א. דברי הגמרא ופרושי רש״י
מובא בגמרא (כתובות ה:):
איבעיא להו: מהו לבעול בתחילה בשבת, דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר?
רש״י מבאר את צדדי הספק:
מיפקד פקיד - כמו פיקדון כנוס ועומד, ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה, אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא.
או חבורי מיחבר - דם בתולים היוצא, על ידי חבורה הוא בא, שהדופן מתפרק מחברו.
בהמשך הסוגיא (בדף ז' ע״א) כותב רש״י:
פקיד הוא ולא עקיר – לגמרי, אלא נבלע קצת בכתלים, אעפ״י שאינו מחובר כשאר דם האיברים אלא כנוס, מיהו דומה למחובר הוא, שאינו מחובר לצאת כליחה.
בביאור דבריו נראה להסביר: הספק היה האם דם הבתולים כנוס הוא בין דופני הרחם ואינו בלוע בהם, ובבעילתו אינו אלא מוציא את דם הבתולים שהיה כנוס בין דופני הרחם בלא עשיית חבורה, ומותר הדבר בשבת, או שמא דם הבתולים מחובר הוא בדופני הרחם ובבעילתו הרי הוא עושה בה חבורה, שמפריד דופני הרחם זה מזה ויצא הדם, והדבר אסור בשבת.
משמעות הדברים היא, שאם דם הבתולים אינו מחובר למערכת הדם הכללית (שזהו הגדר של מיפקד פקיד), הרי שמותר לבעול לכתחילה בשבת (וכפי שכך הוכרע להלכה בסוף הסוגיה). ואילו אם דם הבתולים מחובר למערכת הדם הכללית (שזה הוא הגדר של חבורי מיחבר), הרי שהבועל עושה חבורה והדבר אסור בשבת.
ב. שורש האיסור לעשות חבורה בשבת – צובע או נטילת נשמה?
את יסוד איסור עשיית חבורה נלמד מהמשנה במסכת שבת (קז ע״א):
שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן חייב.
ביאור המשנה הוא: שמונת השרצים (שהם החולד והעכבר והצב, והאנקה והכח והלטאה, והחומט והתנשמת), הצדן בשבת או החובל בהן בשבת חייב.
ובטעם איסור חבלה מביא רש״י (שבת קז. דיבור המתחיל והחובל בהן חייב):
דיש להן עור כדמפרש בגמרא, והויא ליה חבורה שאינה חוזרת, והויא ליה תולדה דשוחט.
לישנא אחרינא: כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו, דחייב משום צובע.
ומדברי רש״י אנו למדים שיש שתי סיבות אפשריות לאיסור עשיית חבורה: 1. תולדה של מלאכת שוחט: הואיל ויש להם עור, כשעושה בהם חבורה עד שנצרר הדם מתחת לעור, נעקר הדם ממקומו, אלא שהעור מעכבו מלצאת, הלכך יש בזה משום נטילת נשמה שבאותו מקום. 2. תולדה של מלאכת צובע: הואיל ונצבע העור מחמת הדם שנצרר בו, הרי זו תולדת הצובע.
וכתבו על כך בתוספות (שבת קז, א ד״ה שמונה שרצים החובל בהן חייב):
לשון שפירש הקונטרס משום נטילת נשמה עיקר. עכ״ל.
גם בסוגייתנו (דף ה עמוד ב ד״ה דם) כתבו תוס':
טעמא דחבורה לא כפירוש רש״י דפירש בפרק שמונה שרצים דחייב משום צובע גבי ח' שרצים, דתנא התם נצרר הדם אף על פי שלא יצא. עכ״ל.
והיינו, התוספות הבינו שסוגיית ״דם מפקד פקיד או חבורי מיחבר״, אפשר להבין מדברי רש״י שהיא מטעם צביעה, ואילו התוספות פירשו שטעם איסור עשיית חבורה הוא משום נטילת נשמה.
אם כן, יש מחלוקת בין רש״י ותוספות מהו האיסור לעשיית חבורה בשבת, שלפי פירוש אחד ברש״י איסורו הוא משום צובע, ולעומת זאת לפי התוספות איסורו הוא משום נטילת נשמה.
בסברת איסור הוצאת דם משום נטילת נשמה עיין בתוספות בכתובות (ה' ע״ב ד״ה דם) שכתבו:
ונראה לר״ת לפרש דהוצאת דם חשיבא נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה.
המקור למחלוקת רש״י ותוספות הוא בגמרא שבת (ע״ה ע״א):
שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע, ושמואל אמר: משום נטילת נשמה. משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע. ע״כ.
לפי הרישא של הגמרא נחלקו רב ושמואל על איסור שחיטה בשבת. לשיטת רב נחייב שוחט משום צובע, ולפי שמואל משום איסור נטילת נשמה. ולפי הסיפא, שהיא מסקנת הגמרא, לשיטת רב נחייב שוחט משום שתי מלאכות: נטילת נשמה וצובע, ולפי שמואל משום נטילת נשמה בלבד.
ניתן להסביר שהלישנא אחרינא ברש״י תלויה ברישא של הגמרא, היות ורש״י הביא שני טעמים נפרדים לעשיית חבורה: 1. משום נטילת נשמה. 2. משום צובע, וכך הוא ברישא של הגמרא, שני הטעמים חלוקים זה על זה; בעוד שבסיפא של הגמרא שני הטעמים מאוחדים. ולדרך זו לשיטת התוספות אין נפקא מינה בין הרישא לסיפא, היות והתוספות פסקו כשמואל, שבין ברישא של הגמרא ובין בסיפא של הגמרא חיוב שוחט הוא משום נטילת נשמה.
ניתן לבאר באופן שונה: בדעת רש״י אפשר לומר שרק שחיטה ממש נחשבת כנטילת נשמה, ולא הוצאת קצת דם. לכן גם למסקנת הגמרא שרב מחייב שוחט בשבת משום שתי מלאכות, הוצאת קצת דם היא רק צובע ולא נטילת נשמה. ובדעת תוס' אפשר לומר שגם אם נפסוק כרב שיש בשוחט משום שתי המלאכות, נטילת נשמה וצובע, זה דווקא בבית השחיטה שבו אמרה הגמרא (שבת עה, ב) ״ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה״, נוח לו שייראה בית השחיטה צבוע אדום, מה שאינו נכון בכל פוצע עכבר או צב, שלא אכפת לו אם יהיה אדום או לא, ואם כן אין לחייבו משום צובע, אלא רק משום נטילת נשמה.
ג. עשיית חבורה משום נטילת נשמה
על סברת התוספות, שאיסור עשיית חבורה הוא משום תולדה של מלאכת נטילת נשמה, יש להעיר כמה דברים:
א. מחלוקת רב ושמואל היא בשוחט בהמה, והיינו שנוטל ממש את נשמת הבהמה, והבהמה מתה. לעומת זאת החובל בשמונה שרצים רק הוציא דם, אבל השרץ נותר חי. ב. גם אם נפרש כסברת ר״ת שהוצאת דם נחשבת נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש, וכשנוטל קצת מדמו נוטל מקצת נשמתו, קשה על כך, שהרי פעמים הוצאת דם תורמת לבריאותו של האדם, ומאריכה את חייו, והיאך נתפוס את החבל משני קצותיו שלשיטת רבינו תם נטלתי מקצת נשמתו, שנטילת נשמה זה הוא ההיפך מהארכת חיים.
בקושיה השניה נעסוק בשורות הבאות.
הקזת דם היתה נפוצה מאד בימי חז״ל, הן כטיפול במחלות שונות, והן כטיפול מונע. הדבר היה נצרך עד כדי כך שהגמרא (במסכת ברכות דף ס' עמוד א') תיקנה נוסח תפילה, ׳יהי רצון׳ לנכנס להקיז דם, והובא הנוסח ברמב״ם (הלכות ברכות פרק י הלכה כ') ובשולחן ערוך (סימן רל סעיף ג).
ושמא ניתן ליישב את דברי ר״ת על פי המבואר בגמרא גיטין (דף ע' עמוד א') שדיברו על כך שיש חיסרון בריאותי בהקזת דם כדלהלן:
שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה… והקזת דם
ומפרש רש״י:
ומיעוטן יפה - כשיש לאדם מעט מהם יפה לגופו לרפואה. אבל רובן קשה - כשיש לו הרבה.
וכן כתב הרמב״ם (בהלכות דעות פרק ד' הלכה י״ד):
לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד, ולא יקיז דם אלא אם יהיה צריך לו ביותר.
מדברים אלו אנו למדים שרק אם עושים מעט הקזת דם הדבר טוב לגוף, ועל פי זה ניישב את דברי ר״ת שסבר שהוצאת דם חשובה ׳נטילת נשמה׳ כי הדם הוא הנפש וכשנוטל נשמתו נוטל מקצת נשמתו, ולא התייחס ליוצא מן הכלל שזה הוא ההקזה שמיעוטן יפה לאדם, וכפי שכתב הרמב״ם שיקיז רק אם היה צריך לו ביותר.
ד. מסקנת ההלכה להתיר
לאחר משא ומתן בסוגייתנו, למאן דאמר מיפקד פקיד ולמאן דאמר חבורי מיחבר, הוכרעה ההלכה (בדף ז' עמוד א'):
והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת
הגמרא פסקה להתיר מבלי לבאר מה הטעם לכך. ברמב״ם (הלכות שבת פרק ל הלכה יד) הובא:
ומותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת ואין בזה לא משום חובל ולא משום צער לה
נראה שכוונת הרמב״ם שאין בזה משום חובל הוא משום שאין זה ״חבורי מיחבר״, שהרי בגמרא (בדף ה' עמוד ב') למאן דאמר דם בתולים חבורי מיחבר שואלת הגמרא: ״ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא, במקלקל הלכה כרבי יהודה או הלכה כרבי שמעון״, ומדברי הרמב״ם נראה שאין כאן בכלל חבורה.
וכן כתבו להתיר בטור (סימן ר״פ), ובשולחן ערוך (סימן ר״פ סעיף ב').
ועיין בב״ח (סימן רפ סק״ג) שכתב:
קיימא לן דם מיפקד פקיד. עכ״ל.
והיינו שסיבת ההיתר לבעילת בתולה בשבת היא משום שדם מיפקד פקיד.
ועיין עוד במשנה ברורה (סעיף קטן ד') שכתב:
דדם מיפקד פקיד, דהיינו שדם בתולים אינו מובלע בכותלי בית הרחם, אלא כנוס הוא שם כמופקד ומוצנע בתוך הכלי, וזה פתחו שיצא הדם מתוכו.
וכן הביא בערוך השולחן (או״ח סימן רפ):
קיימא לן דמותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת (כתובות ז'.), ואין בזה איסור לא משום צער שיש לה בביאה ראשונה, וגם אין איסור בזה משום חובל במה שמוציא דם, לפי שדם הבתולים אינו מובלע בכותלי בית הרחם, אלא כנוס הוא שם, כמופקד בתוך הכלי, ואינו אלא כפותח הכלי שיצא הדם מתוכו… עכ״ל.
והיינו, לפי שיטת כל הפוסקים הללו, מכיוון שדם הבתולים הוא בגדר מפקד פקיד, לכן אין בעיה של חבלה לעניין דם בתולים.
וכן ראיתי שפסק כבוד הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצוק״ל בספרו טהרת הבית (סימן י סעיף א ובהערות) שטעם ההיתר הוא משום מיפקד פקיד.
ומכל הדברים המובאים יוצא שמותר לכתחילה לבעול בתולה בשבת משום שדם הבתולים הינו בגדר מפקד פקיד.
ה. בחינת ההלכה לפי הידע הרפואי בזמננו
צריך לברר מה היא מציאות ימינו, האם הנשים הבתולות דם בתוליהן בגדר מיפקד פקיד או חבורי מיחבר. ותודות לרב ד״ר מרדכי הלפרין ששלח לי את מאמרו בנושא זה מספרו ״רפואה מציאות והלכה״ ולשון חכמים מרפא. ואצטט מספרו בנושא זה, המתאר כמה מצבים אפשריים בבעילת בתולה, את שכיחותם ואת הגדרתם ההלכתית:
מצב ראשון: מצב בו נקרע קרום הבתולים, וכלי הדם הקטנים באיזור הקריעה מדממים. במצב זה מדובר בדם חבורה לכל דבר. חשוב להזכיר כי בימינו מרובות שאינן מדממות אחרי ביאה ראשונה בעיקר בגלל הגמישות של קרום הבתולים, גמישות שמונעת את קריעתו. לכן לעיתים קרובות לא נמצא דם לאחר ביאה ראשונה. במצב זה אין דם בתולים, לא חיבורי מיחבר ולא מפקד פקיד.
מצב שני: מצב בו הקרום הגמיש לא נקרע, אך מעט דם שהצטבר בפנים מאחורי הקרום יוצא החוצה בעקבות הביאה. פשוט שדם זה הינו מפקד פקיד. אמנם אם הפתח המצוי בקרום הבתולים גדול מספיק, ניתן בבדיקת עד להוציא את מעט הדם שהצטבר ולנקות את מקומו, ודימום כזה יראה רק אם לא בוצע קינוח עד בתוך הנרתיק. מצב כזה שהוא יחסית שכיח, מתאים מאוד לשיטת מ״ד דדם בתולים רק מפקד פקיד.
מצב שלישי: מצב מצוי אך קצת פחות שכיח, בו הפתח בקרום הבתולים קטן מאד (או כאשר במקום אחד קיימים כמה נקבים קטנים). פתח או נקבים כאלה אינם מאפשרים חדירת אצבע עם עד, אף שהם מאפשרים לדם הנדות לצאת כמעט בשלמות. במצב כזה שיירי הדם הללו יוצאים בעקבות הביאה והם מוגדרים בצדק כמפקד פקיד. אמנם מאחר ובמצב זה הקרום אמור להיקרע בביאה, הרי שהוא כרוך גם בדם חבורה, עקב הקריעה ההכרחית של הקרום, משום כך מצב זה לא מתאים למאן דאמר דדם בתולים רק מפקד פקיד.
מצב רביעי: מצב נדיר מאוד בו קרום הבתולים שלם בלא שום נקב כלשהו. במצב כזה מצטברת בהדרגה בנרתיק כמות הולכת וגדלה של דם נדות, הלוחצת על קרום הבתולים ומכאיבה מאוד, והיא מחייבת פתיחה כירוגית של קרום הבתולים לשיחרור הדם (בלי קשר לנשואין ולביאה הראשונה). אולם כשמדובר בנערה צעירה שנישאת, יתכן מצב בו הצטבר רק מעט דם בנרתיק מאחורי הקרום החסום, דם שיוצא החוצה בעקבות קריעת הקרום בביאה ראשונה. גם מצב זה אמור להיות כרוך בדם חבורה עקב הקריעה ההכרחית של הקרום, בנוסף לדם הכנוס, לכן גם מצב זה איננו מתאים לשיטת מאן דאמר דדם בתולים רק מפקד פקיד.
פשטות הדברים היא כי האומר שדם בתולים הוא רק מפקד פקיד ולא חבורי מיחבר, דבריו מתאימים רק למקרה השכיח המתואר במצב השני, בו אין דם חבורה כי אין קריעה של הקרום הגמיש, ובכל זאת יש שחרור של דם שהצטבר מאחורי הקרום בלא שקונח. כאמור, מציאות זו מותנית באי קינוח פנימי, וא״כ משמע בבהירות שאין חובת קינוח של הנרתיק בבתולה, אף במקום בו הקינוח אפשרי. עכ״ל.
אם כן רק לאפשרות השנייה הגדרת דם הבתולה היא מפקד פקיד, אלא שלמעשה לא ברור לנו ממאמר זה מה הוא אחוז הנשים שדם בתוליהם חבורי מיחבר. ובשיחה שהיתה לי עם הרב ד״ר מרדכי הלפרין נאמר לי שלמעשה רוב הנשים דמם חבורי מיחבר.
ולפי זה לא ניתן לבעול בתולה בשבת על סמך הכלל ׳מיעוט שאינו מצוי׳, ולסמוך על כך שרק מיעוט נשים בגדר חבורי מיחבר. ולפי זה לכאורה כל ההיתר של הרמב״ם, הטור, השולחן ערוך ויתר האחרונים שהבאתי לעיל נופל בבירא, ואשה בתולה אינה יכולה להיבעל בשבת אלא אם כן הוברר מבחינה רפואית שלאשה זו, העומדת להינשא, אין דם בתוליה בגדר חבורי מיחבר אלא מיפקד פקיד.
ו. המציאות בימינו לפי שיטת רש״י
לפי עניות דעתי ניתן יהיה להתיר לכתחילה בבתולה בשבת גם במציאות ימינו, שרוב הנשים דם בתוליהם הוא בגדר חבורי מיחבר, על פי דברי רש״י (שבת קז.) המובאים לעיל, שיסוד האיסור של עשיית חבורה הוא מטעם צובע. ואביא שוב את דבריו הנוגעים לענייננו:
לישנא אחרינא: כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו, דחייב משום צובע.
וכתבו המגיני שלמה (כתובות ה: ד״ה דם) והפני יהושע (שבת קז ע״א) שאף רש״י מודה שאם יצא הדם מחוץ לגוף חייב משום נטילת נשמה, ואין דברי רש״י אמורים אלא באופן שנצרר הדם ולא יצא מחוץ לגוף, שבכהאי גוונא סובר רש״י שאין לחייבו משום נטילת נשמה אלא משום צובע. וכן מדויק מהירושלמי (שבת פרק ז הלכה ב') שמובא ברשב״א ובריטב״א (בפרק שמונה שרצים) וזה לשון הירושלמי:
מה צביעה היתה במשכן, שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים, אמר ר' יוסה הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב. המאדים אודם בשפה חייב. המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום.
וקצת צריך עיון, איך יסביר רש״י את דברי הירושלמי, אם כשנצרר הדם חייב משום צובע, מדוע כשיוצא הדם יתחייב משום נטילת נשמה ולא משום צביעה ונטילת נשמה, וכפי שמבואר במסקנת הגמרא (בשבת ע״ה) לעניין שוחט בהמה בשבת לשיטת רב. ושמא ניתן לתרץ על פי דברי המאירי בשבת (שבת קז, . מהדורת לנגה עמוד 279) שכדי לחייבו משום צובע צריך שיתכוון לצבוע, ״שכל שרוצה בצביעתו חייב אף משום צובע״.
ועיין במגיד משנה (בפרק ח' מהלכות שבת הלכה ט') שכתב:
ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או וכו'. בברייתא שם: ׳אי זו היא חבורה שאינה חוזרת, נצרר הדם אע''פ שלא יצא׳. מדברי רבינו נראה ששאר שקצים ורמשים אפי' הוציא מהן דם פטור, אבל בפרק אלו טריפות, גבי ריאה ש
נשלח על ידי: א.א
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
