אהרן הכהן, החורבן ופרעות שמחת תורה
במדבר פרק לג:
וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.
הרב שטיינמן - אילת השחר במדבר לג, לח:
בחדש החמישי באחד לחדש - יום פטירת אהרן הוא תאריך הפטירה היחיד שנזכר בתורה, ובוודאי יש טעם לזה.
העמק דבר, שם - קשר לגריעותא:
בחדש החמישי באחד לחדש. לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן, ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לְשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה על ידי אהרן הכהן הראש, ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש.
הנצי״ב קושר בין מיתת אהרן שהוא סמל למקדש לבין חורבן בית המקדש. אולם לדעתו הקשר הוא לגריעותא, שמיתת אהרן היא ביטוי לחולשת המקדש בחודש הזה והאפשרות להביא ח״ו לחורבנו.
האמנם?
מכמה מקורות אנו רואים שהקשר אינו רק ב״חודש" אלא בחיבור התאריכים של מיתת אהרן והחורבן ממש, הן של א' באב והן של ת״ב:
תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ה – קישור החורבן לא' באב:
כתיב (ירמיה לט, ב): "בתשעה לחדש הובקעה העיר" ואת אמר הכין? א״ר תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן. הה״ד (יחזקאל כו, א): "ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח" מהו האח? אין תימר בא' באב - עדיין לא נשרף… אלא קלקול חשבונות יש כאן… בין כמ״ד בתשעה לחדש בין כמ״ד בי״ז מה ביניהון? כ״א יום, מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ״ק. א״ר אבונה: סימנא (ירמיה א, יא): "מקל שקד אני רואה" - מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ״א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ״א יום. מ״ד בט' לחדש - בא' באב חרב הבית, מ״ד בי״ז – בט' באב חרב הבית.
הרי שהיתה ספירה מוטעית שב א' באב נחרב הבית, והוא יום פטירת אהרן ממש!
רש״י דברים י, ו – קישור ההספד על אהרן לט' באב:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" - וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה? והלא ממוסרות באו לבני יעקן! שנאמר: "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן". ועוד, שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת! צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר! אלא אף זו מן התוכחה: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם… ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם.
של״ה מסכת תענית פרק תורה אור:
אחר מדבר סיני היו שני מסעות: קברות התאוה - התחילו לקלקל, אבל עדיין לא נעשה רושם עד רתמה, שמשם נשתלחו המרגלים והוקבעה בכיה לדורות. ומרתמה עד הר ההר תמצא עשרים מסעות, כנגד עשרה מסעות שנסעה שכינה, וכנגדם גלו סנהדרין עשר גלויות (ראש השנה לא א).
'ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש', על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו, ב). וכשמת - חזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בתשעה באב, ועשו הספד.
הרי שמיתת אהרן קשורה ליום ת״ב ממש, שההספד על אהרן היה בת״ב, 38 שנים לאחר הבכי באותו יום בחא המרגלים: "ויבכו העם בלילה ההוא".
האם הקשר בין אהרן לחורבן הוא דווקא לגריעותא – לשליטת הס״מ במקדש, כדברי הנצי״ב?
נדרים לה, ב:
איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא? למאי נפקא מינה? למודר הנאה, אי אמרת דשלוחי דידן הוו - הא מהני ליה ואסור, ואי אמרת שלוחי דשמיא - שרי, מאי?
הגמ' מסתפקת: הכהן שמקריב את הקורבן, האם הוא מחליף את הבעלים בעמידה לפני ה' – דהיינו מביא הקרבן היה צריך לעשות את כל העבודה אלא שהתורה ציוותה שהכהן יעשה במקומנו, או שהוא שליח ה' לעשות את עבודת הקורבנות – דהיינו שמביא הקרבן מסיים את פעולתו בהבאת הקרבן ועבודת הכהן היא שליחות ה' שמקבל בשביל ה' את הקרבן ועושה כפי שהמלך ציווה אותו לעשות. והנ״מ – מודר הנאה, שאז הוא לא יכול לבצע את שליחות הבעלים.
הגמ' בנדרים מנסה לפשוט את הספק מכמה משניות וברייתות ולא מצליחה ונותר הדין לכאורה בספק.
אולם בקידושין הגמ' כאילו לא מזכירה את הספק ומביאה הכרעה ברורה:
קידושין כג, ב:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני - שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?
שליח הוא היד הארוכה של המשלח, ואין בידו כוח לעשות משהו שהמשלח אינו יכול לעשות. וכיוון שאנו לא יכולים לעבוד במקדש שהזר הקרב יומת, ברור שהוא אינו שליח הבעלים אלא שליח ה'.
שואל התוס':
תוספות ביומא יט, ב:
תימה דבפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו, וקאמר ת״ש ת״ש טובא התם ולבסוף לא איפשיטא, ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא? …
וע״ש בתירוצים השונים שיש בראשונים, ואנו נשתמש בתירוץ השני הנפלא של תוס':
ולי נראה, דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי ס״ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל - מי איכא מידי כו'. והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן (גם) קצת, דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, או שלוחי דרחמנא דווקא…
זה שהכהן הוא שליח ה' שמקבל את הקרבן מהבעלים – זה פשוט! ולכן וודאי הוא יכול לעשות את עבודת הקרבנות שהמביא אינו יכול לעשות. אבל הספק של הגמ' היה אולי הוא גם שליח של הבעלים.
במילים אחרות, דומה הדבר שאדם מביא דבר אל המלך כדי לפייסו, ויש שר מאת המלך שמקבל את הדבר ומכין אותו ע״פ ציווי המלך, אבל אותו שר – הוא אח של הנותן, שרוצה בטובתו, ועל כן, תוך כדי שליחות המלך הוא גם עושה את זה מתוך מחשבה על הנותן שאכן יהיה הנותן מרוצה לפני המלך! הכהן הוא שליח ה' אבל מי שנבחר להיות שליח ה' זה מי שכל כולו אהבה לישראל וששמותיהם חקוקות על ליבו תמיד!
אם נחריף את המשל: משל לאדם שבא למשפט והמלך בחר קטגור שייצג את המלך בתביעתו, אולם את מי הוא בחר? את החבר הכי קרוב של אותו נתבע. הנה כלפי חוץ הפרקליט התובע מייצג את התביעה, אבל בליבו הוא מלא אהבה לנתבע והוא מנהל את העסק שהתביעה תהיה לטובתו!
ועל כן הספק של התלמוד הוא שכיוון שרשמית הוא שליח רחמנא אך מתחת לפני השטח מה שמנהל אותו זה הקרבה לנותן – האם זה משפיע על הל' נדרים שיהיה אסור למודר ההנאה להיעזר בו!
נמצא שכהן הוא נציג ה' כלפי העם, אבל רק כלפי חוץ, בפנימיותו הוא למעשה גם נציג העם לפני ה' (וספק הגמ' האם לפנימיות יש השפעה הלכתית כלפי חוץ, או שזה נשאר פנימי כנ״ל).
תכונה זו מבטאת את עשיית השלום הכללית של אהרן בישראל: הפעילות החיצונית והשדר הפנימי הכפול:
אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יב:
"הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום" – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון" (מלאכי ב, ו).
רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ורבים השיב מעון"? כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע באדם רשע ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום? ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.
לכאורה אהרן היה צריך לבחור צד, הוא שהוא שליח ה' ואז הוא נוזף באותו אדם או שהוא שליח הרשעים ואז הם חשים שהוא "מכשיר" את מעשיהם. אולם אהרן הצליח להישאר אדם קדוש שהוא שליח ה' שמואס בעברות ומצד שני אוהב ממש את אותו עובר עבירה. כלפי חוץ הוא שליח ה' אבל הלב משדר חום עצום לעובר העבירה שאינו יכול שלא להרגיש זאת! וזה יצר את הכוח שלו לחבר את עם ישראל להקב״ה!
וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו בני, ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו? שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה.
גם כאן לכאורה היה צריך לבחור צד. אם את שליח של השני אז אתה בא לראשון ואומר לו "אתה לא בסדר ואתה טעית". אבל אהרן היה בא אל האחד כאילו הוא שליח של חברו, אבל שליח שדווקא מבטא את האהבה שיש לשני אליו ואת הרצון להתפייס! כלפי חוץ הוא שליח של מי שהכעיס אותי אבל כל השדר הפנימי הוא של קירוב!
והדבר היה היה ב״תורת אמת היתה בפיהו" הוא באמת דיבר בכנות אמיתית, ולא מהשפה ולחוץ, כי מצא את נקודת האמת שבכל צד, לכן היה יכול לשכנע ולחבר.
לכך נאמר: "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט)…
עתה נשוב לימי החורבן:
מגילה יג, ב:
דאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים". אבל אומות העולם אינו כן, מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר: "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא".
הרפואה לישראל היתה שהקב״ה הקדים בתחילת החודש את מיתת אהרן, כדי שכל הדין יהיה מנוהל על ידו, שהוא מנהיג את החודש הזה!
וזו הנהגה כללית בהנהגת הבורא לישראל, שהדין יוצא מהחסד שקודם לו במידות ה', והוא זה שמנהל אותו, כאב שמייסר את בנו:
רמח״ל דעת תבונות אות קלח:
כי הנה קרא כתיב: "כאשר ייסר איש את בנו ה' -להיך מיסרך", והיינו כי אין המוּסר שהקב״ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת.
ושתי תולדות טובות יוצאות מן השורש הזה:
א - שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר;
והשנית - שכיון שאפילו בשעה שהקב״ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהיטיב, לפעמים אם יראה שאין כוח בנשפטים לסבול המשפט - יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי, והוא עניין (ע״ז ג, ב): "עומד מכסא דין ויושב על כיסא רחמים".
תפארת שלמה במדבר פרשת מסעי – רבי שלמה רבינוביץ' תלמיד החוזה מלובלין והיהודי הקדוש מפרשיסחא:
"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' בחדש החמישי באחד לחדש". הנראה לרמז בעניין זה שהזכיר הכתוב יום מיתתו של אהרן בחדש ההוא ולא נאמר כן יום מיתת שאר הצדיקים בתורה. דהנה אנו אומרים בזמירות ליל שבת: "נהרא לה ימטא וברכאן דנפישין…" (=מזמור אזמר בשבחין שתיקן האר״י הקדוש). הרמז נהר״א - הוא אותיות אהר״ן, כי כבר נודע שאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא (=השושבין של כנסת ישראל), ומשה שושבינא דבעלה (=השושבין של הקב״ה). והוא כאשר אהרן היה "אוהב שלום ורודף שלום" כל ימיו, שהכוונה בזה שהיה אוהב תמיד לקרב השכינה אל דודה ולקשטה בתיקונין להיחוד והשלום, והיה רודף ומבטל השלום דסט״א - יתפרדו כל פועלי אוון… וזה הרמז ע״י אהר״ן: "נהר״א לה ימטא" - אור העליון והחסדים ימטי להשכינה "וברכאן דנפישין" - בבחינת "כה תברכו" כנודע…
והנה גדולים צדיקים במיתתן, כמו שאהרן הכהן העלה מיין נוקבין בחייו אל השכינה לקבל החסדים והשפעות טובות, כן ביום מיתתו העלה יותר ויותר בנפשו כנ״ל, והמשיך שפע החסדים והשפעות טובות מלמעלה להשכינה, בעת ההיא בחודש החמישי באחד לחדש. וזאת המעלה והזכות עומדת לעד, שגם ביום הזה בחדש המר הזה, בין המצרים, שהשכינה מתרחקת חלילה מבעלה, הנה זכות אהרן הכהן שנתעלה ביום הזה יעמוד לנו, להמשיך חסדים ושפע להשכינה, ומתוך צרה יצא הרווחה וימציא חנינה. ולכך נכתב יום ההוא לזכרון לדורות עולם כנ״ל.
וזה העניין של "ויעל אהרן", שמידתו התעלתה יותר דווקא ביום ראש חודש הזה, שנפתח החודש במידת אהרן.
ובאמת חז״ל רמזו לנו שמעשה החורבן נעשה לא בשנאה אלא באהבה פנימית נסתרת:
יומא נד, א-ב:
אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה… אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה.
שם משמואל מסעי שנה תר״ע:
כתוב בזוה״ק (ח״ב קפו, א) דימי חודש תשרי הם ימי דין, על כן אותיותיו הן למפרע - התי״ו קודמת לשי״ן והשי״ן לרי״ש. ממילא החודש אב שאותיותיו כסדרן אל״ף בי״ת, זה מורה שהחודש הזה בתכלית החסד והרחמים.
ועל כן תמצא שמזלו אריה שהוא בימין למרכבה…
והנה מרים נסתלקה בניסן שהוא חודש של חסד, ואהרן נסתלק בר״ח אב, על כורחך לומר שבאמת הוא ג״כ חודש של חסד ועוד יותר נעלה מניסן, אך באשר החודש הזה הוא תכלית החסדים כנ״ל, היה צריך להתלבש בלבוש של דין, ועל כן נעשה בו החורבן, שבחיצוניות היה נראה דין ובפנימיותו הוא מלא רחמים.
ועל כן תמצא (יומא נד) שהכרובים היו אז "כמער איש ולויות" - אף שאמרו חז״ל שבעת הזעם הופכים פניהם, ועל כורחך לומר שבפנימיות היה הכל חסד ורחמים ורצון.
והנה אהרן שהוא בפנימיות כמבואר במהר״ל שאותיותיו הם אמצעים (אות ה״א אמצע האחדים, ואות נו״ן אמצע העשרות, ואות ר' אמצע המאות), נסתלק בחודש זה שבפנימיות הוא רחמים, ולעת״ל שתתגלה הפנימיות יהיו הרחמים מגולים ויהיה ט' באב ראש המועדות.
יש עוד יום מיוחד לחיבור כנס״י וקב״ה:
בני יששכר, תשרי מאמר יג אות א:
רז״ל (סוכה נה, ב) נתנו טעם למה בכל ימי החג מקריבין הרבה פרים וביומא תמינאה (=שמיני עצרת, יום שמחת תורה בא״י) פר אחד איל אחד, ואמרו במשל למלך שעשה סעודה לכל עבדיו כמה ימים, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך, עיין שם דבריהם.
הנה יש להתבונן, אדרבא כיון שהוא אוהבו אצלו אדרבא מהראוי להגדיל ולהאריך עמו בסעודה יותר ויותר? ! וגם מהו הטעם "כדי שאהנה ממך"? אבל המשכיל על דבר סוד שמיני עצרת הוא עיקר יום הנרצה ליחודא שלים [זוה״ק ח״ג רי״ד ע״ב], וזהו הנרצה עשה לי סעודה קטנה, שלא להאריך בהנאת הסעודה כי אני מבקש לעשות הסעודה בחפזון, כי רצוני ליהנות ממך כביכול בקירוב בשר ולא יתערב זר בשמחתינו, הבן הדבר.
ואכן יום שמיני עצרת כנגד יום ט' באב:
רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק אות קעא:
וידוע כנגד כ״ב ימים שבין המצרים - הם מראש השנה עד שמיני עצרת… וידוע דטעם סוכה הוא החיסיון בה' והביטחון בו. ונגד ט' באב הוא שמיני עצרת שאמרו ז״ל (תנחומא פנחס טז): "פר אחד וכו' - אני ואתם", כמו לעתיד (דברים לב, יב): "ה' בדד ינחנו" וגו' ממש היפך ט' באב.
כל שנה יום שמחת תורה הוא יום השיא של השמחה בה' ויחוד השלם, ואילו יום ט' באב מסמל את הריחוק והחורבן. אולם הקשר בין הימים מלמד שגם יום ט' באב בפנימיותו הוא יום של יחוד, ואולי אף גבוה יותר (ע״ש בר״צ בהרחבה שמש״כ בחז״ל שהוא יום מוכן לפורענות היינו שזה יום מוכן לפירעון ושפע עצום אלא שכשאין כלים לקבלם זה הופך ח״ו לרועץ ונשברים הכלים ע״ש ואכמ״ל). ועל כן נבחר דווקא הוא להיות יום הפורענות והדין, כדי שהדין יהיה ממותק, ע״י מידת אהרן, שהוא מנהיג החודש הזה.
והנה השנה התהפך הדבר, שגם יום שמחת תורה הפך ליום של צרה, שהפרעות שחווינו השנה היום ביום שמחת תורה, ואולי רמז הדבר, שנבחר דווקא יום שמחת תורה ליום של פורענות גדולה, להורות שלמרות שהיה נראה הסתר פנים גדול, בפנימיות לא היה זה אלא מתוך אהבה גדולה שתוביל לתיקון גדול ועצום, בב״א.
אהרן הכהן, החורבן ופרעות שמחת תורה
במדבר פרק לג:
וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.
אילת השחר במדבר לג, לח:
בחדש החמישי באחד לחדש - יום פטירת אהרן הוא תאריך הפטירה היחיד שנזכר בתורה, ובוודאי יש טעם לזה.
העמק דבר, שם:
בחדש החמישי באחד לחדש. לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן, ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לְשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה על ידי אהרן הכהן הראש, ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש.
תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ה:
כתיב (ירמיה לט, ב): "בתשעה לחדש הובקעה העיר" ואת אמר הכין? א״ר תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן. הה״ד (יחזקאל כו, א): "ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח" מהו האח? אין תימר בא' באב - עדיין לא נשרף… אלא קלקול חשבונות יש כאן… בין כמ״ד בתשעה לחדש בין כמ״ד בי״ז מה ביניהון? כ״א יום, מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ״ק. א״ר אבונה: סימנא (ירמיה א, יא): "מקל שקד אני רואה" - מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ״א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ״א יום. מ״ד בט' לחדש - בא' באב חרב הבית, מ״ד בי״ז – בט' באב חרב הבית.
רש״י דברים י, ו:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" - וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה? והלא ממוסרות באו לבני יעקן! שנאמר: "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן". ועוד, שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת! צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר! אלא אף זו מן התוכחה: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם… ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם.
של״ה מסכת תענית פרק תורה אור:
אחר מדבר סיני היו שני מסעות: קברות התאוה - התחילו לקלקל, אבל עדיין לא נעשה רושם עד רתמה, שמשם נשתלחו המרגלים והוקבעה בכיה לדורות. ומרתמה עד הר ההר תמצא עשרים מסעות, כנגד עשרה מסעות שנסעה שכינה, וכנגדם גלו סנהדרין עשר גלויות (ראש השנה לא א).
'ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש', על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו, ב). וכשמת - חזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בתשעה באב, ועשו הספד.
נדרים לה, ב:
איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא? למאי נפקא מינה? למודר הנאה, אי אמרת דשלוחי דידן הוו - הא מהני ליה ואסור, ואי אמרת שלוחי דשמיא - שרי, מאי?
קידושין כג, ב:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני - שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?
תוספות ביומא יט, ב:
תימה דבפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו, וקאמר ת״ש ת״ש טובא התם ולבסוף לא איפשיטא, ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא? …
ולי נראה, דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי ס״ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל - מי איכא מידי כו'. והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן (גם) קצת, דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, או שלוחי דרחמנא דווקא…
אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יב:
"הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום" – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון" (מלאכי ב, ו).
רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ורבים השיב מעון"? כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע באדם רשע ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום? ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.
וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו בני, ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו? שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה.
לכך נאמר: "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט)…
מגילה יג, ב:
דאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים". אבל אומות העולם אינו כן, מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר: "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא".
רמח״ל דעת תבונות אות קלח:
כי הנה קרא כתיב: "כאשר ייסר איש את בנו ה' -להיך מיסרך", והיינו כי אין המוּסר שהקב״ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת.
ושתי תולדות טובות יוצאות מן השורש הזה:
א - שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר;
והשנית - שכיון שאפילו בשעה שהקב״ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהיטיב, לפעמים אם יראה שאין כוח בנשפטים לסבול המשפט - יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי, והוא עניין (ע״ז ג, ב): "עומד מכסא דין ויושב על כיסא רחמים".
תפארת שלמה במדבר פרשת מסעי:
"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' בחדש החמישי באחד לחדש". הנראה לרמז בעניין זה שהזכיר הכתוב יום מיתתו של אהרן בחדש ההוא ולא נאמר כן יום מיתת שאר הצדיקים בתורה. דהנה אנו אומרים בזמירות ליל שבת: "נהרא לה ימטא וברכאן דנפישין…". הרמז נהר״א - הוא אותיות אהר״ן, כי כבר נודע שאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא (=השושבין של כנסת ישראל), ומשה שושבינא דבעלה (=השושבין של הקב״ה). והוא כאשר אהרן היה "אוהב שלום ורודף שלום" כל ימיו, שהכוונה בזה שהיה אוהב תמיד לקרב השכינה אל דודה ולקשטה בתיקונין להיחוד והשלום, והיה רודף ומבטל השלום דסט״א - יתפרדו כל פועלי אוון… וזה הרמז ע״י אהר״ן: "נהר״א לה ימטא" - אור העליון והחסדים ימטי להשכינה "וברכאן דנפישין" - בבחינת "כה תברכו" כנודע…
והנה גדולים צדיקים במיתתן, כמו שאהרן הכהן העלה מיין נוקבין בחייו אל השכינה לקבל החסדים והשפעות טובות, כן ביום מיתתו העלה יותר ויותר בנפשו כנ״ל, והמשיך שפע החסדים והשפעות טובות מלמעלה להשכינה, בעת ההיא בחודש החמישי באחד לחדש. וזאת המעלה והזכות עומדת לעד, שגם ביום הזה בחדש המר הזה, בין המצרים, שהשכינה מתרחקת חלילה מבעלה, הנה זכות אהרן הכהן שנתעלה ביום הזה יעמוד לנו, להמשיך חסדים ושפע להשכינה, ומתוך צרה יצא הרווחה וימציא חנינה. ולכך נכתב יום ההוא לזכרון לדורות עולם כנ״ל.
יומא נד, א-ב:
אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה… אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה.
שם משמואל מסעי שנה תר״ע:
כתוב בזוה״ק (ח״ב קפו, א) דימי חודש תשרי הם ימי דין, על כן אותיותיו הן למפרע - התי״ו קודמת לשי״ן והשי״ן לרי״ש. ממילא החודש אב שאותיותיו כסדרן אל״ף בי״ת, זה מורה שהחודש הזה בתכלית החסד והרחמים.
ועל כן תמצא שמזלו אריה שהוא בימין למרכבה…
והנה מרים נסתלקה בניסן שהוא חודש של חסד, ואהרן נסתלק בר״ח אב, על כורחך לומר שבאמת הוא ג״כ חודש של חסד ועוד יותר נעלה מניסן, אך באשר החודש הזה הוא תכלית החסדים כנ״ל, היה צריך להתלבש בלבוש של דין, ועל כן נעשה בו החורבן, שבחיצוניות היה נראה דין ובפנימיותו הוא מלא רחמים.
ועל כן תמצא (יומא נד) שהכרובים היו אז "כמער איש ולויות" - אף שאמרו חז״ל שבעת הזעם הופכים פניהם, ועל כורחך לומר שבפנימיות היה הכל חסד ורחמים ורצון.
והנה אהרן שהוא בפנימיות כמבואר במהר״ל שאותיותיו הם אמצעים (אות ה״א אמצע האחדים, ואות נו״ן אמצע העשרות, ואות ר' אמצע המאות), נסתלק בחודש זה שבפנימיות הוא רחמים, ולעת״ל שתתגלה הפנימיות יהיו הרחמים מגולים ויהיה ט' באב ראש המועדות.
בני יששכר, תשרי מאמר יג אות א:
רז״ל (סוכה נה, ב) נתנו טעם למה בכל ימי החג מקריבין הרבה פרים וביומא תמינאה (=שמיני עצרת, יום שמחת תורה בא״י) פר אחד איל אחד, ואמרו במשל למלך שעשה סעודה לכל עבדיו כמה ימים, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך, עיין שם דבריהם.
הנה יש להתבונן, אדרבא כיון שהוא אוהבו אצלו אדרבא מהראוי להגדיל ולהאריך עמו בסעודה יותר ויותר? ! וגם מהו הטעם "כדי שאהנה ממך"? אבל המשכיל על דבר סוד שמיני עצרת הוא עיקר יום הנרצה ליחודא שלים [זוה״ק ח״ג רי״ד ע״ב], וזהו הנרצה עשה לי סעודה קטנה, שלא להאריך בהנאת הסעודה כי אני מבקש לעשות הסעודה בחפזון, כי רצוני ליהנות ממך כביכול בקירוב בשר ולא יתערב זר בשמחתינו, הבן הדבר.
רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק אות קעא:
וידוע כנגד כ״ב ימים שבין המצרים - הם מראש השנה עד שמיני עצרת… וידוע דטעם סוכה הוא החיסיון בה' והביטחון בו. ונגד ט' באב הוא שמיני עצרת שאמרו ז״ל (תנחומא פנחס טז): "פר אחד וכו' - אני ואתם", כמו לעתיד (דברים לב, יב): "ה' בדד ינחנו" וגו' ממש היפך ט' באב.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה