קול באשה

– אשה זמר קול שמיעת הרב טבדי בנימין

א עמוד כד דף ברכות מסכת בבלי תלמוד 1.

יצחק רבי: אמר לאסתכולי אילימא למאי? . ערוה באשה טפח

בה- המסתכל כל ששת… רב אמר והא אשה של קטנה באצבע

התורף במקום מסתכל! כאילו שמע ולקריאת באשתו, . אלא:

נהרות עברי שוק גלי שנאמר ערוה, באשה שוק, : חסדא רב אמר חרפתך תראה וגם ערותך תגל. וכתיב ומראך ערב קולך כי שנאמר ערוה, באשה קול שמואל: אמר

. נאוה העזים כעדר שערך שנאמר ערוה, באשה שער ששת: רב. אמר

א עמוד כד דף ברכות מסכת רש״י 2.

בה- לאסתכולי היא איש אשת. אם

שמע- ולקריאת לאשתו בה- מגולה טפח אם שמע קריאת יקרא לא

. כנגדה

שוק- איש. באשת

ערוה- שמע לקריאת באשתו וכן. להסתכל,

שוק- גלי ערותך תגל בתריה. וכתיב

ערב- קולך בגוה- קרא לה מדמשבח היא תאוה מינה. שמע

3. ברכות מסכת הרא״ש תוספות א עמוד כד דף

ערוה באשה. טפח 'פי באשה מכוסה להיות שרגיל מה הוי אי הא בה לאסתכולי אי למאי ופריך ערוה, הוי מגולה ממנו טפח

קטנה באצבע אפילו בו. להסתכל אסור מכוסה להיות דרכו שאין

לאחר, ודוקא ולק״ש באשתו אלא צריכא. לא עצמה היא אבל

חלתה וקוצה ערומ. ה יושבת האשה לעיל אמרינן הא

ערוה. באשה שוק חסדא רב ואמר שהאשה פעמים תימא דלא

ערוה דהוי קמ״ל מכוסה להיות דרכה ואין בגדיה. מגבהת

ערוה באשה. שער אבל שערן לכסות שדרכן נשואות בנשים

כנגדן ק״ש מותר. לקרות ראש פרועות לילך שדרכן בתולות

קאמר ק״ש לענין לאו ערוה באשה. וקול לשמוע שאסור אלא

הנשים. קול

ל״ז אות ג' פרק ברכות מסכת רא״ש 4.

לאסתכולי אילימא הלכתא למאי ערוה באשה טפח יצחק א״ר מסתכל כאילו אשה של קטנה באצבע שמסתכל מי כל בה…

. ש ולק באשתו והא באחרת הא קשיא לא התורפה. "במקום

ה בעצמ אבל באחרת, ודוקא באשה מכוסה להיות שרגיל. ודבר חלתה וקוצה ערומה יושבת האשה לעיל אמרי': הא

חסדא רב ואמר נהרות עברי שוק גלי שנאמר ערוה באשה שוק

כי שנאמר ערוה באשה קול שמואל אמר ערותך תגל. וכתיב

ערב קולך ק״ש לענין ולא לשמוע. פירוש שער ששת רב אמר שדרכן בתולות אבל שערן לכסות שדרכן בנשים ערוה באשה

כנגדן לקרות מותר פרו: עות לילך

5. הרי״ף על יונה רבינו שם

ערוה, באשה דטפח כנגדה לקרוא שאסור שבה מכוסה במקום טפח שמגלה אשה לכל הדין דהוא ז״ל גאון האי רבינו וכתב לו אין וכן

- מותר כדרכה שמדברת בשעה או לכסות דרך שאין מקום כנגד או פניה כנגד אבל ערוה, באשה דקול שמנגנת בשעה לקרות 'ואפי

. קריאתו להפסיק לו ואין מותר, אליה לבו משים ואינו אותה שומע שאינו בענין לתפלתו בלבו לכוין יכול הוא אם שמנגנת בשעה וכן

מותר: בעלמא בראייה אבל בה כשמסתכל אלא אסור אינו טפח כשמגולה

טז הלכה ג פרק שמע קריאת הלכות רמב״ם 6.

עד רגלים ומי צואה כנגד לקרות שאסור כשם עד הערוה כנגד לקרות אסור כך שירחיק יקרא לא קטן או כותי אפילו פניו שיחזיר מפסקת זכוכית של מחיצה אפילו ערותן כנגד עד לקרות אסור אותה רואה והוא הואיל

לא לפיכך ערוה האשה גוף וכל פניו, זיר שיח ואפילו קורא כשהוא האשה בגוף יסתכל יקרא לא מגופה טפח מגולה היה ואם אשתו

. כנגדה

כא פרק ביאה איסורי הלכות רמב״ם 7.

תאוה דרך ונשק שחבק או איברים דרך העריות מן ערוה על הבא כל א. הלכה התועבות מחקות עשות לבלתי שנאמר התורה, מן לוקה זה הרי בשר בקרוב ונהנה

גילוי לידי המביאין לדברים תקרבו לא כלומר ערוה לגלות תקרבו לא ונאמר, וגו'

. ערוה לקרוץ לאדם ואסור העריות, על חשוד הוא הרי אלו מחוקות דבר העושה ב. הלכה

ראש להקל או עמה לשחוק או העריות ן מ לאחת בעיניו לרמוז או וברגליו בידיו זה לדבר למתכוין ומכין אסור, ביפיה להביט או שעליה בשמים להריח ואפילו

שנסתכל כמי להנות ונתכוון אשה של קטנה באצבע אפילו והמסתכל מרדות, מכת התורף במקום אסור. שערה לראות או הערוה קול לשמוע ואפילו

עה סימן שמע קריאת הלכות חיים אורח טור 8.

לקרות אסור מגולה שוקה אם וכן אשתו. היא אפילו כנגדה, שמע קריאת לקרות אסור לכסותו שדרכה במקום באשה המגולה טפח

שדרכן בתולות אבל כנגדו. לקרות אסור לכסותו שדרכה אשה של ושער כנגדה. מותר הראש פרועות …לילך

9. מגולה טפח ד״ה ג א- אות עה סימן חיים אורח יוסף בית

פירוש ערוה באשה קול דאמרינן אמאי עוד הרא״ש וכתב לשמוע

ק״ש לענין ולא באשה קול רבינו השמיט. ולכן ק״ש, לענין הני דכל האי רבינו בשם כתב פ) (סי' המרדכי אבל אפילו זמר דקול ה) נתיב ה דרך ק״ש (הל' מועד באהל כתוב וכן

ערוה, באשתו ר״ת, בשם ס) אות פ״ג (ק״ש מיימון הגהות כתבו וכן שכתב אלא

שצב: סי' (יראים רא״ם בשם )המרדכי אשה של שיר קול בשמיעת שבקדושה דבר לומר אסור הילכך

הפרו ליי' ת לעשו ועת יושבים אנו הגויים בין ובעוונותינו

נשים שיר בשמיעת מללמוד נזהרים אנו אין הילכך תורתך

עכ״ל. ארמאות ג״כ: כתב ערוה) ד״ה (יז. יונה וה״ר הוא, לק״ש ערוה באשה דקול אבל שמנגנת בשעה מילי והני אם שמנגנת בשעה ואפילו מותר כדרכה שמדברת בשעה

בענין לתפילתו לבו לכוין יכול הוא ואינו אותו שומע שאינו כשמגולה וכן קריאתו להפסיק לו ואין מותר אליו לב משים בעלמא בראייה אבל בה כשמסתכל אלא אסור אינו טפח

עכ״ל: מותר

11. עו סימן ברכות מסכת א- חלק ראבי״ה

ערוה באשה טפח הכא דאמרינן הני דכל גדולות בהלכות פסק

מטפח, קטן דבר אפילו אחרת ובאשה אשתו, היא ואפילו

ש וכן ערוה באשה קול וכן ערוה באשה שער וכן ערוה באשה וק כל

פר״ח וכן כנגדם, ק״ש לקרות אסור. הני דאע״ג דטעמא, אני ואומר

איכא הרהור מיהו לעין נראה הקול. דאין

רגילות שאין בדבר דווקא לערוה למעלה שהזכרנו הדברים וכל הרהור דליכא חיישינן, לא שער בגילוי הרגילה בתולה אבל, להגלות,

בו לרגיל בקולה. וכן

לצואה לדמויי ליכא וקול כנגדה ק״ש לקרות שמותר, בעששית

לראות בו שולטת העין שאין אלא גלוי הערוה שהוא הקול דהכא

ל…י נראה כן סומא, לפני מגולה לצואה ודמיא

מפרשים ויש אינו דלברכה משמע כשמנגנת. בה להביט שדרכו מפני

אסור להביט אבל מביט, בשאינו: אסור

11 א סעיף כא סימן אישות הלכות העזר אבן ערוך שולחן.

או כנגדה ראשו להקל עמה, לשחוק ואסור מהעריות. לאחד בעיניו ולרמוז ברגליו או בידיו לקרוץ ואסור. מאד מאד מהנשים להתרחק אדם צריך שהוא אשה של צבעונים בבגדי להסתכל ואסור הכביסה. על שעומדות בנשים להסתכל ואסור אסור. שעליה בבשמים להריח ואפילו ביופיה. להביט

אשה בפתח יעבור ולא לאחריו. או לצדדין ומסלקה רץ אלא אחריה, להלך אסור בשוק, אשה פגע. בה להרהר יבא שמא עליה, אינם אפי' מכירה, ואסור שלה ערוה) (פי' התורף בבית נסתכל כאלו ממנה, ליהנות ונתכוין אשה של קטנה באצבע אפילו והמסתכל אמות. ארבע ברחוק אפילו. זונה,

שערה לראות או ערוה קול לשמוע לאוין בחייבי גם אסורים הדברים ואלו מרדות. מכת אותו מכין הדברים, מא. לו לאחד והמתכוין.

12 ד ס״ק כא סימן שמואל בית.

ערוה. קול תפלה בעת אלא מותר אשתו קול או פנויה קול, אבל

קול ודוק' מהרש״ל בשם מ״ש בפרישה ועיין בא״ח. כמ״ש. אסור מותר שלה דיבו…ר קול אבל אסור, ערוה

13 היטב באר.

כמ''ש אסור תפלה בעת אלא מותר אשתו קול או פנויה קול אבל ערוה. קול

ולא אסור אלמנה בין בתולה בין כתב קי''ט דף שבע באר בספר אבל. בא''ח תפלה בשעת שלא אשתו קול אלא. שרי

14. כט סימן חיים אורח הכהן אליהו מסעוד]ב״ר [לרבי כהונה פרחי שו״ת

מנגנת אשה להביא שרצו אחת חתונה בעלי מהם בקשו אשר דבר על יע״א. תמושנת עי״ת שבמח״ק העי״א הקונסיסטוא״ר ועד מאת נדרשתי שאלה

איסור חשש בה אין אם פי את ושאלו חתנים ברכת בשעת בצבור בהכ״נ בתוך קולה: להשמיע

להזכיר לא כי דע תשובה. אמר וכ״ו ערוה באשה שוק חסדא א״ר כ״ד פ' ברכות בש״ס דאיתא והוא עליה. רביע דאיסורא דכחא ושלום. חס זה דבר נמי הדין וכן ע״כ. ולק״ש באשתו וכן להסתכל, ערוה איש באשת שוק גבי ופירש״י וכו' ערוה באשה שער ששת א״ר וכו' ערוה באשה קול שמואל

אה״ע בש״ע מרן וכ״פ ושער. בקול וכ״כ הפרישה. וכ״כ מותר. פנויה קול אבל הב״ש וכתב וכ״ו שערה לראות או ערוה קול לשמוע אסור כ״א סי'

ע״כ תפלה בשעת שלא אשתו קול אלא שרי ולא אסור. אלמנה בין בתולה בין כתב קי״ט דף שבע באר בס' אבל סיים אך: הבאה״ט,

שרי ק״ש בשעת שלא בפנויה וזמר וז״ל ב' אות במשבצות ע״ה סי' בא״ח הפמ״ג מ״ש עפ״י בפנויה גם דאוסר שבע באר הרב דדעת לומר ונראה היינו בפנויה דהיתירא בכחא דמיירי ודעמיה דהב״ש אומר דנמצאת שם. עיין וכו' הוי ערוה מכלל נדה דפנויה ויראה. כ״א. סי' באה״ע כמבואר אם

וה היא, וטהורה לנדתה טבלה נדה. בפנויה מיירי שאוסר שבע באר ויפה ערוה. הויא פנויה גם מעתה קפ״ג סי' ביו״ד הבאה״ט והביאו תכ״ב סי' ז״ל הריב״ש כמ״ש לנדתן טובלות פנויות נשים שאין בזה״ז ונמצא כתב

אסור אלמנה בין בתולה בין שבע באר. ה'

15 ג סעיף עה סימן שמע קריאת הלכות חיים אורח ערוך שולחן.

אשה זמר קול משמיעת ליזהר יש הגה שמע. קריאת: בשעת מיימוני. והגהות מועד אהל בשם ערוה)(ב״י אינו בו הרגיל קול אבל, באשתו ואפי'

16 ג סעיף עה סימן ברורה משנה.

)(טז וכו- ליזהר 'יש עיין הברכות בלא וקורא חוזר קרא אם ובדיעבד

ופמ״ג הגר״א: בביאור

)(יז אפיל אשה- זמר פנויה, ו

, שרי ק״ש בשעת שלא אבל יבוא שלא כדי מזה להנות יכוין שלא אך

הרהור. לידי העריות- כל וכן איש אשת וזמר לשמוע אסור. לעולם נדות בחזקת כולם דידן ובתולות היא. עריות מכלל נדה שהיא פנויה וכן

וסת זמן להן משיגיע. הן

נכרית- פנויה זמר וקול כהן בין לשמוע ואסור ערוה בכלל ג״כ, היא

ישראל. ובין

למחות לו שא״א אנוס והוא בעיר או העכו״ם בין בדרך הוא אם ומ״מ דאל״כ ולברך לקרות מותר מדאוריית' ערוה דמקרי מצינו דלא כיון עת נאמר וע״ז ותפלה מתורה נתבטל העכו״ם בין שרויין שאנו כיון

עוסק שהוא ה להקדוש לכוין לבו יתאמץ אך תורתך הפרו לד' לעשות

הזמר לקול לבו יתן: ולא

)(יח מא״א, ואפילו הרהור לידי יבוא לא בו שרגיל כיון ר״ל בו- הרגיל אסור בבגדיה אפילו שהרי מדיבורה להנות לכוין אסור ואפ״ה

להנות: להסתכל

17 כו סימן א חלק חיים אורח משה אגרות שו״ת.

זאת טהורה פנויה זמר קול שמיעת בדבר הגאון הרב ידידי מע״כ תשי״ח. חנוכה

שליט״א גרובער יחזקאל. מוהר״ר שלא למחות לו שא״א כתר״ה שכתב במה התינוקות זמרת בקול לשמוע ההורים יבואו

גדול… פרוד בלא שקול מפורש סק״ד כ״א סי' אה״ע בב״ש הנה איתא וכן תפלה בשעת שלא מותר פנויה

של זמר דרק סק״ו ע״ה סי' /או״ח/ במג״א

אסור לעולם, א״א לאוין וחייבי ערוה לכל גם שכוונתו ופשוט ואלו שם שמסיק כ״א סי' מאה״ע הביא דהא מה וא״כ לאוין, בחייבי גם אסורים הדברים

וכן נדה, כשאינה דוקא הוא בפנויה שמתירין

שכתב ע״ה סי' סוף שבצות במ בפמ״ג איתא ויראה שרי ק״ש בשעת שלא בפנויה שזמר

שם עיין הויא ערוה מכלל נדה פנ. ויה שהביא סק״ד /כ״א/ שם אה״ע בבאה״ט ועיין אסור אלמנה בין בתולה בין כתב שבע שהבאר

תפלה בשעת שלא אשתו קול אלא שרי, ולא כיון טהורה בבתולה אף שהוא משמע וכוונתו

ופליג אשתו קול אלא שרי לא ד דמסיק

, אב״ש הביא לא ובאו״ח המתירין רבו לדינא אבל דלא משמע שבע, הבאר דפליג הא הבה״ט הסוברים עוד מצא שלא מאחר לדינא לו חשש

פסק י״ז ס״ק /ע״ה/ שם במ״ב וכן כמותו,

ק״ש. . בשעת שלא טהורה בפנויה. שמותר זמר על המ״ב למש״כ הוא לחוש שיש מה אך

פנויה כדי מזה נות ליה יכוין שלא אך שמותר

הרהור לידי יבא, שלא לשמוע ו שיבוא מאלו שימצאו אפשר וא״כ

שאסורין… ליהנות שיכוונו

… להמ״ב לומר וצריך הנאה להם יש אם דאף הנאה זה להחשיב אין שירה קול משמיעת היה נמי איש מזמר היה אם דכ״כ מהאשה

הוא "ב המ וכוונת שירה. דשמיעת הנאה להם דמי שזה אשה קול משמיעת ליהנות שיתכוין בזה שרק מיופיה ליהנות האשה בפני למסתכל

וכדאיתא המ״ב, שכתב להרהור לחוש שייך

זנות דרך יסתכל שלא בפנויה ובש״כ, ברמב״ם ליהנות במתכוין רק זה שייך קול ובשמיעת קול משמיעת ולא אשה קול משמיעת דוקא

שלא כמו וש לח אין ולזה בעלמא, שירה

התם. חיישינן והש״ע הרמב״ם מלשון משמע ובעצם קטנה באצבע אפילו והמסתכל כתבו דבעריות במקום שנסתכל כמו ליהנות ונתכוין אשה של גם אסורין האלו והדברים כתבו וע״ז התורף,

יסתכל לא אבל כתבו ויה ובפנ לאוין בחייבי

זנות… דרך

צד מ אסור לאוין וחייבי בעריות מ״מ אך

מערוה, הנאה איסור אסור עצמו זה שדבר גם יש עכ״פ אבל טהורה. בפנויה זה אסרו ולא שהוא ואף אסור בפנויה שגם כהמ״ב לומר דלשם אחד, הכוונה אולי מ״מ בלשון שינוי

שהוא אף המ״ב מפרש וכן נות ליה הוא זנות

. דוחק שלא כהמ״ב למעשה להחמיר יש ולכן

להתכוין אבל טהורה פנויה מזמר אף ליהנות שכן כדהוכחתי ליהנות יכוונו שמא לחוש אין

להמ״ב לומר. מוכרח

זה מצד האיסור שאין דכיון נראה להמ״ב ואף חשש משום רק טהורה, מפנויה דנהנה עצמו בפנויה אלא זה אין הרהור, לידי יבא שמא לחוש אין בקטנות אבל טהורה שהיא גדולה

אין כי להרהור מהפרוצים אף שיתאווה מצוי

אין וממילא, לתשמיש לקטנות נכרים ואף או בה שיסתכל ע״י בעבירה שיהרהר שייך כיון ממנה, ליהנות כשיכוין אף קולה שישמע תשמיש לתאות קירוב שום בקטנות בזה דאין

זה… ע״י להרהר שיבא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ערך העבודה

ס״ד

ב שוקרון חנן הרב

יוּלד? - לעמל אדם ביהדות העבודה

**1. פרק א תפארת ישראל: מהר״ל**

תניא רבי אלעזר בר שמעון אומר: ראיתי לא מימי צבי קיץ שועל וסבל חנוני ואריה ואני והם מתפרנסים בצער. שלא נבראו אלא לשמשני, ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. ומה אלו שלא נבראו לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני על אחת כמה וכמה! אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. הרי כאן עד מר. שנ' "עונותיכם הטו אלה" שבארו.

כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה לו הם מצד האדם, אבל מצד מעלת האדם אינם. וכשנברא האדם, לא נבראת המלאכה ותקון בגדים ובנין הבתים רק בגן עדן, ואם כן אין אלו דברים בלא אלו הפעולות מצד השלמות לאדם, שלא נמצא בבעלי חיים. כן אם אלו דברים בלא אלו הפעולות והם מתפרנסים. אלו פעולות הם לאדם מצד חסרון שחטא וקפח פרנסתו, ולולא זה לא היה צריך לדברים אלו.

**2. מכילתא דרשב״י: שמות כ, ט "ששת ימים תעבד."**

הרי זו גזירה אחרת אומר: שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה.

מספר מקרי הקארושי, עיתון 2016: ממשיך לעלות, אך כבר לא היפנים הם האומה עם שעות העבודה הרבות. בשנה שעברה עבדו העובדים היפנים פחות שעות מהאמריקאים ומהמקסיקנים, המחזיקים כיום בתואר ביותר העובדים החרוצים. התופעה מתרחבת בהתאם גם מחוץ ליפן. בסין נהרגים בסביבות 600 אלף אנשים בשנה כתוצאה מגאולאוסי – כפי שהתופעה מכונה – בסביבות 1, 600 אנשים ביום. דוגמה בולטת מהשנים האחרונות מחוץ ליפן היא המקרה של מוריס ארהרדט בן ה-21, שעבד בבנק אוף אמריקה בלונדון, שהתמוטט במקלחת שלו לאחר שעבד 72 שעות ברציפות.

**3. מדרש תנאים, דברים יד, ה: "לא תעשה כל מלאכה"**

גדולה היא השבת שאסר בה המלאכה, שהרי לפניו חביבה. שברא עולמו במאמר, ולא בעמל, ולא ביגיעה, וקרא את בריאת העולם מלאכה, שנ' "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו." חביבה היא המלאכה, שהרי הקב״ה לא מסר להן מלאכה בעולמו לכל הבריות שברא אלא לבני האדם בלבד.

וכן היה ר' מאיר אומר: ראית מימיך אחד מהן צבי קייץ שועל כורם או סבל ארי עושה מלאכה? הרי אינן עושין מלאכה. ובני אדם הרי הם מתפרנסין מן המלאכה. לא מפני שהן קלים מן החיות, אלא שהמלאכה חביבה.

**4. בראשית רבה, פרשה לט**

אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלווי, לא יהא חלקי בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמה דצור, ראה אותם עסוקים בנכוש בשעת הנכוש בעידור בשעת העידור, אמר הלווי יהיה חלקי בארץ הזו. אמר לו הקב״ה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת."

**5. חתם סופר, חידושי סוכה, א: לו**

אמר מר אתרוג כושי פסול. והתניא: גמרא פסול. תנן נמי כשר. אמר אביי: כי דומה לכושי פסול, כי דומה לכושי מתני', לא קשיא הא לן הא להו.

שמעתי ממ״ו הפלא זצ״ל דפליגי בהא רשב״י ור' ישמעאל ר״פ כיצד מברכין ומסקי: עשו הרבה כרשב״י ולא עלתה בידם. אמר הוא ז״ל: דודאי מי שכוונתו כרשב״י ממש ולא כרשב״י, ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי לא יעלה בידו, אלא הם עשו כרשב״י ולא נדמו לו, ע״כ לא עלתה בידם בעצם תוכניותם. ואמר: היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי, היינו הצדיק המשונה בעורו, המשונה במעשיו, ככושי הוא, אך רוצה לדמות עצמו לרשב״י דומה כי כשר, פסול זה כי לא עלתה בידו. ע״כ דברי הרב. ואילך מכאן תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני:

נלע״ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "ואספת דגנך" אלא בא״י ורוב ישראל שרויין, משום שהעבודה בקרקע גופה מצוה א״י יישוב, ועל זה ציותה התורה הקדושה להוציא פירותי ם "ואספת דגנך." ובועז זורה גורן השעורים מפני משום מצוה, וכאלו תאמר לא אניח תפילין שאני עוסק בתורה, ה״נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שאר אומניות ו ת כל העולם בכלל מצוה. אבל יישוב שיש בהם בין עו מות כשאנו מפוזרים ם או בין הרבים ונותינו בעולם, וכל שמרבה יישוב העולם מוסיף עבודת ה', ועל זה אנו סומכים ל חורבן. ר״י מודה לרשב״י על מתני' סוף קידושין ר' נהוראי: אני מניח כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, וכנ״ל. והיינו דמחדש רבא, וכנ״ל. וחוץ בארץ היינו ממש באתרוג הכושי, אפי' אינו נדמה לכושי האמתיים וחבריו, מ״מ הא לן הא להו, דהיינו רשב״י כשר לבני בבל ופסול לבני א״י, דבעי יישוב א״י ע״י ישראל.

**6. תוספות ברכות, ב: יא**

ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין ואנו טרודין והולכים כך מיד לאחר תפלת השחר עד אמצע היום או יותר, בלא מודי ל, אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת? ומר. שדעתו אינו מייאש, דשאני תורה ש…

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

משמעותה התורנית של מדינת ישראל. שיעור 1 - מצוות יישוב ארץ ישראל במשנת הרמבן – ברמת הפרט והציבור - סיכום

הרמב״ן במשנת ישראל ארץ יישוב מצוות - והכל הפרט ברמת ל

טבדי בנימין הרב │ השיעור סיכום

הארץ את "והורשתם בביאור והרמב״ן רש״י "מחלוקת

( במדבר בספר א. 1 ) "והורשתם פעמיים."נאמר

"והור נב) (פס' ראשונה פעם י כל את שתם בי שו הארץ את "והורשתם נד) (פס' שניה ופעם."הארץ",

יש בפשטות בשני "והורשתם" המושג בין הבדל "והורשתם על מדבור הראשונה בפעם "המקומות.

והיינו- ריקון. לשון הארץ יושבי כל את ורוקנתם משורש הוא זה במובן "הורשתם" הארץ. מתוך

ו״והורשתם זאת ומת לע לרוקן. היינו לרושש, ר. ש. ש.

הארץ- "את בעלות וירושה. קניין לשון שהוא משמע

י. ר. ש משורש הארץ. . על

( שברש״י אלא 2 כתב כך. ביאר )אל הפסוק על רש״י

- הארץ את "והורשתם הארץ יושבי את."והורשתם ונותן נ״ד לפסוק נ״ב פסוק בין מחבר שרש״י משמע לרוקן הכוונה בשניהם משמעות. אותה את לשניהם

מיושביה הארץ. את הארץ את לרוקן היא שהמצווה יוצא רש״י לפי

מיושביה ואז וההבטחה השכר הזה הריקון בעקבות

בא״י כאן לשבת אותנו יזכה שהקב״ה יהיה "והורשתם" אומר זה בה. ולהתקיים מצווה היא

– מהגויים הארץ את לרוקן שמהותה וישבתם ואילו "

מאת והבטחה שכר אלא מצווה איננה היא " בה הקב״ה.

ב. את לרוקן מצווה שתהיה הסברה מה להבין: יש בה? לשבת מצווה אין אם הארץ בה' אם׳וישבתם זו

את לרוקן רק א הי והמצווה מצווה, ולא הבטחה רק והתועלת ההיגיון מה הארץ, מבלי הארץ את לרוקן

בה לשבת מצווים? שאנחנו

כך עמים. ז' למצוות קשורה רש״י של שהסברה נראה

נ״ב" בפסוק כתוב כל את והורשתם הארץ יושבי

מפניכם וכו- '" משכיותיו כל את ואבדתם את תוציאו

היא המצווה תאבדו מסוכתם צלמי כל את, הע״ז

מע״ז הארץ את לרוקן ה השכינ ארץ ישראל א״י. משגיח הקב״ה הראשון האדם נברא ששם המקום ניתנה רש״י לפי המצווה בה", אלוקיך ה' "עיני עליה מבטיח הקב״ה ואז מע״ז, השם ארץ את לרוקן במקור אבל בנחת, יושבים כאן להיות אתכם אזכה אני לנו של במובן "לאומית" מצווה לא היא המצווה בעצם

הצי קיום של מצווה בארץ, אומה להיות בור, אלא

של״יב מצווה " למקום אדם ן כלפי שראל י עם של -

מע״ז. ה ארץ את לרוקן 'הקב״ה

( הרמב״ן ג. 3 רש״י, על חולק )במקום ומסביר

עצם אלא הבטחה, איננה בה' 'וישבתם שהמילה

הארץ את ליישב: הציווי עשה מצווה זו דעתי,"על נתנה הוא כי אותה וירשו בארץ שישבו אותה יצווה

השם בנחלת ימאסו ול."א להם, "וירשתם המילה "את

ירושה מלשון שהיא מסביר הוא ) י. ר. ש (שורש היא זו שבעלות מהרמב״ן נראה א״י. על ובעלות

"וירשתם– "כפולה ו״ישבתם– צבאית, "שליטה

ישראל בארץ עמ״י של ממשית. התיישבות

ד. הרמב״ן של הנ״ל הסברו שלאור לציין, יש

בא״י– לשבת מצווה שיש הרמב״ן, את מבאר הוא לעלות אשתו את לכוף יכול שהבעל בכתובת, המשנה

הלכה זוהי בעלה. את האשה כן ו ישראל, לארץ אומר– הרמב״ן וחריפה. קיצונית הלכה של שמקורה

וישבתם "וירשתם… שבפרשתנו המצווה היא."זו יקשה וישיבה ירושה של חובה שיש ההבנה לולא זה לכפות יכולים זוג שבני חכמים קבעו כיצד מאד

לארץ לעלות זה? על

ה. "וירשתם נ״ד בפס' לפסוק ביחס …לסיכום:

לרש״י הרמב״ן בין מחלוקות שתי י: ש "וישבתם-

 א– מחלוקת הינה 'וירשתם' המילה האם משורש (כרמב״ן, ירושה של במשמעות ריקון של במשמעות או י. ר. ש), (כרש״י, משורש)ר. ש. ש

 ב- מחלוקת זוהי 'וישבתם' המילה האם הירושה למצוות בהמשך ממשית מצווה

והכיבוש)כרמב״ן, ( תיאור רק או קון רי לאחר יתרחש המצב של והבטחה

(רש״י יושביה של מע״ז.)הארץ

לרמב״ם המצוות לספר בהוספות הרמב״ן דברי לימוד

ו. על בהשגותיו ( המצוות ספר 4 ) את הרמב״ן מונה

מצוות בהגרת מצוות. תרי״ג ממניין כחלק א״י יישוב

אשר הארץ לרשת שנצטוינו הרמב״ן כותב: המצווה " ליצחק לאברהם לאבותינו ויתעלה יתברך האל נתן לשממה או האומות מן זולתינו ביד נעזבה ולא. וליעקב

להם' אמרו והוא כי בה וישבתם הארץ את והורשתם

את והתנחלתם אותה לרשת הארץ את נתתי לכם

הארץ"'.

שניתן חידושים, מספר יש הללו הרמב״ן בדברי

רש״י שיטת את לשלול באים כולם כיצד. לראות

וכו– הארץ" את לרשת "שנצטוונו 'א. לרשת הביטוי הארץ על בעלים ולהיות לכבוש מובנו הארץ. את ר. ש. ש לשון הוא ש״והורשתם" שסובר לרש״י בניגוד

ירוש. ה ולא ריקון והיינו שיטת לפי האומות– מן זולתינו ביד נעזבנה "ולא "ב. עבודה עובדי את לרוקן היא המצווה שעיקר רש״י שאין הרי בארץ), שישבו עממין ז' (ובפרט זרה

האומות– מן "זולתנו כלפי אמורה "המצווה אלא

זרה עבודה עובדי. כנגד

לשממה– ""או. ג מצווה יש הרמב״ן שלפי הרי

מצווה שיש אומרת זאת שממה. תהיה לא שהארץ לרש״י בניגוד היא זו קביעה גם הארץ. את ליישב ולא לישראל הבטחה היא הארץ שיישוב שהבין

. מצווה להשאיר האיסור הרמב״ן, שלפי לב לשים יש כן כמו כלפי ולא הארץ כלפי חובה היא שממה, הרץ את הרמב״ן זה, בשלב הפחות שלכל אומרת זאת האדם.

ישראל– בארץ לגור הפרט של מצווה על מדבר לא תהיה לא שהיא הארץ כלפי עמ״י של החובה על אלא

. שממה

ז. לכך ראיות הרמב״ן כותב הדברים בהמשך מהתורה מצוות הנם והישיבה הירושה. שהמצווה

תשתבש "ואל הרמב״ן כותב הדברים כדי: תוך שבע במלחמת המצוה היא הזאת המצוה כי 'ותאמר

אין תחרימם". "החרם שנ' דם לאב שנצטוו עממים בהלחמם ההם האומות להרוג נצטוינו שאנו כן. הדבר בתנאים ונעזבם עמהם נשלים להשלים רצו ואם עמנו

ידועים- ביד ולא בידם אותה נניח לא הארץ אבל ברחו אם וכן הדורות. מן בדור האומות מן זולתם לבוא אנחנו נצטוינו להם… והלכו מפנינו ההם האומות

שבטינו בה ולהושיב המדינות ולכבוש ב."ארץ

נקודות מס' על לעמוד יש הרמב״ן: בדברי

 "והורשתם שמצווה שולל הרמב״ן בתחילה

שבעת מלחמת ממצוות חלק היא הארץ "את את שולל הרמב״ן בזה גם לכאו' עממין. היא המצווה עיקר רש״י לפי כאמור רש״י.

כל זה שבכלל (ומסתבר עממין ז' של הוצאה

מא״י ע״ז). עובדי

 לא הארץ "אבל להדגיש הרמב״ן מוסיף עוד האומות מן זולתם ביד ולא בידם אותה "נניח

– שוב מחדד האומות" מן "זולתם של הדגש טוען הרמב״ן רש״י. עם הרמב״ן מחלקות את בא״י ישלוט עמ״י שרק מחייב הארץ שכיבוש

העממין משבעת איננו אפי' עם, אף ולא

זרה עבודה עובד איננו. ואפילו

 שנצט בכך מסיים הרמב״ן "לכבוש נו יוו שכאן נראה שבטינו". בה ולהושיב המדינות לגבי שיטתו את בתמציתיות מסכם הרמב״ן

"והורשתם. הפסוק פרשנות. וישבתם.".

הארץ- את ""והורשתם "לכבוש כנגד היא

"וישבתם- ואילו "המדינות", "להושיב היא

שבטינו."זה תפיסתו ביטוי לידי באה כאן גם היא בארץ הישבה שמצווה הרמב״ן של כעם שלנו החובה היינו הציבורי, במובן כמו ישראל. שבטי ע״י כולה הארץ את ליישב

לשממה- "ולא הרמב״ן "שפתח כלפי חובה ע״י תתיישב אלא שוממה תהיה שלא הארץ

לשבטיהם. עמ״י

, תורה מה המצווה מהי ביאר שהרמב״ן לאחר ח. ול לכבוש ומחז״ל מהתורה שמוכיח כפי בארץ, , ישב י

הוא: בחידוש המצווה ביאור את חותם " כי אני ואומר

ב מפליגים שחכמים המצווה, ישראל ארץ דירת היא ה יהא לארץ בחוצה ודר ממנה היוצא שכל שאמרו עד

… זרה עבודה כעובד בעיניך גדולות הפלגות זה וזולת

ממצות הוא הכל בה שאמרו שנצטוינו הזה עשה

. בה ולשבת הארץ לרשת עשה מצות היא כן אם כידוע גלות בזמן ואפילו ממנו יחיד כל מתחייב לדורות

". הרבה במקומות. בתלמוד

בחידוש שמדובר כך על רומז אני" "ואומר הביטוי ייחודי בחידוש שמדובר ועוד שהתבאר. מה על נוסף

מוכרחת ראיה לו שאין והינו הרמב״ן. של מהתורה

כנכון הדבר לו נראה מסברתו אך כך, על מחז״ל. או

הרמב״ן בדברי מוצאים אנו ואכן חידושים שני

יס כה: עד התבארו שלא ודיים ציבורית רק לא היא ישראל ארץ יישוב מצוות א.

ציבורי באופן וליישבה בארץ ולהתנחל )(לכבוש אלא

על גם חיוב שיש יחי כל בארץ (לדור) לגור מישראל ד

כבושה הארץ שכבר שאחר לומר אפשר אי. ישראל היחיד על גם מצווה אין שוב ישראל כל ע״י ומיושבת

היחיד גם אלא בחו״ל. לגור יכול הוא אלא כאן לגור כלולה זו וחובה אישית. בחובה כאן לגור צריך היא בארץ הפרט של הדירה וישבתם". ב״הורשתם…

הכלל מישיבת. חלק

הגלות בזמן "אפילו הזמנים בכל."יא ה זו חובה ב. היסודיות המצוות שתי שאין באופן שאפילו והיינו בידינו כבושה הארץ שאין מתקיימות, והציבוריות

ישראל– ארץ בכל מיושבים ישראל שבטי ואין עדיין

ישראל בארץ לדור היחיד על מצווה. יש

ט. שלוש ישנן הרמב״ן שלפי לומר ניתן כן אם

ישראל לאר: ץ ביחס מצוות שלטון ע״י הארץ וירשת כיבוש. א. ע״י שממה תישאר לא שהארץ דאגה ב. כל ברחבי ציבורית והתיישבות התחלות

הארץ– שבטינו בה.""להושיב על חלה זו חובה בארץ. לדור היחיד חובת ג. והתיישבות שלטון שיש בזמן בין היחיד

הגלות– בזמן וגם הארץ, בכלל ציבורית היינו

ציבורית התיישבות ואין שלטון ש. אין בזמן

ישראל– בארץ קרקע קניית ייחודיות מילה מצווה לעומת

הרמב״ן בשיטת

( בגיטין הגמרא י. 5 ) לגוי להגיד שמותר אומרת

אותה את מהגוי לקנות כדי בשבת שטר לכתוב

שיש גב על שאף אומרת הגמ' קרקע או בית. , אדמה מלאכה לשעות לגוי לומר מדרבנן ' 'שבות איסור רבנן". גזור לא א״י ישוב "משום מקום מכל בשבת– א״י ישוב מצוות משום שדווקא מדייקים התוספות

אחרת מצווה משום "אבל לגוי אמירה חז״ל: התירו במלאכה לעכו״ם אמירה מתירים היינו לא."דאורייתא

כמובן

הרמב״ן( 7 מחל מביא ) וק ת היתר לגבי ראשונים

ברית לגבי הוא הנידון מצווה. בשביל לנכרי אמירה

עצמה מילה בו לעשות שמותר, , בשבת שחל מילה המילה לצורך מרה״ר הסכין את להביא אסור. אך

לעשות לגוי לומר מותר האם והרי״ף גאונים ה ונחלקו מדאורייתא[ איסור דרך הסכין את להביא כדוגמא

הרבים] רשות לצורך, התירו הגאונים המילה. מצוות

אך רה״ר דרך גוי ע״י הסכים את להביא אסר, הרי״ף

גוי ע״י רק והתיר הרי״ף שלפי והיינו. כרמלית דרך מדובר אם רק מותרת מצווה לצורך לגוי אמירה

דרבנן- באיסור מצווה במקום דשבות.""שבות אבל

לצורך אסורה דאורייתא באיסור לנכרי אמירה מצווה

ו - ברית מצוות לצורך זה בכלל. מילה

הרי״ף בשיטת מצדד הרמב״ן יא. שחכמי וכותב

צ ה [בעלי רפת הרי״ף כדברי הכריעו תוספות] [ואכן יישוב מצוות לגבי שרק כתבו שהתוס' הבאנו לעיל

תורה– באיסור לנכרי אמירה הותרה א״י לגבי ולא

אחרת. ]מצווה

קושיה עם הרמב״ן מתמודד הדברים שבהמשך אלא

זאת ומוכיחים דבריו, על חולקים "יש הרי״ף: על השטר את כותבים בא״י עיר הלוקח דאמרינן ממאי

שבות". לגוי דאמירה ואע״ג בשבת …אפילו

אמירה שהותרה מצאנו הלא טוענים: ראשונים אותם

לנכרי א״כ א״י, יישוב מצוות עבור דאו' באיסור אפי'

עיקרון– מכאן ללמוד יש שתותר כולם, המצוות לכל לטלטל לגוי לומר להתיר יש ממילא לנכרי. אמירה

מילה ברית מצוות לצורך ברה״ר הסכין. את

יב. לומר ההיתר שבין ההשוואה את דוחה והרמב״ן טלטול לעניין א״י יישוב עבור שטר לכתוב לנכרי לכך נותן הוא מילה. ברית לצורך ברה״ר גוי ע״י סכין

טעמים: 'ב

טעם ה ה ראשון יישוב בין מהותי הבדל שיש הוא

: אחרת מצווה כל [או למילה ]הארץ " מצוה דהתם הארץ תחרב שלא הוא, ישראל לכל ותועלת

הקדושה". בירור טעון זה: טעם במילים הכוונה מה

קרקע קניית וכיצד ", ישראל לכלל ותועלת "מצווה ארץ "חורבן מ הצלה משום שי בודד יהודי ע״י

"קדושה? השני הטעם " טכני יותר הרבה: הוא אנו שאין ועוד,

בזו". זו מצוות שוקלים נו באפשרות אין כלומר

למצוה מצווה בין. להשוות אמירה התירו חז״ל אם להקיש יכולים אנו אין א״י, יישוב עבור בדאו' לגוי

ערך את יודעים איננו שהרי אחרות מצוות לגבי מכאן אחרות מצוות לעומת הארץ יישוב. מצוות

גם הראשון בטעם הרי עיון צריכים זה אלו: דברים

היא הרמב״ן טענת א״י ישוב ממצות ללמוד שאין וחשובה כחמורה אותה שוקלים כן שאנחנו בגלל

. יותר אפשר שאי אומר הרמב״ן השני בטעם ואילו

חמור יותר מה. לדעת

יג. ותועלת מצוה הרמב״ן דברי את להבין מנת על "

בשיטת נתבונן, הארץ תחרב שלא ישראל "לכלל

תלמידיו– תלמיד ( הריטב״א 8 ) תלמיד (שהיה

הרמב״ן של תלמידיו שני והרא״ה, )הרשב״א לצורך מגוי קרקע קניית בין ההבדל את שמסביר

" הבא: באופן מילה מצוות לעומת הארץ יישוב שאני

ארץ יישוב קיימת אלא לשעתה, מצווה שאינה ישראל ארץ תשתקע שלא ישראל לכל תועלת והיא לעולם,

ערלים". ביד קדושה הריב״ש גם כותב זו, לשון: כעין

" מצווה אלא לשעתה מצווה שאינה א״י יישוב שאני

לעולם מתקיימת שלא ישראל לכל ותועלת מצוה ו. ." כותים ביד קדושה ארץ תשתקע

יד. בדבריהם המדקדק מעניינות הוספות תי ש ימצא

הרמב״ן. לעומת

הרמב״ן שלא ישראל לכל ותועלת ה שזו״מצו כתב

קדושה" ארץ תחרב.

המילים" את זו ללשון קודם הוסיפו הם קיימת מצווה

לעולם." כן כמו במקום ארץ תחרב שלא המילים "

קדושה" של סוג כתבו הם - פרשנות" תשתקע שלא

כותי או ערלים ביד קדושה ארץ ם". בעצם הוא והריב״ש הריטב״א של המרכזי הדגש שקועה לא הארץ ובכך ישראל, מארץ הגויים סילוק

ידם. תחת אנו הגוי מיד הקרקע שבקניית מהם משמע

ידם מתחת הארץ את משחררים מקיימים ובעצם

כך על אינו הדגש. הארץ את "וירשתם ירושה "מצווה אלא בה ולגור ישראל לארץ לעלות צריך, שהפרט

קניית שלה הכללי מהצד היא המצווה של: שעיקרה

היא הקרקע פעולה הארץ כיבוש של כללי ערך. בעלת

טו. לפי לעיל כנזכר כאן. למדנו נפלא, חידוש מצוות היא אחת מצווה מצוות, שלוש יש הרמב״ן

שממה תהיה לא שהיא זה שניה מצווה, , הארץ כיבוש היישוב מצוות שזו שבטינו בה להושיב הכללית שאנו ישראל בשבטי אותה למלא בא״י להתנחל צריכים הפרחה ויש ציבורי כיבוש יש השממה. את ולהפריח

המצווה את גם ויש ציבורית התיישבות. ציבורית,

הדירה של הפרטית יהודי כל של החיים) (המגורים,

ישראל. בארץ

ישראל בארץ דר כשאדם והריב״ש הריטב״א לפי

בית– בה וקונה של כללית מצווה בכך מקיים א הו

הארץ. כיבוש שו״ת דברי את זה בהקשר מצאנו ואכן יהודה זיכרון

( 10 ) במפורש שמגדיר הרא״ש), בן יהודה (לרבי

"לגרש מנת על היא מהגוי הקרקע קניית שמצוות

ישראל מארץ."נוכרי מצווה בין להשוות ניתן לא מדוע להבין קל ממילא

פרטית מצווה שהיא ה מיל ברית למצוות שכזו, כללית

אדם המילה ברית מצוות את בה. יב מחו הפרט שרק כיבוש זאת לעומת חייו, ימי במשך עצמו על נושא לרשות והכנסת ממנה הנכרים הוצאת ע״י הארץ

ישראל– עבור נקנה לא הבית לדורות. מתקיימת

אף כולו, ישראל עם עבור אלא אחד יהודי פי על

. ים מסו יהודי של היא שהבעלות

טז. הריב״ש ללשון לב לשים יש זה: בהקשר

" לדחותה יש אונו, עליו מכותבין שהביאו והראיה אלא לשעתה מצוה שאינה ישראל ארץ ישוב שאני ישראל לכל ותועלת ומצוה לעולם. המתקיימת מצוה

ק ארץ תשתקע שלא. כותים ביד דושה ואפשר

שלפיכך שאין לומר זו מצוה בגמרא להם יחדו דומה זו במצות אומרין ואין המצות בשאר כן מתירין

מצות."… של שכרן מתן יודעין אנו שאין לזו. קרקע קניית בין לחלק טעמים ב' כתב גם הריב״ש אלא הרמב״ן. כמו בשבת מילה לבין מגוי בא״י

שבריב״ש אחר אלא ממש טעמים כב' לא הוא הנוסף הוא גוי מיד הארץ שקניית הראשון הטעם את שהביא

וכו– ישראל לכל ותועלת 'מצוה "ואפשר מוסיף הוא אנו שאין זו… מצוה בגמרא להם יחדו שלפיכך

מצוות של שכרן מתן."יודעין

הטעמים שני בין קשר שיש ומשמע, מדבריו למרות

הטעם לפי (שכן הפוכים מים בטע שמדובר שנראה וא המצוות במשקל הבנה לנו יש הראשון לטעם לו י

בזה.) הבנה לנו אין השני– מצווה בכל הבא באופן הדברים את לבאר: ונראה

יש פרט ידי על שנעשית כללית מצד הבחנות: שתי

החיוב מצד אך מאד, גדולה היא המצווה של האיכות אדם כל על המוטל החיוב דווקא שלה, הוא פרטי את לכבוש ישראל כלל על היא המצווה שכן קטן. כל את לכבוש מחויב אינו הפרטי והאדם הארץ,

הוא ישראל רץ בא בית קונה הוא שאם אלא הארץ,

כללית מצווה. מקיים

הטעמים בב' צורך יש מדוע ברור. ממילא אף כי

היא הארץ כיבוש מצוות היא אחד שמצד מאוד

זה בגלל דווקא מקום מכל בחשיבותה, גדולה היא - זו כללית במצווה הפרט של השייכות. קטנה המצוות של מהותה שמצד להסביר צורך היה ולכן

וכיבושה– הארץ גאולת גדולה היא ישראלית וכלל

למצוות הכללית הארץ כיבוש ממצוות להקיש ואין – קטן הפרט על חיובה הואיל אך אחרות. מקום היה

ישראל ארץ כיבוש על עדיפה מילה שדווקא. ר לומ לכן שוקלין "אין ש להוסיף הריב״ש הוצרך לכן בחינות בעלת מצוה וזו שהואיל והיינו. בזו זו "מצוות

שונות– אלא בו לך שאין לעיקרון לחזור צריך אז אחת במצווה מחידוש להקיש אפשר ואי חידושו,

שקול ל מסוגלים לא אנו כי אחרות, מצוות לעניין

. הדברים

יז. הרמב״ן שיטת כן גם היא שכן מסתבר למעשה הרמב״ן כוונת שאין והיינו הטעמים. ב' את שכתב זה את זה משלימים הם אלא שונים, טעמים ב' שאלו

. כנ״ל

הריב״ש עם ורשב״ש תשב״ץ מחלוקת

יח. שהסיבה והריב״ש, הריטב״א של זו קביעה והנה

ראל יש בארץ הקרקע קניית שמצוות סובר שהרמב״ן

כיבוש– של כללית מצווה היא שנויה היא. במחלוקת של תלמידו תלמידי בין הינה המחלוקת של עיקרה

מחד– הרשב״ש ובנו התשב״ץ הרמב״ן: לעומת

מאידך והריב״ש. הריטב״א

( בתשובה התשב״ץ הנה יט. 11 ) האם בשאלה עסק

שבת בערב ישראל לארץ ספינה על לעלות. מותר

הכרח יהיה נפש יקוח פ שמחמת היא היסוד הנחת השייט– כדי תוך שבת לחלל בעצם היא והשאלה שיהיה למצב עצמו את להכניס לאדם מותר אם להלכה קשור הדין יסוד השבת. את לחלל מוכרח ספינה על לעלות אין הרשות שלצרכי הקובעת ונראה הואיל ו', עד ד' בימים שבת חילול שתחייב

אם זאת ומת לע השבת". את לחלל (גורם) כ״מתנה יותר– מוקדם או שלישי ביום נעשית העלייה אינו של בשיט זה וכל השבת". את לחלל כ״מתנה נראה אפי הספינה על לעלות מותר מצוה לצורך אך 'רשות,

שבת. בערב האם היא הרשב״ץ נזקק שאליה השאלה כן אם עליה שמתיר מצווה דבר נחשב ישראל לארץ העליה

שבת בערב ספינה. על

כ. לארץ העליה שאכן הרשב״ץ מכריע במסקנתו בערב גם מותרת לספינה והעליה מצווה, היא ישראל שהעליה הרשב״ץ מוכיח דבריו כדי שתוך אלא שבת. אם (וממילא המצוות משאר גדולה היא ישראל לארץ

כ״ש בער״ש, לספינה העליה הותרה מצוות לשאר מהסוגיה בדיוק היא הרשב״ץ ראיית לא״י). בעליה

גיטין( במסכת נ״ל ה 5 ) לנכרי שאמירה האומרת

וע״ז בא״י. קרקע קניית לצורך הותרה דאו' באיסור

" הרשב״ץ: כותב שבות לעכו״ם דאמירה גב על ואף פי על ואף רבנן… גזרו לא א״י יישוב משום הכא

קרקע… שם לקנות אלא בא״י, הוא שכבר ואפ״ה

שב שריה,' דאורי מלאכ' שהיא בכתיבה דאמירה ות הוא שעדיין לא״י עליה משום להתיר לנו שיש כ״ש גדול יותר מצוה שהיא אליה לעלו' ורוצה לה חוצה לארץ בחוצה הדר כי שם שהוא למי בה קרקע מקניית

אלוה." לו שאין כמי דומה גר שכבר מי אם וחומר: קל עושה שהרשב״ץ והיינו

בא״י– דירתו את ולבסס חייו את להקל ורוצה בא״י

בית עוד לקנות כדי שטר לכתוב לגוי לומר לו הותר ישראל– בארץ לצורך לגוי אמירה שמותרת שכן כל בית מקניית גדולה היא לארץ העליה כי לארץ. עליה

הרשב״ץ- שלשיטת והיינו ישראל, בארץ עיקר

המצווה בארץ. לדור ו לעלות המצווה היא הזה בזמן

שהרשב״ץ לכך לב לשים ויש כא. מה על חולק

בר לעיל שראינו יטב״א קניית לדעתם, שכן. ובריב״ש

הקרקע בשביל לא היא לנכרי אמירה עבורה שהתירו

אלא ישראל, בארץ הדירה מצוות כללית מצווה היא

מה ממילא ערלים. ביד הארץ תשתקע שלא שהתירו

– לנכרי אמירה בא״י בית קנית עבור ראיה אינו

שהיא, לארץ העליה לצורך לנכרי אמירה גם שמותרת

. פרטית מצווה

כיבוש למצוות אזכור אין התשב״ץ לפי זאת לעומת מארץ הנכרי והוצאת הקרקע קניית עצם ע״י הארץ

ישראל– בא״י המגורים הוא שלו הדגש כל. אלא המגורים לעצם מצווה" "הכשר רק היא הקרקע קניית

הפרטי1. האדם של

הריב״ש ואכן, כב. אחרת( בתשובה 13 ) מתייחס

הריב״ש דבריו בתחילת הרשב״ץ. של הנ״ל תשובה לעלות שמותר הרשב״ץ למסקנת מודה שהוא אומר הגם לא״י, העליה לצורך שבת בערב ספינה על

1 של נוספת בתשובה שמצאנו לציין יש התמונה להשלמת

התשב״ץ( 12 ) הדירה בעניין כהרמב״ן שהלכה כותב שהוא

מהתורה– מצווה שהיא ישראל, בארץ מדגיש הוא שם וגם השאלה אכן זו בתשובה אמנם ישראל. בארץ הדירה את בעיקר

בא״י לדור מצוה יש האם היתה. גופא

הכרח של למצב עצמו את מכניס האדם שלמעשה הרשב״ץ של וחומר לקל שביחס אלא שבת. לחלל

כותב בארץ הקרקע מקניית גדולה לארץ העלייה לפיו

": הריב״ש ק״ו ועשה ההוא המשיב שכתב ומה בשבת ואפי' אונו עליו שכותבין בא״י שדה מהקונה דאורייתא במלאכה לכותי דאמירה שבות והתירו דבר שם שהוא קרקע שהקונה ואמר א״י ישוב משום דאדרבה בזה. נכונה דבר לא העליה לגבי קלה מצוה

העליה מן גדולה מצוה היא הכותי מן שדה. הקונה כי בה נתיר ולא לבד ולעצמו לשעת' מצוה היא העליה במלאכה לכותי דאמירה בין בידי' דמעשה בין שבות אלא לשעת' מצוה אינה א״י ישוב אבל דאורייתא. לכ״י היא ותועל' ומצו' היא לעול' המתקיימ' מצוה למדין ואין טמאים ביד קדוש' ארץ תשתקע שלא

ז להרמב״ן זה וכ״כ מצות, לשאר ממנה "ל".

הארץ גאולת שמצוות לשיטתו נאמן הריב״ש ואילו כללית מצווה היא עכו״ם מיד והוצאתה עולה שאינה פרטית מצווה היא בא״י לדור המצווה

הכללית המצווה. לערך

כג. בצורה הרשב״ץ של העמדה את שמשקף מי

ביותר– הטובה ב״ר שלמה (ר' הרשב״ש בנו הוא

בספרו( הראשונה בתשובה דוראן) צמח שמעון 14 )

במצות הקיימים עניינים שלושה בין מחלק הרשב״ש

הארץ: ישוב

. א " הדירה." שהיא הישיבה היא - עצמה המצוה

לארץ– העליה. ב ש היא אלא עצמה המצווה איינה

רק " מקדימה "סיבה. מצווה הכשר על מדובר והיינו – לא הוא לארץ מחו״ל העליה את יקדים לא האדם אם בא״י הדירה שהיא המצווה עצמם את לקיים. יוכל

ישראל בארץ בית רכישת שכולל מה – הארץ ישוב. ג רק כן גם היא להתפרנס– ע״מ ופרדסים גינות ונטיעת " אותה מכנה הריב״ש מצווה. הכשר מגעת סיבה

") )מקיימת – קיום את לבסס לאדם לעזור שעניינה

בהם אין אך זמן, לאורך ישראל בארץ (הדירה) חיים

עצמו. בפני עניין ב״יישוב כלולה בא״י שגר למי בית קניית זו "לשיטה ועל כאן, המגורים לעצם מצווה הכשר כאמור שהיא דאו באיסור לנכרי אמירה התירו הקניה עבור אם 'כן למי לא״י העליה עצם עבור זאת שיתירו וק״ו כ״ש

של המצווה עצם את יקיים שבזה כאן, אינו שכלל

. המגורים

כד. ארץ תחרב "שלא הרמב״ן שלדעת כן, אם יוצא

כללית– מצווה זו " קדושה תלמידיו תלמידי ונח'

הדברים: וש בפיר והרשב״ש התשב״ץ מבינים בעצמה הישיבה היא הקרקע של הקנייה. שמטרת עצם לשיטתם "כיבוש". של עניין בקניה אין לשיטתם

בזמן לעשות אדם ל שאפשר השיא הם כאן המגורים

. הגלות כיבוש שמקיים "ציבור" ואין עוד כל

ציבורית- והתיישבות את קיים ל הפרט של הדרך

רק היא וישיבה ירושה של והגדולה הכללית המצווה הפרטית המצווה ע״י הוא בא״י גר מישראל כשאדם.

הוא ובזה, הכללית מהמצווה קטן משהו מקיים

אין ליחיד התשב״ץ לשי '. מחורבנה הארץ את מוציא

לקיים יכולת מצוות את "ה כיבוש", ישיר באופן

קטנה. במידה לא אפילו

וה הריב״ש זאת לעומת שהדירה יאמרו יטב״א ר האדם על פרטית מצווה היא בארץ, והחיים ואין לגאול דווקא מחורבנה. הארץ של הוצאה בה לראות

מהנכרים, אדמה או בית קניית ע״י הארץ את ושחרור

האר – הנכרים משלטון ץ מיוחדת כללית מצווה היא

עמדה לפי ערלים מיד הארץ. לכבוש אפשרות יש

של״כיבוש". הכללית מצווה ב קצת לגעת לפרט ציבורית מצווה היא שכיבוש אע״פ נעשית שלא

– יחיד אדם ע״י כלל בדרך יכול הפרט מקום מכל

מסויים באופן. לקיימה

ה כה. מינה נפקא כאמור היא השיטות בין הפשוטה

דאו 'מלאכה לעשות לנכרי לומר היתר יש האם

לא״י לעלות ע״מ. בשבת

– והרשב״ש הרשב״ץ לשיטת. כן זאת לומדים הוא למיש החיים את להקל כדי בית לקנות מההיתר ק״ו

כאן גר. כבר והריב״ש– הריטב״א לפי זאת לעומת אין שהרי לא. ביד תשתקע שלא הארץ גאולת בין להשוות מה

של פרטית למצווה כיבוש, "קצת" שהיא לים, הער בא״י. מגורים

כו. בחו״ל שגר מי לגבי גדולה נפק״מ עוד יש אך

בא״י– קרקע לקנות ורוצה בה לגור! בלי

והרשב״ש– התשב״ץ לשי' לנכרי לומר היתר לו אין תכלית ואין הואיל כך, לשם דאו' מלאכה לעשות רק אלא בא״י, הישיבה את לבסס או לגרום הקנייה

הנכרי את."להוציא" הריב״ש לפי זאת לעומת הוצאת לשם נועד הייתר כל

קדושה– מארץ הנכרי לומר היתר יש לשיטתו ואכן

את ממנו לקנות ע״מ דאו' מלאכה לעשות לנכרי

יהודים קרקע באותה זה ב. שלב לאיגורו אפי' הקרקע

כז. נצייר חריפה בצורה המחלוקת את לקקף כדי

מקרה סכומים שנה כל תורם ש מחו״ל יהודי של

גדולים ושומרון יהודה גליל בנגב, התיישבות בשביל

: שאלה" עם לרב מגיע. הוא 'וכו אני לא״י אעלה אם

הזה הכסף את לתרום אוכל לא כבר להתיישבות– מה

שתגדל לכך לסייע או בא״י י בעצמ לגור עדיף:

בארץ."? ההתיישבות

: עונים היו והרשב״ש התשב״ץ אתה הגלות בזמן

מגורים– ללא בתים קניית וזהו א״י בדירת. מחויב עדיף לכן הזה. בזמן "כיבוש" דין אין מצווה. איננה

א״י ישיבת מצוות את ולקיים בעצמך. לעלות

ש נראה זאת, לעומת והריב" הריטב״א היו ש: ונים ע

א״י, כיבוש זה באמת הגדולה המצווה מצווה וזו

הפרטית למצווה אותה להשוות שא״א. , כללית ביניהם– ביחס ממילא ולפתח בחו״ל להישאר עדיף המגורים עצם מאשר יותר אותה ו״לכבוש" הארץ את

. כאן

הר בזהר הרשב״ץ דברי ע״פ הערה ק יע

מסויים פער על להעיר המקום כאן כח. בין שיש

לעיל( שהוזכרו הרמב״ן דביר 4 ) הרשב״ץ דברי לבין

הרמב״ן את שהביא מניין (על הרקיע זוהר בספר

( גבירול) אבן שלמה רבי של המצוות 15 ).

עניינים שלוש יש שלרמב״ן ראינו לעיל כאמור ציבורית התיישבות כיבוש, הארץ: ישוב במצות

בה הפרטית. והדירה התשב״ץ בלשון זאת לעומת שני רק שיש נראה

: חלקים" עשה מצות שהיא ז״ל הרמב״ן וכתב … רשות לנו ואין הארץ. לרשת המצות במנין נכנסת עלה מאמרו לזה ראיה והביא האומות. ביד להניחה את ורשו עלו וכתיב לך. אלהיך ה' דבר כאשר רש את ותמרו כתיב אבו לא וכאשר לכם נתתי אשר הארץ

בקולו שמעתם ולא לו. תם האמנ ולא אלהיכם ה' פי לכבוש יהושע במלחמת ב') (מ״ד סוטה בגמ' ואמרינן הכל דברי להרוחה דוד מלחמת חובה. הכל דברי שתירש בזכות בה וישבתה וירשתה ספרי ולשון רשות

. תשב הרז״ל ואמר ז״ל (רמב״ן) ][הרב זו המצוה שאין לאחר אף הארץ את לירש אלא עממין השבעה לאבד

ז״ל כמאמרם הארץ את שיניחו: חר לא או אבודם

כף תדרוך אשר מקום כל בספרי אמר וכן פנה גרגשי המקומות כל להם אמר נתתיו לכם בו רגלכם או שלכם הן הרי האלו המקומות מן חוץ שתכבשו ישראל ארץ יכבשו שלא עד ח״ל לכבוש בידם רשות מכם ועצומים גדולים גוים וירשתם לומר תלמוד

הפליגו היא מצוה שזו ולפי כו'. מקום כל כן ואחר עבודה כעובד שהוא לארץ חוצה בהדר ז״ל החכמים ישיבת אמר בה וישבת וירשתה בספרי ואמר זרה,

המצות." כל כנגד שקולה ישראל ארץ

התשב״ץ לב נשים אם בצורה הרמב״ן את מצטט

מז כ הוא חלקית. ה״כיבוש" מצוות את רק יר ואת

ה״דירה" הפ רטית– ההתיישבות מצוות את ומחסיר

. הציבורית מצוות שיש מבינים אנו אם משמעות: יש זה לחיסרון

ציבורית– התיישבות הפרטית שהדירה להבין אפשר שהישיבה וכשם הציבורית. מההתיישבות חלק היא התיישבות גם כך הגלות בזמן שייכת הפרטית

הפרט– ע״י להתקיים יכולה הציבורית מסוימת ברמה

– הגלות. בזמן למצוות גישה בגלות לפרט יש ממילא

א״י של הציבוריות שהיא הציבורית, [ההתיישבות

וזוהי. הציבורית הכיבוש למצוות המשך או ]חלק

והריב״ש הריטב״א שיטת. כאמור "קצה מבטאת מהן אחת שכל מצוות שתי יש אם "אך והדירה ציבורית) (מצווה הכיבוש המצווה: של אחד

ביניהן– קשר ם שו שאין פרטית) (מצווה ברורה אז שאפשר גדולה הכי המצווה הגלות שבזמן העמדה פעולה ע״י גישה או אפשרות ואין הדירה, זו לקיים

יותר גדול למשהו שייך הפרט. להיות של

הרמב״ן לשון להבנת נוספת הצעה

כט. הערה– עוד להעיר המקום כאן בשיטת והפעם

עצמו. הרמב״ן לשון בין פער יש לעיל שהערנו כפי למילה בא״י קרקע קניית בין ההבדל בביאור הרמב״ן

– הרמב״ן הרמב״ן. בשם והריב״ש הריטב״א ללשון

כתב" שלא הוא, ישראל לכל ותועלת מצוה דהתם

הקדושה. הארץ "תחרב שבקניית סובר הרמב״ן "חרבה תשאר לא שהארץ לכך גורמים אנו."הקרקע

כתבו– והריב״ש הריטב״א זאת לעומת " שלא

ערלים" ביד קדושה ארץ תשתקע דגש זו בלשון שיש,

הארץ העולם אומות מציאות שלילת. על באופן הרמב״ן לשון את לבאר דעתי לעניות ונראה האומות שליטת שלילת של הדגש מצד לא אחר, קצת

הארץ– על ע״י הארץ גאולת של הערך מצד אלא

בתוכה י. שראל עם של מלאה התיישבות

ל. את ללמוד יש הדברים הבנת את לדייק מנת על

בחוקותי( בפרשת הרמב״ן דברי 16 ) הפס 'על

: אויבכם עליה ""ושממו גדולה ראיה זו "וגם בכל תמצא לא כי לנו, והבטחה היא אשר ארץ הישוב

נושבת היתה ואשר ורחבה טובה חרבה והיא מעולם

אומה קבלה לא ממנה יצאנו מאז כי כמוה, , ולשון

ידם." לאל ואין להושיבה משתדלים וכולם והפירוש מחכה שהארץ לישראל, טוב סימן בדרך הוא המקובל בסבלנות וחיכתה דבר הצמיחה לא ולכן ישראל לעם

לעם שיחזרו ישראל. לעם

מדגיש הרמב״ן יותר: עמוקה הבנה להבין ניתן אך

להיות הוא א״י של שהטבע "טובה ואשר ורחבה

היתה מעולם" נושבת (בזמן כעת חרבה שהיא ומה.

ה את מבטא היא הגלות) צפייה שזקוקה הארץ, של לפרוץ חייב הטבע אמנם, עליה. יושבים ישראל, לעם

חייבת רץ והא שהואיל יצא א״כ חטאה, לא הרי הארץ אלא תתרחש לא זו חזרה שלה. הטבע את להוציא

עם בחזרת בה ולהתיישב לישב שיבאו לארץ, . ישראל

הרמב״ן( תלמיד בחיי רבינו של בלשון 17 ): " ויש

גדול סימן בזה קבלה לא שחרבה שמיום לישראל

אפרוחיה שישובו עד תקבל ולא ולשון, אומה לתוכה". המפורסם18 במכתב לבנו כותב הרמב״ן גם (:) "כל

מחברו חרב מחברו."המקודש המקודש שכל הסיבה

רו– מחב חרב מחבירו הוא רו מחב המקודש כל כי

בתוכו– עמ״י של לנוכחות יותר זקוק שם זמן וכל

מלאים– חיים שם חיי לא ישראל נמצא המקום אז ממילא ובחורבן. באבלות ממומשת, שאיננה בצפייה

המצב עצם זה, הרמב״ן לפי המושג""חורבן ש ברור שם אין אם גם שממה, והיא פורחת איננה שהארץ כלל! גויים דברי מובנים זה פי על ארץ תחרב שלא: הרמב״ן "

" קדושה - מא״י הגוי את להוציא שיש הכוונה אין מתוך בארץ, להתיישב שיש אלא כיבוש, מדין מפריחתה וחרבה שממה תהיה לא שהארץ אחריות בה גר ישראל, בארץ בית קונה כשיהודי וקדושתה.

מלאה– בצורה בה וחי לחיים חוזרת ישראל ארץ, גם

ישראל ארץ לחורבן. של התרופה אנחנו

לא. הרמב״ן כוונת את לדייק ניתן הדברים לאור

ולומר– קרקע קניית שמעלת הרמב״ן שכתב שמה

בכך היא מחלה לעומת בא״י ארץ תחרב "שלא

– "קדושה במובן הארץ כיבוש למצוות הכוונה אין הכיבוש מצוות (שזו מהארץ הגוי הוצאת של

בארץ– הפרטית הדירה מצוות לא ואף הציבורית),

מצוות" אלא זאת הציבורי. במובן בה" וישבתם כדי בא״י קרקע קונה מישראל שאדם שבשעה אומרת

קרקע– באותה לחיות הוצא של תהליך מתחיל הוא הארץ של ממומשת הלא הצפייה משממתה. הארץ להתכנס ורחבה טובה לארץ שגורם ישראל, לעם

חרבה– ולהיות שעם מה ע״י להתממש מתחילה

גוא ישראל על- הארץ את ל במצב בארץ. לחיות מנת באופן ונגאלת לחיים לחזור מתחילה עצמה הארץ זה

קדושה ארץ תחרב. ממשי""שלא שהגוי הכוונה אין

פה– יהיה לא אל טבעה את תוציא שהארץ אלא

אותה ומפתח אליה שב ישראל שעם מה ע״י הפועל גאולה זו משממה. אותה ומוציא כלכלית מבחינה

לפרוח הארץ של רצונה הוצאת וט: הפש במובן טבעה פי על. ולחיות

לב. שיטות שלוש לנו שיש יוצא הדברים לאור בארת הקרקע קניית של הגדולה המצווה מה להבין

בדאו אפי' לגוי אמירה הותרה שע״כ.'ישראל

והריב״ש– הריטב״א לשי' של מצווה מעין בזה יש ובזה מהארץ הגוי את שמוציאים מה ע״י "כיבוש"

ערלים יד תחת אינה. הארץ והרשב״ש– התשב״ץ לשי' מחמת היא המצווה

א״י לדירת. הסיוע ברמב״ן- שלנו המחודשת ההצעה לפי הארץ הוצאת

ממשי– בר הוא מחורבנה הוצאת מצוות קיום והיינו קניין ע״י אליה חוזר שעמ״י מה ע״י משממה הארץ

כאחד. ומגורים

לג. יוצאת הרמב״ן בשי' זו הצעה שלפי לב לשים יש לקנות ע״מ שבת לכתוב לנכרי לומר שההיתר חומרא או בה גרים וגם קרקע קונים גם אם דווקא זה קרקע שהארץ כך הזו הקרקע את יפתחו שיהודים דואגים

(כאמור- משממה יוצאת במה די הריב״ש לפי

ח פיתו ללא אפי' עכו״ם, מיד הקרקע את שמוציאים לעצם קשורה לא המצווה לרשב״ץ ואילו כלכלי,

כנ״ל בלבד, למגורים עזרה אלא.)הקניה

הרשב״א דברי פי על הערה

לד. בשתי הרשב״א. שיטת על להעיר יש גררא אגב

תשובות( 19 ) ( 20 ) שאין כלל קובע הרשב״א

היתר מצאנו שאם והיינו לזה. זה האיסורים להשוות

בסיטואציה לאיסור בנוגע חכמים של מסויימת– אין

או אחר באיסור דומה להיתר יסכימו הם ש הכרח חומרת את נשקול שאם הגם אחרת, בסיטואציה

המצווה– גודל לעומת האיסור שיש לכאורה יראה

ב וחומר. בקל להחמיר או להקל מביא התשובות תי ש

באיסור לנכרי אמירה היתר של הדוגמא את הרשב״א לומר האיסור ת לעומ בא״י, קרקע לקנות ע״מ דאו' מילה מצוות לצורך דאו' איסור לעשות. לנכרי שהמצווה לכך טובה דוגמא שזו טוען הרשב״א התירו ולא דבריהם העמידו חכמים כמילה חמורה

א״י– לגבי ואילו דאורייתא, באיסור לנכרי אמריה הם מצוות את מציג הרשב״א כאשר זו. באמירה הקלו

במילים נסח מת הוא ישראל בארץ הקרקע קניית

ישראל" בארץ קרקע לקנות כגון מועטת "מצוה,

אחרת" ובתשובה מצוה משום וביו״ט בשבת התירו

א״י". ישוב משום גוים של בערכאות וכותב בעלמא הוא הרשב״א הלא ביותר. תמוהים אלו ביטויים

הוא וכיצד הרמב״ן, תלמיד מצוות על כך מתבטא

שהרשב״א אחר כן כמו ישראל. ארץ יישוב בתשובות אמירה מהיתר ללמוד שאין הרמב״ן, כשי' סובר אלו למצוות ישראל ארץ יישוב מצוות לצורך לנכרי

מילה– מצוות אפי' אחרות השמיט הרשב״א כיצד של הכללית המעלה על הרמב״ן של דבריו עיקרי את

בא״י הקרקע! ? קניית

הרשב״א שהרי השאלה, את יותר עוד לחזק ויש לה. הרמב״ן רבו כשיטת קובע אחרת בתשובה עצמו

( 21 ) הן ישראל בארץ כולן התורה מצוות,"עיקר ש

בארץ אלא כלל נוהגות אין מצוות כמה כי."עד ואם התורה מצוות כלל של שעיקרן מודה שהוא אחר כן

בארץ– הם מתעלם הרשב״א הנ״ל בתשובות כיצד

" מועטת "מצוה הקרקע קניית מצוות את ומכנה מזה

בעלמא "מצוה?"או

לו. דרכים בב' זו קושיא ליישב. ואפשר היא בזה הרשב״א שי' שבעצם היא הראשונה הדרך והרשב״ש, התשב״ץ לשי' והמקור השורש בארץ המגורים היא המצווה שעיקר שמסבירים אך ביותר. גדולה מצווה היא אכן המגורים ישראל. סיוע שהיא במה רק הוא ערכה הקרקע קניית

"הכשר היא הקרקע "שקניית יצא ממילא ם. למגורי וודאי בדאורייתא, לנכרי אמירה התירו שעבורו מילה מצוות מאשר במעלתו פחות הוא ש״הכשר"

בעצמה המצווה. שהיא

לז. אחר– הסבר לומר אפשר אך על עמדנו שכבר הריטב״א שלשי' ביארנו לעיל כאמור לעיל. יסודו

ישראל בארץ הקרקע קניית מצוות והריב״ש היא ה״ציבורי הממד הציבורית. כיבוש למצוות "שייכת הפרחת על שדיבר הרמב״ן לדברי גם להיכנס יכול במקור מחורבנה. והוצאתה ישראל בארץ השממה את ליישב שעניינה ציבורית מצווה היא זו מצווה ישראל ארץ רוחב בכל ישראל שבטי ע״י. השממה

ירה הד מצוות מאשר גדולה יותר הרבה זו מצווה וההתיישבות הקרקע בקניית רואה הרמב״ן הפרטית.

גאולה- ישראל ע״י בה לגאולה השייכת פורתא, עליהם והשיתה ישראל לכלל התורה שייעדה הגדולה קניית אלו לשיטות הזו. הציבורית המצווה את

גדול– כללי ערך לה שיש מצווה ע״י הקרקע אך

ל כל בדרך שהרי קטן, הוא הפרט על החיוב כאמור

ציבוריות מצוות מקיים פרט. לא שמצוות הרשב״א שאמר שמה להסביר אפשר ממילא מצב הכוונה וכד' בעלמא מצווה היא הקרקע קניית לעומת קטן, הוא שהחיוב הפרטי, האדם על החיוב

גדול ודאי הוא שהחיוב. מילה

"קטנות מצוות שיש הרעיון לח. בחיובן " "ו״גדולות

לראות אפשר במהותן בע בתוספות ( זרה בודה 22 ).

גזרו שחכמים אומרת הגמ' כי מא״י ייצא לא שכהן חכמים זאת התירו ומ״מ העמים. ארץ על טומאה גזרו

א לשאת או תורה ללמוד מנת על יר מע. התוס' י שה

כך על הערות: שתי

(שאינו רגיל לישראל שאפי' גמרא, מביא תוס' ה 1) אשה לשאת מחו״ל לצאת היתר אין כהן) למצוות או

ש לומר התוספות נזקק ממילא ייבום. היתר של

לחו״ל לצאת לכהן הגמרא גרע לא כהן (שהרי

שיוצא באופן דוקא הוא רגיל) מישראל אישה לשאת

אח״כ. ישראל לארץ לחזור כוונה מתוך תורה וללמוד

2 ) שואל: התוספות ל לחו לצאת מותר כהן "האם

לצורך דווקא או מצווה כל צורך מיוחדות מצוות אלו

של בזה מביא התוספות תורה. וללמוד אשה לשאת

היא" עצמו התוספות שיטת שיטות. ב' בהנך ודווקא חשובות שהן אישה ולישא תורה ללמוד, מצוות וכן מעשה לידי שמביאה תלמוד שגדול תורה ללמוד

. יצרה לשבת אלא בראה לתוהו לא כי אשה לשאת

לא". מצות לשאר אבל

הן אשה ונשיאת תורה שתלמוד יוצא זה הסבר פי על לשאר מהן ללמוד אין ולכן וחריגות, חמורות מצוות

. מצוות דבריו בסוף אך תוספות: הפוכה שיטה מביא " אבל המצוות דווקא דקילי, דהנך מפורש, בשאילתות שהן מצוות לשאר שכן וכל קלות, שהן האלה

אשה ונשיאת תורה תלמוד זה הסבר פי על "חשובות. ביותר הקלות המצוות! הן השאלה עולה שכאן: כמובן שיש ייתכן כיצד

חריפה– כך כל מחלוקת תורה תלמוד מצוות האם הכי או חמורות הכי המצוות הן אישה ונשיאת

! ? קלות

תורה לימוד לדברינו היסוד מונח: כאן ש אלא לט. מקרא ללמוד יכול הוא מקום. בכל ללמוד יכול אדם

מקרא שניים רש״י, עם תהילים לקרוא תרגום, ואחד

תורה תלמוד מצוות לקיים ובזה. וכד' אין הפרט מצד שזו וודאי זאת עם בתורה". "גדול להיות חיוב לאדם

עצו מעלה לא אך תורה, תלמוד במצוות הכלולה ה מ

ידי ועל מסויים מרב וללמוד לחו״ל לכת ל לכן חיוב!

ל זה זו - בתורה גדול אחד מצד שהיא מצווה ערך עם

ע, צום מצד אבל ישראל, בעם חכמים תלמידי להקים

מאוד. קטן הוא עליך החיוב שני

וכן. ורביה פריה לגבי להסביר איך הפוסקים נחלקו ועסק הואיל ורביה בפריה התעסק שלא עזאי בן את אמרו השלחן ערוך וכן שיעורים הקובץ בתורה.

אליעזר הציץ אך אנוס2. שהיה זו ורבייה שפריה כותב

2 שיעורים הקובץ ז״ל: יט" סימן ב חלק ז״ל עוד שם וברמב״ם

כל בה ודבק עזאי כבן בה ה ושוג תמיד בתורה נפשו שחשקה מי איירינן דהכא כיון וקשה ע״כ עון בידו אין אשה נשא ולא ימיו מ״ש א״כ גרידא איחור לענין ולא לגמרי המצוה ביטול לענין מת״ת לבטל דצריך אחרים ע״י לעשותן שא״א המצות מכל פ״ו אלא פ״ו ממצות פטור אינו כה״ג דבאמת ונראה המצוה לקיים

והיינו עון" בידו "אין הרמב״ם וכלשון טולה בבי כאנוס דנחשב דעתו להסיח יכול היה שלא בתורה כ״כ דבוק היה עזאי דבן

אחר."… לדבר ממנה

וב: יד" סעיף א סימן העזר אבן השולחן ערוך בן על חז״ל אמרו

אשה נשא שלא עזאי שנפשי אעשה מה ואמר אותו ושאלו ב ס״ג [יבמות אחרים ע״י שיתקיים לעולם אפשר בתורה ]חשקה בתורה נפשו שחשקה דמי והש״ע והטור הרמב״ם כתבו ולכן עון בידו אין אשה נשא ולא ימיו כל בה ונדבק עזאי כבן תמיד לישא לו שאפשר ואף עכ״ל עליו מתגבר יצרו יהא שלא והוא

עזאי כבן הוא אם [ב״ש] מזונות משום טירחא לו יהיה ולא אשה פשיטא אמנם וכלל כלל התורה מן לפרוש ביכולתו שאין בן היה הש״ס חכמי בזמן וגם וכלל כלל מצוי אינו כזו שמדריגה ואמרינן כלל זה הביא לא והרי״ף לו שני ואין אחד עזאי וכל ולולב סוכה לעשות ת״ת שמפסיקין דשבת] [פ״ג בירושלמי

מצווה ממש לא וזה העולם את לקיים מצווה כללית, ולא תורה למד עזאי בן ולכן ואחד אחד כל על חיוב כל על חיוב ממש לא זה כי ורביה בפריה התעסק

לא כי ל גדו מאוד המצווה של הערך אבל אחד3, בראה. לתוהו למצוא האדם את שמכריח דבר אין וגם

בחו״ל דווקא אשתו. את

מ. ב בהן שיש מצוות של מושג שיש חזינן כן 'אם

גדול– מאד כללי ערך בעל ככלי צד צדדים, וצד

דברי את להסביר ניתן זה וכעין קטן שחיובו. פרטי, אחד שמצד ישראל, ארץ ישוב למצות ביחס הרשב״א קלה מצווה גם היא שני ומצד מאד, גדולה מצוה היא

הפרט על החיוב מצד. מאד,

ומסקנת מקוטנא יהושע הג״ר ת בשיט המחלוקת המדינה תקומת עם אליעזר הציץ

יהו רבי מא. מקוטנא ע ש ( מלכו ישועות בשו״ת 23 )

(מגורים הדירה מצוות שבין ליחסים )התייחס

כיבוש מצוות ין לב, ישראל בארץ האדם על הפרטית

הרמב״ן לשיטת בה והיישוב. הארץ

מחדש מקוטנא: הרב אלא אינו המצוה יקר "ע

הירושה, והישיבה לכבוש שלו בתוך העושה כאדם

, תחת שתהי' א״י של ריקנית ביאה על לא ירושתינו

עתה". - הרמב״ן בדעת זה הסבר לפי בארץ לדור מצווה יש

דווקא בא״י לגור זה המצווה עיקר אבל, ישראל יושבים אנו ואז א״י את וכובש שולט ישראל כשעם

שלנו. השלטון תחת שלטון ללא ישיבה שיש בשעה

" ריקנית "ביאה זו – חלקית מצווה. שהיא

בתורת ותניא נברא שלא לו נוח לעשות שלא הלמד וכל ות המצ הלמד אותם ועשיתם תשמרו מצותי ואת תלכו בחקתי אם כהנים שלא לו נוח לעשות שלא שהלמד לעשות שלא הלמד לא לעשות א ס״ג [כתובות ר״ע בת את קידש הלא גופה עזאי ובן ]נברא

מר לו ובהכרח ופירש נסיב ב] ד [סוטה בגמ' אוקימתא ולחד היתה ואפשר וכלל כלל התורה מן לפרוש ביכולתו היה שלא

[נ״ל."] התורה מן פורש היה אם נפשות סכנות

: ב" פרק טז סימן ד חלק אליעזר ציץ שו״ת 3 כללית במצוה העולם תיקון משום כללית מצוה של אופי שהיא פו״ר כמצות שהשם מיושב העולם שיהיה זו מצוה משרשי החנוך וכמו״ש

חפץ ב״ה אמרינן יצרה, לשבת בראה תהו לא כדכתיב בישובו וכמו אחרים, ע״י להתקיים אפשר העולם ישוב של זו דמצוה אעשה ומה ע״ב) ס״ג (ד' ביבמות לחכמים עזאי בן שהשיב ומצות אחרים, ע״י שיתקיים לעולם אפשר בתורה חשקה שנפשי פטור במצוה דעוסק משום להתאחר מותר לכן מאד, גדולה ת״ת

ולא מאד גדולה מצוה שהיא תורה בתלמוד שכן וכל המצוה מן בעיון". בה עוסק ואחד אחד כל

הט נקודה מב. היא מלכו הישועות בדברי ביאור עונה

שלו ההגדרה [לא הגלות בזמן י א יישוב ל״מצוות

שלטון תחת ביא מ הוא שיטתו את להסביר מנת על ].

דוגמ לפסח– מצות הכנת הלכות מ א שכשם וטוען

המצווה– עצם לא הם המצות שהכנת הישיבה כך

של. מה מצווה לא הוא הגלות בזמן בא״י

ש יוצא הזו להשוואה נאמנים נהיה אם מלכו הישועות

הכשר רק היא הגלות בזמן ישראל ארץ שישיבת סובר נסתרת לכאו' זו עמדה הרמב״ן לשיטת אפי'. מצווה

מלשון הרמב״ן שזו הסובר, עצמו ממשית, מצווה

הכשר רק. ולא

( תורה של מאהלה בשו״ת ואכן מג. 24 ) הגר״י מביא

המחלוקת זו. בסוגיה מחלוקת שליט״א אריאל

ימית– פינוי בזמן עלה הת ג האם השאלה נשאלה שאז תחת במקום היהודי היישוב את להשאיר מצווה יש

מצרי. שלטון צוק יהושע הרב דעת ר ל היא זצ״ל מן כדעת פסוק

הרמב״ן. בשיטת מלכו הישועות מסיק הוא מכאן

אפשרות יש שאם שטחי תוך ישראל ארץ ב לגור כי מצרי, שלטון תחת בימית לגור אין ישראל מדינת

בעצם כן העושה ישראל ארץ, ת ישיב מצוות מבטל עצמה מצווה במקום מצוה" "הכשר שעושה מי כמו

המצה לאכילת המצות אפיית של למשל.)(בהתאם

בשתי צוקרמן הרב על חולק אריאל הרב זאת לעומת

: נקודות שרק איננה מלכו הישועות שכוונת מסביר הוא א. מצוות מתקיימת ישראל של לאומי שלטון תחת לאפוקי בא הוא אלא מלאה, בצורה הארץ יישוב שהשלטון לכו הישועות בזמן שהיה מהמצב

העות׳מאנ ב פגע בארץ י את לנהל היהודים של לת יכו היה לא אמנם שאז שני בית ימי כמו מצב אך חייהם.

יהודית– אוטונומיה היתה אך שלטון הישועות אף

נחש שהוא יודה מלכו בא״י הישיבה מצוות יום כק ב שתחת מודה אריאל הרב זאת עם מלאה. בצורה

סמכו ת א״י יישוב מצוות מתקיימת ישראל מדינת באו לא מלכו הישועות דברי עיקר אך בהידור. שלטון תחת בא״י במגורים שיש המצווה את לשלול

לאומי כנ״ל. אחר,

שלפי לומר אפשר שאי קובע אריאל יעקב הרב. ב שהרי זר, שלטון תחת לדור מצווה אין מלכו ת הישועו שאינה אלא מצווה, שיש כותב הוא סוף כל סוף כבתוך שעושה מי כמו גבוהה כ״כ איכותית ברמה

אפשרות שיש אחר ש לומר הכרח אין כן ואם שלו.

ש המדינה שטחי בתוך ישראל בארץ לדור חובה יש

בא״י בישיבה אין סוף כל סוף י שהר זאת, לעשות

המצווה של גמור ביטול אחר תחת. שלטון

מד. הבנת דעתי לעניות שיש היא מלכו הישועות תחת ישראל ארץ יישוב מצוות בין מהותי הבדל לא נכרי. שלטון תחת א״י ישוב למצוות יהודי שלטון כל של אחרת כאיכות אלא מצווה כ״הידור" רק

. המצווה הרמב״ן לשיטת כאמור שהרי כיבוש מצוות: ג', ישנן

התנחלות ציבורית והתיישבות פיתוח, מצות וכן

הפרטית ירה שהד כותב הרמב״ן הפרטית. ה״דירה" – וישבתם "וירשתם… במצוות כלולה כן "גם

שבאופן ה על ולא הכלל על מצוות הן פשוט. פרט מצוות בין מהותי הבדל שיש מאד, מסתבר ממילא

מהאומה חלק מהכלל, חלק הוא כאשר הפרט חלק,

ו הכיבוש ממצוות הה – הציבורית תיישבות לבין הצורה פרטי. כאדם שמתקיימת המצווה רק היא הפרטית המצווה את לקיים ה״נורמאלית" תחת הפרטית המצווה קיום הכללית. מהמצווה כחלק

היא מהותי ן באופ אך פרטי חיוב אמנם היא זר שלטון של דבבואה בבואה ה המקורית צורה קיום של

של הפרשנות עם מסכים אני זה בהקשר. המצווה מלכו הישועות בכוונת צוקרמן יהושע. הרב

ביטוי לידי בא זה רעיון מה. אליעזר הציץ בדברי

( 25 ) ישוב במצוות שיינויים שני ם שישנ שמבאר

המדינה. קום אחר לפרט ביחס ישראל ארץ הוא

הרמב״ן דברי על דבריו את. מבסס המצווה את מקיים הפרט שעכשיו הראשון השינוי

מהכלל, כחלק בארצה- השולטת מהאומה חלק ובזה

י מצוות ישראל ארץ ישוב המשך היא שלו הפרטית

הכללית המצווה. של לארץ העליה חובת זה בהקשר

עלתה של. רט פה הפרט שעתה השני, השינוי מקיים" רק לא "דירה חלק להיות מתבקש הוא אלא ישראל בארץ

וההצלחה הפיתוח הצמיחה, מההתיישבות, יישוב של

והמדינה הארץ להיות מתבקש הפרט ז״א. כולה

שותף הכללית ההתיישבות במצוות. פעיל

יהושע רבי להבנת משך ה הם להבנתי אלו דברים הרמב״ן בשיטת הנ״ל. מקוטנא

מו. זאת עם ישוב להקים עניין יש האם לשאלה יחס ב מצרי– שלטון תחת ישראל בארץ יהודי לעניות י דעת

כלל מצווה גופא בזה יש על ית הנ״ל הריב״ש. פי

ישראל בארץ נמצאים שיהודים שבזה והיינו קרקעות שם שקונים ידי על מחורבנה אותה ומוציאים

– ובזה הארץ, כיבוש ממצוות מקצת מקיימים הם ישראל לכל וטובה לדורות מצווה. היא

אין שבגלות שסובר התשב״ץ לשיטת שאף ר אפש "דירה– רק אלא "יבוש כ מצוות ישראל שמדינת אחד

מצומצמים– גבולות בתוך קיימת שאפשר הרי באותם "כיבוש" מקצת מקיים כן כזה במצב שהפרט הוא בזה שהרי זר, שלטון שתחת ישראל ארץ חלקי

ש ארוכה" "זרוע של סוג והשלטון ה״ציבור" ל

ש במדינת התשב״ץ אפי' זה באופן וממילא ישראל,

מצוות" לקיים שאפשר יודה "כיבוש מסויימת. ברמה יישוב לקיים אפשרות היתה שאם לענ״ד מסתבר לכן היתה זר, שלטון תחת אפי' ישראל, ארץ בחבלי יהודי

ו שם לגור מצווה ל ובזה וכו' רקעות ק שם רכוש טובה כאמור שהיא מחורבנו המקום את ללהוציא

ישראל. לכלל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

בדין בשר, עוף, דג וחלב מתורבתים

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

יח סימן

ים מתורבת חלב ו דג עוף, , בשר בדין

מבוא דברי

מופרית מביצית הנלקח תא של דינו חלבי או בשרי כמקורו נידון הסופי המוצר האם

בוגרת מבהמה הנלקח תא של דינו פקועה בן מדין לנידו״ד הנלמדים הדינים

המיקרוסקופי גודלו מחמת תא של דינו הקד בשמות 'שנוצרה מבהמה לנידו״ד הנלמדים הדינים

לאחריו או השני המין עם לאוכלו עין מראית בדין טמאה מבהמה שנלקח תא של דינו

הטמא מן יוצא כ התא דין ואם איסור גידולי כלה זרעו ש דבר דין

בתערובת בטל התא האם

מעמיד דין יש לתא אם גורם וזה כזה חשובים והתא המצע אם

חדשות פנים

מן הרחק והשיקוץ הכיעור

למעשה הלכה הדין יכום ס

מבוא: דברי מצע גבי על גדל אלא חי, בעל גבי על גדל לא אולם צמחי] [ולא בשר מקור הוא כפשוטו מתורבת, , בשר הגבוהות העלויות מחמת ומתפתחת הולכת זו מגמה הבשר. כצורת ומרקמו וצורתו בשר, כטעם הסופי וטעמו

למקור חשיבות יש האם שלפנינו הדיון מהות ועוד. למיניהם ירוקים ארגונים ומחמת חיים, בעלי בגידול דינו ואם מנבילה. גם או שחיטה לאחר האם מטהורה ואם טמאה, או טהורה מבהמה אם הבשר של הראשוני

בס״ד החילונו ובזה ונפק״מ, דינים אילו ועוד כפרווה. דינו או כך, אחר. כבשרי

שהמוצר המטרה זה. מוצר של הייצור לצורת ראשית מרקמה מורכב יהיה הסופי [שהוא שריר לרקמת דומה

מקור והנה ועוד. שומן רקמות גם בו ושיהיה, העוף ומן הבהמה מן אוכלים שאנו בבשר העיקרי ]הרכיב

בגוף כאשר בתאים, הוא הרקמות בגוף אחראי החלוקה [על מיון לאחר כבר שהם תאים קיימים החיים בעלי

בכמות אולם להשתכפל, יכולים הם גם ואמנם ראשוני, מיון לפחות או, מיטוזה הנקרא החלוקה ]מנגנון מרקמה לעבור יכולים שאינם ועוד ייפסקו], שלא כדי החלוקה של המנגנון את משבשים אם [אלא מוגבלת להשתכפל ויכולים רקמה, סוג לכל להתחלק יכולים כלל, מיון עברו שלא עובריים גזע תאי מאידך לרקמה.

גבול ללא =[ תאים הם גזע תאי פְּלּורִי- של או הגוף של התאים סוגי כל להתפתח יכולים שמהם פֹוטֶנְּטִיים,

מסוימת. רקמה לשניים מתחלק הזה התא המופרית. הביצית שהיא אחד מתא חייו את מתחיל עובר, כל כאשר. לזה זה זהים התאים כל ההתפתחות של האלה הראשונים בשלבים הלאה. וכן לשניים, מתחלק מהם אחד וכל שריר לתאי כגון התמחות, מקבלים התאים שבהם התמיינות, תהליכי מתחילים לגדול, מתחיל כשהעובר רק יכולים העובריים הגזע תאי מבוקרים, בתנאים במעבדה אותם כשמגדלים הלאה. וכן דם תאי עצב, תאי ושומן,

בנוסף, הגבלה]. בלי כמעט ולהתחלק להמשיך החי מן הנלקח גזע לתא, מעבר נוסף מרכיב ליטול חובה

, ש ועוד מינרליים הורמונים חלבונים, הכולל כמזון שישמש בתחילת. ולהשתכפל להמשיך לתאים מסייע

ב ו הפיתוח, אלו, ימים עד מהחברות חלק הנקראSerum [דם הבהמה מן נסיוב בנטילת זאת הוסיפו ] כיום.

משמש והוא ועוד, סויה בסיס על בלבד לצמחי המזון את העבירו ישראליות חברות בכמה מיוחד בפיתוח

ו התזונה חומרי כל את הכולל מצוין כמצע ולהתחלק. להתרבות להשתכפל, להמשיך לתאים מסייע נוסף

צורך יש לאמור, לא בצורה יתרחבו הם בהם, תתמוך לא אם שהרי, יתפתחו הרקמות שעליהם בתומך

התאים כי אפשר אי המקצועית, בשפה 'פיגום' או 'תומך' סתם ולשים, מסוים ומבנה צורה וללא מסודרת את לייצר אפשר יהיה יחד גם התוצרת שמכל כדי אכיל 'פיגום' צריך לכן להפרידם, אפשר ואי נתפשים

הנדרשת הבשר. תוצרת ג׳לטין, או בקולגן השתמשו בעבר אם ו בחלבוני הוא השימוש כיום כגון הצומח מן ם

ועוד טבק או. סויה,

התמיינות עבר שכבר לאחר בוגרת מבהמה התא נלקח תשע״ג, בשנת למעשה הלכה וממנו, שריר לרקמת

. הראשונה הבשר קציצת את פיתחו הופקו מהתא המטבחיים בבית פרה של כתף משריר נלקח התא. כאשר

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

לווי תאי בשריר הנמצאים [תאים ן י גידל שאותם פגועות] שריר רקמות לתקן ותפקידן על ו עשיר נוזלי מצע

הזנה בחומרי שהופקו הפרות, של מעוברים עשיר זה מזון את לקבל התומך החומר. ובהורמונים בחמצן

היה שמתרחבים התאים. קולגן כ, יותר הרבה השתכללה השיטה שנים, עשר לאחר יום התא את כאשר

לוקחים והנסיוב משם לוקחים כלומר, האם לרחם שמוחזרים קודם עוברים משטיפת אי ת ששוכפלו גזע

מ וי נו שלא גזע יאת וה, ם הראשונה מהביצית, כלל ואו םת גידול מצע על מגדלים ש, הטבע מן חלבון הוא

ומ הם גדלים אים הת וכו טעמו עם לבשר החיוניים המוצרים שהם ושומן שריר רקמות גם,'מתפתחים

חמצן2 מתאימה, טמפרטורה עם, , למזון השמרים ייצור תעשיית כעין מנירוסטה, בדוודים CO, הזנה וחומרי

ושומן, אמינו חומצות ויטמינים, של. ועוד

אם היום, לנו המוכרים לנתחים והתאמתן הבשר צורות השלמת את וללא תומך ללא גידול על א הו המדובר

צורה לקבל כדי אולם הפיתוח. מתחילת קיים וכבר אפשרי זה טחון בשר לצורך להתאים, יכול ש מבנה המחקר התקדמות, עם יותר מסודר לנתח להתאים מתאים תומך חייבים. מסודרת חברות משתמשות ניסוי ה תלת במדפסת משתמשים אומר, שזה מימד, התלת עולם את גם מכניסים כלומר רקמות, בהנדסת גם היום

הדיו לתא שמכניסים מימד, חיים ''תאים בשר. ת רקמ מדפיסה והמדפסת כאשר הכוללת ודקה בסיסית רקמה

הודפס כבר שומן ותאי שריר תאי ה מתאים ביולוגי דיו שהוכן לאחר ישראלית, חברה ידי על תש״פ בשנת

מטריקס ותא התאים בין קשר כולל מסודרת, בצורה הודפסו הם ושומן, שריר של חיים חלבונים [=מארג

הבשר לנתחי בדומה ממש שיהיה יותר עבה נתח על מדובר כאשר אולם ]. לזה זה תאים הקושר תאי חוץ

העבים, הצורה שמתקבלת עד זו גב על זו בשכבות אלא אחת, ברקמה מדובר אין כאן, ועוד, הסטייק כגון הנעשה וכגון, אלו נתחים של חברות כמה של הדפסות כבר קיימים האמיתי. הנתח את שמזכירה הרצויה,

ישראלית בחברה על שהדפיסה יכול שגם מים, בסיס על וגמיש מוצק [=חומר מהידרוג׳ל המורכב שלד

אכיל וגם בתאים, , ]לתמוך לפעם מפעם שמתפרסמות ומחודשות, חדשות שיטות. ועוד

אופנים. בשני זאת ועשו מתורבת, כחלב ייצרו אותו שגם החלב, בתחום החידוש את נוסיף האמור ועל האחד

פיתוח הוא והשני החי, מן או אמיתי אם חלב של תרומות בסיס על תורבת מ פרה חלב או אם חלב פיתוח הוא חלב ייצרו הם לבשלותם, שהגיעו ולאחר בתרבית, תאים של גידול כלומר, האם, חלב מקור של במעבדה אם חלב של לפיתוח הגיעה שכיום ישראלית, חברה היא החברות בין החלוצה טבעי. באופן שקורה כמו

מוצריו שאר ולכל לחלב תחליף לשמש שיכול מה מתורבתים. , פרה וחלב הוא ביצעו שהם התהליך: כדלהלן

רמנטציה פ של לתהליך הכניסו הזה הגן את אותו. ושיכפלו בפרה החלב חלבון על שאחראי הגן את לקחו הם

בקמח השמרים לפעולת או בירה, ייצור של לתהליך בדומה, [תסיסה], חלב חלבוני מייצר הוא שם ו

למה לחלוטין זהים אמיתיים, שמפריעים חומרים ומורידים שולטים הם שכאן רק, מייצרות שהפרות

כגון לרגישים כולסטרול לקטוז, במעבדה, ששכפלו החלבון את להתאים הוא הזה בתהליך הייחודיות, ועוד. צריכים היו ולכן כזה, חדש לסוג השמרים להתאים צריך היה ובכלל לו, שמתאים המיוחד התסיסה לחומר

לעכל שיוכלו אותם ולהתאים השמרים את להנדס השונים. החלבונים את או חיידקים, או שמרים, זה אם

מן מוצרים יש ככלל. פטריות החלב הנצרך כל את לפתח וממשיכים יותר, מורכבים. שהם

ממש תהליך באותו לבשר שבדומה לציין ויש הזנה חומרי גבי על פיתחו אותם וגם מדגים, תאים, נלקחו

זה לצורך דגמו שאותם הדגים מסוגי אחד כל של פילה הדפיסו מדפסת. ובאמצעות

בס״ד נשוב אלו הקדמה, דברי ואחר על הלכתית מבחינה לדון העיסוק קודם כי ואומר, ואקדים. האמור

של הלכתיות ותשובות מאמרים כמה קיבלתי טמא', ה מן 'היוצא של הגדול לקונטרס בהמשך זו בסוגיא

כבר ש ות״ח ופוסקים רבנים. זה דין על כתבו ואפילו בשר דין לזה שאין שכתבו יש יילק ח המוצר הטמאה מן בלבד כשרה מבהמה לקחתו וחובה בשר, דין לזה שיש כתבו ואחרים כפרווה. ודינו באכילה מותר, הסופי

להיזה ויש ר נביא ובהמשך כבשרי, דינו העת כל וימשיך משחוטות, יילקח ולכן החי, מן אבר משום

מדבריהם, בדבריהם נדון. ובס״ד

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

א. די מופרית: מביצית הנלקח תא של נו משריר שנלקח תא בין לחלק שיש לומר היה ראשון וחילוק בהלכה, 'תא' להגדיר כיצד לדון יש ראשית

ית מביצ נלקח אם אולם נלקח. הוא שממנו המקום וכדין כבשר לדונו יש שלכאורה הכתף, או שבצוואר

וממילא בשר, דין כאן אין לכאורה הפרה, לרחם החזרתה טרם מופרית לו יהיה לא בשר דין ההמשך. גם בברכות בגמרא וכמבואר וולד, מוגדר אינו יום, ארבעים עד שעובר בש״ס סוגיות וכמה מכמה המתבאר וכפי

מ' עד להתפלל שאפשר ע״א) ס (דף הנולד לגבי ע״ב) מז (דף בבכורות ובגמרא. הוולד של מינו לשינוי יום כהן שבת ע״ב) סט (דף ביבמות ובגמרא. ולכהן לנחלה כבכור שדינו יום, ארבעים עד של הפלה לאחר זה יום ארבעים שעד חסדא רב ומבאר יום, ארבעים עד לערב תרומה ואוכלת טובלת ומת לישראל הנשואה מביאה שאינה יום ארבעים בתוך המפילה לגבי ע״ב) ט (דף בכריתות ובגמרא בעלמא'. 'מיא אלא עובר לא

אינ הארבעים ליום שהמפלת ע״א) ל (דף בנדה ובגמרא. יולדת קרבן רבינו להלכה פסק וכך. לולד חוששת ה

) ה״ג (פ״ח תרומות בהל' כדוגמא וראה מקומות. בכמה הרמב״ם ' חוששין אין ישראל עליה שבא כהן בת לערב בתרומה ואוכלת טובלת בעלה ומת לישראל נשואה היתה לערב, ואוכלת טובלת אלא נתעברה שמא

בעולם מים אלא עובר אינו יום המ' שכל יום מ' עד למפרע מקולקלת זו הרי עוברה הוכר ואם יום, מ' עד

חשוב' הוא ויש יצירה תחילת שיש שברור שלמרות מוכרח כן אם. חיות, כבר ול בסנהדרין בגמ' וכמבואר שם הסוגיא על עין מראית בספרו הרחיד״א בביאור וראה אנטונינוס, לדברי רבי שהסכים ע״ב) צא (דף

ודוק בשאלה) והנה (בד״ה וראה יום ארבעים קודם גם, עובר בחינם להרוג אסור זו, חיות שמחמת [וברור מכל, מקומו כאן ואין ד, פרק אומן רופא ובספר ז. בפרק העובר תורת בספר אלו בדינים מרובה ]באריכות

ש מקום שאי לשונות עוד הבאנו ולהלן לו אין ולד ם. מת טומאת בו אין כן ועל כלל בשר שם עליו ן

של במאמרו ראיתי וכבר שליט״א ריזמן צבי הרב מכאן שהוכיח לד, בתחומין שהובא כצבי רץ בעמח״ס

זאת אולם בשר. להיחשב חשובים אינם גזע שתאי מוכרח גזע תאי שיש למרות בעלמא מיא לי דקרו דהא

דברי והביא, להיפך להוכיח יש שמביצה שכתב ו) אות לו (תחומין שליט״א אריאל הגר״י בתגובת ראיתי

ע״א ס״ד (דף בחולין בסוגיא )התוס' לנו מנין שאל״כ ביצה אכילת היתר למדנו הקן שמשילוח שכתבו

החי מן אבר יצאה היא והרי להתיר אסורה טהורה ביצה שאם שהקשה ע״ב) (שם הסוגיא על ברמב״ן [וראה

ש והשיב טמא? הטמא מן היוצא כל הרי מותר, הוא היאך ממנה היוצא עוף כן אם מספיק אינו זה, לאסור

אפרו אמרו שהרי והטעם גביל, לא מסרח דלא כמה טעמא מאי מותר טרפה של ח בעלמא עפרא גביל וכי

הוא, שהקשה כח) אות חולין שמועות (קובץ שיעורים בקובץ עוד וראה ע״א. דל״א תמורה במס 'כדאית' בשחיטה הוא שיכול כיון ההיתר לו חוזר ממנה שיצא העוף אולם בשחיטה, היתר לה אין ביצה. שבשלמא

איסור מלבד שהרי בשחיטה ניתרת תהא לא בהמה כל א״כ בשחיטה ניתר אינו יוצא, סור שאי תאמר ואם לאיסורו היתר שיש ממי שיוצאה בהמה דשאני לחלק ודוחק אמה״ח. מאיסור יוצאה היא הרי שעליה אמה״ח אלא אחד איסור שניהם הרי היא, סברא דמה היתר, לה שאין מביצה שיוצא בעוף משא״כ שחיטה, ע״י

עכ״ד שחיטה], מציאות לה אין דביצה שם וכתב. שהנה במאמרו אריאל, הגר״י ומכל בעלמא, מיא היא ביצה אוכל או משקה חשיבא היא בהלכה אם ביאר ובהערה אבהמ״ח. דין את מחמתה מתירים היינו לא, מקום

יעוי״ש יש שלכאורה סב, סי' ריש בפת״ש והביאם המפורסמים החת״ס מדברי בהערה הביא [ועוד. לאסור שאסור דבר לב״נ להושיט אסור כי אסור, יהיה ביצים עם מאכלים על להזמינם ועכ״פ לגוי ביצים מכירת

לו, אולם בהערה. דבריו ע״כ בצ״ע החת״ס ונשאר וכו', בנ״י על זה התורה של והגילוי נאסר, . ואבמה״ח

יעוי״ש עור, לפני משום בו ואין עוף, נח לבן ולהושיט להתיר שכתב ב) ס״ק סב (סי' תי בכר ראה מאידך מהלכות ללמוד שאין ומסקנתו. ואכ״מ ע״ד שפליג א אות במש״ז עוד וראה בביצים. הדין הוא ]וממילא

הנוגעו אנושי, לעובר ת אחרים בבע״ח זאת מצאנו ולא נדה, או תרומה לגבי מצינו בעלמא מיא של זה. שגדר

הראשונה השגתו. ע״כ

, ראשית דבריו את כ״כ הבנתי לא לענ״ד, ובאמת זה שמחמת, מאכל או נוזלי הוא אם מחמת דיון היה וכי

דיון וכל אבהמ״ח הוי אי החלב לגבי להדיא בגמ' דיון להביא לו היה כך אם שהרי מביצה, להוכיח בא מבוארים והדברים בעלמא, ומיא נוזל ודאי והם החי, מן אבר מחמת יאסרו אם וחלב רגלים מי על הפוסקים

בסי 'לעיל ה מדברי ועוד דינא, בהאי יוסף והבית הטור מדברי והבאנו טהורה, של רגלים מי דין לגבי

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

החי מן אבר בהם יש אם ואחרונים, ראשונים הנז' בחולין התוס' וכדברי בידינו היה 'כלל ש אלא דלא משום

, ושריא' מחי דאתי מידי אשכח לו יש החי מן ודין הדם של מהעכירות נוצר הוא שהרי לחלב יש מיוחד. ודין

, מותרות ביצים שגיעולי ב) בעמ' (שם בחולין בגמ' שנינו זה ואדרבה התרנגול. מן שנוצרת ביצה הדין והוא

דאיירי רש״י וביאר ב הטהורה עם שנתבשלה טמאה ביצה כיון מותר וזה, ולא בעלמא מיא היא שהביצה

יהבי שהכו דאיירי הערוך כדעת ביאר גיעולי) (בד״ה ותוס' טעם. נותנים אין כלומר באחרנייתא, טעמא

נגמרו,'וכו שלא ביצים ומפלת רחמה בית על התרנגולת על אף החי מן אבר חשיב דלא לאשמועינן ואתא

הסוגיא על הרמב״ן כתב והטעם. לגמרי נגמרו שלא פי בגידין מעורה שאינה כיון לא ולכן, החי. מן חשיב

במאירי, וכ״ה שם, הרשב״א וכ״כ החי מן הפורש כבשר הן הרי בגידין מעורות עדין היו אם הא: והוסיף

וחשובין בגידין מעורות מתחילה 'דכולהו ריקמה שאם בסוד״ה שם בחולין התוס' לשון עוד וראה. ואסורין בני לשון אחר בו הולכין אין נמי דינא דלענין שכתב שם ברשב״א המובא התרומה לשון עוד וראה כבשר'.

אוסרת היא קלופה היא אם הביצה שלמעשה להאריך שם הרשב״א והמשיך, , בעלמא מיא ליה דקרו אדם השו ומרן אוסרת. אינה בקליפתה ורק ד- סעי' פד (סי' הביאורים שני כמו פסק "ע פסק ד בסעי' כאשר ה)

כבשר הוי שבמעורה הרשב״א דברי הש״ך והביא בגידין מעורה לא היא אם החי, מן אבר אין, שבביצה

החי, מן הפורש הרב הלשון כל והביא תרומות במס' בירושלמי וכ״ה רש״י דברי הביא לאחמ״כ ובסעי' חוצצת שהקליפה הט״ז, ומבאר אוסרת. קליפה ובלא אוסרת אינה בקליפתה שביצה שם, הסוגיא על, המאירי האיסור את להוציא הביצה בתוך לשלוט באור כח אין ולכן בעלמא, מיא אלא ממש בה אין הביצה. כי

משא יוצא. האיסור כל הקליפה ללא "כ בקליפתם הביצים שאר האם שם, בש״ך וכ״ה שם, לדון מש״כ וראה

שם בפר״ח ראה ועוד לא. או בעלמא מיא של הלשון כאן אין למעשה הלכה עכ״פ ודוק. כאן שאין לך לומר

שאחרת החי, מן אבר איננו מהגידין, ומשוחרר לגמרי נגמר כבר שאם רק וקיים, חי האיסור אלא איסור,

גם הפסוק אותנו שלימד ומה מהפסוק הלימוד לאחר גם וזה אסור, והוא החי מן שפירש כבשר דינו. ין עד י לחלוטין נוצרו שהם שלמרות בביצים וגם בחלב, מותרים שהם תורה חידשה מקום מכל הבע״ח מתוך בהם שיש שהצד ברור הנ״ל ומכל מהם. חלק עדיין בהם נשאר ולא ממקורם לחלוטין שהתנתקו ובתנאי

ש כיון אלא איננו החי, מן אבר הי והביצה דם, היה שהחלב מהאיסור, חלק היו והם ממשות בהם יש בשר ה ת

שהי ת בזרע מופרית ביצית מ שאני זה כל אולם הנז'. בתוס' כמבואר הביצים כל הוא וכך בגידין, מעורה ה

הי עכשיו שעד הי ואדרבה פירשא, תה מותר תה בבכורות בגמ' וכמבואר זה, מחמת ת ע״ב )(ד״ז חלי לגבי

, חמורתא יד ה עדיין ההפרייה לאחר כעת וגם בעלמא, מים יא ואם לעיל, וכמבואר מרובות לסוגיות ונפ״מ

. לנידו״ד עוף מביצת יש קושיא מה כן

ומתפתחים מפרים כך ואחר מיא שתחילתו עובר בין לחלק שיש שם, במאמרו אריאל הגר״י כתב עוד

להי מתחיל יום ארבעים לאחר ורק ומתמיינים מתרבים התאים, נלקח מתורבת, בשר אולם אדם. צורת צר וו להבדיל בלבד, בכמות כולו המתורבת הבשר מתרבה זה ומבשר גמורה, שצורתם מפותחים שריר מתאי

הבדל ואין שהייתה כמו נשארת שצורתו הוסיף מתא ההתרבות על הגדרתו ולגבי באיכות, שמתרבה מעובר

בימים הרי דבריו את להבין זכיתי שלא ובאמת ע״כ. מיכן. שלאחר לימים הראשונים הימים ארבעים בין בזה מיון לפני גזע בתאי מדובר ממש הראשונים, בכמות רק ולא באיכות גם בהחלט הוא המיון לאחר והשינוי

מתרבה זה 'מבשר לזה שקרא 'ואעיקרא 'וכו. קיי״ל זה מחמת והרי בשר, להיקרא מאד רחוק זה תא לענ״ד

מת טומאת בהל' ברמב״ם להלכה ה״א )(פ״ב מטמא בגידין איבריו נתקשרו לא שעדיין ע״פ אף הנפל ש אדם נפש לכל במת הנוגע שנאמר שמת גדול כאדם ובאהל ובמשא במגע בבציר ש שם למלך המשנה וכתב.

כאן שאין כיון והטעם שם. הרמב״ם על רקח במעשה כתב וכן. מטמא ואינו נפל נקרא אינו יום מארבעים

כדי המת בשר (ח״ב הלכה קנין בספרו שטארסבורק של רבה זצ״ל הורוויץ הרא״ד הגאון כתב וכן. להיטמא פחות להפיל שבאות לצעירות הפלות לבצע חולים בבית לעבוד יכול אם יהודי לרופא בתשובה קיז) סי' היתר לגבי הנז' המל״מ מדברי הרופא ממנו ששאל מה שהביא ובעוניי) בד״ה ו (אות ובתו״ד יום, מארבעים

הפלה של לסוגיא קשורים הם שאין אלא למל״מ קודם סוגיות עוד שיש לו והשיב יום, ארבעים קודם, גה הרי יום ארבעים קודם מת טומאת לגבי דבר אותו 'וכן בתו״ד וכתב בשר כאן אין וכך ע״כ. שיטמא'. מה המת

וממילא בשר, של דין כלל להם אין עובריים גזע מתאי הנלקח זה שלתא בעיני, ופשוט ברור הדבר נראה

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

בשר, של דין אין מהם היוצא כל דבר צומח שממנו כלה בזרע ולא בשכפול היא ההתרבות ששיטת הגם

אות קיח סי' (יו״ד שכתב שליא המפלת לגבי החזו״א מרן ון לש הוא וכן בס״ד זאת. להלן נבאר עוד ו, חדש

ופשוט ברור. ה רא נ ך וכ יום' מ' סוף עד בשר עדיין חשיבא לא )ו׳ובאמת

נשאל שהוא אריאל הגר״י עם שו״ת לי שלחו ושוב והשיב עובריים, גזע מתאי הלקיחה על בדקדוק יותר יחמורתא לגבי בגמרא כמבואר כפירשא אלו תאים להחשיב השואל שרצה למה [כוונתו זרע אינם שעוברים בדבר כך על להעיר יש לענ״ד אמנם זרע]. ולא עובר הוא דידן שמקרה לו השיב כך ועל לעיל, שהזכרנו

לנידו״ד גדולה נפק״מ גם בו, שיש האם ברחם שיקלט אחר עד עליו עובר השם, שאין להלכה העיקר שהרי

שרי מופרות ביציות של בשמירה צורך אין שאם למעשה הלכה הוכרע זה פי ועל עליו זרע שם אז, ועד בזה״ל שכתב:) רלא סימן י שבה״ל(חלק בעל מדברי ואצטט האחרון, בדור רבותינו הורו וכך להשמידם,

האשה ביצית עם הורכב כבר שהזרע כיון סתם זרע מהשחתת יתר חשש בנדונינו יש, י דאול כב' שחשש 'ומה התוס לשיטת זו דלא כלל, ספק בזה אין לענ״ד אבל האשה. רחם דהיינו העובר שיתגדל מקום רק לנו 'וחסר

, נ״ט וסנהדרין ל״ג, חולין תוס' למש״כ גם אלא הדין, מעיקר איסור אין ממש העבור בעצם דאפילו מ״ד נדה

תורה, איסור גם דאיכא לשונם משמעות אשר והוא האם, ברחם כבר כשהוא היינו מחמירים, אנו כן ואשר

רחם דבלי מבחוץ האשה וזרע הבעל זרע הרכבת כן לא גמור חי להיות דעתיד עבור חיי וחי נפש, בגדר לפני גם חמירים שמ אלו וגם עבור של חי לא וגם נפש, נקרא אינו דעדין פשיטא לעולם, יתפתח. לא ויוה״כ שבת לחלל דמותר בה״ג בשם ח') פרק (יומא ור״ן ברמב״ן להמובא זה לדמות ורוצים יום, מ' סוף לשמור א' שבת חלל גדר גם דאיכא ויוה״כ שבת חלול דשאני בידם צדק אין אבל יום, מ' לפני עבור על גם

שלמה בית להגאון גם ראיתי וכה הלוי, שבט שו״ת הקטן בספרי תשובות בכמה בזה והארכתי הרבה, שבתות מצילים ואנו מעוברת כבר היא בהיות יום מ' תוך היינו כנ״ל שסוברים אלו גם אבל כדברינו. קל״ב סי' חו״מ

מותר שיהי' כזה הבל דבר הדעת על יעלה וכי חוץ בהזרעת כן לא אבל וחי, נפש להיות שעתיד עבור, חי

זרע השחתת חומרת בגדר נכנס ואבודו והשחתתו דלא, יטא פש עדין, שבחוץ זה זרע על שבת לחלל לא או זה בנדון זרע השחתת מתרת ההלכה אם רק והנדון מאד, . שחמור

עובר לא כלל נחשב זה, אין זה בשלב ילקח אשר תא להלכה כן אם הנה גנון מנ שאת והגם בשר, לא ו

לא שהוא הפשוט מהטעם וזאת בשר, הם אחריו שהבאים לומר שייך לא עדיין, זה מתא לקחו ההשתכפלות

הדברים את נוכיח ועוד אחריו הבאים לכל הדין כך וממילא אמו, ברחם בשר להיות. ל גד לא עדיין כי בשר, . דשמיא בסייעתא להלן

ב. מבהמה: בוגרת הנלקח תא של דינו

הנלקח תא אמנם בשר דין לכאורה קיים, משריר כבר ונלקח התמיינות, לאחר כבר שהוא בוגרת, מבהמה

יש וממילא לו, הוא אם פתרון למצוא צורך ויש בלבד, כשר ממקור שהוא באופן לקחתו דרך למצוא יש

אין שבנדו״ד ובפרט החי, מן אבר משום אסור יהיה שלא באופן בחייה, מבהמה נלקח של בהמשך היתר לו

לעיל הנז' בחולין התוס' בדברי למדנו וכבר אותו' שיתיר. שחיטה להוציא ' ושריא מחי דאתי מידי אשכח דלא והיא עולם בורא שברא המופלאה מהמכונה נוצר שמקורם כיון מיוחד, לימוד להם צריך והיה וביצים, חלב

לית אולם לעיל וכמבואר עליה בשר שם בגידין מעורה בעודה והביצה דם, החלב היה קודם שהרי. הבהמה,

חומצות כגון רבים ברים ד ממנה ולקחו בתוכה שהו אם אף הבהמה דרך עברו שרק שדברים דפליג מאן

מותר, ים עדיין ועוד, ואין מותר טהורה של רגלים שמי להלכה קיי״ל ולכן החי', מן 'אבר של דין לזה ואין

בסי הטמא מן היוצא ובקונטרס שם, ובב״ח בב״י וראה פא, בסי' בטור 'וכמבואר החי מן אבר של דין, לזה

מדברי והבאתי בזה, וביאורים מקורות הבאתי עוד ה משום אסור טהורה של מ״ר שגם שס״ל היראים

הבשר, מבלבול עבות ונעשה שנשתנה כיון אבהמ״ח לרגע נעלמו אלו שדבריו שם והוספתי שם, וכלשונו

שכתב שם בכורות עמ״ס הגריש״א ממרן דטהורה רגלים מי לאסור שיכתוב מהפוסקים לאחד מצאנו לא ש

יעוי״ש. , החי מן יוצא מדין אשר כל כן אם הנה מאום בו אין אם היוצא וכל אבהמ״ח, בו יש מהבהמה חלק

מלבד אסור, ממנה נוצר ואם מותר, בה שהה אם אף דרכה, עבר ורק מהבהמה וחלב ביצים מן למדו ש

להתיר. הפסוקים אבהמ״ח משום לאוסרו שיש שריר תא הדין הוא. וממילא

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

הלשון כגון עצם בו שאין אבר ש ה״ב) (פ״ה אסורות מאכלות בהל ברמב״ם שנינו החי, מן אבר בדיני 'והנה אבל. החי מן אבר משום אסור זה הרי מקצתו שחתך בין כולו שחתך בין וחלב והכליות והטחול והביצים

אבר כברייתו שיפרוש עד חי ה מן אבר משום עליו חייב אינו והרגל, היד כגון ועצמות וגידים בשר בו שיש משום לא שביארנו כמו טריפה משום עליו חייב בלבד הבשר החי מן פרש אם אבל ועצמות, וגידים בשר

החי מן. אבר צריך עצם בו שיש דאבר הרמב״ם דעת הרמב״ם דברי את סב) (סי' הכרתי סיכם, וכך. ע״כ לא טריפה בשדה בשר איסור רק חי, ה מן דאבר לאו בהו לית עצם בלי חתכו ואם העצם, עם האבר להיות אבר משום לוקה כזית בו ויש מקצתו חתכו אם וכדומה, והלב הלשון כגון עצם בו שאין אבר אבל תאכלו.

ועיין החי. מן מש״כ שם עוד א. (ס״ק )בפלתי בשר דין לו יש בוגרת מבהמה תא שגם נימא אי גם, ולפי״ז

מקום מכל כברייתו כפרש חשיב לא ובוודאי בעלמא, כנקודה רק אותו, מוציאים ששמענו מה זה לפי וממילא אלא החי, מן אבר דין בזה אין וממילא ועצמות, גידים שם שיש הרי הבהמה, מצוואר התא את שלקחו

שם ברמב״ם וכמבואר תאכלו, לא טריפה בשדה ובשר שנאמר כמו בו יש החי מן בשר איסור שעדיין וכדברי

הרמב״ם. בדעת הנז 'הכרתי ב. סעי' סב (סי' ובשו״ע ),

זאת אולם המילימטר אלפית גודל שלהגדיר לומר צריך מן רחוק דבר הוא בשר, שם לו לקרוא או 'אוכל'

החי. מן בשר באוסרה תורה כיוונה לזה ולא המציאות, שלא אותו אכל אם ממש של בשר אכל אפילו והרי

לא וממילא 'אוכל' דירו להג שייך, שלא בודד תא אכילת של בכה״ג וק״ו החי, מן בשר על עבר לא כדרכו

החי מן 'בשר בדין להכלילו.'שייך שעו החי מן מאבר להבדיל זה וכל בר ודין אכילה כדרך שלא גם. עליו

מדברי מדתי ל החי, מן באבר להבדיל החי מן בשר משום עובר שאינו כדרכו שלא בשר אכילת של זה

זצ״ל הגרעק״א בן לגבי נקט הרמב״ם רבינו מדוע והיא המפורסמת, אריה השאגת קושיית את ליישב בבואו של והחילוק החי, מן אבר על עובר כבר הבשר לאכול בבואו והרי החי, מן אבר וגם החי מן בשר דין גם נח

השאגת שאל זו ושאלה ע״כ. נח. לבני נתנו לא שיעורין שהרי לנכרי, שייכים אינם הרמב״ם שנקט שיעורין

ע (סי' ביו״ד בשו״ת סופר החתם תלמידו שמעיד וכפי זצ״ל אדלר נתן רבי מהגאון )אריה כתב סופר החתם ו ולא בהם וחי אמרינן בב״נ דגם ע״ב) (ע״ד סנהדרין תוס' וכתבו מסוכן, חולה הוא שהגוי כגון ליישב דיש

שני על שעבר נמצא החי, מן אבר ה ואוכל החי, מן ובשר החי מן אבר לפניו יש אם ולכן בהם, שימות

החי מן הבשר לאכול לו דהיה ע״ז, ונהרג. איסורים, הגאון אולם רבי רמב״ם ב הגליון על איגר עקיבא ( 'הל ב

ה״י פ״ט )מלכים כתב לאכילה ראויים דאינם גב על אף ועצמות גידין מצטרף החי, מן אבר דלענין, דכמו

ש הדין הוא ממילא כשאוכלו אף הבשר על חייב אולם אבמה״ח. לענין זה שכל אלא אכילה. כדרך שלא

כשאוכלן רק חייב אינו החי מן בשר ב כ קושיית מיישב ובזה פטור. הוא כדרך שלא אולם, אכילתן דרך אבמה״ח על אולם פטור, החי מן בשר מדין וממילא כדרכו, שלא הבשר את אכל שהגוי איירי דהכא השאג״א

. חייב אולם איסור יש אכילה כדרך שלא החי מן באבר שגם שכתב א) אות וף ס סב (סי' דעת בשפתי וראה

מלקות. אין

ש נראה זה ומכל בוגרת מבהמה שריר תא לקח אם אבהמ״ח איסור אין בלא״ה [שבטמאה טהורה שהיא

אבר משום בו אין כברייתו פרש שלא כיון וגידין עצמות גם שיש ממקום לקחו אם, , שם ברמב״ם ]כמבואר

ו החי. מן אלפי היא שהדגימה כיון ת אין גם ממילא 'בשר' שם ולא 'אוכל' שם לה ואין בשר של, המילימטר

החי מן בשר של איסור. בה כדרך שאינו כיון עובר לא החי מן בשר ועל עובר, לא אבמה״ח על ממילא

. אכילה, כלל אכילה חשיבא איננה זו דגימה אכילת אלו שבכל יעבור לא אבהמ״ח על גם השפ״ד כדברי ואם בה לית שטעמא ובפרט המ״מ. אלפית שהוא דבר בחוש, כלל מורגשת שאינה ובפרט כדרך, שלא ובוודאי

נראה יותר ולכן כלל. . כלל איסור על אף בה עובר שלא

שלא בחלוקה שדנו האחרונים שהביא והוא אחר, מצד לדון שכתב ראיתי הנז' רייזמן הר״צ של ובמאמרו

עצם, ללא בשר עם אבר ציין ששם הנז', הרמב״ם אותה ציין כתב לא אולם עצם. ועם בשר עם ואבר

סי '(יו״ד הלכה עמק ושו״ת לב) סי' יו״ד (ח״א לב החקרי מדברי והביא בשר. ללא אבר של דין הרמב״ם

וכתב אסור. שהוא כתב עד (סי' אריה פני בשו״ת ומאידך כלל. בשר ללא באבר אבהמ״ח איסור )שאין )ב

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

ו המתירים לדעת הבהמה, מן הנלקח בתא שלפי״ז לדעת שגם וי״ל. בשר ללא תא שזה מותר שכאן דאי

אבהמ״ח בו שייך לא אכילה בו שייך ולא זעיר הוא שהתא כיון. האוסרים

בשר ללא אבר של סוגיא ובהאי לש מסתימת אכן, , האפשרויות כל את שהציג הרמב״ם ון מהן אחת ובכל

אולם בשר, משהו לפחות ך שצרי מוכרח שהוא'. כל 'בשר המילים הדגיש (שם) ג בהלכה ואף בשר, הזכיר

שאיננו תא בשר חיים יחידת אלא לל כ ה מכיל ה התורשתי החומר להכפלת מנגנונים לצור ך התא התחלקות

תאי לשני ם, שהביא נפק״מ למאי אריה השאגת שאלת הבאנו לעיל הנה ו בשר ללא חשיב ודאי. בכה״ג אבהמ״ח שאכל מיד וממילא שיעורים אצלו אין והרי בגוי, החי מן בשר וגם אבהמ״ח איסור גם הרמב״ם על חייב דאם ליישב אפשר הכא גם אולם ורעק״א, החת״ס דברי יישוב והבאנו החי? מן בשר על עבר כבר

לל גם אבהמ״ח עבר לא החי מן בשר ועל עבר אבהמ״ח ועל בשר, ללא אבר שאכל איירי כן אם. שר, ב א לדון וכתב השאג״א, קושיית את סב) ל״ת (לאוין הרס״ג על הגרי״פ זו קושיא ליישב כתב שכן ראיתי ושוב

כתב ובתחילה סוגיא בהאי כלל בשר בו שאין אבר דאפילו שם הרמב״ם מדברי שפיר מוכרח לכאורה ש האריך ושוב. שנתבאר כמו דגמרא וסוגיא מברייתא גם כן מוכרח ולפמש״כ מה״ח. אבר משום עליה מיחייב

אבר על מוזהר אינו ישראל דגם שם הרמב״ם מדברי מוכרח נראה עשה שלמ וכתב להיפך, רבות בהוכחות

וז״ל: י״ג) (בהלכה שם הרמב״ם מדכתב כלל בשר בו שאין אסור מה״ח אבר משום ישראל על שאסור כל

עכ״ל. וכו' ישראל ולא עליו חייבין שב״נ ויש ב״נ על בלא באבר אפילו אסור דישראל איתא ואם שם. עיין לא ישראל גם ודאי אלא לב״נ. אסור ואינו בו אסור שהוא מה״ח אבר אשכחן בישראל גם א״כ כלל. בשר

(בפ״ה ז״ל הרמב״ם מדברי להדיא מתבאר וכן בשר. משהו מיהת בו כשיש אלא מה״ח אבר על הוזהר בו שאין אבר ואחד וכו' ועצמות גידים בשר בו שיש אבר אחד וז״ל שכתב ה״ב) אסורות מאכלות מהלכות שיפרוש עד מה״ח אבר משום עליו חייב אינו עצם בו שיש והאבר וכו'. עצם בו שאין שהאבר אלא וכו'. עצם

עכ״ל. וכו, ועצמו׳ת גידים בשר כברייתו עצם בו ושאין עצם בו שיש אבר אלא לנו שאין הרי שם. . עיין

אבמה״ח. משום עליו שיתחייב בשר בלא אבר אין אבל וז״ל: ג, (בהלכה לקמן שם )וכ״כ האבר מן חתך

שהוא. כל אלא בשר בו שאין פי על אף לוקה ואכלו כזית ועצמות וגידים כברייתו בשר הרי שם. עיין עכ״ל

שם עיין קפ״ב) (לאוין בסה״מ בדבריו מבואר וכן מיהת. בשר כ״ש בלא אפשר אי דעכ״פ דמי ולא 'וכו … טומאה, לענין וגידים עצמות אלא שאינה ארכובה אפילו והרוטב) העור (בפרק לקמן דמרבינן למאי דהתם

ב אכילה לשון כתיב לא לאכלה, לכם היא אשר הבהמה מן ימות וכי אלא כתיב דלא קרא, הבהמה מן דדרשינן

, הבהמה מן מקצת לא אכילה לשון אבל אבר. והיינו כמיתה חליפין לו שאין דרשינן למיתה ומדאיתקיש

לאכלה, לכם היא אשר דכתיב דמאי בה, כתיב באכילה שמותרת טהורה דבבהמה לומר דקאי הוא אבהמה

קרא, מיירי נמי דמרבינן וריה״ג לר״ע ס״ל שפיר והילכך כלל. אכילה לשון התם נזכר לא אאבר אבל

תאכל, לא דכתיב הכא משא״כ כלל. היא אכילה בת ולאו וגידים עצמות אלא שאינה פי על אף ארכובה. די

בלא אי וד מיהת אבל וגידים. עצמות עם אלא אכילה שיעור בו אין אפילו אבר על הכתוב שהזהיר לומר לנו

דבריו תורף ע״כ קרא. , מיתוקים לא בשר משהו

כן אם נה ה בש דין החי מן אבר בה, תיב כ אכילה ואפיל קרא, מיתוקם לא בשר משהו ובלא ו שיעור בו, אין

החי, מן אבר איסור כלל בו אין כלל, בשר ללא חיים יחידת אלא דאינו היכא אולם. וכמבואר

ג. : מיקרוסקופי בגודל היותו מחמת תא של דינו

ה נה יש גוונא האי בכי ולכאורה המילימטר, אלפית בגודל שהוא התא של גודלו על פעמים כמה כתבנו לעיל שלא דבר אולם לעין, הנראה דבר אלא תורה אסרה לא שהרי שיהיה, ואופן צד בכל להיתר ככלל לדון

מן בשר או אבר או בשר, או חלב של לא הגדרה בשום להגדירו שייך לא כן, ואם לו לחוש אין לעין, נראה לתחילתו קשור יהיה לא הסופית בתוצאה שיצא המוצר וממילא טהור. או טמא ממקור לא גם ולכאורה החי,

כך יהיה הוא גם פרווה יהיו מוצריו שאר כל ואם גוונא, בכל באכילה מותר. ויהיה

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

אליהם ואציין מקומות, בכמה באריכות כתבנו כבר במיקרוסקופ, הנראה של דינא האי ועל הדברים ואביא כן זה שתא נאמר אם שגם כתב ז) (אות שם במאמרו רייזמן צבי שהרב ואומר, אקדים זאת רק בתמצית.

גרע לא מקום מכל לאיסור, טעם נותן הוא מאיסור מקורו ואם טעם נותן אף שהותרו ותולעים בפסח מחמץ (בתגובתו שליט״א אריאל הגר״י לו השיב ולעומתו הכא. הדין והוא מיקרוסקופיים, שהם כל טעם נותנים אם

ש מי שאמנם לה) בתחומין הראשונה עבירה, יעבור לא אסור, בשר של אלו תאים בו שיש מאכל יאכל אולם

טי מרן של מדעתו זאת להוכיח וכתב שונה, דינו לעין ר הניכ לדבר והרבייתו כזה תא של במעבדה פול בהכלאת גם כלאים איסור שיש דס״ל הגרשז״א כיון לעין, ניכרים שלא הגם גנים, בהם שמתעסקים הרב וסיכם נראים. שאינם תולעים לדין דומה ולא לעינים, כנראה חשיב זה הרי למישנהו, ממין ומעבירים

הניכר כדבר דינו לעין. לניכר והפיכתו בדבר הטיפול שעצם אריאל

לעי אפנה 'וראשית הגרשז״א מרן מדברי שלו ההוכחה בעיקר אפתח ראשית הנלענ״ד, את אשיב כך, ועל

באריכות, יותר בזה לדון שכתבתי בתשובות (יו״ד ובח״ב יב) סי' (או״ח ח״א משזר שש שו״ת בספרי וזה

אין הגרשז״א מרן בדברי גם שלמעשה אלא. ה )סי' מאד, ברורים הדברים שונות עמדות קצת בהם ומצאנו הגרשז״א מרן בשם להיפך מש״כ ב, בסי' העיוני בחלק המינים ארבעת כשרות בספר ראה הגדולה, . בדעתו ט אות ע״א סי' (ח״א במנח״ש ועוד ז). אות ק סי' אחרת ובמהדורה כז אות צ״ז (סי' תנינא במנח״ש )וראה

"עין- שהכנסת כתב בגזע רכב" מסברא בזה להקל כלל מסתבר לא מינים, י נ ש הרכבת איסור שלענין האילן, ע" שיו״ל השנה מועדי על שלמה הליכות בספר בדקדוק עוד וראה עי״ש. זצ״ל הגרשז״א מרן של נכדיו י

בהערה שם שהביאו מה וראה ט״ז), סעיף עשירי פרק תשרי המינים ארבעת בהלכות שכתבו ספריו מתוך (

60 [כת״י כלאים למס' בחידושיו ז״ל ]מדבריו שיכולים כזה דבר הוא אא״כ אסור לא בהרכבה דגם י״ל ד יצמח לא באדמה יתנוהו אם הרי השרף משא״כ בהרבעה, כמו זה, אילן מין בשם נקרא דאז ויגדל, לנוטעו

אותו נוטעים אם שצומח ואף כלום, דמותר אפשר צומח אינו אחר עץ בלי עצמו שמצד כיון אבל עץ, , בתוך

ספיקו את לבאר שם העורכים וכתבו שכתב. התשובה לאחר פה בעל גם הורה שכך והעירו עכ״ל. וצע״ג. בזמנינו וא״כ כלאים. משום אסור שפיר היטב ניכרות התוצאות שאם כלאים, למס' בחי' דבריו המשך לפי

כתבו ושוב עכ״ד חדשה, הערה והיא לקיימו, אח״כ ואסור מורכב נחשב האילן וכל. , אסור יהיה שפיר כיון זה דלענין בחג, אתרוג נטילת למצוות שייך זה אין מותר, יהיה כלאים שמשום נקטינן אם שגם שהורה

"א הגרשז מרן למעשה הלכה כן אם הנה ע״כ. תורה, שאמרה אתרוג זה אין בטבעו שינוי עי״ז נגרם שסו״ס

בספק, נשאר זצ״ל תהליך של בסופו השינוי היטב ניכר אם אפילו הוא מותר שהדבר הצד שעל. וכמובן

באבקה להצמיח כח שאין שכיון ב) סי' העיוני (חלק המינים ארבעת כשרות בספר, כדו נ מדברי שם נו והבא להז מותר אפילו יהיה לכאורה השינוי אם אף זה התיר שכן הצדדים וכל יעוי״ש. , אתרוג ל לימון מיץ ריק

להצמ בכוחו אין כי בפועל, ניכר יהיה יח בכוחו שיש נחשיבו השתא מ ניכר יהיה שבסוף מחמת לא כן ואם,

. להצמיח

שו״ת בספרו שליט״א עמאר הגרש״מ הראש״ל הגאון מו״ר ניהו האי גאון, הורה כבר ש שם הבאתי ועוד אחד ממין גנים להחדיר ומותר כלאים איסור משום גנטית בהנדסה שאין א), סי' כלאים (ח״ב שלמה כרם

אחר למין כלאים של ובצורה באופן דוקא ה״ז תורה שאסרה כלאים דכל בצמחים, ובין חיים בבעלי בן היטב שם כמבואר לבדם מאומה להצמיח ראויים שאינם גנים או אבקה בעירוב ולא עצמו, בדבר. הנעשים

עמו ונימוקו. וטעמו בכתובים אצלי שמצאתי מה בח״ב, משזר בשש שם בהערה ושוב, הבאתי שנשאל שאלה

העברות על שאל השאר ובין, תשנ״ט שאלות)(בשנת כמה ששלח עיתונאי ידי על שליט״א שמ״ע הג״ר מו״ר

הרי טמאות, חיות של גנים לתוכם שהחדירו טהורים חיים שבעלי בזה״ל שליט״א מו״ר לו והשיב: גנים, שהוחדרו שפרי ועוד, רים; טהו הם הרי טמאים, בע״ח של גנים אליהם שהוחדרו פירות וכן טהורים; הם

אין ירק, של גנים אליו מ שלו הנהנין ברכת שתנה. . ע״כ כך, הדבר אין מוכרע, כדבר שכתב מה כן אם הנה

אסור שהוא בהמשך ניכר שיהיה שמה הכרעה שאין ודאי החולקים לדברי וממילא כדבר וייחשב מעכשיו,

כלאים לענין הן מעכשיו הניכר דינים לשאר. והן

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

וע העין מראית מחמת הוא כלאים של התורה איסור כל ששם שאני כלאים שדין נלענ״ד וד הרמב״ם וכלשון

העין' מראית אחר אלא בכלאים הולכין 'שאין אילנות הרכבת לגבי ה״ה פ״ג כלאים בהלכות כמה ובעוד

די ולכן התערובת, לעצם חששו ולא מקומות, גדר כעין בהפרדה וממילא ביניהם, מסתבכים שהשורשים אף

מתחילה, אסור לא הוא אולם השינוי בולט אם גם חיים בבעלי הגרשז״א מרן שהתיר ההיתר וזה, מותר,

נידו״ד לבין זה בין. ק לחל גדול מקום ויש ניכרת, שהיא הסופית התוצאה מחמת לאיסור צידד בצמחים ורק

פ״א ח״א (מהדו״ח שני תולעת בספרי הדין ממקורות בו לדון כתבתי מיקרוסקופי דבר של דין לגוף, והנה

דינא בהאי דנתי ושם בתותים, החרקים לגבי בתשובה יא) סי' יו״ד (ח״א משזר שש ובשו״ת ואילך ד,)סעי' טכנולוג באמצעים רק הנראים חרקים של כך המציאות אין בצומח חרקים ושאר תותים שלגבי [הגם ים י הדברים ובתוך ברחישתן], הם ניכרים אולם כחרק, ולא כלכלוך נראים שלעיתים אלא ממש, ניכרים וכולם

הבאנו טוטו״ד שו״ת בספר ראה חרקים לגבי הגדלה. באמצעי הנראה דין עצם על נג, סי' )(קו״א ערוך

תשובה דרכי, סל״ו פד (סי' )השלחן טו, ס״ק פד סי' )(יו״ד ו, אות יד סימן (יו״ד )חזו״א שלמה מנחת שו״ת

שבט שו״ת סג, סי' )(תנינא תורה ספר ולגבי מז). סי' (ח״ו דעת יחוה קכב, סימן ז (חלק )הלוי גויל, מוקף

זעיר, בכתב ופסוקים בשו" (הוב״ד זצ״ל בלייח חיים מוהר״ר לג, סי' (ח״ב יקרה אבן בשו״ת )ראה מים ת

להלן, הנז' )חיים ס״א, (ח״א מישרים )דובב הדין נתבאר כן אתרוג ולגבי כא). סי' יו״ד (ח״ד אומר יביע ספרי בעוד הדין נתבאר וכן ועוד). שם ובשעה״צ במשנ״ב וראה ה. ס״ק שע״ת (ראה תרמ״ח בסי' בפוסקים

רנט, סי' (או״ח זצ״ל משאש יוסף למוה״ר חיים מים בשו״ת עוד וראה המינים. ארבעת על )הפוסקים שו״ת הפוסקים לדיעות ציינתי שם ובתשובה קכד). סי' (ח״ב וזמנים במועדים עוד וראה ט). סי' (ח״ד אליהו דברות

בתנאי הוא [=מיקרוסקופי] לעין נראה שאינו דבר של ההיתר שכל דס״ל זה בגודלו נשאר הוא, שלעולם להלכה ס״ל והכי בקטנותו. עדיין שהוא ואפילו נראה כאינו דינו אין בהמשך גדל חרק אותו באם אולם

תולעת). ואנכי קונטרס בסוף הוב״ד תשנ״א. בא פרשת מעש״ק (במכתב שליט״א שטערנבוך להגר״מ והכי

ראתה( לא "עין בקונטרס זצ״ל הלברשטאם להגרי״ד להלכה "ס״ל,) תולעת "ואנכי הקונטרס בסוף "המובא בספר עי' ועוד מזה. יותר אף שהחמיר חיים עץ ישיבת ראש זלזניק הגרא״י של מכתבו את שם הביא ואף

עמ112 הראשון בכרך ויא משה הרב לידידנו כהלכה המזון 'בדיקת מרן בשם מש״כ שאם זצ״ל הגריש״א

. ואסורה כפירשה חשיבה קטנה הייתה שלפני״כ אף לעין נראית כעת התולעת ומו״ר שם בדבריו. ודוק

בתותים, החרקים בענין הרמתה בתשובתו שליט״א עמאר משה שלמה רבי הגאון הראש״ל החרקים ובדין

שמ בשו״ת נדפס ושוב י סי' ח״א משזר בשש (הוב״ד במיקרוסקופ רק הנראים - ד סימנים יו״ד ח״ז שלמה ע

)ה, רק הנראים לחרקים כלל לחוש שאין בודאי להלכה וכתב דינא, בהאי לדון מרובה באריכות כתב

לגדול. ימשיכו אלא סטטיים ישארו לא אם אף זה וכל במיקרוסקופ, שם שלו ההגדרה לצטט וחשוב

כפרש אלא שאינם חי, בעל של לגדר באו לא שעדיין משום כלל איסור בהם 'שאין הרמתה: , בתשובתו

שאינם משום הם מותרים אלא למלאכים, תורה ניתנה ולא לראותם אפשר שאי משום היתר זה ואין, בעלמא בשו״ת ויעוי' יעוי״ש. זצוק״ל. הגרע״י "ל הראש מרן ולמעשה להלכה בזה עמו שהסכים וכתב כלל. 'תולעים לא הוא והרי בריה משום אסור יהיה לכשיגדל החרק מדוע זו הגדרתו שלפי בזה לדון מש״כ משזר שש

אברהם– בן הרב דברי פי על זאת וביארתי ברייתו, מתחילת אסור יעוי״ש ז]. אות נ [סי'. אבוקארא

לכל חיה שבקת לא שאל״כ חסידות, ממידת אף להדר ם מקו בכ״ז שאין שפשוט סיימתי שם שני ובתולעת שנעשו חומרים מיני כל באמצעות שונות, בצורות חיידקים אוכלים אנו למעשה הלכה ובפועל בריה. חיידקים של גדולה כמות יקבצו שאם הגם לעיל, האמור מהטעם והוא המזון, בתעשיית ומעורבים מחיידקים

אין מ״מ בהם, להבחין ניתן יחד גם יעוי״ש לעין. כנראה נקרא. זה

לא ולעולם לעולם כך יישאר שהוא ועוד מיקרוסקופי, שגודלו בדבר שמדובר כל האמור, מכל כן אם הנה

יותר, יגדל לעולם הראשוני התא אולם ועוד, עוד משתכפל אלא יותר, גדל לא הנלקח שהתא בנידו״ד כגון

בגודלו, נותר זה במצבו להגדירו כלל אפשרות ואין החי, מן אבר לא כלל איסור בו שאין יודו כו״ע בכה״ג יגדל אם "נ שאה מוריד, ולא מעלה לא איתו שמתעסקים וזה בעלמא. כפרש אלא ואיננו חלב או כבשר לא במקרה אולם שרץ. איסור עליו חל בו, שמכירים למצב שבהגיעו חרק כדין דינו יהיה הזעיר, מגודלו ויצא

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

עוד משתכפלים התאים מתאים מזון שבסיוע אלא שהוא, כמות נשאר עצמו והוא שיהיה הוא שהיה מה דידן

ועוד למהדרין כשר ממזון למהדרין, , רה כש היא שלהם ההתפתחות וכל נעשה מה אולם לרקמה, ומתפתחים

מכח, קודמו בא שיכפול וכל תא כל וגם הנז כל מכח מותר הוא עדיין הראשון עד יגיע אם וגם מותר, 'שהוא אסור דבר משום מקורו אין עדיין, ברור בשר טעם יש בסוף אם גם וממילא איסור. שם עליו חל שלא. לעיל

מקום מכל כל, לעין ניכרת שפעילותם הגם שהותרו באינזימים שימוש כל והרי ת מותר הגבינה הגם

כעץ שנתייבשה קיבה מתוך פעולתם פועלים שהאינזימים מותר והדבש, קבעו הסופית צורתו שאת למרות

שם שוהים הם לכן וקודם אותו, ירתיחו אשר עד בדבש העת כל ונמצאים הדבורה מן שמקורם אינזימים כל

פעולתם את ופועלים, העת כיו״ב. דוגמאות ועוד שקיבלו מטעם מגיע איננו הבשר של שהטעם ופשוט וברור

כלל טעם בו שאין הזה, הקטן. תא מה, עליו בשר שם אין, ובכה״ג מלאכותיים באמצעים בשר נהיה הוא אלא

התפתח שלא לא ו עובר, להיות אמו אצל וראה. חיות ולא נפש לא לו ואין הבהמות, ככל בהמה להיות גדל

מש״כ להלן עוד א. לו דברים להוכיח

ד. טמאה מבהמה שנלקח 'תא': דין אין וממילא מאכל דבר חשיב אינו בוגרת, מבהמה אף הנלקח שהתא נראה לכאורה האמור מכל כן אם, הנה

ו החי, מן אבר איסור בו כלל, בשר שם עליו ואין החי, מן בשר לא לעיל. וכמבואר נבוא זה ולפי לשאלה

כל מחמת לכאורה האם חדשה, לקחת מותר יהיה, האמור צדדי כל עדיין שלכאורה טמאה, בהמה מ אף תא

גוונא בכהאי גם נמצאים. ההיתר

כ קיי״ל שהרי תאמר ואם - הטמא מן יוצא טמא הטמא מן היוצא ל, ע״ב ה' (דף בגמ)בבכורות 'כמבואר

זאת לאסור כן. צריך אם ו על לחזור מקום כאן ואין הטמא, מן היוצא בקונטרס בס״ד הארכנו רבות והנה בתוכו השוהה ויש חי, בעל בתוך שנוצר מה ויש השונים, האופנים על סימנים כעשרים שם ויראו, הדברים וזה לגביו הראשונים נחלקו בתוכו השוהה שמותר, והאחרון שאסור, מהראשון ולהבדיל דרכו, העובר ויש

בעיק א- בסי' בקונטרס שם וראה הראשונים בזה שנחלקו וגמלים סוסים או חמור של רגלים מי לגבי ר. ו

דרבנן, או הם מדאורייתא אם אלו באיסורים לדון כתבנו ושם שם מקומות בכמה שכתבנו, שכפי אלא. ועוד הל״א "א)(פ״ג מאכ בהל' ברמב״ם להדיא הוא וכך יוצא, דין יש אוכל שהוא דבר על שרק בידינו יש שכלל

שכתב מאכל 'כל למד ומזה וכו'. האסורים' המינים מן ממין היוצא עמ״ס הגרי״ז חידושי ב מבריסק הרב

בכורות ש מחמת איננו סו״ג של מ״ר של בגמ' שההיתר ע״ב) (ד״ז מאכיל נפסל, כללי היתר שהוא ה זה אלא

מיוחד דין מאכל שם שיהיה צריך להיאסר שכדי הטמא מן, יוצא ב בו אין לאכילה ראוי שלא וכל, עליו

מלכות מזון של ההיתר את כתבנו זה פי ועל כלב מאכילת נפסל דיני בשאר תלוי זה ואין 'יוצא', של. איסור תא שאותו לאחר בנידו״ד, גם לבאר יש ועפי״ז שם. וכמבואר דבורים, שעוות או כאוכל להחשיבו שייך, לא

הנ ואף עובריים, גזע מתאי הנלקח אם בשר שם ולא אוכל שם עליו אין מקום מכל בוגר, מתא לקח וכמו

הטמא מן היוצא שם עליו אין כן ואם לעיל, . שהוכחנו

אולם למיניהם, חומצות ועוד שומן, המקנים תוספים לאחר ובפרט בשר ונראית ניכרת שהתוצאה אמת והן

נפש ולא חיות לא בו ואין הגוף, איברי כל ולא עמו, דם ולא הבשר, כדרך גדל הבשר שאין, מר, תיא האמת הדרך, אלא הקובעת היא התוצאה תמיד ולא ולכן פקוע שבן הגם מכל בשחיטתה, ה משחיט ונפטר אמו ירך ה

מקום לעולם הוולדות פקועה, בת על ובא גדל אשר כ תורה מדין משחיטה פטורים להיוולד ימשיכו אם ף א,

כרגי ל. שהדרך וכיון אליה, הדרך גם אלא חשובה התוצאה לא כי רגיל, ונולד רגיל הולד אם אף זה וכל

סי 'ריש ד (יו החזו״א מרן כתב זה לשון וכעין פטור. יהיה לעולם בפטור, "הגיעה ) סז שנסרחה כיון נבלה אבל

נבילה משום בו ואין שחיטה טעון זה בשר ואין לבשר שנהפך כעפרא הוי אחשבה וכי איסורה פקע כו השמים מן היורד בשר ב' נ״ט סנהדרין ]'[עי' שליט״א מוהרי״א ידידי למעלת [וייש״כ החזו״א עכ״ל

מקורו או בפטור, נוצר אם בשר דין לו שאין בשר יש לעיתים כלומר אלו]. לדבריו ליבי תשומת שהפנה

גוי של מזרע מלאכותית מהפריה יהודייה לאם שנולד, עובר ל מצינו לזה ובדומה בנידו״ד צ״ל וכן. סרוח, שו״ת הגרשז״א מרן [כלשון ומזוהם ומכוער ונורא פגום שהזרע הגם לכהונה, גם הפוסקים לרוב כשר הבן

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

. יעוי״ש לכהונה, גם להכשירו ויש כשר הולד מ״מ פו עמ' (ח״ג שולחן])שלמה י) אות צח (ח״ג שלמה מנחת יב סי' אבה״ע (ח״ח שלמה שמע בשו״ת באריכות.)ויעוי' איש שאשת דורינו, פוסקי ככל רוב מש״כ וק״ו

ממזר, הולד שאין מלאכותית, בהפרייה זר מאיש זרע שקיבלה מיניה לעיל ובתשובות שם, בשמ״ש ראה

. יעוי״ש בנידו״ד ואף וענין. דבר בכל חכמים קביעת גם אלא קובעת, התוצאה תמיד שלא זה, בכל, והטעם

לבשר הדומה אחר דבר כל ולא דם לא נפש, ולא חיות לא בו אין כאשר ולא תיאורו לפי עליו שמו, בשר הבשר של איסורו ואדרבה הבשר, מרקמת חוץ ענ בכמה והוא הדם, שהוא הנפש הוא כי מחמת הוא ינים י כיעוי״ש התורה, מפרשי בכל מבואר והוא כג) פס' (פי״ב בדברים וכמבואר החי, מן אבר לאיסור. המקור

החי מן אבר של האיסור טעם וביאר חזר השלישי ובטעם כג, בפס', שם ברבנאל בא היטב מבואר ובאריכות לא לדם דליתא בנידו״ד נעשה ומה יעוי״ש. החי בגוף הנפש מקום הוא הדם כי בהמשך ולא תא ב כל כאשר

הצומח מן חלבונים היא ה, תזונה שיש תיתי מהיכא כן ואם דין בשר של אלו רקמות לע כבשר. שנראים אף, היה שהמירקם למרות ביותר, תפל היה הראשונה הקציצה שייצרו לאחר שהטעם לכולם, ידוע זאת ואף

את שיתן כדי בתחילה הדם את שילבו אשר עד תואם, פיתחו וכיום ועוד, מינרליים ורמונים, ה החלבונים,

ונות הדם, את פים שמחלי הצמחיים והשומנים המזון את נים שישווה יותר גדולה שלימות. הבשר לטעם טעמו

ה [וידידי שליט״א י״א ר מוה גאון בגליו התשובה ן הגמ ע״פ כת״ר שכתב הסברא לקיים 'ונראה: בזה״ל

ש ע״א לא בתמורה(דף הובא יוצא נחשבת אינה טריפה שביצת לעיל) ה הסירחון לאחר רק שנעשית משום נחשבת בקרבה אשר שהביצית משום זה אין מהאם יוצא נחשב שולד מה ולפ״ז מהביצה יוצא נחשבת ואינה צריך שהבשר כיון והשתא לצמוח לה ונותן אותה מגדל האמא שגוף מחמת אלא כן אינו שהרי בשר או אוכל

ממנו שהוציאו למי אותו ליחס ואין ממנו נחשב והיוצא המצע היא שלו שהאמא יוצא אותו גדל ל כדי מצע בעלמא כעפר נחשב לביצה בדומה שהתא כיון הראשון התא את. עכ״ד],

כ התא דין ואם איסור גידולי ש דבר דין - כלה זרעו כמה שנכנסו ראיתי לי, ששלחו במאמרים והנה

וראה לאו או כלה כזרע מוגדר הכא אם ולדון איסור, גידולי לסוגיית מרובה באריכות המאמרים. מכותבי

הר במאמר ן ריזמ צבי ב (הערה12 שם תרומה גידולי לגבי ד) משנה (פ״ט בתרומות המשנה שהביא,)

בתרומה מיוחדת גזירה שזו וציין. תרומה. בדבר הפירות מן הנודר לגבי מ״ו) (פ״ז בנדרים משנה הביא ועוד

ם אול גידולין. בגידולי גם אסור כלה זרעו אין ואם גידוליהן, בגידולי ומותר בגידוליהן אסור כלה שזרעו זרעו נחשב תא אם שם להסתפק וכתב מותר. עיקרו על גידולין רבו שאם שנינו ע״א) ס (דף בנדרים בגמ'

לנדאו הגר״ד ידידנו של במאמרו ראיתי עוד ו ע״כ כלה. לא אבל משתכפל תא כל ששם כיון לא או. כלה וכתב טבל וגידולי תרומה גידולי של הסוגיא מחמת לדון שהביא זצ״ל, ביסטריצקי לגר״ל הזכרון בספר כלה בזרעו אף עצמן הגידולים אבל מותרין הגידולין גידולי כלה שזרעו שבדבר מדברנו היוצא ו) (אות

ברדב״ז. ועי' הם. מותרים הגידולין רבו אם כלה שזרעו שבדבר להוציא אסורים קנס משום אינו והאיסור

גרידא. ביכורים( הלכות וב הט״ו, (פ״ו רבעי ונטע במעש״ש ברמב״ם )ועי״ע הט״ו'. )פ״ד נדרים ובהלכות בחילופיהן אסור זה הרי פי, על הן קרבן או לפי, הן קרבן או עלי קרבן האלו פירות האומר הי״ג) (פ״ה

מהן. היוצאין במשקין לומר צריך ואין ובגדוליהם, אסורים הגידולים כלה זרעו אין שאם לנו יצא האמור מכל אסור כשרה תמיסה תהיה התמיסה אם אף תמיסה בתוך גזע תאי שזרעו דידן בנידון א״כ קנס. משום ולא

עכ״ד מהחי. היוצא משום זה מבשר לאכול. יהיה הביא שגם שליט״א, אריאל הגר״י של במאמרו ראיתי וכן

סוגיא האי ומותר לעקור מחייבים לא צמח ואם מלקט. נשרש, לא עדיין שאם שקיי״ל טבל זורע, של בשר שלכאורה וכתב הרביעי. הגורן עד באכילה אסור כלה, זרעו אין ואם כלה. שזרעו בדבר באכילה

הגדרתו ולפי ועוד, עוד נחלקים השאר וכל לשנים נחלק הראשון שהתא כלה שזרעו דבר נחשב מתורבת

ואינ כלה הראשון התא לגמרי באדמה כלה הזרע שבטבל מטבל, שונה תא לדינא ש כתב ששוב אלא נו. כל התא, מן בבשר משא״כ לכאן, באו חדשות ופנים חדש זרע ונוצר בה, ומתבטל בקרקע ומשתרש

ו מיניה היא ההתרבות ב, יה לצמח ולא לפטריות דומה יותר שזה כתב ובהמשך כעיקר. ודינה העיקר מכח ורק

מחומרים ניזונים שהם לפטריות דומים יותר והם המצע מן היונקים שורשים ם לתאי שאין בקרקע, הגדל הגדל כדין ולא באויר הגדל כדין הבשר דין וממילא קרקע. גידולי אינם זאת ובכל הקרקע גבי על הנמצאים

שלפני. במאמרים כתוב שראיתי ממה ע״כ במצע. בטלים יהיו לא וממילא בקרקע,

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

לא שלענ״ד באמת ו זכיתי ודאי תרומה גידולי של איסור דין שהרי הדברים, של ההשוואה מטרת כל להבין

וזה כהן ביד טמאה תרומה מחמת מדרבנן גזירה זה כלה שזרעו היכא שהרי שלפנינו לדין להביא שייך שלא

להיות. מותר צריך היה הכל בלא״ה שהרי לנידו״ד, קשור זה כל ואין. גזירות מי״ח אחת כך טבל לגבי וגם

ו ומותר. חולין שהכל הדין עיקר ז שאין היכא אס בטבל גם, אמנם כלה רעו [ רו שגורם משום או והטעם

. דמעשרות פ״ה ריש במלאכ״ש (וכמש״כ שבתוכם התרו״מ את להפסיד כילוי של הנאה שזו מחמת או

אלא ועוד. ערלה, בתרומה וק״ו סקט״ו], ד סי' ובדמאי סק״ה, א סי' שביעית בחזו״א (כמבואר )האסורה

דזאת אלא ברוב בטל זה הראשונים רוב. לדעת מדאורייתא שכן דרבנן, מאיסור זה שכל אי דאף לומר, יש

כלה, זרעו שאין דבר כדין דהוי נימא תרומות הל' ברמב״ם וראה שם, בתרומות המשנה על ירושלמי ראה

וראה יח. מגזירת מדרבנן רק זה עדיין כלה ע זר שאין היכא שגם שכתב שם ברדב״ז וראה הכ״ב) פי ("א וכן כלה, זרעו באין אסור ומ״מ יח בגזירת היה שלא טבל שלכאורה שתמה שם הרמב״ם על ההלכה בביאור הוא ומדומע שכיון דאפשר וכתב מאה. נגדו שיש ללא מתבטל הוא והיאך שלם, בצל יש הרי המציאות מצד

וגם בטבל שגם שכתב ע״ב) (דנ״ח נדרים עמ״ס רי״ד מתוס' יא הב ועוד בזה. החמירו לא אז דרבנן ג״כ שגם ה״ו) (פ״ו מעשר בהל' ברדב״ז שמשמע והביא בקרקע, בטל מדאורייתא כי מדרבנן רק זה כלה באינו

מותר העיקר על הגידולין שרבו שהיכא בתרומה גם שנינו מקום מכל, בצ״ע ונשאר יח, בגזירת היה טבל

טבל לגבי וגם. ד ס״ק ח סי' (שביעית בחזו״א וכמבואר מאה, נגדו שיהיה ואי״צ ודי)ברוב לזרים גם הכל כלה זרעו באין אפילו מותר רביעי שבגורן המשנה, על נו״כ ושאר והרא״ש הר״ש וכ״כ בירושלמי, שנינו

וכן לשנים נחלק והשני לשנים נחלק הראשון שהתא בנידו״ד וממילא הראשון. הזרע ניקלש שכבר והטעם החלוקה את עובר הוא קצר זמן ותוך גידוליו, ורבו ראשון תא אותו נגד המוחלט הרוב קצר זמן תוך הלאה,

מותרים הם גוונא בכל כן ואם הראשון. כח שקלש. הרביעית

למעשה הלכה ש ובאמת ז תא במציאות שהרי זה, תא להחשיב היאך אכן לדון יש א אל העולם, מן נעלם לא ה

וכך למקור, זהים בת תאי לשני התא חלוקת תהליך אומר שזה מיטוזה תהליך שעובר תא הוא הדברים סדר כל12 לעיתים העת כל הלאה ממשיך או24 שעות, מסויימים ובתאים רב לא זמן שלוקח תהליך שעות

יתברך הבורא שטבע זה מופלא תהליך ובעצם דקות. כשמונים לוקח ומאפשר הרף ללא בגופנו מתרחש

פגועים. אזורים של ושיקום התחדשות גדילה, הפך מזמן הראשון החלקיק ארוך לא זמן שתוך למד נמצאת

נראה ובלתי זעיר בגודל בעולם קיים עדיין הוא אולם שבמיעוט, מיעוט, להיות כבר יש שכן מזוהה לא גם ו

דוגמתו ו כלה שזרעו כדבר שהגדרתו זה מכל כן אם ונראה שכמותו, תאים אלפי שום ה הוא כש ה צטמק והגיע

מ פחות ל יהודה רבי וכדברי שעורה, גודל אלא ר״י כדעת נפסק לא שבזה אלא, מ״ו (פ״ט תרומות )במס'

. ו כת״ק דלדידיה לי כתב שליט״א הגרמ״ל ידידי נם אמ וכמבואר. כלה, כזרעו דינו דהוי יותר מסתבר לענ״ד

פ שיטא כלה זרעו. שאין דחשיב יותר מאוחר בשלב בהמשך כלה כלה זרעו אין שנקרא בצל גם, ידוע כו

בתא משא״כ בבצל כמו יונקים שאינם בזרעים שהרי, ועיקרית נוספת טענה הוסיף ועוד. צימוח שהעלה

במאמר הבאנו, בבית גליון166 שדה נובות בת ג) (אות מדין כדמוכח העיקר דין את מקבל ודאי שכה״ג

שכ ועוד בפיהמ״ש. הרמב״ם בלשון וכמבואר הוריקו, בנו ת עצמו האיסור הוא. שהגדל והוסיף. יעו״ש

אילו כמו וכדינו שלו המשך שנחשב ויתכן הראשון מהתא כוחו המתחדש שהתא ומר ל יותר פשוט לו שנדמה דבריו."כ ע תופח הראשון התא היה וממנו הדינים, כל עליו לו שיש בצל בידו יש ר כאש שלענ״ד ובאמת

דברים צמח הדוגמא מן מאומה בו שאין שתא לעיל הארכנו כבר הכא אולם כמוהו. להיות דמי שפיר אחרים

להוציא בסוף, ל שיצא ה שהוא החשוב הדבר את לגד להם שמסייע מנגנון לפי, שכמותו את ל הדנ״א שיש

, כמובן בתא איך לבצל להשוותו אפשר, יבחר והבוחר לעיל נלענ״ד אשר את ביארתי כלה, זרעו ולגבי.

דירו מלהג הדבר רחוק ולענ״ד ועוד יותר, ואיננו התחלק הראשון שהתא ציאות המ מצד גם התופח, כדבר

וכו בגודלו.'שנשאר

ראיתי וחזיון לחלק כתב ומאידך כלה, כזרעו התא דחשיב הכריע שמחד שם, במאמרו אריאל הגר״י בדברי גידול כח שמוסיפה זו היא הקרקע אלא הראשון, הזרע מכוח נוצר הגידול כל לא שבטבל כיון לטבל, זה בין

, האיסור את שמעלה י״ל ולכן לכאן באו חדשות ופנים חדש, ונוצר מתבטל בה שמשתרש והזרע משלה,

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

שהיא ובפרט העיקר את לבטל בכוחה ואין בלבד, וביה מיניה היא ההתרבות כל מתורבת, בבשר משא״כ על עוד חזר ובהמשך בקרקע. לצומח ולא לפטריות זאת להשוות טרח ולכן כעיקר. דינה העיקר, מכח רק

שאין כיון בקרקע כזריעה אינה זאת עם אך להתרבות, לתאים המאפשר מצע רק הוא שהמצע וכתב דבריו

ולא כלה, הזרע באין איירינן שהרי בראשונה, להעיר יש ובאמת עכ״ד. . ממנה שיונקת שורשים מערכת לה כשרבו מקום מכל בטל, אינו שמד״ת נימא אי גם אולם בטל, תורה מדין שם גם הנ״ל לרדב״ז מיבעיא

חדשות בפנים מדובר שאין. ך כ קיים, שכבר העיקר גם את להתיר כדי בזה די קיים העיקר ועדיין הגידולין ללא להשתכפל יכול הקב״ה שיצר תא וכי זו, מציאות לחדש הכריחו מה הבנתי לא והדין, הענין לעיקר אבל פטריה מהקרקע, יניקה ללא גדל לא זרע אחת, מערכה היא והכל האדם, בגוף לצידו העומדים הדברים שאר

אחד שהיה דפליג מאן ולית לה. צריך שהוא זנה הה ללא משתכפל לא ותא מהלחות, יניקה ללא גדלה לא אלא חי, בעל בתוך ולא רגיל, בשר כמו שלא צמחו אלפים אותם וכל תאים, אלפי צמחו וממנו שנעלם בודד מן הרבה התרחקו וגם כמותית, גם התרבו והם חי, הבעל בגוף שיש תזונה ושאר דם ללא חדשות, בשיטות

שהולך בטעם מדובר אין כי יותר קשה זה קליש מיקלש סברת את ר שלומ אני מסכים כי אם הראשון. התא מן ומתרחק הולך שזה לומר יש כן אולם לקודם. לחלוטין תואם זה השיכפול בשיטת ואדרבה ומתרחק,

והאלף המאה. וק״ו החדש, מהתא אלא מקורו אין כבר השלישי החי, מן מקורו היה הוא ואם הראשון

השימוש היתר ב באריכות דנתי שם יז) סי' יו״ד (ח״ב משזר שש בספרי בס״ד כתבתי ר אש [ובתשובה ברור, לא הראשון ומקורו כשר, לא מחלב שנעשה בעולם, רבים בבתי עבר שזה הגם יוגית, בפטרייה אולם

לגבי העיטור בעל בשם הב״י מרן דברי הבאתי ז ובאות הטהור מן היה לא שמקורו מסתבר היותר, כפי גויים של חמוץ בחלב שהעמידו חלב לגבי למד וממנו אפיות. שלשה לאחר עד אסור כותים של, חמצן

אי שם וכתבתי האיסור. כח שהוחלש כיון מותר רביעי חלב אותו חלב, יעמיד אם השלישית הפעם, שלאחר

ספק בין ולחלק איסורים, בכל איירי שייך אם יודע שאינני רק לנידו״ד. ללמוד אפשר והיה לודאי, איסור אלא תואמת, בהשתכפלות אלא נתן, ושוב שנתן בטעם איירי דלא הראשון, הכח שקליש למימר כאן המותר ומהמזון ממנו התרחקה היא לכאורה אסור, שהראשון הצד ועל מהראשון מאד התרחקה שבהחלט

בזה להתיישב עוד ויש נוצרה, היא שהת. ]רחק הקודם התא של ומהשיכפול

- וזוז״ג מעמיד ביטולים, ובדין טעם, כנותן להגדיר יש ואם ביטולים, מחמת לדון עוד שהוסיפו ראיתי ועוד

גורם. וזה זה הכא אמרינן ואי מעמיד מזה יותר צריך ולא ברוב בגידולים ודי בטל, ודאי זה כמותית, ולענ״ד,

ההבנה מצד בעיני, פשוט נראה וכך גורם, וזה זה ודאי הוא והכא המציאות, מצד כלל לטעם שייכות כאן ואין כיון זוז״ג בזה שאין שסברו אותם על לי הייתה גדולה ותמיהה התאים, של החיים צורת של המציאותית

להתעלם מדוע כן ואם השתכפלות, אין מזון ללא כי נסתר, זה המציאות ומן להתרבות, המאפשר מזון רק שזה

עדיין סברתם, להבין שניסיתי ולמרות זה. מגורם המסייע גם אכן זה ו כזוז״ג המצע גם חשיב זה לענ״ד ולא גמור, הנאה איסור שהוא ערלה לזרע לדמותו הוא הפשוט הדין לענ״ד כן ועל כזוז״ג. ודינו להשתכפל

כמו באיסורו, לעולם שיישאר נן אמרי ולא באכילה, דשרי עץ, ועלה באדמה שזרעו דרבנן, גזירה מחמת מעשר בהל' ברמב״ם וכמבואר גורם וזה זה של מהטעם וזאת באיסורו, נשאר שלעולם שנזרע פרי אותו

ונט״ר שני ש ה״כ) (פ״י בע״ז בגמ' ומקורו. האילנות כשאר מותר הצומח הרי ערלה של אגוז ונטע עבר אם

ערלה דיני על השדה עץ בספרי וראה ועוד. שם "מ הכס הביא וכך שזוז״ג, משום ההיתר שטעם ע״ב) (דמ״ח והאדמה האסור הפרי רש״י דלדעת זוז״ג דין חייל אימתי ותוס' רש״י מחלוקת את הבאתי שם יט) סעי' (פ״י אחד זבלים בשני האדמה שזיבל כגון ענין באותו כששניהם היינו תוס' ולדעת ומותר, זוז״ג הוו המותרת

ההיתר שטעם שם והוספתי רש״י. כדעת להלכה הפוסקים שכתבו הבאנו הלכה ול יעוי״ש. אסור, ואחד מותר ממש כן הדין הוא זה וכל האיסור. לקבוע בכוחו אין לבדו לפעול יכול אינו שהאיסור מחמת הוא, בזוז״ג,

איסור לקבוע בכוחו אין ולכן דרך, בשום לבדו להתרבות יכול התא. שאין

בספרו זצ״ל שקופ שמעון רבי הגאון מדברי שם והבאתי י שערי באריכות לדון שכתב ה) כ פרק ג שר(שער ו

שהדגיש יראה שם המעי' והנה הדין. ובביאור גורם וזה זה בדיני מרובה חשוב מיעוט דגם חילוק אין דבגורם יש אם החילוק לבאר הוסיף ובהמשך זוז״ג, חשיב גם גורם מעט אפילו הוא השני הגורם אם כלומר כגורם,

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

הוא מותר שזוז״ג מדבריו דמשמע הר״ן מדברי עוד והביא לאיסור. גורם רק או ממש, איסור התערובת בכל הפרטים בכל ממש ברוב ביטול משום גורם וזה זה דין אין הר״ן לשיטת דגם ביטול, מדין שם וכלשונו

כאילו דהוי רק כתב בר״ן ובאמת ברוב, ביטול דין משום אינו גורם וזה דזה הדין מוכרח ו, נתבטל עכ״פ וכו'. היה אלא נתן לא טעם ואפילו שהוא כמות נותר הרי הוא כלשהו, איסור כאן שיש נימא אי גם גוונא, ובכל בעצמו לעשות יכול שאינו וכל האחרים, החומרים ללא זו מלאכה לעשות יכול היה שלא רק לשיכפול, גורם

כדי והמצע המזון רק הוא שהמזון ם שמתעקשי מאמרים בכמה שראיתי אכחד ולא ומותר. זוז״ג הוי ובפועל מציאות שזו כיון ההלכה, בכללי זה דבר לקבל מאד קשה ולענ״ד וכו', עצמו, הגורם ולא להתרבות,

הללו ההזנה חומרי ללא שיכפול אפשר, אין. לשכפול היחידי הגורם לא הוא וממילא

האם ביטול, דחשיב נימא ואי מאיסור, כשמקורו אסור נחשב זה שתא אמרינן דאם לדון שכתבו ראיתי ועוד

הצדדים דברי וראיתי לכתחילה, איסור מבטלין דאין הא מחמת לא, או שרי אי לכתחילה זאת שלעשות, ר נאמ שש בשו״ת המבואר וכגון לכתחילה, איסור ביטול של דינא בהאי תשובות בכמה שכתבתי למה אציין ורק

ב סי' (יו״ד )ובח״ג ט סי' יו״ד ח״ב, משזר ו שני תולעת בספרי שם נוספים בסעי' ועוד כג סעי' פ״ו )(ח״א

לכתחילה איסור ביטול לגבי בספק ולא בוודאי דווקא שהיינו וכ״כ טז) אות צט סי' (הגה״ט הכנה״ג וכ״כ

דשרי ביטול של בכוונה ולא היצור דרך כפי ועשה בכך שדרכו בדבר הארכנו ועוד סב). סו״ס (יו״ד החת״ס

ודווקא מתכוון. אינו שייך לא ר, הית שיצא כדי האיסור את שמבטל ביטול, א הי ועשייתו הדבר מהות כל [אם גדול וחלק שם, ביארנו דינים פרטי כמה ועוד, כן שייך נמלים כשיש טחינה כגון בהיתר פעולה ]כשעושה התא של השכפול למרות אם לעיל דביארנו במה תלוי יהיה הדין ועיקר בנידו״ד. גם שייך שם, מהמבואר

ה חשיב לאו, או כנתבטל הראשון תא 'יעוי במ [ לעיל. ש״כ התוס בדברי לעי' כתב שליט״א הגרמ״ל 'וידידי

ומתבטלים באדמה נשארו הם ש כיון הגידולים בטלים שבשביעית ע)"ב נח (דף נדרים עמ״ס והרא״ש

לבין מאליהן, ערל כ והוי בטל, לא בכה״ג בידים, להיות חייב שהמעשה ועוד ה איסור מבטלים אין ש דין

בידים עירוב הוא הכא, המעשה ולכאורה לכתחילה. גידולין של היתר יה יה לא גוונא כהאי ולדבריהם

, מבטלים. ]ע״כ

חשיב הראשון שהתא נימא אי ועוד, זוז״ג ביטול, איסור, גידולי לגבי האחרון הדיון כל למעשה הלכה אולם

כדלעיל נימא אי אולם איסור, ולמעשה ניכרת, דפעולתו אף וכלל, כלל נראה אינו כי איסור, חשוב דאינו ואינו למותר, אך הוא בזה הדיון שכל נראה כן על ממנו, שהתחלקו תולדות מאות לאחר כבר זה שניכר מה

לעיל. וכמבואר הטמא, מן היוצא של באיסור נכלל אינו וגם לאיסור, נחשב

– חדשות פנים האיסור מן מקורו אם אף התא את להתיר שכתב מי שיש ראיתי עוד כגון או החי מן אבר

הסופי המוצר כלומר חדשות, פנים של דין מחמת טמאה, מבהמה שהאיסור לאחר נוצר פנים כדין דינו נהיה

לדון כתבנו הטמא, מן היוצא שבקונטרס ובאמת חדשות. בסי רגלים דמי 'וגייא בס דינא, האי על באריכות

דין לו יש דבש האם ה ו. שם ראה חדשות, פנים של יג ובסי' י בסי' [ בזה מש״כ מוצר שאכלו דבורים לגבי

הדבש] דין מה שביעית של מוצר או חלבי הדין מקור את והבאנו חדשות, דפנים א דינ בהאי הארכנו ושם

ב בגמ' המבואר המוש״ק שהוא חוזר ושוב החיה, צוואר בחטוטרת המצטבר דם שהוא ע״א )ג מ (דף ברכות

ומשביחה טוב טעם נותנת היא, ו מוש״ק ונעשה "ש הרא ודעת באכילה להתירה יונה רבינו ודעת התבשיל,

. לאסור ר שם וכתב בתבשיל שנותן פי על ואף אזלינן השתא בתר דם מתורת יצא שעכשיו כיון ש יונה בינו

לשבח טעם שם והבאנו. מותר בהיתר האחרונים למדו טעמים כמה השתא בתר דאזלינן, זה שהוסרח מפני. א

שלא למרות חדשות פנים שהוא מחמת ג. הטעם]. [לגבי בעלמא עפרא חשוב שכעת מפני ב שהושבח. . קודם טובים וריח טעם כעת. בעל שהוא ולמרות קודם הוסרח הוסרח שלא ללא עליו לסמוך השלישי הטעם ועל

כתבנו לעפרא, הפך או פו ומאידך לבדו, עליו שסמך מי יש שאכן הדג רבים סקים הסריח אם רק ש ישו או

, ספיקות עוד בצירוף כן אם אלא חדשות, פנים של סברא האי על לסמוך יש אז שהתייבש, ממש לעפר ך הפ ודוק יעוי״ש מסריח ולא בעלמא, לעפרא הופך שלא לנידו״ד נפ״מ זה וכל יעוי״ש. שם, שכתבנו מה, וכעין

. בכ״ז

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

ומתברר הולך כן אם הנה החלב או המתורבת, הבשר, מקור ו, שכיון לדינא הוא שלא זעיר מיקרוסקופי מתא

תמיסה בתוך ומשתכפל צומח הוא ו נראה, צמ, וסו חית פו הוא רק שבתהליך או. דג של או בשר, של מות

ת ח חלבוני מייצרים הם סיסה, לב ואכן החי' מן 'לא מוגדר הסופי והמוצר העובדות אלו הביופסיה להוציא

ו הראשונה, למעשה הלכה ש לעיל הראינו נראה הסופי שהמוצר המקור אם גם, לאכילה כשר הדין מעיקר

האמור מכל המבואר כפי כשר. שאיננו ממקור היה הביופסיה של הראשון [כמובן אכ שר מרכיבי שאר כל

כשרים. ]התערובת

– הכיעור מן הרחק להתרחק יש מותר, הדבר הדין שמעיקר שלמרות רבות, פעמים מצאנו במאכלות, הנה

אותם לגבי ע״א קיג (דף בחולין הרשב״א דברי אציין )דוגמא וכ הכיעור, מן שעושי ם הנכרים בדפוסי גבינות

אלא מותרין ובכליהם. הכיעור מן הרחק משום לכתחילה כן לעשות שאסור התרומה( בספר וכ״כ איסור

) עב סימן והיתר ' משום העכו״ם שהרג מבהמה בחנות הקיבה ליקח שלא לכתחלה כן לעשות א של נכון

הכעור' מן הרחק וכ״כ (ע״ז מרדכי ה ) תתמז' רמז בלא חומץ ולא יין לא בביתו אדם יניח לא לכתחלה ומיהו

משום שמירה הכיעור' מן הרחק. ששחטו גדי בקיבת להעמיד אין דלכתחלה פ (סי' דורא בשערי )וכ״כ

דנראה לו והדומה הכיעור מן הרחק משום נבלה או טרפה ונמצא ישראל כמאכיל וטרפות נבלות

בי שראל. כל לגביו שנינו לגמרי, חדש ודבר יבש להיות והופך העולם, מן נעלם שהאיסור היכא ובשלמא בקונטרס באריכות נו שביאר וכפי הקירמיז או נקניק, שרוולי או בג׳לטין, שכדוגמתן חדשות, פנים דיני

הט מן היוצא האסור שהדבר היכא אולם יעוי״ש. טז, 'בסי שם ה רא מא במוצ נותר ר, כפי בטל שהוא רק

לעיל הבאנו להלכה, נפסק שכך לגבי' דון ל באריכות הלב 'טמטום בר״ן( המבואר שכפי דרוש הר״ן דרשות

אהוב היותר הדבר הוא התורה, מורי החכמים למצות ההכרעה מצד בנפש ימשך אשר שהתיקון )יא הה האסור הדבר אכילת מצד בנפש להתילד מעותד הוא אשר הרוע יסיר ההוא, ותיקון אצלו. וא ועוד

יש כיעור כאן אין טמטום א, ם שגם לומר יש זאת אולם ולכאן. לכאן זה בדין סברות כמה הבאנו ובפרט כאן,

או הסלמון. דג אל מהצלופח הנלקח הגדילה' 'גן וכעין האוכל, בתוך נמצא הטמא הדבר סוף סוף כאשר

בנידו״ד ה הבהמה מן שנלקח הגן טמאה בכ שאין ובפרט. צו כל ך מן והותר די יש רי שה רך, הטהורות הבהמות

רבבות להאכיל עתיד זה שדבר ובפרט רבבות יותר נכון כן על בודד, בתא זה בשביל ודי ישראל, מעם

[וגם טהורה מבהמה שמקורו בתא השתמש ול הכיעור, מן להתרחק שהוחזר טרם עוברי גזע מתא עדיף בזה

להל הדין בסיכום וכמבואר האם לרחם בסו ן דברינו] ף. וראה זה בדבר שכתבנו מה הנז', בתשובה עוד 'ויעוי

עם לנפש חושש אני שבעניותי וכתבנו לטהור, המחדירים הטמא ן מ גנים בדין מש״כ יז בסי' לעיל עוד מחמת לא ואם לאכילה, וכשר טהור בדבר הנמצא הטמא מן דבר קבוע באופן שיהיה קדושים, ישראל

שהמנ בנידו״ד ה״ה ו ושקץ. כיעור בזה שיש ודאי טמטום, ולמשך קבוע באופן יגיע ל השיכפו של החשוב גנון

ישר עמך רבבות רבבות אצל שנים לחוש יש טמא, ור ממק אל ל כשר המוצר אם גם, ל ישרא של נפשם

עוד ועיי״ש. באכילה.

ה. בשרי: או חלבי להיות המקור כמו דינו הסופי המוצר האם

איננו והבשר חלבי איננו שהחלב בפשטות לומר לכאורה מקום היה לעיל, האמור כל ה' הודיענו אחר הנה לרנר צבי לרב אחרת בתשובה שכתבתי חלב למימי הדבר להשוות שיש במחשבתי עלה אולם בשרי. (גליון167 שדה בתנובות ונתפרסמה שליט״א מימי ועל חלב מי על הראשונים בדעות שנו״נ לאחר ושם )

חלב שזה דחלבא, הנסיובי והם השו״ע בלשון חלב מי כאשר הגבינה יצור לאחר העולים הראשונים, המים

עדי המלאים מים ואלו חלבונים, כגון מזינים בחומרים ין ועוד, שומנים לקטוז, מדאורייתא אסורים ודאי אלו

ובימינו בישול, לאחר [בעבר הנוסף התהליך שבכל לאחר מאידך ו התוס. בדעת הפמ״ג שיטת ]'[להוציא

צנטר לאחר י נותר וסינונים] פוגות נחלקו לגבם בעלמא, ומים מזוקקים שהם מים רק ו כלל אם הראשונים

כאשר הטמא, מן יוצא משום שאסורים או חלב, של היתר להם יש [אם לשתותם ]מותר שמחה רבינו

אסר והרא״ם התירו, . והרשב״א השו״ע הטור, ובהם הפוסקים הכרעת ו ה, ש, זה ועוד הפר״ת הפר״ח רמ״א

השו״ע בדעת שלו הכללי הכלל מחמת שאוסר השו״ע, שהביא לי״א חשש "ח הכה מאידך המנהג. וכן מותר לעיל הנזכרים האר״י רבינו וכדברי בזה יחמיר חסיד להיות הרוצה וכן הסתם. לדעת. שחושש חלבון אמנם

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

בנידו״ד החלבון גן הדין והוא מנסיובי, חז״ל בלשון או חלב ממי מיוצר תינוקות, במזון הנמצא גבינה, מי

המתורבת החלב את. מפיקים שממנו

ומדרבנן כחלב, דינו שאין בחלב, בבשר אסור איננו התורה שמן הפוסקים הסכמת בשתיה, שהותר ואחר

פטור חלב במי המבשל שנינו שם קיד) (דף חולין במס' בסוגיא מבואר. כן אסור שזה הראשונים רוב. דעת פז (סי' יוסף )ת בי מרן לשון וכך הרמב״ן, הר״ן, וכ״כ הרא״ש, וכ״כ איכא'. מיהא 'ואיסורא שם תוס' וכותב ברמב״ם להלכה נפסק וכן מותר. קתני ולא פטור מדקתני בשר בו לבשל איכא מיהא דרבנן דאיסורא ואפשר

ה״ו: פ״ט מאכ״א )(הל' ומבאר בחלב. בשר משום אכילתו על לוקה ואינו פטור חלב במי בשר המבשל

פז (סי' השו״ע מרן להלכה פסק וכן אסור. אבל פטור שהוא בחולין גיא בסו הרמב״ם רבינו שלמד הרה״מ וכ בו״ח, משום אכילתו על לוקין ואין פטור חלב במי שהמבשל ו) סעי' איכא. מיהא שאיסורא הש״ך תב בעלי רבותינו שדעת שאפשר כתב כאן) (בסוגיא חולין עמ״ס יוסף ראש בספרו הפמ״ג בעל רבינו והנה

נסיובי, על אזיל איכא מיהא שאיסורא התוס' בכה״ג וכו', בישול לאחר שני פעם שעושים חלב המי אולם בו שאין לחולה חלב מי לשתות שהתירו מהפוסקים שהבאנו מה בתשובה עוד וראה ליכא. איסורא אפילו

כתב ש עג) סי' (יו״ד החת״ס מדברי הבאנו ועוד החלב. אדי מן העולה בזיעה שימוש לגבי כתבנו וכן סכנה,

ובאמת קצת לחולי גם בשר לאחר להתיר ואפשר איסורא ליה קלישי חלב. שמימי לכל הטעם ש מאחר שכל שכתב א) אות עג סי' יו״ד (ח״א זצ״ל הגריש״א למרן תשובות בקובץ ראיתי מדרבנן, הזה האיסור

לאחר לבולעו אולם עין מראית של ומגזירה דרבנן איסור מחמת היינו לבשר שנפלו חלב מי של, האיסור

שמותר, יתכן בשר בשרית ארוחה לאחר לקטוז בהם שיש ויטמינים או תרופות לבלוע לכתחילה התיר ולכן הנז החת״ס כאשר נוספים, חומרים עם ומעורב בליעה שזה מחמת בשופי היקל הגריש״א שמרן '[ונראה

בתשובה הבאנו ועוד שהוא]. ות כמ הנוזל בשתיית שמדובר מחמת וזאת שעה, של שיהוי לאחר התיר לעיל בהם אין חלב דמי נראה אלו 'מדברים וז״ל: ב) אות קטו סי' (יו״ד הטור בהגהות הגדולה הכנסת מדברי שם חלק והיה מחלב שמקורו כיון עין מראית מחמת זה בכל שהחמירו והטעם ע״כ. גוי'. שחלבו חלב משום

והיה בחלב, שמקורו זעיר חלבון גן יש שמחד ידו״ד בנ לדון אמרתי כן ועל לכן. קודם מהחלב נפרד בלתי והתאים ונעלם, השתכפל וכבר וזעיר מיקרוסקופי הוא גודלו החלב מן שהמקור אלא מדרבנן, לאוסרו מקום

צמחי מזון על שהתפתחו החדשים ועוד שומן מבחינת חלב של מאפיינים לו יש שאמנם חדש נוזל, הוציאו

המקורי מהחלב גן בו שיש צמחי, חלב אלא אמו 'חלב לא הוא עדיין 'אולם ובאמת עליו. חלב דיני אין כן ואם גזע תא על ק״ו של בנו בן וחומר וקל בוגר. מתא נלקח אם אף מקודם שהזכרנו הבשר לגבי גם שווה שהדין

הח טרם שזה עליו עובר שם אין שעדיין עוברי, ש ובוודאי עדיין, בשר שאיננו ובוודאי לפרה, זרה תוצאה ה

חלבית איננה בחלב גם וכאמור בשרית, . איננה

- הקד בשמות שנבראה ובהמה פקועה, 'בן שאינם זעירים וגן תא עם כלל מתחשבים אנו שאין ומאחר בבשר ואין דם עם התפתח זה לא היי״ת, של יצירה כל כדרך היה לא ההתפתחות שהמשך ומאחר נראים, חלב חשיב זה ולא בשר חשיב זה לא כן אם לחלב. ונהפך שנעכר דם כל אין בחלב וכן דם, ולא נפש. לא

כבשר דינו שאין בשר ראינו וכבר כל כדרך שנולד שהגם פקועה ובת בן של בן ב לו ודומה דבר, לכל

לא אולם עין, מראית מחמת חייב קרקע גבי על הפריסו אם ורק שחיטה, ריכים צ אינם מקום מכל הנולדים הדין וכן הדין, מעיקר בו, אוסרות טריפות שאר ואין מותר, שחלבו (סימנים יו״ד בשו״ע זה דין כל וכמבואר

ועוד. סד )יג, אסור שדמו הגם זה וכל ברא״ש וכמבואר אמו, דם עם ומתערבב יוצא שדמו והטעם לחלוטין,

(שם, בט״ז בו)וכמבואר נוהג שאין החי מן אבר לגבי וכן ג (יג, הט״ז.)והב״ד ממש בשר שגם, הרי לעיתים

יש גם ההיתר ממשיך זה היתר הוא שהיסוד וכיון תאכלו בבהמה אשר כל שנאמר הדין מעיקר פטור. לו היתר הוא היסוד הכא גם וממילא הנולדים. כל כדרך נולד ואפילו בהמשך בשר וללא זעיר תא שהוא

לעיל, וכמבואר להם מיוחד דין כן ואם מלאכותית, בצורה שנעשו. שכפולים זה ההמשך וכל

כיו״ב דוגמא עוד שהביאו ראיתי ו דין ל בד הנוצר בשר נס, ך ר, בחלב בבשר ומותר שחיטה צריך שאין וז״ל ז) פס' פי״ח (בראשית המלבי״ם וביאר בקר, ובן וחלב חמאה למלאכים שהגיש אאע״ה לגבי: כמבואר אתו לעשות וימהר שעז״א יצירה, ספר ע״י אחר ברא ואברהם אברהם מלפני רץ הבקר שבן לחז״ל 'ויש

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

בשר שהיה ואמרו בב״ח, להמלאכים האכיל איך בזה לתרץ שרצו נראה יצירה. ספר ע״י אותו ה שעש שעשאו יען ר״ל עשה, אשר הבקר ובן וחלב חמאה שלקח וז״ש בשר, דין לו שאין יצירה ספר ע״י שנברא

חלב עם לאכלו יכולים היו יצירה ספר.'ע״י לגבי ע״א) ל דף יוסף צאן וישב, (פר' הקד' השל״ה ביאר וכן

לאכול שרי ולכן היצירה בספר שנברא כיון אוכלים, אחיו את יוסף שראה החי מן. אבר על להוסיף אמרתי ו

בהמה על לדון שכתב א) סי' (חיו״ד הארץ שדה בספרו זצ״ל מיוחס רפאל רבי הגאון דברי את דבריהם, חיים לרבי ברקת טור הרב של משמו והביא ודמה. חלבה ודין בשחיטה חייבת אם יצירה, בספר שנבראה

באדם דן צג) (סי' צבי חכם ובשו״ת יעוי״ש. . בכל מותר משמים היורד שבשר הקדוש האר״י מגורי הכהן כתב' הדברים ובתוך דינו, מה יצירה בספר: שנברא במעי הנוצר עובר דהיינו אדם תוך הנוצר אדם דוקא

אשה' במעי נעשה שלא רבא דברא גברא ההוא יצא שפכ״ד משום עליה דחייב הוא אמו הביא ועוד

מספר יו״ד) פ' היכלות קרדבורא(שער מהר״ם שחיבר הפרדס כו גברא ברא דרבא המאמר שהביא 'אחר

רוח ולא נפש ולא נשמה בה שיהי' ולא כו האדם בצורת שהיא ההיא הבריאה הנה וז״ל כתב בהם 'ופלפל

ו. עכ״ל בעלמא חיות אלא להיאכל שעתיד הבשר כל נידו״ד ב ה״ה כלל חיות בו ואין, , אם ברחם גדל לא

ק״ו הם והדברים יצירה. בספר מהנוצר הוא וגרע והוא לכך שסייע הראשון התא שיש והגם דעתי. לעניות

אם מרחם יצא [ דבהא ופרית מ ביצה של תא ולא בוגר תא פשו די הכא מקום מכל הכא]. איירינן דלא ט נינן

בה שאין חיות אלא עליו בשר שם אין זה, ותא מורכב הוא ממנו הדנ״א על ולא אוכלים, . שאותו בשר ה על ל ממש מה ן כעי והוא הנז'. הפרדס ספר וכלשון נידו״ד סז סי' ריש )(יו״ד לעיל הנז' החזו״א מרן כתב ש

בספר שנוצרה המה לב שהשווה אמרינ ולא שהוסרחה הנבלה את בשר. כולה שהיא גם ה יצירה ן עליה

דהוי' הטעם מן לאוסרה, כדי ביה אחש, לבשר שנהפך כעפרא משום בו ואין שחיטה טעון זה בשר ואין

נבילה' שגדל שאף להדיא הרי. ל וראשי בשר ה מן תו שפקע משהו מ היה שהיצירה כיון מקום מכל בשר,

יעוי״ש יצירה. בספר שנוצרה לבהמה שם והשווה בשר, חשיב אינו. איסור,

יא סי' או״ח (ח״ז נתן להורות.)בשו״ת עוד עי' יצירה בספר הנברא של דינא בהאי ו שהעיד מה את עוד ראה ו

דסנהדרין שביעי סו״פ (ירושלמי חנניה בן יהושע רבי ע מהביאורים חלק לפי, אנא יכיל ) שם הירושלמי ל איילים מהם [לעשות טביין לאיילין לו ועביד ואבטיחים] דלועים לקחת יכול [אני ואבטיחין קריין נסיב

הלאה גם ימשיך שלהם הפטור ולכאורה וצבאים], איילים יולידו [והם וטביין איילין עבידין והילון וצבאים] סי בו״ח הל' (ח״ט היהודי הבית בספרו זכאי להגר״א 'י ראית ובאמת בשר. של כולם החיובים בכל להיפטר ל אין זו מבהמה היוצא החלב שגם שלמה חשק מספר שמביא יד) סעי' לג ו מתחיל כאשר כלומר חלב. דין למרות יצירה, בספר שנוצרה בהמה לגבי ואם פקועה, בן לגבי אם הבריאה, כל כדרך ההמשך אם גם בפטור,

שבנידו״ד הגם כן ואם עומד. לעד הפטור מקום מכל רגיל, להיות הפך שהכל אלא נס, בדרך בריאה לא זו

בריאה שנבראה כמו הבהמה בתוך גדלו ולא אמם, במעי גדלו לא מקום מכל הטבע מדרך משונה, ביצירה

שמצוי הטבע בדרך שלהם האיסורים נובעים ומכאן דם, בהם ויש נפש בהם, יש ש דרך ב אלא מלאכותית,

ו הטבע מן שכפול מנגנון של חלקיק בה שיש הגם חלב או בשר שם אין ממנו שיצא ומה בשר איננו, עדיין

בהלכה שונים ממקורות רבים דינים פרטי באריכות ראה [ועוד שלו ההלכתיות ההגדרות לגבי. עליו וכותבים שליט״א הגריחמ״א ידידינו מעלת עם ענפה מהתכתבות ח״ד אודך אני גם בקונטרס הקד' ובספרים

לך ויערב. ]נוספים,

ו. לאו אפשר אם פרווה כדין דינם אם ל לחוש שיש או השני המין עם כלם: עין מראית

לענ״ד ונראה מסתבר יותר לעיל כמבואר הנה מוצר הש והשומן השריר רקמות מ המורכב 'בשר הנקרא

צמחית בתמיסה שהתפתחו חלבונים וכן 'מתורבת, מכל ש אלא פרווה. כדין דינם מתורבת, 'חלב 'הנקראים

ב זה חשש מחמת שחז״ל עין מראית לאיסור לחוש יש לכאורה מקום מה כ דברים אסרו דומים ולאכול לבשל

על הוא נידו״ד ו העין, למראית חשש יש אם כאחד בשר רקמת להדפיס הצליחו כאן הרי ש וכמה, כמה אחת וטעמו שריחו בחלב, לזה בדומה וכן בדומה. וכו' שומן עם דומה, ומירקמו ממש, סטייק כצורת שצורתה ואמרתי עין'. 'מראית מחמת יחד לבשלם ולא כאחד, בהם להשתמש שלא לאסור יש עדיין כן ואם שווה.

שנמ במאמרים שראיתי ובפרט זה פרק נשנה הר״צ כאשר לכך, התייחסו גם שהכותבים ראיתי לפני צאים

ז מן ריי מה זולת העין, מראית מפני מדעתנו לאסור לחדש אין שלמעשה שם שהביא פוסקים עפי״ד כתב

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

ושנית- בש״ס. שמפורש ונקרא בעלמא"), "מיא שהוא אלא בלבד זו (ולא גמור" "בשר אינו משובט בשר

עין מראית מפני נאסרו שלא הצומח, מן לחלב או סויה לשניצל וא ה ודומה בלבד. מושאל בשם "בשר" מושאל. בשם כך נקראו אלא באמת, וחלב בשר שאינם מאחר שמח אור כולל מרבני רעו לו השיב מאידך ע״י כמעט נדחה בחז״ל נזכר שלא בדבר עין' 'מראית אומרים שאין הפר״ח של שחידושו שליט״א הריב״ש

כגון ממש לאיסור דומה שהוא דבר רק עין מראית משום שאוסרים הכו״פ של ו חידוש וגם האחרונים. כל המראה בגלל רק חלב ונקראים פירות מי שהם קוקוס חלב או שקדים חלב ולא ממש, חלב שהוא אשה, חלב

לסמוך שאין כתב ולכן. האחרונים בדברי מוסכם אינו זה גם הדם, כצבע צבעו שרק יין ולא דגים, דם וכן

בנדו״ד. אלו חידושים על בו חוששים אין ומפורסם נפוץ כבר שהוא שדבר הפוסקים שהזכירו מה להוציא והבו״ח שכיחים, שהם כיון פרווה, גלידה או סויה שניצל בזמנינו הפוסקים התירו זה ומטעם העין, למראית

ובאמת העין. למראית חשש בו ויש מצוי אינו המתורבת שראיתי נוספות תשובות ועוד דבריהם שכל

(ח״ו אומר יביע בשו״ת זצ״ל הגרע״י ג״ע לציון הראשון מרן שכתבה אחת בתשובה נכללים, באחרונים משנת ח סי' )יו״ד תש״ל מותר אם אז, המלון בתי שאלת לגבי בת״א הכשרות מח' רב טכורש הרב לשאלת ואמרתי הסוגיא צדדי מכל שם לדון וכתב בשרית, סעודה לאחר צמחי חלב לשתות במלון לאורחים, לתת

כי זו תשובה לסכם בע״ה למעשה הלכה הדין נלמד ממנה מה להוציא שם מיבי״א הדברים עיקרי [כל

מרובעות. בסוגריים ]שהוספתי

מראית מחמת אסור, אחד למקום כנסו אם מקום מכל בשתיה, שמותר שהגם דגים, דם דין הביא אשית ר ס״ט סו (סי' ובטוש״ע ע״ב) כא (דף בכריתות בסוגיא כמבואר זה כל קשקשים, בו יש אם אלא )העין,

ראב״ד וה קשקשים, בו שיהיו שם הצריך ולא מותר דגים שדם ה״א) פ״ו (מאכ״א הרמב״ם דעת [ואמנם

קרוב לו נראה יותר אולם הרמב״ם בדעת האריך שבחידושיו שכתב שם השו״ע על תי בכר וראה עליו. השיג ובעינן עין, למראית לחוש יש בזה שותהו, אחר ואיש הדם, מכניס הוא שאם הרמב״ם דעת את לבאר

שדייק וזהו שקשים. ק צריך ואין עין, מראית ליכא בזה שותהו, בעצמו הדם המכניס הוא אם אבל קשקשים. רעק״א בחידושי ראה ועוד בצ״ע. נשאר ומ״מ ודוק, אסרו. לא לכך המכניס, הוא היינו ושותהו, הרמב״ם לכאורה משמע קשקשים בדם ביה דאית רש״י וכתב קשקשים בי' דאית הש״ס מלשון שדיין (שם) השו״ע על

שריא. לא קשקשים הדם אצל להניח אבל קשקשים מעורב דבדם ואפשר בתוך וליתן קשקשים ליקח גם ש, קשקשים ביה ל״ש שתים מהלכי דבדם שם ובתוספות בסוגיא ע' קשקשים, בו נשאר דמעצמו אלא לא, דם

שתים, מהלכי דם לתוך קשקשים ליתן אפשר הא ל״ש ואמאי משמע אלא דגים דם שהוא יסבור והרואה

מהני. דלא ס״ג– פ״ז (סימן לקמן הרמ״א מלשון ואולם שלא שקדים החלב בתוך שקדים להניח שהתיר

קשקשים. אצלו להניח שרי דהכא משמע עין) מראית לידי יבוא לאכלו מותר הדם בישל דאם נראה גם

דאורייתא, ליכא בהמה דם הוא אם דאף פ״ז, (סי' הרמ״א )לדעת ע״כ עוף, לבשר ודמי שבשלו דם. ]דהוי

בכריתות מהסוגיא עוד הביא ו וכתובו לגבי ת, ומה גוררו, הכיכר על הדם וניכר בכיכר נשך שאם אדם דם

השיניי בין שנמצא ם הבית בתורת ברשב״א ומהמבואר זו מסוגיא והוכיח ליה. דחזי ליכא דהא ומותר, מוצצו

ככ שע״ג דם כדין העין מראית משום לאסור יש בכלי כנסו בלא דאף ע״א) פה (דף ר, הכנה״ג כמ״ש ודלא

מותר, פירש אפילו בכלי כנסו שלא דכל מט) אות הגב״י סו (סי' הביא ועוד ע״ש. קשקשים. בלא ואפי' לאוכלה שאסור שנצלה) (לאחר בשר עליה שחתך ככר לגבי שמואל דברי ע״ב) קיב (דף בחולין, מהסוגיא שהבשר וה״מ (פרש״י, בה. לן לית קלישתא אבל דאסמכיה מילי והני דאבריה, מילי והני דאסמיק, מילי והני

ליה אכיל ורבא דשרי. וס״ל פליג הונא ורב הוא). דם לאו ל צלו אבל עב, ממנו היוצא והמוהל אדום היה נחוש ולא שרי מדוע שם ביבי״א לדון וכתב כרבא. ס״ה) עו (סי' הטוש״ע ופסקו בשר. חמר ליה וקרי לו אין כזה שדם משום דרבא דה״ט הרשב״א, בשם שכתב עו בסי' יוסף הבית מדברי והביא עין, למראית

והוא כלי ע״ג חתכו אפי' לפיכך ליה, דקרו הוא בשר חמר אלא לדם, לדמותו ך בכ טועה אדם ואין חזק מראה ע״ש הוא. בשר דחמר שרי, . בעין

שאסור שמסתבר שהשיב רנז) סימן ח״ג הרשב״א (שו״ת המפורסמים הרשב״א דברי את הביא בהמשך

בו שאין דגים דדם מההיא וראיה בו, שניכר כל לאוכלו שכן וכל אשה, בחלב בשר לבשל ומדם קשקשים,

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

לא טהורה, בחלב טמאה ובשר טמאה בחלב טהורה בהמה בשר קיג) (בחולין ומ״ש שגוררו. הככר שע״ג

ואכילתו, בישולו בחיוב אלא דברו באיסור אבל בחלב, בשר משום מד״ס ולא מד״ת לא כלל חיוב באלו שאין

סו (ס״ס משה בדרכי הרמ״א )י מדבר עוד והביא פז). (סי' בב״י בקיצור והב״ד דיברו. לא העין מראית שקדים בחלב עוף בשר לאסור העין, מראית משום שאסור דגים דם מדין למד שמהרש״ל שמעתי, שכתב, משא״כ כרת, איסור שהוא דם דשאני לדבריו, הכרח ואין העין. מראית משום אצלו, השקדים מן הניח אא״כ

(בסי בהגה להלכה הרמ״א פסק שכן ובאמת '. להתיר פשוט המנהג וכן מדרבנן. אלא שאינו בחלב עוף בשר אבל מותר, מדרבנן רק ואינו שהואיל עוף, בשר בו ומניחים משקדים חלב לעשות ונהגו וז״ל: ס״ד) פז ע״כ דגים. דם לענין סו ס״ס לעיל וכמ״ש העין, מראית משום החלב אצל שקדים להניח יש בהמה. בבשר

ואף להלכה, עיקר הם שדבריו המהרש״ל עם הסכים ו) ס (ס״ס הב״ח מקום מכל התיר, שהרמ״א והגם באיסור אלא אסרו לא בצינעא אף לאסור שלענין אלא בפרהסיא, העין למראית חיישינן דרבנן באיסור

סק״ו פז (סי' ו.)הש״ך יז, (סי' שבע באר בשו״ת וכ״כ )דאורייתא. סק״ז פז (סי' חדש הפרי גיסא )ולאידך

מראית משום אשה בחלב הרשב״א שאסר מה דאעיקרא שקדים, בחלב עוף בשר להקל הרמ״א לד' הסכים בש״ס שנתבאר מה זולת העין מראית משום גזרינן דלא משום עלה, להוסיף דלא והבו הוא, חידוש העין באנו ואם וכו', בהמה של חלב להתיר יטעו שלא כדי ניקור בלי חיה בשר ונאסור בואו שאל״כ להדיא,

גזרו שלא סק״ח), פז (סי' ופלתי הכרתי מדברי הביא ועוד בזה. כיוצא הרבה לאסור נו ל יש מדעתינו להוסיף בכלי, שכנסו דגים דם כמו אלא העין מראית משום יחשוב אלא דגים בדם יתלה לא והרואה שכיח, דלא ומש״ה בהמה, חלב שהוא יתלה והרואה כ״כ, שכיח לא בכלי הכנוס אשה חלב וכן ועוף. בהמה דם שהוא

חיישינן לא מאד, מוטעם והוא שקדים בחלב לבשל ורגילים דשכיח שקדים חלב אבל העין, למראית ו חשש מקרי לא שקדים שחלב סק״ז, בכרתי והוסיף בהיתר. ולא באיסור לתלות תיתי דמהיכא כלל, העין למראית

לדם שדומה אדום יין והרי בשר. בו לבשל נאסור במראהו לחלב שדומה משום ואטו פירות, מי אלא חלב ועוד ע״כ. באמת. חלב הוא אשה חלב וכן דם, שהוא דגים בדם אלא אסרו ולא העין, מראית משום נאסר לא שקדים חלב נותן הוא אם ובפרט שבת, מאיסורי הש״ך הוכחות את את שדחה השולחן הערוך מדברי הביא

ומ״מ דרבנן. תרתי הו״ל בחלב עוף ובבשר דרבנן, איסורא אלא דליכא בקערה שנכון הערוה״ש סיים

. להחמיר

דתנן דהא ז) סי' דנדה (פ״ט הרא״ש מ״ש ע״פ וזאת ומפורסם, מצוי שהדבר היכא להתיר כסניף הביא ועוד מ״מ לפשתן, או לצמר דדמו העין, מראית משום אסורים אבל כלאים משום בהם אין והכלך השיריים

ואין בהן מכירין והכל בינינו משי בגדי מצויים האידנא צמר בבגד משי לתפור ומותר העין, למראית. לחוש חיישינן לא צמחוני חלב שמצוי יודעים והכל הדבר שנתפשט מאחר וה״נ רצח). (סי' הטוש״ע וכ״פ ע״ש. לד אות שבת (בכלכלת ישראל תפארת הגאון כתב וכבר שכיח. דלא אשה לחלב דמי ולא העין, )למראית

קצת כשיש אלא העין למראית לחוש שאין מה שפיר ניחא ובזה עש״ב. מלהיתר. יותר לאיסור הוכחה שהוא שיחשבו העין למראית חששו ולא ולבישול לטיגון אפויה מצה בקמח בפסח להשתמש המנהג שנתפשט שנהגו המנהג בדבר שנשאל, כג) סי' (חיו״ד יעקב יגל בשו״ת גוטליב הגר״י מדברי הביא ועוד חטה. קמח

מראית משום ניחוש לא ואמאי בשר, בתבשילי גם בו ומשתמשים לחמאה, הדומה טחון בקוקוס להשתמש יודעים והכל במדינתינו זה מאכל שנתפשט שמכיון והשיב שקדים. להניח שצריך שקדים בחלב וכמו העין, העין למראית חיישינן לא דשכיח דבמידי רצח) (ר״ס הש״ך וכמ״ש העין, מראית משום גזרינן לא ממנו

לאכול אבל בביתו, ליחיד אלא להתיר רצה לא שבמסקנא אלא להתיר. יש בהמה בשר ב אף ולכן וכו', המתפרצים רבו כי יען לזה, היכר יעשה אא״כ להתיר אין בשר עם בקוקוס שנמרח לחם וברבים בפרהסיא

ע״ש חמאה. עם בשר האוכלים. בעוה״ר

וזא״ז בב״א ולא זה אחר שזה כיון מותר יהיה כאן שגם דרבנן באיסור למתירים מיבעיא לא שלמעשה וסיכם

דרבנן, רק הוא האיסור ולא ניכר, שהאיסור היכא אלא אסרו לא מ״מ דרבנן בדבר גם לאוסרים גם אלא

ניכר, האיסור שאין זה אחר זה כאשר שם {והביא בשר. אכילת לאחר סינטטי חלב לגבי שאלתו בנידון כגון היכר יש אם גם אלא בחלב שקדים יתן אם דווקא לאו הוא שניכר ו) ס״ק פז (סי' המחה״ב מדברי בסו״ד

מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי יח סימן היו קונטרס מן צא הטמא

שקדים חלב בהם שמגישים והצלחות הקערות מצד ופירות מגדנות עם אותם ומעלין הבשר, מאכלי, אחר

והדבר הואיל מותר, ע״ש עמו. שקדים מהנחת יותר שקדים, חלב שהוא ושעתו מקומו מצד. }ניכר

היה שהקוקוס ואף המפורסם, דבר של ההיתר ואף בפוסקים, המובאים ההיתרים צדדי כל שהביא אחר והנה

זה כל עם ביבי״א, התשובה בזמן היה מפורסם צמחי וחלב בימיהם, מפורסם שקדים וחלב בזמנם, מפורסם

גם להשתמש ההיתרים כל את צירף ניכר, האיסור שאין זה אחר בזה לאוכלם כשזה רק בפרהסיא ביחד ולא

שם התשובה תורף ע״כ מדרבנן. רק שאסור בדבר ואף מפורסם בדבר אף זה וכל ניכר, . שהוא

[הגם וחגבים דגים בשר וכגון וחלב, בשר בישול לענין עליו בשר שם שאין שבשר לומר יש בהכרח ואמנם

וראה עזרא, האבן בביאור שם וראה תאכלו' לא 'מבשרם שמיני בפרשת בתורה ככתוב עליהם בשר ששם חלב, עם לבשלו חשש כל אין ג)], ס״ק פז (סי' השו״ע על הלל הבית במש״כ העין למראית כלל חששו ולא

הם. ששונים מבשרם הן שניכרין ואפשר בזה, גזרו שלא שכתב רייזמן הר״צ לדברי מוצאת תשובה ומכאן

מן לחלב או סויה לשניצל הוא ודומה בלבד. מושאל בשם "בשר" ונקרא גמור" "בשר אינו משובט בשר ש מושאל. בשם כך נקראו אלא באמת, וחלב בשר שאינם מאחר עין מראית מפני נאסרו שלא הצומח, זה ועל

חלב לגבי הכו״פ דברי הביא עצמו והוא גמור, חלב או בשר הוא ש היכא רק איננו עין שמראית להשיב, יש התירו לא והיבי״א, יעקב היגל כגון בזא״ז המתירים וגם שקדים, לשים שיש נפסק להלכה ועכ״ז שקדים, הלכה קיים עין מראית חשש וא״כ רגיל, נראה והחלב רגיל, בשר שנראה בנידו״ד וק״ו בסויה. גם ביחד,

. למעשה

והוסיף בחמאה, סויה נקניק לטגן שהתיר רעא) עמ' ג כרך והיתר (איסור יוסף ילקוט פר בס עוד וראה חשיב אם מחלוקת יש הטיגון שלעצם ביאר ובהערה ברכה. עליו תבוא המחמיר ציבוריים שבמקומות ההיתר עיקר אולם עין. מראית משום אסור בדרבנן גם אם למחלוקת באנו מדרבנן שהוא ולסוברים כבישול,

[הצמחי המותר מאשר יותר [הבשרי] שהאסור להכריח מקום ואין מצוי מאד צמחי שנקניק מחמת. ]ו של שגבינה ראש בשמים דעת צירף ועוד בבשר. קוקוס חמאת שהתיר יעקב היגל בשם היבי״א דברי והביא

מיר שהמח כתב הללו הצירופים כל ועם מהתורה. איסורם אין גוש שנעשו שלאחר חלב, מכלל יצאו וחמאה קוקוס בחמאת המרוח לחם לאכול בפרהסיא התיר לא יעקב היגל לעיל וכמבואר תע״ב. ציבוריים במקומות

בשר עם. יחד

עדיין לכשיתפרסם, בעתיד גם אולם ומפורסם, מצוי הדבר שאין ודאי אנו בימינו לעיל, המבואר מכל הנה

וריחו וטעמו שמראהו, כיון למראית לחוש בהחלט יש בטעם, והן במראה הן רגיל וחלב לבשר דומים ו ניכרים בפרהסיא בפרט זאת לאסור ויש עין, לאחר ובפרט להתיר אפשר זה אחר בזה אולם ביחד, לאוכלם

הנלענ״ד הוא כ״ז. . הדבר שיתפרסם

למעשה: הלכה

תא משאינן אף או בוגרות, מבהמות גם שנלקחו הללו, הזעירים הדברים וכל חלבון, גן או גזע תא או שריר מלאכותי באופן כשר] [שהוא אחר או צמחי מצע על רבים, שכפולים ידי על התא את ופיתחו, טהורות,

ומותר פרווה היא והגדרתו. לאכילה כשר הוא זה מגידול היוצא הבשר או החלב לאוכל ו השני המין עם

לכתחילה.

לו והדומה והשיקוץ הכיעור מן להתרחק שיש ולאחר טוב, מהיות, אולם בשום להשתמש שלא למעט יש ו

המשוקצים מן דבר מקום מכל הלב לטמטום לחוש אין ש באופן גם ייראו שלא הכיעור מן התרחק ל יש

כילים כמא ישראל בארץ במקומינו הם והמתקדמות המצליחות שהחברות ובפרט, לישראל טמאות בהמות

ו עמינו. מבני יהודים ושל וי בעלמא לעפרא שהפך מהיכא הדין שונה לבין חדש. דבר רו יצ נותר הוא אם

כל אין שהרי לזה להזדקק צורך אין שהכא ובפרט וריח. טעם בצורה, כמותו הוא ממנו משתכפל וה בעינו על בלבד, בודד תא אלא גדולות, בכמויות צורך אין וגם זול, יותר הוא ואין הטמא, מן שמקורו בתא מעלה בלבד הטהור העוף מן או הטהורה הבהמה מן ליקח יותר נכון בכה״ג. כן

היו קונטרס הטמא מן צא יח סימן מתורבתים וחלב עוף בשר, ן בדי

בצורה הזה הבנין את לבנות יש ישראל, מעמך רבבות יאכיל הבאות בשנים זה ודבר שכיון נלענ״ד ועוד

יות, יציבה ו ו ר ש יותר רחב בהיקף הפוסקים, ינו רבות ל עוברי גזע מתא לקחת יותר נכון כן ועל בהמה של

טהורה, לו אין עובר שם וגם כלל, בשר נחשב שאינו, חשש כל אין ואז דברינו. בתחילת לעיל שביארנו וכפי

לעיל. כמבואר ש הרקמות וגם כפרווה, ודינו איסור, כל בו ואין. כפרווה דינם בהמשך צמחו י

בנ בפנים, שכתבנו כמו אולם יחד גם לאוכלם, אין כן על ו בפרהסיא, בפרט העין, למראית לחוש יש ידו״ד והכל ברבים, יתפרסם שזה לאחר ובפרט בזה, להתיר דמי שפיר זה, אחר בזה אולם העין, למראית מחשש

בפנים. כמבואר

בהגיעי תשפ״ג אחו״ק פר' בעש״ק בס״ד התשובה וסיימתי במקומו הקנה עמד, כאן ו הנלענ״ד הוא זה כל וימ״ן, וצוי״מ שבמרוקו, אגדיר לעיר. אמן

התורה בברכת רווח ז. שניאור

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות