איך לימוד תורה יוצר לך תודעה חדשה? | שיעור לשבועות -1 | מרכז לסטודנטים קרית גת | הרב יהודה בן חמו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הִתְפַּתְּחוּת אִישית יְהוּדִית - הרב יהודה בן חמו

---

נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

בראשית תשפ''ה

בראשית תשפ״ה:

תגובת אדה״ר לשאלת ה' מדוע עבר על ציוויו, מפתיעה:

האשה - אשר נתת עמדי - היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

אדם יכול היה לומר: "האשה נתנה לי". אולם הוא לא רק הטיל את האשמה על האשה, אלא הוא הוסיף: "אשר נתת עימדי" - כדי להאשים את הקב״ה שהביא את האשה כדי להכשיל אותו!

אומר רש״י: "כאן כפר בטובה". וכן אמרו חז״ל במסכת ע״ז ה, א שאדה״ר היה כפוי טובה. היינו שהוא הביט אל הקב״ה כמי שרוצה ברעתו ושנתן לו את האשה כדי שהיא תכשיל אותו בחטא, לא פחות!

וצריך להבין כיצד הגיע אדה״ר למידה רעה זו כלפי מי שברא אותו כמבחר כל הנבראים, ומי שהשליט אותו עליהם, ומי ששם אותו במבחר המקומות – גן עדן, ומי שברא לו עזר כנגדו. כיצד ניתן להביט אל מי שכל מה שיש לך בא ממנו – כמי שרוצה ברעתך?

נראה שמה שהיפך את דעתו של האדם על בורא עולם היו דברי הנחש לחוה. מה אמר הנחש לחוה?

בתחילה הוא שואל האם נאסר להם לאכול מכל עץ הגן:

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר -ֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן?

כלומר הוא שואל האם הם כבעלי החיים שלא אוכלים אלא את עשב השדה, וכפי שדייק הרמב״ן עה״פ בפרק א:

וַיֹּאמֶר -ֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.

היינו שלאדם ניתן לאכול את הזרעים והפירות ואילו לחיות רק את העשבים. אם כן שאל הנחש את חוה האם ה-לוהים השווה אותם לשאר בעלי החיים? ועל כך עונה לו חוה:

מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר -ֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.

הם ראוים לכל פרי העץ כי הם מעל לבעלי החיים והם שולטים עליהם ועליונים מהם – חוץ מאחד שנאסר עליהם. ולכך כיוון הנחש: איך כל הפירות ראוים להם ורק אחד לא? ! אלא ברור שגם הוא ראוי להם! והאיסור – אינו לטובתם אלא לרעתם – למנוע מהם את מעלתם ה-לוהית שעל ידה הם יוכלו להתחרות בו – ב-לוהים:

לא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ -ֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּ-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

רש״י:

כי יודע - כל אומן שונא את בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם. והייתם כ-להים - יוצרי עולמות!

זוהי הסתת הנחש! הוא הצליח לערער את האמון של האדם וחוה ב-לוהים: הוא נראה כלפי חוץ כמי שבא להטיב לכם, אבל באמת הוא שונא אתכם ומקנא בכם וחושש מכם! האיסור אינו לטובתכם אלא לטובתו! הוא דואג רק לאינטרס שלו! למרות שאתם יכולים להיות כמותו הוא שם אתכם תחתיו כדי שתשרתו אותו בטיפול בעולם שברא במקום שתבראו לכם עולם שלכם!

כך הנחש הפך את הטוב – לרע, והכניס באדם מבט שלילי כלפי -לוהים שאין הוא רוצה אלא ברעתו. הוא ברא אותו כדי להשתמש בו ולשרת אותו, ומונע ממנו להתעלות להיות כמוהו!

לכן התכונה שהתורה מייחסת לנחש היא העורמה: "הנחש היה ערום מכל חיית השדה".

גם יוצאי מצרים הביטו על בורא עולם באותו מבט של חוסר אמון, והוביל למרד בחטא המרגלים:

בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.

איך ניתן לומר דבר כזה על מי שעשה להם ניסים במצרים והוציאם מעבדות לחירות? שקרע להם את הים וכלכל אותם במדבר במן ובאר ונתן להם תורה?

הדרך היחידה היא ע״י הסתה: מישהו שיפרש להם את כל המהלך כמעשה שכולו "אינטרס" -לוהי, כך שהם משרתים גחמה -לוהית ולא יותר. אין כאן אהבה ואין כאן חסד ונתינה, אלא שימוש ציני בעבדים לטובתו האישית של -לוהים.

מי החדיר בהם את המבט השלילי הזה? לא אחר מאשר פרעה הנחש, שרגע לפני שארצו הושמדה ע״י ה', הוא נטע את זרעי ההסתה בישראל:

כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:

אומר רש״י:

אמר להם פרעה: רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה.

וכשחטאו ישראל בעגל וביקש הקדוש ברוך הוא להרגם, אמר משה בתפילתו: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם", זו היא שאמר להם "ראו כי רעה נגד פניכם". מיד: "וינחם ה' - על הרעה" והפך את הדם לדם מילה, שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר: "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם", שהיו אומרים לכם: דם אנו רואין עליכם במדבר.

המצרים הצליחו לערער את האמון בה', ולהפוך את פרעה לאוהב ישראל ולדואג להם ואת בורא עולם לשונא, וזאת ע״י הסתה כאילו הוא משתמש בהם למען האינטרס האישי שלו ואח״כ הוא יזרוק אותם, והראיה – התורה והמצוות שהוא מחייב אותם כדי להגביל אותם ולשלוט בהם ולמנוע מהם כל טובה.

וזו כוונת חז״ל במסכת ע״ז ה, א-ב:

תנו רבנן: "מי יתן והיה לבבם זה להם" - אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים", היה להם לומר: תן אתה! כפויי טובה, דכתיב: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"; בני כפויי טובה, דכתיב: "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל".

עם ישראל הביט על המצוות שקיבל בעין רעה, כמי שבאים לקחת ממנו טובה ומעלה והנאה ולצמצם אותו, יראת ה' שלילית, מחלישה ומגבילה את האדם ומונעת ממנו חופש. ממש כמו שהביט אדה״ר על הציווי שלא לאכול מהעץ.

מה הפתרון? הגמרא ממשיכה:

אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה", וכתיב: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. אמר רבה, ש״מ: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין.

קרה משהו אחרי ארבעים שנה. וכך אומר רש״י על הפסוק הזה:

שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב: "ויתנה אל הכהנים בני לוי" באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: "היום הזה נהיית לעם לה' -לוהיך" - היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום.

אחרי ארבעים שנה עם ישראל החל לראות בתורה טובה וברכה של הקב״ה! "ברוך אתה ה'… אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו!". משה הצליח דרך לימוד התורה לישראל להפוך את המבט שזרע פרעה הנחש על התורה ועל נותן התורה. גילינו שהתורה לטובתנו ולמעלתינו ולא לרעתנו ח״ו. בעין טובה נתן לנו ה' את התורה. באהבת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים! לכן רק בספר דברים נתחדשו מצוות אהבת ה' ויראת ה' והדבקות בו, כי רק בשנת הארבעים עם ישראל עקר מעצמו את התחושה שה' שונא אותו ורוצה ברעתו!

לכן משה רבנו נחשב "נותן התורה": "תורה ציווה לנו משה" "זכרו תורת משה עבדי". ועל זה נאמר: "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה" – למהפך תודעתי!

אנו מקדימים לפרשת בראשית את יום "שמחת תורה", בו אנו רוקדים סביב התורה, מנשקים אותה ומעלים את כל הקהילה וכל אחד מברך: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", כי זהו התיקון לחטא עץ הדעת שנקרא בבראשית, שהוא השורש לחטא העגל והמרגלים.

ואין ספק שזהו התיקון הגדול הנצרך כ״כ גם לדור הגאולה האחרונה. יש חלקים בעם שמפחדים מהתורה, שמסתכלים עליה בעין רעה, שחוששים שהיא מצמצמת אותנו ומחזירה אותנו לחושך, לעבדות, לגלות. ויש מי שבעורמה עושה את עבודת הנחש, והופך את הטוב לרע, מסית ומפחיד ומאיים ומבהיל.

ואנו צריכים לילך בדרכו של משה רבנו. לתת אמון עצום בעם ישראל, שניתן ואפשר להפוך את המבט של הדור הזה שאומר: "בשנאת ה' אותנו" למבט שתאב לתורה ושמח בה.

משה ראה את המתיקות שיש בתורה – והוא הדביק בתחושתו את עם ישראל. וגם אנו – ככל שנבדק בה, נאהב אותה ונשמח בה – גם הרחוקים ביותר – ירקדו מחר לכבודה, עד שגם אנו נוכל לומר את דברי משה לדור הנכנסים לארץ:

היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דרשה לשמחת תורה תשפה 241023 154953

תו לשמחת דרשה תשפ״ה- רה עזה עוטף יישובי. לטבח שנה

יום עצרת, שמיני ליום כעת נכנסים אנחנו ובעמ״י בתורה שמקביל נושא על לדבר ורציתי התורה. , שמחת

יש ר״ת וישראל בתורה, אות יש יהודי לכל כידוע, לתורה- אותיות ריבוא שישים ריבוא שישים כנגד הם ש

ישראל. נשמות היא ישראל, לעם התורה בין קבלה שהה להבין מקובל בדר״כ אז נשגב דוש ק דבר היא שהתורה שכשם, עו צו ם

ממש ממעל אלוק וחלק קדושה עצומה נשגבת היא יהודי. כל של נשמתו גם כך אנושית תפיסה מכל, ה למעל

ואף ונכונה, ודאי, אמיתית היא הקבלה ואכן מקו גם לה יש מ ר במסכת הגמרא שאומרת במה קריעה, ות הלכ

שבת בגדו את לקרוע לו יש נשמתו, יציאת בעת מישראל מת על שהעומד (קה:) והטעם בגמרא נאמר לכך "הא

דומה זה למה שנשרף "לס״ת

רש "וביאר "הר י לקרוע חייב שנשרף ס״ת ואה שאין בישראל ריק לך שאין לו, מה דו הניטלת ישראל נשמת אף …

ומצות תורה."בו

אבל להדג רוצה אני לעמ״י התורה בין. אותיות ה להקבל אחר פן גם יש

הרשע המן שאמר מפורסם משפט. ואקדים

בשי המן ש המשתה מן יוצא הוא כאשר רוממתו, א אומר הוא ואחשוורוש, אסתר עם סעוד ל הוזמן הוא אליו

כך: לאוהביו המלך עם לה קרוא אני למחר וגם אותי, עם כי עשתה המשתהאשר אל המלך עם המלכה אסתר הביאה לא."אף

המלך בשער יושב היהודי מרדכי את רואה אני אשר עת ליבכל שווה איננו זה וכ."ל

הת שסופי ימצא זה, בפסוק המתבונן והנה ה שם.'מסתתר, ו של יבות

ז "וכל איננ ה " יל שוו ה ו פסו הוי שם הצירוף הוא זה ק תמוז חודש )רי מאמ יששכר תמוז(בני בחודש השולט "ה

גמורה דין בחינת ומורה. על לגמרי, למפרע שהוא משום

ואכן לעמ נצר ישראל, עם של הגדול מהאויב לומדים אנחנו וכאן מהגויים, רק ללמוד שניתן דברים יש ל הרשע ק

ה -המן! ! ! ד אח בודד יהודי של עוצמתו מהי אגגי, ומלואו עולם בעיני. וים שו לא לי, משתחווה שלא בעולם אחד יהודי יש עוד כל המן, אומר

ה זה שפסוק ומכך ה וא הוי שם הצירוף את המהווה פסוק שבו תמוז בחודש שדווקא למדים, אנחנו בתמוז, "ה

כוח איזה לנו, שקרה הנורא החורבן את לתקן נוכל כיצד ייאוש אלינו להתגנב היה עלול הגדול, החורבן, מתחיל

ושלמה דוד מלכות בזמן ישראל עם התפארה? של לימי לחזור לנו יש

ו ה האמונה את לגייס צריך כח, ולתת ישראל, את לנחם כדי אז דווקא, אל ישר של בכוחם ביותר עמוקה וחו ובכ

יהודי כל. של לנצח ינצח לא שעמלק אותו ו. מפחיד אותו, מטריד בודד אחד יהודי כמה עד לומדים מהמן. לומדים הזה הכח את

ממטורף דווקא יהודי בכל יש ש העצומה העוצמה מהי ללמוד ניתן כזה, . צמו ע בפני בודד

ישראל לנשמות התורה אותיות בין בהקבלה ל. ראות גם ניתן הזו, הנקודה את

בלבד אחת אות חסרה שאם הרי להפליא, יפה ובכתב בהידור, כולו נכתב תורה הספר אם אפילו ש ידוע שהרי בזה וכיוצא ככולו רובו אמרינן ולא פסול! ! ! ! שכולו הרי הספר, . מכל

י כל שגם מלמדנו וזה שלימות חסר כולו שהעם עד ממש, כפשוטו ומלואו עולם הוא ישראל מעם די ויהו הודי

מאד, משמעותית ישראל מנשמות ואחד אחד כל. בחסרון

אישית בהשגחה וחיזוק קטן, יהודי כזה דבר! אין

הרבי ל ש המזכירות חדר אל דחופה קריאה העולמי חב״ד שליחי מפעל קוטרלסקי, רכז משה הרב קיבל תשמ״ב בשנת אחד ום י שאסע ביקש "הרבי מלובביץ'. סיפר קראסאו" לאי ביותר הגבוהה במהירות הרב לימים היהודים כל את אכנס "שם קוטלרסקי,

שליחי מערך על כאחראי השנים רבת עבודתו במסגרת חיזוק". דברי לפניהם ואדבר המקומיים הכיר קוטלרסקי הרב בעולם, חב״ד

יותר ובילה תבל קצוות כל את שעות הזה האי על זאת, בכל שבברוקלין. בביתו מאשר במטוסים מיהרתי שמע לא מעולם …הוא "

לסו ושאלתי שלי, הנסיעות כן ענה 'בודאי', קראסאו. הזה- המקום איפה יודע הוא אם אותו האיים ליד קטן באי 'מדובר הסוכן,

לדרום בסמיכות הקריביים מדי אמריקה. מנ יוצאת יום בני קנדי התעופה מל אחת טיסה יורק ו הפסדת כבר היומית הטיסה את. לשם.

נא מחר, לטוס רוצה אתה אם לה יכול י מה מושג לו היה לא קראסאו. לאי קוטלרסקי הרב יצא למחרת כרטיס'". לך זמין להיות הולך

שיחות סדרת ב פתח ומיד היפהפה, הטרופי לאי הגיע הוא שאלות. לשאול בלי לדרך יצא נאמן כחסיד אבל שם, טלפון כדי אינטנסיבית

את70 לאסוף לאירו במקום, שהתגוררו היהודיות המשפחות בא חיזוק ע גדולה. הייתה "ההצלחה מקומי. ולם הגיעה היעודה בשעה

נראו רובם אבל יהודים, היו הם עמוק. צער הרגשתי קראסאו. של היהודית האוכלוסייה כל למקום גמורים". גויים כמו התחיל הרב

פרש על לדבר ה לאי להביא אותו ששלח כמי מלובביץ' הרבי את הזכיר הדרשה כשבמהלך השבוע, ת " ודיים. יה חיים זה ראיתי מיד

משהו, לומר רוצה שהוא עליו ראו הללו. המילים לשמע כולו נרעד הנוכחים "אחד הרב, אמר בקהל", תזוזה לדבר מתבייש אבל

מיד כולם. בנוכחות ל ביקש יהודי אותו הדרשה, בסיום סיפורו. את סיפר ואז עיניים, בארבע איתי שוחח ממשפחה במקורו בא הוא

חסי של א חב״ד, די שלו, הסבתא יהדות. על כלום ידע לא וממילא הקומוניזם, השתלטות של בדור גדל בל גדולה צדקת, שהייתה

לכל קראה שיצטרכ פעם שבכל להם ואמרה פטירתה לפני ילדיה יפנו ישועה, ו היהודי סיפר לאחרונה", "עד מלובביץ'". לרבי

משה השתנה כעת אבל מיוחדת, בעיה בשום נתקלתי "לא מקראסאו, הולנד. למדינת שייך קראסאו האי ו. הם ההולנדי העם שבני כיוון

נוצרים גם כך מאוד, אדוקים פרוטסטנטים חי היהודיים המקומיים הילדים קראסאו. תושבי הנוצרים בבית ד ללמו ברירה בלית יבים

הספ אחת בשעה יום ומדי פרוטסטנטי, נוצרי כמובן שהוא הכללי ר לכנסיה להיכנס התלמידים כל חייבים הצהריים לפני עשרה

הבעיה היהודיים, לילדים פטור שנתן ליברלי־סלחן מנהל הספר לבית היה לאחרונה עד היומית. לתיפלה הספר בית שבשטח היא

מא כעס החדש וזה התחלף שהמנהל הז הפטור על וד הייתה לא היהודיים לילדים הנוצרית. בתיפלה להשתתף כולם את וחייב ה ברירה

א נכנס, לא הוא ובאמת הזמן כשהגיע בכנסייה. לדרוך ולא למות מוכן שהוא אמר גרוסמן, אלי שלי, הבן רק להשת. תף לא המנהל

דרישה המקומי בעיתון ופרסם דים, התלמי כל לעיני אותו השפיל באכזריות, אותו היכה ולהחרים לנדות התושבים מכל משפחת את

" גרוסמן… קטן אי "זה סיפורו, את היהודי סיים לעשות!" מה ידעתי לא והרגשתי לנו, לעזור שיכולה בעולם נפש אף לנו אין ומבודד.

שאני של בצוואתה נזכרתי ומיד מלובביץ', 'הרבי המילים את והזכרת הגעת אתה פתאום נחנק! מלפני40 סבתי מבקש אני לכן! שנה

אות שיושיע הרבי עם ולדבר טובה לי לעשות יכול אתה אולי ממך, נו?". מבין אני "עכשיו אדיש: נשאר לא מצידו קוטלרסקי הרב

מדוע עבו מצוין פתרון לי יש נא, שמע נוראה! במצוקה שרויים הרי אתם כזאת! בדחיפות לכאן לנסוע לי אמר הרבי יש אלי. בנך ר

על דאגותיו וכל יורק, לניו אתי אותו אקח תרצה- אם עבורו. במיוחד מתאים סד מו יורק בניו לנו צווארי". ועל י היה ששמו היהודי,

למשמע להאמין התקשה גרוסמן, יוסף חיים אלי, שלו– הבן כזאת. בפתאומיות אליו הגיעה שהישועה אוזניו, את ושמע סקרן שהיה

ה של ההצעה קוטלרסק רב שני אפילו בזבז לא י, מוכנה מזוודה עם דקות כמה אחרי וחזר הביתה רץ הוא יה. עבר הוא לנסיעה.

לתפארת חסידית משפחה הקים ולימים יורק בניו חב״ד ליש, יבת

יו חיים כתב תשמ״ד הפסח חג לקראת )כמ למשפחתו שהושיט העזרה על לרבי תודה מכתב אלי, הנער של אביו גרוסמן, סף פר סו

תש את שהסב כך ועל בכתבה(, ובמכתבו, א לבו איחרה לא הרבי תגובת כלשונו. מקראסאו", קטן "יהודי של למצוקתו לבו ומת

הו באשר יהודי של מערכו הממעיט הניסוח על חולק הוא הראשון( )בחלקו כאן המובא ומעודד א, בה אלוקית נפש כבעל צמיחתו את

המק מהמכתב חופשי תרגום עצומים. כוחות נטועים ג ב״ה, באנגלית: ורי גרוסמן יוסף חיים מר נ. י. ברוקלין, התשמ״ד, בניסן ' ת״ד

2073 ברידרסטראט74 תפים המשו ידידינו באמצעות ברכותיך את לקבל שמחתי וברכה, שלום הולנדיים ה האנטילים קוראסאו,

מקרא קטן "יהודי עצמך את שכינית הכינוי על לחלוק עליי אולם, הנכבדים. הר סאו". ב להדגיש צורך כל אין י באריכות פניך כל כי

אל "חלק המהווה אלוקית, נפש לו יש אישה, או איש יהודי, ממ וקה הפרק בתחילת בתניא, שמוסבר כפי על", קיים לא לפיכך השני.

ול קטן", "יהודי כזה דבר שלו/ה. העצום בפוטנציאל לזלזל פעם אף אסור יהודי

שמח מחג שנה אנחנו הנה ש חג שעברה, שנה תורה ת הת בכאב מלא ישראל בעם נורא. וצער

ה את ראינו אחד ומצד באשר יהודי וכל העולם, מן ישראל שם למחוק שאפו ש הרשעים, אויבינו ל ש הרצחני דחף

איום להם הווה מ הוא ה ולכן בדרכם שנקרה כל. יהודי, נים וזק טף נשים אנשים רחם ללא רצחו ם

אבל להשמידנו, ושואפים וצים ר שאמנם הרשע, המן בבחינת והם שלהם הגיונית הלא השנאה דווקא מלמדת

הם תוכם בתוך כמה עד אותנו יהודי כל כי סכנה, להם הווה מ יהודי שכל מבינים שיכולים צמה ועו כח בו יש

לטובה כולו העולם את. להכריע

כספר אנחנו והרי כולו, העם עבור עצום חלל הם תורה, בשמחת שנרצחו ואחיותנו מאחינו ואחת אחד כל ן ואכ תור תורה שמחת ביום ונרקוד נשמח וכיצד ח. סרים, שאותיות ה כולה המלחמה במשך היום ואותו הנורא היום באותו שני, מצד אך עם הוא ישראל עם כמה עד בפועל, ה נתגל,

למערכה שרצו חיילים אותם בכל יש נפש מסירות כמה, קדוש בחי ונלחמו נחיה למען ישראל, עם מען ל נפש ר וף

בבטחה. קודש ה בארץ כאן

לפרסום הותרו פתאום ש חיילים אדם כבני בתוכנו שהתלכו אנשים כולו. אל ישר לעם ולדגל לסמל הפכה צוואתם

הוא מהם אחד שכל גילינו מותר ולאחר רגילים, אדם. ת בדמו מלאך

לעם תקווה והביא האיר מהם אחד כל שיש לנו ויבשר מבשר יבוא רא והנו הגדול השבר שמתוך כולו, ישראל

תקוו ציון. לנחת במהרה ונזכה לגבולם, בנים וישובו לאחריתך ה

ניגשי אנחנו הקדושים, אותם של גבורתם ומתוך ל היום ם הלב אבל בוכה, במר עין אמנם, רה התו בשמחת שמוח

שמח ש שמח, אחד כל יהודי" "איש שנקרא העצום לפלא ף ונחש ראה כולו העולם מ וא ה ונרצחו, שנהרגו אחינו

שמהווה מלואו ו עולם יהודי איש משפחות כל בך ונברכו לאברהם הקב״ה אמר יו שעל" לעולם, גדולה בשורה

"האדמה.

נשמח היום ואנחנו חיילים אותם ל כ ישראל, עם למען נפשם שמסרו הגיבורים אותם כל של ומכוחם לכבודם

מלו בתורה, אות לו יש מהם אחד וכל יהודי" "איש שהם ואזרחים בשמ לשמוח היום, אותנו וה תורת התורה, חת

. אויבנו כל על נצחון הקב״ה ישלח זה ובזכות הנצח, לעם נצח

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דרשת שמחת תורה

דרשת ליל שמחת תורה תשפ״ה:

מרכז עבודת היום שלפנינו - בהקפות שמקיפים את התיבה שבע פעמים. וזה המשך לשבע ההקפות שעשינו ביום הושענא רבה. למה מקיפים את התיבה?

אומרת המשנה בסוכה שבכל יום מימי סוכות היו מקיפים במקדש את המזבח פעם אחת, וביום השביעי היו מקיפים שבע פעמים. למה הקיפו?

אומר הירושלמי (סוכה ד, ג): ״אמר רבי אחא: זכר ליריחו״. וכ״כ הכלבו בשם המהר״ם שיש קשר בין ״ואסובבך את מזבחך ה׳״ ל״ואסובבה בעיר״.

מה היה שם? יהושע פרק ו:

וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא.

עם ישראל חנה חודשים בעבר הירדן המזרחי כשמולו ניצבת יריחו מעבר הירדן, ובה חומה שעליה אמר משה: ״ערים גדולות ובצורות בשמים״. גובה החומה ועובי החומה לא איפשרו, בכלים שהיו פעם, לכבוש את העיר. זה היה מעל הטבע. עד שמקובל לומר שיריחו היתה ״מנעולה של ארץ ישראל״.

הקב״ה בחר לפתוח את המלחמה על הארץ דווקא ביריחו, כי החומה נראתה בלתי ניתנת לחדירה, ובני העיר עצמם היו נחשבים לגיבורים:

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל.

איך?

וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת, כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים. וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן.

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת.

[ששה ימים הם תוקעים, והתקיעה נעשית דווקא בימים טובים לשמחה כמש״כ: ״וביום שמחתכם… ותקעתם…״, אבל התרועה זה בעת מלחמה: ״וכי תבואו מלחמה בארצכם… והרעותם…״]

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה - וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ.

כלומר הכהנים תוקעים והעם מרעים – קול תקיעה וקול תרועה.

על ההפלה של חומת יריחו ע״י יהושע, התנבא בלעם, כששאל אותו בלק מי יעמוד אחרי משה, והוא ענה לו שיעמוד אחריו מנהיג כמוהו – במדבר רבה:

״ה׳ אלהיו עמו״ - אמר לו בלק: הואיל ואינך יכול ליגע בהן מפני שמשה משמשן, ראה זה שעומד אחריו מה יהיה? אמר לו: אף הוא קשה כמותו: ״ותרועת מלך בו״ - תוקע ומריע ומפיל חומה.

מה העניין ששבע ההקפות ושבעת הימים הפילו את חומת יריחו?

מסביר האמרי אמת (הוש״ר תרע״ח) שעניין זה קשור למש״כ ביומא כ, ב שכשהכה״ג מתוודה ביוה״כ ומזכיר את שם המפורש:

אמר: ״אנא השם״ - ונשמע קולו ביריחו.

מה הקשר ליריחו?

איתא במשנה (יומא סו, א): ״והכהנים והעם וכו׳ כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול וכו׳ ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ - שאז נתגלתה מלכות שמים…

השבעה אומות (הכנעני וכו׳) מסתירים ל-ז׳ מידות - מסתירים הידיעה ש: ״לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו׳״ (דה״י א כט, יא).

כלומר יש כוחות בעולם שמסתירים מהתודעה העולמית את ההנהגה של ה׳ בעולם. האדם מביט במסך מעוות שלא רואה את ה׳, את ידו והנהגתו.

וכ״כ הרוקח שע״פ המדרש היה ליריחו שבע חומות. והכוונה לשבע הסתרות שהסתירו את הנהגת ה׳ בעולם!

ממשיך האמרי אמת:

״ודוד המלך גילה זאת לעיני כל הקהל: ׳ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל׳ (שם פסוק י)… יהושע כבש המלכים שבארץ ישראל וזהו: ׳ותרועת מלך בו׳… ודוד המלך רצה לכבוש כליל את המלכויות״.

אם כן עניין כל הקפה היא לשבור איזה מחסום תודעתי עולמי:

אחד כנגד החסד – שמעוות את החסד, כמו הטעות של אחאב שנקרא ״מלך חסד״ - שחשב שנכון לעשות חסד עם אויב כמו בן הדד שיצא אליו למלחמה [וכמו שחשבו שאם תעשה חסד על חמאס ותעביר לו כספים יהיה שקט]. ובאמת זו תודעה שמשרתת את הרשעה.

ואחד כנגד הגבורה – שמעוות את הגבורה כאילו להילחם ברשעים ולעשות עימהם דין זו רשעות ואכזריות. ובאמת זה חוסם את הצדיקים מלפעול כנגד הרשעים.

ואחד כנגד התפארת – מידת האמת שהופכים את הרע לטוב ואת הטוב לרע [עד שרוצים לתת פרס נובל לארגון אונר״א שכולו תומך טרור].

וכך הלאה…

החומות הגשמיות והכוח הגשמי של הרשעים – נובע מכוח רוחני. כשהצל שלהם למעלה נופל – גם הכוח למטה נופל.

הנס של הפלת חומות יריחו התחיל מעבודה עצומה של עם ישראל בהקפה שבכל יום הקיפו את יריחו ושברו ״חומה״ אחת, וביום השביעי – כללו את כל השבע יחד והתגלתה מלכות ה׳ בעולם!

הווידוי של הכהן הגדול ביוה״כ – נשמע עד יריחו. כי זה עניינו – לפרוץ ולשבר את החומות הללו.

ולכן בתוך יריחו – נמצאת גם רחב שאומרת למרגלי יהושע את מה שכולם יגלו בעתיד:

יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה׳ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם…

כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.

יהושע שומע את דברי רחב, והוא מחבר אחרי כיבוש יריחו את ״עלינו לשבח״ ושם מוסיף לדבריה עוד שתי מילים: ״אין עוד״!

היכולת של עם ישראל שהרשעה תיפול תחתיו – תלויה בהקפות. יהושע התחיל בהם, דוד המלך המשיך ואמר: ״לך ה׳ הגדולה״. ואנו בימות המשיח צריכים לסיים, עד שיתגלה החלק השני של עלינו לשבח: ״לראות מהרה בתפארת עוזך… לתכן עולם במלכות שדי… כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד״. עד ש״והיה ה׳ למלך על כל הארץ״.

---

לסעודה:

מה הכוח של היום הזה?

ראינו בערב חג שההקפות זכר לחומת יריחו, ושם ראינו שחומת יריחו נפלה כשהכהנים תקעו והעם הריע:

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה - וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ.

למה החיבור של שניהם הוביל למפלה?

מלבי״ם: תקיעה היא בימי שמחה: ״וביום שמחתכם… ותקעתם״. והתרועה בימי צרה ומלחמה: ״וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם״.

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּ

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

לשמחת תורה 20241021 225240 0000

אותנו מלווים הסוכות חג ימי שבעת במהלך האושפיזין שבעת. בסוכה לאחד הקפה כל נקדיש מהסוכה פרידתנו עם מייצג שהוא ולערך, מהאושפיזין אנו שבה במלחמה ביטוי לידי בא שהוא כפי האחרונה בשנה.

שרויים ימינו ואורך חיינו שהיא בתורה, נשמח. והחסד הגבורה מעשי את נזכור, הנרצחים ועל הנופלים על הכאב עם נתייחד, החטופים השבת למען נתפלל, ישראל בנצח באמונתנו ונחזיק שבשמיים לאבינו ישראל עם בין הנצח ובברית.

הקפות סדר תורה שמחת ברזל חרבות למלחמת שנה

ה״זעב ה״פשת׳ה

: הבתכ הרשוא סיסע

נא הושיעה ה׳ אנא בחירך אברהם לבני וצדקה חסד. המרבים

נא הצליחה ה׳ אנא והסיוע העזרה בזכות פצוע ולכל דורש לכל תנו. שִנ

נא הושיעה הרוחות אֹלהי הנפש מסירות בזכות ושורה זק״א אנשי של הנרצחים כבוד על לקבורה. והבאתם

נא הצליחה לבבות בוחן רחמנים בני רחמנים, בזכות שלהם החסד שמעשי ובוהקים זוהרים מספור רבים.

חזק. גואל בזכותם קוראנו ביום עננו.

וחתפ םירעש

ימיקמ הנה המ בוט המו םיענ

םיוונע ןכבו םיקידצ רוא עורז קידצל

ןתו ונב ו אלש סעכא םויה

רהטו ונביל ו ה-יות תוכז בא

ראשונה הקפה

אבינו אברהם הקפת החסד — הקפת

נא הושיעה צדקות דובר ובקבע במילואים בסדיר, הגיבורים, לחיילים שמך קידוש על נפשם. המחרפים

נא הצליחה בלבושו הדור ובני אימותיהם החיילים, נשות למען, משפחותיהם בגבורה שפתיים חושקים מאחוריהם. העומדים

וחסיד, ותיק הגבורה מעשי כל את ראה אנא שעבר התורה שמחת ביום שהחלו עתה עד, ונמשכים ביטחון רכזי שוטרים, של נפש עזי יחידים, של המסורים הרפואה אנשי של ישראל עמך ובנותיך, בניך כל, ושל תמימה עולה יצחק, של, בניו.

גבורתם, ראה ראנו ביוםָק. ועננו

: ימ ןימאמש אל דחפמ םירמוש דקפה ךריעל

התא ונתרחב לא ארית לארשי לגי בקעי חמשי לארשי

ךורב רבגה

יכ אל שוטי

ינרכוז אנ

וצוע הצע ינאו יתתנ ךל

שנייה הקפה

אבינו יצחק הקפת הגבורה — הקפת

נא הושיעה וישר זך התורה לומדי, בזכות הספרא את מידם הניחו לא הסייפא. שעם

נא הצליחה ורחום חנון רבן בית של תינוקות של פיהם הבל בזכות, ומלמדיהם ישראל עמך מושבות ובכל בנוטעי. כאן

ומטיב, טוב תורתך בתלמוד הנאחזים בניך, ראה אוהלים יושב תם איש. כיעקב לימיננו התורה לימוד זכות תעמוד, אנא קראנו ביום. ועננו

תעצה םיריש המ יתבהא ךתרות

הפי המתו יכ ןויצמ אצת הרות

תרות ׳ה המימת תרות תמא ןתנ ונל השמ תמא ותרותו תמא

דובכל תדמח יבבל

רשא רחב ונב

ושיש וחמשו

ליגנ שישנו ידוקיפ ׳ה םירשי

׳ אוה חתפי

שלישית הקפה

אבינו יעקב הקפת התורה — לומדי הקפת

נא הושיעה מחשבות יודע לישועתך אנו מצפים כי יודע אתה ממצרים אותנו שגאלת כשם כי ומתפללים עבדך משה ידי, על עתה גם תגאלנו. כן

נא הצליחה כבירֹכח ח הֶנַצ עם של מלחמתו את ח, וַנַּצ ברזל ׳חרבות׳ במלחמת הביך אהּוביך־אֹו ם שלַע, מלחמתו הנצח בתורת, האוחזים ובטומאה ברשעה. הנלחמים

צדקות, לובש וחסד צדקה עימנו עשה אנא קראנו ביום. ועננו

תעצה םיריש

הנה יכונא התא םוקת

לוק ךייפוצ

םיוונע לכ םלועה ולוכ

לעו ידי הז תחימצו ןרק

חמשי השמ ינברקו ךילא

הללהא

רביעית הקפה

רבנו משה הקפת הנצח — הקפת

נא הושיעה עולמים, מלך הכהן אהרן בזכות שלום ורודף שלום. אוהב כתף אל כתף הנלחמים בניך את, וראה שונות ודעותיהם שונים שפרצופיהם. אף

נא הצליחה ואדיר, נאור מינים ארבעה קמו כיצד וראה היכלך את סובבים הם אחת. ובאגודה

וסועד, סומך בליבותינו ישראל אהבת, השכינה בעמנו ופילוג פירוד עוד נדע, ולא קראנו ביום. ועננו

: ירענתה רפעמ ימוק

, אברדא ןת ונבילב

ןעמל יחא יערו התעו םינב וריש ךלמל

דחי דחי לכ לארשי

ונירשא יכ אל שוטי רוכז תבהא םימודק

בוטה בוטה הנה המ בוט ואבו םלוכ תירבב דחי

חמישית הקפה

אהרן הקפת האחדות — הקפת

נא הושיעה דלים עוזר נזכור תורתנו שמחת ביום אשתקד זה ביום שאירע השבר. את ונאנקים הנמקים החטופים את נזכור חמאס. במנהרות

נא הצליחה ומציל, פודה הבור מן הצדיק יוסף את שהעלית, וכמו משביים החטופים את ותציל תפדה, כן משפחותיהם חיק אל. ותשיבם

עולמים, צור ואחיותינו אחינו את זכור אנא ונרצחו ונטבחו שנפלו זה ביום שחלפה השנה. ובמהלך

נקמתם, נקום קראנו ביום. ועננו

: לוק המרב עמשנ

ןעמל יחא יערו וניחא לכ תיב לארשי

ייודפו ׳ה ןובושי אהת העשה תאזה ת

יפנכ חור וליפאו הרתסהב ךאלמה לאוגה יתוא יתעבשה ןכתא תונב םילשורי

םיקולא תואבצ בוש אנ א

ואבו םידבואה תוכזב ףסוי קידצה

שישית הקפה

יוסף הקפת החטופים — למען הקפה והנרצחים הנופלים ולזכר והפצועים

נא הושיעה ונורא קדוש ישראל מדינת את וברך גאולתנו צמיחת. ראשית

נא הצליחה וחנון רחום חיינו בית היא כי ציון על. ורחם

נא הצליחה שחקים, שוכן השמים מן ממעוןֹקדשך והשקיפה לנו נתתה אשר האדמה ואת ישראל את עמך את, וברך ודבש חלב זבת ארץ לאֹבתינו נשבעת. כאשר

נא הושיעה תמימים, תומך עמך ישראל קרן. והרם

נא הצליחה לעד, תקיף משיחך קרן. והרם

במעשיו, תמים ישראל עמך מעשי את נא ראה ייחודך על נפשם, המוסרים הנופלת דוד סוכת הקם קראנו ביום. ועננו

תעצה םיריש דוד ךלמ לארשי

החמש ךצראל

התעו םינב ינבו לארשי םיאצוי

הרוע ידובכ ונארהו ונינבב ו

ןתת תירחא ת ואוב וירעש הדותב

תחא יתלאש

שביעית הקפה

דוד הקפת המלכות — הקפת

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מה עושים הצעירים בתפילת

ב״ה

מה עושים ״הצעירים״ בתפילת ״יזכור״?

מתקרבים הימים בהם נוהגים בקהילות אשכנז לומר את תפילת ״יזכור״ לזכר קרובים שהלכו לעולמם, יום הכיפורים ושמחת תורה.

בכל שנה עולות מחדש השאלות, מה יעשו ״הצעירים״, שהוריהם בחיים, בזמן תפילה זו שגורמת להתרגשות גדולה אצל ״המבוגרים״ שאומרים תפילה זו. האם יצאו הצעירים מבית הכנסת, כפי שנהגו מדורי דורות, או שיישארו בבית הכנסת.

סיבות רבות נכתבו בזכות המנהג לצאת מבית הכנסת: משום חשש עין הרע, או כדי שלא יהיה המצב שחלק מתפללים וחלק שותקים, ואולי גם יראה כאגודות אגודות (גשר החיים לא, ז. פתחי שערים על שערי אפרים י, לב), או שלא יצא שמזכירים את שמות הנפטרים ולידם עומדים הבנים שנקראים בשמות אלו וברית כרותה לשפתיים (ציץ אליעזר, יב, לט). והעיקרית שבהן — כדי לא לפגוע במתפללים בתפילה מרגשת שלהם כשהאחרים לא משתתפים, ובפרט שקשה לאלה שלא אומרים ״יזכור״ לעמוד בדומיה.

אכן אני דבק במנהג זה, ואצלנו ״הצעירים״ יוצאים בזמן היזכור הפרטי. הם ״אמורים״ לחזור ולהיכנס לקראת אמירת ״יזכור״ ציבורי/לאומי, לזכר נרצחי השואה, חללי צה״ל ונפגעי הטרור.

לא תמיד המציאות מתכתבת עם ״האמור להיות״. המציאות היא שגם ב״יזכור הציבורי״ רבים עדיין מפטפטים מחוץ לבית הכנסת. לכן הצעתי שאת ה״יזכור הציבורי״ יאמרו לפני יציאת ״הצעירים״, ורק לאחר יציאתם יאמרו הנשארים בבית הכנסת את תפילת יזכור הפרטית/משפחתית.

קהילות רבות הנהיגו שכל הקהל נשאר בבית הכנסת, כולל אלה שלא אומרים את תפילת יזכור, במטרה למנוע את המצב של הציבור שבחוץ שמנותק מהאווירה של המתפללים בבית הכנסת. במיוחד כיום שלעיתים היוצאים רבים על הנשארים. כך גם המליץ ידידי הרב נח ויזונסקי (תחומין יז עמ׳ 54).

אלו ואלו לשם שמים התכוונו. יחד עם זאת נותרה בעיה לשני סוגי הקהילות: מה יעשו אלה שאינם אומרים ״יזכור״ — בין אם הם עומדים מחוץ לבית הכנסת משוחחים ומפטפטים, לעיתים בקולי קולות, ובין אלה שנשארים בתוך בית הכנסת ולעיתים פוגעים במתפללי ״יזכור״.

כאשר הייתי עדיין בין היוצאים ביזכור, הרגשתי הייתה קשה יותר, מכיוון שאשתי אמרה ״יזכור״ לזכר אביה ואני הרגשתי כאילו מנותק ממנה ומרגשותיה.

לאחר התלבטויות רבות חיברתי תפילה שבתחילה נאמרה על ידי ועל ידי ילדי. ובסופו של דבר הדבר הדביק מתפללים נוספים והתפרסם גם בבתי כנסת נוספים. התפילה בנויה במתכונת דומה לתפילת יזכור, אבל כמובן תפילה לבריאותם ואריכות חייהם של ההורים.

מצ״ב התפילה, לכל מאן דבעי.

---

**תפילה לומר בשעת ״יזכור״ למי שהוריו חיים, לאורך ימים ושנים**

אבינו שבשמים, אל מלא רחמים, בשעה זו בה עומדים בניך ובנותיך לפניך ומתפללים לעילוי נשמות הוריהם שהלכו לעולמם, קבל ברחמים וברצון את תפילתי בעבור הורי היקרים החיים עמנו היום, לאורך ימים ושנים.

מודה אני לפניך מלך חי וקיים על החסד שגמלת איתי (פלוני בן פלוני) ועם הורי היקרים, אבי מורי (פלוני בן פלוני) ואימי מורתי (פלונית בת פלוני), שהענקת לנו חיים ארוכים, בטובך הגדול.

יהי רצון מלפניך, אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתברך את הורי באריכות ימים ושנים, בחיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חילוץ עצמות בבריאות טובה.

חזק את ידי ותן בי את הכוח שאוכל לעזור על ידם ולכבדם כמצוות תורתך. תן בי חכמה, בינה ודעת לשמור את דברי תורתך ולהמשיך את דרך התורה המסורה לנו מאבותינו, לדורות הבאים. ותברך אותי (בזיווג הגון) ובבנים ובנות שעוסקים בתורתך והולכים בדרך אבותינו.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.

---

תהלים פרק קכח

שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אַ֭שְׁרֵי כָּל־יְרֵ֣א יְקֹוָ֑ק הַ֝הֹלֵ֗ךְ בִּדְרָכָֽיו: יְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֣י תֹאכֵ֑ל אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ:

אֶשְׁתְּךָ֤׀ כְּגֶ֥פֶן פֹּרִיָּה֘ בְּיַרְכְּתֵ֪י בֵ֫יתֶ֥ךָ בָּ֭נֶיךָ כִּשְׁתִלֵ֣י זֵיתִ֑ים סָ֝בִ֗יב לְשֻׁלְחָנֶֽךָ:

הִנֵּ֣ה כִי־כֵ֭ן יְבֹ֥רַךְ גָּ֗בֶר יְרֵ֣א יְקֹוָֽק:

יְבָרֶכְךָ֥ יְקֹוָ֗ק מִצִּ֫יּ֥וֹן וּ֭רְאֵה בְּט֣וּב יְרוּשָׁלִָ֑ם כֹּ֝֗ל יְמֵ֣י חַיֶּֽיךָ: וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כי תבוא תשפד' זכרון

בס״ד

פרשת כי תבוא- מלחמת שמחת תורה זכרון ומקרא ביכורים.

הדילמה- כיצד צריך להראות הזכרון בשילוב של שמחת תורה, כדי להציג את המורכבות אפתח במה שבמשך שנים נהגו בישיבת הכותל. 'הרב הדרי היה מקיף את הבמה ביחד עם לוחמי מלחמת יום כיפור, מקיף ובוכה, מקיף ובוכה. רק אחר הצהריים היו מתחילים הקפות שמחות'. האם גם השנה ראוי לנהוג כך.

כדי לענות על השאלה- ברצוני להנגיד בין מקרא בכורים לווידוי מעשרות.

דברים פרק כו פסוק א - יא (פרשת כי תבוא)

(א) וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ: (ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: (ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: (ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה: (ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְקֹוָק֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים: (ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְקֹוָ֑ק וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: ס

דברים פרק כו פסוק יב - טו (פרשת כי תבוא)

(יב) כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי: (יד) לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי: (טו) הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: ס

הביטוי בפסוק- והיה, לעומת השקיפה.

בראשית רבה (וילנא) פרשה מב סימן ג (פרשת לך לך)

בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה, והיה שמחה

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן יד

א״ר נחמיה אפילו בשעה שאנו עושין צדקה לפניך מביטין אנו במעשינו ואנו מתביישין, אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעת ביעור מעשרותינו מן הבית שנאמר (דברים כו) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך כל ענין אותו פרשה השקיפה ממעון קדשך מן השמים, א״ר אלכסנדרי גדול כחן של בעלי מעשרות שהופכין את הקללה לברכה שבכל מקום שנאמר בו השקפה לשון צער הוא שנאמר וישקף על פני סדום (בראשית יט) וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות יד) בעד החלון נשקפה ותיבב (שופטים ה) וישקיפו אליו שנים שלשה סריסים (מלכים ב ט) כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים (משלי ז) והשאר כלם פתרונם לשון צער חוץ מזו, השקיפה ממעון קדשך וברך ולא עוד אלא שהופכין קללה לברכה, א״ר נחמיה אפילו בשעה שאנו מביטין במעשינו יש לנו בושת פנים, בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו לאריסות נותן הזרע והפעולה וחולק עמו בשוה, והקב״ה לה' הארץ ומלואה והוא מוריד הטל והמטר והוא משמר הכל ואינו מבקש אלא אחד מעשרה מעשר ותרומה אחד מחמשים הוי לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים

מקרא לעומת ווידוי- על מקרא מגילה, לעומת לשמוע קול שופר, האם שמחת תורה דומה לר״ה או למועדי השנה?

חדושי הריטב״א מסכת ראש השנה דף לד עמוד א

אבל קבלה מרבינו האיי ז״ל אביהם של ישראל שהוא לשמוע קול שופר, ויש בזה ב' שאלות למה אין הנוסח על תקיעת שופר כמו מקרא מגלה שמברכין על הקריאה ולא על השמיעה, ועוד למה היא בלמ״ד ואינה בעל כיון שתקיעת שופר אפשר על ידי אחרים כעין מקרא מגלה שהיא בעל מטעם זה, והתשובה בשאלות אלו אחת דהכא שמיעת השופר היא עיקר המצוה וכונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה וכיון שהשמיעה אי אפשר לה (אי) על ידי אחרים היא בלמ״ד כיון שהוא עובר לעשייתה, אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרסומי ניסא ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא מידי דהוי אנשים ועמי הארץ, וכיון שאפשר על ידי אחרים היא בעל

השפה שמדברים- שפה פרטית או לאומית

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לב עמוד א

/מתני'/. אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קרית שמע ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה

תורה תמימה הערות דברים פרק כו הערה נא

אך לכאורה צ״ע למה בודוי של בכורים צ״ל דוקא בלה״ק כמבואר לעיל בפסוק ה', ובפרט שבכמה דברים הוקשו בכורים למעש״ש כמבואר בפ״ב דבכורים ולפנינו בפרשה זו, ומה נשתנו בפרט זה. ונראה לומר משום דענין קריאת פרשת בכורים שונה מפרשת מעשרות בזה, שבבכורים תכלית הקריאה היא להשמיע ולפרסם ברבים את הדברים מה שהוא אומר, אשר בהם כלול תודה ושבח להקב״ה אשר על כן אומר בלשון רבים, וירעו אותנו המצרים, ויענונו ונצעק, ויוציאנו, ויביאנו וכו', ולכן כמובן א״א להגיד בלשון שהוא שומע כיון דעיקר התכלית הוא למען השומעים, ודילמא אותם השומעים אינם מבינים לשונו, ולכן צריך להגיד בלה״ק שהוא לשון כללי לכל ישראל, ואם יש בין השומעים מי שאינו מבין בלה״ק אין אנו אחראין לו, כיון דכלל ישראל שומעים אותו, ומצינו כסברא זו לענין לשונות קדושין במכו' קדושין ו' א', יעו״ש, משא״כ בודוי מעש״ש דכל עיקר הקריאה נתקנה בשביל עצמו וכמש״כ בשם האברבנאל, לכן ממילא צריך שיאמר בלשון שהוא מבין כדי שיתקיים התכלית שעבורו נתקנה הקריאה וכמש״כ, והענין מבואר:

כלל ופרט- עי' בלשון המשנה במסכת ביכורים כיצד מביאים את הבכורים, זאת לעומת מקרא בכורים, כמו כן המעבר מהכלל לפרט מאבותינו אלינו או להיפך.

משנה מסכת ביכורים פרק ג משנה ב

כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו:

בכורים- (ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ

מעשרות- (טו) הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: ס

רמב״ם הלכות ביכורים פרק ד הלכה ג

הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ, וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש.

אורות המלחמה פסקה א'

כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו.

זמן המצווה והשמחה- עי' בזמן של מקרא ביכורים, לעומת הזמן של ווידוי המעשרות.

משנה מסכת ביכורים פרק א משנה ו

רבי יהודה אומר מביא וקורא מעצרת ועד החג מביא וקורא מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא רבי יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא:

רבינו בחיי דברים פרק כו פסוק א (פרשת כי תבוא)

ושמחת בכל הטוב, וזמן שמחה הוא מעצרת עד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו, אבל מן החג ואילך מביא ואינו קורא.

משנה מסכת ביכורים פרק ג משנה ג

הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום:

רבינו בחיי דברים פרק כו פסוק א (פרשת כי תבוא)

ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ. ומביאין בידם תורים בני יונה, שנאמר: ושמחת בכל הטוב, ואין שמחה אלא בבשר, והיו תולין בצידי הסלים תורים ובני יונה כדי לעטר את הבכורים

תיאור הסיפור- היסטורי רחב, פרטי הלכתי, דייקו בהבדלים בסיפור.

ביכורים- (ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה … (ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:

מעשרות- (יג) וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖

סיום הסיפור- בכורים שמחה, ווידוי מעשרות תפילה.

ביכורים- (יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ:

מעשרות (טו) הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ

ההבדל ההלכתי בין תרומה לבכורים- עי' בלשון המשנה

משנה מסכת ביכורים פרק ב משנה ג - ד

משנה ג' יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור ונוהגים בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית ובאריסין ובחכורות ובסקריקון ובגזלן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים:

משנה ד ויש בבכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע ועושה אדם כל שדהו בכורים וחייב באחריותם וטעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה:

הזכרון כמעצב זהות- עי' בפסוקים של מקרא ביכורים, האם מוזכר שם כאב?

(ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה: (ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ

סיפור- מופיע במשמיע ישועה.

בזמן מלחמת יוה״כ, רבים היו מגויסים לצבא, ואלו שנותרו בעורף חשו, שלא ראוי לרקוד כשחיילינו נתונים בסערת קרב. היו אף תלמידים שטענו שאין מקום לשמחה בציבור ובפרהסיה בגלל המלחמה. אך הרב אמר בתקיפות: 'אנחנו נלמד את העם לשמוח'. הרצי״ה יצא עם קובץ תלמידים בריקודים לכיוון בית הרב הראשי, בדרך הצטרפו לתלמידים מעטים ממתפללי בתי הכנסת שבאזור. ובניהם גם אני (אביו של הרב ישראל אריאל). כשהגענו לרחוב המלך ג׳ורג' החלו לצעוק לעברנו אחדים מהעוברים ושבים, 'כיצד אתם רוקדים? איך אתם מעיזים בזמן בו חיילינו נמצאים בחזית? האינכם מתביישים?

הרצי״ה עצר והשיב בנחת 'מדוע אתה צועק, תראה את האיש הזה (אבא של הרב ישראל אריאל) הוא רוקד איתנו בזמן שיש לו ארבעה בנים שנמצאים בחזית במקומות שונים, הוא רוקד בשמחתה של תורה, בוא ותצטרף לריקודו'. ומוסיף הרב ישראל אריאל, באותו זמן בדיוק פגשתי את אחי הרב יעקב אריאל בחרמון. בשעה שהרצי״ה רקד שנינו היינו שרועים על הארץ, כשמעלינו שורקים פגזים. מי יודע אולי זכות הריקוד היא שהצילה אותנו.

והיה לעומת השקיפה, מקרא לעומת ווידוי, צורת האכילה לא אכלתי באוני לעומת שמחתי בכל הטוב, סיפור ההסטוריה לעומת הסיפור המקומי האישי.

השאלה כיצד מציגים את הסיפור- אופן הצגת הסיפור הוא החלק החשוב. האדם יכול לספר את סיפור יצי״מ בצורות שונות, במקרה בו אדם מספר את הסיפור בצורה לא נכונה לא מרוממת, המטרה לקבל כוחות.

הפער בין מקרא ביכורים לווידוי מעשרות- עי' בתורה תמימה כי תבוא כו' יג' שהבדיל מתי יכול להגיד בשאר שפות, ההבדל מקרא ביכורים הוא לכלל ישראל, לעומת זאת ווידוי מעשרות זה מקרא פרטי. כחלק מהזכרון יש להבחין בין פרט לכלל, ולרומם את הפרט לכלל. לדעת כיצד הפרט בא לידי ביטוי בתוך הכלל. אחד מזין את השני, השפות הם שונות.

מכתב שאחד הרבנים כתב, לדעתי זה ממש קיצוני.

הקדמה ראשונה*: במדינת ישראל (ובמערב בכלל) מתנהלת מלחמה (לא) שקטה על זהות ותרבות. זה הסיפור הגדול. כל השאר הערות שוליים. בצד אחד תפיסה לאומית, ציונית ויהודית, ובצד השני *תפיסת המדינה כחברת ביטוח למטיילים*. הפרט, בעיקר זה הנתפס כחלש או ליתר דיוק 'מוחלש' (וזו לא סמנטיקה), הוא חזות הכל. זכויותיו ולא חובותיו, ומילוי כל מאווייו גם אם יהיו מאוד מוזרים, הם הם מה שצריך להיות לנגד עינינו. והלאום? הלאום הושלך לפח האשפה. הוא נתפס כגזעני, לאומני ופשיסטי. יאיר גולן וזיהוי התהליכים, זוכרים? זאת בגדול הסיבה שחוק היסוד 'כבוד האדם וחירותו' חוקק בזמנו באישון לילה, בתמיכת 32 חברי כנסת, וזו הסיבה למלחמת הג׳יהאד נגד חוק היסוד 'הלאום' למרות שעבר ברוב של 62 (!) חברי כנסת בדיון פומבי שקוף.

לקחתי יסודות משיעור שמצאתי באתר של הר עציון הרב יהודה גולדברג, אבל שיניתי לגמרי את הכוון.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כי תצא

סעודה שלישית כי תצא תשפ״ד – איך שמחים בחגים הבאים עלינו לשלום:

בשבועות האחרונים נערכים דיונים בקרב הציבור בארץ כיצד נכון לחגוג את חגי תשרי, לאור הפרעות הקשות שחווינו בשמחת תורה ולאור המלחמה הארוכה, ההרוגים, החטופים והעקורים שעדין לא שבו לביתם.

איני בא להתייחס כאן לאותו מיעוט "טרמפיסט" שמחפש בכל דרך לקעקע את חגי ישראל, ושמשתמש בציניות ובנבלות בצער האומה כדי להרחיק את עם ישראל ממסורת ישראל. וכך, תוך כדי שהם עצמם יושבים בבתי קפה ובמסעדות הומי אדם - הם קוראים שלא לעשות את ליל הסדר ושלא לשמוח בשמחת התורה, ומייחסים למי שחוגג - זלזול במשפחות השכולות. אני מבקש להתייחס כאן לרבים שמעלים את השאלה מתוך שותפות אמיתית בכאב של משפחות שכולות ושל עם ישראל כולו.

1. אפתח בנקודה שראיתי שפרסם ידידי הרב יוני לביא ושהתחברתי מאוד לדבריו (עם שינויים ותוספות שלי):

זו לא פעם ראשונה שעם ישראל מגיע אל חג וליבו שותת דם. חווינו זאת אינספור פעמים לאורך היסטוריה, כשמסלול חיינו התפתל בין פוגרום לגירוש ובין גזירות שמד להתקפות טרור.

לא פעם אויבינו כיוונו את התקפותיהם אלינו דווקא בימי חג, כדי להשבית את השמחה ולשבור את רוחנו.

מדוע עשו זאת אויבנו? מפני שידעו שהנצחון אינו תלוי בהריגת אנשים רבים ככל שיהיו ח״ו - גם לא מיליונים, אלא תלוי בשבירת הרוח ובזריעת יאוש באומה.

כנגד זאת, ההלכה מצווה אותנו לשמוח ולהתענג בשבתות ובחגים, משתי סיבות:

יסודם של השבתות והחגים בערכים ובאמונות שהם גדולים מהצער הפרטי שלנו: "זכר למעשה בראשית" ו״זכר ליציאת מצרים" וזמן חירותינו, וזמן מתן תורתנו וזמן שמחתנו. עם ישראל חי למען ערכים שהם גדולים מהחיים הפרטיים, וזו הסיבה שהחיים שלנו מלאי משמעות.

אילו בכל הדורות שבהם חווינו את ידם הקשה של שונאינו היינו נכנעים לצער, כבר מזמן לא היינו קיימים בעולם. המצווה לשמוח גם בעתות מצוקה וצער – נותנת לנו תקווה וכוח ושמחת חיים, וזה סוד קיומינו!

כך כותב ריה״ל בספר הכוזרי מאמר ג אות י:

אמר הכוזרי: חשבתי על עניינכם ונראה לי שיש ל-לוהים סוד לקיים אתכם. הוא עיצב את השבתות והחגים כאחד הגורמים החזקים ביותר לקיים את כוח-ההישׂרדות שלכם ואת זוהרכם. כי האומות היו מחלקות אתכם ביניהן ומשתמשות בשירותכם בשל פיקחותכם וחריפותכם וגם הופכות אתכם ללוחמים, לולא מועדים אלה שאתם שומרים שמירה כזאת, מפני שהם מן ה-לוה ומפני עילות חזקות, כגון: "זכר למעשׂה בראשית" ו״זכר ליציאת מצרים" ו״זכר למתן תורה, , כולן דברים -לוהיים שעליכם להקפיד לשומרם. לולא אלה, איש מכם לא היה לובש בגד נקי, ולא הייתם מתקבצים להיזכר בתורתכם, מחמת התרופפות התלהבותכם בשל שִפלותכם הממושכת. לולא הם, לא הייתם מתענגים אף יום אחד במשך כל חייכם. בזכות ימי חג אלה נמצאים אתם שישית מהחיים במנוחת גוף ומנוחת נפש. המלכים אינם מסוגלים למנוחה כזאת, כי כאשר מעוררת אותם הדאגה הקלה ביותר להתייגע ולנוע, הם נעים ומתייגעים, לכן אין הם ברגיעה מלאה.

לכן ההלכה מחייבת שחג יבטל שבעה, ושאפילו אם נפטר לא עלינו קרוב משפחה בחג – האבל מצווה כלפי חוץ להמשיך ולשמוח בשמחת החג. וכך גם אומר הירושלמי בברכות ב, ז ביחס לשבת (מתורגם):

ר' יוסי בן ר' חלפתא היה משבח את ר' מאיר לפני אנשי ציפורי שהוא אדם גדול וקדוש וצנוע. פעם אחת ראה ר' מאיר אבלים בשבת ושאל בשלומם. אמרו לר' יוסי: זה האיש שאתה משבחו? אמר להם: רוצים אתם לדעת את כוחו? בא להודיעכם שאין אבלות בשבת. זהו שכתוב (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר" - זו ברכת שבת, "ולא יוסיף עצב עמה" - זו אבילות.

בהקשר לאבלות, גם ראש השנה ויום כיפור הינם ימים טובים שהאבלות מתבטלת בהם.

אין הכוונה שאנו לא מתייחסים לעצב, אלא שאנו יודעים ללכת בהדרכת החכם מכל האדם, לתת לכל זמן את ההתייחסות הראויה:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (קהלת ג).

זהו המעלה של האדם שהוא מולך על כוחותיו ומנהל אותם בכך שכל כוח מתבטא בזמן ובמקום הנכון שלו.

למרות שהנהגה זו קשה מאוד, מצאנו את גדולי ישראל שנהגו כך:

אי אפשר שלא להיזכר בסיפורו המרטיט של האדמו״ר מפיסצ׳נה. השנה היא 1939 והעיר וורשה מוקפת בטבעת אש נאצית. שמחת תורה מתקרב ואסון כבד פוקד את משפחת הרבי. אלימלך, בנו יחידו, נהרג במהלך חול המועד בהפצצות הגרמנים. יומיים לאחר מכן כלתו וגיסתו נספו אף הן. בליל החג יהודים מתכנסים בחשאי במרתף אפל והספק מנקר בליבם: האם הרבי יבוא? ובכלל, איך אפשר להתפלל בימים כה נוראים? הם כמעט התייאשו, כשלפתע הרבי הופיע. בצעד נחוש הוא ניגש אל התיבה וקולו הרעים: "ברכו את ה' המבורך". הנוכחים, מופתעים ונסערים כאחד, הצטרפו לניגון המיוחד שהפיח ניצוץ של תקווה בלבבות השבורים.

עשר שנים קודם לכן, בצל מאורעות הדמים בתרפ״ט והטבח המזעזע ביהודי חברון בי״ח באב, הרב קוק נכנס אל היכל הישיבה בליל שמחת תורה. אווירת נכאים עטפה את המקום. הרב פתח את ההקפה הראשונה בשיר "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו ייקום" במנגינה מיוחדת. עיני הנוכחים דמעו, אבל השירה סחפה אותם ומשם נמשכו ההקפות בעוז לאורך כל הלילה.

על כן נכון להפריד לגמרי בין ציון הפרעות ובין יום שמחת תורה והחגים, כמו שכתב הרב יוני:

מדינת ישראל תציין בטקסים ועצרות את יום הזיכרון ב-7. 10. לצד זה נקבע גם יום אבל לאומי בכה' בתשרי, יומיים אחרי שמחת תורה. כך גם מורה ההלכה - מי שיש יארצייט לקרובו ביום שבת או חג, עולה לקבר ביום שלמחרת.

2. על כך יש להוסיף, שגם בעת העצרות והטקסים, צריכים אנו לדייק את היחס שלנו למה שחווינו בשנה האחרונה. יש לחלק בין הרמה הפרטית לרמה הלאומית:

ברמה הפרטית - משפחות רבות חוו אסון כבד: או בפרעות או במלחמה שבאה לאחריה ושעדיין מתנהלת. להם יש מבט קשה-אישי על השנה האחרונה.

אולם ברמה הלאומית, השנה האחרונה היתה הצלה עצומה לעם ישראל!

הסיכון הקיומי: ההחלטה של חמאס לצאת למתקפה לבדו, למרות שהתכנון היה שיצאו יחד איתו חזבאללה, אירן וגרורותיהם - הצילה את מדינת ישראל מקריסה מוחלטת! גם העיוורון שמחבלי החמאס היו נתונים בו, שהתבוססו במעשי זוועה בדרום ולא פשטו על כל הארץ, כשלא היה מי שהפריע להם היה נס גדול.

הסיכון התרבותי: עם ישראל בעשרים השנים האחרונות נטה להתבוסס בהנאות החומר, תוך שהוא משיל מעליו את הערכים הלאומיים והמסורתיים שנראו לו "סרח עודף" ושהוא חלק מ״אזרח העולם". המלחמה השיבה לעם את האיזון הערכי. בשל המלחמה התעוררו כוחות גדולים של מסירות נפש. דור שהתבוסס לו בשאיפות חומריות חזר להילחם על ערכים החשובים באמת, ועד כדי מסירות נפש באהבה על העם והארץ! התגלו גיבורים הירואיים.

הסיכון החברתי: שנים של שסעים וזריקת רפש בין ציבור לציבור תוך שהתקשורת מעצימה ומגדישה זו - הובילו לשנאה גדולה. במלחמה הופיעה במלוא עוזה הנתינה והחסד והאהבה שקיימת בפנימיות העם וזו צפה ועלתה לתודעה הציבורית. ועברנו מעם שחשבו שהוא מפורר לעם שברובו מלוכד.

הסיכון המנהיגותי: החלום של חלקים בהנהגה של מערכת הביטחון שאין עוד איום קיומי למדינה ושאויבנו רוצים רק שלום ופרנסה ושיש עם מי לעשות הסדר ושהאויב מורתע – הובילה לסדרה של מהלכים חמורים: צמצום כוחות היבשה והישענות על מערכות טכנולוגיות, חוסר יכולת לשמוע ולראות סיכונים ואיום על כל מי שמעז לטעון אחרת. התשוקה לשלום, הרצון להתקבל במועדון המדינות הנאורות - גרמו להם למכור לעצמם ולציבור ולמקבלי ההחלטות מציאות שקרית. המפלצות בדרום ובצפון הפכו לאיום אסטרטגי על קיום המדינה, ואם העיוורון והקונספציה היו ממשיכים עוד שנה שנתיים מבלי להתפוצץ - אולי לא היתה דרך חזרה.

העיוות המוסרי: ערכים המוסריים שהותמעו בצה״ל שהפך להיות צבא שלא שואף לנצח ושזכויות האדם של האויב מנהלות אותו וכובלות אותו. מצמרת צה״ל הודרו אנשים בעלי תפיסה תוקפנית, ופסיקות בג״ץ והיעוץ המשפטי ניהלו כל חייל במשימתו וקשרו את ידיו. הפרקליטות הצבאית רדפה אחרי כל מי שאולי ניסה להתנהל בהתאם למוסר הראוי. כל זה התפוצץ ביום הטבח הנורא ונחשף לעין הציבור, וגם ציבור ליברלי-שמאלני החל להבין שיש כאן עיוותים שמסכנים את קיומנו.

ועתה נבחן: האם אדם שלא עלינו גילו לו מבעוד מועד מחלת סרטן שמסכנת את חייו והוא התחיל טיפול עומק להסרתו, האם הוא יהפוך את יום הגילוי ליום אבל או ליום חג? אז נכון שהטיפול כואב מאוד, והמחיר שלו כבד, אבל במבט כללי – הוא צריך להודות ולהלל!

כמובן יש להיות רגישים למי שסבל וסובל, וודאי שיש להבין כל מי שיתקשה לחגוג את החגים הבאים. גם ההלכה שקבעה שחג מבטל אבלות שבעה ואבלות שלושים, קבעה גם כן שמי שלא עלינו נפטר לו קרוב אחר כניסת החג – אמנם ממשיך בשמחת החג כלפי חוץ, אך נוהג דיני אבלות שבצנעה. דהיינו האווירה הציבורית צריכה להיות חגיגית כרגיל, אף שניתן להבין שליבו מלא צער ואנינות. ההלכה מדריכה אותנו שאסור לנו שאנינות הלב תבטל את המבט הרחב הכללי של ההודיה והישועה – שלבסוף היא של כולם, גם שלהם.

3. הציבור צריך להפנים שהמלחמה הגדולה היא המלחמה על תודעת המלחמה. במלחמת יום כיפור זכינו גם לנס גדול, שהסיכון העצום הפך לישועה, ושלבסוף נצחנו את המלחמה, למרות הפתיחה הגרועה. במובנים מסויימים הנצחון במחלמת יוה״כ גדול יותר מהנצחון במלחמת ששת הימים! אולם היה מי שדאג לקבוע בתודעה הישראלית את המלחמה כטראומה וככישלון לאומי, וזה הוביל ליאוש ולהליכה לוויתורים מדיניים ולכניעה בפני האויב. "במלחמה רק נפסיד ולכן אין לנו אלא לוותר בדרך לשלום".

גם בשנה זו היה מי שהכריז שכבר ביום שמחת תורה הפסדנו את המלחמה, ולכן אין מה להילחם בעזה. אפשר לצאת ולתת הכל כי הפסדנו בכל מקרה. המיקוד של המלחמה רק בהצלת החטופים - שהסיכויים להחזרתם בחיים קלושים ביותר - מכוון מראש את כל שאלת ההצלחה במלחמה להפסד מוחלט. משל למשחק כדורגל שהפרשנים ממקדים האוהדים שהעיקר במשחק הוא האם הכדור יעבור גם לחצי המגרש שלהם – הרי ברור שכבר בתחילת המשחק הפסדנו. כל זה מסוכן, כיוון שעם שחווה טראומה והפסד וכישלון – מנוהל לכניעה ולהתבטלות בפני שונאיו.

לכן יש למנף את הימים הללו שמציינים את השנה ל״מלחמת עזה האחרונה" – לשים זרקור על ההצלחות של עם ישראל, להפיח תקווה, שמחה, וביטחון בצדקת הדרך, כי רק זה מה שיאפשר לנו להמשיך לחיות כאן, וגם כי זו האמת המציאותית והמוסרית.

4. אז מה עושים בפועל?

תחילה נציין שמי שאמון על התקנות לכלל הציבור זו הרבנות הראשית לישראל, ולא רב קהילה או ארגון כזה או אחר. ואנו מייחלים לרבנות ראשית יוזמת, שמחוברת להווי האומה ושמנהיגה את הציבור. אולם במצב הקיים, נכון שכל רב יחשוב מה נכון לעשות בקהילתו, בהתאם לקווים הכללים שראינו לעיל.

בכללי נכון לחלק בין עשיית מעשים שמבטאים אבלות וצער שאותם אין לעשות, לבין תפילות על העתיד והודיה על העבר.

כמה נקודות:

נכון בכל פתיחת היכל להתפלל על ישועת ישראל ועל חיילי צה״ל ועל החזרת העקורים ועל החזרת השבויים והחטופים. יש לשים דגש בתפילות על ישועת כלל ישראל ועל הנצחון הכללי, ולא שהדגש יהיה בעניין החטופים. למרות הצער הפרטי, רק הישועה הכללית תמנע צער כזה בעתיד, ומתן דגש קיצוני לצער הפרטי מוביל לעיוותים מוסריים ולטעויות מנהיגותיות, שרק יביאו ח״ו עוד צער, גם להם וגם לאחרים.

בקהילתנו אנו נאמר בעזרת השם בפתיחת ההיכל את התפילה שאנו אומרים כל השנה לאחר מזמורי התהילים.

בתפילת אבינו מלכנו הנאמרת בימים הנוראים, נכון להתכוון ולהדגיש את הבקשות הבאות:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל־גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שֹׂנְאֵינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה כָּל צַר וּמַשְׂטִין מֵעָלֵינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָה וְרָעָב וּשְׁבִי וּבִזָּה וּמַשְׁחִית וּמַגֵּפָה וְיֵצֶר הָרָע וְחוֹלָאִים רָעִים מִבְּנֵי בְרִיתֶךָ:

כמו כן נכון שגם בני עדות המזרח יוסיפו את הנוסח שקיים בעדות אשכנז לאחר הבקשה: "אבינו מלכנו עשה למענך אם לא למענינו":

אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶֽׁךָ:

אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶֽךָ:

אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ עֲשֵׂה לְמַֽעַן בָּאֵי בָאֵשׁ וּבַמַּֽיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶֽךָ:

אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ נְקוֹם לְעֵינֵֽינוּ נִקְ֒מַת דַּם עֲבָדֶֽיךָ הַשָּׁפוּךְ:

סעודת שמחת תורה, חלוקת שקיות לילדים וכיו״ב: ראוי מאוד שלא לבטל את הסעודה שמתקיימת בכל שנה, ואין לצמצם בה דבר, שלא יראה כאבלות בפרהסיה ח״ו. וראוי ביום זה לספר בניסים ולהודות ולהלל להקב״ה, על שבתוך הדין הקשה חווינו חסד גדול, כמו שהובא לעיל. אמנם היינו שמחים שכל הדברים הללו יתוקנו בלא דינים אלו, אולם אנו שמחים שלא היו אלו דינים של חורבן אלא דינים של התעוררות ותיקון לגאולה שלמה בעזרת ה'.

הקפות:

ראוי לתת מקום נכבד בהקפות למשפחות הגיבורים שבניהם נפלו על קידוש השם בהגנת העם והארץ. כמובן בהתאם לרצונם ומתוך רגישות כלפי כל אחד ותחושותיו.

לא נכון לציין בהקפות את הצער והאובדן חלילה. אלא את הגבורה והישועה, למשל:

הקפה ראשונה - על שזכינו לתורת חסד ונתינה, שהופיעו באומה בעוז גדול בחודשי המלחמה הראשונים.

הקפה שנייה - על הגבורה שהופיע באנשים רבים – יחידים, שוטרים, רבשצי״ם ועוד – שקפצו וסיכנו עצמם והגנו והצילו בגופם אנשים רבים.

הקפה שלישית – על התורה השלמה שקיבלנו, שהיא מאוזנת ושלמה במוסריותה, שבה החסד והמשפט שלובים זה בזה.

הקפה רביעית – על נצחיות ישראל ש״לא ישקר ולא ינחם", ושלעולם לא יוכלו לנו.

הקפה חמישית – על ההוד ועוצמת הרוח שהתגלתה בחיילים הצעירים, שיצאו לקרב תוך מסירות נפש למות על קידוש השם והעם והארץ.

הקפה השישית – על האחדות שהתגלתה באומה, שיחד לחמו אנשים מציבורים שונים, במסירות נפש הדדית, וקרסו כל המחיצות והסטיגמות ההדדיות.

הקפה שביעית – על הצפייה לנקמה ועל הצפייה למלכות. שנזכה לראות נקמת ה' באויבנו ולראות הנהגה טובה לעם ישראל בכל המערכות, ולישועה שלמה בהקמת מלכות ב״ד.

וראוי להכין שירים לכל הקפה המתאימים לערכים אלו.

עם ישראל חי!

ערב שבת כי תצא תשפ״ד:

הפרשה שלנו מסתיימת בשתי מצוות עשה, לזכור ולנקום:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם…

וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' -ֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' -ֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.

התורה מצווה עלינו שלא לשכוח כיצד עמלק פגע במורל הלאומי, החליש אותנו ופגע בתהליך המרומם של יציאת מצרים. אולם התורה דוחה את הטיימינג לביצוע הנקמה – כשנהיה בארץ בתקופה השקטה בה המלכות בישראל תהיה בשיא המעלה.

מדוע? מדוע לא לנקום מיד?

בתהלים צד אנו מוצאים שהכתוב מייחס לקב״ה נקמות, בלשון רבים:

-ֵל נְקָמוֹת ה' -ֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ, הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים.

מהן שתי הנקמות?

אומרים חכמים בברכות לג. :

אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: "(מכון לשבתך) פעלת ה', מקדש ה'"…

היינו שהמקדש גדול בכך שהוא נקודת אמצע שבין הדין והחסד, והוא מאזן בין הכוחות, ובזה מעלתו.

מתקיף לה רב אחא קרחינאה: אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר: "-ל נקמות ה'"!

נראה שהיה פשוט לרב אחא שהנקמה כולה דין, ואיך היא נמצאת בין שתי שמות ה' שאחד מהם הוא של חסד?

אמר ליה: אין, במילתה (=במקומה) מיהא גדולה היא!

והיינו דאמר עולא: שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה - דכתיב: "הופיע מהר פארן", לרעה - דכתיב: "-ל נקמות ה' -ל נקמות הופיע".

וצריך להבין: מה הכוונה "במילתה"? וגם מה הכוונה "לטובה" ו״לרעה"?

ראיתי בשם הרב אלישיב שגם בנקמה יש ב' סוגים – חסד ודין:

נקמה של חסד שהיא לטובה – כמו שהיה אצל מרדכי בתחילה, שהוא היה על הסוס והמן היה מוליכו, וזו נקמה טובה שה' מעלה את כבוד ישראל ומפיל את כבוד האויב שרואה בכבוד אויביו! וכך היה גם בפסוק: "ה' מסיני בא" - שהוציא אותנו ממצרים ונתן לנו תורה ובחר בנו מכל העמים, וכל שונאי ישראל יצאו עיניהם מחוריהן כשראו את כבוד ישראל!

ויש נקמה של דין שהיא לרעה - שהקב״ה מכה באויבים, כמו שמסיים הפרק בתהלים: "וברעתם יצמיתם, יצמיתם ה' -לוהינו".

הנקמה השלמה, כמו שהיה בימי פורים – שהנקמה הטובה והנקמה הרעה באו יחד. היינו שלא רק שה' סייע לנו לנקום בהמן ובניו וחבריו, אלא גם שלפני כן הם יראו את מעלתם של ישראל וכבודם!

אומר הקב״ה: נכון, אני רוצה שתנקמו בעמלק. אבל לא לפני שהם יראו את מעלתם של ישראל. שיראו שאתם נכנסים לארץ ויושבים בה לבטח, כך שמה שניסו לקלקל לא הצליח להם. ואז, אחרי הנקמה לטובה – תבוא הנקמה לרעה: "תמחה את זכר עמלק".

וכך מצאנו גם בסוף האזינו על הגאולה האחרונה:

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

פעמיים כתובה נקמה: דם עבדיו יקום – בהענשת אויבנו ושונאינו שהיכו ורצחו ואנסו והתעללו בעמינו. אולם זה לא יהיה לפני ש״ונקם ישיב לצריו" – שיעלה את כבוד ישראל למעלה עד שהצרים של ישראל יראו שכל הניסיונות שלהם כשלו, ו״נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

ואנו מבקשים בימי אלול שלפנינו, שבשנה הבאה יתן לנו ה' את שתי הבקשות:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ!

אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ נְקוֹם לְעֵינֵֽינוּ נִקְ֒מַת דַּם עֲבָדֶֽיךָ הַשָּׁפוּךְ!

גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אהרן הכהן החורבן ופרעות שמחת תורה

אהרן הכהן, החורבן ופרעות שמחת תורה

במדבר פרק לג:

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.

הרב שטיינמן - אילת השחר במדבר לג, לח:

בחדש החמישי באחד לחדש - יום פטירת אהרן הוא תאריך הפטירה היחיד שנזכר בתורה, ובוודאי יש טעם לזה.

העמק דבר, שם - קשר לגריעותא:

בחדש החמישי באחד לחדש. לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן, ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לְשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה על ידי אהרן הכהן הראש, ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש.

הנצי״ב קושר בין מיתת אהרן שהוא סמל למקדש לבין חורבן בית המקדש. אולם לדעתו הקשר הוא לגריעותא, שמיתת אהרן היא ביטוי לחולשת המקדש בחודש הזה והאפשרות להביא ח״ו לחורבנו.

האמנם?

מכמה מקורות אנו רואים שהקשר אינו רק ב״חודש" אלא בחיבור התאריכים של מיתת אהרן והחורבן ממש, הן של א' באב והן של ת״ב:

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ה – קישור החורבן לא' באב:

כתיב (ירמיה לט, ב): "בתשעה לחדש הובקעה העיר" ואת אמר הכין? א״ר תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן. הה״ד (יחזקאל כו, א): "ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח" מהו האח? אין תימר בא' באב - עדיין לא נשרף… אלא קלקול חשבונות יש כאן… בין כמ״ד בתשעה לחדש בין כמ״ד בי״ז מה ביניהון? כ״א יום, מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ״ק. א״ר אבונה: סימנא (ירמיה א, יא): "מקל שקד אני רואה" - מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ״א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ״א יום. מ״ד בט' לחדש - בא' באב חרב הבית, מ״ד בי״ז – בט' באב חרב הבית.

הרי שהיתה ספירה מוטעית שב א' באב נחרב הבית, והוא יום פטירת אהרן ממש!

רש״י דברים י, ו – קישור ההספד על אהרן לט' באב:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" - וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה? והלא ממוסרות באו לבני יעקן! שנאמר: "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן". ועוד, שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת! צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר! אלא אף זו מן התוכחה: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם… ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם.

של״ה מסכת תענית פרק תורה אור:

אחר מדבר סיני היו שני מסעות: קברות התאוה - התחילו לקלקל, אבל עדיין לא נעשה רושם עד רתמה, שמשם נשתלחו המרגלים והוקבעה בכיה לדורות. ומרתמה עד הר ההר תמצא עשרים מסעות, כנגד עשרה מסעות שנסעה שכינה, וכנגדם גלו סנהדרין עשר גלויות (ראש השנה לא א).

'ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש', על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו, ב). וכשמת - חזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בתשעה באב, ועשו הספד.

הרי שמיתת אהרן קשורה ליום ת״ב ממש, שההספד על אהרן היה בת״ב, 38 שנים לאחר הבכי באותו יום בחא המרגלים: "ויבכו העם בלילה ההוא".

האם הקשר בין אהרן לחורבן הוא דווקא לגריעותא – לשליטת הס״מ במקדש, כדברי הנצי״ב?

נדרים לה, ב:

איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא? למאי נפקא מינה? למודר הנאה, אי אמרת דשלוחי דידן הוו - הא מהני ליה ואסור, ואי אמרת שלוחי דשמיא - שרי, מאי?

הגמ' מסתפקת: הכהן שמקריב את הקורבן, האם הוא מחליף את הבעלים בעמידה לפני ה' – דהיינו מביא הקרבן היה צריך לעשות את כל העבודה אלא שהתורה ציוותה שהכהן יעשה במקומנו, או שהוא שליח ה' לעשות את עבודת הקורבנות – דהיינו שמביא הקרבן מסיים את פעולתו בהבאת הקרבן ועבודת הכהן היא שליחות ה' שמקבל בשביל ה' את הקרבן ועושה כפי שהמלך ציווה אותו לעשות. והנ״מ – מודר הנאה, שאז הוא לא יכול לבצע את שליחות הבעלים.

הגמ' בנדרים מנסה לפשוט את הספק מכמה משניות וברייתות ולא מצליחה ונותר הדין לכאורה בספק.

אולם בקידושין הגמ' כאילו לא מזכירה את הספק ומביאה הכרעה ברורה:

קידושין כג, ב:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני - שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?

שליח הוא היד הארוכה של המשלח, ואין בידו כוח לעשות משהו שהמשלח אינו יכול לעשות. וכיוון שאנו לא יכולים לעבוד במקדש שהזר הקרב יומת, ברור שהוא אינו שליח הבעלים אלא שליח ה'.

שואל התוס':

תוספות ביומא יט, ב:

תימה דבפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו, וקאמר ת״ש ת״ש טובא התם ולבסוף לא איפשיטא, ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא? …

וע״ש בתירוצים השונים שיש בראשונים, ואנו נשתמש בתירוץ השני הנפלא של תוס':

ולי נראה, דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי ס״ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל - מי איכא מידי כו'. והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן (גם) קצת, דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, או שלוחי דרחמנא דווקא…

זה שהכהן הוא שליח ה' שמקבל את הקרבן מהבעלים – זה פשוט! ולכן וודאי הוא יכול לעשות את עבודת הקרבנות שהמביא אינו יכול לעשות. אבל הספק של הגמ' היה אולי הוא גם שליח של הבעלים.

במילים אחרות, דומה הדבר שאדם מביא דבר אל המלך כדי לפייסו, ויש שר מאת המלך שמקבל את הדבר ומכין אותו ע״פ ציווי המלך, אבל אותו שר – הוא אח של הנותן, שרוצה בטובתו, ועל כן, תוך כדי שליחות המלך הוא גם עושה את זה מתוך מחשבה על הנותן שאכן יהיה הנותן מרוצה לפני המלך! הכהן הוא שליח ה' אבל מי שנבחר להיות שליח ה' זה מי שכל כולו אהבה לישראל וששמותיהם חקוקות על ליבו תמיד!

אם נחריף את המשל: משל לאדם שבא למשפט והמלך בחר קטגור שייצג את המלך בתביעתו, אולם את מי הוא בחר? את החבר הכי קרוב של אותו נתבע. הנה כלפי חוץ הפרקליט התובע מייצג את התביעה, אבל בליבו הוא מלא אהבה לנתבע והוא מנהל את העסק שהתביעה תהיה לטובתו!

ועל כן הספק של התלמוד הוא שכיוון שרשמית הוא שליח רחמנא אך מתחת לפני השטח מה שמנהל אותו זה הקרבה לנותן – האם זה משפיע על הל' נדרים שיהיה אסור למודר ההנאה להיעזר בו!

נמצא שכהן הוא נציג ה' כלפי העם, אבל רק כלפי חוץ, בפנימיותו הוא למעשה גם נציג העם לפני ה' (וספק הגמ' האם לפנימיות יש השפעה הלכתית כלפי חוץ, או שזה נשאר פנימי כנ״ל).

תכונה זו מבטאת את עשיית השלום הכללית של אהרן בישראל: הפעילות החיצונית והשדר הפנימי הכפול:

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יב:

"הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום" – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון" (מלאכי ב, ו).

רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ורבים השיב מעון"? כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע באדם רשע ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום? ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.

לכאורה אהרן היה צריך לבחור צד, הוא שהוא שליח ה' ואז הוא נוזף באותו אדם או שהוא שליח הרשעים ואז הם חשים שהוא "מכשיר" את מעשיהם. אולם אהרן הצליח להישאר אדם קדוש שהוא שליח ה' שמואס בעברות ומצד שני אוהב ממש את אותו עובר עבירה. כלפי חוץ הוא שליח ה' אבל הלב משדר חום עצום לעובר העבירה שאינו יכול שלא להרגיש זאת! וזה יצר את הכוח שלו לחבר את עם ישראל להקב״ה!

וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו בני, ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו? שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה.

גם כאן לכאורה היה צריך לבחור צד. אם את שליח של השני אז אתה בא לראשון ואומר לו "אתה לא בסדר ואתה טעית". אבל אהרן היה בא אל האחד כאילו הוא שליח של חברו, אבל שליח שדווקא מבטא את האהבה שיש לשני אליו ואת הרצון להתפייס! כלפי חוץ הוא שליח של מי שהכעיס אותי אבל כל השדר הפנימי הוא של קירוב!

והדבר היה היה ב״תורת אמת היתה בפיהו" הוא באמת דיבר בכנות אמיתית, ולא מהשפה ולחוץ, כי מצא את נקודת האמת שבכל צד, לכן היה יכול לשכנע ולחבר.

לכך נאמר: "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט)…

עתה נשוב לימי החורבן:

מגילה יג, ב:

דאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים". אבל אומות העולם אינו כן, מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר: "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא".

הרפואה לישראל היתה שהקב״ה הקדים בתחילת החודש את מיתת אהרן, כדי שכל הדין יהיה מנוהל על ידו, שהוא מנהיג את החודש הזה!

וזו הנהגה כללית בהנהגת הבורא לישראל, שהדין יוצא מהחסד שקודם לו במידות ה', והוא זה שמנהל אותו, כאב שמייסר את בנו:

רמח״ל דעת תבונות אות קלח:

כי הנה קרא כתיב: "כאשר ייסר איש את בנו ה' -להיך מיסרך", והיינו כי אין המוּסר שהקב״ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת.

ושתי תולדות טובות יוצאות מן השורש הזה:

א - שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר;

והשנית - שכיון שאפילו בשעה שהקב״ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהיטיב, לפעמים אם יראה שאין כוח בנשפטים לסבול המשפט - יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי, והוא עניין (ע״ז ג, ב): "עומד מכסא דין ויושב על כיסא רחמים".

תפארת שלמה במדבר פרשת מסעי – רבי שלמה רבינוביץ' תלמיד החוזה מלובלין והיהודי הקדוש מפרשיסחא:

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' בחדש החמישי באחד לחדש". הנראה לרמז בעניין זה שהזכיר הכתוב יום מיתתו של אהרן בחדש ההוא ולא נאמר כן יום מיתת שאר הצדיקים בתורה. דהנה אנו אומרים בזמירות ליל שבת: "נהרא לה ימטא וברכאן דנפישין…" (=מזמור אזמר בשבחין שתיקן האר״י הקדוש). הרמז נהר״א - הוא אותיות אהר״ן, כי כבר נודע שאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא (=השושבין של כנסת ישראל), ומשה שושבינא דבעלה (=השושבין של הקב״ה). והוא כאשר אהרן היה "אוהב שלום ורודף שלום" כל ימיו, שהכוונה בזה שהיה אוהב תמיד לקרב השכינה אל דודה ולקשטה בתיקונין להיחוד והשלום, והיה רודף ומבטל השלום דסט״א - יתפרדו כל פועלי אוון… וזה הרמז ע״י אהר״ן: "נהר״א לה ימטא" - אור העליון והחסדים ימטי להשכינה "וברכאן דנפישין" - בבחינת "כה תברכו" כנודע…

והנה גדולים צדיקים במיתתן, כמו שאהרן הכהן העלה מיין נוקבין בחייו אל השכינה לקבל החסדים והשפעות טובות, כן ביום מיתתו העלה יותר ויותר בנפשו כנ״ל, והמשיך שפע החסדים והשפעות טובות מלמעלה להשכינה, בעת ההיא בחודש החמישי באחד לחדש. וזאת המעלה והזכות עומדת לעד, שגם ביום הזה בחדש המר הזה, בין המצרים, שהשכינה מתרחקת חלילה מבעלה, הנה זכות אהרן הכהן שנתעלה ביום הזה יעמוד לנו, להמשיך חסדים ושפע להשכינה, ומתוך צרה יצא הרווחה וימציא חנינה. ולכך נכתב יום ההוא לזכרון לדורות עולם כנ״ל.

וזה העניין של "ויעל אהרן", שמידתו התעלתה יותר דווקא ביום ראש חודש הזה, שנפתח החודש במידת אהרן.

ובאמת חז״ל רמזו לנו שמעשה החורבן נעשה לא בשנאה אלא באהבה פנימית נסתרת:

יומא נד, א-ב:

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה… אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה.

שם משמואל מסעי שנה תר״ע:

כתוב בזוה״ק (ח״ב קפו, א) דימי חודש תשרי הם ימי דין, על כן אותיותיו הן למפרע - התי״ו קודמת לשי״ן והשי״ן לרי״ש. ממילא החודש אב שאותיותיו כסדרן אל״ף בי״ת, זה מורה שהחודש הזה בתכלית החסד והרחמים.

ועל כן תמצא שמזלו אריה שהוא בימין למרכבה…

והנה מרים נסתלקה בניסן שהוא חודש של חסד, ואהרן נסתלק בר״ח אב, על כורחך לומר שבאמת הוא ג״כ חודש של חסד ועוד יותר נעלה מניסן, אך באשר החודש הזה הוא תכלית החסדים כנ״ל, היה צריך להתלבש בלבוש של דין, ועל כן נעשה בו החורבן, שבחיצוניות היה נראה דין ובפנימיותו הוא מלא רחמים.

ועל כן תמצא (יומא נד) שהכרובים היו אז "כמער איש ולויות" - אף שאמרו חז״ל שבעת הזעם הופכים פניהם, ועל כורחך לומר שבפנימיות היה הכל חסד ורחמים ורצון.

והנה אהרן שהוא בפנימיות כמבואר במהר״ל שאותיותיו הם אמצעים (אות ה״א אמצע האחדים, ואות נו״ן אמצע העשרות, ואות ר' אמצע המאות), נסתלק בחודש זה שבפנימיות הוא רחמים, ולעת״ל שתתגלה הפנימיות יהיו הרחמים מגולים ויהיה ט' באב ראש המועדות.

יש עוד יום מיוחד לחיבור כנס״י וקב״ה:

בני יששכר, תשרי מאמר יג אות א:

רז״ל (סוכה נה, ב) נתנו טעם למה בכל ימי החג מקריבין הרבה פרים וביומא תמינאה (=שמיני עצרת, יום שמחת תורה בא״י) פר אחד איל אחד, ואמרו במשל למלך שעשה סעודה לכל עבדיו כמה ימים, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך, עיין שם דבריהם.

הנה יש להתבונן, אדרבא כיון שהוא אוהבו אצלו אדרבא מהראוי להגדיל ולהאריך עמו בסעודה יותר ויותר? ! וגם מהו הטעם "כדי שאהנה ממך"? אבל המשכיל על דבר סוד שמיני עצרת הוא עיקר יום הנרצה ליחודא שלים [זוה״ק ח״ג רי״ד ע״ב], וזהו הנרצה עשה לי סעודה קטנה, שלא להאריך בהנאת הסעודה כי אני מבקש לעשות הסעודה בחפזון, כי רצוני ליהנות ממך כביכול בקירוב בשר ולא יתערב זר בשמחתינו, הבן הדבר.

ואכן יום שמיני עצרת כנגד יום ט' באב:

רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק אות קעא:

וידוע כנגד כ״ב ימים שבין המצרים - הם מראש השנה עד שמיני עצרת… וידוע דטעם סוכה הוא החיסיון בה' והביטחון בו. ונגד ט' באב הוא שמיני עצרת שאמרו ז״ל (תנחומא פנחס טז): "פר אחד וכו' - אני ואתם", כמו לעתיד (דברים לב, יב): "ה' בדד ינחנו" וגו' ממש היפך ט' באב.

כל שנה יום שמחת תורה הוא יום השיא של השמחה בה' ויחוד השלם, ואילו יום ט' באב מסמל את הריחוק והחורבן. אולם הקשר בין הימים מלמד שגם יום ט' באב בפנימיותו הוא יום של יחוד, ואולי אף גבוה יותר (ע״ש בר״צ בהרחבה שמש״כ בחז״ל שהוא יום מוכן לפורענות היינו שזה יום מוכן לפירעון ושפע עצום אלא שכשאין כלים לקבלם זה הופך ח״ו לרועץ ונשברים הכלים ע״ש ואכמ״ל). ועל כן נבחר דווקא הוא להיות יום הפורענות והדין, כדי שהדין יהיה ממותק, ע״י מידת אהרן, שהוא מנהיג החודש הזה.

והנה השנה התהפך הדבר, שגם יום שמחת תורה הפך ליום של צרה, שהפרעות שחווינו השנה היום ביום שמחת תורה, ואולי רמז הדבר, שנבחר דווקא יום שמחת תורה ליום של פורענות גדולה, להורות שלמרות שהיה נראה הסתר פנים גדול, בפנימיות לא היה זה אלא מתוך אהבה גדולה שתוביל לתיקון גדול ועצום, בב״א.

אהרן הכהן, החורבן ופרעות שמחת תורה

במדבר פרק לג:

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.

אילת השחר במדבר לג, לח:

בחדש החמישי באחד לחדש - יום פטירת אהרן הוא תאריך הפטירה היחיד שנזכר בתורה, ובוודאי יש טעם לזה.

העמק דבר, שם:

בחדש החמישי באחד לחדש. לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן, ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לְשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה על ידי אהרן הכהן הראש, ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש.

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ה:

כתיב (ירמיה לט, ב): "בתשעה לחדש הובקעה העיר" ואת אמר הכין? א״ר תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן. הה״ד (יחזקאל כו, א): "ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח" מהו האח? אין תימר בא' באב - עדיין לא נשרף… אלא קלקול חשבונות יש כאן… בין כמ״ד בתשעה לחדש בין כמ״ד בי״ז מה ביניהון? כ״א יום, מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ״ק. א״ר אבונה: סימנא (ירמיה א, יא): "מקל שקד אני רואה" - מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ״א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ״א יום. מ״ד בט' לחדש - בא' באב חרב הבית, מ״ד בי״ז – בט' באב חרב הבית.

רש״י דברים י, ו:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" - וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה? והלא ממוסרות באו לבני יעקן! שנאמר: "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן". ועוד, שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת! צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר! אלא אף זו מן התוכחה: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם… ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם.

של״ה מסכת תענית פרק תורה אור:

אחר מדבר סיני היו שני מסעות: קברות התאוה - התחילו לקלקל, אבל עדיין לא נעשה רושם עד רתמה, שמשם נשתלחו המרגלים והוקבעה בכיה לדורות. ומרתמה עד הר ההר תמצא עשרים מסעות, כנגד עשרה מסעות שנסעה שכינה, וכנגדם גלו סנהדרין עשר גלויות (ראש השנה לא א).

'ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש', על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו, ב). וכשמת - חזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בתשעה באב, ועשו הספד.

נדרים לה, ב:

איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא? למאי נפקא מינה? למודר הנאה, אי אמרת דשלוחי דידן הוו - הא מהני ליה ואסור, ואי אמרת שלוחי דשמיא - שרי, מאי?

קידושין כג, ב:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני - שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?

תוספות ביומא יט, ב:

תימה דבפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו, וקאמר ת״ש ת״ש טובא התם ולבסוף לא איפשיטא, ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא? …

ולי נראה, דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי ס״ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל - מי איכא מידי כו'. והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן (גם) קצת, דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, או שלוחי דרחמנא דווקא…

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יב:

"הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום" – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון" (מלאכי ב, ו).

רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ורבים השיב מעון"? כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע באדם רשע ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום? ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.

וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו בני, ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו? שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה.

לכך נאמר: "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט)…

מגילה יג, ב:

דאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים". אבל אומות העולם אינו כן, מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר: "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא".

רמח״ל דעת תבונות אות קלח:

כי הנה קרא כתיב: "כאשר ייסר איש את בנו ה' -להיך מיסרך", והיינו כי אין המוּסר שהקב״ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת.

ושתי תולדות טובות יוצאות מן השורש הזה:

א - שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר;

והשנית - שכיון שאפילו בשעה שהקב״ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהיטיב, לפעמים אם יראה שאין כוח בנשפטים לסבול המשפט - יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי, והוא עניין (ע״ז ג, ב): "עומד מכסא דין ויושב על כיסא רחמים".

תפארת שלמה במדבר פרשת מסעי:

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' בחדש החמישי באחד לחדש". הנראה לרמז בעניין זה שהזכיר הכתוב יום מיתתו של אהרן בחדש ההוא ולא נאמר כן יום מיתת שאר הצדיקים בתורה. דהנה אנו אומרים בזמירות ליל שבת: "נהרא לה ימטא וברכאן דנפישין…". הרמז נהר״א - הוא אותיות אהר״ן, כי כבר נודע שאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא (=השושבין של כנסת ישראל), ומשה שושבינא דבעלה (=השושבין של הקב״ה). והוא כאשר אהרן היה "אוהב שלום ורודף שלום" כל ימיו, שהכוונה בזה שהיה אוהב תמיד לקרב השכינה אל דודה ולקשטה בתיקונין להיחוד והשלום, והיה רודף ומבטל השלום דסט״א - יתפרדו כל פועלי אוון… וזה הרמז ע״י אהר״ן: "נהר״א לה ימטא" - אור העליון והחסדים ימטי להשכינה "וברכאן דנפישין" - בבחינת "כה תברכו" כנודע…

והנה גדולים צדיקים במיתתן, כמו שאהרן הכהן העלה מיין נוקבין בחייו אל השכינה לקבל החסדים והשפעות טובות, כן ביום מיתתו העלה יותר ויותר בנפשו כנ״ל, והמשיך שפע החסדים והשפעות טובות מלמעלה להשכינה, בעת ההיא בחודש החמישי באחד לחדש. וזאת המעלה והזכות עומדת לעד, שגם ביום הזה בחדש המר הזה, בין המצרים, שהשכינה מתרחקת חלילה מבעלה, הנה זכות אהרן הכהן שנתעלה ביום הזה יעמוד לנו, להמשיך חסדים ושפע להשכינה, ומתוך צרה יצא הרווחה וימציא חנינה. ולכך נכתב יום ההוא לזכרון לדורות עולם כנ״ל.

יומא נד, א-ב:

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה… אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה.

שם משמואל מסעי שנה תר״ע:

כתוב בזוה״ק (ח״ב קפו, א) דימי חודש תשרי הם ימי דין, על כן אותיותיו הן למפרע - התי״ו קודמת לשי״ן והשי״ן לרי״ש. ממילא החודש אב שאותיותיו כסדרן אל״ף בי״ת, זה מורה שהחודש הזה בתכלית החסד והרחמים.

ועל כן תמצא שמזלו אריה שהוא בימין למרכבה…

והנה מרים נסתלקה בניסן שהוא חודש של חסד, ואהרן נסתלק בר״ח אב, על כורחך לומר שבאמת הוא ג״כ חודש של חסד ועוד יותר נעלה מניסן, אך באשר החודש הזה הוא תכלית החסדים כנ״ל, היה צריך להתלבש בלבוש של דין, ועל כן נעשה בו החורבן, שבחיצוניות היה נראה דין ובפנימיותו הוא מלא רחמים.

ועל כן תמצא (יומא נד) שהכרובים היו אז "כמער איש ולויות" - אף שאמרו חז״ל שבעת הזעם הופכים פניהם, ועל כורחך לומר שבפנימיות היה הכל חסד ורחמים ורצון.

והנה אהרן שהוא בפנימיות כמבואר במהר״ל שאותיותיו הם אמצעים (אות ה״א אמצע האחדים, ואות נו״ן אמצע העשרות, ואות ר' אמצע המאות), נסתלק בחודש זה שבפנימיות הוא רחמים, ולעת״ל שתתגלה הפנימיות יהיו הרחמים מגולים ויהיה ט' באב ראש המועדות.

בני יששכר, תשרי מאמר יג אות א:

רז״ל (סוכה נה, ב) נתנו טעם למה בכל ימי החג מקריבין הרבה פרים וביומא תמינאה (=שמיני עצרת, יום שמחת תורה בא״י) פר אחד איל אחד, ואמרו במשל למלך שעשה סעודה לכל עבדיו כמה ימים, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך, עיין שם דבריהם.

הנה יש להתבונן, אדרבא כיון שהוא אוהבו אצלו אדרבא מהראוי להגדיל ולהאריך עמו בסעודה יותר ויותר? ! וגם מהו הטעם "כדי שאהנה ממך"? אבל המשכיל על דבר סוד שמיני עצרת הוא עיקר יום הנרצה ליחודא שלים [זוה״ק ח״ג רי״ד ע״ב], וזהו הנרצה עשה לי סעודה קטנה, שלא להאריך בהנאת הסעודה כי אני מבקש לעשות הסעודה בחפזון, כי רצוני ליהנות ממך כביכול בקירוב בשר ולא יתערב זר בשמחתינו, הבן הדבר.

רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק אות קעא:

וידוע כנגד כ״ב ימים שבין המצרים - הם מראש השנה עד שמיני עצרת… וידוע דטעם סוכה הוא החיסיון בה' והביטחון בו. ונגד ט' באב הוא שמיני עצרת שאמרו ז״ל (תנחומא פנחס טז): "פר אחד וכו' - אני ואתם", כמו לעתיד (דברים לב, יב): "ה' בדד ינחנו" וגו' ממש היפך ט' באב.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

וזאת הברכה בשמחת תורה

בס״ד

במשנה במגילה ל, ב נמנו הקריאות בתורה במועדים, שם מובא שביו״ט הראשון של חג קורין בפרשת המועדות שבתורת כהנים ובשאר ימות החג בקרבנות החג, ולא התבאר שם יחוד קריאה לשמיני עצרת. בגמרא שם לא, א בברייתא נאמר שביו״ט האחרון קורין כל הבכור ולמחרת ביו״ט שני קורין וזאת הברכה.

ויל״ע האם יש בזה מחלוקת בין המשנה וברייתא או שמא גם המשנה סוברת כהברייתא, וא״כ צ״ע מדוע לא הוזכרו הדברים. כמו כן יל״ע בארה״ק ששמיני עצרת הוא רק יום אחד מדוע קורין וזאת הברכה כמבואר בשו״ע (תרסח, ב) ולא כל הבכור.

ובתוספתא (מגילה פ״ג ה״ד) נאמר שבשמיני קורין וביום השמיני – היינו קריאת הקרבנות. וכתב המנחת ביכורים שהיינו לקריאת המפטיר אבל עיקר הקריאה הוא פרשת עשר תעשר – כל הבכור. אלא שהדברים תמוהים מדוע לכל המועדים מובאת עיקר הקריאה ואילו לשמיני עצרת מובאת רק קריאת המפטיר, ולולא דמסתפינא הווא אמינא שהיו קוראין רק את פרשת קרבן היום חמישה פעמים כדרך שקורין בחוה״מ את פרשת הקרבן של אותו יום. וראה במחזור ויטרי (ח״ב עמ' 441 סי' שפ) שהביא את התוספתא וכתב על כך "אלמא לא פסיק ותני אלא בקרבן המיוחד לשמו של יום." נראה שאכן כך הבין גם כן. אמנם האריך שם שכל זה נכון רק כשחוגגים יו״ט אחד ולא שנים, שאז כל הסדר משתנה.

ובכלל בטעם קריאת וזאת הברכה כתב הר״ן (יא, א מדה״ר) ששמיני עצרת הוא חותם את כל המועדות ולפיכך חותמין בו בברכת משה רבינו שבירך את ישראל, והדבר צ״ב. ובחידושיו למגילה כתב הר״ן שזו קריאת סיום התורה. ורבנו מנוח על הרמב״ם (תפילה יג, יב) כתב הטעם: "לכבוד משה רבנו ולכבוד התורה תקנו שסדר וזאת הברכה לא יהיה נקרא בשבת אלא יהיה מיוחד ליום אחרון של חג שהוא יום שמחה יתירה, וקראוהו יום שמחת התורה." והוסיף שנהגו לעשות ביום זה סעודות גדולות ומיני מעדנים לכבוד סיום התורה.

ובמחזור ויטרי (סי' שפה) כתב שזה "כדי לסמוך שמחת התורה שזכו לסיימה לשמחת החג, שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת, לפי ששמחת החג מרובה. ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה, שביו״ט האחרון היתה ברכת המלך, כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה. וקריית ענין החג הקדמנוהו כבר מיום ראשון של שמיני עצרת, לפי שהוא עיקר." וכן כתב האבודרהם (שמחת תורה ד״ה ליל תשיעי) שזה ע״ש הברכה של שלמה המלך, ולכן קורין ברכת משה רבנו ע״ה.

נראה לטעם זה של רבנו מנוח הר״ן בחידושיו והטעם הראשון של המחזור ויטרי שתחילה קבעו את תאריך סיום התורה וממנו נקבע ממילא התאריך של התחלת קריאת התורה. ובאמת לטעם זה אין קשר מיוחד לעניינו של יום עם קריאה זו, אלא זהו חיבור של שני ימים, האחד – יו״ט שני של שמיני עצרת, והשני סיום קריאת התורה. לעומת זאת לטעם השני של המחז״ו והאבודרהם עניינו של יום מתאים לקריאה זו.

והנה על שמיני עצרת נאמר בגמרא מגילה שם שקורין בו "כל הבכור, מצות וחוקים ובכור" ומפרש רש״י שבפרשה זו יש מצוות הרבה הנהוגות באותו זמן בחג – חג האסיף "ועת שהעניים צריכין לאסוף מאכל לביתם". כלומר זו קריאה שמתאימה לקדושת היום.

וכתב המשך חכמה (וזאת הברכה ד״ה בשמחת תורה) שעניין קריאת וזאת הברכה אינו רק משום סיום התורה, אלא שייך לקדושת היום. והנפק״מ בזה הוא למנהג ארץ ישראל שהיו מסיימים את התורה אחת לג' שנים, שבכל זאת בשמחת תורה היו קוראים וזאת הברכה. והטעם הוא ששמיני עצרת הוא כנגד ייחודו של עם ישראל כד' חז״ל, וגם פרשה זו מלמדת על ייחוד ישראל והתורה, שכל או״ה לא רצו לקבל את התורה וכו'. ותורה ציווה לנו משה מורשה וכו', שלמדו חז״ל (סנהדרין) שנכרי אסור בלימוד תורה או משום שיש בזה בחינת גזל או גילוי עריות, ע״ש.

וראה עוד במשנת יעב״ץ (או״ח סי' עב אות ג) שכתב ששני הלכות הן בקריאת וזאת הברכה האחת משום קדושת היום והשניה משום סיום התורה, ולשני הלכות אלו הפטרות שמתאימות להן, וזה היסוד לשני המנהגים של ההפטרות – בברכת שלמה שהוא המתאים לקריאה משום קדושת היום, או לסיום התורה – ההתחלה בויהי אחר מות משה. לפי זה מה שאנו נוהגים להפטיר בויהי אחר וכו' זה משום שאנו תופסים לעיקר את הקריאה כמסיימת את התורה. לעומת זאת החיד״א בברכי יוסף (סי' תרסח שיורי ברכה) כתב שעניין קריאת וזאת הברכה הוא כלל לא משום הרגל אלא רק משום סיום התורה, ושלמנהג ארץ ישראל לא היו קוראים בשמיני עצרת וזאת הברכה אלא רק כל הבכור שהיא הקריאה השייכת לקדושת הרגל. משום כך לדעתו בשמיני עצרת בחו״ל קוראים דווקא כל הבכור, שאנו בקיאים בקיבועא דירחא וזה עיקר הרגל, ורק בתשיעי – שמחת תורה יקראו וזאת הברכה. אלא שאם כן יש להקשות לשיטתו מדוע בארץ ישראל לא יקראו את הקריאה השייכת לעיקר קדושת הרגל.

עניינה של הברכה של שמיני עצרת מובא בגמרא סוכה (מז, א) "שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה", ומבואר שם (עמוד ב) שברכה היינו ברכת המזון ותפילה, כלומר שמזכירים בברכת המזון ובתפילה את "יום שמיני חג העצרת הזה". אלא שהגמרא (שם מח, א) מביאה ברייתא נוספת ששמיני רגל בפני עצמו לענין כמה דברים וגם "ברכה בפני עצמו", ורש״י (ד״ה ברכה לעצמו) מפרש תחילה בהתאם לנאמר לעיל שהכוונה לייחוד בתפילה "את יום השמיני", ומביא עוד שהדבר מבואר בתוספתא (סוכה פ״ד ה״י) שהיו מברכים את המלך, כפי שנאמר (מלכים א ח, סו) "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך" וזה זכר לחנוכת המקדש שהעם ברך את המלך, והוסיף רש״י (ראש השנה ד, ב ד״ה פז״ר קש״ב): "ברכה לעצמה, מברכין היו את המלך זכר לחנוכת הבית שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, כך מפורש בתוספתא דסוכה", (ראה גם בריטב״א מז, א). ורבנו חננאל, הרי״ף (כג, א) וכן רבנו תם בתוספות (שם ד״ה רגל), רא״ש (פ״ד סי' ה), ריטב״א. פרשו כפירוש הראשון של רש״י דהיינו בתפילה וברכת המזון, שלשיטת רש״י תמוה מה עניין של ברכה "בפני עצמו" הרי ביתר ימי החג לא ברכו את המלך. ולעומת זאת המאירי (ר״ה ה, א) כתב שמה שנלמד משם הוא חיוב לינה, שרק לאחר החג שלחו את העם לבתיהם, וכן נראה מדברי התוספות (חגיגה יז, ב ד״ה דכתיב) שכתבו שכן מצא רבנו עזריאל בתוספתא.

הפייט במערבית לשמחת תורה מאת יצחק הקטן שורר כדעת רש״י: "שמיני סוכם לשלוח מלך, עת ויברכו את המלך, ביום השמיני."

בספר מלכים שם מסופר שאחר שחגגו שבעת ימים את חנוכת המקדש, ומיד אחר כך חגגו עוד שבעת ימים של חג הסוכות, ואז "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו." וצ״ב מה ענין ברכה זו שברכו את המלך. והמלבי״ם כתב שכל ימי חנוכת המקדש וחג הסוכות היה חוגג "בעבור כל העם לכבוד החינוך, וזה נפסק בשמיני עצרת, ומזה הבינו דשמיני רגל בפ״ע ויברכו את המלך ברכה בפני עצמו".

חנוכת המקדש נקבעה לחג הסוכות, כך מבואר שם (פסוקים א-ב) ששלמה מקהיל את את מנהיגי העם להעלות את ארון ברית ה' למקדש, ואז "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החדש השביעי". וכבר מדייק שם המלבי״ם ששלמה מקהיל את המנהיגים, אבל העם מתקבץ מאליו גם הוא "וזה היה גם כן לכבוד המלך", "שהגם שלא היה מוטל עליהם אז מצות עליה לרגל בכל זאת רצו לחוג את החג בעיר הקודש ולראות באפריון אשר עשה המלך שלמה." נראה מדבריו שחיוב עליה לרגל היה יכול להיות רק אחר חנוכת המקדש, ולכן לא היו חייבים אז בזה, ואם נקהלו היה זה משום שרצו לכבד את המלך שלמה עצמו.

ונראה ששלמה המלך לא רצה להזמין את כל העם אלא את המנהיגים, משום ששמחות שקשורות לבית המקדש הם שמחות ששייכות לגדולי העם, והרי זה כפי שמצאנו במשנה ביחס לשמחת בית השואבה (סוכה פ״ה מ" נא, א) שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם וכו'." וכתב הרמב״ם (לולב ח, יד): "ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע." ולא מצאנו מקור לכך וטעם לכך. וניתן ללמוד את הדבר ממה ששלמה שתכנן את חגיגת חנוכת המקדש, שבניינו הסתיימה בחודש חשון כמבואר בפסוקים (מלכים א ו, לח) שבניית הבית הסתיימה בחודש בול הוא החודש השמיני, - לחודש תשרי, לחג הסוכות דווקא, והוא הזמין לשמחה זו רק את זקני העם ומנהיגי – הלוא המה החכמים ואנשי המעשה המוזכרים ברמב״ם.

והנה הטעם לדחיית חנוכת המקדש י״ל ע״פ מה שהכתוב אומר "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג, הוא החודש השביעי" (מלכים א ח, ב). ובביאור משמעות השם "ירח האתנים" נחלקו חז״ל בגמרא ראש השנה (יא, א) שלדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ובו גם נולדו האבות, אתנים היינו היינו ירח שבו נולדו בו איתני עולם "והאיתנים מוסדי ארץ" (מיכה ו, ) ולרבי יהושע שסובר שבניסן נברא העולם ובו נולדו האבות אתנים היינו "דתקיפי במצוות", והיינו שיש בו מצוות רבות, כמ״ש רש״י שם. ואולי י״ל ששלמה המלך חשב כדעת רבי אליעזר, ומשום כך המקדש שהוא כנגד כל העולמות כמבואר בספר נפש החיים (שער א פרק ) מתאים לחנכו בחודש זה שבו נברא העולם. שוב מצאתי שכן כתב רבנו הרמ״א ז״ל בספרו תורת העולה (ח״ג פרק פג)

וראה עוד בילקוט שמעוני (מלכים א רמז קפד, והוא מפסיקתא רבתי, פיסקא ותשלם כל המלאכה אות ה) שהשכינה לא שרתה על המקדש עד לחודש תשרי שבו נולד אברהם שהוא נקרא איתן, והיו ישראל מדברים וטוענים ומרננים כנגד שלמה על כך שלא שרתה שכינה משום שהיה בנה של בת שבע. הרי שגם למדרש זה הקב״ה דחה את החנוכה לחודש תשרי על פי דעת רבי אליעזר.

שלמה כאמור מזמן לחנוכת המקדש רק את אותם חכמי ישראל וזקניו, אולי זה מתוך הבנה שרק הם הראויים להשתתף במעמד נשגב זה, במעמד של השראת השכינה בעולם, שבו אכן נשלמת המגמה האלקית, ומוכן העולם לקראת השלב הבא לתכליתו. אלא שעם ישראל מסרב לקבל את החלוקה הזאת בינו למנהיגיו ומגיע גם הוא. אכן גם בשמחת בית השואבה מדגיש הרמב״ם שכולם מגיעים לראות ולשמוע. אך הנביא לא כותב שעם ישראל נקהל אל המקדש ואל ירושלים ואל ארון ה' אלא דווקא אל המלך שלמה ומדוע כך דווקא.

אולי אפשר להסביר זאת על פי דברי הרמב״ם (מלכים א, א) ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה. ועניינו של מלך קשור ביחוד לבנית בית המקדש, כפי שמוצאים אנו בגמרא בבא בתרא (ד, א) ביחס לבנין בית המקדש על ידי הורדוס ע״ש. ואפשר שעם ישראל ביקש לומר לשלמה המלך שמלכותו נכונה רק על העם כולו, ואם הוא לא יהיה שם אזי שליחותו כמלך לבנין בית המקדש חסרה את התוקף שלה, ולכן הם נקהלים אל המלך שלמה, להיותו מלך, ורק כך יש לו התוקף והיכולת לבנות בית המקדש, בהיותו לב כל קהל ישראל (רמב״ם מלכים ג, ו). וראה עוד בברייתא של סדר עולם (פרק טו) שדרשו על פסוק זה שאין השכינה שורה אלא בהקהל.

חנוכת המקדש מסתיימת בחגיגת חג הסוכות כפי שנאמר (שם פסוק סה): "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול, מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים, ושבעת ימים ארבעה עשר יום." כאן לא מתואר שלמה כמלך אלא רק בשמו. משום שאת החג הוא צריך לחוג לא רק כמלך אלא ככל אדם מישראל, אלא אחר כך שהוא משלח את העם אז העם מברך "את המלך", ולא את "שלמה".

נראה שאכן לאחר סיום שבעת ימי חנוכת המקדש מתחילים שבעת ימי החג שבהם עם ישראל נשאר מאוחד יחד עם מלכו, ואם כי הוא חש בחג כאחד האדם, עמו נשאר עמו. אותה רוממות קודש של האחדות שבאה לידי ביטוי בחנוכת המקדש המשיכה עמם גם בימי חג הסוכות. זו היתה רוממות מיוחדת של חיבור אל המלכותיות הישראלית, כפי שמתבטא הדבר בתחושת הסיום של האירוע "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו", וכאן יש רמז למה שאירע שם כמבואר בגמרא מועד קטן (ט, א) שבשעה שבקש שלמה להכניס את הארון למקדש דבקו שערים זה בזה, ורק אחר שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך נענה, ופניהם של שונאי דוד הושחרו. עם ישראל באירוע זה עבר תהליך של דבקות במלכות בית דוד ובחג הסוכות שלמה מבקש מהם לחוג את החג כאחד האדם.

אלא שבסיומו הוא נפרד מהעם – ביום השמיני דווקא, ולא כדברי המלבי״ם שאז ביקש להיות לבדו, אלא להיפך, לאחר שבעת ימים של חג יחד עם העם אבל לא בדגש על מלכותיות, ביום זה הוא חזר להיות מלך, וכך נפרד מהם. הדבר מובנים על פי הלכה שנלמדה מסיפור זה של השילוח של שלמה את העם. הנה כתב הר״ן (ג, ב מדה״ר ד״ה כתיב) "פירוש שמיני של חג הוא כ״ב בחדש. הרי שלקחו רשות משלמה, לפי שהיה בדעתם לשוב לבתיהן ביום כ״ג. ומפני שנשארו שם היום ההוא ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם שניה ביום כ״ג. אבל ביום כ״ג אע״פ שלנו הלילה אחר כ״ב לא היו צריכין לקחת רשות, משום דאדעתא דהכא שיסעו למחר שיהיה כ״ג לקחו רשות." (ע״ש עוד בהגהת הב״ח אות ל משכ״ב.) והדבר נפסק בשו״ע (יו״ד רמב, טז) על ידי הרמ״א: "והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר צריך לחזור וליטול ממנו רשות, ודווקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר, אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות אין צריך לחזור וליטול ממנו רשות." והט״ז (ס״ק ט) שם מבאר שנטלו רשות ביום כ״ב להפטר ביום כ״ג אלא שאז חזרו בם ונשארו ביום כ״ג ורצו לחזור לבתיהם ביום כ״ד ולכן נטלו שוב רשות ביום כ״ג – כמבואר בדברי הימים. פרידת תלמיד מרבו אינה סתם עזיבה, היא חייבת להיות מסודרת, רק כך תמשיך ההשפעה על התלמיד, רק כך הוא יוכל להמשיך ולינוק מתורת רבו. כל פרידה שנעשית בחטף ללא הכנה משולה לכריתת אבר ממקום חיותו.

עם ישראל לפני צאתו לדרך חייב ליטול רשות מרבו – משלמה המלך, אמנם את החג הוא חגג יחד עמם כשלמה, אבל עתה, עת הפרידה הוא צריך להיפרד מהם כרב הנפרד מתלמידיו ורק בצורה רשמית שכזאת, לאחר נטילת רשות הפרידה אפשרית. אלא שזה תמוה מדוע נפרדו משלמה ביום כ״ב יום קודם לחזרה המתוכננת ולא באותו יום שבו בקשו לחזור ביום כ״ג. ונראה שיש לדייק עוד בדברי הכתוב, ששלמה שילח את העם ביום השמיני, ולא כתב שהעם בא ליטול רשות ממנו, שכך היה צריך להיות על פי דין.

נראה מזה שאכן עם ישראל מלכתחילה רצה ליטול רשות ביום כ״ג – באותו יום שבו הם בקשו לשוב לביתם, לפני היציאה ליטול רשות. אלא ששלמה הוא זה שהקדים את הפרידה וערך את המעמד ביום שמיני עצרת. וי״ל שזה משום ששמיני עצרת הוא יום של פרידה, נפרדים מקוב״ה לאחר כל ימי החג ששהינו יחד עמו, וביום זה לפני שעוזבים אומר הקב״ה עשו עמי עוד סעודה קטנה כדי שאפרד ממכם. צריך גם לדעת היאך נפרדים, היאך עוזבים בדרך שהקשר לא ינתק וימשך גם הלאה. שהקדושה תמשיך אתנו גם לאורך הימים שבהם נהיה רחוקים ממנו ית' עד אשר נבוא שוב למפגש מחודש של קראוהו בהיותו קרוב שוב. ושמיני עצרת הוא היום שבו אנו לומדים זאת. בשמחה ולא בעצבות, מתוך דבקות וחיבור פנימי אל המהות.

הרי זהו שאמר הפייט במערבית לליל שמיני עצרת, לפני ברכת גאל ישראל: "מחיל אל חיל הולכים, נסעו מסוכה ולשמח בשמיני נמלכים, סבר יהבם עליך משליכים, עוזר ישראל וגואלו ממליכים". ענין של הימלכות הוא נטילת רשות, כמבואר בגמרא ברכות ( ) על תפילת הדרך בדברי אליהו לאחוה דרב סלא חסידא, "וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא", והיינו נטילת רשות, כמו שכתב רש״י שם. ופירש זאת אדמו״ר המהרי״ד מבעלזא (אהבת חיים על המועדים להגרח״י דייטש זצ״ל שמיני עצרת אות מה) בשם הק' ר' אורי מסטרעליסק שאחר שזכינו לקיים מצוות סוכה ולהמשיך על עצמנו קדושה איך נוכל למצוא מקום בבית, וזה החסד של שמיני עצרת, היינו שבמעמד הפרידה אנו מסגלים את כל מה שספגנו מקדושת הימים הללו, ומתוך כך אנו מסוגלים להמשיך אותם גם אל המשך סדרי החיים הבאים עלינו לטובה.

משום כך שלמה המלך יוזם בעצמו את הפרידה והוא שמשלח את העם בשמיני עצרת, כדי לעשות את זה מתוך סגולת היום. עם ישראל במעמד זה של פרידה מברך את המלך. הברכה היא דווקא למלך משום שהמעמד נעשה כעת מול מלך ולא מול שלמה שהיה עמם כל ימי החג, ואכן בהתאם לכך היא ההלכה של אדם שנפטר מרבו ונוטל רשות.

מעמד זה של פרידה הוא מעמד של ברכה, והמעמד של הברכה הוא שמי שנפרד הוא שמברך. משום כך עם ישראל הוא שנפרד משלמה, שלמה נשאר במקומו, בביתו שבירושלים, ועם ישראל הוא שעוזב אותו לפיכך הוא זה שמברך את שלמה. כך הוא גם אצל משה רבנו, הוא שנפרד מעם ישראל, הוא זה שעוזב אותם. הוא זה גם שמברך אותם. למעמד זה של הפרידה מתכנסים כל האורות וכל השפע שנתאסף ונאגר במהלך כל התקופה שבהם שהו הכל ביחד, הכל מתרכז לנקודה תמציתית אחת, שאליה מתכנסים כל הזיכרונות, כל התחושות והרגשות, כל ההבנות והתודעה המשותפת. ואז מתוך החוויה הגדולה והעזה הזאת מתרחש תהליך של הפרדות שהצד שנפרד לוקח עמו את כל מה שנאסף עד לאותו רגע, במטרה להמשיך ולחיות עם אוצר זה גם אחר כך.

זהו שאמר הפייט במערבית לשמחת תורה: "שמיני קול שמע באהבה, רנת בית השואבה, ביום השמיני." ולכאורה תמוה מה ענין שמחת בית השואבה לכאן. אבל הענין ש״שמע" פירושו איסוף" וישמע שאול את העם וכו'. וביום זה – היום השמיני אנו אוספים את כל שמחת בית השואבה של כל החג.

עת פרידה זה הנפרד הוא שמברך את הנשאר במקומו שימשיך לגדול ולהתמלא ולהתעצם לקראת המפגש הבא. משום שאין פרידות מוחלטות, עם ישראל ימשיך לפגוש את שלמה בעלותו לרגל, וגם משה רבנו ממשיך לפגוש את עם ישראל, - בתורה. זכרו תורת משה עבדי, ומשה שפיר קאמרת. משה מברך את עם ישראל, כדי שכשישוב לפגוש אותו בכל בית מדרש ובכל ישיבה יהיה תלמוד תורה כל כך גדול עד שמשה עצמו לא יבין את הנלמד, כפי שנאמר בגמרא ( ) שאירע כשמשה הגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא ולא הבין מה אומר ונחה דעתו כשאמר שזו ההלכה מסורה מפי משה מסיני.

תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. אנו חוזרים ומזכירים את משה במפגש עמו כל יום. מפגש זה נערך ביחוד אל מול המתנה שקבלנו ממשה. הדבר מבואר בגמרא נדרים (לח, א) על הפסוק טוב עין הוא יבורך אמרו חז״ל שמשה רבנו נתן לעם ישראל מתנה מיוחדת שהייתה שייכת לו ולזרעו – פלפולה של תורה. פלפול זה הוא היכולת לעמוד על עומק דברי תורה מתוך קשיים ומאמצים, מתוך הסתר וכיסוי ומחשכים. התורה שייכת לכל אחד, כפי שאמרו חז״ל במדרש ויקרא רבה (פרשה ט אות ב) שעם הארץ כעס על ר' ינאי שדבר אליו בצורה לא מכובדת ואמר לו שבתורה לא נאמר "מורשה קהילת ינאי" אלא "קהילת יעקב" – התורה שייכת לכל, לכל אדם באשר הוא. אדמו״ר בעל התכלת בספרו סוד ישרים (שמחת תורה אות מא) מבאר שמשה רבנו קבע בעומק נפשו של כל אדם מישראל את חלקו המיוחד לו בתורה, ובאמצעות מאמץ הוא יוכל לחשוף אותו. והוסיף ואמר לבאר את דברי הגמרא (נדרים פא, ) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שאין הכוונה לעניים בכסף ובחומריות אלא עניים בתורה, "אלא על כרחך שמעומק הלב של ישראל אינו נפסק מעולם הדברי תורה".

משה רבנו מאפשר לנו להיפגש עמו שוב באמצעות מתנתו – פלפולה של תורה, המאמץ שאינו מתפשר לעמול ולמצוא את החלק של כל אחד. אז אנו מחדשים שוב את הקשר שלנו אל משה רבנו נותן התורה, ומתוך המפגש הזה זוכים לדבקות בקב״ה.

זו הברכה וזו הקריאה היא מעיקר קדושתו של יום זה דייקא – היום השמיני, ומשום כך בארץ ישראל מעדיפים את קריאת וזאת הברכה על פני קריאת כל הבכור שעוסקת במצוות שקשורות בתקופה זו.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות