ליל שימורים
התורה איננה אוסרת להחזיק בבית חזיר, חלב או דם.
ובפסח יש חומרה יתירה כבר מהתורה – בל ייראה ובל יימצא. ועוד הוסיפו על כך חז״ל שבודקים את החמץ לילה לפני ליל הסדר. דבר ייחודי.
הדבר היחיד שאסור להחזיק בבית הוא עבודה זרה. אבל אין מצווה לבדוק את הבית לפני שנכנסים, שאכן אין עבודה זרה.
חומרה נוספת היא הביטול של החמץ. חלב בבשר מתבטל אחד לשישים. תרומה, אחד למאה, ערלה אחד למאתיים. אבל חמץ- אומרת הגמרא, לא מתבטל בתערובת. ואפילו שלא יינתן טעם. משם באה השאלה של מימי הכנרת, האם מותר לשתות מהם, הרי יש שם פירורי חמץ ואנשים ששפכו לשם בירה, ואולי אף בפסח עצמו. כבר הורו בזה הפוסקים שאין לחוש, ולא כאן המקום להאריך בזה.
השאילתות דרב אחאי גאון, כותב שגם חמץ בטל בשישים. דעת יחיד, ואין הלכה כמותו. אז למה יש כל כך חומרה לגבי החמץ? חמץ זה לא חזיר. זה דבר שמותר לאכול אותו במשך השנה…
כיצד הפך החמץ הזה למושא מלחמה עצומה במשך שבעה ימים, מה שלא קרה לאף אחד משאר האיסורים?
מצה עשירה היא עוד שאלה נוספת, שקשורה לצורת פסיקה- והסכמת הפוסקים היא שהדבר הזה מותר מדין הגמרא. ובפועל, רבים מהפוסקים מחמירים, מחשש שנתערבה טיפה של מים בתוך מי הפירות\ היין.
החומרות האלה לא נפסקו כאן. גם בתקופת הראשונים הוסיפו חומרות על חומרות ואפילו באחרונים:
אורז- על אף שדעתו של רבי יוחנן בן נורי בתלמוד שאורז מחמיץ, לא נפסקה להלכה, ולכן, ברור לפי התלמוד אם כן, שהאורז מותר בפסח, עדיין- אנחנו מוצאים שרבים מעם ישראל נוהגים איסור באורז- הלכה למעשה. קטניות- אין שום ספק לאף אחד שקטניות אינן מחמיצות ולא את זה חייבה התורה כשאסרה חמץ, ואל עף כן, המנהג הזה התפשט במדינות רבות. קטניות מורחבות [בוטנים, קינואה, תירס, קנולה- הרחבה של הרב אריאל והקנולה של עלית]. גם הנוהגים באורז בפסח- בוררים אותו שלוש פעמים, כדי לוודא היטב שאין גרגיר חיטה, וכפי שידוע הסיפור על אותם שאסרו אורז בבגדד, בגלל מעשה שהיה והיתה חיטה בראש האורז שבסעודה גדולה של אחד העשירים.
לא דיברנו על מצה שרויה, אבל דוגמה אחרונה ומוזרה ביותר: המלפפון החמוץ.
לא אוכלים דברים עם חומץ, לא אוכלים חומוס, ויש מי שאומר שלא אומרים את המילה "חמץ" בפסח!
ראיתי לפני כמה שנים פרסומת למצות מהודרות מישיבה מסויימת, ובפרסומת היה כתוב: "עם חומרות והידורים חדשים שלא היכרתם". אז, כמובן שיש חומרות שאין להם מקום, חומרות שעליהן היה אומר הרב עובדיה – המחמיר חמאר.
האר״י ז״ל כותב שהנזהר בפסח במשהו, מובטח לו שלא ייכשל במאכלות אסורות כל השנה כולה.
אבל, היסוד של החומרות מופיע כבר בתורה עצמה: "ושמרתם את המצות", "שמור את חודש האביב", "ושמרתם את היום הזה", "ושמרתם את הדבר הזה", "ושמרתם את העבודה הזאת", "ליל שימורים" ועוד. לא מצאנו שצריך לשמור סוכות או לשמור ציצית. החזרה המרובה על שורש השמירה, מעלה בנו סוג של עצבנות לכל עניין החמץ.
יכולות להיות כמה סיבות לחומרות הכל כך גדולות:
1. "דבר שיש לו מתירים" [רמב״ם].
2. "אנשים לא בדלים מזה" [רא״ש] [ר״ן- לכן תיקנו לבדוק].
עד כאן הפירושים הקלאסיים. מה שברור שיסוד החומרה היתירה בפסח הוא מן התורה. לכן, ננסה להבין את עומק משמעות החומרה בפסח.
היינו יכולים לומר שאין סוף לחומרות, אבל יש דבר אחד שבו התורה עוצרת אותנו מלהחמיר. איזה דבר הוא המסוכן ביותר מבחינת חמץ בפסח, ואין אף אחד שמחמיר בו? אכילת מצה. התורה מחייבת אותנו לאכול מצה בפסח. מצה שעשויה מקמח ומים! אנחנו לא אוכלים שעועית מחשש שמא יש קמח בשק, אבל קמח עם מים בעצמם- אנחנו אוכלים, ואין אף אחד שמחמיר בזה, התורה מצווה ומחייבת אותנו לאכול קמח ומים- מצה בפסח!
ברור שאם לא היה ציווי לאכול מצות, היו אנשים שהיו מסתדרים כל הפסח בדברים שהם נטולי קמח לחלוטין, ובכך- נזהרים מחמץ לחלוטין. אבל התורה לא נתנה אפשרות כזו. ולא זו בלבד! ישנו דיון בתלמוד, האם החיטה של המצה צריכה לתיתה. מהי לתיתה? השריית החיטים במים לפני הטחינה. אני לא מבין, כל כך הרבה התרחקנו מכל מה שעלול להיות חשש של חמץ, ופתאום רבא מלמד אותנו שמצווה ללתות, היינו לשרות החיטים במים? ! מה הסיבה לכך? האם יש איזו מצווה בתורה שיש חובה ללתות את החיטים? מסביר הרמב״ן:
הכי אמר רבא כיון דכתב רחמנא ושמרתם [את המצות] מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם, הילכך מכיון דסבירא לן מותר ללתות דאיפשר לשמרן מחמוץ, מצוה נמי הוא
זאת אומרת, שאנחנו לא נזהרים מחמץ בלבד, אלא אנחנו נזהרים מחמץ שיכול להגיע ולבוא! אין אפשרות לעבור את פסח באכילת פירות וירקות בלבד. אדם חייב להתמודד עם החמץ האפשרי! זה סיפור אחר לגמרי. זה לא דומה בכלל לחזיר או לחלב או לבשר בחלב. אצל סבתא שלי ז״ל, לא היו כלים חלביים בכלל. היו רק כמה כפיות בשביל הנס קפה של הבוקר, ואותם היו שוטפים באמבטיה. האם היא התנהגה שלא כדין? מי מחייב אותנו לאכול חלבי! ? יאכל אדם רק בשרי, ולא תהיה לו בעיה. וכן בכל האיסורים. אבל בחמץ הדין הוא שונה. יש מצווה "להתגרות בחמץ". ומי שמתגרה בחמץ- מסביר הרמבן, יש בזה גם מצווה! !
ייאמר, שהסכמת הפוסקים הלכה למעשה, שכיוון שאין אנו בקיאים היום בצורות הגרעינים אם התבקעו או לא, לכן היום- אף אחד לא לותת את החיטים. זאת אומרת, הדין הוא, שכיוון שאפשר להישמר מחימוץ, זה גם מצווה. אבל בימינו, איננו יכולים להישמר מהחימוץ, כי איננו בקיאים איך נראה גרעין חיטה שהחמיץ, לכן לא לותתים. אבל הדין המקורי היה כך.
הסברנו שפסח הוא חג השמירה, כפי שהדבר מופיע פעמים רבות בפסוקים. אבל אפשר לשים לב לפסוק מעניין מאוד: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַי-הֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַי-הֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". מופיע פעמיים המושג "ליל שימורים". פעם אחת כלפי הקב״ה ופעם אחת כלפי ישראל. פעם אחת זה ליל שימורים לה', ופעם שניה זה ליל שימורים לכל בני ישראל.
ישנם שני סוגים של שמירה. ר' צדוק הכהן מלובלין ולפניו ה״בני יששכר", על יסוד הגמרא כותבים שכדי להבין מובן של מילה מסויימת, צריך לחפש את ההקשר שלה במקום הראשון שנאמרה בתנ״ך.
המילה שמירה מופיעה בפעם הראשונה בפרשת בראשית. איפה? מה המצווה הראשונה שנצטווה עליה אדם הראשון? לא פרו ורבו. "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל". מזה תאכל ומזה לא. ואיך נקראה אותה מצווה? "וַיִּקַּח יְ-הוָֹה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".
שמור על גן העדן. איך תשמור עליו?
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי"
סוג שמירה אחד, זה לא לקלקל את מה שנעשה בעבר. שמור את מה שאני נותן לך, שלא יאבד.
הסוג השני של שמירה מופיע אף הוא בבראשית, והוא שונה במשמעותו מהשמירה הראשונה: "ואביו שמר את הדבר". מהי השמירה של יעקב? איזה דבר הוא שומר שלא ייאבד? הוא שומר לעתיד. כפי שאומר רש״י: [פרק לז פסוק יא] "היה ממתין ומצפה מתי יבא".
יש שמירה עם הפנים אל העבר, ויש שמירה עם הפנים אל העתיד.
פסח, הוא החג שכל כולו מלא במעבר בין העבר ובין העתיד. בין השמירה על סיפור יציאת מצרים שקרתה בעבר, ובין השמירה והציפייה, לראות מתי תתקיים הבטחתו של הקב״ה "ברוך שומר הבטחתו, שיקיימנה ו״לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
גם כשחז״ל מלמדים לנו את הפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת" ואומרים "ושמרתם את המצוות", יש צד כפול במצוות. יש צד שאנחנו מקיימים את המצוות בבחינת "שאל אביך ויגדך", אבל הצד השני הוא שאנחנו מקיימים את המצוות בציפיה שלמה לתוצאה המבוקשת מהם- החזרת השכינה לישראל.
ליל השימורים הזה הוא כפול. הקב״ה שומר ומצפה, בבחינת "אבינו" ששומר את הדבר, לראות מתי יקיימו בניו את דברו ויחזרו לקיים קשר איתו, כימי עולם וכשנים קדמוניות, ויש את ליל השימורים לבני ישראל לדורותם, בו הם שומרים ומשמרים את הטובות הגדולות שעשה להם ה', לבל יאבדו, כי אלו לא הוציא אותנו הקב״ה אז, היינו אנו ובנינו עדיין עבדים.
גם ההתגרות הזו במצה, היא שמירה כפולה. המצה היא הבצק שלא עובר תהליך תפיחה. תשמור אותו כמו שהוא. קמח + מים + אפיה. מה שאתה רואה, זה מה שיש- "לא נגענו", וזה שם המצה "לחם עוני". אבל המצה נקראת גם "לחם שעונים עליו דברים הרבה". מה עונים על הלחם הזה? הדבר הראשון שאנחנו אומרים: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חורִין"=
זה הלחם שאכלו אבותינו במצרים, אנחנו כל עם ישראל יחד- מאוחדים, מי שרוצה- מוזמן לאכול איתנו. והתוצאה של העמדה הזו: השנה אנחנו אמנם בחו״ל, אבל שנה הבאה בארץ ישראל. השנה אמנם עודנו עבדים, אבל לשנה הבאה נהיה בני חורין.
אנחנו עונים ומבקשים מהקב״ה, שאחרי כל המרור שזיכך אותנו במשך הדורות, אנחנו מסיימים בציפיה ובבקשה ל״אדיר הוא, ייבנה ביתו בקרוב". יהי רצון שנזכה במהרה לראות בבניין ביתו. אמן.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
