ספר פתוח ספר סגור \ הרב חנן שוקרון
שני חגים נקראו עצרת: חג השבועות מזה, ושמיני עצרת מזה. הרמב״ן מבאר כי חג השבועות איננו אלא ״עצרת של פסח״, כשם ששמיני עצרת הוא העצרת החותמת את ימי חג הסוכות. ההוראה הלשונית והרוחנית של השם ״עצרת״ מורה על עצירה, קליטה פנימית של ההארה האלוקית שנצברה לאורך תקופת המועד שקדמה לו. חג השבועות חותם את ספירת חמישים הימים שהחלו ביציאת מצרים ונועדו להכשיר את העם למתן תורה. שמיני עצרת חותם את התהליך הכולל של חודש תשרי, מעבודת היראה והתשובה של הימים הנוראים ועד להתעלות השמחה של חג האסיף.
אולם לצד הדמיון הצורני המובהק, קיים פער תיאולוגי וקיומי עמוק בין שני מועדי העצרת הללו באופן שבו הם מפגישים את האדם ואת האומה עם התורה. בשבועות התורה נפתחת ומחייבת עמל אינטלקטואלי, לימוד ועיון בפרטים ובירור הלכתי מדוקדק, ואילו בשמחת תורה הדפוס המרכזי של עבודת היום מתהפך לחלוטין: נוטלים את ספר התורה כשהוא סגור, כרוך במעילו ומעוטר בכתרו, ויוצאים עמו במחולות ובהקפות.
חג השבועות מייצג את מתן תורה ההיסטורי, שבו דבר ה׳ ירד לעולם בקולות ובברקים ונפתח ללימוד ולעיון שכלי. בלימוד התורה הפתוחה מתקיים בהכרח מדרג אנושי דיפרנציאלי. השכל האנושי הוא כלי מדיד, מוגבל ומובחן; יש מי שהשגתו עמוקה ורחבה, ויש מי שדעתו קצרה והבנתו מצומצמת. הלימוד האינטלקטואלי דורש חלוקה לפרטי פרטים, הבחנה בין סברות, פלפול ודיוק הלכתי.
מתוך כך, כאשר התורה פתוחה לעיני הלומדים, היא חושפת את ההבדלים הטבעיים הקיימים בתוך הקהילה: תלמידי חכמים ניצבים בראש, בעלי תפיסה מהירה נבדלים מן המתקשים בהבנה, ופשוטי העם נותרים פעמים רבות בחוץ. מדרג חיוני לעצם קיומה של מסורת הפסיקה וההלכה, אבל הוא טומן בחובו סכנה מובנית של פירוד, תחושת עליונות מצד הלמדן או תחושת ניכור וריחוק מצד מי שאינו מוצא את מקומו בהיכל העיון.
לעומת זאת, בשמחת תורה משתנה מוקד החגיגה: אין חוגגים את היקף הידיעות, את חריפות הפלפול או את עומק התפיסה, אלא את עצם הברית הנצחית והשייכות המהותית שבין עם ישראל לתורה. ספר התורה נותר בתיק שלו. כאשר הספר סגור, האותיות והפרטים אינם נראים, והתורה מופיעה כחטיבה אלוקית אחת שאינה נחלקת לפרקים ולסוגיות. ברגע זה, כל המחיצות האינטלקטואליות מתבטלות. גדול הדור והאדם הפשוט ביותר, הלמדן המופלג והתינוק שזה עתה נכנס לבית המדרש, אוחזים באותו ספר תורה בדיוק.
ראש מול כל הגוף
הראש והמוח הם הכלים של התפיסה הפרטנית, המבחינה והמנתחת, בעוד שהרגליים מייצגות את קבלת העול הפשוטה ואת התנועה העצמית של כללות האדם. כאשר תלמיד חכם רוקד ברגליו עם ספר תורה סגור, הוא מעמיד את ראשו על גבי רגליו ומודה כי עיקר הקשר שלו לתורה אינו תלוי בכוח שכלו, אלא בנשמתו האלוקית השווה לנשמת כל יחיד מישראל. ״ישראל קדמו לתורה״ — ההתקשרות איננה מותנית ברוחב הידיעה.
תבלת השוואה
במהלך שבעת ימי חג הסוכות התבטאה האחדות הלאומית במצוות נטילת ארבעת המינים. אף על פי שארבעת המינים נאגדים לאגודה אחת, ההבדלים המהותיים ביניהם נשמרים בקפדנות, האתרוג נבדל מן הערבה בטעמו ובריחו, וההדס מן הלולב. האחדות של סוכות היא אחדות מורכבת של חיבור בין שונים, ולפיכך מרחף מעליה תמיד החשש שברגע שיסתיימו ימי החג והאגודה תותר, יחזרו חלקי העם להתפזר איש לעברו וייווצר פירוד מחודש.
על חשש זה בא שמיני עצרת להשיב באמצעות קורבן החג: ״פר אחד, איל אחד״, כנגד עם אחד שאינו ניתן לחלוקה ולסיווג פנימי. האחדות של שמיני עצרת איננה פשרה חברתית או הסכמה הדדית בין מגזרים שונים, אלא חשיפת הרובד העמוק שבו כל ישראל הם מציאות אחת שאינה מתחלקת. התורה שייכת לכל יחיד במידה שווה, ללא תלות ביכולת שכלית.
תובנה עמוקה זו היא המולידה את השמחה המושלמת. אין שמחה יכולה לשרור במקום שבו מקננות קנאה, תחרותיות או תחושת נחיתות. כאשר האדם מפנים כי ערכו לפני קונו אינו נקבע על פי מידת הפלפול שלו אלא מכוח עצם נשמתו השזורה בנשמת האומה כולה, נופלים כל המחסומים הנפשיים והשמחה פורצת בעוצמה שאין לה גבולות. תנועת המעגל בריקוד ההקפות, שבו אין ראש ואין זנב, וכל הנקודות במעגל רחוקות במידה שווה מן המרכז, מהווה ביטוי מוחשי וחי לאותו מרחב נטול מדרגות שיוצר ספר התורה הסגור.
מקומן של הנשים בחג
ההבנה המעמיקה של ספר התורה הסגור מקרינה באופן ישיר על מקומן, מעמדן ותפקידן המכריע של נשות ישראל בשמחת התורה. מן הבחינה ההלכתית הפורמלית, נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, וחיובן מתמקד בלימוד הדינים המעשיים. על רקע זה, עלולה להשתרש תפיסה מוטעית ורדודה שלפיה שמחת תורה היא ״חג של גברים״, שבו הגברים לבדם חוגגים את סיום מסכתותיהם, בעוד הנשים נידונות לתפקיד של צופות מרוחקות או של מנהלות המערך הגשמי של סעודות החג.
בדיוק ההפך. שמחת תורה היא החג המבטא ביתר שאת את מעלתן העצמית של נשי ישראל. חז״ל במכילתא דורשים על הפסוק במעמד הר סיני, ״׳כה תאמר לבית יעקב׳ — אלו הנשים; ׳ותגיד לבני ישראל׳ — אלו האנשים״. לנשים נצטווה משה למסור ״ראשי דברים״ — שהם כללי התורה, יסודותיה ועצם הוייתה, בעוד שלגברים נמסרו ״דקדוקי דברים״, שהם פרטי ההלכות והסעיפים. האמונה והיראה הטבעיות והקשר הישיר אל העצם האלוקי טבועים בנפש האישה באופן עמוק ויציב, מבלי שהדבר יותנה במשא ומתן למדני. לפיכך, ספר התורה הסגור, המסמל את עצם התורה בטהרתה מעבר לפירוק לפרטים, תואם בדיוק את השורש הרוחני של נפש האישה.
קריאה בפועל לעזרת הנשים
יש בתי כנסת שבהן עזרת הנשים ריקה בשמחת תורה, או אפילו לא קיימת בכלל. הנשים הולכות לגינה עם הילדים והגברים רוקדים ומזיעים. זה חוסר הבנה פשוט של החג עצמו. נשים אצלנו בבית הכנסת רוקדות במעגלי ריקוד משל עצמן בקדושה ובצניעות, כדי להרגיש בכל ישותה כי התורה היא נחלתה ומורשתה העצמית. השמחה הנשית על התורה אינה שמחה שאולה או עקיפה, אלא ביטוי של ברית נשמתית ישירה אל נותן התורה. הסגורה.
ומי שלא מצליחה לרקוד בעצמה כל כך הרבה שעות — מביטה בגברים והילדים הרוקדים. במשנה במסכת סוכה מתואר כיצד הקיפו את עזרת הנשים בגזוזטרא ב״תיקון גדול״ של שמחת בית השואבה, ״כדי שיהיו נשים עומדות ורואות״. ראייה זו איננה התבוננות סבילה במופע חיצוני; היא כוח רוחני פועל ומאציל. ״נשים במאי זכיין? ״ — בדיוק בזה.
כאשר הילד והנער רואים את עיניה של אמם מביטות בהם מבעד למחיצה כשהן נוצצות משמחה והתרגשות למראה ספר התורה, נחרתת בלבם התובנה שאין דבר יקר ונעלה בעולם יותר מן הקשר לקודש. האישה היהודית היא המחזיקה בכוח לתרגם את האחדות המופשטת של ספר התורה הסגור למציאות חיה, המאחדת את כל חלקי הבית סביב אהבת תורה פשוטה, לוהטת ואמיתית.
נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
