוכה, משפטי מכלל הוא ואולי. שאני צבור והלכות דמלחמה אלא הרווחה,

ממון להפקיר כח לו שאין וכן בסייף, אלא להרוג למלך רשות דאין ה״ח דמלכים פ״ג הרמב״ם שכ' כמו באומה,

ועוד אלה וכל שם, הרמב״ם ופסקה ב') מ״ח (סנהדרין למלך נכסיהם מלך הרוגי וכמו גזל, הו״ל קיר הפ ואם לנו שנשארו שרידים הם כיו״ב (ובמק״א יחיד הלכות של התורה גדרי ע״פ אינם שהם, המלוכה ממשפטי צריך ומשו״ה, הרחבה כבינתו מלך לכל נמסרו בזה הדרשה שדרכי אלא בתורה, מקור להם יש אלה שגם בארתי, לבבו רום לבלתי נאמר ישראל בן לכל ששייך הס״ת ועל מיוחדת, קדושה לשם וכ״א ס״ת, שני לו שיכתוב

דיני ג״כ ומהם בידו מוחין ואין דרך לו לעשות פורץ מלך המלוכה דמצד שבס״ת אעפ״י וגו' סור,)ולבלתי

למק מזה ללמוד וא״א רשות, מלחמת ובין מצוה מלחמת בין המלחמה, אחר. ום

12. כהן משפט קמד

בה שנכנסים ממה כלל ללמוד שייך …ואין דזהו העולם. ע טב ע״פ וליהרג להרוג לסכנות מצוה ][=במלחמת

בכך, מצותו הכללית ומ״ע בדינו כ״א שלהם המצוה לקיים אותם שהורגין ב״ד מיתת מחייבי ללמוד שאין כשם

פקו״נ מפני, ית נדח שאינה מצוה שיש לומר מקרבך, הרע דובערת המצוה. עיקר דזהו הסבר עכ״פ שיהיה איך

במלחמות לסכנה המסירה היתר של, הדבר אחר… באופן או מלכים ומהלכות מיוחד ענין שהוא לדעתי אם

המלכות דיני אלינו חזרו המדינה תקומת ידי על

13 קמד סימן ישראל) ארץ (ענייני כהן משפט. שו״ת

של הכללי למצב שנוגע מה ג״כ הם המלוכה שמשפטי כיון, מלך שאין שבזמן הדברים, נראים מזה וחוץ

המשפטים של הזכיות אלה חוזרים האומה, דין בישראל שקם שופט כל שגם נראה וביחוד. בכללה האומה ליד

המלוכה משפטי כמה לענין לו, יש מלך הכלל… להנ. הגת שנוגע למה וביחוד,

האומה צרכי כלל שהם המלוכה, במשפטי הוא דן האומה את שמנהיג כל הכלל, להנהגת שנוגע למה אבל

העולם ולמעמד לשעתם. הדרושים

מד הכהן שמחה מאיר ר' הגאון דברי ו מכות- במסכת המשנה וינסק

14 ב עמוד יא דף. מכות

גמר נ מכן ולאחר תחתיו אחר ומנו כ״ג, מת דינו נגמר שלא עד אם גולה. אינו ה״ז כ״ג- מת דינו משנגמר מתני'.

דינו- שני של במיתתו. חוזר

שהרג- וכ״ג כ״ג, וההורג כ״ג, בלא דינו גמר לעדות ולא מצוה, לעדות לא יוצא ואינו לעולם. משם יוצא אינו

צרויה- בן כיואב ישראל צבא שר ואפי' לו, צריכים ישראל ואפי' נפשות לעדות ולא, ממון, משם יוצא אינו

קבורתו תהא שם מיתתו, תהא שם דירתו, תהא שם שמה, נס אשר שנאמר: לעולם. ,

15 הל'. רמב״ם רוצח ח ז,

לעולם מקלטו מעיר יוצא אינו הגולה בין לעדות או מצוה לדבר ואפילו

ואפילו פשות נ עדות בין ממון עדות מיד להציל או בעדותו נפש להציל הדליקה מיד או הנהר מיד או הגייס צריכין ישראל כל ואפילו המפולת ומן יוצא אינו צרויה בן כיואב לתשועתו ואם הגדול, הכהן מות עד לעולם משם

שביארנו כמו למיתה עצמו התיר. יצא

16. שמח אור שם

מצות כל דוחה נפש פקוח הלא יוצא, אינו למה טעם רבינו הוסיף דנגד רק תוכיח, ואסתר ישראל, דכל נפש פקוח ומכש״כ שבתורה, ולב כליות חוקר הטבע, יוצר מצות אחרי להוסיף לנו אין, הטבע

אין תו מות, משפט לו אין להרגו אל הגו לבב יחם אם כי אמר הוא להכניס לו אין הדם לגואל דמו שהותר וכיון להמיתו, ב״ד יכולים נראה כן ודאית, מסכנה חבירו הצלת עבור סכנה בספק, עצמו פ״ח שם (עיין דתרומות ירושלמי בשם כהגמ״י דלא מזה ומוכח עצמו להכניס דחייב (הי״ד) א' פרק משנה בכסף שהובא ה״ד) סוף

בו היטב למעיין מוכח אינו גופיה ומירושלמי סכנה, : בספק

17 כו פסוק לה פרק. במדבר

שָמָּה יָנוּס אֲשֶר מִקְלָטוֹ עִיר גְּבוּל אֶת הָרֹצֵחַ יֵצֵא יָצֹא: וְאִם

18. חכמה משך שם

מצוה לדבר הרשות, לדבר אלא לי דאין (שם) שאמרו מה פי על ונראה ב. יא, דף מכות עיין. הרוצח יצא יצא ואם הדם גואל ביד רשות כן, שאפילו יצא", יצא "ואם לומר תלמוד לו, צריכים שרבים צרויה בן יואב כמו מנין,

יהרגנו שמא נפשות, סכנת ספק מפני יצא לא ולכן וכו'. תשלח" "שלח שדרשו וכמו דם. לו אין הרגו ואם גו, להר הדם. גואל

19 יט פסוק ד פרק. שמות

נַפְשֶך אֶת הַמְבַקְשִים הָאֲנָשִים כָּל מֵתוּ כִּי מִצְרָיִם שֻׁב לֵךְ בְּמִדְיָן מ: ָשֶה אֶל ה' ֹוַיֹּאמֶר

20 שמות פרשת חכמה. משך

מתו כי מצרימה, שוב לך במדין) משה אל ה' (ויאמר

חיים היו דאם מוכח. נפשך את המבקשים האנשים כל בני להוציא לילך צריך היה לא נפשו את המבקשים אליו צריכים ישראל שכל פי על אף ממצרים, , ישראל

לרבינו צא י ומזה בסכנה. עצמו להכניס צריך אינו יוצא (ואינו מקלט: לעיר שהגולה ז) ב, (מכות במשנה לעדות ולא ממון, לעדות ולא מצוה, לעדות לא

ואפילו נפשות) לו צריכים ישראל צבא שר ואפילו

צרויה- בן כיואב ישראל לעולם (משם יוצא אינו תהא שם שמה", נס "אשר כה) לה, (במדבר שנאמר

תהא שם מיתתו, תהא שם דירתו, אור ועיין קבורתו). פרשת המכילתא יתפרש ומזה בזה. רוצח הלכות שמח

וראה בא קרחה: בן יהושע ר' אמר א. (פרשה יתרו לו עמדו לא משה של זכויותיו שכל מילה, גדולה כמה בני עמי את הוצא לך המקום לו כשאמר דחקו, בשעת אחת שעה במילה שנתעצל ועל ממצרים, ישראל

וגו במלון בדרך "ויהי."'שנאמר להרגו המלאך ביקש שנתרשל צדיק לאותו ושלום חס אומר) יוסי רבי ימול וחומר: קל משה דרש אלא אחת, שעה במילה הרבים להצלת דמה פירוש, נפשות. סכנת הרי, ויצא (המבקשים האנשים כל מתו "כי יתברך השם לו אמר כל בסכנה, עצמו להכניס מחוייב ואינו נפשך") את

סכנת דוחה שאינו לבד, התינוק על שהוא ה שמיל שכן מאוד וברור. נפשות,

שיט את מסביר זוין הרב ו שמח האור עם הרב של ומחלקותם תיהם

21 טו-טז עמ' ההלכה לאור זוין. הרב

להבחין יש כלום יחיד, להצלת בנוגע זה שכל אלא מגדולי שנים בדבר נחלקו זה? בדין לרבים יחיד בין דברי את ראה מהם שאחד מבלי נפש, נוחי דורנו,

קוק הכהן ורא״י מדווינסק שמחה מאיר ר׳. חבירו.

שמח "ב״אור אין רבים הצלת בשביל שאפילו כתב, הרמב״ם ראייתו: סכנה. לספק עצמו להכניס לאדם לו אפילו לעולם מקלטו מעיר יוצא אינו ש״הגולה כתב, ואם וכו׳ צרויה בן כיואב לתשועתו צריכין ישראל כל

, במשנה מקורו הדין למיתה". עצם עצמו התיר יצא עצמו התיר יצא ש״אם הרמב״ם שהוסיף מה אבל כיון לדבר: טעם לתת בשביל לדעתו, הוא, למיתה",

לכך עצמו להכ. ניס לו אין הדם לגואל דמו שהותר

חכמה" "משך בספרו הפסוק את זה עם לבאר הוסיף את המבקשים האנשים כל מתו כי מצרים שוב "לך נפשו את המבקשים היו שאילו לומר: רוצה נפשך".

ישראל את להציל למצרים לילך צריך היה לא. חיים

ה״אור של בראיותיו לפקפק מקום לכשנרצה, יש,

פשוט הוא מקלטו מעיר לה הגו יציאת איסור שמח".

כפרתו, לשם עונש בגדר שאפילו הוא הכתוב וגזירת מכיון דין: מוסיף הרמב״ם יוצא. אינו מצוה לדבר למיתה עצמו התיר יצא אם ממילא לצאת, שאסור של טעמו שזהו לא אבל עליו, נהרג אינו הדם וגואל כאן שיש בין זה בדין חילקו לא שהרי תדע, דבר.

שאמרו (כאותה כלל שאיננו ובין הדם גואל הדם)"ֹ גואל לו אין שאם "ומנין ב: מה בסנהדרין, . עליו לבנות יסוד שאינה ודאי בשמות מהפסוק ראייתו

הפסוק על התורה במפרשי (וראה.)הלכה

בדבר הרבה מאריך, כהן ב״משפט קוק "והגרא״י שם שאין זמן כל רבים, סתם לרבים. רבים בין ומבדיל ישראל כלל להצלת אבל כיחידים, דינם האומה, רוב ו״מיגדר שעה הוראת בתורת עצמו למסור אדם חייב

"מילתא שבית־ לכל גלוי הדבר ישראל כלל "לצורך. ליטול אפילו צריך "אין ולכן שעה" לצורך יתירו דין

מבית־דין…" רשות

מלחמת בתורת שלא ישראל כלל בהצלת זה וכל ״עזרת של מלחמה מצוה, למלחמת בנוגע מצוה.

המלוכה. משפטי - אחר יסוד גם לדבר יש ישראל״,

משפט יש בלבד המלך כבוד משום שהוא דבר על לא כל וגם לאומה הנוגע כללי דבר "כל אלא המלוכה, הכל עולה עושי בפני לגדור שעה הוראת של תיקון "נראים מוסיף: והוא המלוכה". משפטי בכלל הוא המלוכה שמשפטי כיון מלך, שאין שבזמן הדברים,

למצב שנוגע מה כן גם הם חוזרים האומה, של הכללי בכללה האומה ליד המשפטים של הזכיות."אלה מנהיג ו״כשמתמנה לישראל שופט קם אם ביחוד

הכלל דעת פי על מלכותי, בסגנון צרכיה לכל האומה לענין מלך במקום הוא עומד ודאי בית־דין, ודעת שם (וראה הכלל" להנהגת הנוגעים המלוכה משפטי

יש גדולה ראיה בראיות). ם הדברי בביסוס בארוכה (בהוספותיו הרמב״ן מלשון הרב לדברי להוסיף דבריו הובאו תעשה, לא מצות בסוף המצות, לספר

ה על "מצוה למעלה): שהעם ומי שופט ה על או מלך

ברשות."ֹ

ישראלי הגר״ש של טעמו לאור קוק הראי״ה שיטת עם שמח האור שיטת איחוד

22 הימיני. עמוד יד סימן ישראלי- לגר״ש

ב״משפט זצ״ל הרב מרן של דרכו אלא בזה לנו ואין הוצאה שהותרה שמה שכתב שכז) (עמ' כהן"

שהוא וכיון המלוכה. מדיני הוא רשות למלחמת שהם הדברים בבחינת כלול זה הרי ישראל, לתועלת מה״ת דבר לעקור אפשר שבהם מילתא, למיגדר

בזה. שהאריך שם עיין שעה. לצורך

אחר, באופן דלעיל המנ״ח קושית תתורץ ולפ״ז שמה חוששים ואין עממים ז' להשמדת למלחמה שיוצאים "וחי הדין אין זו שבמצוה מצד לא הוא להסתכנות

גם שהרי מלחמה, מדין הותר שאז משום אלא בהם", מלחמת רק ושונה הסיכון. הותר רשות במלחמת למלחמה ההוצאה בדיני רשות ממלחמת, מצוה בעצמו להוציא המלך בידי הרשות מצוה. שבמלחמת של בי״ד עפ״י שיהא צריך רשות במלחמת משא״כ בשניהם הסיכון והיתר המלחמה דין עצם אולם ע״א.

משפט בגדרי הכלול מלחמה מדין שהוא שוה, ממלחמת מצוה מלחמת בזה גרע ולא המלוכה.

מלחמה ע״י נעשה כשהדבר זה וכל רשות. .

מז א' פרטי באופן מישראל אדם ליד כשבא 'משא״כ ברמב״ם הוא וכן הנ״ל בחינוך מש״כ לפי אומות, גם המוטלת מצוה שזוהי ה״ד) מלכים מה' (ע״ה

קיים בזה ל, מישרא ואחד אחד כל על אישי באופן מצד אסור בהם שהסיכון המצוות, בכל הרגיל הכלל

בהם". "וחי

] הדברים תוכן במלחמה כי הדבר, להטעים עוד ונראה

אנו פרטים בתור ולא, אחד לגוף נהפך ישראל שכלל שעה באותה היא הכלל טובת כי עליהם, מסתכלים

של החידוש וזהו הפרט על ישגיחו ולא העינים. לנגד מצד זה במקרה נבחן בהם" שה״וחי המלחמה, היתר

ותרום ינצח אל ישר שכלל היינו ותועלתו, ישראל כלל הכללי בהם" "וחי כלומר אויביו, על. ידו משא״כ או״א כל על האישי הצו ועומד קיים במלחמה, שלא הפרטי בהם" "וחי מבחינת זאת לשקול צריך והוא

שלו. ]

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות