סוד השנאה בספירת העומר

קרה לכם שפתאום, בלי סיבה, הרגשתם שאתם פשוט לא מסוגלים לסבול את הצד השני?

ומה כשזה קורה ביחס לעבודת השם או לתורה?

אל תיבהלו, יכול להיות שזה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לקשר שלכם. 💔➡️💖

בשיעור החדש הרב מסביר את ״סוד השנאה״ של ספר הישר, ר׳ צדוק ורבי נחמן. וכל זה לגמרי יושב על הימים שאנחנו נמצאים בהם — ספירת העומר ושבועות.

זכרו את כלל הזהב של רבי נחמן:

*לכל כפית של התעוררות צריך קערת התחזקות! *

פסח שני, חג של הזדמנות שניה, של קימה מנפילה, של התחזקות!

וכאן יש התחזקויות בשפע…

https: //youtu. be/H5Xo1CsP6Ok? si=8thJZyA-tv6YRvO2

---

נשלח על ידי: הרב נתנאל טל שאוליאן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

החינוך בדרך פשוטה ואמיתית

📚✨ **אוצר דרשות לפרשת אמור: **

• **החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי** — איך לחנך בדרך אמיתית ופשוטה 🏠👨‍👩‍👧‍👦

• **קודם כל השתדלות** — הסוד להצלחה בכל תחום בחיים 💪🔑

• **כהנים ועין טובה** — לימוד מיוחד על כוחה של ראייה חיובית 👁️✨

• **כ״ד אלף תלמידי רבי עקיבא** — לקחים עמוקים לחיינו היום 🧠💭

• **ממלכת כהנים וגוי קדוש** — המשמעות האמיתית של הייעוד שלנו ✡️👑

• **תמיד אפשר להתקדם ולהשתנות** — מסר מעצים לכל אחד ואחת מאיתנו! 🌱🚀

• **ספירת העומר וזיכוך המידות** — הזדמנות לצמיחה אישית בימים מיוחדים אלו ✨📊

**לחצו על הקישור** כדי לגלות עולם שלם של תובנות שישנו את החיים שלכם! 🙏💯

https: //drashotforyou. blogspot. com/p/blog-page_33. html

שבת שלום ומבורך! 🕯️🕯️

---

נשלח על ידי: חייא
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

גבולות הארץ חלק ו' אחרון לעניין תרומות ומעשרות

בס״ד

הגבולות לעניין תרומות ומעשרות

הראשונים הביאו סתירה גדולה האם צריך להפריש תרומות ומעשרות בחו״ל, ישנם מקורות בהם נראה שאין להפריש תרו״מ ובחו״ל ומצד שני ישנם מקורות המוכיחים שיש הפרשת תרו״מ בחו״ל, אלא שהתרומה של חו״ל דינה יותר קל מתרומת ארץ ישראל. הראשונים נחלקו כיצד ליישב את המקורות הסותרים. [כמובן גם המקורות המחייבים בחו״ל ודאי שהחיוב הוא רק מדרבנן. ]

רש״י נקט שבחו״ל צריך להפריש תרו״מ רק מדגן תירוש ויצהר, אבל מירקות ופירות אין צריך להפריש תרו״מ בחו״ל. (ההסבר בין הגידולים השונים נובע מכך: כיון שבארץ ישראל הפרשה מדגן תירוש ויצהר הוא מדאו', ואילו שאר הגידולים חיוב ההפרשה הוא רק מדרבנן, לכן בחו״ל חייבו הפרשה רק ממה שבארץ ישראל חייב מדאו'.)

ר״ת כתב שבכל חו״ל חייבים להפריש תרו״מ מדרבנן, אלא שמה שמצאנו מקורות שאין חובת הפרשה, היינו במקרה של דמאי. היינו חיוב הפרשה בדמאי איננו קיים בחו״ל. אבל ודאי טבל נאמר גם בחו״ל.

ר״י כתב לחלק לפי הירושלמי כך: בירק אין חובה כלל, בפירות יש חובה להפריש תרומה אבל לא מעשרות, ואילו בגדן תירוש ויצהר חייב בין תרומה בין מעשרות. [הסברא כיוון שירק הוא רק מדרבנן לכן לא חייבו בחו״ל, אבל פירות אומנם מדרבנן אבל יש לזה אסמכתא מן הפסוק, לכן חייבו רק בתרומה, ואילו דגן תירוש ויצהר שזה מדאו' בא״י לכן חייבו בחו״ל בתרומה ובמעשר. ]

ר״ת ור״י דנו לפי שיטתם למה למעשה הם רואים שאנשים לא מפרישים תרו, מ בחו״ל, ור, י הסביר כיון שהיה שלב המבואר בירושלמי בו בטלו חיוב זה. אם כן לשי' למעשה כיום אין חובת הפרשה בחו״ל. לעומת זאת ר״ת נימק שהסיבה שבזה״ז לא נותנים מעשר בחו״ל כיון שהשדות הם לא ממש שלנו, היינו השדות הם משועבדות ברמה מסויימת למלכות שהיא נכרית ולכן אין חובה להפריש מאותם שדות בחו״ל.

הרמב״ם כתב לחלק בין מקומות בחו״ל הרחוקים מארץ ישראל שפטורים מן המעשר, לבין מקומות בחו״ל הקרובים לארץ ישראל וכן יש הרבה ישראלים ההולכים לשם באופן תדיר. לכן שנער עמון ומואב ומצרים חייבים במעשר משא״כ שאר חו״ל.

השו״ע בפשטות כתב כמו שי' הרמב״ם לכן לשי' בכל חו״ל פטור וחייב רק בשנער (בבל) מצרים ועמון ומואב.

חיוב הפרשה במקומות שהם גבול עולי מצרים ולא עולי בבל- בגמ' בחולין מבואר שהרב מקומות השאירו ולא כבשו עולי בבל כדי שיסמכו עניים על זה בשמיטה ונח' הראשונים מה כוונת גמרא זאת.

רבינו גרשום פירש שכל המקומות שלא כבשו עולי בבל השאירו כמקומות שפטורים מחיוב מעשרות ומחיוב שמיטה. לשי' גבול עולי מצרים פטור מתרו״מ.

רש״י נקט שהפטור של עולי מצרים שמקומות אלו פטורים משביעית, אבל חייבים במעשרות. בצורה כזאת אנשים יעבדו את השדות במקומות אלו ואז יתנו מעשרות לעניים בשמיטה. לפי רש״י יוצא שגבול עולי מצרים חייב במעשרות. (אומנם גם לפי רש״י יש לדון האם מה שחייבו במעשרות היינו רק דגן תירוש ויצהר או אולי כל סוגי הגידולים חייב מדרבנן, חוץ מבית שאן שהקלו בירקות.)

הרמב״ם בדבריו כתב לשון סתומה, מצד אחד הוא פתח והביא חילוק בין קדושה ראשונה שבטלה לקדושה שניה. אח״כ הרמב״ם כתב כך: 'והניחו אותם המקומות שהחזיקו עולי מצרים ולא החזירו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרו״מ כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן, מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.

הפרשנים דנו בלשון הרמב״ם שהניחו עולי מצרים ולא פטרום מן התרו, מ, מה כוונת הרמב״ם, יש שהסבירו שהכוונה שהניחו היינו למרות שקדושה ראשונה בטלה, בכ״ז לעניין מעשרות הניחו את החיוב הראשון והשאירו את חיוב מעשרות, הסיבה שהשאירו את חיוב המעשרות כדי שעניים בשמיטה יוכלו לסמוך על פירות אלו. לפי שי' זאת למעשה בגבול עולי מצרים חייב במעשרות. [חוץ מבית שאן שיוצא דופן ופטור ממעשרות. ]

לעומת זאת מהר״י קרקוס נקט בדברי הרמב״ם הניחו אותם מקומות ופטרו אותם מחיוב מעשרות כדי לעזור לעניים בשביעית. לשי' בית שאן היא לא יוצאת דופן, אלא כל מקומות שלא כבשו עולי בבל פטור ממעשרות. [נראה שהייתה למהר, י קרקוס גירסא אחרת ברמב״ם 'ולא פטרום מן התרו״מ אלא כדי שיסמכו עליהם עניים'. משמעות הגירסא הזאת שכיבכול יש כאן נימוק למה פטרו ממעשרות אלא כדי שיסמכו עניים, אבל בגירסא שלנו לא גורסים את המילה אלא. ]

למעשה בלשון השו״ע אין התייחסות מיוחדת לגבול עולי מצרים. השו״ע כתב שחייב בתרו״מ בארץ ישראל. (והוסיף שבזה״ז חיוב מעשרות רק מדרבנן אפילו בגבול עולי בבל, מלשונו אפילו עולי בבל משמע שה״ה גם לעולי מצרים ודו״ק) כמו כן בהמשך השו״ע התייחס במיוחד לגבי סוריא, משמע שלגיב עולי מצרים אין חילוק.

כמו כן בשו״ת הרדב״ז כתב לחייב בתרו״מ בגבול עולי מצרים.

למעשה נראה שיש חיוב מוחלט להפריש תרו״מ גם בגבול עולי מצרים, אומנם יש מן האחרונים שחששו בעניין שאולי אין לברך בגבולות אלה משום שי' של המהר״י קרקוס. (כ״כ הרב יהודה עמיחי ואומנם גם הוא כתב שהמברך יש לו על מי לסמוך) אומנם למעשה נראה שהמברך יש לו על מי לסמוך וכ״כ הרב רווח וכן מביא הרב אפרתי במשפטי ארץ. וכ״כ הרב אברהם יוסף לגבי נהריה.

כמו כן לגבי העיר עכו ראוי להוסיף שהיא נמצאת בספק נוסף לחייב להפריש כיון שלא ברור מה מעכו נמצא בגבול עולי מצרים ומה בתוך גבול עולי בבל. כמו כן ודאי שאי אפשר להתעלם משי' הרב גורן שכיבושי מדינת ישראל יכולים להמשיך את תוקף כיבושי עולי בבל, ולכן יכול להיות שבזה״ז אין כ״כ הבדל בין גבול עולי מצרים לעולי בבל. לכן למעשה נראה שיש להפריש בעכו בברכה לכתחילה.

[ראוי לציין כיון שחיוב ההפרשה בגבול עולי מצרים נמוך מחיוב ההפרשה בגבול עולי בבל, לכן גם כשמפריש לא יפריש מגידולי גבול עולי מצרים, על גידולי גבול עולי בבל. ]

דין עבר הירדן, דין עבר הירדן כמו ארץ ישראל כיון שהיה בזמן עולי בבל, לכן חייב בהפרשת תרו״מ בברכה. אומנם יכול להיות שחיוב ההפרשה בעבר הירדן הוא בדרגה יותר נמוכה מארץ ישראל לכן אין להפריש מן עבר הירדן על גידולי ארץ ישראל.

דין סוריא- הרמב״ם וכן השו, ע כתבו שסוריא למרות שהיא כיבוש יחיד חייבת בתרו״מ (כמו שמובא בגמ' גיטין) אומנם ברמב, ם התחדש שפטור מהפרשת מעשר שני, שכיון מעשר שני צריך להגיע לירושלים לא חייבו אותו להפריש מעשר שני, וכ״כ השו״ע. [אומנם הרבה חלקו על הרמב״ם בעניין ותמהו על דבריו, כיצד פטר מעשר שני בסוריא וחייב מעשר שני בשנער וכדומה. ]

גבולות הארץ לעניין תרומות ומעשרות.

הפרשת תרו״מ בחו״ל- עי' בגמ' בכורות ובגמ' חולין, דייקו מהגמ' האם חייב להפריש תרו״מ בחו״ל?

תלמוד בבלי מסכת בכורות דף כז עמוד א

אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב. רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו. רב הונא בריה דרב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא דתרומה, הוה רמי תרי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה, ושקיל חד, מיכן ואילך - רמי חדא ושקיל חדא. ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ - אוכל והולך ואח״כ מפריש. ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי - באכילה, אבל בנגיעה - לית לן בה.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ו עמוד ב

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר״מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו.

שי' הראשונים- עי' בראשונים כיצד הסבירו את החילוק בין המקורות, עי' ברש״י בתוס' וברמב״ם.

רש״י מסכת חולין דף ו עמוד ב

והתיר רבי - על פי עדות זו. את בית שאן כולה - לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן קס״ד קסבר רבי מאיר לאו מארץ ישראל היא ומעשר דגן בחוצה לארץ הוא נוהג מדרבנן הואיל ובארץ דאורייתא אבל מעשר ירק דבארץ גופיה דרבנן לא גזור מידי בחוצה לארץ דאי מא״י היא אף על גב דרבי מאיר ורבי אחר חורבן הוו הא קיימא לן מעשר דגן דאורייתא וירק דרבנן דקדושה אחרונה דעזרא קדשה אף לעתיד לבא כדקתני התיר רבי את בית שאן מכלל דשאר מקומות נוהג בהן.

תוספות מסכת חולין דף ו עמוד ב

והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו - משמע דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ וכן משמע בע״ז בפ' רבי ישמעאל (דף נח:) דקאמר ריש לקיש איקלע [לבצרה] חזינהו דאכלי פירי דלא עשרו אסר להו אתא לקמיה דרבי יוחנן א״ל אדמקטורך עלך זיל הדר [דבצרה] לאו היינו בצר [דבצרה] בחוצה לארץ היא ואינה חייבת במעשר ותימה דבפרק עד כמה (בכורות כז.) מוכח כולה שמעתתא דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ואין לומר כדפי' הכא בקונטרס … דהא בפ״ק דביצה (דף יב:) גבי אושפיזכניה דרבה בר בר חנה הוה ליה איסורייתא דחרדלא משמע הסוגיא דחייב במעשר … ואומר ר״ת דהכא ובפרק רבי ישמעאל (ע״ז דף נח:) איירי בדמאי דאינו נוהג בחוצה לארץ כדתנן במסכת דמאי (פ״א מ״ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי אבל ודאי טבל חייב בכל מקום … ומיהו במקום אחר מצא ר״י בירושלמי במסכת חלה פ' שתי נשים דירק בחוצה לארץ אינו נוהג בו לא מעשר ולא תרומה ובשאר פירות נוהגת תרומה גדולה אבל לא מעשר אבל דגן תירוש ויצהר חייבין לגמרי בין בתרומה בין במעשר … ואתא רבי אבא לאשמועינן דדוקא בדגן תירוש ויצהר היו מפרישין תרומות ומעשרות ולאו דוקא נקט תרומה דהוא הדין מעשר אבל שאר פירות לא חשו לענין מעשר אלא לתרומה גדולה כמו שמפרש רבי שילא בשם ר״ש אח״כ ר' שילא בשם ר״ש אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בשם רבי עקיבא מעשרות לירק מדבריהם פירוש שאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לשאר פירות דאסמכו רבנן אקרא ולפי זה לא קשיא מידי מהך דשמעתין דרבי מאיר אכל עלה של ירק … ואההיא דבירושלמי דקאמר שבאו הרובין ובטלום סמכינן עכשיו שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות ור״ת מפרש דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ולפי זה בימיהם לא היו מפרישין אלא מהנהו דלא יהבי טסקא דאיכא דלא יהבי כדאמר בהמקבל (ב״מ קי.) ארעא דלית לה כרגא וטסקא מאי ועוד יש לפרש שמא הרחוקים מארץ ישראל כמונו לא תקנו חכמים ועוד יש מפרשים שנמצא בירושלמי דהא דקאמר דמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לאו דוקא דמאי אלא אף מן הודאי ואהא סמכינן.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ו

נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות, א״י, וסוריא, וח״ל, וא״י נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל חלק א', וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני, וח״ל נחלקת לשנים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד״ס ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

המנהג כיום בחו״ל- עי' בראשונים לעיל בטעם שכיום לא מפרישים תרו״מ בחו״ל, להלכה עי' בשו״ע.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא סעיף א

התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לארץ ישראל. סוריא, הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים. ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

חיוב מעשרות בגבול מצרים- עי' בגמ' חולין שהבאנו לעיל, ועי' ברמב״ם ובמהר״י קרקוס.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ה

… והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.

+/השגת הראב״ד/ ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א״א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא״י. +

ר״י קורקוס הלכות תרומות פרק א הלכה ה

ובהשגות א״א לא התיר ר' אלא מעשר ירק ופירות האילן שהם מדרבנן אף בא״י ע״כ וכן כתב רש״י ז״ל … ע״כ. ודעתם בזה הוא משום דקשייא להו כדאשכחן בכמה דוכתיה דתרומה ומעשרות נוהגין אף בח״ל ואיך התיר ר' בית שאן ולכך יש מי שתירץ דלא התיר אלא ירק אבל דגן חייב וזה דעת רש״י. ונראה שזה דעת הר״א ז״ל וכבר הקשו בתוספות על פי' רש״י ז״ל ודחו אותו ואחרים תירצו דדמאי דוקא התיר לא ודאי ויש מי שתירץ דלאו לגמרי התיר אלא חומרי ארץ ישראל שיהא נוהג בה קולי תרומות ח״ל כגון אוכל והולך ואחר כך מפריש. א״נ בטול ברוב ויש מי שתירץ בלוקח מן הגוי הוא שהתיר. ועוד תירוצים אחרים נאמרו בזה אבל דעת רבינו אינו כן אלא דלגמרי התיר ופטר מן המעשרות שכיון שהניחו מקומות אלו כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית לגמרי פטרום ועשו אותה במקומות ח״ל הרחוקים שאין תרומה ומעשר נוהג בהם כלל לדעת רבינו שהרי לא הזכיר רבינו שום חיוב אלא בעמון ומואב ומצרים ובבל וכד דייקת שפיר תשכח שאפילו מקומות שהם קרובים מאלו אין תרומה ומעשר נוהגים בהם שהרי רבינו לא הזכיר אלא מקומות אלו בלבד ולא כתב וכיוצא בהן משמע דאלו דוקא וכאשר נזכרו במסכת ידים וכן נראה גם ממה שכתב בסמוך וח״ל נחלקת לשנים ארץ מצרים וכו' ושאר הארצות וכו' וכבר הזכיר רבינו טעם דבר זה באומרו ונביאים התקינו שיהו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהם סמוכות לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם הרי שלא בלבד בקרבה וסמיכות הדבר תלוי אלא מפני שרוב ישראל הולכים ושבים שם פי' ויבואו לטעות ולהקל גם בתרומת א״י ובהא ניחא שהנביאים גזרו על בבל ולא גזרו על מצרים ועמון ומואב לפי שבאותו זמן לא היו הולכים מבישראל למקומות אלו.

דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ה

(נט) והניחו אותם המקומות כו' ולא פטרום. כי מדינא הי' צריך לפטרם לגמרי גם מתרו״מ לפ״ד רבנו שרק במצרים בבל עמון ומואב חייב ולא בשאר חו״ל אפי' במקומות הסמוכים ואפי' אותן שהיו מא״י בכיבוש ראשון גריעי מד' ארצות שחייבין מדרבנן לפי שאלו אינן מעיקר הישוב רק רבנן חייבום בתרו״מ כדי שיהא מעשר עני לעניים ויוכלו להתפרנס שם בשמיטה כי שמיטה אין נוהגת שם וכ״ז לפ״ד רבנו אבל לשאר הראשונים הנ״ל בסקי״ב שכל המקומות הסמוכים חייבין בתרו״מ מדרבנן וכ״ש הכרכים שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל הם מפרשים הניחום שלא יתחייבו בשביעית כדי שיסמכו עליהם עניים ליטול מ״ע בשביעית ולקט שכחה ופאה:

דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ה

(סא) התיר בית שאן. ופטרה מן התרו״מ לגמרי כי ראה בזמנו ששם אין תקנת עניים במה שחייבת בתרו״מ ולכן נמנה והתירו כי הב״ד שגזרו לא גזרו אלא במקום שיש צורך לעניים וכ״ז לשיטת רבנו שהמקומות הסמוכים לא״י אין חייבין מדרבנן [חוץ מד' ארצות שגזרו עליהן] אבל להראשונים דס״ל דכל המקומות הסמוכים לא״י חייבין בתרו״מ מדרבנן כנ״ל הם מפרשים דרבי לא פטר בית שאן אלא מחומרות של א״י אבל מ״מ חייבין במעשרות כדין חו״ל ולכו״ע לא פטר אלא בית שאן עצמה אבל שדות שסביבותיה חוץ לתחומה כמו מה שקורין היום בקעת בית שאן חייב במעשר וגם עיקר בית שאן א״א לסמוך על מה שקורין היום כי בהמשך הזמן נהרסו וחזרו ונתיישבו ופעמים נעתקו ממקומן הראשון ופעמים נשתנו השמות ובכו״פ כתב שנוהגין בבית שאן לעשר דגן תירוש ויצהר בברכה ושאר מינין בלי ברכה ואפי' ירקות נוהגין לעשר שם והוא כדעת הראשונים הנ״ל וכתב שם דגם בלקוח ובדמאי נוהגין לעשר שם בלי ברכה:

להלכה- עי' בשו״ע שלא א'-ב', דייקו בלשונו מה הדין בגבול עולי מצרים?

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא סעיף ב

בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא. הגה: ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן (טור בשם ר״י).

שו״ת רדב״ז חלק ד סימן ל (אלף קה)

שאלה מעזה ילמדנו רבינו אם בני עזה חייבין להפריש תרומות ומעשרות מפני שיש קצת אנשים שיש להם קרקעות. הכלל אם היא מכלל א״י לענין זה או לא:

תשובה נראה ודאי דחייבין למ״ד א״י חייבת בתרומות ומעשרות אפי' בזמן הזה מן התורה עזה נמי חייב מן התורה ולמ״ד בביאת כלכם אמר רחמנא ותרומות ומעשרות לא מחייבי בא״י בזמן הזה אלא מדרבנן עזה נמי חייבת מדרבנן דודאי עולי מצרים כבשוה … עוד ראיה שכשמונה הרב ז״ל אותן הארצות שהן סמוכות לא״י שהן חייבות מדרבנן מונה מצרים שנער ועמון ומואב אמאי לא מנה עזה שהיא יותר קרובה מאלו וגם היא גדולה וחשובה. ואפי' אם תמצא לומר שלא כבשום עולי בבל הרי לא פטרוה כמו שפטרו את בית שאן. ואין להביא ראיה ממה שאין עושין שני ימים של גליות שאין דבר זה תלוי בארץ ישראל אלא במקומות שהיו דרין רוב ישראל והיו השלוחים הולכים להם וכן כתב הרב ז״ל בהלכות קדוש החדש…

דין סוריא- עי' בברייתא בגיטין ל. ולגבי מעשר שני עי' רמב״ם א' יד', ולמעשה עי' מה שנהגו בספר משפטי ארץ.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ח עמוד א

ת״ר: בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל … ובשלשה לא״י: חייבת במעשר ובשביעי' - כא״י, והרוצה ליכנס לה בטהרה - נכנס, והקונה שדה בסוריא -+ כקונה בפרוארי ירושלים.

רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק א הלכה יד

מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו״ל כבכור בהמה, לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא, ויראה לי שמע״ש שמפרישים בארץ שנער ובמצרים פודין אותו ומביאין דמיו לירושלים, וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במע״ש אלא כדי לקבוע מעשר עני כדי שיהיו עניי ישראל סומכים עליהם.

+/השגת הראב״ד/ מעשר שני הואיל והוא טעון הבאת מקום כו' עד מעשר שני בסוריא. א״א אין הטעם הזה מספיק דר״ע הוא דס״ל הכי ולא אמר אלא ליקרב אבל לקדש מיהא קדוש והכי איתא בבכורות פ״ב ונ״ל מה שאמרו שאין מעשר שני בסוריא מן התורה קאמר ואם גזרו עליה מעשרות לא גזרו עליה נטע רבעי. /השגת הראב״ד/ ויראה לי שמע״ש וכו' עד סומכין עליהן. א״א אלו דברי רוח. +

ר״י קורקוס הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק א הלכה יד

ואנן קי״ל דאין מביאין אותו מח״ל לכך לא חייבו בסוריא ובמצרים ושנער חייבו משום שהיו עניי ישראל מצויים שם ויפדנו ויעלה פדיונו ותקנו זה מפני העניים אבל בסוריא נראה לא היו עניים מצויים שם וגם שיהיו טועים ויסברו שהיא כשאר ארץ ישראל ולא יחושו לפדותו ויעלו המעשר עצמו

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא סעיף קלא

לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא.

שו״ת רדב״ז חלק ב סימן תרנט

ועוד למדנו שאפילו במקום שרבם מחמיר לא אמרינן להו ולא מידי כיון שנהגו כך נטה דעת חכמיהם אחר המקילים הילכך בנ״ד אפילו באותן המקומות שנהגו בשאר דבריהם כהרמב״ם ז״ל במתנות כהונה נהגו כדעת המקילים ושבקינן להו ולא מיבעיא במקומות הרחוקים מא״י אלא אפילו סוריא ודמשק ומצרים אם נהגו שלא לתת המתנות מניחים אותם על מנהגם דהא אפילו לענין תרומות ומעשרות דטבלי לא חזינן דמחו בהו כ״ש במתנות דלא טבלי.

עבר הירדן- עי' חזו״א שביעית ג' סק״כה ועי' תשב״ץ ח״ג סי' קצח- ר'. ועי' כס״מ שמיטה ד' כח',

תשובה נוספת מעשית של הרב יהודה עמיחי שם הכריע לברך גם בעכו.

https: //www. toraland. org. il/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

אומנם יש לעיין לפי שי' הכפו״פ ודוק ואולי דבריו הם רק לגבי בית שאן ששם מעיד על המנהג.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא סעיף א

א] התרומות ומעשרות א אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו ב] בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לארץ ישראל. ב ג] סוריא, הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות ד] מדברי סופרים. ה] ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא סעיף ב

ו] בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא ג אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא. הגה: ד ז] <א> ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן (טור בשם ר״י).

מאמר יסודי מאד של הרב רווח, למעשה הוא הורה שבמקומות של עולי מצרים יש להפריש בברכה, בזה הוא חולק על המסקנה שכתב הרב אביחי.

https: //hamachon. co. il/he/articles-index/%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%a4%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%a0%d7%9b%d7%91%d7%a9%d7%95-%d7%a8%d7%a7-%d7%a2%d7%9c-%d7%99%d7%93%d7%99-%d7%a2/

דיון לגבי תרומות ומעשרות בחו״ל עי' במקור הזה.

https: //www. etzion. org. il/he/talmud/seder-kodashim/massekhet-bekhorot/%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%A3-%D7%9B%D7%96-%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%A5-%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5

לעצור כאן, בשבוע הבא נדון לגבי בית שאן וגבולות עולי מצרים וכו'.

https: //www. toraland. org. il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/

מאמר נוסף

https: //www. toraland. org. il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/

דין בבל-

תוקף חיוב מעשרות- זמן החיוב ביאת כולכם, עי' רש״י כתובות כה. ונדה מז. עי' רמב״ם תרומות א' כו'.

גמרא חולין ז.

אמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית

גבול עולי מצרים- למעשה לעניין שמיטה.

https: //bhl. org. il/%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/

גדר מצוות התלויות- עי' בקידושין לו: ושם תוד״ה והרי. (יש דיון רוב הראשונים נקטו שתלוי בארץ איננו קשור לתלוי בביאת כולכם ודוק.)

זמן חיוב שמיטה- עי' תורת כהנים ויקרא כה ב-ג

http: //eretzhemdah. org/Data/UploadedFiles/SitePages/884-sFileRedir. pdf

https: //bhl. org. il/isa-yossef/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%99%D7%96/

היתר בית שאן- עי' במח' הראשונים, שימו לב לשורש המח' לגבי חיוב תרו״מ בחו״ל.

עי' תוס' בחולין ו: דעת ר״ת, וע״ז נט. ועי' פהמ״ש לרמב״ם דמאי א' ג', ועי' רשב״א חולין

מאמר טוב

https: //www. etzion. org. il/he/halakha/yoreh-deah/eretz-yisrael/boundaries-shemitta

אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, ארץ ישראל [המתחיל בעמוד קצט טור 1]

חיוב תרומות ומעשרות אחר החרבן מן התורה תלוי במחלוקת של קדושה ראשונה ושניה אם קידשו לעתיד לבוא180. מדרבנן חייבים בתרומות ומעשרות, אף אם לא קידשו לעתיד לבוא181, אלא שמאילנות וירקות יש מתירים שלא להפריש כלל במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, שמעשרות אילנות וירקות אפילו בארץ אינם מן התורה182, ולפיכך התיר רבי את בית שאן183 וקסרין ובית גוברין וכפר צמח184. ויש אומרים שלא התיר אלא דמאי*, ולא טבל ודאי185. ויש אומרים שהתיר אותם המקומות לגמרי, אפילו מטבל ודאי ואפילו בתבואה שבארץ חיובה מן התורה186, אלא שלא בכל מקום שלא כבשו עולי בבל כך הדין, רק באותם המקומות שהתיר בלבד, לפי שהיו רחוקים מעיקר הישוב של הכיבוש187. ויש שפירשו שבית שאן ושאר המקומות שהתירו אינם אפילו בכלל הכיבוש של עולי מצרים, שנאמר: ולא הוריש מנשה את בית שאן188, ואף על פי [עמוד רכ טור 1] שהעלו מסים לישראל, מעלי מסים לדעת רבי אינם כמו שנכבשו189. אבל בחלה יש מחלוקת אחרת: רבנן דבי רב סוברים, שאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, כשם שבשעת כיבוש וחילוק היתה חלה נוהגת ותרומה לא נהגה190, ואחרונים הסבירו שהרי זה מוכיח שחיוב חלה אינו תלוי בקדושת הארץ שבאה על ידי כיבוש וחילוק, ולכן אפילו שקדושה זו בטלה עם הגלות, מכל מקום נוהגת חלה191, ו״ביאת כולכם" אינו אלא תנאי להתחלת זמן החיוב192, ורב הונא בריה דרב יהושע סובר להיפך, שאפילו אם תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, שבשעת עליית עזרא לא עלו כולם ואין כאן ביאת כולכם193. הלכה שחלה בזמן הזה דרבנן משום החסרון של ביאת כולכם194. על ההבדלים שיש בארץ ישראל עצמה בין המקומות שכבשו עולי מצרים ועולי בבל ובין המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל195, מטעם שהחלה נטמאה בטומאת ארץ העמים - ע״ע חלה.

דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ה

(נט) והניחו אותם המקומות כו' ולא פטרום. כי מדינא הי' צריך לפטרם לגמרי גם מתרו״מ לפ״ד רבנו שרק במצרים בבל עמון ומואב חייב ולא בשאר חו״ל אפי' במקומות הסמוכים ואפי' אותן שהיו מא״י בכיבוש ראשון גריעי מד' ארצות שחייבין מדרבנן לפי שאלו אינן מעיקר הישוב רק רבנן חייבום בתרו״מ כדי שיהא מעשר עני לעניים ויוכלו להתפרנס שם בשמיטה כי שמיטה אין נוהגת שם וכ״ז לפ״ד רבנו אבל לשאר הראשונים הנ״ל בסקי״ב שכל המקומות הסמוכים חייבין בתרו״מ מדרבנן וכ״ש הכרכים שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל הם מפרשים הניחום שלא יתחייבו בשביעית כדי שיסמכו עליהם עניים ליטול מ״ע בשביעית ולקט שכחה ופאה:

ברמב״ם תרומות א' ה' ועיי״ש במהר״י קרקס.

להביא את הגמ' בחולין דף ז. ושם במתיבתא.

כסף משנה הלכות תרומות פרק א הלכה ה

וז״ל הרשב״א בפ״ק דחולין הרמב״ם סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהם אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויים שם כ״כ והיו מקומות רחוקי' מעיקר מקומות היישוב של כיבוש והיינו מעשר דבית שאן שפטר לגמרי עכ״ל:

חידושי הרשב״א מסכת חולין דף ו עמוד ב

והקשו עליו בתוס' דבירושלמי דמס' דמאי (פ״ג) משמע דאפי' את הודאי התיר ותירצו דיש מינין אסורין ויש מינין מותרין כדאשכחן בירושלמי דפ״ב דמס' דמאי אלו הן מינין האסורין בבית שאן הקצח והשומשמין והחרובין וכו' אלמא משמע מקומות יש ומינין חלוקין יש, וצלף הי' מן המינין האסורין, ומיהו בחוצה לארץ ממש שאינה מא״י ולא מכיבוש יחיד אינו חייב במעשר כלל אלא מיעוט מקומות שגזרו בהן כגון עמון ומואב ומצרים

המנהג בחו״ל בזה״ז- עי' בגמ' בבכורות והשוו לגמ' חולין, מה הסתירה בין המקורות, עי' בדברי הראשונים.

לעיל בראשונים מה שכתבו למה בזה״ז לא מפרישים בחו״ל, ועי' עוד בתוס' בע״ז נח:

שלום לכבוד הרב

רציתי לברר האם מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות בתחום של עולי מצרים. וכן האם מברכים על הפרשת תרו״מ שגדלו בעיר נהריה (לענין הנאמר בגמרא בגיטין לגבי הרצועה שיוצאת מעכו לכזיב).

מאמר יסודי של הרב רווח לגבי כלהמצוות התלויות בארץ https: //hamachon. co. il/he/articles-index/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%91%D7%9C-%D7%90%D7%95-%D7%A2%D7%95%D7%9C/

התשובה:

באיזור בית שאן לא חייבים כפי שרבי פטר אותם, ואם מפרישים אין לברך. בשאר איזורי הארץ, כולל איזור נהריה מפרישים בברכה.

---

נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

גבולות הארץ חלק ד'- כיבושי מדינת ישראל

בס״ד

בפעמים הקודמות ראינו את ההבדל בין כיבוש עולי מצרים שכלל בתוכו שטח גדול, לעומת כיבוש עולי בבל שהיה מצומצם. למדנו שקדושת מצוות התלויות בארץ תלויה בקדושת עולי בבל ולא בעולי מצרים. לפי זה יש לדון לגבי כיבושי מדינת ישראל. האם כיבושי מדינת ישראל מועילים כדי להחיל קדושה גם על מקומות שאינם היו בכיבוש עולי בבל.

שאלה נוספת, האם מדינת ישראל יכולה להחיל קדושה אפילו במקומות שהם לא היו בעולי מצרים, היינו האם אפשר להחיל קדושה על גבולות ההבטחה, ואולי אפילו יש לדון האם אפשר להחיל קדושה על מקומות שהם אפילו מחוץ לגבולות עולי מצרים.

בשבוע שעבר ראינו שיש כמה אפשרויות להחיל קדושה על חלקי ארץ ישראל. כדי שהכיבוש יהיה כיבוש רבים, צריך שיהיה על פי מלך או נביא ולצורך רבים. אומנם הרמב״ם ממשיך ומסביר שיהושע חילק את הארץ לשבטים לכן גם שבט יחידי יכול להחיל קדושה.

אומנם בבית שני החלת הקדושה חלה על ידי התיישבות, יש לדון האם גם בזה צריך מלך או נביא. בפשטות נראה שמה שרוצים להחיל קדושה במקום שכבר היה קדוש בקדושה ראשונה, (עולי מצרים) בזה נראה שאפשר להחיל קדושה אפי' בלי נביא ומלך, לכאורה עצם ההתיישבות מועילה. לפי יסוד זה ניתן להגיד שעצם זה שמדינת ישראל מתיישבת במקומות שונים, כל עוד מקומות אלו נמצאים בגבולות קדושה ראשונה (הגבולות של עולי מצרים ופרשת מסעי) לכאורה אפשר להחיל קדושה.

אומנם יש מן האחרונים שהבינו שהיכולת של החלת הקדושה בימי עזרא איננה תלויה רק בהתיישבות אלא היא תלויה בקדושת הפה, היינו שצריך בדווקא שעזרא יעשה פעולה של קידוש בפיו. כמו כן פעולת הקידוש בפה אפשר שצריך דווקא ב״ד היינו סנהדרין. לפי הסבר זה לכאו' אין אפשרות למדינת ישראל להחזיר קדושה במקומות שאנו כובשים שהם בגבולות עולי מצרים ומחוץ לעולי בבל.

אומנם ברמב״ם בהלכות מלכים משמע שצריך ב״ד כדי להחיל קדושה. נחלקו האחרונים בהבנת הרמב״ם יש שלמדו מכאן שזה כלל קבוע, שבכל החלת קדושה צריך בית דין כמו סנהדרין, וכ״כ החזו״א. אומנם יש שכתבו שהרמב״ם כתב דבריו דווקא על כיבוש שהוא נמצא מחוץ לגבולות של פרשת מסעי, היינו רק כשרוצים לכבוש מחוץ לגבולות הבסיסיים, שם צריך דווקא בית דין.

הציץ אליעזר האריך וכ' שאפשר שמה שצריך ב״ד כשרוצים לכבוש מחוץ לגבולות זה רק כדי להתיר את עשיית המלחמה. כיון שאילולי ההיתר של הב״ד היה אסור לצאת למלחמה. לפי זה ניתן לחדש שאם הסיבה לכיבוש הנוסף, הוא בגלל שהאויב התקיף ולא הייתה ברירה אלא לעשות מלחמה, לפי זה ניתן להגיד שהקדושה תחול אפי' במקומות שהם נמצאים מחוץ לגבולות ההבטחה, כיון שסו״ס המלחמה היא מוצדקת.

לעיל הבאנו שי' הסוברות שאפי' בגבולות של עולי מצרים צריך מלך או נביא מדעת רוב ישראל, כתב הרב קוק שאפשר שלא צריך ממש מלך, אלא כל שופט הוא נחשב מעין מלך. ולפי זה מובן למה בימי החשמונאים הכיבוש שלהם הועיל אפי' בכיבושים של מלכי החשמונאים המאוחרים. וכ״כ הציץ אליעזר. עוד הוסיפו שאפשר שכל החלטה של שישים ריבוא נחשב כאילו כל ישראל רוצה. לפי זה כיון שכיום במדינת ישראל הרוב המוחלט של ישראל מסכים להתנהגות של צה״ל ממילא יש תוקף לכיבושים אלו.

אומנם יש לדון מה יהיה במקום בו צה״ל כבש ועדיין לא החילו ריבונות, אפשר שזה מוכיח שהמדינה עדיין לא רוצה את המקומות האלה. וכ״כ הרב גורן.

דיון נוסף על דברי המור וקציעה שחקר האם מלכי החשמונאים המאוחרים הוסיפו קדושה לעוד מקומות, המור וקציעה הכריע שאם אלו מקומות שכבשו והם נשארו בידינו עד חורבן בין המקדש הם קדושים בקדושת עולי בבל. אומנם אם אלו מקומות שלא הצלחנו להחזיק עד החורבן, אלא החזקת המקומות האלה הייתה נקודתית, במקרה כזה הקדושה לא נתפסת. בכל זאת בדיוק דבריו נראה למרות שהקדושה לא מועילה לעתיד לבוא, בכל זאת כל עוד המקום בידינו יש בו קדושה. לפי זה גם לגבי כיבושי צה״ל אפשר שמקומות כמו עזה וכדומה שהם נמצאים רק בגבולות עולי מצרים, עצם הכיבוש הועיל, לפחות לזמן בו אנחנו שלטנו בעזה.

כיבושי מדינת ישראל.

קדושת המדינה- עי' בדף הקודם במח' בקדושת המשך כיבושי החשמונאים. חישבו האם מדינת ישראל יכולה להחשב בהמשך כיבושי החשמונאים? עי' בדברי האחרונים.

חזון איש ערלה סימן א סעיף יא עמוד 354

אין קידוש ארץ ישראל עד שיקדשוה בית דין. כדאמר שבועות (טז ע״א) ועיין שם בפירוש רש״י }ד״ה וקידשום{. ובטורי אבן }מגילה י ע״א ד״ה מצאו אלו{ כתב דבית דין אומרים 'מקודש'

מקדש דוד תרומות סימן ז

מדברי התוספות )יבמות פב ע״ב ד״ה ירושה( נראה דכיבוש לבד אינו מועיל, וצריכים גם כן לקדש, ואם היו רוצים היו יכולים שלא לקדש את כל ארץ ישראל. אך המהרי״ט ז״ל )חלק א, סימן כה( לא נחה דעתו בדברי התוספות וכתב כיון דעומדות רגלינו בשערי ירושלים ממילא מתקדש… אך נראה דזה דוקא בארץ ישראל עצמה, דארץ ישראל חייבת בכל מצות התלויות בארץ רק שמחוסר תנאי הכיבוש, אבל שאר ארצות נהי דאפשר להוסיף על ארץ ישראל, אך על זה לא מהני כיבוש לבד, רק צריך גם כן לקדשן בקדושת ארץ ישראל ולהכניסן לכלל ארץ ישראל. ובזה הוא החילוק בין מה שהראה הקדוש ברוך הוא למשה דחייב במעשרות, לשאר מקומות: דמה שהראה הקב״ה למשה אין צריך קידוש רק כיבוש, מה שאין כן בשאר מקומות דצריך לקדשן ולהכניסן לכלל ארץ ישראל.

. הרב זאב ויטמן - לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל פרק יא עמוד 145**

יש מקום לחלק לאידך גיסא, ולומר שגם אליבא ד״תבואת הארץ" שהמקומות שנכבשו בכיבושי החשמונאים לא נתקדשו בקדושת עזרא, הרי שאזורי הארץ שנכבשו על ידי צה״ל מתקדשים… שמקומות שנכבשו על ידי החשמונאים נתקדשו לשעתם - לכל ימי היותם כבושים בידי ישראל, וכדברי ה״מור וקציעה". דיוננו נסוב אף הוא סביב השאלה האם עצם העובדה שכיום הארץ כבושה תחת ידינו היא עצמה מקדשת לתקופתנו? ואין אנו דנים כלל על קדושת אזורי הארץ שכבושים כיום לעתיד לבוא למקרה שחס ושלום לא יהיו בשליטתנו.

הבעיות בכיבושי צה״ל- עי' בדף הקודם מה הבעיות שיש בכיבוש מדינת ישראל. עי' בדברי הרב במשפט כהן לגבי גדרי מלך.

שו״ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג״כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל. ואפילו בענינים פרטיים, הרי הפלגש לדעת הרמב״ם, פ״ד ה״ד שם, שאינה מותרת כ״א למלך ולא להדיוט, שהרמב״ן בתשו' הובאה בכ״מ פ״א דאישות ה״ד, הקשה עליו בתוך דבריו גם מן השופטים, ג״כ ראיתי מי שמתרצים ששופט דין מלך יש לו בזה. אמנם עכ״פ הננו רואים שהרמב״ן לא ס״ל הכי. אבל למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם…

וסעד לדבר הוא לשון הרמב״ם בפ״ד דסנהדרין הי״ג: ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום כו'. וק״ו שנשיאים המוסכמים באומה, בזמן שהיא בארצה ובשלטונה, באיזו מדריגה שהיא, שהועמדו בשביל הנהגת האומה, לא רק בעיקר בשביל הרבצת התורה, כבני בניו של הלל דלא נקראו שבט כ״א מחוקק, כפי הנראה מסנהדרין ה' א', דאינם עומדים במקום מלך, כ״א כח ב״ד יש להם, אבל אותם שהוסכמו בעמדתם לכתחילה בשביל האומה בהנהגתה הכללית, גם הארצית, כמלכי בית חשמונאי, וגם נשיאיהם, פשיטא דלא גריעי מראשי גליות שבבבל. וע״כ לא הוצרך קרא לרבות ראשי גליות, שהם דוקא מיהודה, ומבית דוד, כמבואר בתוס' שם ד״ה דהכא בשם הירושלמי, אלא להורות דאפילו בגלות יש להם כח של עמידה במקום מלך ישראל. אבל כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, ע״פ דעת הכלל ודעת ב״ד, ודאי עומד הוא במקום מלך, לענין משפטי המלוכה, הנוגעים להנהגת הכלל.

שו״ת ציץ אליעזר חלק י סימן א

ג, גדר הצרכת מלך בכיבוש רבים, ולכאורה יש עדנה גורם מעכב נוסף כדי שיקרא כיבוש רבים, משום דהא התנאי של כיבוש רבים הוא גם שיהא זה ע״י מלך או נביא ובימינו אין לנו לא מלך ולא נביא.

אך גם לזה נוכל למצוא מזור בעפ״י מה שכותב לבאר לנו הגאון הגראי״ה קוק ז״ל במשפט כהן סימן קמ״ד בדברו על מלחמות החשמונאים כנגד חיילות סוריא בלא מלך, והוא, דנראים הדברים שבזמן שאין מלך ודאי גם שופטים מוסמכים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים עיין שם ביתר אריכות. וכנראה סבר כך בעצם גם הגאון יעב״ץ ז״ל במור וקציעה שם שסובר להנחה פשוטה שכיבוש החשמונאים הועילה למה שנשאר ביד ישראל עד גלותם, ורק לא אל מה שנלקח מידם עודם על אדמתם ע״ש. ויעוין בספרי הלכות מדינה ח״א ש״ג פ״ה שהארכתי להוכיח ולבסס דעת כהן יפה זאת עיין שם וא״כ גם בימינו הנשיא והממשלה והכנסת וכו' (על כל מגרעותיהם בשטח הדת, ואשר ברור שבנוגע לדת אין להחלטותיהם נגדו כל תוקף שהוא) שנבחרו מדעת רוב ישראל היושבים על אדמתם, ואשר המה גם יותר מס' ריבוא, במקום מלך הם עומדים בכל הנוגע למצב הכללי של האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם, כדברי המשפט כהן שם, ובפרט בנוגע לצבא - הכיבוש ומפקדיהם שפועלים על דעת כל יושבי הארץ (מלבד מיעוט שאינו ניכר שבטל ברובא דרובא) ועל צבאותיהם נמנים עשרות אלפי אנשי צבא יראים ושלימים וכבשו את השטחים יד ביד עם כל אנשי הצבא על כל סוגיהם וראשיהם. ויעוין להיעב״ץ בקו' ישוב א״י שם שהיה פשוט בעיניו לתת דין כיבוש רבים לכל מה שכבש ירבעם בן יואש, אף על פי שמצינו שהכתוב מעיד עליו (במל״ב י״ד) שעשה הרע בעיני ה' ולא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. והיינו כנ״ז.

שו״ת ציץ אליעזר חלק ב סימן יג

ובכלל כל מה שבתוך גבולי ארץ ישראל עצמה אפי' אם כבש יחיד לעצמו דינו ככיבוש רבים לכל הדברים, וכמו שמבאר הרמב״ם בפ״א מה' תרומות ה״ב (שהזכרתי לעיל). שמפני זה הקדים יהושע ובית דינו וחילקו כל ארץ ישראל לשבטים, וכמו שמצינו בשופטים שיהודה ושמעון בעצמם כבשו את הכנעני והפריזי ועתניאל בן קנז לכד את קרית ספר [עיין ערוך השלחן ה' תרומות סי' נ״ג סעי' ט']. וא״כ אפי' לו יהא שדוד כבש את היבוסי רק לצורך עצמו, ג״כ לא יקרא זה כיבוש יחיד, אלא נחשב ככיבוש רבים מפני חלוקת יהושע ובית דינו.

מלחמת מצוה- חישבו מה מטרת הב״ד במלחמת כיבוש, היתר למלחמה או קידוש הארץ, שימו להבנה של הצי״א.

הרב אליעזר וולדנברג - שו״ת ציץ אליעזר חלק י סימן א

כפי שהבאנו לעיל מצריך הרמב״ם לכיבוש שטחים מחוץ לגבולות ישראל שיהא זה גם על פי בית דין… אלא דעדיין יש להסתפק בגוונא שהגוים המה המתקיפים, ומתוך מלחמת הגנה מתקיפים אותם חזרה, וכובשים רבים משטחיהם לאחר שכבשו כל ארץ ישראל, דאזי הא הרי זה מלחמת מצוה… במלחמת מצוה הא הרי אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, כנפסק ברמב״ם שם (מלכים ה, ב), ואם כן צריך תו להועיל כיבוש רבים בזה גם כשלא היה על פי סנהדרין, בהיות ונטילת רשות מסנהדרין שצריכים בזה היא לא בגלל עצם קדושת הכיבוש, כי אם בגלל היציאה למלחמה דאחרת אסורה היא, וממילא אי עביד לא מהני … אבל כשמותרת היא היציאה כבגוונא הנ״ל, תו צריך ממילא לחול על הכיבוש קדושה כדינא דכיבוש רבים… כותב בזה גם הגאון מקארלין ז״ל בקונטרס השביעית, שמבאר שם דלאחר שיכבשו הארץ ויתיישבו עליה כל ישראל בתור מושלי הארץ, כל מה שכובשים מתקדש בקדושת הארץ… גם כשלא היה על פי סנהדרין…

כיבוש לא ע״מ להחזיק בשטח- עי' בדברי הרב גורן.

הרב שלמה גורן (אמונת עתיך)

יש לעיין ביחס לשטחים המשוחררים החדשים, שהיו כלולים באזור כיבוש עולי מצרים ולא בקדושת עולי בבל. מה דינם כיום לעניין שמיטה, האם הכיבוש של צה״ל שהיה על דעת העם והממשלה החזיר את קדושת האזורים הללו לקדושה ראשונה של עולי בבל, מאחר שהיה זה כיבוש רבים, ונמצא שכיום אין הבדל בין כיבוש עולי מצרים לחזקת עולי בבל, ושני האזורים כאחד קדושתם שוה לעניין תרומות ומעשרות, וגם לעניין איסור שמיטה ששני האזורים גם יחד לא נאכל ולא נעבד… הדבר תלוי בשאלה אם הכיבוש של צה״ל נחשב לפי ההלכה ככיבוש רבים, שאז הארץ מתקדשת מאליה כמו שנראה מדברי הרדב״ז על הרמב״ם )הלכות תרומות א, ה(… לפי שיטה זו שקדושת הארץ באה מאליה אם הקדושה לפי רצון העם, נשאלת רק השאלה: האם הכיבוש של צה״ל נחשב כיבוש רבים מבחינת ההלכה… והבעיה היא כיוון שאין לנו מלך ולא נביא, שמא אין הכיבוש בר תוקף מבחינת ההלכה לענייו קדושת הארץ הבאה מכוח כיבוש רבים… אבל כבר נתבאר אצלנו על פי המקורות שלעניין זה אין צורך במלך ממש, אלא כל ממשלה השלטת לפי רצון העם זוכה לזכויות מלכות בכל הנוגע לייצוג העם מעין זה, שהיא רשאית לצאת למלחמה, וכל מה שנכבש על ידה נחשב מבחינת ההלכה ככיבוש רבים… ברם, כל זה בתנאי שכיבושו של צה״ל במלחמת ששת הימים היה על מנת… להשאירה בידינו… אבל מכיוון שהאזורים החדשים מוחזקים בידינו תחת ממשל צבאי, ועל פי האמנה הבינלאומית ביחס לשטחים מוחזקים, שמא אין בכוח כיבוש זה לקדש את הארץ כמו כיבוש רבים על דעת ישראל… ברור שהאזורים המשוחררים על ידי צה״ל במידה שהם בתוך גבול עולי מצרים, ואינם כלולים בגבול עולי בבל, תלויה קדושתם המחודשת לעניין תחולת חובת המצוות התלויות בארץ עליהם, בנו. דהיינו ברוב העם היושב בארץ… ואין הדבר תלוי רק בזמן הכיבוש, אלא בכל עת אשר החלטה כזאת תבוא מצד הממשלה על דעת העם, תתקדש הארץ מחדש בגבול עולי מצרים, בכוח החזקה שלנו שהיא יותר יעילה מאשר כוח כיבוש. חזקה זו יכולה להתבצע על ידי התנחלות יהודית באזורים המשוחררים, שכוחה עדיף לעניין קדושת המקום מאשר כיבוש… לכן, אף על פי שבזמן שחרורו של צה״ל את האזורים שמחוץ לגבול עולי בבל ובתוך גבול עולי מצרים, לא נתקדשו ממילא, משום שלא הוחל עליה חוק המדינה כי אם חוק הממשל הצבאי, יכולה החזקה וההתנחלות שתבוא אחרי כן )אם תהיה על דעת רוב ישראל שבארץ( ותחיל את קדושת ארץ ישראל על כל השטחים המשוחררים. זוהי השקפת הרמב״ם וסיעתו בנושא זה.

הרב שלמה יוסף זווין - תחומין י עמודים 25-24**

המדינה המוקמת עכשו מעוררת שאלה יותר גדולה - ביחס לכל ארץ ישראל, בגבולות המדינה: אולי כשם שנתקדשה הארץ בימות עזרא, לא מחמת כיבוש אלא מחמת החזקה שהחזיקו בה עולי בבל, אולי כך יש בכוח חזקת המדינה של עכשיו לקדש את ארץ ישראל קדושה של תורה? והרי במובן השלטון והעצמאות חזקה זו תהיה, ברצות השם, יותר גדולה מזו של עולי בבל… ובכן לשיטת הסוברים שהקדושה שנייה אף היא בטלה… אולי תתחדש עכשיו עם הקמת המדינה? … אולי תתחדש עכשיו הקדושה אף על חלק הנגב, שלא קידשוהו עולי בבל, מכיוון שהוא בגבול האבות? וכל שכן שבאופן זה אולי תתפשט על בית שאן ושאר המקומות, שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל? שאלה מעין זו עוררה מחלוקת. הדבר נוגע לכיבושי מלכי חשמונאים. ר' יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה סובר, שכל מה שכבשו מלכי חשמונאים בכלל גבולות עולי בבל ייחשב, וחלה עליהם קדושה שניה. נחלק עליו בעל "תבואות הארץ" )פרק א( והוכיח בראיות שקדושה שניה חלה על מה שהחזיקו עזרא ובני דורו בלבד, ולא על מה שנכבש אחר כך בזמן החשמונאים והורדוס וכדומה. חזקת המדינה של עכשיו בנוגע לחלות קדושה חדשה, היא פחותה יותר מכיבוש החשמונאים, ומשני טעמים: א. קדושה שניה… הרי למדוה מפסוק… ואם קדושה זו נתבטלה, מנין לנו קדושה חדשה שלא הוזכרה בתורה? אפילו אם נאמר שכיבוש החשמונאים פעל קדושה, הרי זה בכלל הקדושה השניה והמשכה, אבל קדושה חדשה מנין לנו… ב. עולי בבל קידשוה בפירוש בפה. מסתבר שבנוגע לקדושת פה, לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ויקדש… בימי החשמונאים היו סנהדרין ובית דין סמוכים, ואם הם קידשו, מנין לנו שאנו יכולים לקדש?

שו״ת ציץ אליעזר חלק ג סימן כג

ב״ה ד' מרחשון תש״י, ירושלים עיה״ק תובב״א. אם יש חיוב הנהגת יום טוב שני באילת ובמקומות ישוב החדשים בארץ ישראל. גלל הכיבושים ומקומות ההתישבות החדשים על ידינו, בחסד ה' עלינו, נתעוררה השאלה אם יש חיוב של הנהגת יום טוב שני במקומות ישוב החדשים, ואמרתי לברר בע״ה הלכה זאת במקוריותה כפי אשר יחנני החונן לאדם דעת.

בירור שיטת הרמב״ם (א) לכאורה פשוט הדבר שבשום מקום ישוב שהוא בארץ ישראל אין חיוב הנהגת יום טוב שני, ואפילו הכי רחוקים מירושלים מקום מושב הסנהדרין מאז, ועצם השם יום טוב שני של גליות הנזכר בכל מקום בש״ס מורה על כך שהיו״ט שני נתקן רק ליושבי הגולה, וכבר נזכר להוכיח כן גם מלשון רש״י בביצה (ד' ד' ע״ב) ד״ה של גליות שכותב שאין עושין אותו אלא בני גליות וכו', ובמגילה (ד' ל״א ע״א) ד״ה ה״ג, שכותב לפי שהברייתא נשנת בארץ ישראל שאין עושין יום טוב אלא אחד.

מלך בזמננו- עי' בדברי הצי״א.

שו״ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן מו

והשתא דאתינן להכא אפשר גם לומר דבזמננו אנו שהשלטון הוא אחד (ויש לדון טובא מה דינה של אילת וכדומה מהמקומות שגם עולי מצרים לא כבשום לענין המצוות התלויות בארץ), אפשר דבכה״ג לא שייך לומר שבני "אילת" אינם נגררים אחר א״י כיון שעל כרחם יש להם להגרר בכל דבר אחר השלטון, ונמצא דמעיקרא כשגזרו על בני חו״ל דלא ליגררו אחר בני א״י היינו דוקא כשאין שלטון אחד שבא״י שולטת עליהם, משא״כ בזה״ז אפשר דכולהו כבני א״י חשיבי מבלי להתחשב כלל אם יש לאותם המקומות דין א״י גם ביחס להמצוות התלויות בארץ, כיון דלא מסתבר כלל שבאותה מדינה ותחת אותו השלטון ימצא חלק מבני המדינה שאינם נגררים אחר חשבון אותה המדינה, ושפיר מצינן לומר דעל כגון דא לא גזר הלל שיעשו את עצמם כאילו אינם יודעים כלום מהקביעות שבא״י.

שו״ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן מו

ג) והא דקשיא ליה למר דכיון שהחשמונאים כבשו גם את סוריא שלצד צפון, וכן מהנגב ועבר הירדן מזרחה (כמבואר בירושלמי ובראשונים), א״כ מה טעם אינם חשובים בכלל כבוש עולי בבל, בתחלה רחש לבי לומר, דכיון שעיקר מעליותא דקדושת עולי בבל שלא בטלה גילה לנו הרמב״ם דהוא מפני שלא זכו בהם ע״י כבוש בחרב ובחנית כי אם בחזקה של מצות המלך, וכיון שכן אפשר דכל מה שכבשו בזמן בית שני בחרבם ובקשתם אף אם נתקדשו לשעתם מ״מ לאחר שגלו משם שפיר בטלה מהם הקדושה כמו שבטלה מהמקומות של כבוש עולי מצרים, אולם חוזר אני מזה משום דא״כ היינו צריכים לחשב לכל הפחות לענין ערלה וכלאים את סוריא כדין כבוש עולי מצרים כיון דבזמן בית שני היו נוהגים בה לפ״ז כל אותם הדברים מה״ת, ואף גם לענין תרומות ומעשרות אפשר שהיינו צריכים לחושבה כדין כבוש עולי מצרים.

ולכן יותר נראה דרק מה שהחזיקו עזרא וסיעתו "קידשו", אבל מה שכבשו אח״כ לא קדשו, שהרי גם בימי עזרא הניחו הרבה כרכים מלקדשם, ועיין ביבמות דף פ״ב ע״ב תוס' ד״ה ירושה שכתבו דלא היה עליהם חובה לקדש את א״י בזמן בית שני, וא״כ כמו שהשאירו בימי עזרא מקצת מהארץ שלא רצו לקדשה, כך לא קידשו גם לבסוף כל מה שכבשו בימי הורדוס והחשמונאים, ועיין גם ברדב״ז פ״א מתרומות ה״ה שכתב דבעינן קדושת פה, אבל בכבוש גרידא לא נתקדש, ואף דמפשטות דברי הרמב״ם משמע שסובר דבכיבוש גרידא מתקדש, וכמו״ש המהרי״ט בח״א סי' כ״ה דמ״ד בשעומדות רגלינו בשעריך ירושלים הרי זה מתקדש בלא שום קידוש, מ״מ כוונת קידוש שפיר צריכים לכו״ע.

צי״א (ח״י סי' א') כ' שישים ריבוא זה נחשב כיבוש רבים.

אומנם ערבה דרומית זה כיבוש יחיד כיון שעדיין לא כבשנו את כל הארץ הבסיסית. אומנם הרמב״ם לגבי כיבושי דוד כ' שזה חייב מדרבנן. ועוד העיר הרב ויטמן אצל דוד זה היה נוגד את ההלכה אבל אצלנו הסיבה שעשו כיבוש של הערבה לא בגלל רצון אלא צורך להרחיק את האויב. ועוד אולי העיכוב קודם לכבוש את כנען ואח״כ עוד שטחים זה רק בזמן שיש את עמי כנען משא״כ כעת.

המשכת כיבושי עזרא- עי' במח' הפוסקים האם ניתן להמשיך את כיבושי עזרא, עי' כס״מ מנח״ש וצי״א.

כיבושי מדינת ישראל- לפי האמור לעיל, האם יש מקום להחיל קדושה בכיבושי מדינת ישראל? עי'

כיבוש עזרא- כיבושי החשמונאים עי' כס״מ ועי' מור וקציעה שמסכים אבל קצת חולק, היינו לפי הכס״מ כל מה שכבשו אח״כ קדוש, לעומת המור וקציעה נוקט, שמה שכדי שיתקדש צריך להיות כיבוש שהמשיך עד סוף בית שני. אומנם מה שכבשו החשמונאים ואח״כ חזרו וכבשו מהם אינו קדוש.

כיבושים בזה״ז- עי' בדברי הרב משפט כהן קמד' (שם חידש שכלל ישראל יכול להחליף מלך).

כיבוש הארץ כיום- עי' ברמב״ם הלכות בית הבחירה שהגדיר מהו כיבוש רבים. ומשמע ברמב״ם שיהיה קידוש שלישי עי' רמב״ם תרומות פ״א ה״כו. (אומנם אולי צריך רוב ועי' בתחומין ודוק)

השאלה האם יש קדושה שלישית דן הרב זווין בתחומין, והוא השווה זה לכיבוש החשמונאים, (יש להעיר שברור שגבולות עזרא שאנחנו נוהגים זה עפ"H תקופת המשנה ולא מה שהיה בזמן עזרא שזה היה יותר מצומצם. ועוד אפי' לאומרים שאין תוקף לחשמונאים אולי זה רק לא לדורות אבל לתקופתם לכאו' ברור שזה קיים)

שו״ת מהרי״ט חלק א סימן כה

ונ״מ דלר' יוסי כיון שקדשה במצות הקדוש ברוך הוא קדושת' קיימת אפי' בזמן הזה אבל לר' אלעזר דאמר מאליהן קבלו לאחר חורבן בטל' דמסתמ' לא היה בלבם לקדש אלא בזמן הבית ואף על זה קשה טובא חדא דמאי כתיבת אמנה ושבועה שייך בהא הואיל וכבר כבשו והחזיקו ועומדות היו רגליה' בשערי ירושל' ממילא כבר נתחייבה מדבר תורה דהא לא בעי כבוש כל הארץ אלא ראשון ראשון קונה ומתחיי' כדאמרי' התם בכל מקו' שהיו שם ישראל היו מחזיקים בה והיה מתחייב מיד מן התור' ומה מקום לכריתת ברית ולכתיבת אמנה ותו מאי פריך מה מקיים ר' אלעזר מאבותיך הא מצי לאוקו' כר' יוסי בר חנינא בזמן המקדש שהיתה מן התורה ואי קשיא לי' דאי ירושה דכתיב בקרא קאי אבית שני הרי נתחייבו לקדש מדבר תורה א״כ לא הו״ל למפריך מה מקיים ר' אלעזר מאבותיך אלא מה מקיים וירשתה ועוד אי ס״ל דהך וירשתה דקרא לעתיד לבא היא כדמסיק א״כ מנ״ל דירושה בבית שני מהניא אפי' לשעתה הואיל ואינם חייבים לקדש מדבר תורה דבקרא לא כתיב אלא שתי ירושות ירושה ראשונה נתחייבו לקדש מן התורה ואף על פי כן בטלה ושניה אם אתה אומר לעתיד לבא הי' אבל בבית שני לא נתחייבו לקדש א״כ אף אנו נאמ' שלא תקדש כלל אפי' לשעת' כיון דלא כתיב' בקר' ועוד לדברי' דמ״ד מאליהן היינו שלא הי' מודה לה' לקדש את כל א״י כדאמרי' הרב' כרכי' כבשו' עולי מצרי' כו' וכמו שהניחו במקצ' היו רשאי' להניח הרב' יותר והלא אף בכבוש עולי מצרי' נתחייבו להכבש כולה וכמה מקומו' הניחו כדאמרי' בדוד סמוך לפלטורא שלך לא הורשתי דכתי' ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני ישראל להורישם ואף על פי כן כבר נתחיי' במצות ואי משום דכבוש ראשו' לא נתחייבו אלא עד שכבשו וחלקו ארבע עשרה שנה ואלו בעולי בבל ראשון ראשון קונה ומתחייב אטו ר' יוסי בר חנינא דפליג ואמר מדברי תורה נתחייבו סבר דהיו חייבים לקדש הכל כדי להתחייב במצוות הא איהו גופיה דריש לקמן אבותיכם לא נתחייבו עד שקנו כולה ואתם ראשון ראשון קונה ומתחיי'

https: //www. yeilat. org/media/2773/%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%A6%D7%94%D7%9C-%D7%91%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%9C%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5. pdf

---

נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

גבולות הארץ חלק א ההבטחה- 4

בס״ד

גבולות הארץ מופיעים בתורה בעיקר ג' פעמים. ישנם את גבולי פרשת לך לך, הם הגבולות המובאים במהלך ברית בין הבתרים. אח״כ פעם נוספת מופיעים הגבולות בפרשת מסעי, כציווי על ישראל לכבוש את הגבולות האלה בארץ ישראל. כמו כן לפני פטירתו של משה, אנו רואים את הגבולות שוב בזמן בו משה מקבל את הזכות לראות את כל ארץ ישראל.

הרבה מן הפרשנים ומן האחרונים (כ״כ הרב קנייבסקי בדרך אמונה) נקטו שיש הבדל בין הגבולות השונים המופיעים בתורה. גבולות של פרשת לך לך, הם גבולות ההבטחה, אלו גבולות הכוללים בתוכם עשרה עממים. לעומת זאת עם ישראל נצטווה לכבוש רק ז' עממים. אם כן ג' עממים, קיני קנזי וקדמוני, עדיין לא נצטוונו לכבוש. [יסוד זה מבוסס על הגמ' בב״ב דף נו. ] אם כן הגבולות שאותם נצטוונו לכבוש הם הגבולות של פרשת מסעי. כמו כן הגבולות של פרשת וזאת הברכה לפני פטירתו של משה, אלו גבולות הכוללים גם את כיבושי עבר הירדן, גבול עבר הירדן לא נכלל בגבולות הבסיסיים של פרשת מסעי. פרשת מסעי מתמקדת בעבר הירדן המערבי, לעומת פרשת וזאת הברכה, שם משה משקיף גם על הצד המזרחי של עבר הירדן.

ישנו הבדל נוסף יסודי בין גבולות ההבטחה לגבולות שבפרשת מסעי, גבולות ההבטחה לא ממש מבוארים הגבולות. בהבטחה התורה מתארת 2 נקודות עיקריות, נהר מצרים ונחל פרת. חוץ מגבולות אלו רשומים רק העמים הנמצאים בארץ ישראל. לעומת זאת בגבול פרשת מסעי מתואר הגבול בצורה מאד מפורטת.

לגבי נהר מצרים [בפרשת מסעי מכונה בשם נחל מצרים] דנו הפרשנים מה הכוונה, התרגום יונתן וכן הגר״א נטו להסביר שמדובר בנילוס, לפי זה גבולות הארץ כוללים בתוכם את רוב מצרים. אומנם האבן עזרא, וכן הרדב״ז כתבו שהכוונה היא לואדי אל עריש, מקום הנמצא בצפון חצי האי סיני.

ישנו זיהוי מוחלט המופיע בפרשת מסעי, בפרשת מסעי מובא שהגבול מתחיל מחלקו התחתון של ים המלח, לכוון הים הגדול, הים התיכון. הבעיה שהפסוקים כותבים לשון ונסב, היינו הגבול לא יוצא בצורה ישרה מים המלח לים התיכון, אלא עושה סיבוב דרך מקומות מסויימים ובהם נמצא גם נחל מצרים.

בעקבות לשון התורה 'ונסב', נחלקו הפרשנים עד כמה הגבול ירד למטה מים המלח. למעשה ישנם בזה כ-5 שיטות. השיטה המצמצמת היא סוברת שהגבול עובר דרך נחל צין, היינו בסוף החלק הצפוני של הנגב, מתחת למדרשת בן גוריון. לעומת זאת השיטה הכי מרחיבה סוברת שהגבול מסתובב ומגיע עד אילת, הסברא שזה מגיע עד אילת, משום שלשי' מעלה עקרבים זה מרמז על אילת. לפי זה יוצא שארץ ישראל בדרום הארץ יורדת ממש נמוך, מים המלח עד אילת, עד י סוף. אומנם רוב הפרשנים חולקים על פירוש זה, ומסבירים שהגבול היה במקום יותר עליון, לשי' מעלה עקרבים זה שביל מפותל, היכן שהיום סוברים שנמצא מעלה עקרבים.

יש מביאים ראיה שהגבול הגיע עד ים סוף [עד אילת] ממה שמובא בפסוק בספר שמות (כג' לא') ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים. [ים פלשתים הוא ים התיכון] אומנם אפשר שגבול זה הוא מתאר את גבולות ההבטחה ולא את הגבולות המופיעים בפרשת מסעי.

ישנם הסוברים שאומנם הגבול לא מגיע עד אילת, אבל אי אפשר להגיד שהוא מסתיים באזור נחל צין, שהרי הרמב״ם כותב שגבולות הארץ הולכים ממעלה 30-35 מול השמש, כיון שמעלות אלו הם ידועות ולא יכולות להשתנות, לפי מקור זה הגבול נמצא הרבה מתחת לנחל צין.

דיון נוסף הוא לגבי הגבול הצפוני, גם כאן ישנה מחלוקת. ראוי לציין לגבי הגבול הצפוני, בשונה מן הגבול הדרומי. בתיאור הגבול הדרומי המופיע בפרשת מסעי, התורה מזכירה את נחל מצרים, בדיוק כמו בגבולות של פרשת לך לך. (אומנם עדיין נראה שיש צמצום שהרי לפני הזכרת נחל מצרים מזכירים את ים המלח שזה הרבה יותר צפוני.) לעומת זאת בגבול הצפוני, בפרשת מסעי כלל לא מוזכר נהר פרת. אם כן מסתבר שגבולות פרשת מסעי בצפון הרבה יותר מצומצמים. הגבול העיקרי שדנו הפוסקים לגבי הצפון, הוא עד כמה צפון, היינו מה המיקום של הר ההר. [הגבול בצפון כותב מהר ההר תתאו לבוא חמת, מקום זה מוזכר כגבול הצפוני בהליכה של המרגלים שנאמר ויעלו ויתרו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת. ]

בתרגום משמע שהר ההר, היינו טורי אמנוס, זה מקום הנמצא בדרום טורקיה (מצפון לקו 36 מעלות) ברמב״ם שהבאנו לעיל משמע שזה קרוב לקו 35 מעלות, זה נמצא באזור העיר הסורית בניאס. יש הסוברים שמיקום הר ההר הוא נמצא באזור טריפולי שבלבנון, השיטה הכי מדרימה [הכי מקטינה את הגבול הצפוני] סוברת שהכוונה להרי הלבנון, באזור ביירות.

הגבול הצפוני ממשיך מזרחה לא ברור עד היכן, (בגבולות של פרשת לך לך, מתואר שהגבול מגיע עד נהר הפרת, שהוא נמצא בצפון סוריה. אבל נראה שהגבול של פרשת מסעי לא מגיע עד לשם) אחרי שהגבול מגיע מזרחית עד מעל הכנרת (מעל אגם החולה) משם והילך הגבול מתחיל לרדת, עד נהר הירדן ומשם לים המלח.

בגמ' ישנה מחלוקת האם קדושה ראשונה, היינו כיבושי עולי מצרים, (יהושע ואחריו) נשארו לדורות או בטלו, כל הראשונים (למעט העיטור) פסקו שקדושה ראשונה בטלה. ואם כן לכאורה כיון שקדושה ראשונה בטלה אין שום משמעות הלכתית לקדושה ראשונה.

בכל זאת הרבה מן הראשונים הבינו למרות שלעניין מצוות התלויות בארץ יש משמעות דווקא לקדושה שניה, לעניין הקדושה הרוחנית של ארץ ישראל, וכן לעניין חיוב מצוות יישוב א״י, יש משמעות גם לקדושה ראשונה.

בעצם יש לדון האם יש קדושה עצמאית לארץ ישראל. יש שהוכיחו שישנה קדושה עצמאית לארץ ישראל, בזה שראינו כבר בזמן האבות הייתה קדושה לארץ ישראל למרות שעדיין הארץ לא נכבשה. לכן מובא במדרש שיצחק שהוא עולה תמימה לא יוצא מארץ ישראל.

כמו כן יש שהוכיחו על סגולת ארץ ישראל מדין מיוחד. ישנו דין שאם בעל ואשה נשואים עשר שנים בלי ילדים האשה צריכה גט. אומנם אם עלו לארץ ישראל מונים להם עשר שנים מחדש. והגמ' מוכיחה את זה מאברהם ושרה שעלו לארץ ישראל ומנו להם עשר שנים מחדש. רוב הראשונים נקטו שהסיבה כיון שעלו לארץ ישראל ממילא אולי משום מעלת ארץ ישראל אולי יזכו להפקד. אם כן רואים שיש מעלה עצמית לארץ ישראל מבחינה סגולית גם לפני שכבשו את הארץ. [ראוי לציין שהשו״ע הביא את הדין של עשר שנים ולא הביא את החי' של מי שעולה לארץ ישראל יש לו עשר שנים נוספות מזמן העליה].

כמו כן הרמב״ם הביא שהקובע לעניין סמיכה שצריך לסמוך דווקא בארץ ישראל, הקובע אלו גבולות מצרים. כמו כן העיר הרדב״ז שקדושת הארץ לעניין הסגולה לגור בארץ ישראל, כמו כן לעניין הסגולה להקבר בארץ ישראל, וכן לשאר קדושות הארץ הכל נקבע לפי עולי מצרים. דבריו הם על פי הכפתור ופרח שההבדל היחיד בין עולי בבל לעולי מצרים הוא לעניין תרומות ומעשרות.

כדבריו של הרדב״ז כותב גם המהר״י קורקוס על הרמב״ם, אלא שהוא מרחיב את הגבולות וכותב שהסגולה קיימת גם במקומות שהם לא נכבשו בימי יהושע, אלא כל מה שניתן לאברהם אבינו, היינו לשי' כל גבולות ההבטחה הם בכלל הסגולה.

ראוי לציין מי שסובר שהקדושה העצמית היא תלויה בהבטחה לאברהם, ממילא מובן מה שכותב הכוזרי (מאמר ב' אות יד') שהר סיני נחשב בתוך ארץ ישראל היינו לעניין הקדושה העצמית, וכן לעניין הנבואה. וכן זה מה שמצאנו ברש״י (במדבר כז' יב') שם רש״י הביא משל כאילו משה נכנס לטרקלין אבל לקיתון לא נכנס, אם כן משמע שמשה הסתובב במקום שהוא נחשב במקצת כחלק מארץ ישראל.

לפי השי' הסוברות שהקדושה העצמית תלויה דווקא בעולי מצרים, יש לדון מה הכוונה האם דווקא מה שבפועל נכבש בזמן עולי מצרים, או כל מה שהוא בתוך גבולות פרשת מסעי. היינו כיון שמצאנו מקומות שבימי יהושע לא הורישו, אם כן אותם מקומות יש לדון האם הם בתוך הקדושה העצמית. אומנם גם מקומות אלו אפשר שכבשו אותם לאחר ימי יהושע, שהרי בזמן דוד ושלמה נראה שהרחיבו את הכיבושים. שאומנם דוד הלך לכבוש את סוריא ונזפו בו שהקדים סוריא לפני שכבש את הארץ הבסיסית, אבל נראה ששם עיקר הנזיפה שלא כבש עדיין את ירושלים. בכל מקרה אפשר שגם מקומות אלו כבשו אחר כך. כמו כן משמע בירושלמי שיש מקומות שנאמר שלא הורישו כגון בית שאן ובכל זאת הם העלו מס לישראל, ושם מוכח למרות שהיה רק העלאת מיסים נחשב כאילו נמצא בכיבוש יהושע. אם כן אפשר שגם עכו וכדומה שלא נאמר שנכבשו בעולי מצרים עדיין הם בתוך גבולות הארץ. כמו כן יש לדון מהעיקר הוא הציווי שנאמר למשה, היינו הקדושה העצמית היא תלויה רק בציווי של משה ולא בפועל בכיבוש. (כמובן המושג קדושה ראשונה, הוא מושג שתלוי דווקא בכיבוש בפועל, אבל כאן מדברים על הקדושה העצמית. ויש מקום להגיד, כיון שהקדושה היא תלויה במצוות ישוב ארץ ישראל, כיון שיש ציווי לכבוש ממילא ודאי שיש קדושה.)

החזון גם מסכים ליסוד הזה, שהסגולה העצמית של ארץ ישראל אינה תלויה בכיבוש עולי בבל, אלא תלויה בכל מה שבגבולות של פרשת מסעי. (החזו״א לא מגדיר לפי איזה גבולות, אבל כותב שודאי שגם כזיב שאיננה בכלל כיבוש עולי בבל, בכל זאת היא נמצאת בתוך קדושת הארץ העצמית). אומנם החזו״א מוסיף הערה למרות שיש קדושה עצמית לארץ יש מעלות ודרגות שונות בקדושת ארץ ישראל. מי שעולה מארץ ישראל של עולי מצרים, אל ארץ ישראל של עולי בבל, יש בזה מעלה מיוחד. לכן המוכר עבדו ממקום שנמצא בקדושת עולי בבל למקום שנמצא בקדושת עולי מצרים, העבד יצא לחירות.

ראיה נוספת לעניין הקדושה העצמית של היא מן הגמ' שנאמר שהיו מנשקים את עכו, ולכאו' את עכו לא כבשו עולי בבל. לכן הסביר הרמב״ן הסיבה כיון שיש קדושה עצמית הנובעת דווקא מכיבוש עולי מצרים. אומנם יש ראשונים בעקבות קושיא זאת נקטו שעכו היא חצי מארץ ישראל חצי מחו״ל, ומה שמצאנו שר' אבא נישק את עכו, היינו את הצד שנכבש בכיבוש עולי בבל, משמע לשי' זאת שהקדושה העצמית לכאו' אולי דווקא במה שנכבש בעולי בבל.

למעשה המהרי״ט האריך להוכיח שקדושה הארץ היא עצמית, וקיימת גם בזמן החורבן, והקדושה נובעת מתוך החיוב לרשת את ארץ ישראל. אומנם בדברי המהרי״ט יש סתירה שבמקור אחר נקט שאדם לא יכול לכוף את אשתו לעלות ולגור בעזה, כיון שלא הייתה בכיבוש עולי בבל. ועל זה האריך להסביר האבני נזר, והוא הסביר שיש ג' נושאים שונים בעניין ארץ ישראל. א' מקום בו יש מצוות ישיבת ארץ ישראל, זה רק במקום בו נשארה קדושה מימי בבל, ב'- קיום מצוות התלויות בארץ זה תלוי דווקא בקדושה שניה. ג'- הקדושה והמעלה הרוחנית למי שגר בארץ ישראל, בזה הקדושה נמצאת בכל מקום שנמצא בתוך גבולות פרשת מסעי. אומנם גם לשי' כיון שזה עניין רוחני אי אפשר לכוף את האשה לעלות, כיון שלא כולם ראויים למעלה הזאת. (אומנם בתוך גבולות הארץ של עולי בבל, כיון שיש כאן גם מצוות ישוב ארץ ישראל, אפשר גם לכוף.)

גבולות ההבטחה מסעי, ועולי מצרים.

סוגי הגבולות השונים- עי' בלשון המשנה שביעית ו' א'.

משנה מסכת שביעית פרק ו משנה א

שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד:

גבולות עולי מצרים- עי' במקורות השונים בגבולות שמופיעים בתורה [פרשת לך לך, פרשת מסעי, פרשת וזאת הברכה] ועי' בדרך אמונה מה שכתב.

בראשית פרק טו

(יח) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְקֹוָ֛ק אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת: (יט) אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵת הַקַּדְמֹנִֽי: (כ) וְאֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים: (כא) וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי: ס

במדבר פרק לד

(ב) צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיהָ: (ג) וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן עַל־יְדֵ֣י אֱד֑וֹם וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ גְּב֣וּל נֶ֔גֶב מִקְצֵ֥ה יָם־הַמֶּ֖לַח קֵֽדְמָה: (ד) וְנָסַ֣ב לָכֶם֩ הַגְּב֨וּל מִנֶּ֜גֶב לְמַעֲלֵ֤ה עַקְרַבִּים֙ וְעָ֣בַר צִ֔נָה והיה וְהָיוּ֙ תּֽוֹצְאֹתָ֔יו מִנֶּ֖גֶב לְקָדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֑עַ וְיָצָ֥א חֲצַר־אַדָּ֖ר וְעָבַ֥ר עַצְמֹֽנָה: (ה) וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מֵעַצְמ֖וֹן נַ֣חְלָה מִצְרָ֑יִם וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו הַיָּֽמָּה: (ו) וּגְב֣וּל יָ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל וּגְב֑וּל זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל יָֽם: (ז) וְזֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֣וּל צָפ֑וֹן מִן־הַיָּם֙ הַגָּדֹ֔ל תְּתָא֥וּ לָכֶ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: (ח) מֵהֹ֣ר הָהָ֔ר תְּתָא֖וּ לְבֹ֣א חֲמָ֑ת וְהָי֛וּ תּוֹצְאֹ֥ת הַגְּבֻ֖ל צְדָֽדָה: (ט) וְיָצָ֤א הַגְּבֻל֙ זִפְרֹ֔נָה וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו חֲצַ֣ר עֵינָ֑ן זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל צָפֽוֹן: (י) וְהִתְאַוִּיתֶ֥ם לָכֶ֖ם לִגְב֣וּל קֵ֑דְמָה מֵחֲצַ֥ר עֵינָ֖ן שְׁפָֽמָה: (יא) וְיָרַ֨ד הַגְּבֻ֧ל מִשְּׁפָ֛ם הָרִבְלָ֖ה מִקֶּ֣דֶם לָעָ֑יִן וְיָרַ֣ד הַגְּבֻ֔ל וּמָחָ֛ה עַל־כֶּ֥תֶף יָם־כִּנֶּ֖רֶת קֵֽדְמָה: (יב) וְיָרַ֤ד הַגְּבוּל֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וְהָי֥וּ תוֹצְאֹתָ֖יו יָ֣ם הַמֶּ֑לַח זֹאת֩ תִּהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם הָאָ֛רֶץ לִגְבֻלֹתֶ֖יהָ סָבִֽיב: (יג) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֔ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּתְנַחֲל֤וּ אֹתָהּ֙ בְּגוֹרָ֔ל אֲשֶׁר֙ צִוָּ֣ה יְקֹוָ֔ק לָתֵ֛ת לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה: (יד) כִּ֣י לָקְח֞וּ מַטֵּ֨ה בְנֵ֤י הָראוּבֵנִי֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם וּמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־הַגָּדִ֖י לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם וַחֲצִי֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה לָקְח֖וּ נַחֲלָתָֽם: (טו) שְׁנֵ֥י הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֑ה לָקְח֣וּ נַחֲלָתָ֗ם מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ קֵ֥דְמָה מִזְרָֽחָה: פ

דברים פרק לד

(א) וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל־הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְקֹוָ֧ק אֶת־ כָּל־הָאָ֛רֶץ אֶת־הַגִּלְעָ֖ד עַד־דָּֽן: (ב) וְאֵת֙ כָּל־נַפְתָּלִ֔י וְאֶת־אֶ֥רֶץ אֶפְרַ֖יִם וּמְנַשֶּׁ֑ה וְאֵת֙ כָּל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיָּ֥ם הָאַחֲרֽוֹן: (ג) וְאֶת־הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת־הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד־צֹֽעַר: (ד) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף נו עמוד א

מאי חצובא? אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ. ואמר רב יהודה אמר רב: לא מנה יהושע אלא עיירות העומדות על הגבולין. אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה - חייב במעשר. לאפוקי מאי? לאפוקי קיני, קניזי, וקדמוני. תניא, רבי מאיר אומר: נפתוחא, ערבאה, ושלמאה; רבי יהודה אומר: הר שעיר, עמון, ומואב; רבי שמעון אומר: ערדיסקיס, אסיא, ואספמיא.

דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ב

(יג) ארץ ישראל כו'. מצינו בתורה ג״פ גבולי א״י. פ״א בפ' לך גבי א״א מנהר פרת עד נחל מצרים וחשיב י' עממים. פעם ב' בפ' מסעי דקחשיב כל הגבולים. פעם ג' בפ' ברכה הארץ שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה רבנו. והנה הגבולות שבפ' לך שניתנה לא״א לא נכבשו מעולם והוא הבטחה לעת״ל שאז יכבש זה אבל בימי יהושע לא הי' מצוה לכובשה ולקדשה ולכן ארץ קיני קניזי וקדמוני לא נתקדש מעולם [ועי' בב״ב נ״ו א' איזה ארצות הם]. וגבולות שבפ' מסעי הם הגבולות שיהושע נצטוה לכבוש בלי עבר הירדן [אמנם למעשה גם יהושע לא כבש הכל כדלקמן]. ומה שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה הוא עם עבר הירדן ואמרו בגמ' כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה חייב במעשר כי כ״ז נתקדש בימי יהושע בקדושת הארץ אם יכבש:

קדושת עולי מצרים בזה״ז- עי' בגמ', וברמב״ם.

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף לב עמוד ב

תניא, ר' ישמעאל בר' יוסי: למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום, אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ. קסבר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. ורמינהי, א״ר ישמעאל בר' יוסי: וכי אלו בלבד היו? והלא כבר נאמר: ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות! אלא למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום; קידשום? הא אמרינן דלא צריך לקדושינהו! אלא מנאום; ולא אלו בלבד, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון - כל מצות הללו נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא! איבעית אימא: תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל. ואיבעית אימא: חד מינייהו ר' אלעזר בר יוסי אמרה; דתניא, ר״א בר יוסי אומר: אשר לוא חומה - אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן.

רמב״ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א״י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

ספר העיטור אות פ - פרוזבול

ועל כרם רבעי שאלתי לרב קרובינו החסיד כיון דגמרי קודש ממעשר נימא מה מעשר אינו נוהג בזמן הזה אפי' בארץ כדאיתא בתמורה יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה וכו' כדאיתא התם כרם רבעי לא יהא נוהג. ובירושלמי לא גרסינן מה מעשר אינו נוהג בסוריא והשיב דסבירא ליה כמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. כדקתני בבחירתא אמר ר' יהושע בן לוי שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה וכו' ור' אלעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע.

קדושת עולי מצרים- עי' ברמב״ם וברדב״ז בהלכות סנהדרין (וכ״כ החזו״א שביעית ג' יט') חישבו מה הדין לגבי עכו.

רמב״ם הלכות סנהדרין פרק ד הלכה ו

אין סומכין זקנים בחוצה לארץ … וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה.

רדב״ז הלכות סנהדרין פרק ד הלכה ו

וכל א״י וכו'. אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל אף על גב דאינה כא״י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים לענין מינוי סמוכים הכל הוא א״י וכן לענין הדר בא״י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת ארץ ישראל דינם שוה וכבר האריך בזה בעל ספר כפתור ופרח ע״ש:

חזון איש שביעית ג יט'

ונר' דאותה קדושה שקדשה עזרא אינה מטמאה משום ארץ העמים אף בזה״ז, דאל״כ לא משכחת טהרה, ובגמ' נידה ו: אמרו דנהגו טהרה, ונר' לענין הא דתנן בכתובות ק: הכל מעלים לא״י, הוא אפי' בזה״ז ואפי' למ״ד לא קדשה, ואפי' מחו״ל לא״י מכזיב ולהלן דלא קידשה עזרא. מיהו מעלין ממקום דלא קדשה למקום שקדשה וכמש״כ תוס' גיטין ב. בשם הירוש' דהמוכר עבדו מעכו לעכו יצא לחירות והיינו ממקום שקידש עזרא למקום שלא קידש ומשמע אפי' בזה״ז, ואפי' למ״ד לא קדשה דמ״מ אותה שקדשה עזרא מקודשת השתא טפי מדרבנן. ומיהו הא דהפליגו חז״ל בכתובות שם במעלת ישיבת הארץ נר' דאף באותה שלא קידש עזרא.

ר״י קורקוס הלכות תרומות פרק א הלכה ב

וכתב רבינו אינו נקרא א״י כדי שינהגו בו כל המצות כיון בזה לומר דדוקא לענין מצות אינו א״י אבל קדושת ארץ ישראל יש לה לענין הדר בה ולענין הכל מעלין לא״י ולשאר דינין הוזכרו בתלמוד כיון שהיא מהארץ שנתנה אברהם אבינו וכן מצאתי שדקדק בעל כפתור ופרח מלשון רבנו והוא נכון.

ראיות לקדושה העצמית- עי' בגמ' יבמות, האם הקדושה תלויה במצוות? כיצד ניתן לדחות ראיה זאת,

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סד עמוד א

גמ'. ת״ר. נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה. אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר: מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען - ללמדך, שאין ישיבת חו״ל עולה לו מן המנין.

רש״י מסכת יבמות דף סד עמוד א

גמ'. מקץ עשר שנים - בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים.

חידושי הרמב״ן מסכת יבמות דף סד עמוד א

אלא י״ל שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת ח״ל עולה לו מן המנין שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו, אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו, לעולם לא יזכה ליבנות הימנה וכופין אותו להוציא.

רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי) מסכת יבמות דף סד עמוד א

ופירש רבינו שלמה שמא משום עון חוצה לארץ הם עקורין. ואיכא מאן דאמר דוקא למי שדר בארץ ישראל אינו עולה לו ישיבת חוצה לארץ. אבל מי שאינו דר בארץ ישראל ודאי ישיבת חוצה לארץ עולה לו. ועיקר הפירוש שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו לפי שהיה עומד בצער עד שבא לארץ ישראל. והיינו דנקט לו, כלומר לאברהם דוקא, אבל לאחר שאינו עומד שם בצער לא.

בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סד

גור בארץ הזאת א״ר הושעיה את עולה תמימה מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת

שי' הראשונים- עי' ביראים, ועי' במח' הראשונים במסכת גיטין, בראיה מעכו.

ספר יראים סימן תיג

ואף על פי שבימי אברהם לא נתקדשה ארץ ישראל עדיין מ״מ חפצי הבורא היו בה שהרי הסולם בה היה קבועה כדכתיב ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

תוספות מסכת גיטין דף ב עמוד א

ועכו אף על גב דכבשוהו עולי בבל כדאמר בסוף כתובות (דף קיב.) רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו ובפרק מי שאחזו (לקמן דף עו:) פריך למימרא דעכו לאו מארץ ישראל הוה הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי מהדדי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אמר ר״ת דלא קשה מידי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו״ל כדמוכח בירושלמי והכא מיירי באותו צד שבחוצה לארץ.

חידושי הרמב״ן מסכת גיטין דף ב עמוד א

וכ״ת שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בשלהי מס' כתובות ר' אבא מנשק כיפי דעכו אלמא קדישה, איכא למימר סבירא להו קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולפיכך היתה חביבה עליהם אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי בתי דינין, ואי נמי סבירא להו לא קדשה לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו, דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם ואעפ״כ ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה. ויש אומרים עכו חציה בארץ ישראל וחציה בחו״ל …

פסיקת האחרונים- עי' בדברי המהרי״ט בסתירה בדבריו, עי' בחת״ס ובתי' של האבני נזר.

שו״ת מהרי״ט חלק ב - יורה דעה סימן כח

ומסתמא דאף בזמן הזה האיש כופה את האשה ועוד דעיקר הטעם משום קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה הוא אפי' בזמן הזה בחרבנה כמ״ש הרמב״ן ז״ל בפ' המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה ומייתי עובדא דספרי עד שישיבת א״י שקול' כנגד כל המצו'

שו״ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלד

והנה לכאורה משמע לא משום מצות התלוים בא״י וירושלי' כופי' אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה ר״ל אדרבא לדברי ר״ח כהן שבתוס' שלהי כתובות משמע אי לא מצות נוהגת היה יותר ראוי' לעלות ומהרי״ט ח״ב חי״ד סי' כ״ח שהביא הדרת גאונו כ' להדי' שהטעם משום תוס' קדושתה ולא משום מצות הנוהגות ודלא כמשמע מתשב״ץ הנ״ל ותשב״ץ גופי' רפי' בידי' וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנס כלל בפלפול אי קדשה ראשונה וקדש' לע״ל … היוצא מדברינו דעכ״פ לכ״ע קדושת שניהם קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה אלא שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר א״י וגם הרמב״ם דלא מנה למ״ע =למצות עשה= ישיבת א״י כמו שחשב הרמב״ן במניין המצות מ״מ מודה ביתר שאת בקדושה בזה״ז.

שו״ת מהרי״ט חלק א סימן מז

תשובה השואל הזה השכיל פיהו וסתם וכת' דר בעי' אחת מערי יהודה שיראה שמחזיקי' בה כארץ ישראל כדי שתהא תשובתי עליה הכל מעלין לא״י ואולם יהיה מקום לומר שהיא מאותה שהבי' בעל כפתור ופרח והיא בס״פ זה בורר א״ר אלעזר חורבא אחת היתה בתחומי עזה והיו קורין לה חורבתא סגורתא ונר' שמתוכה רוצה להוכיח דהיא ארץ ישראל שאין ח״ל מטמאה בנגעי' דארץ אחוזתכם כתי' ועל הנחה זו השיבו מתו' משנתנו הכל מעלין לארץ ישראל ובעניותי הריני דן לפני רבותינו שיחיו שנראה בבירור שהיא ח״ל לכל דבריה דתנן בפרק קמא דגיטין מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום ועזה בדרומה של אשקלון היא שהכל היא ח״ל ובעי' למידק בגמ' דבבל לאו כא״י היא מדתנן מעכו לצפון ועכו כצפון אלמא כל מה שהוא חוץ לגבולין אלו הכל ח״ל…

ואי קשיא מהא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין וישב ממזר באשדוד דמתרג' רב יוסף ויתובון ישראל לרחצן בארעיהון דדמו בה לנוכראין משמע דאשדוד מא״י היא והיא מארץ פלשתים הא לא קשיא דבזמן בית ראשון כארץ ישראל חשיבי והיה הנביא מתנבא על בית שלישי שיבנה בב״י שישוב וישבו בהם ויכבשום חלף דדמו בה לנוכראין דבית שני שלא כבשוה עולי בבל. וגדולה מזו אמר בפ״ק דגיטין עכו כארץ ישראל לגיטין לגיטין אין לעבדים לא והכי אמרי' בירושלמי המוכר עבדו לעכו יצא לחירות ר' ישמעאל אמר אפי' מעכו לעכו משום דעכו יש בה א״י ויש בה ח״ל אלמא כי היכי דקנסי' במוכר עבדו לח״ל שיצא לחירות הכי קנסי' ליה במוכרו למקו' שהוא מא״י אלא שלא נתכבשה כבוש שני ואף על פי שהרב בעל כפתור ופרח כתב דלכל מילי בר ממעשרו' ומצות אין הפרש בקדושת' בין מה שנתכבש ע״י עזרא למה שלא נתכבש אף אם נודה לו לענין קבור' שכל מה שטרח וחתר להאריך הוא על זה לומר שיש לה מעלה לענין קבורה כמו א״י והוכיח ממה שהאבות בחרו בה לאחוז' קבר קוד' שנבחר' ונתכבש' והאריך זכרו לברכה בזה מכל מקום לענין כפית עליה שאינה אלא בשביל המצות התלויות בה לא אמרי' אלא ארץ ישראל המקודש' ומחויבת במצו' כמו שאמרו לענין המוכר עבדו.

שו״ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תנד

לב) ועוד ק״ל על מהרי״ט דהנה בתשב״ץ סימן ב' מח״ב ס״ל דהא דמעלין לא״י הוא משום מצות התלויות בארץ ולא משום מצות דירה. אך מהרי״ט חלק יור״ד סימן כ״ח הוכיח במישור דהא דמעלין משום מצות דירה ולא משום מצות התלויות בארץ. דאשה וכ״ש עבד אינן חייבין בתרומות ומעשרות וא״כ איך תוכל האשה לכוף את בעלה וכ״ש העבד את אדוניו. א״ו משום מצות דירה. והנה לכאורה לפי״ז דמשום מצות דירה הוא דמעלין אפי' בעיירות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל יהי' הדין דמעלין. דהא מצות ישיבת א״י היתה אפי' קודם כיבוש כמו שאמרו [יבמות סד ע״א] גבי אברהם שישיבת חו״ל אין עולה לו מן המנין. ובמ״ר וישלח [פר' ע״ו א'] שיעקב נתיירא מעשו שמא בא עליו מכח כיבוד אב ומכח ישיבת א״י. הנה דישיבת א״י מצוה אף קודם כיבוש כלל ויוקשה על מהרי״ט שכ' בח״א סימן מ״ז דלעיר עזה אינו יכול להעלות מאחר שלא כבשוה עולי בבל:

לג) אשר ע״כ ליישב ספיקות אלו נ״ל כי ישיבת א״י וירושלים יש בה ג' ענינים. א' מ״ע דישיבת ארץ. ובזה אין חילוק בין א״י וירושלים. וגם אין ארצות שלא נכבשו בכלל זה כי הכתוב אומר וירשתם אותה וישבתם בה. הנה דמצות ישיבה לאחר שירשו אותה ונתקדשה הארץ דוקא. ולמ״ד לא קידשה לעת״ל אין מ״ע דישיבת ארץ בזה״ז רק מדרבנן. הב' מצות התלויות בארץ. ובזה יש יתרון לירושלים על שאר א״י בזמן המקדש שיש בה מצות יתרות אכילת קדשים ומע״ש ולהתפלל בביהמ״ק שער השמים. ובזה״ז למ״ד לא קידשה וישיבת א״י דרבנן. ועיירות שלא נכבשו פשיטא שאינם בזה שאינו נוהג בהם מצות התלויות בארץ. הג' מסתברא לדור במקום מקודש וקדוש לשכינה. וזה אף קודם כיבוש ישראל דמפורש בזוה״ק בפסוק לך לך מארצך דגם אז לא הי' שולט על א״י שום שר רק הקדוש ברוך הוא בעצמו. אך זה בגליל ויהודה. אבל עבר הירדן [אף] דכתיב [יהושע כ״ב י״ט] ואם טמאה ארץ אחוזתכם ופי' באלשיך וז״ל והעולה על רוחכם שמפני זה אין השגחתו יתברך עליכם רק באמצעות השר השורר חוצה עכ״ל. המדקדק בדבריו יראה דלפי האמת אינה בממשלת שר השורר חוצה ואינם דומין לישראל שבח״ל. דכיון שכבשוה ישראל ונתקדשה בקדושת א״י שוב אינה תחת ממשלת השר. ומ״מ קודם כיבוש ודאי היתה תחת ממשלת השר ובזה״ז למ״ד לא קידשה לעת״ל מדאורייתא חזרה לממשלת השר. אבל בגליל ויהודה אף בזה״ז טוב לדור בה מסברא. … ומצד זה ירושלים מצוה לדור בה יותר מבשאר א״י אפי' בזה״ז דקדושת מקדש וירושלים ודאי קידשה לע״ל. ואפי' למ״ד גם ביהמ״ק וירושלים לא קידשה לעת״ל. הלא שם הקריבו אדם קין והבל ונח [פדר״א פל״א]. ויעקב שם ראה הסולם. ומסברא לדור בירושלים עדיפא:

לד) והנה מה שמצוה מה״ת כגון מ״ע דישיבת ארץ. י״ל שאין לדקדק אם הוא צדיק וראוי לדור במקום מקודש או לא כיון שמצות המקום הוא ובהדי כבשי דרחמנא למה לך. אך מה שמסברא לדור במקום מקודש. ובזה ודאי אם אינו ראוי לכך אין סברא לדור במקום מקודש מאחר שאין הקדושה סובלתו ומי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: …לז) והשתא ניחא דברי מהרי״ט בעז״ה דכיון שלא כבשוה עולי בבל אין מעלין וקשה הא יעקב אמר על עשו שמא בא עלי מכח כיבוד אב וישוב א״י. ולפמ״ש ניחא דזה מסברא שראוי לדור בה והארץ סובלתו ועשו סובלתו משום שהי' בטל וטפל ליצחק. ואה״נ אם רוצה לעלות מחמת קדושת הארץ דהוי כאומר ברי לי שאני ראוי לדור בארץ. אבל שם הי' המעשה שהי' רוצה לחזור לעזה מחמת פרנסה ואין ראי' כלל שראוי לקדושת ארץ ואין כאן סברא. רק אם הי' כובשים אותו עולי בבל איכא מצוה ולא משגחינן אם ראוי אם אינו ראוי. אבל עכשיו שלא כבשום עולי בבל אין כאן לא מצוה ולא סברא:

להביא את תוס' שסובר שאין מצות עליה בזה״ז- משמע מדבריו שהכל תלוי במצוות ודוק.

תוספות מסכת כתובות דף קי עמוד ב

הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא״י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.

(ה) וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־יְקֹוָ֛ק בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י יְקֹוָֽק:

קדושה עצמית של הארץ- ע' בשו״ת מהרי״ט ח״ב יו״ד סי' כח'. ומבוא לשבת הארץ פ״טו. וכן כפתור ופרח פ״י. וקדושה זאת לא תשתנה לעולם עי' חת״ס יו"S סי' לד.'

קדושה ראשונה- ע״י כיבוש יהושע, עי' רמב״ם תרומות פ״א ה״ו. וכ' האחרונים שאין צורך בקידוש מיוחד אלא ע״י הכיבוש חלה הקדושה, עי' חזו״א שביעית סי' ג' אות א', ושו״ת דבר אברהם ח״א סי' י'.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ו

נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות, א״י, וסוריא, וח״ל, וא״י נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל חלק א', וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני, וח״ל נחלקת לשנים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד״ס ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ז

אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א״י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א״י עד עכו שהיא בצפון, היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת ח״ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו המקום מא״י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת א״י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום ח״ל, וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים א״י, מטורי אמנום ולחוץ ח״ל, והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים א״י, מן החוט ולחוץ ח״ל, וזו היא צורתה.

דרך אמונה (סק״עב)- ועכו עצמה עו״מ כבשוה אבל לא עו״ב אבל י״א שעו״ב כבשו חצי עכו וחציה לא כבשו ועו״מ כבשו כולה. (אומנם בחזו, א שביעית ג' סק״כו משמע שגם הרמב״ם סבר שכבשו חצי עכו וצע״ג על דבריו)

את החלק הזה להביא בקשר למפות המצורפות.

גבולות עולי מצרים- עי' בפסוקים לעיל, ולעומת זאת עי' בדברי הרמב״ם. שימו לב לשי' הרמב״ם מה נכלל בתחומי עולי מצרים, התמקדו במיוחד בשי' לגבי עכו.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א

הלכה ז

אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א״י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א״י עד עכו שהיא בצפון, היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת ח״ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו המקום מא״י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת א״י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום ח״ל …

רמב״ם הלכות תרומות פרק א

הלכה ט

אי זו היא סוריא מא״י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא, אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א״י.

דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ז

(סז) אי זו היא ארץ. הנה (קכב) עולי מצרים לא החזיקו בכל גבולי הארץ שנמנה בתורה בפ' מסעי [דמה״ט לא הי' כיבוש דוד בסוריא מועיל משום שעדיין לא נכבשה כל הארץ כנ״ל ה״ג (קכג) ובזה לא סגי שנתנם למס אלא בעי שיתיישבו ממש בכל הארץ] (קכד) אך י״א דבימי שלמה כיון שנתנם למס הוי כמי שכיבשום, וכל מה שלא נכבש לא נתקדש בקדושת א״י [כנ״ל ה״ב שיהושע חלק כדי שכשיכבשו יתקדש משמע שאם לא כבשו לא נתקדש] וגם אם כבשו ערים וחזרו הגוים ונטלוהו פקע הקדושה מהם [כנ״ל ה״ה שהקדושה הראשונה היתה מפני הכיבוש וכשבטל הכיבוש בטלה הקדושה] ודעת רבנו שגבולות אלו המנויין בריש מס' גיטין דהיינו רקם ואשקלון ועכו הם הגבולות שכבשו עולי מצרים והחזיקו בהם עד החורבן (קכה) אבל שאר המקומות שחוצה להם אף שכבשו קצתן אבל חזרו הגוים ונטלום ובטלה קדושתן אז (קכו) אבל דעת הרבה ראשונים שגבולות אלו הן גבולות של עולי בבל אבל עולי מצרים התרחבו גבוליהן הרבה יותר (קכז) וי״א דגבולין אלו לא נאמרו רק לענין גיטין ולא לגבי מצות התלויות בארץ:

דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ט

(צט) אבל עכו חו״ל כאשקלון. ר״ל (קעח) כמו שביאר למעלה בה״ה דאשקלון לא כבשו עולי בבל (קעט) וגם עכו כן ושאר הראשונים כתבו דחצי עכו כבשוה עו״ב וחציה לא כבשוה וכנ״ל סקע״ב ואפשר דאף רקם כבשוה עו״מ ולא עו״ב:

גבול נוסף- עי' בדברי הרמב״ם בהלכות קידוש החודש.

רמב״ם הלכות קידוש החודש פרק יח הלכה טז

וכל אלו הדברים בשהיו המדינות שבמערב ושבמזרח מכוונות, כגון שהיו נוטות לצפון העולם משלשים מעלות עד חמש ושלשים מעלות, אבל אם היו נוטות לצפון יתר מזה או פחות, משפטים אחרים יש להן שהרי אינן מכוונות כנגד ארץ ישראל. ודברים אלו שביארנו בערי מזרח ומערב אינן אלא להגיד כל משפטי הראייה להגדיל תורה ולהאדירה, לא שיהיו בני מזרח או בני מערב סומכין על ראיית הירח או תועיל להם כלום, אלא לעולם אין סומכין אלא על קידוש בית דין שבארץ ישראל כמו שביארנו כמה פעמים.

מנהר עד אמנה- עי' במח' הראשונים האם מדובר כאן על נחל מצרים או נחל בצפון.

ר״ש מסכת שביעית פרק ו משנה א

ושמא נהר דתנן הכא לא נחל מצרים הוא אלא נהר אחר לצפון א״י כדפרשינן דאמנום ונהר זה למזרח כזיב וזה למערבו וכן ההוא דתנן בפ״ד דחלה (משנה ח) ואמנום דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דהוא בגבול ארץ אדום ודרום א״י במקצוע דרומית מזרחית של א״י ששם היתה ארץ אדום:

תוספות יום טוב מסכת שביעית פרק ו משנה א

ובפ״ד דחלה מפרש ג״כ הר״ב מכזיב עד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב וכן פי' הר״ש ודברים הללו וכן מה שכתב בכאן דעכו יושבת ברבוע של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית קשה שמצאתי בספר כפתור ופרח בפי״א ששלשתן על שפת הים המערבי הם והמחברו כאשר העיד על עצמו הוא עד וראה. שאמר בזה הלשון הן הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל הארץ ברוך העוזר. וכתב דעכו וכזיב ואמנה שלשתן על הים המערבי של ארץ ישראל הם וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה והוא הר ההר ע״פ גבולי א״י הנזכרים בפרשת מסעי והם כבוש עולי מצרים. ואמר עוד שיש מן עכו לנחל מצרים כמו שמן עכו לאמנום וגם אמר שכזיב הוא צפוני לעכו כמו יום אלו הן דבריו ז״ל. וא״א להכחיש המציאות וכל דבריו ז״ל בחקירה רבה כאשר אמר וכמבואר מספרו שבחיפוש רב בדק המקומות עד שידע אנה הם אחת לאחת. נמצאו שדברי הר״ב והר״ש בזה אינם אלא באומד הדעת ולא כיונו אל האמת כפי המציאות. וכתב עוד והמשנה אמרה שהחזיקו מכזיב ולדרום עד נחל מצרים מכזיב ולצפון עד הר ההר ויהיה כזיב שבזאת המשנה לזכרון מה שהחזיקו עולי מצרים כמו נקודה שעליה תסוב החוג וזה שאותה של מסכת חלה שאומרת מכזיב ועד הנהר. ר״ל שאם יש מכזיב ועד הנהר מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב ועד אמנום כלומר שהם מכבוש עולי מצרים בלבד כמו בית שאן וחביריו שתי חלות מהנהר לדרום מאמנום לצפון שתי חלות עכ״ל. וזה כמו שכתב עוד לקמן וזהו שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק שהחזיק בו עזרא אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחם כענין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז״ל ע״כ. ומה שלפי דבריו הנהר הנזכר במשנה הוא נחל מצרים כן כתב גם כן הרמב״ם בחבורו פ״א מהלכות תרומות.

אנצקלופדיה תלמודית מסכם- הלכה שקדושה ראשונה בטלה. דעת יחידית אף שקדושה ראשונה של הארץ לא בטלה.

גדר כיבוש שני- עי' ברמב״ם ובקרית ספר, חישבו לפי״ז האם כיבוש הארץ בזה״ז יש לו תוקף? האם כיום הדבר מועיל מצד כיבוש או חזקה? עי' בקרית ספר ובדברי הגר״ש גורן.

גבולות הארץ נעשה שיעור נפרד ועי' בדין אילת במנחת שלמה מהדורה תנינה סי' מו'.

עי' גם בעולמות

https: //olamot. net/sites/default/files/pdf/64. pdf

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ב להוריד מן הרמב״ם את ההפניות.

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל (כ) וזהו הנקרא (כא) כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל (כב) או משפחה או שבט שהלכו וכבשו (כג) לעצמן מקום (כד) * אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם (כה) * אינו נקרא א״י (כו) כדי שינהגו בו כל המצות, (כז) * ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א״י לשבטים אף על פי שלא נכבשה (כח) כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט (כט) ויכבוש חלקו.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ג

(ל) * הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה (לא) ואחלב (לב) וכיוצא בהן אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין (לג) הגדול הוא עושה (לד) אינו כא״י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר (לה) כגון בבל ומצרים, (לו) אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא״י לא הגיעו, ומפני מה ירדו ממעלת א״י מפני שכבש אותם (לז) קודם שיכבוש (לח) כל א״י אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען (לט) לגבולותיה ואח״כ כבש ארצות אחרות (מ) * היה כיבושו כולו כא״י (מא) לכל דבר, (מב) והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא.

קרית ספר הלכות תרומות פרק א

… כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש כיון שגלו בטלה קדושתן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד וכיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה לשעתה ולעתיד דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה מדנקראת שניה ירושה כדכתיב וירשתה אבל ירושה שלישית אין להם שהרי השניה לא פסקה כיון דלא כתיב לשון ירושה אחריתי בקרא משמע דירושה ועומדת היא אלא שלענין תרומות ומעשרות סבירא ליה לרב ז״ל דלא מיחייבי בזמן הזה דאוריתא כדכתב בסוף פרק ונראה דבעינן מלך או נביא ורוב ישראל אפילו לכיבוש ארץ ישראל היינו בכיבוש ראשון אבל כיבוש שני כיון שכבר קדשה ארץ ישראל אף על פי שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל אלא עזרא וסיעתו קדשוה. …

הרב שלמה גורן קדושת כיבוש של צה״ל בששת הימים

מקור המאמר- בקישור המצורף.

https: //www. toraland. org. il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

ומכיוון שהתנאי לקידוש הארץ הוא שיהיה "כיבוש רבים", וכיבוש רבים הוא רק אם נעשה ע״י מלך ישראל (או מלכות ישראל כנ״ל) "מדעת רוב ישראל", כמו שקבע הרמב״ם בהל' תרומות, הרי הדבר תלוי בדעת רוב ישראל בא״י ובהחלטתם. שאם הסכימו לכבוש ולשחרר את השטח עבור ישראל, והוא נכבש לפי הסדר של התורה, חלה עליו קדושת א״י לכל דבר. אבל אם לא הייתה דעת רוב ישראל לשחרר את השטח עבורנו, כי אם להחזיק ולנהל אותו, ולא לספח אותו לא״י המוחזקת בידינו, אין בכוח הכיבוש הזה לקדש את השטח המשוחרר.

לכן ברור שהאזורים המשוחררים ע״י צה״ל במדה שהם בתוך גבול עולי מצרים, ואינם כלולים בגבול עולי בבל, תלויה קדושתם המחודשת לענייו תחולת חובת המצוות התלויות בארץ עליהם, בנו. דהיינו ברוב העם היושב בארץ (כי אין הולכים בזה אחר יושבי חו״ל כנ״ל). ואין הדבר תלוי רק בזמן הכיבוש, אלא בכל עת אשר החלטה כזאת תבוא מצד הממשלה על דעת העם, תתקדש הארץ מחדש בגבול עולי מצרים, בכוח החזקה שלנו שהיא יותר יעילה מאשר כוח כיבוש. חזקה זו יכולה להתבצע ע״י התנחלות יהודית באזורים המשוחררים, שכוחה עדיף לענייו קדושת המקום מאשר כיבוש, כמוש״כ הרמב״ם (הל' תרומות פ״א ה״ו, והל' ביהב״ח פ״ו הט״ז) הנ״ל, שקדושה הבאה ע״י כיבוש אינה אלא לשעתה ולא לעתיד לבוא, וקדושה הבאה מכוח חזקה והתנחלות שאחריה, קדשה לשעתה ולעתיד לבוא כמו קדושת עזרא בגבול עולי בבל.

לכאורה עכו זה בעייתי כיון שזה לא עולי מצרים אומנם עי' במאמר המצורף, כמו כן עי' בכפתור ופרח פרק עשירי אולי הקדושה נקבעת על פי גבולות ההבטחה.

הרב עמנואל מרדכי.

http: //www. daat. ac. il/daat/kitveyet/hamaayan/gvulot1-2. htm

עי' גם במאמר של הרב אריאל

https: //www. toraland. org. il/24294

ציטוטים מהכפתור ופרח אמצע פרק עשירי עיי, ש בעמ' לז'. (עמ' 75 בהברו בוקס, למצוא מי שמביא את הספר אם לא להקליד את המקור הזה. בסיכום מוחלט עי' בדבריו בעמ' 80. )

אולי להכנס לקושי בדברי רש״י לכאורה הוא סותר את עצמו מה הטעם ששביעית נוהגת בזה״ז או בגלל שקדושה בטלה, או בגלל היובל, ועי' באריכות ברמב״ן. ועי' באריכות בחי' ר' דוד ושם הקשה סתירה בשי' רש״י.

עי' בדרך אמונה שהביא שאומנם מצד הקדושה יש מקום לחייב בתרו״מ מדאו' וכן בשביעית, אבל בגלל סיבות נוספות התלויות ברוב יושביה וכדומה דברים אלו ירדו לדרגת דרבנן.

יושביה עליה- עי' בגמ ערכין לב:

קדושה למעלת א״י- עי' שם בדרך אמונה ועי' בהפניות שהביא בשם החזו״א וכו'. נפק״מ לעכו וכדומה.

גמ' מו״ק- שם יש מח' ראשונים איך להסביר את הגמ', לפי רש״י המשמעות שיש קשר בין שמיטת קרקעות שמיטת כספים, לעומת זאת ר״ת סובר אחרת, להביא את המח' הזאת.

סיכום מלקראת שמיטה ממלכתית-

האם יש איסור מלאכות במקומות שהם רק עולי מצרים- עי' רמב״ם פ״ו משמע רק נאכל אבל לא נאבד. וכ״כ הרמב״ם פ״ד ה״כו. לדבריו כל הקולא היא רק לגבי ספיחין. ואם כן זריעה אפש להתיר רק במקום שהוא לגמרי מחוץ לשטח של עולי מצרים ובבל, (כג' אזורי ערבה דרומית) אומנם רש״י חולין ז. וכן ביבמות טז. הקל מלאכות במקומות שהם רק מצרים. אומנם דבריו נגד משנה מפורשת (שבייעת פ״א מ״א) וצ״ל לשי' רש״י שזה רק איסור דרבנן. (ועי' במהרי״ק על הרמב״ם תרומות פ״א ה״ה ובשו״ת משנ״י ח"T סי' מד'-מה' שהביא הסבר אחר שרש"H דיבר רק על מקומות שהם עבר הירדן) ועי' מאמר הרב זויין תחומין י' עמ' 23.

שי' החזו״א (ג' כד') יש מקומות שהניחו בכוונה בשביל עניים והתירו לעשות מלאכה, וזה דוחק שמקומות שממש היו עולי בבל התירו ואילו מקומות שהיו רק עולי מצרים לא התירו.) למעשה החזו״א לא הקל כיון שלא יודעים את המקומות (עי' בדבריו ג' יט')

דף מקורות.

גבולות הארץ- גבולות ההבטחה: עי' בבראשית ושמות כג' לא'. גבולות מסעי" במדבר לד, גבולות עולי מצרים, גבולות עולי בבל, גבולו מדינת ישראל.

בראשית פרק טו

(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:

(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:

(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס

שמות פרק כג

(לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:

במדבר פרק לד

(ג) וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה:

(ד) וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה והיה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה:

(ה) וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה:

(ו) וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם:

(ז) וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר:

(ח) מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה:

(ט) וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן:

(י) וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה:

(יא) וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה:

(יב) וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב:

ירושת אבות- עי' בב״ב קיט. ולעניין חלה ירושלמי חלה פ״ב ה״א, חזון איש שביעית סי' ג' אות ב' וכן לגבי ערלה במשנה פ״א מ״ב. ולעניין חדש עי' קידשוין לט. ושם תוס' לח: ושו״ת כנסת יחזקאל סי' מא' ומגן האלף להרא״ל צונץ קונ' שם חדש. (ועי' צפנת פענח תרומות פ״א ה״א, ויד רמה ב״ב קיט אות נו')

קדושת הארץ- עי' כפתור ופרחפ״י וברמב״ם תרומות פ״א ה״ב. ועי' בערך קדושתה של הארץ.

קדושה עצמית של הארץ- ע' בשו״ת מהרי״ט ח״ב יו״ד סי' כח'. ומבוא לשבת הארץ פ״טו. וכן כפתור ופרח פ״י. וקדושה זאת לא תשתנה לעולם עי' חת״ס יו"S סי' לד.'

שו״ת מהרי״ט חלק ב - יורה דעה סימן כח

ומסתמא דאף בזמן הזה האיש כופה את האשה ועוד דעיקר העעם /הטעם/ משום קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה הוא אפי' בזמן הזה בחרבנה כמ״ש הרמב״ן ז״ל בפ' המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה ומייתי עובדא דספרי עד שישיבת א״י שקול' כנגד כל המצו'

שו״ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלד

והנה לכאורה משמע לא משום מצות התלוים בא״י וירושלי' כופי' אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה ר״ל אדרבא לדברי ר״ח כהן שבתוס' שלהי כתובות משמע אי לא מצות נוהגת היה יותר ראוי' לעלות ומהרי״ט ח״ב חי״ד סי' כ״ח שהביא הדרת גאונו כ' להדי' שהטעם משום תוס' קדושתה ולא משום מצות הנוהגות ודלא כמשמע מתשב״ץ הנ״ל ותשב״ץ גופי' רפי' בידי' וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנס כלל בפלפול אי קדשה ראשונה וקדש' לע״ל … היוצא מדברינו דעכ״פ לכ״ע קדושת שניהם קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה אלא שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר א״י וגם הרמב״ם דלא מנה למ״ע =למצות עשה= ישיבת א״י כמו שחשב הרמב״ן במניין המצות מ״מ מודה ביתר שאת בקדושה בזה״ז

קדושה ראשונה- ע״י כיבוש יהושע, עי' רמב״ם תרומות פ״א ה״ו. וכ' האחרונים שאין צורך בקידוש מיוחד אלא ע״י הכיבוש חלה הקדושה, עי' חזו״א שביעית סי' ג' אות א', ושו״ת דבר אברהם ח״א סי' י'.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ו

נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות, א״י, וסוריא, וח״ל, וא״י נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל חלק א', וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני, וח״ל נחלקת לשנים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד״ס ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ז

אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א״י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א״י עד עכו שהיא בצפון, היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת ח״ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו המקום מא״י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת א״י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום ח״ל, וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים א״י, מטורי אמנום ולחוץ ח״ל, והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים א״י, מן החוט ולחוץ ח״ל, וזו היא צורתה.

דרך אמונה (סק״עב)- ועכו עצמה עו״מ כבשוה אבל לא עו״ב אבל י״א שעו״ב כבשו חצי עכו וחציה לא כבשו ועו״מ כבשו כולה. (אומנם בחזו, א שביעית ג' סק״כו משמע שגם הרמב״ם סבר שכבשו חצי עכו וצע״ג על דבריו)

ביטול קדושה ראשונה- עי' בגמ' בערכין לב: וברמב״ם.

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף לב עמוד ב

תניא, ר' ישמעאל בר' יוסי: למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום, אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ. קסבר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. ורמינהי, א״ר ישמעאל בר' יוסי: וכי אלו בלבד היו? והלא כבר נאמר: +דברים ג'+ ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות! אלא למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום; קידשום? הא אמרינן דלא צריך לקדושינהו! אלא מנאום; ולא אלו בלבד, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון - כל מצות הללו נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא! איבעית אימא: תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל. ואיבעית אימא: חד מינייהו ר' אלעזר בר יוסי אמרה; דתניא, ר״א בר יוסי אומר: אשר לוא חומה - אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. מאי טעמא דמ״ד: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא? דכתיב: +נחמיה ח'+ ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו' ותהי שמחה גדולה מאד, אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה; ואומר: +דברים ל'+ והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו. ואידך? דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה. והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב +נחמיה ח'+ ישוע, בשלמא משה לא בעא רחמי, דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל, אמאי לא ליבעי רחמי.

רמב״ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א״י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ה

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. +/השגת הראב״ד/ ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א״א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא״י. +

קדושה שניה- עי' רמב״ם לעיל. (הרדב״ז בתרומות כ' שקידשו בפה. אומנם פשט הרמב״ם אינו מכריח)

רדב״ז הלכות תרומות פרק א הלכה ה

… וא״ת כיון שנתקדשה קדושה שבה להיכן הלכה ורבינו כתב לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה אלא בימי עזרא קדשוה בפה …

מה תוקף קדושת עזרא- עי' בירושלמי שביעית פ״ו ה״א, לכאו' יש מח' האם קדושת עזרא היא מדאו' או מדרבנן. ולמעשה נח' האם קדושת עזרא היא מדאו' או מדרבנן, עי' רמב״ם תרומות ובית הבחירה שם. ושו״ת הרמב״ם סי' קלב' שסוברים שזה רק מדרבנן, לעומת זאת עי' בראב״ד ותוס' ביבמות פב: וביאור הגר״א יו״ד סי' שלא' ו' שכ' שהחיוב הוא מדאו'.)

תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ו דף לו טור ב /מ״א

ממה נתחייבו רבי יוסי בר חנינה אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורין הייתם ונתחייבתם אבותיך לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכו' אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבת' אבותיך לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב אמר רבי לעזר מאיליהן קיבלה עליהן את המעשרות מה טעם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו

ביטול קדושה שניה- עי' ברמב״ם לעיל. חשבו מה הסברא לחלק בין כיבוש לחזקה. לעומת זאת שלטי גיבורים קדושין פ״א, תשב״ץ ח״ג סי' קצג' כ' שאף קדושה שניה בטלה- לא מצאתי את המקור.)

גבולות ההבטחה- בראשית טו' יח', עולי מצרים במדבר לד' ה' (ויהושע ח' מא')

(יש להעיר לגבי קדושת עזרא פשט רמב״ם נר' שזה דאו' ורק לעניין תרומות יש בעיה נוספת והיא משום שצריך ביאת רובכם ולכן תרו״מ הם מדרבנן אבל לעניין שאר המצות כמו חלה וכדו' זה דאו'. ודוק אומנם יש אחרונים שכ' כיון שאין תרו״מ ממילא בטלה כל החיוב של הקדושה אבל לא נר' כך. וכ״כ דרך אמונה סק״נח "ולכן אותם מקומות שכבשו עולי בבל נוהג בהם גם היום תרו״מ מה״ת אמנם דעת רבנו לקמן דמטעם אחר תרו״מ בזה״ז מדרבנן ואפי' בבית שני משום שלא היו רוב יושביה עליה וכן לענין שבייעת אבל לעניין כלאים וביכורים וספק ערלה נשאר מה״ת גם בזה״ז.)

מאמר יסודי.

https: //www. machonso. org/hamaayan/? gilayon=35&id=1108

סימון הגבולים

https: //shmita. hamachon. co. il/concepts-shmita/%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%91%D7%9C/

עולי מצרים והקדושה הנובעת מהם.

https: //asif. co. il/download/kitvey-et/kol/kol%20b%2014/10. pdf

לשיעור הראשון- הראיה מאברהם אפשר לדחות כמו שהראשון שם דנו אולי זה דין מיוחד לאברהם וכדומה, אומנם להלכה רואים שזה נפסק למעשה, אם כן מוכח שאינו קשור למצוות הארץ, ואינו קשור לצער וכדומה.

חידושי אגדות למהר״ל כתובות דף קיב עמוד א

ר' אבא מנשק כיפי דעכו וכו'. יראה דכל אחד נקט מעלה אחת ממעלת א״י דהא דמנשק כיפי דעכו כלומר כי בשביל זה יש לחבב הארץ, כי האדם יש לו חבור לארץ הזאת מפני שהיא שייך להם ומיוחד להם, ולכך היה מנשק כיפי דעכו. ומפני כך אמר במסכת גיטין למען יאריכו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לתת לך דוקא בא״י מאריכין ימיך אבל לא בחוצה לארץ ופירושו מפני כי הארץ הזאת היא א״י שייך להם לגמרי וכאשר יצאו מא״י להיות נחשבים כמו אילן הנטוע במקום נאמן, ונעקר משרשו שהוא נחשב מקום לו ואם נטעו במקום אחר אין לו קיום, כי האדם הזה שייך לכאן דוקא ולכך היה מנשק כיפי דעכו שהאדם יש לו חבור לא״י דוקא עיין בגיטין כי שם פרשנו. ודוקא כיפי נשק, כי האדם נחשב כאשר היה בא״י כסלע מושבו כדכתיב (במדבר כ״ד) ושים בסלע קנך וגו' וזה דהוי מתקלא, פירש כי האבנים מורה על כי א״י יש לה המעלה הזאת שאין הדברים שבה חומרים, ודבר זה יש לדעת מן האבנים שהם כבדים ביותר מפני שכתוב (דברים ח') אשר אבניה ברזל והברזל הוא קשה וכבד, ומזה נדע כאשר הם קשים וכבדים כי אין הארץ חמרית כמו שאר ארצות, שכן דרשו (תענית ד' ב') ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה הם החכמים, ודרש זה יש לדעת ולהבין, ממה שאמרו שהאבנים הם קשים והקושי מורה על הבלתי חמרי כי החומר מתפעל בקלות, ואלו הדבר שאינו כ״כ חמרי אינו קל להתפעל והוא חזק, ומפני כך ת״ח שהם בא״י הם קשים שהם רחוקים מן החמרי, וכל זה מסבת שהארץ היא קדושה. ולכך אמר שלא תאמר כי מה שהת״ח בא״י הם קשים ביותר הוא מורה על מדה מגונה, וע״ז אמר כי הת״ח הם כמו האבנים שהם קשים, וזה אי אפשר לומר רק שהוא מורה על ענין הארץ שהארץ היא קדושה ואינה חמרית כמו שאר הארץ, וכן קושי ת״ח שהם בא״י מורה שהם שכליים ורחוקים מן החמרי, וזה שהיה קיים משמשא לטולא, דבר זה מפני כי ההולך בא״י ד' אמות הוא בעל עולם הבא וכדכתיב ורוח להולכים בה כדלעיל, ודוקא משמשא לטולא שההליכה הוא לצורך ולא שלא לצורך וזה דהוי [מיגנדר] בעפרא היה מחבב העפר מפני שמתיה חיים בלא גלגולי מחילות. ועוד נראה לומר כי כאן באו לומר אלו החכמים, כי מעלת הארץ הן מצד הארץ עצמה הן מצד אוירא של א״י הן מצד העפר, וכנגד הארץ עצמה אמר דהוי מנשק כיפי דעכו, וכנגד מעלת האויר של א״י אמר דהוי קיימי משמשא לטולא, וכנגד מעלת וקדושת העפר אמר דהוי מגנדר בעפרא, ולכל אחד קדושה ומעלה בפני עצמו, כי בוודאי יש לארץ הקדושה מעלה שהרי אמרו כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא, ועפרא דארץ ישראל שהרי המתים של א״י חיים והמתים ששבו אל עפר יחיו, ואוירא דא״י מחכים לכך קיימי משמשא לטולא.

דרך אמונה - ביאור ההלכה הלכות תרומות פרק א הלכה ז

אמנם בענין העיירות שהן הגבול דהיינו רקם ואשקלון ועכו י״ל דמודה רבנו דעו״מ כבשום ולא עו״ב דלפי מה דמשמע מדברי רבנו בה״ה דאשקלון פטורה כמו בית שאן מטעם שכבשום עו״מ ולא עו״ב וכ״כ בכו״פ פי״א וכן מוכח בירו' פאה פ״ג ה״ז דעלו לרגל מאשקלון וקאי עלי' לא יחמוד איש את ארצך ע״ש ורבנו כתב בה״ט דעכו חו״ל כמו אשקלון ומסתמא גם רקם כן הוא מוכח דעו״מ כבשו ערים אלו והגבול נמשך עד סוף הערים ורק עו״ב לא כבשוה וגבול עו״ב הוא עד תחלת הערים [ועו״ב ע״כ לא כבשו לא אשקלון ולא עכו שהרי הן יושבות על שפת הים ודעת רבנו שכל הרצועה שעל שפת הים הגדול לא כבשו עו״ב מיהו אפשר דעכו גדולה יותר מהרצועה המערבית ורצועה עד כזיב שמשמאלו הוא א״י יהי' גם בעו״ב וצ״ע] ואשקלון מפורש בירו' שביעית פ״ו ה״א ופ״ט ה״י שלא כבשוה עו״ב, ולפ״ז מש״כ רבנו בה״ט דעכו חו״ל אין הכונה חו״ל ממש אלא דדינה כחו״ל דפטורה מתרו״מ כמו אשקלון שפטרוה משום שלא ראו בה צורך לעניים (ולמדה מברייתא דגיטין ז' ב' מימינו למזרח פטורה מן המעשר וס״ל דגם עכו עצמה בכלל דעכ״פ פטורה משום שלא כבשוה עו״ב ומסתמא הטעם כמו באשקלון וכ״כ בחזו״א שביעית סי' ג' סקכ״ו ע״ש ומש״כ שם הניח עכו כדי שיסמכו עניים כו' ר״ל ואח״כ התירוה כמו אשקלון)

הגבול בפועל- עי' במפה המצורפת שעליה נח' הפוסקים, שימו לב לגבולות מסעי וברית בין הבתרים.

מצורף כאן מאמר ומח' האם בה״ב היא הקובעת או פרשת מסעי. סביב גבול דרומי https: //www. toraland. org. il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%91%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A1%D7%A2%D7%99-%D7%90%D7%95-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94/

מצורף מאמר לגבי הגבול הצפוני של הר ההר- הרב מלמד

https: //yhb. org. il/shiurim/revivim-2587/

שו״ת תשב״ץ חלק ג סימן ר רוב התשובה לגבי עבר הירדן

עוד יש לדקדק שאין טעם חיוב העלאה זו משום קבורה בא״י ומשום כפרה ומשו' צער גלגול מחלות ולא משום דהדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה בודאי אפילו בכבוש יהושע קודם שחרבה א״י לא הית' עבר הירדן בקדוש' שאר א״י לענין קבורה ולענין שכינה שהרי הכתוב קראה טמאה שנאמר ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם ומשה רבי' ע״ה מת בחלקו של ראובן ונקבר בחלקו של גד כדתניא בברייתא בספרי ומייתו לה בגמרא בפ' המקנא (י״ג ע״ב) ולא נקבר בא״י כדמשמע בילמדנו במדרש הכל כאשר לכל שהשוה משה רבינו ע״ה לדור המדבר שנקברו בחוצה לארץ ולא זכו ליקבר בארץ והכי מוכח בפ' שני דייני (קי״ב ע״א) דאמר ר' זירא דוכתא דלא זכו ביה משה ואהרן מי יימר דזכינא ביה הרי שהשוו מקום קבורת משה למקום קבורת אהרן שנקבר בגבול ארץ אדום ולא נכנס אפי' בארץ סיחון ועוג וכדמוכ' קראי וזהו שאמרו בספרי ההר הטוב הזה והלבנון זו היא שר' יהוד' אומ' ארץ כנען טובה ואין נחלת גד וראובן טובה וכן מה שכתוב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ומשום הכי מר הוה מנשק כיפי דעכו ומר מתקן מתקולי ומר מגנדר בעפרא (כתובו' שם /קי״ב/ ע״ב) עבר הירדן אינה בדין זה דלאו בחיוב מצו' תלויה מילתא דדירה וקבורה תדע דבחורבן ראשון בטלה קדושתה לגמרי ואפילו הכי בנו בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא מעפרה של א״י כדאיתא בפ' בני העיר (כ״ט ע״א) וכמו שפירש רש״י ז״ל בפ' כל הצלמים (מ״ג ע״ב) כי יכניה בנאה משו' כי רצו עבדיך וכו' וכן פי' רב שרירא גאון ז״ל בתשוב' וכן מה שאמר בענין ישיבת הארץ לענין מי שלא זכה ליבנות בחוצה לארץ בפ' הבא על יבמתו (ס״ד ע״א) וכן מ״ש בפ' שני דייני (קי״א ע״א) לכל הדר בא״י עונותיו נמחלים והנקבר בה כנקבר תחת מזבח אין עבר הירדן נכלל בזה והראי' ממה שלא זכה משה ליקבר בא״י אף על פי שנקבר בחלק גד

וכן מה שאמרו בפ' מי שמת (קנ״ח ע״ב) אוירא דארעא דא״י מחכים אין זה בחלק גד וראובן ומה שאמ' במס' מ״ק בפ' ואלו מגלחין (כ״ה ע״א) שאין הנבוא' שורה על הנביאים אלא בא״י אין זה בחלק גד וראובן דתרי ענייני נינהו קדושת שכינה וקדושת מצות וקדושת שכינ' היא מיוחדת בעבר הירדן ימה וקדוש' מצות בין בזו ובין בזו וחיוב העלא' הוא מפני קדוש' מצות ושם הוא מצות דירה בלבד ומשום הכי שותה עבר הירדן ליהוד' וגליל העליון בענין זה וחבוב הארץ לדירה משום שכינה ולקבורה אין עבר הירדן בכלל זה ואפ״ה אין מעלין מעבר הירדן ליהוד' דמשום תוספ' קדושת שכינ' בדירה ובקבורה לא כייפנן אבל לענין חיוב מצות כייפינן תדע דארץ יהוד' לית ליה תוספ' קדוש' על הגליל כדאמר' לעיל ואפ״ה אין מוציאין מהגליל לארץ יהוד' כיון שהם שוות בחובת קרקע שוות הם במצות דירה. וא״ת כיון דחיוב העלא' זו למצות דירה אינו אלא מפני המצות הנוהגו' בה ואותם המצות הא אמרת דאין נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן דקדוש' עזרא בטלה א״כ מה בין חוצה לארץ לא״י בזה … ומכל זה נלמו' שאין דין ח״ל שוה לדין א״י ועוד דגזרו טומאה על ארץ העמים ומשום הכי מעלין מח״ל לא״י וכל שלש ארצות שוין לזה אף על פי שעבר הירדן אינה שוה לה לענין שכינה ולענין חובת קבורה ולענין זכות להבנות מאשתו ולא גליל לארץ יהוד' לענין עיבור שנה ולהבאת העומר.

ואם תאמר אם הענין הזה במצות דירה תלוי דוקא בענין רבוי מצות א״כ למאן דאמ' כבוש יחיד שמיה כבוש וסוריא חייבת במעשרו' אמאי אמרי' דסוריא שוותה לח״ל למוכר עבדו שיצא לחירו' כדאיתא בפ״ק דגיטין (ח' ע״א) והלא למאן דאמ' כבוש יחיד שמיה כבוש אסור למכור שדהו לעכו״ם משום דמפקע ליה מידי מעשר ואף בבית הוה בעינ' למימר הכי אלא דמזוזה לאו חובת בית היא אלא חובת הדר וכדאיתא בפ״ק דע״ז (כ״א ע״א) וא״כ למה שוותה לח״ל כיון דכבוש יחיד שמיה כבוש ס״ל וחייבת בתרומה ומעשרו' איכא למימ' שלא הית' מצות דירה אלא בכבוש רבים אבל לא בכבוש יחיד אף על פי שנתחייב במעשר אי נמי איכא למימ' דסוריא נבדלת היא מא״י אפילו למאן דאמר כבוש יחיד שמיה כבוש דמ״מ גזרו טומאה עליה כארץ העמים אלא שהקלו באוירא כדאיתא התם וכיון דגזרו עליה טומאה אינה כארץ ישראל לחיוב מצות ומשום הכי המוכר עבדו לסוריא יצא לחירות שהוציאו ממקו' טהרה למקו' טומא' וה״ה לענין נישואין ובודאי דארץ סיחון ועוג אין בה טומאת ארץ העמים כדמוכ' בתוספתא דאהלו' בענין סימני תחומי א״י לענין טומאת ארץ העמים ומייתו לה בפ״ק דגיטין (ז' ע״ב) לענין המביא גט ממדינת הים דודאי מאי דאמרינן התם מרקם למזרח ורקם כמזרח לאו היינו קדש דכתיב בין קדש ובין ברד ומתרגמינן בין רקם ובין חגרא כמו שפי' רש״י ז״ל דההיא מארץ פלשתים היא וארץ פלשתים ממערב א״י היא ורקם ששנו כאן וכן בספרי שמנו אותה בכבוש יהושע ועזרא וכן בירושלמי דשביעית במזרח הית' להלן מחלק גד וראובן ואותה היא בח״ל לענין המביא גט ממדינת הים דהכא מוכ' דרקם בח״ל היא אלא דס״ל לתנא קמא דכיון דסמוכ' לא״י שכיחי שיירתא ובקיאין לשמה ואלו בתוספת' תני בהדיא דעבר הירדן היא כא״י לגטין וכיון דמא״י היא אין בה טומאת ארץ העמים כדמוכ' התם דכל שחייב במעשרו' אין בו טומאת ארץ העמי' מה שאין כן בסורי' ונרא' דמשום הכי אצטריך קרא לרבות עגלה ערופה לעבר הירדן שלא תאמר כיון שאין שכינה שם ועגלה ערופה אינה באה אלא לכפר על הדם המטמא את הארץ ומסלק את השכינ' דמשום הכי לא תתחייב בעגלה ערופה קמל״ן דמ״מ מא״י היא וערי מקלט אתקון לה רחמנא דלא ליתו לידי שפיכות דם נקי מה שאין כן בח״ל ומ״מ אצטריך לרבויי שיהיו קולטו' מח״ל וכדכתיבנא לעיל שלא תאמר כיון דבח״ל ליכא ערי מקלט אף אותן שבארץ לא יקלוטו לרוצחי ח״ל קמ״לן נמצא שארץ תשעת המטות יש בה שכינ' וחביבא לדירה ולקבורה וכולה היא שוה לענין זה אלא לדרישו' שאתה דורש שיהיו בחלקו של יהוד' ולא בגליל וארץ סיחון ועוג אף על פי שאין בה שכינה ואין בה אותה חבה כיון שתקן לה ערי מקלט יש לה עגלה ערופה כשאר מצות א״י וזה מרבוייא דקרא וח״ל אין בה ערי מקלט ואין לה דין עגלה ערופה ומרבוייא דקרא ערי מקלט קולטות לרוצחים שבה ומכאן יתבאר כי מה שקראה הכתוב טמאה הוא כמו שפי' רש״י ז״ל שנקראת כן מפני שאין בה שכינה לא כמו שפי' המפרשים שפירושו טמאה בעיניכם:

בתשב״ץ, וכן להביא את מח' הראשונים כיצד הבינו את הגמ' שהאמוראים היו מנשקים את עכו.

גבולות הארץ סיכום המדרג.

https: //www. machonso. org/mishol/item. asp? id=1108#_ftn22

לגבי הגמ' על קדושה ראשונה שזה מח', להחליט אם להביא את הראיות של הגמ'.

לגבי הקדושה העצמית של א״י הראיה מעכו.

[להחליט אם להביא את השו״ע קנד' יא' השו״ע לא הביא דין זה אומנם בבית יוסף הביא דין זה, כמו כן בבית שמואל מביא דין זה וצ״ב האם נפסק להלכה. ]

---

נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות