בהעלותך תשפ''ו

יום שישי, 29 במאי 2026

בהעלותך תשפ''ו

בהעלותך תשפ״ו:

אחד הדברים המתמיהים הוא מבנה המסע של עם ישראל במדבר:

מצד אחד המשכן היה נמצא במרכז בין ארבעת הדגלים. דגל מחנה יהודה נוסע ראשון, אחריו בני מררי ובני גרשון שנושאים את המשכן, ואחריו דגל ראובן, ואז בני קהת שנושאים את כלי המשכן, ואחריהם דגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן. נמצא שכלי הקודש של המשכן נמצאים במרכז המחנה, כאשר שני גדלים לפניהם ושני גדלים מאחריהם, כמו שבחנייה המשכן היה במרכז המחנה.

מצד שני ארון ה' היה מנותק מהמשכן וכליו והוא היה הולך לפני כל המחנה ישראל:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.

רש״י מסביר שהיו שני ארונות: ארון אחד מעץ שעשה משה כשירד מהר סיני ובו היו הלוחות בתחילה, עד שנעשה ארון המצופה זהב ע״י בצלאל למשכן שאז נתנו בהם את הלוחות ואת ס״ת. וכך כתב רש״י בפרשת עקב שמשה מספר:

לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ואחר כך "ועשית לך ארון עץ". ואני עשיתי ארון תחילה, שכשאבוא והלוחות בידי - היכן אתנם?

ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר ציווה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחילה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה.

וכאן בפרשה הוסיף רש״י מה נותר בארון העץ של משה, וביאר שהארון של משה הוא שהלך לפניהם:

"וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלושת ימים" - זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים.

זו דעת רבי מאיר בגמ' בב״ב יד, א שבארון של בצלאל היו לוחות וס״ת, ואילו בארון של משה היו שברי הלוחות (והיא דעת רבי יהודה בן לקיש בירושלמי שקלים ו, א).

ולפיו מה שכתוב במלחמת מדין שפינחס יצא למלחמה "וכלי הקודש" בידו – היינו ארון העץ, וכ״כ בתוספ' סוטה פרק ז. וזה פירוש הפסוק: "כי ה' -לוהיכם ההולכם עמכם להילחם לכם" – היינו מחנה ארון (סוטה מב, א).

ומי היה נושא את הארון הזה בעת המסעות? החזקוני מביא בשם י״א שמשה היה נושא את הארון. ואכן בחטא המעפילים, שמשה אמר להם שלא לעלות "כי אין ה' בקרבכם", כתוב שהם העפילו לעלות, ואילו: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה".

והנה בעת המסע לא״י אמר משה בעת נסוע הארון:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

דייק משה ולא אמר "אויבינו" "שונאינו" אלא "אויביך" ו״משנאיך".

נראה שהמבנה הזה שארון ה' הולך לפני מחנה ישראל ודברי משה בתחילת כל מסע, באו לקבוע בתודעת עם ישראל מהי המטרה של המסע ושל כיבוש הארץ, ולשם מה הם נלחמים. המלחמה היא למען ה', כדי לנקות את ארץ ה' מעבודי עבודה זרה, מגלי עריות, רשעים ושופכי דמים.

וכך אומר משה לשבטי גד וראובן שהציעו למשה בפרשת מטות: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל":

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.

וכך אומר משה לישראל גם בלחמת מדיין:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן.

להבדלי התודעות יש השלכות:

מי שמטרת המלחמה היא למצוא קרקע נוחה להתיישב בה בשקט ובנוחות, כשיראה עמים חזקים הוא ילך לאחור ויחפש לו אדמה אחרת. אולם מי שמטרת המלחמה היא לנקות את ארץ ה' מעושי הרשע למען ה', מתוך אהבת ה' ומסירות נפש לקרוא בשם ה' כפי שרצו אבות האומה לעשות – הרי שיקום להילחם בגיבורים שבעמים וימסור את הנפש למען שמו. – וזה הפער הגדול שבין המרגלים ובין כלב ויהושע ומשה ואהרן בפרשת שלח.

מי שמחפש את הנוחות והפינוק, יתעכב בדרך, ויהיה מרוכז ב״על האש" של בשר, ובאבטיחים והשומים, ותהיה הדרך קשה לו ודרך של י״א יום הוא יעשה בארבעים יום. אבל מי שאהבת ה' בוערת בו ללחום מלחמת ה' –ירוץ קדימה לגמוע דרך של י״א בשלושה ימים. – וזה היה הפער בין משה וארון ה' ובין המתאוננים בדרך והמתאווים לבשר.

מי שמטרת המלחמה היא למצוא קרקע נוחה להתיישב בה בשקט ונוחות, הוא לא יכרית את העמים הרשעים אלא יעדיף להשאיר מהם להיות לעבדים ולשפחות ולעבודה השחורה שאותה אינו רוצה לעשות. אבל מי שנלחם למען שמו – יקיים את המצווה "לא תחייה כל נשמה" למעט מי שיקבל על עצמו שבע מצוות בני נח. – וזה היה הפער בין מלחמות משה בסיחון ועוג שלא החיו כל נשמה, למלחמת פינחס במדיין שהשאירו את המחטיאות, ולמלחמת כיבוש הארץ שהותירו עמים רבים שהחטיאו את ישראל שנים רבות.

והנה הפסוקים של משה נזכרים שוב בספר תהלים פרק סח:

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר: יָקוּם -ֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו. כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי -ֱלֹהִים. וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי -ֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה…

רֶכֶב -ֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי (=רבבות אלפי) שִׁנְאָן (=ובנוחה) -ֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ.

ונראה שאכן במלחמה זו ארון ה' היה הולך לפניהם, ממש כמו ארון משה במדבר:

-ֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ (כמו) בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי -ֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי -ֱלֹהִים -ֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

מהו "זה סיני"? כל ההתגלות בסיני נגנזה בתוך שברי הלוחות שנמצאו בארון העץ שעשה משה. כי כל הברית בסיני לא היתה אלא הבטחה שאנו נשמור את מצוותיו, שלא כמו עמי כנען, ונכבוש את הארץ וננקה אותה מאויביו ומשנאיו, ונקיים את מצוותיו שקיבלו בסיני – בארץ. וכך אמר ה':

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (=היינו ארץ ישראל). וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וכן בסוף פרשת משפטים, רגע לפני כריתת הברית בדם הברית ועל ספר התורה שהיה כתוב בו מבראשית ועד סוף משפטים, כך הספר מסתיים:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ. כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם… וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ… וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.

בכך מסתיימת הברית בסיני!

ושוב אחרי העגל ותהליך הסליחה, הברית נפתחת בהנחלת הארץ ואיסור הברית עם העמים:

שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ט - טז

וַיֹּאמֶר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ -ֲדֹנָי, יֵלֶךְ נָא -ֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת… שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן. כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ -ֵל קַנָּא הוּא. פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן…

לכן לדעת ר״מ הארון של משה היה בו את שברי הלוחות, שזה מה שנשתמר מכל הברית בסיני. ואילו לדעת ר״י היה בארון ספר תורה, שהברית היתה על מנת שנקיים את התורה בארץ.

באיזו מלחמה מדבר הפרק? המלבי״ם מסביר:

אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בשמואל ב פרק ח. וכפי המבואר משיר הזה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן, כי גבול מואב ואדום הוא בצד ההוא, לשם נקבצו האויבים, במדבר ההוא היה מקום המערכה בגבול המזרחי אצל ההרים הרמים שמה, ובעת מלחמתם העפילו האויבים לעלות ההרה ושם נפלו…

ולא סתם חיכה הפסוק של משה עד מלחמות דוד. כבר במלחמה הראשונה שלו דוד משנה את מטרת המלחמה, וכך הוא אומר לגולית:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' -ְבָאוֹת -ֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ -ֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

וכך אומרת אביגיל הנביאה לדוד:

כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.

וחז״ל דרשו את הפרק הזה כולו למעמד הר סיני. כדי לומר שכל נתינת התורה לא באה אלא כדי להפוך את ישראל ל״מחנה ה'" כך שכיבוש הארץ יהיה למען ה' ולמען שמו. כל התורה שנתנה בסיני היא כדי שעם ישראל יתקן עולם ויקרא בשמו.

ולכן ארון ה' שבתוכו נמצאים שברי הלוחות שנתנו בסיני – הוא שהולך לפני המחנה!

אומר הרש״ר הירש בפרשה, עה״פ "ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך":

דרישות התורה לכיבוש היצר ולקדושה מוסרית - עומדים בניגוד חריף לגירויי החושניות הגסה. ולפיכך היחידים שבהמוני כל השכבות אינם רק "שונאים" לתורה אלא הם "משנאים" לה; אין התורה רק שנואה בעיניהם אלא היא נרדפת על ידם.

ואף על פי כן ידע משה שהניצחון האחרון הוא לתורה. דוקא מפני שמסעות התורה הם מסעות ה' בחברה ובלבבות, והאויבים והמשנאים של התורה הם אויבים ומשנאים של מלכות ה' - דווקא משום כך אמר את דבריו. כשארון התורה החל במסעו, היה ליבו סמוך ובטוח שהתורה תשלים את מסעה בארץ. וכשתבוא ותתערב בעולם, תתפורר ברית האויבים, ורדיפת המשנאים תהפוך למנוסה מבוהלת.

ואכן 3300 שנה אחרי משה אנו עדיין אומרים את הפסוק הזה בפתיחת ההיכל, רגע לפני הוצאת ס״ת אל מחוץ לקודש. כביטוי להכרה שספר התורה לא יהיה ספון בקה״ק, אלא הוא יצא לפני מחנה ישראל, עד לתיקון עולם:

מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵ-לֹהִים, זַמְּרוּ -ֲדֹנָי סֶלָה. לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז. תְּנוּ עֹז לֵ-לֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים. נוֹרָא -ֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, -ֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ -ֱלֹהִים.

בהעלותך תשפ״ו:

במרכז הפרשה יש שני פסוקים, שחז״ל אומרים שזהו ספר בפני עצמו, ואנו אומרים אחד בפתיחת ההיכל והשני אחרי סגירת ההיכל, לפני מוסף, כמו שמשה אמר את האחד כשארון היה נסע לפני המחנה במסעות אל כיבוש הארץ, והשני כשהארון נעצר וחזר למקומו בתוך המחנה ועם ישראל חנו במדבר:

וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

מדוע הפסוק של המסע מתחיל ב״ויהי" שהוא לשון צער? ומדוע הפסוק של המסע עוסק בלחימה באויבים ואילו הפסוק של החנייה עוסק בישראל?

מסביר האלשיך הקדוש:

כעניין תיקון תפילת יום הזכרון (=יום ראש השנה), באומרו: "ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת" וכו'. והוא כי להיות היום ההוא יום דין, אנו מחלים פני -ל, יתן פחדו על כל הגוים הבלתי יראים את ה', וייראוהו וישתחוו לו יתברך.

אך בהיות עתות רצון אנו מחלים פניו יתברך, שירצנו וייטב לנו על דרך זה.

הנה כי אין ספק כי עת הטלטל הארון ממקום למקום – שמייחסת… לשכינה… הוא עת בחינת רוגז. וזהו אומרו: "ויהי" בנסוע שהוא לשון צער, הפך עת הנייחא שהוא רצון ומנוחה. ועל כן בנסיעה שהוא עת רוגז מה, אז: "ויאמר משה: קומה ה' והטל הרוגז על אויביך, שיפוצו וינוסו משנאיך".

אך בנוחו - שהוא עת רצון, אז יאמר: שובה ה' ותן רצונך הטוב על עמך. וזהו שובה ה', שתתן שובה ונחת לישראל. או שישוב רבבות את האלפים, שיתברכו עשר ידות.

א״כ כשיש דינים בעולם אנו מתפללים שהם יפלו על הרשעים, ואילו כשיש חסדים בעולם אנו מתפללים שהם יחולו עלינו.

ונראה להוסיף על האלשיך הקדוש, שלא רק שאלו שני מצבים שונים, אלא שאלו מצבים שתלויים זה בזה. ברגע שנעשה דין ברשעים ו״יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" – אז מתעוררת רוח של טהרה וקדושה ורוממות רוח בתוך עם ישראל, שמאפשרות שהשפע ה-לוהי יחול על ישראל.

והסיבה לכך, שהיחס של ישראל והאומות הוא כיחס הלב והאיברים, כדברי ריה״ל. וכאשר הרשעה מתגברת בעולם – היא מתגברת גם בישראל, ואז הקדושה והטהרה והאהבה והיראה – נחלשים באומה. וכך גם ככל שהרשעה בעולם מתפרקת ומי שעמל להשניא את ה' נפוץ ונרדף – גם בעם ישראל יש ניקוי של הרוע והלב מתנקה ומטהר.

יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם – ברכי נפשי את ה' הללוי-ה.

לפי זה יצא לנו ביאור למציאות שבה אנו חיים בשנים הללו. העולם מתפלא מדוע כשיש מלחמות אצל עמים אחרים - כלכלתם קורסת, ואילו אצלנו דווקא בעת מלחמה - השפע כפול ומכופל! משה רבנו מגלה לנו בפרשה את התשובה. כשעם ישראל נלחם, הוא לא נלחם על מצרי הורמוז ולא על חצי האי קריים כדי לייצר לו עוד כלכלה. עם ישראל נלחם באנשי רשע שמטילים אימה על ישראל ועל העם שלהם. וכשעושים מלחמה ברשעים – גם הטהרה והקדושה בישראל עולה, ועימה – הברכה, עד שמה שהיה אלפים הופך לרבבות.

ודבר זה נכון גם לפרט. ככל שאדם מגייס כוחות כדי להיאבק במידה רעה או התנהגות שלילית או חטא מסויים שקיים בתוכו – מיד הלב מתרומם להארת הנשמה, "סור ורע – ועשה טוב" ויחד עם זה – הוא זוכה לברכת ה'. .

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם - בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָ-הּ.

קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

השיח של משה ויתרו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:

וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:

מה אמר לו משה "כי אתה ידעת חנותנו במדבר"? עיין אור החיים י, לה:

ויהי בנסוע הארון וגו' קומה ה' וגו'. צריך לדעת כוונת המאמר.

ויתבאר הכתוב על פי דבריהם (ע״ח של״ב פ״א) שרשמנו בכמה מקומות שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א' - הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית

ב' - בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות.

ובא המאמר כאן ויהי בנסוע הארון כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות, והוא מאמר קומה ה', ויפוצו אויביך שהם הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה יתפוצצו, ואליהם רמז בתיבת ויהי לשון צער, וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם אמר וינוסו משנאיך מפניך פירוש אותם בחינות המשניאים דרך ה' בלבות בני אדם ינוסו, ואומר לשון רבים לצד היותם רבים המפתים כמאמרם ז״ל ביומא (סט ב) שיש יצר הרע של עבודה זרה ושל זנות וכו', וכל זה בנסוע פירוש בדרך נסיעה.

וכשהיה חונה היה אומר באופן אחר, כי ה' כשחונה במקום אחד יגיד בזה כי המקומות שלא חנה שם לא היה שם בירור ניצוצי הקדושה שיצטרך לחנות שמה ויספיק מעבר דרך שם, ובמקום אשר יחנה שם יגיד כי שם יש ניצוצי הקדושה שצריך להתעכב בשבילם שם, ועל זה היה מכוין משה ואומר בנחה שובה ה' רבבות אלפי ישראל, פירוש שישיב ניצוצי הקדושה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל כי כל ניצוצי הקדושה יקראו ישראל ואולי שרמז בתיבת אלפי לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדושה אשר שבה ס״מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה, ויכוין משה בזה להתפלל להתעצם כח קדושת ישראל בעזר ה' לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא.

הנה המקום שהתעכבו הרבה וזכו בו לכל המתנות היה מדבר סיני והר ה-לוהים. ויתרו הגיע לשם. ואמר לו משה – "אתה ידעת חנותנו במדבר", היינו ששמעת מעלת ישראל ובאת, וזה סימן שנשמתך נשמת גרים שראוים להתחבר לישראל מבראשית, שהם גרי צדק, וכמו רות המואביה ונעמה העמונית, ושמעיה ואבטליון, ור״מ ור״ע. ובשבילם אנו חונים במקומות במדבר זמן מרובה. ולכן איך תלך לארצך ותעזוב את ישראל?

נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שישי, 29 במאי 2026

בהעלותך תשפ''ו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

כשהכתובת הייתה על הקיר